נפלנו כך 1: בולי

 1 לפני שנה

"לא! תפני פה," צווחה קֵייסִי באוזן הימנית שלי.

צמיגי מכונית הפוֹרד בְּרוֹנְקוֹ של אבא שלי חרקו כשפניתי בחדות לרחוב עמוס במכוניות.

"אולי היית צריכה לנהוג, כמו שהצעתי," פלטתי, אף על פי ששנאתי לנסוע כשמישהו אחר נוהג במכונית.

"ושתקברי את הפרצוף בין הידיים בכל פעם שאני לא עוברת רמזור צהוב בטיסה? אז זהו, שלא!" ענתה קייסי, כאילו קראה את המחשבות שלי.

חייכתי לעצמי. החברה הכי טובה שלי מכירה אותי יותר מדי טוב. אני אוהבת לנסוע מהר. אני אוהבת לזוז מהר. אני צועדת הכי מהר שאני יכולה, ונוסעת הכי מהר שאפשר. אני ממהרת לעבר כל תמרור 'עצור' וכל רמזור אדום. ממהרת ומחכה — כזאת אני.

אבל כששמעתי מרחוק את המוזיקה הקצבית, לא התחשק לי למהר. בנתיב השתרכה שורה ארוכה של מכוניות, שהעידה על גודל המסיבה שהזמנו את עצמנו אליה. הידיים שלי לפתו את ההגה בזמן שנדחקתי למקום חניה ברחוב סמוך.

"קייסי, לא נראה לי שזה רעיון טוב," הכרזתי שוב.

"יהיה בסדר, את תראי," היא טפחה על הרגל שלי, "בריאן הזמין את ליאם, ליאם הזמין אותי ואני מזמינה אותך." הנימה השלווה והאדישה שלה לא הצליחה להפיג אפילו קצת את המתיחות שהרגשתי בחזה.

הסתכלתי עליה ושחררתי את חגורת הבטיחות שלי. "טוב, אבל אל תשכחי — אם ארגיש לא בנוח, אני עפה מפה. תתפסי טרמפ עם ליאם."

יצאנו מהרכב וחצינו את הרחוב בריצה. הרעש מהמסיבה התחזק ככל שהתקרבנו אל הבית.

"את לא הולכת לשום מקום. את עוזבת בעוד יומיים ואנחנו נעשה חיים בכל מחיר!" הנימה המאיימת שלה מרטה את העצבים שלי — שהיו מתוחים גם ככה.

היא השתרכה מאחוריי כשצעדנו לאורך רחבת החניה. הנחתי שהיא שולחת הודעה לליאם. החבר שלה הגיע למסיבה מוקדם יותר, אחרי שבילה רוב היום עם החברים שלו באגם, בזמן שקייסי ואני בילינו בשופינג.

כוסות פלסטיק אדומות היו פזורות על המדשאה, ואנשים נדדו בין הבית לחצר, נהנים מהערב הקיצי והנעים. כמה בנים שהכרתי מבית הספר יצאו בריצה מהדלת הקדמית ורדפו זה אחר זה כשהם שופכים שתייה.

"היי, קייסי, מה קורה, טֵייט?" טוֹרי בֶּקְמן ישבה ליד הדלת הקדמית עם כוס שתייה ביד ודיברה עם בחור שלא הכרתי. "תזרקו את המפתחות שלכן לקערה," היא הורתה לנו וחזרה להתרכז בשיחה.

לקח לי רגע להבין שהיא מאלצת אותי להיפרד מהמפתחות שלי.

היא כנראה לא תרשה לאף אחד לנהוג שיכור הערב.

"אני לא מתכוונת לשתות," צעקתי כדי לגבור על רעש המוזיקה.

"אבל את עלולה לשנות את דעתך," היא התעקשה, "אם את רוצה להיכנס, תני לי את המפתחות שלך."

