נצחי

1: אליזבטה

מאי 1937

אליזבטה גמרה בלבה. מרקו טֶריצי יהיה הנשיקה הראשונה שלה. היא צפתה בו עושה תעלולי אופניים ליד הנהר, רוכב על הגלגל האחורי כשראשו זרוק לאחור בחדוות צחוק, ושיניו לבנות על רקע פניו. שערו הכהה העבות המשוח במשחה הזדהר בשמש, ורגליו היו מסורגות שרירים בתוך מכנסי המדים הקצרים והתפוחים שלו. הוא רכב בהנאה ובאתלטיות והפגין חינניות גברית. מרקו טריצי ניחן בספּרֶצַטוּרָה, קסם נדיר ונטול מאמץ שעשה אותו לנער שאי־אפשר לעמוד בפניו.

אליזבטה לא היה מסוגלת להסיר ממנו את עיניה, וכמוה שאר הבנות. הם גדלו יחד, אבל היכנשהו לאורך הדרך הוא עבר מנערוּת לגברוּת, ממרקו למרקו. לא היו עוררין על כך שהוא יפה תואר להפליא. היו לו עיניים גדולות בצבע חום־אגוז, אף חזק, לסת מרובעת וצוואר רחב בעל גרגרת בולטת. הוא היה הנער הפופולרי ביותר בכיתתם, והכול בו נראה חי יותר מבכל אחד אחר. אפילו עכשיו השמש רחצה אותו בזהב, כאילו הטבע בכבודו ובעצמו מזהיב אותו.

אליזבטה תהתה איך יהיה לנשק אותו. היא ניחשה שזה יהיה מרגש, אפילו טעים, כמו לנגוס בעגבנייה טרייה ולהניח למיציה לנזול על הסנטר. היא אף פעם לא נישקה בן, אף על פי שכבר היתה בת חמש־עשרה, ובלילות התאמנה בלנשק את הכרית. החתול שלה, ריקוֹ, שאיתו ישנה, התרגל לטקס, שכן חתולים נושאים בשתיקה את איוולתן של נערות צעירות.

לאליזבטה לא היה מושג כיצד להביא את מרקו לראות בה יותר מחברה. בדרך כלל השיגה את מה שגמרה בלבה להשיג, לקבל ציונים טובים וכדומה, אבל זה היה שונה. היא היתה בוטה מכדי לפלרטט. היא נעדרה תחבולות נשיות. בילדותה היתה מַסקיאַצ'וֹ, טומבוי, ולכן גדלה מתוך קִרבה למרקו. היא ניסתה להיעשות נשית יותר, אבל עדיין לא לבשה חזייה. אמהּ אמרה שהיא אינה זקוקה לה, אבל שאר הבנות לעגו לה ודיברו מאחורי גבה.

"אליזבטה, הצילו, אני אטבע!" מרקו רץ לעבר הנהר והיא עמדה לקרוא אחריו, אבל עצרה בעצמה. היא קראה בטור העצות לנשים, שמניעת תשומת לב מגברים הכמהים לה מטריפה את חושיהם מרוב תשוקה, אז היא התעלמה ממנו שעה שבנות אחרות הגיבו.

"מרקו, לא!" קראה ליוויה אחריו.

"מרקו, תיזהר!" קראה אנג'לה בהתרגשות.

הבנות חיכו לראות אם פורענות עתידה ליפול על ראשו, אבל הוא סובב את הכידון וסטה הצדה משפת הנהר. הן צחקו וחזרו לספרי הלימוד שלהן בעודן שרועות על העשב. כולם הכינו את שיעורי הבית לאחר שחזרו מפגישת הבָּלילָה שלהם, תנועת הנוער המפלגתית שההשתתפות בה היתה בגדר חובה. הם לבשו את מדיהם, הבנים בחולצות שחורות ומכנסיים קצרים אפורים, והבנות בחולצות מוסלין לבנות וחצאיות שחורות.

הנקודה השקטה לגדת הנהר, ממש מצפון לפּוֹנטֶה פָּלָטינוֹ, נעשתה למקום ההתכנסות של בני כיתתה לאחר הלימודים, אבל בדרך כלל אליזבטה ישבה עם מרקו או סנדרו, בנפרד משאר הבנות. איכשהו היא פיספסה את ההזדמנות להיות לחברתן, ועכשיו כבר היה מאוחר מדי, שכן הן דחו את ניסיונותיה. אולי שפטו אותה כאילו היא מעדיפה את חברת הבנים, מה שאינו נכון, והיא היתה שמחה מאוד אילו היתה לה חברה טובה. תהיה הסיבה אשר תהיה, אנג'לה ושאר הבנות הרחיקו אותה מעליהן, והיא ניסתה לא לתת לזה להטריד אותה.

"תראי, בֶּטָה!" קרא מרקו שוב, משתמש בכינוי החיבה מילדותה.

"תקרא לי בשמי הנכון!" קראה אליזבטה בחזרה מאחורי עיתונה. היא אכן העדיפה את שמה המלא, שכן קיוותה להיות עיתונאית יום אחד. גם על כך התאמנה בלילות. "מאת אליזבטה ד'אורפאו".

"אליזבטה!" מרקו רכב לעברה והחליק ונעצר על העשב. "תקפצי על הכידון. בואי נעשה סיבוב."

"לא, אני קוראת." היא הסתירה את חיוכה מאחורי העיתון.

אנג'לה קמה וניקתה עשב מחצאיתה. "מרקו, אני אבוא, קח אותי!"

"טוב!" מרקו הושיט את ידו, אנג'לה טיפסה והתיישבה על הכידון, והשניים רכבו משם יחד.

אליזבטה הנמיכה את העיתון ותהתה אם טור העצות הנשיות טעה. אם היא רוצה את מרקו, יהיה עליה למשוך אותו בדרך אחרת. היא הרגישה יפה מספיק, עכשיו משגדלה אל תוך תווי פניה, כדברי אמהּ. עיניה העגולות הגדולות היו חומות־ירקרקות, והשיער שהשתפל עד כתפיה היה חום כהה, גלי ושופע ועשיר. אפה היה חזק, אבל פרופורציוני לעצמות לחייה הבולטות, ושפתיה היו מלאות. הבעיה שלה היתה הפה הגדול שלה, שהתברר כחיסרון בכל הקשור בבנים, במורה שלה ללטינית ובכלבה הזקנה בדוכן העיתונים.

אליזבטה נשענה לאחור על מרפקיה ושאפה את ניחוחות הטיבר, שמימיו היו בגוון ירוק עכור והעלו אדוות נושאות קצף שנהבי. סנוניות ליחכו את פני המים כדי לשתות, ציקדות ציקצקו ושפיריות זימזמו. שיחי הרדוף ורודים, אורנים רחבי צמרת ועצי דקל ניקדו את גדת הנהר, וקירות אבן אפורים גוננו על הנווה הטבעי מפני המולת העיר.

מבטה של אליזבטה מצא את פּוֹנטֶה רוֹטוֹ באמצע הנהר, מחזה ביזארי. לפני מאות שנים קישר גשר האבן בין גדות הנהר, אבל ברבות הזמן לא נותרה ממנו אלא קשת יחידה העולה מן המים ואינה מובילה לשום מקום. הרומאים כינו אותו "הגשר השבור", אבל היא חשבה שהוא שורד, עומד על אפם וחמתם של איתני הטבע והטיבר עצמו, ששילח מטפסים ירוקים־שחרחרים במעלה דופנותיו כמנסה למושכו אל מתחת למים.

