נפלאות הלב 1: חזור לרפא את ליבי

הקדמה שיין

"למה אנחנו הולכים לדבר הזה, בעצם?" שאלתי את אשתי כשהיא התאפרה מול המראה שבמגן השמש בצד הנוסע.

"כי זה חשוב לבת הדודה שלך."

"היא לא בת הדודה שלי," הזכרתי לה כשעברתי נתיב.

"בסדר. זה חשוב לקייט," היא ענתה בחוסר סבלנות, "אני לא מבינה למה אתה מתנהג כמו מנוול לגבי זה."

"כמה פעמים יוצא לנו לצאת מהבית בלי הילדים, רייץ'? לעיתים נדירות. אני מעדיף לא לבלות את הלילה היחיד שיש לנו לבד באיזה בית קפה מסריח מלא בילדים בני שמונה־עשרה."

"לעזאזל, אתה עצבני הלילה," היא אמרה בכעס. "קייט הזמינה אותי למפגש הזה לפני שבועות. לא ידעתי שתהיה בבית."

"בסדר, תוכניות משתנות."

"הבטחתי לה שאבוא! אני מוותרת על הכול בשבילך בכל פעם שאתה חוזר מפריסה. אתה יודע שזה המצב. אני לא מאמינה שאתה מתנהג כמו טמבל בגלל לילה אחד של תוכניות שאני לא יכולה לשנות."

"אני ממש בספק שקייט רוצה אותי פה," מלמלתי כשנכנסתי לחניון הקטן שהיה כבר עמוס במכוניות. "היא תשנא לתת לי לראות אותה מתמוטטת ומתרסקת."

יצאתי מהרכב והלכתי סביבו כדי לעזור לרייצ'ל לצאת מהרכב. מעולם לא הבנתי למה היא התעקשה לנעול נעלי עקב גבוהות בטירוף כשהייתה בהיריון, וזה הלחיץ אותי. היא נראתה סקסית בטירוף, אך יום אחד היא תיפול, והייתי בחרדות שלא אהיה שם כדי לתפוס אותה.

"אין לך מושג קלוש, מה?" היא אמרה תוך כדי צחוק כשלקחתי את ידה ומשכתי אותה בעדינות מהמושב. "איך בשם אלוהים גדלתם יחד ואתה עדיין יודע מעט כל־כך על קייט?"

"את יודעת שלא גדלתי איתה." סגרתי את הדלת וליוויתי אותה לאט לכיוון הבניין. "עברתי לגור שם כשהייתי בן שבע־עשרה, ועזבתי את העיר כשהייתי בן תשע־עשרה. היא לא בת משפחה, לעזאזל. היא האחיינית המפונקת והמוזרה של האנשים שאצלם גרתי במשך תקופה קצרה מאוד."

רייצ'ל נעצרה. "היא החברה הכי טובה שלי. החברה היחידה שלי. והיא זו שהכירה בינינו, למקרה ששכחת."

"לא בכוונה."

"מה זאת אומרת 'לא בכוונה'?"

"היא חטפה עצבים כשהתחלנו לצאת."

"לא נכון," רייצ'ל התווכחה, "על מה אתה מדבר?"

"לא משנה. זה לא חשוב."

"תוכל בבקשה להתנהג יפה כשניכנס לשם ולא כאילו מענים אותך? אני לא יודעת מה הקטע שלך איתה — "

"אין לי שום קטע איתה, רק רציתי לקחת את אשתי המהממת לארוחת ערב הלילה, ובמקום זה אנחנו הולכים לצפות בחברה שלה שרה מול חבורה של בני נוער. זה לא בדיוק מה שציפיתי לו."

הושטתי יד כדי לחפון את לחייה בכף ידי ושפשפתי את העור שמתחת לשפתיה בעזרת האצבע. רציתי לנשק אותה, אבל היא מרחה אודם במכונית וידעתי שזה לא ימצא חן בעיניה.

"נלך למקום אחר לאחר מכן, בסדר? אני חושבת שהיא מופיעה ראשונה, כך שלא נהיה פה זמן רב," היא הבטיחה לי בחיוך קטן ועיניה התרככו. היא ידעה שרציתי לנשק אותה, ידי על פניה הייתה מחווה מוכרת.

"או־קיי, בייב." רכנתי לעברה ונישקתי את קצה אפה בעדינות. "את נראית מהממת, אמרתי לך את זה כבר?"

"לא."

"טוב, אז את מהממת."

היא חייכה והחלה לצעוד שוב לכיוון הבניין. העברתי אצבעות בשערות הקצרות שעל העורף שלי.