שלפתי ברוגז את המפתחות מהתיק והפלתי אותם לתוך הקערה. המחשבה שאני מוותרת על אחד מגלגלי ההצלה שלי העלתה לי ת'סעיף. אם אמסור את המפתחות לא אוכל לעזוב במהירות כשארצה. או כשאצטרך. מה אם היא תשתכר ותעזוב את העמדה שלה? מה אם מישהו ייקח בטעות את המפתחות שלי? פתאום נזכרתי באמא שלי, שהיתה אומרת לי להפסיק לשאול 'מה אם'. מה אם דיסנילנד יהיה סגור לצורכי ניקיון כשנגיע לשם? מה אם בכל החנויות בעיר ייגמרו דובוני הגומי? נשכתי את השפה כדי להחניק צחקוק ונזכרתי עד כמה היתה מתעצבנת מהשאלות הבלתי פוסקות שלי.

"וואו," קייסי צעקה באוזן שלי, "תראי מה הולך שם!"

אנשים מבית הספר וממקומות אחרים קפצו לקצב המוזיקה, צחקו וחגגו. השיער על זרועותיי סמר למראה כל ההתלהבות וההמולה. פעימות הקצב שבקעו מהרמקולים הרעידו את הרצפות. נדהמתי למראה פעילות רבה כל כך במקום אחד. אנשים רקדו, השתוללו, קפצו, שתו ושיחקו פוטבול, כן — פוטבול, בסלון.

"חסר לו שיהרוס לי את זה," אמרתי בנחישות. לבלות במסיבה אחת עם החברה הכי טובה שלי לפני שאני עוזבת את העיר לשנה זאת לא בקשה גדולה מדי.

הנדתי בראשי והסתכלתי על קייסי, שקרצה לי בשובבות. החוויתי לעבר המטבח, ושתינו השתחלנו יד ביד בין כל האנשים.

כשנכנסנו למטבח הענקי — ממש החלום של כל אמא — ראיתי בר מאולתר על האי המרכזי. בקבוקי שתייה חריפה גדשו את משטח הגרניט, לצד בקבוקי שני ליטרים של שתייה קלה וכוסות; דלי קרח עמד בכיור. נשפתי בקול והשלמתי עם ההתחייבות שלי לא לשתות הערב. כמעט התפתיתי להשתכר. מה לא הייתי נותנת כדי להשתחרר רק ללילה אחד.

קייסי ואני טעמנו מהשתייה החריפה שההורים שלנו החביאו במקומות שונים, והייתי בכמה הופעות מחוץ לעיר שבהן חגגנו קצת, אבל אין מצב שאני משתכרת הערב ליד כמה מהאנשים האלה.

"היי, טייט! בואי הנה," גֶ'ס קָאלֶן חיבקה אותי לפני שהספקתי להגיע לבר. "אנחנו נתגעגע אלייך. אז מה, צרפת? לשנה שלמה?" הרפיתי את הכתפיים כשחיבקתי את ג'ס, והמתח שהרגשתי בשרירים התפוגג מעט. הנה אדם אחד לפחות, חוץ מקייסי, ששמח לראות אותי.

"זאת התוכנית," הנהנתי ונאנחתי, "יש לי כבר משפחה מארחת וגם נרשמתי ללימודים, אבל אני אחזור לכיתה י"ב. תשמרי לי מקום בנבחרת?"

בסתיו הקרוב ג'ס התכוונה להתמודד על תפקיד הקפטן של נבחרת הריצה למרחקים ארוכים, והתחרויות הן חוויה מהתיכון שאני אתגעגע אליה.

"מותק, אם אני אבחר, המקום שלך מובטח," היא השוויצה בהתלהבות, והיה נראה שהיא שיכורה. ג'ס תמיד היתה נחמדה אליי למרות השמועות שרדפו אותי שנה אחר שנה, וכל התרגילים המביכים שהזכירו לכולם למה אני כזאת בדיחה מהלכת.

"תודה, נתראה אחר כך." התקרבתי באטיות לקייסי.

