נפש פצועה

לא לחינם הוא נקרא חיית הפרא של חאג'ר. בזה הרגע קתרין הבינה למה. זאהיר סעד אל־דין היה מפחיד בדיוק כפי שאמרו. הוא היה שונה לגמרי מהאיש שפגשה לפני שנים רבות כל כך. קר ומאיים.

אבל קתרין לא יכלה להרשות לעצמה לפחד ממנו. ובכל מקרה, גברים קרים ומאיימים היו חלק משגרת יומה.

"שייח' זאהיר," פתחה וצעדה צעד אחד לעבר שולחנו רחב הידיים. הוא לא הרים את עיניו, ראשו הכהה מורכן, מבטו ממוקד בנייר שלפניו. "חיכיתי שתיצור קשר. לשווא."

"לא, בהחלט לא. ולכן אני תוהה למה את כאן."

קתרין בלעה את הגוש בגרונה. "להינשא לך."

"באמת, הנסיכה קתרין? השמועה הגיעה לאוזניי, אבל לא האמנתי באמיתותה." הוא הרים את ראשו, ובפעם הראשונה ראתה קתרין את פניו.

כן, הוא היה מפחיד בדיוק כמו שאמרו. העור על הצד השמאלי של פניו פגוע אנושות, העין השמאלית נטולת חדות או מיקוד. למרות זאת היא הרגישה שהוא חודר לעמקי נשמתה, כאילו התאונה שערפלה את ראייתו הגופנית אפשרה לו לראות יותר מבן תמותה רגיל.

האגדות עליו טענו שהוא רוח רפאים, או אליל כלשהו, ועכשיו כשהביטה בו הבינה למה.

"התקשרתי." אומנם היא לא דיברה עם זאהיר, אבל היא דיברה עם היועץ שלו. ולמען האמת היא לא ממש הוזמנה.

"לא חשבתי שתעזבי את נוחות ארמונך ותעשי את כל הדרך כדי לקבל תשובה שלילית להצעת הנישואים שלך, מאחר שאני בטוח שהבהרתי היטב מה אני חושב על הרעיון."

היא יישרה את כתפיה. "חשבתי שאתה חייב לי שיחה. אישית. לא מתוּוכת. ולא באתי לקבל דחייה. באתי לוודא שהחוזה יכובד. העסקה נחתמה לפני שש שנים..."

"שתתחתני עם מאליק. לא איתי."

המחשבה על מאליק תמיד העציבה אותה. אבל העצב נבע מחיים שנקטפו באיבם, לא מרגש עמוק יותר. מאז שהתבגרה הוא היה גורלה וחובתה, היא חיבבה אותו, דאגה לו, הוא היה חשוב לה, אבל היא לא אהבה אותו.

בהתחלה נראה לה שאובדנו משנה הכול, שאופקים חדשים נפתחים, פורשים לפניה עתיד שונה. עכשיו, היה ברור שדבר לא השתנה.

במקום מאליק זה יהיה זאהיר. מלכתחילה היא נועדה להיסחר בנישואים למען ארצה. היא השלימה עם עובדה זו. ואחרי הכול היא לא חשבה ששינוי החתן ישנה הרבה.

אבל עכשיו, כשהביטה בו, הבינה שמדובר בסיפור שונה לגמרי מהרעיון התיאורטי. הוא היה... היה בו משהו שעלה על כל שציפתה או התכוננה אליו.

זה אף פעם לא היה קשור אלייך. מעולם לא נגע לרגשותייך. עלייך להכין את עצמך להשלמת המשימה.

"זה מה שחשבתי. אבל כשבחנתי את המסמכים מקרוב..." ברוב החלק המשפטי של הסכם הנישואין בינה ובין מאליק טיפל אביה.

היא לא ראתה בכך עניין אישי שלה. יחסיה איתו לא היו אלא תמרון פוליטי של הוריהם. בסך הכול היא פגשה אותו כמה פעמים. היא פשוט השלימה עם העובדה שעליה לעשות זאת למען ארצה, שהנישואים היו מה שבכוחה לתרום. היא מעולם לא בדקה את פרטי ההסכם.

עד לאחרונה.