זה לא שלא חיבבתי את קייט. להיפך, למעשה. כשהיינו ילדים היינו חברים וחשבתי שהיא מצחיקה בטירוף. היה לה חוש הומור מוזר וקצת הזוי לפעמים, והיא הייתה הבחורה הכנה והטובה ביותר שאי פעם הכרתי, אך משום מה לפני כל אותן שנים היא החלה להתמקד בי לפתע ותשומת הלב גרמה לי אי־נוחות רצינית.

לא הייתי בקטע שלה, וההתאהבות שלה בי גרמה לי להרגיש מוזר וממש לא בנוח. לא רציתי לפגוע ברגשותיה, אבל היא פשוט לא עשתה לי את זה.

היא הייתה ברורה מדי, נאיבית ובוטחת מדי. כבר אז נמשכתי לנשים שהיו קצת יותר קשוחות וקצת יותר אפלות מהבחורה שעדיין תלתה ציורים של פיות על הקירות שלה בגיל שבע־עשרה.

אז התחלתי להתחמק ממנה בכל פעם שיכולתי ועשיתי עבודה טובה עד שבסמסטר הראשון שלה באוניברסיטה היא הביאה הביתה את הבחורה שהייתה השותפה שלה לחדר המעונות. לבחורה היה אודם אדום והיא הייתה מכוסה בקעקועים. התעלמתי מהאופן שבו קייט הסתכלה עליי בעיניים עצובות כשהשתלטתי על הזמן של החברה שלה. התעלמתי לגמרי מרגשותיה הפגועים.

קייט מעולם לא מצאה חן בעיניי ככה, ולא ראיתי שום דבר פסול בלרדוף אחרי החברה החדשה שלה. בסופו של דבר התחתנתי עם השותפה שלה לחדר, ומאז ועד היום התנהגתי כאילו קייט ואני לא היינו חברים מעולם. היה קל יותר ככה.

"קדימה, בייבי!" רייצ'ל קראה ומשכה אותי לתוך בית הקפה, "אני רואה שולחן, והרגליים שלי הורגות אותי."

למה היא התעקשה לנעול את הנעליים הארורות האלה?

"אפשר להציע לכם משהו לשתות?" מלצרית קטנת ממדים שאלה אותנו. כאילו, ממש קטנה. היא הייתה כמעט בגובה של השולחן שסביבו התיישבנו.

"אפשר לקבל תה ירוק, בבקשה?" רייצ'ל שאלה.

"בטח! התה הירוק שלנו מדהים. מתי את אמורה ללדת?"

"יש עוד זמן."

"אז שיהיה בשעה טובה!"

"קפה שחור," הזמנתי כשהמלצרית החברותית הסתכלה עליי לבסוף. חיוכה התפוגג וקלטתי שדיברתי בחוסר סבלנות. לא התכוונתי.

"אין בעיה!" היא צייצה בחיוך לחוץ והתרחקה.

"ברצינות, שיין?" רייצ'ל נהמה בכעס.

"מה?"

ידעתי בדיוק מה. התנהגתי כמו אידיוט, אבל לא הייתה לי שום כוונה להסביר שבית הקפה העמוס גרם לי להזיע. אנשים צחקו בקול, מתהלכים ונתקלים זה בזה בחדר, ולא הצלחתי לראות את היציאות מהמקום שבו ישבנו.

"היי, סן דייגו!" קול מוכר קרא ברמקולים, "מה שלומכם הערב?"

החדר התמלא תשואות ופניה של רייצ'ל אורו כשהיא הסתכלה מאחוריי לכיוון הבמה.

"איזה מתוקים אתם!" קייט אמרה בקול צרוד וצחקה. "גם אני אוהבת אתכם."

התשואות נעשו קולניות יותר וכתפיי התכווצו בתגובה.

"יש צנצנת שעוברת מייד ליד, אצל מי היא?" היא חיכתה. "בסדר, היא אצל לולה עכשיו, שם מאחור, בחולצה הסגולה עם תספורת המוהיקן. כשהצנצנת תגיע אליכם, תוסיפו כמה דולרים אם אתם יכולים, ותעבירו אותה הלאה."

הקהל מחא כפיים וקייט שוב צחקה ברמקול. "כדאי שאתחיל לפני שתתחילו להתפרע."

עדיין לא הסתובבתי כדי להסתכל עליה. האמת הייתה שלא רציתי להביך אותה, מפני שידעתי שככה היא תרגיש אם היא תהיה גרועה ותדע שהייתי שם כדי להיות עד לזה.

צלילים של גיטרה בקעו מהרמקולים, וקפאתי. לא רק אני קפאתי. כל החדר השתתק לגמרי. אפילו הבריסטות שעמדו מאחורי הדלפק הפסיקו את מה שעשו כדי לצפות בקייט שהחלה לשיר על הבמה.