"טוב, אבל אם אני לא אראה אותך, בהצלחה בצרפת," צעקה ג'ס כשהיא יוצאת מהמטבח בצעדי ריקוד.

הסתכלתי עליה יוצאת ותחושת המתח חזרה אליי. חרדה התפשטה מהחזה שלי לעבר הבטן.

לא, לא, לא...

גָ'ארֶד נכנס למטבח. קפאתי. הוא בדיוק הבן אדם שקיוויתי לא לראות הערב. המבט המופתע שלו פגש בשלי ומיד התחלף במבט זועף.

כן. המבט הזה מוכר לי לגמרי, מבט שאומר 'אני לא סובל את הפרצוף המחורבן שלך אז עופי לי מהעיניים'.

הלסת שלו התכווצה, וראיתי שהוא הרים קצת את הסנטר, כאילו שם על עצמו את מסכת ה'בריון' שלו. לא הצלחתי לנשום.

החבטות המוכרות בחזה שלי הדהדו באוזניי, ופתאום המחשבה על מקום שרחוק מאות קילומטרים מפה נראתה לי מעולה.

לילה אחד של בילוי כיפי כמו מתבגרת רגילה זאת בקשה גדולה מדי?

כשהיינו קטנים וגרנו זה ליד זו חשבתי המון פעמים שג'ארד ממש אדיר. הוא היה מתוק, נדיב וחברותי, וגם הילד הכי יפה שראיתי אי פעם.

השיער החום השופע שלו עדיין החמיא לעורו השחום, וכשחייך, החיוך המהמם שלו משך את כל תשומת הלב. במסדרונות בית הספר בנות היו כל כך שקועות בלהסתכל עליו, שהן נתקעו בקירות, כאילו, הן באמת נתקעו בקירות.

אבל הילד ההוא נעלם מזמן.

הסתובבתי במהירות, מצאתי את קייסי ליד הבר, וניסיתי למזוג לעצמי שתייה למרות הרעד בידיים שלי. למעשה רק מזגתי לעצמי ספרייט, אבל בכוס האדומה הוא ייראה כמו שתייה חריפה. עכשיו אני יודעת שהוא פה, ואני חייבת להישאר צלולה ליד החרא הזה.

הוא ניגש אל הבר ונעמד ממש מאחוריי. גל חום התפשט בכל גופי. שרירי החזה שלו התחככו בבד הגופייה הדקה שלבשתי, וגל של הלם ירד מהחזה שלי לתוך הבטן. תירגעי. תרגיעי את עצמך כבר!

אספתי כמה קוביות קרח והוספתי למשקה. הכרחתי את עצמי לנשום לאט. זזתי ימינה כדי לא לעמוד בדרכו, אבל היד שלו נשלחה קדימה כדי לקחת כוס וחסמה את המעבר. ניסיתי להידחק שמאלה, ליד קייסי, והוא שלח את היד השנייה כדי להרים את בקבוק הג'ק דניאלס.

במוח שלי התרוצצו עשרה תרחישים לפעולות שכדאי לי לבצע עכשיו. מה אם אתקע לו מרפק בבטן? מה אם אשפוך את המשקה שלי בפרצוף שלו? מה אם אשלוף את הברז מהכיור ו...?

טוב, לא משנה. בחלומות שלי הייתי הרבה יותר אמיצה. בחלומות שלי הייתי מסוגלת לקחת קוביית קרח ולעשות דברים שאלוהים לא התכוון שבחורה בת שש עשרה תעשה, רק כדי לראות אם אני יכולה לגרום לחזוּת הקוּלית שלו להתפוגג.

מה אם? מה אם?