"כן, נכון. אבל למעשה, אם נרד לניסוח המילולי, הובטחתי למאליק. אלא אם כן הוא אינו יושב על כס המלוכה של חאג'ר. במקרה כזה אני מיועדת להינשא ליורשו. כלומר לך."

מוזר כל כך לעמוד לפניו, להתחנן שיתחתן איתה כשחלק ממנה משתוקק לברוח מהחדר. היא לא רצתה להינשא לו, לא באופן אישי, יותר משהוא רצה להתחתן איתה.

אבל אביה שכב על ערש דוויי, זמן רב לפני שבאה עיתו, לכן לא נותר זמן לבזבז, והלו"ז צפוף ביותר. אחרי מותו של מאליק נדחקו נישואיה לפינה רחוקה בעתיד הלא ברור, וזמן מה איש לא הטריד אותה. בינתיים היא הורשתה לשרת את ארצה בצורה מעשית; ביקור חולים בבתי חולים ופעילות חיונית ברשת להגברת זרימת התיירות והדולרים לארץ. במובן מסוים זה היה משחרר להביא תועלת מעבר למצופה מבנות מינה ומהופעתה.

אבל השהות שניתנה לה הסתיימה.

לאביה נותרו רק מספר חודשי חיים, ואחיה אלכסנדר, המלך לעתיד, יגיע לגיל החוקי לעלייה לשלטון רק עוד שש שנים. מכאן שבעת מות אביה יהיה צורך למנות עוצר לשלטון, והיא חסרה את הנתונים הפיזיים כדי לעמוד בדרישות.

היא עברה את שלב המרירות. עכשיו היא נכונה לפעול.

אם לא יהיה לה בעל כשאביה ימות, האיש הממונה על ארצה יהיה שאר הבשר הזכר בעל קרבת הדם הגדולה ביותר למשפחה. ומפחיד לחשוב מה אותו קרוב משפחה עלול לעשות כשכוח כזה ייפול לידיו. היא לא תניח לזה לקרות.

מעבר לכך, היא נשבעה לאביה שלא תניח לכך להתרחש, שהיא תבטיח את החוזה עם חאג'ר ואת הנישואים לזאהיר, שהיא תגן על אלכסנדר.

כישלון לא בא בחשבון. היא לא תוכל להסתכל לאביה בעיניים ולהגיד לו שנכשלה. היא הייתה אישה ולכן נחותה מבחינת הרשויות בארצה. ונראה שלמינה הייתה השפעה דומה גם על אביה. אביה לחץ עליה יותר, דרש יותר ושיבח אותה פחות מאשר את אלכסנדר. את ערכו של אלכסנדר הוא ראה כמובן מאליו; חלק מחבילה של היותו בן זכר. וקתרין הייתה צריכה לעבוד קשה כדי להוכיח שיש לה ערך.

והיא קיבלה בברכה את הדרישה. היא התייצבה מול כל אתגר, תמיד, כדי למצות את כל יכולותיה. לשרת את משפחתה, את ארצה ואת עמה. וטוב שכך, שכן היא נותרה התקווה היחידה.

היא לא תמעד עכשיו, לא בפסיעות האחרונות של המרוץ. המחשבה על כך גרמה לה לרעוד מבחילה וחרדה, בעוד שיחסית אליה נראה זאהיר כמעט ידידותי.

"אני לא רוצה אישה," אמר, מביט שוב ​​למטה, מסיט את פניו מטווח ראייתה.

היא שילבה את זרועותיה מתחת לחזה והרימה את סנטרה. "לא אמרתי שאני רוצה בעל. לא מדובר ברצונות, מדובר במחויבויות. עשיית הטוב ביותר עבור שתי המדינות שלנו. נישואים שיחזקו את הכלכלה של שתי המדינות שלנו, ובין אם זה מאליק או... אתה... לא משנה את העובדה שזה המעשה הנכון."

דבריה היו קרים. כשל חייל שכיר ורודף בצע. הם הקפיאו אותה עד העצם. ולמרות זאת היה עליה לעשות זאת. למען בני עמה, למען עתידה של אומתה.

בכל מקרה, היא לא ממש הקריבה את עצמה על המזבח. אם כי מבחינות רבות אפשר לומר שהיא 'בתולת הקורבן'.