אלוהים אדירים.

ראשי הסתובב במהירות והרגשתי כאילו חטפתי אגרוף בחזה. קולה היה צרוד ומלא והיא ערסלה את הגיטרה כמו תינוק שנהגה לחבק בכל יום לאורך חייה. היא הייתה נינוחה לגמרי שם למעלה, כשתופפה ברגלה על הרצפה וחייכה לעבר הקהל כשהתחילו לשיר איתה.

זה היה מדהים. היא הייתה מדהימה. לא הצלחתי לקרוע ממנה את עיניי. זה לא היה סתם רעיון טיפשי שעלה בראשה באותו הרגע. היא ידעה בדיוק מה היא עושה, והחבר'ה האלה הכירו אותה. הם השתגעו עליה.

והיא נראתה מדהימה.

שיט.

שערה היה אסוף בצדדים בתסרוקת בסגנון שנות החמישים שרייצ'ל ניסתה כמה פעמים. נראה לי שקראו לה 'תלתלי ניצחון'? אני די בטוח שככה רייצ'ל קראה לה.

עורה היה חלק והאודם הוורוד שעל שפתיה גרם לשיניה הלבנות לבהוק תחת הזרקור. היא לבשה חולצת טי שנתלתה מכתפה ומכנסי ג'ינס קרועים שהיו צמודים כל־כך, שלא הבנתי איך הצליחה לשבת איתם בכלל. מצמצתי באיטיות, והיא עדיין הייתה שם.

"ניסיתי להגיד לך שהיא טובה," רייצ'ל אמרה בשביעות רצון.

"היא כתבה את השיר הזה?" שאלתי כשהסתובבתי להסתכל על אשתי.

"בייב, ברצינות? זה היה שיר של טיילור סוויפט."

"אה."

"וזה שיר של קני צ'סני."

"אני מכיר את השיר הזה," מלמלתי כשהבטתי לאחור לעבר הבמה. "היא שרה רק שירי קאנטרי?"

"ממש לא. היא לרוב שרה סגנונות אחרים, אבל בדרך כלל בערבים כאלה יש נושא מרכזי. הלילה הנושא המרכזי הוא ככל הנראה בני נוער, מכיוון שהתרומות יועברו לארגון צדקה שפועל לטיפול בבריונות."

הנהנתי, עיניי עדיין קבועות בבמה כשקייט התנועעה על הכיסא שלה ופרטה את תווי השיר החדש על הגיטרה.

האם מישהו התייחס לקייט בבריונות? לא זכרתי משהו כזה, אבל כמו שאמרתי לרייצ'ל, התגוררתי עם הדודים של קייט קצת יותר משנה לפני שהתגייסתי לצבא ועזבתי לטירונות. אולי פספסתי את זה. המחשבה גרמה לי לחרוק שיניים בכעס.

קייט שרבבה את שפתיה הוורודות והפריחה נשיקה וקריצה לקהל.

נשימתי נעתקה. אלוהים ישמור.

הזזתי את הכיסא לאחור מהשולחן ואחזתי בידה של רייצ'ל כדי למשוך אותה לישיבה בחיקי.

"מה אתה עושה?" היא לחשה תוך כדי צחוק.

"אם אני חייב להישאר פה, אז מגיעות לי טובות הנאה."

"באמת?"

"כן." רכנתי אליה ונישקתי אותה תוך התעלמות מוחלטת מהאודם, אפילו כשהרגשתי אותו נמרח על שפתיי. החלקתי את הלשון לפיה והרגשתי את ציפורניה חודרות לכתפי כשהטתה את ראשה לזווית טובה יותר.

אלוהים, לנשק אותה העניק לי הרגשה נפלאה, בדיוק כמו בפעם הראשונה שעשיתי את זה. לא ידעתי שאפשר לאהוב מישהי כל־כך לפני שפגשתי אותה.

"נמשיך את זה אחר כך?" היא שאלה על שפתיי ולאחר מכן הושיטה יד, הרימה כמה מפיות נייר וניגבה את פניי מסימני האודם שלה.

פניה היו סמוקות, והדבר היחיד שרציתי היה לעזוב את בית הקפה הזה כדי להיות איתה לבד.

אשתי הייתה האישה היפה ביותר שאי פעם הכרתי, אבל אהבתי אותה לא רק בגלל המראה שלה. היא גדלה כמוני, חסכה דולר לדולר, נלחמה על כל דבר שהייתה צריכה, והייתי גאה במשפחה ובחיים שבנינו יחד. עשינו כברת דרך ארוכה מהילדות האיומה שלנו.

"אפשר ללכת הביתה כבר?" עניתי בחיוך.