תכננתי לשמור ממנו מרחק הערב, ועכשיו הוא ממש צמוד לגב שלי. ג'ארד עושה דברים כאלה רק כדי להפחיד אותי. הוא לא מפחיד, אבל הוא אכזרי. הוא רוצה שאדע שהוא שולט בעניינים. אפשרתי לאידיוט הזה לגרום לי להתחבא רק כדי לא להתעצבן או לספוג איזה השפלה. בילוי במסיבה אחת לפחות היה בראש סדר העדיפויות שלי במשך כל הקיץ, ועכשיו אני פה, מתחרפנת מרוב חרדה. למה הוא לא יורד ממני?

הסתובבתי אליו וראיתי שזוויות פיו התרוממו, אבל החיוך לא השתקף במבט שלו כשמזג לעצמו כמות גדולה של אלכוהול.

"קייסי, תמזגי לפה קצת קולה בבקשה." ג'ארד דיבר לקייסי, אבל המשיך להסתכל עליי כשהושיט אליה את הכוס.

"בסדר," גמגמה קייסי והרימה, סוף סוף, את מבטה. היא מזגה כמות קטנה של נוזל לכוס של ג'ארד, והעיפה לעברי מבט מתוח.

ג'ארד דיבר איתי רק כשרצה לסנן איום, כרגיל. המצח השחום שלו התכווץ, ואז הוא לגם מהכוס שלו והתרחק.

הסתכלתי עליו עוזב את המטבח, וניגבתי את הזיעה הקרה מהמצח שלי. שום דבר לא קרה, הוא בכלל לא דיבר איתי, ובכל זאת הרגשתי שבור נפער בבטן שלי.

ועכשיו הוא יודע שאני פה.

שִיט.

"קייסי, אני לא מסוגלת לעשות את זה," הלחישה המפוחדת שלי עמדה בניגוד לעוצמה שבה אחזתי בכוס. זאת היתה טעות לבוא לכאן.

"טייט, לא," קייסי נענעה בראשה. היא בטח זיהתה את הבעת הכניעה בעיניים שלי. זרקתי את הכוס לכיור, יצאתי מהמטבח, והשתחלתי בין האנשים. קייסי הלכה בעקבותיי.

הכנסתי את ידי לקערת הזכוכית, וחיפשתי את המפתחות שלי.

"טייט, את לא עוזבת," פקדה קייסי. אכזבה נטפה מכל מילה שיצאה לה מהפה. "אל תתני לו לנצח. אני פה. ליאם פה. אין לך סיבה לפחוד." היא תפסה בזרועות שלי בחוזקה בזמן שהמשכתי לחפש.

"אני לא פוחדת ממנו," התגוננתי, אבל אפילו אני לא האמנתי לעצמי, "פשוט... נמאס לי. ראית אותו שם, הוא כבר התחיל לשגע אותי. הוא מתכנן משהו. בכל מסיבה שאנחנו הולכות אליה, ובכל פעם שאני מצליחה להירגע בבית הספר מחכה לי איזה תרגיל, או קטע מביך, שהורס הכול."

הרפיתי את המצח והמשכתי לחפש את מחזיק המפתחות הצבעוני שלי, המעוצב בצורת די.אן.איי, וחייכתי חיוך מתוח. "זה בסדר, אני בסדר גמור," הרגעתי אותה. המילים פרצו החוצה מהר מדי. "אני פשוט לא מעוניינת להישאר ולגלות מה הוא מתכנן הפעם. שיתייבש החרא הזה."

"טייט, הוא רוצה שתלכי ואז הוא ינצח. הוא או האידיוט הזה, מֵדוֹק, אולי יחשבו על משהו, אבל אם תישארי ותתמודדי איתם — את תנצחי."

"אני מותשת, קייסי, אני מעדיפה ללכת כועסת הביתה עכשיו מאשר לעזוב בדמעות מאוחר יותר." חזרתי להתמקד בקערה, אבל האצבעות שלי לא העלו שום דבר שנראה כמו הצרור שחיפשתי.

"טוב," צעקתי כדי לגבור על המוזיקה והטחתי את הקערה על המדף, "אני גם ככה לא יכולה לעזוב. המפתחות שלי לא נמצאים פה."