המחשבה העבירה בה צמרמורת. היא לעולם לא תהיה קורבן. הבחירה הייתה שלה. איש לא הכריח אותה להיכנס למשרדו של זאהיר. אילו רצתה לעמוד מנגד ולראות את ארצה הולכת לעזאזל, בעודה רצה ממסיבה למסיבה באירופה, לא היה דבר שיעצור בעדה. שום כוח מלבד הגינות בסיסית, תחושת צדק. דבר מלבד הצורך להוכיח שברגע האמת יש לה ערך.

לכן היא כאן. מוכנה לעשות כל שיידרש, מוכנה ללכת ראש בראש עם זאהיר, אפילו אם ברכיה רועדות קלות.

הוא הביט בה, עיניו הכהות קרות, נטולות עניין. ריקנותן שילחה צמרמורת למעמקי נשמתה, גורמות לה להרגיש כאילו היא נועצת מבט בבאר ריקה ונטולת תחתית. פניו, שהפציעה עיוותה, שיוו לו מראה לא לגמרי אנושי.

הוא הטה את ראשו. "את משוחררת."

היא בהתה בו, פיה נפער. "סליחה?" מעולם איש לא נפטר ממנה כאילו הייתה משרתת.

"ניסיתי לסלוח לך בעשר הדקות האחרונות. צאי מהמשרד שלי."

"אני לא אצא," אמרה. כי היא לא יכלה לצאת. אבל לרגע ייחלה שהאפשרות הייתה פתוחה בפניה. רק לרגע. לצאת ממשרדו האפל, לאור השמש החאג'רי הבהיר, אל השוק, למדרחוב וללכת לאיבוד בהמון.

רק לרגע קצר. ואז נזכרה. נזכרה שהיא חייבת לעשות זאת. כי אם לא, אלכסנדר יידחק לפינה בעוד ג'ון תובע את כס המלוכה, ואם יצליח לשנות את החוקים, הוא עלול לתפוס את הכס לצמיתות... או רק האפשרות המצמררת שבמשך שש שנים הוא יבחוש בכלכלת המדינה. לא בא בחשבון.

ופירוש הדבר שהיא נכשלה. נכשלה בדבר היחיד שאביה חשב שהיא תוכל להועיל.

זאהיר קם ממקומו מאחורי שולחנו. היא פסעה לאחור, צעד אינסטינקטיבי, נסיגת הטרף כאשר הוא חש שהטורף צופה בו. הוא היה גדול. הרבה יותר מכפי שזכרה. רחב ושזוף, חולצתו נצמדת לשרירי חזהו.

"לא בהית מספיק זמן? למה שלא תרוצי למכור את סיפור פגישתך איתי למי שיציע את הסכום הגבוה ביותר?"

"זאת לא הסיבה שאני כאן."

"לא, מובן שלא, את רק רוצה להתחתן איתי. ולחיות כאן בארמון." הוא עקף את השולחן בצעדים ארוכים. רק כעבור מספר צעדים הבחינה במקצבם המקוטע ובצליעה הקלה שהתלוותה לתנועות. הוא נעצר במקומו, משלב את זרועותיו על חזהו הרחב. "איתי. כי איך הנסיכה קתרין רָאוּץ' מהממלכה האלפיניסטית האידיאלית תוכל לעמוד בפני הזדמנות מפתה כל כך? את מדמיינת ​​לעצמך נשפים מפוארים בסגנון אלף לילה ולילה, זה העניין? אני לא מאליק."

"אני יודעת," אמרה, גרונה מתכווץ. היא איבדה שליטה, איבדה את אחיזתה בקרקע. היא לא יכלה להיכשל. היא הבטיחה לאביה, ומיום היוולדה נקשרה בשבועת דם לבני עמה.

היא נולדה ראוץ', תפקידה היה להגן על ארצה. וזאת הייתה הדרך היחידה שבה הורשתה לעשות זאת.

תחושת החובה רבצה כאבן רחיים על צווארה, על חזה. לעיתים היא הכבידה על נשימתה. אבל היא הייתה חלק ממנה, חלק מזהותה.