"היי, שניכם שם בפינה!" קייט צעקה במיקרופון והפריעה לי ליהנות מהמבט הסקסי ביותר שרייצ'ל העניקה לי. "בלי שטויות, יש פה ילדים!"

הקהל צחק ואני הבטתי במהירות לעבר הבמה.

קייט חייכה חיוך גדול כל־כך, שהיא נראתה שיכורה. "זו החברה הכי טובה שלי, שם. נכון שהיא מהממת?"

הקהל הריע כשרייצ'ל צחקה בעדינות באוזני והפריחה נשיקה לקייט.

"אני רוצה לדעת מי זה הגבר!" אחת הבחורות צעקה מהקצה השני של החדר וגרמה לכולם לצחוק.

"אה, זה רק בעלה," קייט ענתה באדישות וגרמה לקהל לגחך. היא פגשה במבטי וקרצה לי, ואז חייכה לפני שהפנתה את ראשה והחלה את השיר הבא, כאילו לא גרמה בכלל לבטן שלי לצנוח.

צפינו בה כמעט שעה כשהיא שיחקה אותה בענק על הבמה. כשההופעה הסתיימה מיהרתי להוציא את רייצ'ל מהבניין בלי להגיד שלום, כשאני מתרץ זאת בניסיון להימנע מהלחץ שייווצר ביציאה כשכולם יפנו אליה.

הייתה לי הרגשה שידעתי מעט מאוד על האישה שממנה התחמקתי בעשר השנים האחרונות, ותהיתי איך פספסתי את זה. היא לא הייתה הבחורה המוזרה שהכרתי, או האישה המרושלת במכנסי טרנינג ובגופיות שרייצ'ל הזמינה מדי פעם אלינו כשהייתי בבית.

קייט שראיתי על הבמה הייתה פצצה רצינית, מלאת ביטחון עצמי וחצופה. ידעתי אז שאמשיך להתחמק ממנה, אך הפעם מסיבה שונה לגמרי.

 

קייט חודשיים לאחר מכן

"אוונס עיצוב אתרים," עניתי בנייד שלי כשהחלפתי נתיב בכביש המהיר. אלוהים, הפקקים היו סיוט.

"האם זו קת'רין אוונס?"

"כן, עם מי אני מדברת?"

"מצטערת, מדברת טיפאני מבית הספר היסודי 'לורל'. אני מתקשרת כי את אשת הקשר לחירום של סייג' אנדרסון — "

"סייג' בסדר?" קטעתי אותה כשהרמתי אצבע משולשת למכונית שצפרה לי. למה, לכל הרוחות, הם מתקשרים אליי ולא לאימא שלה?

"סייג' בסדר גמור, פשוט תהינו אם את יודעת מי אמור לאסוף אותה מבית הספר היום. השיעורים הסתיימו לפני חצי שעה ואף אחד לא בא לאסוף אותה עדיין."

"אימא שלה אוספת אותה," עניתי, מסתכלת על השעון שבלוח המחוונים. "היא לא התקשרה?"

"לא, גברתי. ניסינו להשיג אותה, אבל לא הצלחנו."

"זה מוזר."

"נכון," היא הסכימה.

"טוב, אבוא לאסוף אותה ואנסה להשיג את רייצ'ל, אבל ייקח לי לפחות חצי שעה." נראה שהפגישה שלי במרכז העיר תיאלץ להידחות.

"זה בסדר גמור. סייג' יכולה להישאר איתי במשרד."

"בסדר, תגידי לה שדודה קייט תגיע עוד מעט."

ניתקתי וירדתי מהכביש המהיר כדי שאוכל להסתובב. שיט, אם אנסה לנסוע צפונה אתקע בפקקים בשעתיים הבאות. ניווטתי דרך כבישים צדדיים לכיוון בית הספר של סייג', והתקשרתי לרייצ'ל פעם אחר פעם. וככל שהיא המשיכה לא לענות, כך הבטן שלי המשיכה להתכווץ.

החברה הכי טובה שלי לא תשכח לאסוף את הבת שלה מבית הספר. היא הייתה בכיתה ב', לעזאזל. זה לא שזמן האיסוף שלה השתנה בשנתיים האחרונות. משהו היה לא בסדר.

נדרש לי פחות זמן משחשבתי להגיע לבית הספר ונכנסתי במהירות לחניה. הייתה לי הרגשה נוראית שפשוט לא הצלחתי להרגיע.

"היי, אני מחפשת ילדה נמוכה עם שיער שחור שיש לה שם של איזה צמח טיפשי," אמרתי בקול הכי רציני שלי כשהגעתי למשרד הראשי.

"דודה קייט! אני פה!"

"אה, כן, את זו שאני מחפשת," הקנטתי בחיוך כשהילדה האהובה עליי ביותר בכל העולם כרכה את זרועותיה סביבי.