מעבר לפונטו רוטו נמצא אי הטיבר, האי היחיד בנהר שהיה בקושי גדול דיו להכיל את הבזיליקה די סן בַּרטוֹלוֹמֶאוֹ אַל'איסוֹלָה על מגדל הפעמונים שלה העשוי לבֵנים דהויות, את כנסיית סַן ג'וֹבאני קַליבּיטה ובית החולים אוֹספֶּדלֶה פטֶבֶּנֶפרטֶלי על שורות חלונותיו ירוקי התריסים. מול בית החולים ניצב בר "ג'ירוֹספורט", שמשפחתו של מרקו היתה בעליו וגרה מעליו. אליזבטה גרה במרחק רחובות ספורים בלבד ממנו בטרַסטֶווֶרֶה, השכונה הבוהמיינית שהיא ואביה אהבו מאוד. למרבה הצער, אמהּ חדלה לאהוב כל דבר שהוא.

באותו הרגע הבחינה אליזבטה בסנדרו סימוֹנֶה פוסע לעברה ולעבר שאר הילדים. סנדרו היה החבר הטוב ביותר שלה, וגם של מרקו, שלושתם היו שלישייה מאז ילדותם. סנדרו צעד בפסיעות אופייניות, ארוכות ורפויות, והרוח השיבה לאחור את תלתליו החומים־בהירים מפניו הרזות והארוכות. הוא היה יפה תואר בדרכו שלו, תווי פניו מעודנים מאלה של מרקו ומבנה גופו כשל עיפרון מחודד, רזה אבל חזק, כמו כבל מתכת התומך בגשר מודרני.

"צ'או, אליזבטה!" סנדרו הגיע אליה, חייך והסיר את התרבוש מראשו. הוא ניגב את הזיעה ממצחו, הוריד את תרמיל הגב והתיישב. עיניו, תכולות ומזהירות ובעלות ריסים ארוכים כסוככים, הצטמצמו לעומת אור השמש. אפו היה ארוך ונשרי, ושפתיו חרותות בעדינות בפניו. סנדרו גר ממזרח לנהר ברובע היהודי שכונה "הגטו", ולכל אורך ילדותם התניידו אליזבטה, סנדרו ומרקו הלוך ושוב על ציר שנע בין טרסטוורה לאי הטיבר ולגטו, רכבו על אופניים, שיחקו כדורגל, ובאופן כללי התנהגו כאילו רומא היא מגרש המשחקים הפרטי שלהם.

"צ'או, סנדרו." אליזבטה חייכה, שמחה לראותו.

"עצרתי לקנות לנו משהו קטן לאכול. קחי אחד." סנדרו הוציא שקית נייר מהתרמיל, פתח אותה ושיחרר את הארומה הנפלאה של סוּפּלי, כדורי ריזוטו ממולאים מוצרלה ברוטב עגבניות.

"גראציֶה!" אליזבטה לקחה סופּלי אחד ונגסה בו. פירורי הציפוי היו קלילים, רוטב העגבניות בדיוק במליחות הנכונה, והמוצרלה חמה מספיק להמס את לשונה.

"איפה מרקו? הבאתי גם לו."

"נסע עם אנג'לה."

"חבל." סנדרו לעס סופלי והעיף מבט בעיתון שלה. "מה את קוראת?"

"שום דבר." אליזבטה אהבה לקרוא את העיתון, אבל בעלי הטורים האהובים עליה נעלמו, והיא חשדה שפוטרו. בניטו מוסוליני והפשיסטים היו בשלטון כבר חמש־עשרה שנה, וצנזורה היתה לסדר היום. "כל הכתבות אותו הדבר, כמה נפלאה הממשלה, או שמפרסמים כרזות מגוחכות כמו זאת."

"תני לי לראות." סנדרו ניגב את ידיו במפית.

"הנה." אליזבטה הראתה לו תמונה של איכרה איטלקייה בשמלה מסורתית, עם תינוק בכל זרוע. היא הקריאה את הכיתוב. "'האישה הפשיסטית האידיאלית יולדת ילדים, סורגת ותופרת שעה שהגברים עובדים או יוצאים למלחמה'. זאת תעמולה, לא חדשות, ובכל מקרה, לא כל הנשים אותו הדבר."

"ברור שלא. העיתון לא תמיד צודק."

"נכון, הוא לא." אליזבטה חשבה על טור העצות לנשים. מרקו ואנג'לה עדיין לא חזרו.

"אל תיתני לזה להטריד אותך."

"אבל זה כן מטריד אותי." אליזבטה לא הסכימה עם הפשיסטים, אבל לא דנה בכך עם איש פרט לסנדרו ומרקו. מי שדיברו נגד הממשלה היו נעצרים ונשלחים לקוֹנפינוֹ, גלות, רחוק מהבית. רומא שָרצה מלשינים, אפילו טרסטוורה, ואף על פי שמשפחתה של אליזבטה לא היתה מחויבת לשום מפלגה פוליטית, כאמנים הם נחשבו שמאלנים מלידה.

"את לא אוהבת שאומרים לך מה לעשות."

"מי אוהב? אתה כן?"

"לא, אבל אני לא לוקח את זה ללב כמוך." סנדרו נרכן לעברה. "נחשי מה, יש לי חדשות מדהימות. התקבלתי להתמחות אצל פרופסור לוי־צ'יוויטה ב'לה סַפּייֶנצָה'."

"דַוֶורוֹ?" שאלה אליזבטה בתדהמה. "אתה, תיכוניסט? באוניברסיטה?"

"כן, זה יהיה מחקר עצמאי." סנדרו קרן מרוב גאווה.

"מזל טוב!" אליזבטה היתה מאושרת עבורו. הוא היה עילוי מתמטי, והכישרון העל־טבעי שלו בלט לעין כול כבר בבית הספר היסודי, כך שאין פלא שהוא עתיד להגיע ל"לה ספיינצה", הקמפוס העירוני של אוניברסיטת רומא. "וזה הפרופסור שאתה מדבר עליו תמיד, נכון? לוי־צ'יוויטה?"

"כן, ואני כבר מת לפגוש אותו. הוא אחד המתמטיקאים הגדולים בדורנו. הוא פיתח את תחום הטנזורים בגיאומטריה דיפרנציאלית, שאיינשטיין השתמש בו בתורת היחסות שלו. למען האמת הוא בדיוק חזר מפגישה איתו בארצות הברית."

"זה פשוט נפלא. איך זה קרה בכלל?"

"פרופסור לוֹנגי המליצה עלי, וחיכיתי לשמוע ממנו. בדיוק עצרתי בבית החולים לספר לאמא שלי."

"היא בטח כל כך גאה בך." אליזבטה העריצה את אמא של סנדרו, שהיתה אחת הרופאות הבודדות ששמעה עליה אי־פעם, רופאה מיילדת בבית החולים פטֶבֶּנֶפרטֶלי.

"היא באמת גאה מאוד, אבל היא היתה מופתעת שלא סיפרתי לה ששוקלים לקבל אותי."

"גם אני. למה לא סיפרת לנו?" אליזבטה התכוונה לה ולמרקו.

"לא רציתי שתדעו אם נכשלתי."

"אוי, סנדרו." אליזבטה נתקפה פרץ חיבה כלפיו. "אתה בחיים לא תיכשל, ולוי־צ'יוויטה בר־מזל לקבל אותך. יום אחד אתה תהיה מתמטיקאי מפורסם."

סנדרו חייך מאוזן לאוזן. "ואת תהיי עיתונאית מפורסמת."

"הא!" אליזבטה לא ידעה מה מרקו יהיה, אבל גירשה את המחשבה מראשה.

"איך את יכולה לקרוא בשמש?" סנדרו צימצם עיניים לעומת העיתון. "האור מסנוור."

"נכון, אני יודעת."

"תרשי לי." סנדרו לקח מידה את דף העיתון וקם.

"לא, תחזיר לי אותו." אליזבטה קמה והושיטה את ידה, אבל סנדרו נפנה מעליה ועשה משהו עם העיתון.

"אלה רק הודעות הפטירה."

"אני אוהבת הודעות פטירה." היא תמיד קראה את הודעות הפטירה, מאחר שכל אחת מהן צפנה סיפור חיים נהדר, פרט לסופו.