קצב פעימות ליבה של קתרין נסק מעלה כשהתקרב צעד נוסף לכיוונה, אור אפל בעיניו, גבותיו השחורות מתרוממות בחדות. "אם את חושבת שזה לא משנה, ההבדל בין מאליק וביני, את חיה בפנטזיה מטופשת. זו המציאות." הוא פשוט עמד שם והיא הבינה שהתכוון לעצמו. לצלקות שלו. צלקות שהותירה ההתקפה על משפחת המלוכה שבה נהרגו מאליק והוריו של זאהיר. מלבד בני משפחת המלוכה נהרגו בה גם אזרחים שנאספו לצפות בתהלוכה שצעדה בחוצות העיר.

הכול נבע מניסיון השתלטות של מדינה שכנה. כסף ואדמה. אילו דברים נתעבים אנשים עשו בשביל כסף ואדמה. ממקרים כאלה היא ניסתה לשמור על ארצה שלה.

שפתיו התעוותו בלגלוג, מותחות את רקמת הצלקת שעל לחיו. בעוד חלק משפתו התעקל מעלה, קצה פיו התעקם קלות מטה, מתמזג לשכבה עבה של עור שהגליד רע. "זה האיש שאת רוצה בלילה במיטתך? לכל שארית חייך?"

עיניה נעו, לא אל פניו, אלא אל ידיו. ידיים גדולות, רחבות ומרובעות, גם הן מצולקות. אבל הן נראו שופעות כוח וביטחון. התמונות חלפו במוחה, מהירות ויוקדות, ידיים כהות על עור בהיר.

גופה של קתרין התלהט מבפנים עד קצות אצבעותיה, חמימות ניצתה בבטנה והתפשטה לאיטה לכל אורך גופה. מה שאמר נועד להישמע כמו איום, אבל בקולו העמוק והמשיי נשמע המשפט כמו הבטחה. במקום להרתיע אותה הוא ריתק אותה באופן שהיא לא ממש הצליחה להבין. לא, הוא לא הפחיד אותה, אלא התחושה הזאת. זרה וחזקה, מציפה אותה באדרנלין ובשלווה גם יחד, חולשה ועוצמה.

היא לא ידעה איך זה קרה. איך מילים פשוטות השפיעו עליה כך. היא התנערה, הטתה את ראשה קדימה. היא לא באה כאן כדי לחוש מאוימת; היא באה לכאן כדי להשיג את מה שנזקקה לו. "יש הסכם."

"החוצה," אמר בקול קשה, מחוספס.

"אני לא יכולה. אני חייבת לדאוג שהנישואים האלה יצאו לפועל, לטובת בני העם של מדינותינו. אם אתה לא יכול לראות את זה, אני..."

הוא פסע צעד נוסף לעברה, קרוב כל כך עד שיכלה לחוש את החום הקורן מגופו. ולא רק חום. זעם. ולרגע חולף אחד, יגון, שהיא הרגישה בו מכה גלים בתוכה. חורג מעבר לעוצמתם הרגילה של רגשות, והייתה לה הרגשה שאם אי־פעם רגש כזה ישתלט עליה, על כל אדם, הוא יכלה אותו כליל. והיא תהתה איך הוא מסוגל לעמוד בעוצמת הכאב.

למרות זאת הוא עמד. חזק וגבוה.

"אני רוצה שיניחו לי לנפשי," אמר בטון קר ושטוח, מילים שהדהדו בסופיות בדממת החדר.

היא הביטה בו, בפניו, במבנה העצמות המרשים שמתחת לעור הפגוע, בעצמות לחייו הגבוהות, בלסת המרובעת, באף הבולט והישר, ובעור השחום והחלק על צד אחד של פניו. יפה, מרתק, הם אפשרו הצצה לאיש שהיה בעבר.

אבל לא היה שום דבר יפה בצלקות שהשחיתו את המחצית השנייה של פניו. הן היו מרושעות, מכוערות, ושידרו את כאבו לעולם.

אבל היה משהו בעיניו. הם היו מפתות, מהפנטות. מעוטרות בריסים עבים, כהים, הצבע כה כהה שגבל בשחור. אף על פי שהיה ברור שאחת מהן איבדה את כושר הראייה, הן היו עיניים מדהימות. אינטליגנטיות וחודרות.