"את רק צריכה לחתום שאת מוציאה אותה," האישה בדלפק הקבלה אמרה בחיוך.

"אין בעיה."

חתמתי ויצאתי עם סייג' החוצה למכונית שלי. פתחתי את תא המטען כדי להוציא את הבוסטר ששמרתי בו.

"איפה אימא?" סייג' שאלה, מקפצת סביב על בהונותיה. ההתרגשות לנוכח הנסיעה הקרבה ברכב שלי כנראה התעלתה על הטראומה שעברה כשנשכחה בבית הספר.

"אני לא בטוחה, ילדונת," עניתי כשמיקמתי אותה במושב האחורי וחגרתי אותה.

"אבא במטווח היום!" סייג' הודיעה לי כשעשינו את דרכנו אליה הביתה.

"באמת?"

"כן, הוא בבית כבר הרבה זמן."

"זה ממש נראה ככה, נכון?" עניתי בעליזות. לא היה לה מושג כמה הייתי מודעת לזה.

לא היה לי אכפת שרייצ'ל רצתה לבלות עם שיין כשהוא היה בבית. למעשה, הבנתי את זה לגמרי. אבל זה היה מדכא להיות החברה שמתעלמים ממנה כשבן הזוג שב הביתה מפריסה צבאית נוספת. ממש חייתי עם רייצ'ל כששיין לא היה כי היא שנאה להיות לבד, אך ברגע שכף רגלו של בעלה דרכה על אדמת אמריקה נראה שהפכתי שוב לאישיות לא רצויה.

זה נמשך כבר שנים ולא הייתי בטוחה למה זה המשיך להציק לי.

"אימא עומדת ללדת בקרוב," סייג' צייצה מהמושב האחורי כשנכנסתי לרחוב שלהם.

"אני יודעת. מרגש מאוד, נכון?"

"כן. אפילו שהיא תלד לי עוד אח."

"מה לא בסדר עם אחים? לי יש שניים," הזכרתי לה ונכנסתי לשביל הגישה הפנוי שלהם.

יצאתי מהרכב כשהיא החלה לענות והסתכלתי על הבית השקט בבלבול כשאיש לא יצא לקבל את פנינו. איפה, לעזאזל, היו רייצ'ל והבנים?

סייג' המשיכה לקשקש כשעזרתי לה לצאת מהמושב שלה. "רציתי אחות. בנים מעצבנים, והם משחקים רק עם דברים של בנים."

"קייט?" מישהו קרא מעברו השני של הכביש, "איפה רייצ'ל? היא הייתה אמורה לאסוף את הבנים לפני שעתיים!"

הסתובבתי וראיתי את השכנה של רייצ'ל, מייגן. היא חצתה את הכביש כשהיא נושאת את גאווין בידיה וקלר מקפץ לצידה.

"אין לי מושג," עניתי כשהיא הגיעה אליי, "התקשרו מבית הספר כי היא לא אספה את סייג'. ניסיתי להשיג אותה בארבעים הדקות האחרונות."

"איפה אימא שלי?" סייג' שאלה, מתבוננת בשתינו בבלבול.

"היי, מתוקה, תכניסי את הבנים אל הבית, בסדר?" הושטתי לסייג' את המפתחות שלי ומייגן הורידה את גאווין לרצפה. "תכף אכנס ונכין לנו משהו לאכול. בא לכם לאפות עוגיות?"

"כן!" קלר צעק והניף אגרוף באוויר.

"אין שלום לדודה האהובה עליך?" שאלתי אותו בגבה מורמת.

"היי, דודה קייט! עוגיות!" הוא צעק ורץ לעבר הדלת, גאווין וסייג' בעקבותיו.

התבוננתי בסייג' כשפתחה את הדלת והשאירה את המפתחות תלויים במנעול כשנכנסה במהירות.

"מה, לעזאזל, קורה פה?" שאלתי כשהסתובבתי למייגן.

"אין לי מושג. היא אמרה שהיא הולכת למניקור ותחזור בעוד שעה. עברו מאז שלוש שעות," היא ענתה בתסכול, כורכת את ידיה סביב מותניה.

"זה לא מתאים לה," אמרתי.

"לא, אני יודעת שלא," היא מיהרה להוסיף, "אני לא כועסת, רק מודאגת. היא בדרך כלל חוזרת לפני הזמן."

"דודה קייט, עוגיות!" קלר צעק מהדלת.

"כדאי שאכנס," אמרתי למייגן לאחר שהסתכלתי לאחור על קלר המתנדנד על הדלת הפתוחה. "תודה רבה ששמרת עליהם."