"מה?" קייסי נראתה מבולבלת.

"הם לא פה!" חזרתי והסתכלתי סביבי. הכסף והטלפון הנייד היו בתיק שלי — שני גלגלי הצלה מוגנים לחלוטין. את אמצעי המילוט הנוסף לא מצאתי, והרגשתי כאילו הקירות עומדים לקרוס עליי. במוח שלי התרוצצו קללות, והחשש שגרם לי לרצות לברוח הפך לכעס. קפצתי את הידיים לאגרופים. הייתי צריכה לדעת שזה יקרה.

"אולי מישהו לקח אותם בטעות," היא הציעה הסבר, אבל בטח ידעה שהסיכוי לכך קלוש יותר מהסיכוי שאנשים יעזבו את המסיבה בשעה כזאת מוקדמת. לי לא קורים דברים בטעות.

"לא, אני יודעת בדיוק איפה הם." המבט שלי הצטלב במבטו של מדוק, החבר הכי טוב והעוזר הנאמן של ג'ארד, שעמד בקצה השני של החדר, ליד דלתות הפַּטיו. הוא גיחך אליי, ואז הפנה את תשומת ליבו לאיזו ג'ינג'ית שהצמיד לקיר.

התקדמתי לעברו בצעדים נחושים, וקייסי הלכה בעקבותיי כשהיא שולחת במהירות הודעה — לליאם כנראה — בטלפון הנייד שלה.

"איפה המפתחות שלי?" שאלתי בתקיפות כשאני קוטעת את המרדף אחרי הסטוץ הבא שלו.

העיניים הכחולות שלו התרוממו באטיות. הוא היה גבוה ממני רק בכמה סנטימטרים, ולא הרגשתי — כמו שהרגשתי עם ג'ארד — כאילו הוא מתנשא מעליי. מדוק לא הפחיד אותי, הוא רק עצבן אותי בטירוף. הוא עבד קשה כדי לעשות ממני צחוק, אבל ידעתי שהוא עושה הכול בפקודתו של ג'ארד.

"הם נמצאים בעומק שניים וחצי מטר בערך. בא לך לשחות, טייט?" הוא חייך את החיוך הרחב והמסנוור שלו, שהפך את רוב הבנות לכלבלבים קטנים קשורים ברצועה. הוא נהנה מכל רגע, זה ברור.

"אתה כזה בן זונה," דיברתי בנימה רגועה, אבל העיניים שלי צרבו מרוב כעס.

יצאתי לפטיו והצצתי לתוך הבריכה. מזג האוויר היה מושלם לשחייה, ואנשים השתוללו במים. הקפתי את הבריכה בחיפוש אחר נצנוץ המפתחות הכסופים שלי בין כל הרוחצים.

ג'ארד ישב בנינוחות ליד שולחן ועל ברכיו ישבה איזו בלונדינית. הרגשתי את התסכול בבטן, אבל ניסיתי להיראות אדישה. ידעתי שכל שמץ של חוסר נוחות שאני מקרינה גורם לו עונג.

הבחנתי בנצנוץ של המפתחות במים, והסתכלתי סביבי בחיפוש אחר מוט כדי להוציא אותם. כשלא מצאתי שום דבר, פניתי לכמה מהשחיינים בבקשת עזרה.

"היי, אכפת לך להוציא את המפתחות שלי משם בבקשה?" שאלתי. הבחור הפנה את מבטו לג'ארד שנשען לאחור בשקט, צפה במחזה, והתחבא ממני כמו פחדן.

ממש מעולה. שום מוט, שום עזרה. ג'ארד רצה לראות אותי נרטבת.

"קדימה, טייט, תתפשטי ולכי לקחת את המפתחות שלך," צעק מדוק מהשולחן של ג'ארד.

"לך תזדיין, מדוק, אתה בטח זרקת אותם לשם, אז למה שלא תוציא אותם בעצמך?" ליאם, החבר של קייסי, הצטרף אליה והגן עליי כמו שעשה הרבה פעמים.