חשוב מכול, הן הזכירו לה שהוא גבר. לא חיה. הפעם היא ראתה אותו בהן, את זאהיר כפי שהיה לפני ההתקפה. האיש שפגשה פעם, לפני שנים רבות כל כך. היא זכרה אותו למרות שבקושי החליפו מילים. תמיד שקט יותר מאחיו, הבעת פניו רצינית, כמעט מרוחקת. יפה מכף רגל ועד ראש. שובה לב באופן יוצא מהכלל.

עדיין היה בו משהו כובש, אבל בצורה שונה לגמרי.

"לא מדובר ברצון, זאהיר," אמרה, משתמשת בשמו כדי להדגיש את העובדה שהוא רק בשר ודם. גם אם בשר ודם גדול ומפחיד. "מדובר בעשיית הדבר הנכון. מדובר בכבוד."

הוא נתן בה מבט ארוך, הבעתו לא מפוענחת. אבל היא הרגישה שהוא חוקר, מחפש בתוך תוכה. "את מניחה, נסיכה, שיש לי כבוד."

"אני יודעת שכן." זאת הייתה יותר תקווה מוודאות, אבל לפחות זה נשמע טוב.

"צאי החוצה." הוא דיבר בשקט, אבל לציווי הייתה עוצמה של צעקה.

תחושת כישלון הייתה זרה לקתרין. היא אף פעם לא נכשלה. כל חייה היא קצרה הצלחות, הוכיחה שהיא ראויה לאותה הערכה שאחיה פשוט נולד עימה. התוצאות הגבוהות ביותר במבחנים, גיוס הכספים המוצלח ביותר. אם ניתנה לה משימה, היא השלימה אותה.

היא לא הביאה בחשבון מה יקרה אם תיכשל כאן. הבוקר עלתה על המטוס הפרטי של משפחתה, שופעת ביטחון עצמי שהספיק כדי לשלוח בחזרה לאוֹסְטריץ' את הטייס והמטוס גם יחד.

מבחינות רבות כל כך, כישלון לא בא בחשבון.

"בסדר," אמרה בנוקשות. היא הסתובבה ויצאה ממשרדו, ידיה קפוצות בחוזקה לצד גופה. קופצת למשמע הדלת שהוא טרק מאחוריה.

עלוב נפש. היצור הנבזה, מרושע וחייתי.

היא לא ציפתה לתגובה כזאת. ברור שהיה סיכוי שהוא יסרב, אבל... היא צדקה. ללא ספק. היא חשבה שהוא יראה, שיבין מה נדרש מהם לעשות. ובמקום זאת, במקום זאת הוא נבח עליה.

קתרין עמדה באמצע המבואה הריקה, זרועותיה שלובות, מנסה נואשות להיאחז בחום גופה שאזל ממנה למרות מזג האוויר המדברי. לא יודעת מה הלאה, לאן לפנות. לא חזרה הביתה. שם ממילא לא תתקבל בברכה, ובטח לא למשמע החדשות על כישלונה החרוץ.

קול צעדים הדהד במסדרון שמאחוריה וקתרין הסתובבה. אישה קשישה התקרבה לעברה. קתרין זיהתה אותה. הייתה זו המשרתת האישית של אשת השייח' שליוותה את משפחת סעד בביקורם באוסטריץ'.

היא סרקה את זיכרונה בחיפוש אחר שמה. "קהלה?" הקשישה הקבילה את פניה בקידה קלה ובחיוך חם. שום הפתעה לא ניכרה בפניה המקומטות, אבל קתרין תיארה לעצמה שהיא אומנה לשמור על רגשותיה לעצמה. הרגל שהכירה היטב בעצמה.

"הנסיכה קתרין, זמן רב לא התראינו. יש לך עסקים בחאג'ר?"

"אני..." טכנית היא באה למטרה עסקית, למרות שהפגישה הייתה מאחוריה וכללה תשובה שלילית נחרצת. "כן, יש לי."