"הנה." סנדרו הגביה כובע מקופל מנייר העיתון וחבש אותו לראשה. "זה יגרש את השמש מעינייך."

"גראציה." אליזבטה חייכה באושר, ולפתע פתאום סנדרו נישק אותה. היא מצאה את עצמה מנשקת אותו בחזרה, טועמת רוטב עגבניות חמים על שפתיו, עד שניתק ממנה וחייך אליה מלמעלה עם ברק חדש בעיניו שבילבל אותה. הרי זה עתה החליטה שמרקו יהיה הנשיקה הראשונה שלה.

"סנדרו, למה עשית את זה?" היא העיפה מבטים סביב ותהתה אם השאר ראו. חבריה לכיתה היו רכונים על שיעורי הבית שלהם, ואף על פי שמרקו היה בדרכו חזרה עם אנג'לה על הכידון, הוא היה רחוק מדי.

סנדרו חייך חיוך רחב. "זה לא ברור למה?"

"אבל אף פעם לא נישקת אותי קודם."

"אף פעם לא נישקתי אף אחת קודם."

אליזבטה נשטפה התרגשות. "אז למה אני? למה עכשיו?"

סנדרו צחק. "מי שואל שאלות כאלה? רק את!"

"אבל חשבתי שאנחנו פשוט חברים."

"באמת? אני —" התחיל סנדרו לומר, אבל מרקו קטע אותם כשצעק לעברם מרחוק.

"צ'או, סנדרו!"

"צ'או, מרקו!" קרא סנדרו בחזרה ונופף.

אליזבטה מיצמצה, והרגע בינה ובין סנדרו התפוגג מהר כל כך, עד שתהתה אם התרחש בכלל.

2: מרקו

מאי 1937

מרקו דיווש הביתה מהנהר לאורך לוּנגוֹטֶווֶרֶה דֶי פּייֶרלֶאוֹני, השדירה הרחבה שנמשכת לצדו המזרחי. השמש הנמיכה מאחורי העצים ושיגרה קרניים מבהיקות ברחבי העיר, שעם תום יום העבודה התעוררה לחיים סואנים. מכוניות צפרו, נהגים קיללו, ואדי מפלט עירפלו את האוויר. המדרכות המו בני אדם, ואנשי העסקים מיהרו לתפוס את החשמליות.

מרקו האיץ, שקוע כל כולו באליזבטה. הוא היה מאוהב בה, אבל היא ראתה בו רק חבר טוב, כמו תמיד. אפילו לא היה אכפת לה שהרכיב את אנג'לה על אופניו. הוא הרגיש נבוך, דבר שלא קרה לו מעולם עם בנות. הוא היה יכול לבחור כאוות נפשו, אבל רצה את אליזבטה. היא היתה יפה, כשלעצמה סיבה מספקת, אבל הוא אהב את הלהט שלה, את כוחה, את האש שבה. היו לה מחשבות על כל דבר שבעולם, ואף על פי שניחנה באינטליגנציה עילאית, התייחסה אליו כאילו הוא אינטליגנטי בדיוק כמוה. מרקו היה מוכן לעשות הכול כדי לזכות בה. הוא היה שבוי בידי האהבה.

הוא העלה בעיני רוחו את הרגע שבו ראה את סנדרו ליד הנהר היום, עומד קרוב אליה בצורה מוזרה, כאילו ניהלו ביניהם דיון עמוק או אפילו חלקו סוד. החרדה כירסמה בו, והוא חווה זיק קנאה נוכח החיבור בין סנדרו לאליזבטה, מאחר שתמיד דיברו על ספרים או דברים מהסוג הזה. אבל מרקו ידע שסנדרו ואליזבטה רק חברים טובים, ושלסנדרו אין שום ניסיון שהוא עם בנות.

הוא פנה לגשר פבריקיוס, וגלגליו החליקו על הטרוורטין השחוק. הגשר להולכי הרגל היה העתיק ביותר ברומא, מקורֶה בשני צדיו — ומאחר שחיבר את הגדה עם אי הטיבר, היה פחות או יותר הרחוב שגר בו. הוא חמק מאנשי עסקים ועקף באלגנטיות חתול שזינק לפניו. הוא הגיע לקצה הרחבה הנעימה וראה שאביו, בֶּפֶּה, אינו עומד כהרגלו מחוץ לבר המשפחתי, "ג'ירוספורט". פירוש הדבר היה, שמרקו איחר לחזור לארוחת הערב.

הוא האיץ עד מרגלות הגשר, עבר את הבר ופנה לכניסה הצדדית מכיכר סן ברתולומאו. הוא ירד בקפיצה מאופניו, החליק אותם אל תוך המעמד לאופניים וטס פנימה לתוך הבר ההומה. הוא עלה בריצה במדרגות, שמט את התרמיל ונכנס למטבח קטן כל כך, שדי בסיר אחד של מים רותחים למלא אותו אדים. על הקיר היו תלויות תמונות ממוסגרות של אביו ב"ג'ירו ד'איטליה" ולוח שנה שנושאו ליארקו גוּאֶרה, רוכב האופניים האיטלקי הגדול. על מדף קטן ניצבו תמונת האפיפיור פיוס האחד־עשר, צלב מעלֵה דקל מיובש ופסל גבס של הבתולה. אמו של מרקו סגדה לצלוּב; אביו — לרכיבה על אופניים.

"צ'או, כולם!" מרקו נישק את שני אחיו הגדולים, אֶמֶדיו ואַלדוֹ, ואז את אביו, שכולם כבר ישבו לשולחן.

"מרקו!" חייך אמדיו, שנראה כמו גרסה צעירה יותר של אביהם. לשניהם היו שיער חום כהה מתולתל, מצח רחב וגבות עבותות מעל עיניים שחורות כפחם, רחוקות זו מזו מעל אף רחב ופה שטוח. אביו של מרקו עדיין היה בעל מבנה גוף שרירי של רוכב מקצועני, עורו היה שזוף תמידית, ושפתו העליונה מצולקת בעקבות מתקפת זאבים באזור החקלאי ההררי באבּרוּצוֹ, שבו גדל. הסיפור היה שאביו של מרקו, שהיה בן עשר בלבד אז, השגיח על הכבשים של המשפחה בזמן שהזאב תקף, אבל הילד נאבק בבעל החיים והפיל אותו ארצה, ואחר כך רדף אחריו. כל מי שהכיר את בפּה טריצי, לא הטיל ספק בנכונותו של הסיפור.

"הֵי, אחים שלי." אלדו חייך בדרכו קפוצת השפתיים, מודע לעצמו בגלל שיניו העקומות מלפנים. הוא דמה לצד של קַסטֶליקי במשפחה, בעל מזג שקט יותר, עיניים קרובות יותר זו לזו וגומה אופיינית בסנטר. אלדו היה הנמוך בבני טריצי, אבל הוא אהב מאוד לרכוב על אופניים, ועדיין היה לבוש בחולצה הלבנה המיוזעת ובמכנסי הרכיבה הקצרים שלו. אם אמם היתה רוצה שיחליף בגדים לפני הארוחה, היא מעולם לא אמרה זאת. כולם ידעו מי עומד בראש הבית, וזאת לא היתה היא.

"מאמא, זה נראה מעולה." מרקו נישק אותה בזמן שיצקה רוטב פּוֹמוֹדוֹרוֹ עם גושים לבנים של בשר סרטנים על צלחת ספגטי למנה ראשונה. צבתות כתומות זוהרות הציצו מבעד לציפה האדמדמה, שוליהן משוננים, וניחוח העגבניות הדגי הייחודי העלה ריר בפיו.