חלצתי את הכפכפים וניגשתי לשפת הבריכה.

"חכי, טייט, אני אעשה את זה," התנדב ליאם.

"לא," הנדתי בראשי, "תודה בכל מקרה," חייכתי אליו בהכרת תודה.

שנה שלמה, הזכרתי לעצמי והתענגתי על הציפייה. אני אהיה רחוקה מג'ארד למשך שנה שלמה.

קפצתי קפיצת ראש לבריכה, והמים קיררו את עורי הנוקשה. הגוף שלי התרפה מיד. לא שמעתי קולות, ואף מבט לא כוון אליי. התענגתי על השלווה הזאת; ככה אני מרגישה כשאני רצה.

המשכתי לצלול בשחיית חזה. שני מטרים וחצי הם ממש שום דבר. הגעתי לצרור המפתחות בתוך שניות. תפסתי אותם בחוזקה ועליתי בחוסר רצון אל מעל לפני המים כשאני משחררת את האוויר מהריאות.

זה היה החלק הקל.

"וואו!" האנשים שצפו מהצד מחאו כפיים, אבל לא כדי לעודד אותי. השלב הבא זה לצאת מהבריכה ולעמוד מול כולם כשאני נוטפת מים. הם ירדו עליי ויצחקו, אני אספוג כמה הערות, ואז אלך הביתה וארד על הר של סוכריות גומי.

שחיתי בזהירות לשפת הבריכה ויצאתי ממנה, סחטתי את השיער הארוך שלי ונעלתי את הכפכפים.

"את בסדר?" קייסי ניגשה אליי, והרוח פרעה את השיער הארוך והכהה שלה.

"כן, בטח, זה רק מים." לא יכולתי להסתכל לה בעיניים. שוב אני הופכת לבדיחה מהלכת, זאת שעושה בושות.

אבל קייסי אף פעם לא האשימה אותי. "בואי נתחפף מפה," היא שילבה את הזרוע שלה בשלי, וליאם הלך בעקבותינו.

"רק רגע," עצרתי והסתכלתי על ג'ארד. העיניים החומות שלו עדיין התמקדו בי בהתרסה. ניגשתי אליו — אף על פי שידעתי שזה לא רעיון טוב — כשאני משלבת את הזרועות שלי, ונעצתי בו מבט הפגנתי.

"אני עוזבת בעוד יומיים וזה התרגיל הכי טוב שעלה בדעתך?" מה לעזאזל אני עושה?

ג'ארד חייך אליי בעוינות וחילק את הקלפים על השולחן. "תעשי חיים בצרפת, טייטוֹם, אני אהיה פה כשתחזרי." האיום שלו עורר בי חשק להרביץ לו. רציתי להכריח אותו להתמודד איתי עכשיו.

המחשבה על הזעם שלו שירחף מעליי כשאחזור, תגרום לי אי נוחות לאורך כל השנה שבה לא אהיה פה.

"אתה כזה פחדן, מרגיש כמו גבר רק כשאתה נטפל אליי, אבל עכשיו תצטרך למצוא לך בידור במקום אחר." שמטתי את הזרועות, והאגרופים הקפוצים שלי התהדקו עוד בזמן שכל האנשים שעמדו באזור שמעו את חילופי הדברים שלנו.

"את עדיין מדברת?" גיחך ג'ארד בבוז ופרץ של התלחשויות נשמע סביבי. "עופי הביתה, אף אחד לא רוצה לראות פה את הפרצוף הסנובי שלך." הוא המשיך לחלק קלפים, ובקושי הואיל בטובו להסתכל עליי. הבחורה שישבה עליו צחקקה ורכנה קרוב יותר אליו. הרגשתי כאילו משהו מוחץ את החזה שלי, וזה כאב. אני שונאת אותו.