מוחה של קתרין החל לעבוד במרץ. זאהיר לא רצה אותה כאן, זה היה ברור, אבל היא הייתה צריכה להישאר כאן. כי היא לא תחזור הביתה לאחר שנכשלה בהשגת מטרתה. "אני אשתכן כאן, בארמון, במשך שהותי בחאג'ר."

"זאת בשורה מבורכת ביותר, הנסיכה קתרין. לא היו לנו אורחים... כל כך הרבה זמן." הקביעה עוררה הבהוב רגש בעיני הקשישה.

קתרין הייתה בטוחה שלא היו אורחים מאז ההתקפה. כל דבר בארמון השתנה מאז ביקורה האחרון. אפל יותר. שקט יותר. כל צעד הדהד בחלל, מדגיש את הריקנות. "אם כך אני גאה להיות האורחת הראשונה זה זמן רב." היא חשה דקירת אשמה קלה. אבל רק דקירה קלה. זאהיר נהג בחוסר היגיון, והיא הייתה זקוקה לזמן כדי לתקוף מזווית שונה. היא רק נזקקה לפרק זמן נוסף.

"תוכלי לשלוח כמה אנשים לכניסה הראשית?" שאלה קתרין. "הנהג שלי עדיין חונה שם, ומטעני נמצא במכונית. אם תוכלי לשכן אותי באגף ששהיתי בו בפעם האחרונה יהיה זה משביע רצון בהחלט."

היא אימצה את 'קול הנסיכה' המלכותי הטוב ביותר שלה. היא הייתה שקרנית גרועה מאז ומעולם. עיניה הסגירו אותה. למרבה המזל, לא נראה שקהלה שמה לב לעיניה.

קהלה נראתה לא ממש בטוחה, אבל קתרין ידעה שהקשישה לא תעז לערער על מילתה, לא מול פניה. קתרין חשה כמו נוכלת ממדרגה ראשונה המנצלת את מעמדה, אבל זה היה למען מטרה טובה.

ומה שבטוח לא לטובתי הפרטית, כך שלפחות אני לא אנוכית.

"היית רוצה שאכוון אותך לאגף שלך, נסיכה?"

"אם אין לך התנגדות, אבל אל תדאגי למטען שלי. אנשי הצוות יכולים להעביר את הדברים שלי כשיהיה להם נוח. אני לא רוצה לשבש את לוח הזמנים לאף אחד."

היא הביאה עימה די בגדים ופריטים חיוניים שיספיקו לשהות בלתי מוגבלת במקום, כי דבר אחד ידעה בוודאות כשעזבה את ביתה בבוקר – היא הולכת להצליח. יידרש מה שיידרש.

היא הייתה נסיכה שלא יכלה לשלוט. ונאלצה להשלים עם כך שערכה לא עלה מעבר לעבודות הצדקה הקלות שבהן השקיעה את עצמה בשנים האחרונות. אבל המשימה הזו הייתה גדולה. ההזדמנות שלה לשנות את מהלך העניינים.

להיות יותר מסתם יפיפייה ונצר לשושלת מלכותית.

"אבל כמובן, אין שום בעיה."

"יפה מאוד מצידך." קתרין תפסה את עצמה מסובבת את טבעת הספיר הגדולה שעל ידה הימנית, מתח ואשמה גורמים לה להתפתל. היא החזירה את ידיה לצידי גופה בנחישות. נסיכות לא התפתלו.

קהלה הרימה את ידה. "מכאן, נסיכה." קתרין פסעה לצד קהלה, עיניה משוטטות לכל עבר, מלבד אל הקשישה. היא התמקדה בחקיקת כל הסובב אותה בזיכרונה, ובייחוד במסלול הליכתן.

לפאר הארמון בעיר הבירה קאדים לא היו מתחרים. הכול רוצף בשיש מבהיק מעוטר בפיתוחי זהב, הרצפה פסיפס מבריק מאבני יָשְׁפֵה, ירקן ואובסידיאן.

הם לא זהרו כלפני שנים. אבל עדיין העידו על עושר ואומנות מהמיטב שיכלה הארץ להציע, בכך לא היה לה ספק.

וטוב שכך. כי אם היא הולכת לעורר את זעם החיה של חאג'ר, לפחות תעשה זאת מוקפת במותרות.