"צ'או." אמו חייכה אליו, עיניה החומות־בהירות הקטנות קידמו אותו בחום. אדים עלו מהכיור וסילסלו את הקווצות הכהות שחמקו מצמתה הארוכה. היו לה אף שטוח, חיוך רחב ופנים פתוחות וכנות של כפרייה. הוריו של מרקו היו קוֹנטַדיני, ממשפחות איכרים, וגדלו בבתים שחלקו עם עזים ותרנגולות. הם נישאו ועברו לרומא, שבה ניצל אביו את פרסומו כרוכב לפתיחתו של הבר "ג'ירוספורט". עם לקוחותיו התדירים של בית הקפה נמנו עובדי בית החולים, תושבים מקומיים וחובבי רכיבה שכונו טיפוֹסי, משום שהיו משוגעים כמו הלוֹקים בטיפוּס.

"פשוט תשב, בן," סימן לו אביו מראש השולחן.

"קחו, בנים." אמו הניחה את צלחת הספגטי הגדולה ליד אביו של מרקו, הגישה לו ראשון ואחר כך לשאר. הם בירכו מעל הצלחות וכולם אכלו במהירות מלבד מרקו, שהתענג על כל נגיסה בזמן שאביו חקר את אלדו על שעות האימון שלו. אמדיו נשאר מחוץ לקו האש, לאחר שחמק מקריירת רכיבה עם כניסתו לסמינר לכמרים. מרקו לא היה מסוגל להעלות על דעתו להקריב קורבן כזה, מאחר שהיתה לו חובה כלפי המין הנשי. ויום אחד, כלפי אליזבטה.

אמו נפנתה לאמדיו, שעבד במשרד בוותיקן. "מה חדש? יש משהו?"

"שמעתם על המכתב הגרמני ביום ראשון של הדקלים?"

"לא, מה זה?"

"מיט בּרֶנֶנדֶר זוֹרגֶה. זה בגרמנית 'בחרדה בוערת'. האפיפיור הוציא מכתב שהופץ לכמעט שלושים אלף כנסיות גרמניות, מֶסר ישיר לקתולים הגרמנים." אמדיו נרכן לפנים. "הקרדינל פאצֶ'לי עזר לחבר אותו, אבל אני מספר לכם את זה בסוד."

אמו משכה את אצבעה על שפתיה כמו רוכסן, ועיניה התנוצצו. עבורה, רכילות מהוותיקן היתה הרכילות הטובה ביותר.

"המכתב הוקרא בידי הכמרים הגרמנים לקהילותיהם, בלי שום הודעה מוקדמת. אתם מסוגלים לתאר לעצמכם, כל הכנסיות האלה, ואף אחד לא צייץ? הוא הודפס והופץ בסודיות גמורה."

"למה בסודיות?" קימטה אמו את מצחה. "זה דברו של האב הקדוש."

"המכתב חזר על ההוראה שלו, שהקתולים הגרמנים צריכים לנהות אחרי האל, לא אחרי היטלר. כתוצאה מכך היטלר שלח את הגסטפו לעצור את מי שהדפיס והפיץ אותו."

"זה נורא!"

אביו ירה מבט באמדיו. "בלי פוליטיקה ליד השולחן."

אמדיו השתתק, ואמם כיווצה את שפתיה. אביו היה פשיסט של השעה הראשונה, כלומר הצטרף למפלגה כבר ב־1919, עוד לפני "המצעד על רומא" ב־1922, כשהמלך מינה את מוסוליני לתפקיד ראש הממשלה. האב, מסורתי מטבעו, האמין שהמפלגה תהיה טובה לבעלי עסקים קטנים וגם תביא לאיטליה חוק וסדר.

אביו כיחכח בגרונו. "אז כמו שאמרתי, זאת תהיה שנה משמעותית ל'ג'ירו', ואני יודע מי יזכה בחולצה הוורודה. אני צופה שבַּרטַלי ישחזר את ניצחונו."

אלדו הינהן. "אני מסכים, אבל אני גם מהמר מהצד על בּיני. ואוֹלמוֹ, שהיה הכי מהיר במילאנו־סן־רמו."

"לא, טעות." אביו לגם מעט יין. "מילאנו־סן־רמו זה משחק ילדים. ומי שבכלל ניצח בו היה דֶל קַנסיה. אתה הולך להפסיד את הכסף, אלדו."

"לא חשוב מי מנצח, הוא לא צריך ללבוש חולצה ורודה. תחשוב על זה. ורוד?" אלדו ציחקק, ומרקו כבר שמע זאת בעבר. מוסוליני הכריז שוורוד הוא צבע נשי, הכרזה שבילבלה פשיסטים וטיפוֹסי כאחד.

אביו ליגלג. "צבע החולצה הוא לא הנקודה. הנקודה היא ההישג. נכון, מרקו?"

"כן, אבא."

"מרקו, אתה יודע, עמדתי בחלון הערב וראיתי אותך כשפנית אל הגשר. איחרת לארוחה."

"אני מצטער, פאפא."

"זאת לא הנקודה שלי." אביו הניח את אמות זרועותיו התפוחות על השולחן ונתן במרקו מבט עז במיוחד. "רכבת טוב מאוד. שמרת על הקו. אפילו צברת מהירות. הפתעת אותי."

מרקו לא קטע את דבריו והרגיש גוש בבטנו.

"ראיתי גם מה קרה עם החתול. הוא נכנס בריצה לנתיב שלך, אבל לא איבדת אפילו שבריר שנייה. הגיע הזמן שתתחיל להתאמן ברצינות. רק תתאר לעצמך מה אתה יכול לעשות עם משטר האימונים שלי. תוכל ללבוש את המאלייה רוזה2 יום אחד. אתה יכול לזכות ב'ג'ירו', המרוץ הכי חשוב באיטליה. אתה יכול לתפוס את מקומך בתולדות הרכיבה."

"פאפא, אני לא טוב עד כדי כך," אמר מרקו, מאחר שזה הדבר האחרון בעולם שרצה.

"אני חושב שאתה יכול להיות. זה בדם שלך."

אלדו הזעיף פנים. "פאפא, מה איתי? אני מתאמן קשה."

אביהם נפנה אל אלדו. "אמרתי לך, אתה לא בונה את השרירים שאתה צריך לבנות. אתה לא נהיה מהיר יותר. אתה בטח לא עובד קשה מספיק."

"אני משתדל."

"אז תמשיך. תוכיח שאני טועה. בכל מקרה, טובים השניים מהאחד. אתם יכולים להתאמן יחד." הראש של אביו חג בחזרה לעבר מרקו. "בן, הערב אתה מתחיל. מובן?"

"כן, פאפא," ענה מרקו, שלא היתה לו שום ברירה.

3: סנדרו

מאי 1937

בשעה מאוחרת יותר סנדרו ישב לבדו לשולחן האוכל. אוויר הלילה נכנס מבעד לחלון, ונברשת הבדולח הטילה אור עדין על מחברתו. זה עתה סיימה משפחתו לאכול ארוחת ערב, והוא היה אמור לעבוד, אבל ראשו היה מלא באליזבטה. הוא לא הבין כיצד אפשר לחשוב על משהו אחר בזמן שאתה מאוהב. הוא התפלא על כך שאנשים עושים זאת, יום־יום. מימיו לא חש רגש עז כל כך. האינטלקט שלו איפשר לו לחשוב הרבה מאוד, אבל יכול להיות שעד עכשיו הוא הרגיש מעט מדי.

הוא לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על הרגע שבו נישק אותה, ליד הנהר. הקִרבה המרטיטה של גופה, שהיה קרוב אליו מתמיד. הוא אהב כל דבר בה, במיוחד את האופן שבו הסתכלה עליו. ככל שכישוריו האינטלקטואליים הלכו ותפסו את קדמת הבמה, כולם התחילו להתייחס אליו אחרת, לטובה או לרעה; המורים התפעלו ואהבו אותו, אך חבריו לכיתה חשבו שהוא מוזר. אליזבטה לא עשתה לא את זה ולא את זה. היא אהבה אותו למן ההתחלה, עבור מי שהיה בפנים, ולכן היה יכול להיות הוא עצמו איתה.