"היי, תראו!" צעק מדוק כשניסיתי לעצור את הדמעות, "הפטמות שלה הזדקרו. ג'ארד, אתה בטח מחרמן אותה." דברי הלעג של מדוק הדהדו ברחבי החצר האחורית, וכולם התחילו לצחוק ולהריע.

עצמתי את העיניים בתחושת השפלה ונזכרתי שאני לובשת גופייה לבנה ושהמים ללא ספק קיררו את הגוף שלי. הדחף הראשוני שלי היה לשלב ידיים על החזה, אבל אז הם ידעו שהצליחו לפגוע בי. נו טוב, הם כבר יודעים את זה. הפנים שלי עקצצו מרוב השפלה.

חתיכת בן זונה.

אני שוב אלך הביתה עם דמעות בעיניים, זה בטוח.

פקחתי את העיניים. הייתי סמוקה מבושה, וכולם נראו משועשעים לגמרי מההטרדה שספגתי הערב. ג'ארד בהה בשולחן והנחיריים שלו התרחבו. הוא התעלם ממני. ההתנהגות שלו בלבלה אותי אפילו עכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן. פעם היינו חברים, ועדיין חיפשתי בעיניים שלו את הילד ההוא. אבל זה לא יעזור אם אמשיך להיאחז במה שהיה פעם.

"למה היא עדיין עומדת פה?" שאלה הבלונדינית שישבה על ג'ארד, "היא כאילו מוגבלת או משהו? היא לא קולטת את הרמז?"

"כן, טייט, שמעת את ג'ארד, אף אחד לא רוצה אותך פה." מדוק דיבר לאט כאילו באמת הייתי טיפשה ולא הבנתי אותו.

הגרון שלי נחסם. לא הצלחתי לבלוע וכשנשמתי הרגשתי כאב. זה היה יותר מדי. משהו בתוכי נשבר. שלחתי את האגרוף שלי והחטפתי למדוק ישר באף. הוא נפל על הברכיים, וכיסה את הפנים בידיים. דם פרץ מביניהן.

דמעות טשטשו את הראייה שלי, והיבבות החלו להתפרץ מגרוני. לפני שיספיקו להשתעשע על חשבוני עוד קצת הערב, מיהרתי להיכנס אל הבית, ויצאתי מהדלת הקדמית בלי להביט לאחור.

נכנסתי למכונית, קייסי התיישבה במושב הנוסע, וליאם התיישב במושב האחורי. אפילו לא הרגשתי שהם הולכים אחריי. התאפקתי בקושי לא לשאול על התגובה של ג'ארד, ואז קלטתי שהיא לא אמורה לעניין אותי. שילך לעזאזל.

הסתכלתי דרך השמשה הקדמית, והנחתי לדמעות להתייבש על הלחיים שלי. ליאם וקייסי ישבו בדממה. הם בטח לא ידעו מה להגיד או לעשות.

הרגע הרבצתי למדוק. הרגע הרבצתי למדוק! החידוש שבמעשה שלי הדהים אותי. צחקתי צחוק מריר. זה באמת קרה.

נשמתי עמוק ונשפתי אוויר באטיות.

"את בסדר?" קייסי הסתכלה עליי.

היא ידעה שאף פעם לא עשיתי דבר כזה, אבל אהבתי את תחושת הפחד והכוח שזרמה לי בגוף. הדבר האחרון שרציתי לעשות זה ללכת הביתה עכשיו. אולי מחכות לי עוד כמה חוויות הלילה, כמו לעשות קעקוע או משהו.

"האמת שכן." מוזר להגיד את זה, אבל זאת היתה האמת. ניגבתי את הדמעות והבטתי בחברה שלי. "אני מרגישה טוב."

שלחתי יד כדי להתניע את המכונית, אבל עצרתי כשליאם הוסיף "רק אל תתני לזה לעלות לך לראש, טייט, את תצטרכי לחזור לעיר בסופו של דבר."

כן, גם זה נכון.