"אין בעיה," היא ענתה בהנהון. "תודיעי לי כשתשמעי משהו, בסדר?"

"בהחלט," אמרתי והתחלתי ללכת לכיוון הקוף הקטן שלי, שניסה לטפס על משקוף הדלת.

"בוא נלך לעשות בלגן במטבח!" הכרזתי בקול והרמתי את קלר כמו כדורגל כשהוא צחק.

הכרחתי את עצמי לא להיבהל בנוכחות הילדים כשהוצאנו מצרכים מהארונות והתחלנו לבלגן את המטבח. אמרתי לעצמי שרייצ'ל תתקשר בקרוב, אך ככל שהזמן עבר ולא שמעתי שום מילה ממנה, כך הבהלה שלי גברה.

* * *

לא שמענו דבר במשך שעות.

ניסיתי להתקשר לרייצ'ל לפחות מאה פעמים, אך היא לא ענתה, ואחרי זמן מה כבר לא יכולתי אפילו להשאיר לה הודעה בתא הקולי שלה כיוון שהיה מלא.

רק כשהתחלתי להכין ארוחת ערב לילדים הנייד שלי צלצל. כמעט הפלתי אותו כשמיהרתי לענות.

"הלו?" צעדתי לכיוון חדר הכביסה בשביל קצת שקט. "הלו?"

"אפשר לדבר בבקשה עם קת'רין אוונס?"

"קת'רין מדברת."

"שלום, מדברת מרג'י מהמרכז הרפואי 'טריי סיטי'. אני מתקשרת לגבי רייצ'ל אנדרסון."

ברכיי הפכו לג'לי. הושטתי יד למכונת הכביסה כדי להתייצב. "היא בסדר?"

"גברתי, היא הייתה מעורבת בתאונת דרכים."

"היא בסדר?" יכולתי לשמוע את קולי נעשה צורם יותר עם כל מילה, וחרקתי שיניים כדי לעצור את עצמי מלצרוח.

"את יכולה להגיע לבית החולים, גברתי?"

קולה של האישה היה רגוע בצורה לא טבעית, וידעתי שלא משנה מה אומר, היא לא תיתן לי תשובה ישירה. לעזאזל, זה היה התפקיד שלה להודיע לאנשים שבני משפחותיהם היו בבית חולים. לא הזיז לה שעמדתי להשתגע.

"אני..." הסתכלתי סביב חדר הכביסה בבהלה. מה הייתי אמורה לעשות? "אני בדרך. תגידי לה שאני בדרך."

"גשי ישר לחדר המיון כשתגיעי."

"בסדר."

ברגע שהיא ניתקה התכופפתי והנחתי את ידיי על ברכיי בניסיון להתאפס.

רייצ'ל הייתה בסדר גמור. העובר היה בסדר גמור. סתם יצאתי מדעתי מרוב דאגה. סתם עשיתי הר מעכבר. זו הייתה רק תאונה.

"סייג'!" צעקתי כשהתהלכתי במהירות בבית, "שימי עין על האחים שלך לרגע, אני קופצת למייגן, אהיה ממש מחוץ לדלת!"

כשהגעתי למרפסת הקדמית התחלתי לרוץ, ועד שהגעתי לדלת הכניסה של מייגן, הייתי חסרת נשימה ועל סף דמעות.

"קייט? מה קורה?" מייגן שאלה כשפתחה את הדלת.

"את יכולה לשמור על הילדים? אני חייבת ללכת. התקשרו מבית החולים כרגע." יבבה כואבת פרצה מגרוני, וניגבתי את פניי בידי כדי לנסות להשתלט על עצמי. "אמרו שרייצ'ל הייתה מעורבת בתאונת דרכים. אני חייבת לנסוע לשם."

"בטח, מתוקה, אין בעיה," היא ענתה עוד לפני שסיימתי לדבר, "כיילב, תנעל נעליים, מותק! אנחנו הולכים לבית של משפחת אנדרסון לזמן מה."

"יש!" נשמעה קריאה מהצד השני של הבית.

"התקשרת לשיין?" היא שאלה כשנעלה סנדלים ליד הדלת.

"לא חשבתי על זה בכלל," עניתי, מנידה קלות בראשי. "כל־כך נדיר שהוא פה, ששכחתי שהוא בכלל באמריקה עכשיו." הרגשתי נורא על כך שלא התקשרתי אליו, אבל הייתי רגילה כל־כך לטפל בדברים בעצמי, שבכלל לא חשבתי על זה.

הסעתי את רייצ'ל לבית החולים כשילדה את גאווין, טיפלתי בעניינים כשקלר שבר את היד ועזרתי בעוד אלף אירועים קטנים במהלך השנים. מילאתי את מקומו בכל פעם שהוא נסע, ולא חשבתי עליו בכלל כשהתהלכתי ברחבי הבית באותו יום אחר הצהריים.