מבטו נדד מבעד לחלון. משפחת סימונֶה גרה באחד מאותם בתים אלגנטיים שניצבו לאורך פיאצה מאטֶאי, בצד הצפוני של הגטו. הדירה שלהם היתה בקומה השלישית, באלכסון מול פַּלאצוֹ קוֹסטַגוּטי המעודן, והוא היה יכול לראות את השכנים מבעד לחלונותיהם. ג'וֹבאני רוֹטוֹלי הכין שיעורי בית ליד השולחן, ובקומה מתחת לו, בני הזוג המבוגרים נַרדוּנוֹ קראו יחד את העיתון. הגטו היה שקט כהרגלו בערב, והקול היחיד היה המים המבעבעים בפוֹנטַנה דֶלֶה טַרטַרוּגֶה, מזרקת הצבים למטה.

סנדרו אהב לגור בגטו, שהיה הרובע היהודי העתיק ביותר בתרבות המערבית. הקהילה נוסדה כמעט אלפיים שנה קודם לכן, כשירושלים נפלה בידי הקיסר טיטוס, שבזז את בית המקדש והביא איתו יהודים להיות לעבדים ברומא. הכיבוש הונצח בשער הניצחון המפואר של טיטוס בפורום של רומא, שגויים ראו בו שער מפואר, אך יהודים רבים ראו בו עול סמלי. הגטו עצמו הוקם ב־1555, והאפיפיור פאולוס הרביעי הורה לבנות חומות סביב השכונה, לנעול את הדלתות בלילה ולהציב שומרי סיור, הכול במימון הקהילה. באותה תקופה חיו אלפי יהודים ברומא, ונכפה עליהם לשאת טלאים צהובים ולגור בגטו, דחוסים אל תוך כמאה ושלושים בתים בקומץ קטן מרחובות העיר באזור ששטחו פחות משלושים דונם. הגטו נחשב לשכונה הכי פחות מבוקשת ברומא וניצב על אדמה שהטיבר הציף מדי חורף, הצפות שהביאו איתן מלריה ושאר מחלות. הרחובות היו צרים וחשוכים והתירו מעט מאוד חדירת אור ותחלופת אוויר. כנסיות נבנו בכניסות אליו, ויהודים היו אנוסים להאזין לדרשות שדחקו בהם להתנצר.

חומות הגטו נהרסו ב־1888, אחרי שרומא נספגה באומה החדשה איטליה ב־1870, והותר ליהודים לבוא וללכת כרצונם. הגטו נוקה, ולאורך הטיבר הוקמה סוללה שתמנע הצפות. ב־1904 נחנך בית כנסת יפה, טֶמפּיוֹ מָג'וֹרֶה, עם כיפה מרובעת שהבדילה אותו ממאות הכנסיות בעלות הכיפות העגולות. יש אומרים שבית הכנסת תוכנן להיות המבנה הגבוה ביותר ברומא, מאחר שבזיליקת פטרוס הקדוש היתה טכנית בקריית הוותיקן, והוא היה לביתה הרוחני של הקהילה. רבים מיהודי רומא עדיין גרו בגטו, אבל בעלי האמצעים עברו ממנו. ביתו של סנדרו נמצא ברשות משפחת אביו זה דורות, כך שמשפחת סימונה לא חלמה מימיה לעזוב, אף על פי שהיתה אמידה בהרבה משכניה.

מחשבותיו של סנדרו נקטעו לקול התקוטטות מן המטבח. אחותו רוזה ואמו החלו להתנצח. אביו, מַסימוֹ, ישב בחדר העבודה שלו, וסנדרו שמע אותו סוגר את הדלת. רוזה, מתורגמנית בשגרירות בריטניה, היתה יכולה להתווכח בחמש שפות. פתאום פרצה אחותו מן המטבח כשהיא מחליקה את שערה ואוספת אותו בפקעת כהה ומתנוצצת, כדרכה. היא היתה יפהפייה, בעלת עיניים חומות זריזות, אף ישר ושפתיים שנראו מלאות, במיוחד כשמרחה אותן בשפתון. היא היתה מבוגרת מסנדרו בעשר שנים ותמיד התלבשה באופנתיות, הערב בחליפה כחולה עם חגורה זעירה.

מבטה המודאג של רוזה מצא את סנדרו ליד השולחן. "היא משגעת אותי!"

"מה העניין?"

"אני רוצה לנסוע ללונדון." רוזה באה והתיישבה. "יש לי חופש, ואני מוציאה את הכסף שלי, אבל היא אומרת שאני לא יכולה לנסוע. אני מבוגרת ויכולה לקבל החלטות בעצמי."

"אם את מבוגרת, למה את מבקשת רשות?"

רוזה היססה. "אם אני אסע, היא תתרגז."

"היא תתגבר. אתן תמיד סולחות זו לזו."

"אולי אתה צודק."

"אני יודע שאני צודק."

רוזה הסתכלה על המחברת שלו. "על מה אתה עובד? אני אבין?"

"לא." סנדרו תהה אם רוזה עשויה לתת לו עצה בנוגע לאליזבטה. "האמת היא שאני לא מצליח לעשות הרבה. אני מאוהב."

"אתה צעיר מכדי להיות מאוהב."

"את מבוגרת מכדי לבקש רשות."

רוזה צחקה. "אבל אתה נראה רציני כל כך. אתה לא נראה שמח מזה."

"מה רציני יותר מאהבה?" סנדרו לא הוסיף שאליזבטה היא ילדה שיש להתייחס אליה ברצינות. הוא פיקפק בכך שאחותו תוכל להבין, שכן התחביב שלה היה ציניות.

"בסדר, במי אתה מאוהב?"

"באליזבטה." סנדרו אהב מאוד לומר את שמה.

"אתה מסתובב איתה ועם מרקו כמו שלושת המוסקטרים. אתה מתייחס אליה כמו לאחד הבנים." רוזה הסתכלה עליו כאילו הוא משוגע. "נראה לך שנשים אוהבות את זה, גאון?"

סנדרו לא חשב שיש בנמצא גאון בכל הנוגע לנשים, להוציא את מרקו. "מה את אומרת? יש לך עצה בשבילי?"

"בטח." רוזה התקרבה. "תתחיל בזה שתגיד לה שאתה אוהב את השיער והשמלה שלה, ושהיא יפה. זה יניח את היסודות, והיא תיטה יותר לכיוונך. אל תגיד הכול בבת אחת. תפרוש את זה על כמה ימים. תן לאהבה זמן לעבוד."

"את אומרת את זה כאילו זה קסם."

"במובן מסוים זה נכון. ותביא לה מתנה. מה היא אוהבת?"

"עיתונים."

"התכוונתי למשהו רומנטי, כמו פרחים."

"ספרים זה רומנטי. היא אוהבת לקרוא."

רוזה גילגלה עיניים. "בסדר, ספר. אז אחרי שתעשה את הדברים האלה, תגיד לה שאתה אוהב אותה ותנשק אותה."

סנדרו לא קלט שהוא אמור להביא מתנות ואז לנשק אותה. התברר שיש שלבים, כמו בהוכחה מתמטית, והוא עשה אותם לא כסדרם. הוא הרגיש טיפש, תחושה שלא נעמה לו. "מה אם היא רואה בי רק חבר?"

"תהיה אופטימי. הרגשות שלך צמחו. אולי גם שלה."

"מה אם היא אוהבת מישהו אחר?"

רוזה חייכה בחום. "זה לא יכול להיות. מי יותר טוב ממך?"

"מרקו."

"אוי לא." חיוכה של רוזה דהה. "גם מרקו אוהב אותה?"

"מרקו יותר טוב, נכון?"

רוזה פרצה בצחוק. "לא, סתם צחקתי."

"באמת?"

"באמת."