"מה קורה כאן, לעזאזל?" זעף זאהיר, שפסע לאזור המרכזי של הארמון ונתקל בתהלוכת מזוודות מוכנסות פנימה.

היו שם מזוודות גבוהות כמוהו, תיבות מרובעות גדולות ותיקי עור קטנים.

הסבל נעצר במקומו והביט לכיוונו של זאהיר, אם כי לא הישיר מבט לעיניו. הם מעולם לא עשו זאת. "אנחנו מכניסים את חפציה של הנסיכה קתרין כפי שנצטווינו, שייח' זאהיר."

"מי ציווה?" שאל, מתעלם מתחושת קור זרה שליוותה את החדירה לפרטיותו. אובדן שליטה.

האיש נרתע מזאהיר, חששו ניכר בבירור. "הנסיכה קתרין." זאהיר לא הניח לאיש לגמור את המשפט לפני שהסתובב, יצא בסערה מהמבואה ופנה אל אגף הנשים. כמובן, אולי היא בכלל הלכה ושיכנה את עצמה בחדר שלו.

במיטה שלו.

גופו נדרך למחשבה. תחושה שגבלה בזרות הדהדה בו כמו זיכרון רחוק. לא, היא לא תעשה את זה. אפילו היא לא כל כך חצופה. או כל כך סוטה, כפי שעל אישה להיות בשביל לחשוק בבילוי לילה במיטתו.

הוא ראה את אחת המשרתות יוצאת מאחד החדרים, סוגרת את הדלת מאחוריה לפני שנחפזה לכיוון השני, מעמידה פנים שלא ראתה אותו. סביר להניח שראתה גם ראתה. אפילו צוות המשרתים השתדל לחמוק ממנו במידת האפשר.

הוא ניגש לחדר ודחף את הדלת. היא עמדה שם, באמצע החדר, שערה הזהוב־אדמדם והבהיר גולש על כתפיה עכשיו. שמלתה הכחולה והפשוטה, שחגורה למותניה, הייתה צנועה למדי, אבל האופן שבו היא הבליטה את חמוקיה המפוארים הצית בקלות את הדמיון הגברי.

במיוחד כשעל דמיונו של אותו האיש עברה תקופת יובש שארכה שנים רבות.

"מה בדיוק את עושה כאן, לאטיפה?" שאל, המילה 'יפיפייה' נפלטת מפיו לפני שהיה לו סיכוי לשקול את החוכמה שבשימוש בה. פשוט כי היא הייתה יפיפייה. התגלמות היופי. חבל שיופי נטה לנבול במדבר, שעוצמתו עמדה מעבר לכוחו של כל דבר רך ועדין. היא הסתובבה והביטה בו בעיניים ירוקות קפואות. אולי היא לא ענוגה. אף על פי שנראתה רכה למגע. עורה בהיר כשמנת, קימוריה מעוגלים.

גופו התעורר לחיים. חלציו התהדקו. זמן רב עבר מאז שאישה השפיעה כך על גופו. מאז שמשהו השפיע עליו בכלל. מלבד מעגל הייסורים המתמשך שחזר ועינה אותו ללא קץ.

"אני נשארת," אמרה, צווארה מורם, הבעתה מתנשאת.

"אמרתי לך לצאת."

"מהמשרד שלך."

"מהארץ. והבנת היטב למה התכוונתי."

היא שילבה את זרועותיה. "אני חוששת שזה לא מתקבל על הדעת."

הוא התקרב אליה, וראה אותה מתכווצת קלות, כתפיה נמשכות פנימה בתנועה זעירה. היא לא הייתה מחוסנת מפניו, מפרצופו שהכיעור השתלט עליו והרס את מראהו, לא משנה כמה ביטחון עצמי הפגינה וכמה ניסתה להעמיד פנים שאינה מושפעת.

ניחוחה השתלט עליו, עדין כריח של פרח. רק רגע קודם קיבל תזכורת שאפילו המשרתות שמרו מרחק ממנו. כמה זמן עבר מאז שהתקרב כל כך לאישה? לפני הכול זו הייתה הסיבה, הוא היה משוכנע.