"נגיע בעוד דקה. אני בטוחה שהיא בסדר," מייגן ניסתה להרגיע אותי בהינד ראש. "כדאי שתלכי לנעול נעליים ותגידי לילדים שאני באה לביקור."

"אני לא אומרת להם לגבי..." הנדתי בראשי והסתכלתי מטה על רגליי היחפות. לא שמתי לב בכלל למדרכה הלוהטת כשרצתי עליה יחפה. למה לא נעלתי נעליים?

"בואי," היא אמרה בעדינות והזיזה אותי מהדלת כשהבן שלה רץ קדימה. "נלווה אותך."

* * *

אני לא בטוחה מה אמרתי לילדים, אם הסברתי להם לאן אני הולכת. אני לא זוכרת שנסעתי לבית החולים או אפילו היכן חניתי באותו אחר צהריים. אני לא זוכרת איך האחות שחיפשה את שמה של רייצ'ל במחשב נראתה, או את ההליכה לכיוון החדר שבו ישבתי וחיכיתי שמישהו ידבר איתי.

הדבר הראשון שאני זוכרת בבירור זה את פניו החביבות של הרופא בעל השיער הלבן שהתיישב מולי, ואת חיוכו האדיב של הכומר הצעיר שהתיישב על הכיסא לשמאלי. מילותיהם הפכו לתפילה שאשמע בחלומותיי במשך שנים.

רייצ'ל שלי מתה, אך בנה היה בחיים, בטיפול נמרץ יילודים.

"את רוצה שנתקשר למישהו? בני משפחה או חברים שאת רוצה שיהיו פה?"

השאלה ניתקה אותי מהערפל סביבי, שהפך סמיך יותר מרגע לרגע. אלוהים אדירים.

"אני אתקשר," עניתי, תולה את מבטי הריק בקיר. "אפשר לקבל קצת פרטיות?"

"בהחלט. אהיה בחוץ אם תצטרכי אותי," הכומר ענה והושיט יד כדי לטפוח על ידי.

"אקח אותך לטיפול נמרץ יילודים כשתהיי מוכנה," אמר הרופא.

החדר דמם לאחר שהם יצאו, ונלחמתי בדחף לצרוח בקולי קולות רק כדי לשמוע את הצרחות מהדהדות סביבי. הבנתי באותו הרגע למה אנשים מעסיקים מתאבלים כדי שייללו בהלוויות. לפעמים דממה מכאיבה יותר מהקולות המתייסרים של לב נשבר.

ידיי רעדו כשהוצאתי את הנייד שלי מהכיס הקדמי וחיפשתי את שמו של שיין ברשימת אנשי הקשר. לחצתי על 'התקשר' וחיכיתי בלב רועד כשצלצולים נשמעו מעברו השני של הקו.

"הלו? קייט? מה קרה?"

"שיין..." אמרתי בשקט, וקולי נתקע.

"מה? למה את מתקשרת אליי?" הוא נשמע מבולבל, אך יכולתי לשמוע שביב של בהלה בדחיפות של מילותיו.

"אני צריכה שתבוא לבית החולים 'טריי סיטי'," עניתי. דמעות זלגו במורד פניי.

"במי מדובר?" קולו היה היסטרי, ויכולתי לשמוע אותו זז ומתנשף.

"רייצ'ל הייתה מעורבת בתאונת דרכים." התייפחתי, וכיסיתי את פניי בניסיון לעמעם את הרעש.

"לא!" הוא קרא בייאוש. שמעתי שתי דלתות של רכב נסגרות כמעט בו־זמנית. "היא בסדר?"

הנדתי בראשי וניסיתי להסדיר את הנשימה.

"קייט! היא בסדר?" הוא צעק, וקולו המתייסר מילא את אוזניי כמו שרציתי שקולי ימלא את החדר לפני כמה דקות.

"לא," עניתי בשיניים חורקות, הדמעות מחליקות בתוך גרוני וחונקות אותי. "היא מתה."

הוא לא אמר מילה ותוך פחות משנייה הקו נותק.

בקושי הצלחתי להושיט את היד כדי לקחת ממחטת נייר כשעברתי שוב על רשימת אנשי הקשר שלי ולחצתי שוב על 'התקשר'. עדיין לא סיימתי.

"הלו?"

קולה גרם לי לייבב בהקלה ובצער. "אימא?" לחשתי בקול צרוד.

"קייטי?"

"אני... אני..."

"תנשמי נשימה עמוקה, יפה שלי, ואז ספרי לי מה קרה," היא ציוותה.