סנדרו לא האמין לה, אבל הוא לא שאל אותה שוב.

4: מרקו

מאי 1937

הלילה היה קריר, ומרקו רכב הרחק מאחורי אחיו אלדו, שפנה ללוּנגוֹטֶווֶרֶה אַווֶיניטוֹ. התנועה סתמה את השדירה, ומרקו לא ידע מדוע אחיו רוכב לפניו. הם גדלו אגב אימונים בשיטה המקובלת, כשכל אחד בתורו נוסע מאחורי אחיו כדי לשמר אנרגיה. נשימתו של מרקו הלכה והתקטעה וירכיו בערו. אם זה כואב לו, זה בטח הורג את אלדו.

מרקו האיץ בפרץ אחד מהיר והדביק אותו. "אלדו, תאט!"

"לא!" אלדו דיווש כמו מטורף. זיעה דבקה בפניו והספיגה את חולצתו.

"מה עובר עליך? תעצור!"

"עזוב אותי בשקט!" אלדו האיץ, וכמוהו מרקו. הם עפו. אח בצד אחיו, דם מתחרה בדם. מרקו סגר את ידו על אמת הזרוע של אלדו, ושני זוגות האופניים התנדנדו בטירוף, אבל מרקו היה הרוכב החזק יותר, והוא הוסיף לאחוז באלדו ואילץ אותו לעצור. התנועה טסה על פניהם שעה ששני זוגות האופניים החליקו ונעצרו בבת אחת, זה בצד זה.

"מה עובר עליך?" צעק מרקו בכעס. הוא התגבנן, מתנשף, ובפיו עמד טעם של אדי מפלט.

"אני לא רוצה לרכוב איתך!" עיניו של אלדו הבליחו בכעס בפנסי המכוניות.

"מפני שאבא אמר לך לעשות את זה? זאת לא אשמתי! אני לא רוצה להתחרות."

"כולם יודעים את זה חוץ ממנו!"

"אז אל תאשים אותי!"

אלדו נשף בכבדות. "מרקו, תקשיב, אני לא רוצה להגיד לך את זה, אבל אני לא באמת מתאמן בערבים. אני רק מעמיד פנים שאני עושה את זה. בגלל זה אני לא נהיה מהיר יותר."

"מה זאת אומרת?" מרקו היה המום.

"אני הולך למקום אחר, ואתה הורס לי את זה. אני לא יכול לרכוב איתך בערב."

"על מה אתה מדבר? לאן אתה הולך?"

אלדו היסס. "יש לי אישה."

"לךָ, מר ביישני?" מרקו פרץ בצחוק נדהם. "בראבו, אלדו! היית בודד יותר מדי זמן, אחי!"

פניו של אלדו לא האירו. "היא נשואה."

"נשואה?" חזר מרקו, מודאג. לבו של אלדו כבר נשבר בעבר. הוא היה בחור מאופק מכדי לבקש את ידה של בחורה, ואהבותיו היחידות היו נכזבות. כתוצאה מכך הוא היה יכול להיות נאיבי בכל הקשור לבנות המין השני, והיו שפע בעלים בעלי לב קנאי.

"אל תספר. זה יהרוג את אמא ואבא."

"מוסכם." מרקו הינהן, הוא הכיר את אמו. לא היו מספיק ימי תפילה מרוכזת בעולם כולו.

"כמה זמן אתם כבר מתראים?"

"בערך חצי שנה. פגשתי אותה במקרה, ברחוב. בעלה עובד משמרת לילה, אז זה הזמן היחיד שהיא יכולה להיפגש איתי."

"אתה אוהב אותה?"

"מאוד. כואב לי לא להיות איתה כל הזמן, אבל אני לא יכול לא לאהוב אותה."

מרקו הרגיש אותו הדבר ביחס לאליזבטה. היא היתה חלק מחייו כל חייו, ואם צריך לשים את האצבע על הרגע שבו התאהב בה, זה קרה כשהיה בן אחת־עשרה בלבד. היא נפלה לזרועותיו בזמן ששיחקו כדורגל, וחמימות מגעהּ הלא צפוי הסעירה את גופו כמו זרם חשמלי.

אלדו שינה תנוחה על מושב האופניים. "אני הולך לראות אותה. תפגוש אותי בגשר בעשר וחצי. נרכב יחד הביתה, ואף אחד לא ידע. להתראות."

"להתראות." מרקו חש מזיגה של גאווה ודאגה והביט בעקבות אלדו, עד שלא היה יכול לראות עוד את חולצתו הלבנה.

5: אלדו

מאי 1937

אלדו עזב את מרקו ורכב במהירות לאורך ויה דֵי צֶ'רקי, מופתע מכך שהצליח לשכנע את אחיו הקטן בסיפור. הוא היה שקרן גרוע מאחר שאף פעם לא היתה לו סיבה לשקר, עד עכשיו. הוא ידע שמרקו יקבל את הסיפור, שכן אחיו הקטן מוּנע בידי אהבה רומנטית. אבל אלדו היה גבר בוגר, ואף על פי שדרכו עם נשים לא צלחה, הוא האמין שאהבה באה בצורות רבות. אהבת האל, אהבת המדינה. היה בו יותר מכפי שמישהו מבני משפחתו ידע. הוא התווה את מסלולו שלו בחיים, ומה שהיה מונח על הכף הלך והרקיע בדרכים שלא היה מסוגל להעלות על דעתו בעבר. הוא היה מעבר לנקודת האל־חזור.

הוא הנמיך את כתפיו ודיווש דרומה לעבר פאתיה השקטים של העיר. התנועה פחתה, העצים והעשב הופיעו ואז התרבו. הלילה נעשה חשוך יותר, מאחר שלא היו פנסי רחוב, והתאורה ההיקפית היתה מועטה בלבד, וזיעה התקררה על מצחו. הוא שאף אוויר מלוא הריאות — היה לו ריח של עשב, חציר וזבל בהמות. הוא הפליג על פני קירקוס מקסימוס, זירת השעשועים של רומא העתיקה, שהיה ריק מאדם בשעה זו, ושמר על אותה המהירות על פני החורבות של מרחצאות קָרָקָלָה, צללים מגושמים בחושך.

הוא הגיע לוִיה אַפִּייה אַנטיקה, הנתיב העתיק ביותר בעיר העתיקה הזאת. התנועה היתה מועטה יותר, ואף על פי כן היה מסוכן לרכוב כאן, מפני שהיה עליו לדאוג להרחיק את הצמיגים מן החריצים בין אבני הריצוף, והדרך היתה צרה, מיועדת להולכי רגל, סוסים ואפילו כרכרות. ענפי עצים צמחו מעל הראש, והוא התאמץ לראות בחשכה. כעבור זמן קצר לא היו עוד אורות כלל, גם לא בתים או בניינים. אלמלא אור הירח, לא היה מסוגל לראות לאן הוא נוסע.

חולצתו היתה ספוגת זיעה, ירכיו בערו ולבו הלם בחוזקה. הוא שמר על הקצב אף על פי שהיה גבוה כאן יותר, והרוח נשבה ביתר עוז. הוא הגיע לכר עשב רחב ופתוח ליד מחצבת פּוֹצוֹלאנָה, אבן טוף, והאיץ בדרך עפר שהובילה אל תוכה. הוא איתר ערוץ מגודל פרא מסומן בעץ בודד, שהיה נקודת המפגש היעודה.

הוא דיווש לשם, זינק וירד מאופניו, שלף פנס מן הכיס שמתחת למושבו ואז הדליק אותו. הוא הסיט הצדה את הצמחים המטפסים וחשף זוגות אופניים אחרים, שנחו מוסווים על הארץ. הוא השאיר שם את אופניו וכיסה אותם בצמחייה, אמצעי ביטחון מופרז באזור הכפרי הזה, אבל הוא לא היה יכול ליטול שום סיכונים. הוא צעד שלושים צעדים דרומה, מאיר את דרכו עד לנקודה שבה צמחייה נוספת שימשה להסוואה. הוא הסיט אותה הצדה וחשף מנהרה שאך בקושי היתה גדולה מספיק להכילו.