"מה שלא מתקבל על הדעת הוא שתנחיתי את העכוז המלכותי שלך במקום שאינו מקבל אותו בברכה," נהם, כשהוא משתמש בכוונה במילים בוטות משום שנראה שמבטו בלבד לא השפיע כלל. רוב האנשים התכווצו למראהו, החשש ניכר בפניהם. אבל לא קתרין.

היא הרימה אחת מגבותיה הבהירות, הבעתה שלווה. "אני חוששת, שמחמאות לא ישנו את דעתי."

הפחד וחוסר הביטחון שחשפה נעלמו כהרף עין, ועכשיו פגש מבטה את שלו, ללא מצמוץ או רתיעה, עמידתה זקופה. הוא לא זכר את הפעם האחרונה שדבר כזה קרה. משרתיו נמנעו מלהביט בו מקרוב ככל האפשר. ובני עמו... כמדומה לא ממש גילו עניין בכך שהוא שליטם הרשמי. כל עוד הוא דאג לתפקוד המדינה.

מראהו חיזק את המוניטין שלו, ואולי בדיוק להפך. כך או כך, השמועות על השייח' שלהם, מצולק ואולי מטורף, דאגו שרובם לא רצו שיופיע בציבור. אלה שרצו החזיקו ברעיון שהוא על אנושי, או לפחות סוג של מושיע, טיפשים בקיצור. וגם הם חששו להתקרב אליו. מה שהתאים לו בהחלט. האנשים שמרו על מרחק והניחו לו לשלוט מתוך ארמונו.

מטרתו לא הייתה להפחיד את אנשיו, אלא את כל מי שעלול לשוב ולתקוף אותם. נכון לעכשיו, זה עבד.

אבל לא נראה שזה הזיז להוד מלכותה קתרינה הגדולה. היא הייתה קוצים, קרח וביטחון עצמי. ניצבת בבית שלו כאילו זו חצר מלכותה.

הגיע הזמן להוציא את המיטב מהמוניטין החייתי שלו.

"את רוצה חתונה, קתרין?" שאל, קולו יורד לנהמה מעובה. "את רוצה להיות האישה שלי?" הוא התקרב אליה, הרים יד והחליק את אצבעו לאורך אחת מלחייה הבהירות. חלקה כעלה של פרח, היא הייתה רכה כמשי. הוא רצה להמשיך ולגעת בה. לגעת בכולה. הוא דרס את הדחף. הוא התכחש, לא, הוא התעלם מהתשוקות האלו במשך חמש שנים. לא יזיק לו להתעלם מהן לפרק זמן נוסף. "את רוצה לחמם את מיטתי וללדת את הילדים שלי?"

פניה בערו באדום. "לא."

"חשבתי שלא תרצי."

"אבל אני לא צריכה. לא להשגת המטרה שלי."

"את לא זקוקה ליורשים?"

היא נתנה בו מבט נוקב. "לא ממך. ואם הכול יתנהל כשורה, לא אזדקק להם כלל."

הוא חרק בשיניו, מנסה לא לדמיין את מה שכרוך ביצירת יורשים עימה. מנסה לשמור על הקרח בדמו, לשמור מרחק מהאש. עליו לשמור על שליטה או ש... הוא לא רצה לדעת מה עלול להתחולל. "איך בדיוק?"

"כי אם אבא שלי ימות לפני שאלכסנדר יגיע לגיל שהחוק מחייב, אני זקוקה לך כדי שאתה תמונה לעוצר הממלכה, ולא בן דודי. אי אפשר למנות אותי מאחר שאני אישה. אני לא יכולה להגן על אחי. אם ג'ון יעלה על כס המלוכה... עלולה לפרוץ מלחמת אזרחים, ניסיון השתלטות על כס המלוכה. אם תפרוץ מלחמה, המדינה שלך תינזק, לפחות בכל הנוגע למסחר."

"אז מה בדיוק את מציעה?"

"כל מה שתרצה. אני זקוקה לנישואים האלה למען בני עמי. אני אהיה אשתך במיטתך אם תרצה, או אשתך בשם בלבד. ההחלטה היא שלך. אם תסרב, דמם של בני עמי יכתים את הידיים של שנינו."