"אני צריכה שאת ודודה אלי תבואו לפה," אמרתי בבכי, מנגבת עוד דמעות מהפנים. "אני לא... אני לא יודעת מה לעשות."

"בסדר, נמצא טיסה," היא ענתה מייד, כאילו לטוס מפורטלנד לסן דייגו היה קל כמו לחצות את הכביש. "עכשיו ספרי לי, מה קורה?"

"רייצ'ל הייתה מעורבת בתאונת דרכים," אמרתי בכאב והמילים היו כמו חצץ בגרוני. "היא מתה, ואני דואגת לשיין."

"אוי, קייטי. מתוקה שלי," היא אמרה בעצב. "נגיע בטיסה הראשונה, בסדר?" קולה נעשה מעומעם כשכיסתה את הטלפון וצעקה את שמו של אבא.

"אני פשוט... אני לא בטוחה מה אני אמורה לעשות," הודיתי בבכי. "שיין עדיין לא הגיע, ואני לא חושבת שאני יכולה לראות אותה. והתינוק בטיפול נמרץ יילודים."

"התינוק בסדר?"

"כן, הם אמרו שהוא בריא ושלם." שפשפתי את המצח בניסיון לשכנע את עצמי שזה היה רק סיוט. איפה הייתי אמורה להיות? מה הייתי אמורה לעשות כעת? החברה הכי טובה שלי הייתה שם, בבית החולים הזה, אבל לא באמת. לא יכולתי לשאת את המחשבה שאראה אותה. לא יכולתי לעזור לה. לאן, לעזאזל, הייתי אמורה ללכת? "מה אני עושה, אימא?"

"לכי לראות את האחיין שלך."

"מה?"

"לכי לטיפול נמרץ יילודים, תחזיקי את האחיין שלך ותגידי לו שהכול יהיה בסדר," היא אמרה, דמעות בקולה. "לכי להרעיף אהבה על התינוק הזה. איפה סייג' והבנים?"

"הם עם השכנה. הם בסדר."

"יופי, זה טוב."

"כן."

"אבא מצא כמה טיסות. אני בדרך, נסיכה," היא אמרה בעדינות. "נהיה שם עוד מעט. עכשיו לכי לטפל בתינוק החדש שלנו."

"אני אוהבת אותך, אימא."

"גם אני אוהבת אותך. אני בדרך."

עשיתי את דרכי לטיפול נמרץ יילודים במהירות האפשרית, ותוך דקות החזקתי את האחיין החדש שלי בזרועותיי. האחיות סיפרו לי שהוא עבר בהצלחה את כל הבדיקות שלו, ונפעמתי כשהתיישבתי על כיסא נדנדה והצמדתי אותו לחזה שלי.

"קיבלת התחלה די מחורבנת, איש קטן," מלמלתי על ראשו הפלומתי כשהתנדנדתי בעדינות. "אני מצטערת, חמוד. אתה בטח מתגעגע לאימא שלך ולבועה החמה שהיית בה כל הזמן הזה. אני לא יכולה לעזור לך בזה."

משכתי באף ועצמתי את עיניי כשדמעות זלגו במורד לחיי. גופי כאב, ואפילו שהחזקתי את התינוק הקטנטן בזרועותיי, היום נראה לי כמו חלום סוריאליסטי, מעורפל במקומות מסוימים וצלול באחרים.

רציתי לזנק ממקומי ולקחת את התינוק הקטן והישן לרייצ'ל, להקניט אותה על המוהיקן המוזר שעל ראשו, ולהתבדח על איך גברים תמיד ישנו במצבים הכי קשים בחייהם. רציתי לראות אותה מחייכת בגאווה על הילד החסון שהיא ילדה ומקטרת על שחנקתי אותו בחיבוקים.

רציתי שהכול יהיה שונה.

זמזמתי בעדינות עם העיניים עצומות זמן רב, כשהחזקתי את התינוק צמוד אליי. היה שקט היכן שישבנו, ודבר לא הפר את הדממה, עד ששמעתי מישהו פותח את הדלת.

"הנה הוא," האחות מלמלה.

עיניי נפקחו לפניו ההרוסות של שיין, שעמד מטר ממני. הוא נראה כעומד להתמוטט. בלעתי את רוקי בכבדות כשעיניו האדומות הפנימו את בנו בזהירות לפני שעלו לפגוש במבטי.

"הוא בסדר?" הוא שאל בקול עבה. מעולם לא ראיתי אותו מפוחד כל־כך.

"הוא מושלם," עניתי בקול פועם מרגש, "האחות אמרה שהוא כוכב רוק."

הוא הנהן והושיט את ידו כדי לכסות את פיו, אך לפני שהצליח לומר מילה נוספת, נפל על ברכיו ביבבה חרישית.