הוא השתופף בתנוחת רוכב מכונס ונכנס למנהרה, ואז כיסה את הכניסה מאחוריו. הוא האיר את דרכו בפנס. המנהרה היתה עשויה עפר מכל עבריה והובילה לקטקומבות העתיקות של הנוצרים המוקדמים, בית קברות תת־קרקעי שהכיל מאות אלפי קברים, נקרופוליס, עיר מתים, של ממש. אחדות מן הכניסות היו מוכרות, אך אחרות לא, מה שעשה את הקטקומבות למקום מפגש מושלם.

אלדו גישש במורד המנהרה, ירד עוד ועוד. הוא הגיע לקרקעית של קריפטה ומצא את עצמו במסדרון צר שרצפתו כבושה. האוויר כאן היה קר יותר, צינן את עורו מתחת לחולצה הרטובה, והוא התווה סימן צלב על חזהו מתוך כבוד למקום הקדוש הזה. הקירות משני עבריו הכילו לוֹקוּלי, נישות מלבניות בקומות שנחפרו אל תוך הטוּפוֹ, אבן געשית אדומה־אפרפרה. הן נערמו זו על זו מרצפה עד תקרה, מסדרון עטור בשרידיהם של הנוצרים המוקדמים, שגופותיהם נכרכו ביריעות בד ונסגרו מאחורי הלוֹקוּלוּס, ואז נחתמו בקבריהן בסיד. פה ושם הבחין בקברי ילדים קטנים יותר.

אלדו מיהר הלאה מבעד למבוך הקר כמו עצם. בבואו הנה לקח לידיו את האחריות לחייו. הוא היה בן תשע־עשרה, גדול מספיק ללכת בעקבות לבו, גם אם זה הוביל אותו אל מנהרה אפלה. הוא הצטרף לתא של אנטי־פשיסטים קנאים המתנגדים למשטר, ובתור שכזה היה לאויב המדינה. מלשינים רחשו בשפע, והמשטרה החשאית של מוסוליני, ה"אוֹברָה", נהגה לעצור, לענות ולהרוג אנטי־פשיסטים בעודה נהנית מחסינות.

הוא ניסה להיות הבן שאביו רצה, רוכב אופניים ופשיסט, אבל למן ימיה הראשונים של המפלגה היו לו ספקות בנוגע לה. כשהיה קטן יותר והלך עם אביו לסידורים כאלה ואחרים, הם ראו כיצד מכים סנדלר ברחוב בגלל בדיחה שסיפר על אחד מחברי המפלגה. אביו אמר שהמכה הוא אחד מ"בריוני" המפלגה, אבל הפשע הביא את אלדו לשאול את עצמו, אם הבריונים הם היוצאים מן הכלל, או הכלל.

הוא הבחין שספרי הלימוד השתנו בבית הספר ופירסמו תעמולה בלבד, ומוסוליני הוזיל את מכשירי הרדיו כדי שנאומיו יוכלו להישמע בכל מקום. המפלגה רוממה גאווה אולטרה־פטריוטית ברומא ובאיטליה, אבל גם זה טרד את מנוחתו של אלדו. הוא לא האמין שיש גזע אחד נעלה על אחרים, אלא שכל בני האדם הם ילדיו של אלוהים ואהובים בעיניו. אלדו חלק את אמונתה העמוקה של אמו, ולכן נחרד לראות את הפשיסטים נוהים אחרי מוסוליני כאילו היה הצלוב בכבודו ובעצמו, מכנים אותו "איל דוּצֶ'ה" ומחליפים את עשרת הדיברות האלוהיים בעשרת הדיברות של החולצות השחורות. שום בן תמותה לא יוכל למחות את אלוהים מלבו ונשמתו. הוא היה עֵד לעלייתו של מוסוליני, הרגיש את הדיכוי גובר מיום ליום, ולבו צבר מועקה בשל התחושה שהוא חי את חייו בראש מורכן, עד שקלט כי הוא מוכרח לקום ולהילחם על המדינה שאהב.

הוא המשיך ללכת, וככל שהתקרב לאחרים, שמע את קולותיהם מהדהדים, ערב רב של דיאלקטים, שכן הם באו מכל רחבי רומא ופאתיה. הם נפגשו כבר כחצי שנה, אבל החליפו את מקומות המפגש למקרה שעוקבים אחריהם.

אלדו חדור־המטרה האיץ את צעדיו ומיהר לעבר האור בקצה המנהרה.

6: אליזבטה

יוני 1937

שמש הבוקר הציצה מבעד לתריסים, אבל אליזבטה כבר היתה ערה, שכבה ועירסלה את החתול שלה, ריקוֹ. פניו היו פרופורציוניות להפליא, האף לא ארוך מדי, עיניים ירוקות כמו הטיבר ופֶה שלפעמים חשף שן, הוכחה לאכזריותו. ריקו, צייד עכברים מעולה, היה נושך אותה מעת לעת, אבל ללא רשעות. פרט לכך הוא קיבל את החיבה שהרעיפה עליו, מאחר שראה בעצמו את הדבר החשוב ביותר בעולמה, ואולי בכל איטליה.

אליזבטה קמה מהמיטה ופשטה את כתונת הלילה שלה. היא עצרה לאמוד את צמיחת שדיה, חפנה אותם בידיה כאילו היו מאזניים. הם היו נעימים ורכים, וכבדים יותר, עובדה שמילאה אותה סיפוק. היא זכרה כשהנצו לראשונה בחזהּ, כמו זיתים תחת העור, ואחר כך גדלו למשמשים, ואחר כך ללימונים, ולבסוף לקלמנטינות. הם בלי ספק כבר פירותיים מספיק להצדיק חזייה.

היא לבשה את תלבושת בית הספר ואחר כך פתחה את התריסים ושאפה את בושמו הטבעי של שיח היסמין שטיפס על הקיר. חלונה השקיף על אחורי ביתם, ונראו ממנו גנים קטנים דחוסים בעציצים, פרחים ועשבי תבלין. היא אהבה פרחים ורצתה גן כשתגדל, כדי שריקו יוכל ללעוס את צמחי הפטרוזיליה.

השמים היו בהירים. השמש התרוממה מעל הגדה המזרחית של הנהר, מעל הגטו. אליזבטה ידעה שגם סנדרו יתעורר ותהתה אם הוא חושב עליה, אחרי הנשיקה ההיא. למרבה הפליאה, דבר לא השתנה ביניהם מאז אותו הרגע. גם מרקו היה מרקו הרגיל, אך הוא הפגין עניין רב יותר באנג'לה מאשר בה. היא תהתה אם בנים באמת מצדיקים את המאמץ.

היא יצאה מחדרה ומיהרה אל המטבח, ריקו בעקבותיה, זנבו זקוף כסימן קריאה, שכן לכל החתולים יש סימני פיסוק ברפרטואר. הוא קפץ על השולחן בזמן שהיא עצמה ניגשה למקרר, שהגיע לידיהם לאחר שהזקן בקומה העליונה מת. היא מצאה קופסת סרדינים והוציאה במזלג מעט מן הדג לצלחת ומעכה את הבשר השמנוני האפור והעצמות הדקיקות.

היא התחילה להכין קפה, הוציאה צנימים וערכה אותם על צלחות. היא אכלה בזמן שריקו גירגר ולעס, נשמע כמו בגדים מקורצפים על קרש הכביסה. הקפה התחיל לבעבע, והיא כיבתה את האש ומזגה לאמה ולאביה.

"מאמא, קפה!" קראה אליזבטה, ואמהּ נכנסה במהירות למטבח בדרכה ללמד פיתוח קול. לאמה, סֶרַפינָה, היו פנים בצורת לב עם עיניים תכולות יחידות במינן, אף קטן ועדין בצורה יוצאת דופן, עצמות לחיים גבוהות ופה קטן. תלתליה בגוון חום־קרמל סורקו ונאספו בקוקו קטן וגבוה, ושמלתה הדקה נצמדה אל חמוקי גופה הנהדרים. היא ניחנה ביופייה המדהים של דוגמנית האמנים שהיתה בעבר, עבודה שבזכותה נפגשה עם אביה של אליזבטה, כשדיגמנה בשיעור הציור שלו. היא עדיין התנהלה בעולם כאישה המודעת להשפעתה על גברים, אבל לאחרונה החלה לחשוש מקמטים ובילתה שעות עם סמרטוט קר על זוויות פיה בתקווה לעכב את הופעתם. והאומללות שלה בחיי ביתם היתה מוחשית, כאילו נעשתה לאחד מבני המשפחה.

"בוקר טוב." אליזבטה נתנה לאמה את הקפה.

אמה שתתה אותו וצימצמה את עיניה. "אוי, זה חם."

"מאמא, אני באמת חושבת שאני צריכה חזייה. אנחנו יכולות —"

"לא, אמרתי לך, את לא צריכה. תפסיקי לבקש ממני. כשהייתי בגיל שלך, היה לי חזה גדול פי שניים."

פניה של אליזבטה בערו. השדיים של אמה היו אשכוליות, אבל זאת לא היתה הנקודה. "שלי בכל זאת גדול מספיק."

"אמרתי לא. את צעירה מדי. חזיות זה לנשים, לא לילדות."

"אני הילדה היחידה בכיתה שאין לה."

"לא יכול להיות." אמה נחרה בבוז והניחה מידה את הקפה.

"אני כן. אני רואה להן דרך החולצה, והן רואות לי. הן מציקות לי."

"תתעלמי מהן. את לא צריכה אותן. נשים הן יצורים קנאיים." אמה לקחה צנים וניגשה אל הכיסא לקחת את תיקה, אבל אליזבטה באה אחריה.

"מאמא, בבקשה, אני גדולה מספיק. את אפילו לא צריכה לקנות לי. אני בטח יכולה לתפור לי אחת, אם תרשי לי להשתמש בכסף שאני מרוויחה. המורה לתפירה אומרת שכותנה עולה —"

"מספיק. אני מאחרת." אמה פתחה את הדלת ויצאה וסגרה אותה מאחוריה.

אליזבטה התנערה מאכזבתה, לקחה את הקפה והצנימים של אביה והלכה לסלון, היכן שישן על הספה. פניו היו ארוכות ורזות, לא מגולחות, שערו המדובלל חום כהה. בקבוק יין ריק נח בין אצבעותיו המעוותות, שלא החלימו כיאות מתאונת אופניים שאירעה בינקותה. הפציעה הביאה לקץ קריירת הציור שלו ופתחה את קריירת השתייה. ציורי צבעי־המים החיים שלו של טרסטוורה עיטרו את קירות דירתם ולכדו את קסמה של השכונה כמו גם את מסתוריותה, על סמטאותיה הצרות שנבלעו בתוך האפלה. בהינתן מצבו הנוכחי של אביה, אליזבטה התקשתה לתפוס שהוא זה שצייר אותם, אבל הם העידו על הצבעים שהאירו את נשמתו.

"פאפא, בוקר טוב, תתעורר." היא הניחה את ארוחת הבוקר על שולחן הצד.

"אוי, כואב לי הראש." אביה פקח את עיניו, חומות־אדומות, וחיוך הפציע על פניו. "את כל כך יפה. אני אוהב אותך כל כך, יקירתי."

"גם אני אוהבת אותך." אליזבטה התכוונה לכך, אף על פי שאמה כינתה את אביה שיכור. הוריה נהגו לריב, אבל אפילו זה פסק, ואמה התרחקה ממנו. אליזבטה הבינה את האומללות של אמה, אבל לא היתה שותפה לה. אביה ניסה להיגמל פעמים רבות, ושנא את עצמו על שנכשל. היא לא היתה יכולה להאשים אותו, כשהוא האשים את עצמו בצורה אכזרית כל כך, והיא ידעה שהוא אוהב אותה. יין מחלץ ממך דברי אמת, ומילותיו של אביה כלפיה תמיד היו עדינות.

אביה ליטף את לחיה. "בֶּטָה הקטנה והיקרה שלה, את שמחה? כן?"

"כן, פאפא. הנה, תשתה קצת קפה." אליזבטה עזרה לו לקרב את הספל לשפתיו.

"טעים מאוד." אביה הזדקף על הספה. "זה עוזר לכאב הראש שלי. מה הייתי עושה בלי הילדה שלי? הלב שלך, הוא עז נפש כמו אריה. תזכרי מה אני אומר לך, זה מה שחשוב בחיים."

"אני בטוחה." אליזבטה חייכה, היא שמעה זאת פעמים רבות.

"תגידי לי, כבר הבאת את העיתון? מה הוא זומם עכשיו, הבריון? מצעדים ותהלוכות? רובים וסכינים? האידיוטים האלה הולכים אחריו כמו כבשים! אבל הוא הזאב!"

"ששש, פאפא." אליזבטה חששה שעובר אורח עלול לשמוע, מאחר שדירתם היתה בקומת הקרקע והחלון היה פתוח.

"זה יום יפה? אולי אני אצייר באוויר הפתוח." הוא שב ועצם את עיניו. "אני אצייר משהו נהדר, אני פשוט יודע את זה. אני מרגיש את העקצוץ באצבעות. הן פשוט מתות לקחת מכחול ביד."

"תנוח." גם את זה היא כבר שמעה בעבר. לפעמים תהתה אם הוא אומר את זה בשבילה, או אם הוא בכלל יודע שלא צייר כבר שנים. היא נישקה את לחייו המחוספסות ואחר כך קמה עם בקבוק היין הריק. "אני צריכה ללכת לבית הספר. להתראות."

"בטח, להתראות, ילדתי היקרה, אור מיוחד שלי, אני אוהב אותך כל כך."

"גם אני אוהבת אותך, פאפא."

"תביאי לי בקבוק לפני שתצאי, טוב, יקירה?"

7: מרקו

יוני 1937

מרקו הביט בגרגירי האבק מתערבלים באלומת אור שמש, בזמן שחבריו לכיתה הוציאו את החיבורים מתיקיהם. הכיתה היתה מחניקה, קטנה וחפה מקישוטים להוציא דגל איטליה, צלב עץ גדול ודיוקנאות המלך ויטוריו אמנואלה השלישי ואיל דוצ'ה. על שלט נכתב האני מאמין של המפלגה — Credere, Obbedire, Combattere — הַאמינו, צַייתו, הילחמו. כיתתו מנתה שלושים תלמידים נוספים, ובהם אליזבטה וסנדרו, כולם בתלבושות בית הספר.

המורָה, פרופ' לונגי, היתה אישה מבוגרת בעלת משקפיים עבים ושיער אפור אסוף בפקעת עגולה. עבת־מותניים בשמלתה הכהה, שהתהדרה בסמל שלושת הצבעים. היא סימנה להם לשיר את "ג'וֹבינֶצָה", המנון המפלגה, והכיתה קמה בחצי־לב, עייפה מן השגרה בשלב מאוחר זה של שנת הלימודים. היא לא גערה בהם, ומרקו חשד שהצטרפה למפלגה רק כדי לשמור על מִשׂרתה, מאחר שהבחין בה מגלגלת עיניים אל ספר הלימוד שלהם מעת לעת. הבדיחה הרווחת היתה, שיש מורים שמצטרפים ל־PNF — Partito Nazionale Fascista, המפלגה הפשיסטית הלאומית, אבל יש מי שמצטרפים Per Necessità Famigliare, כלומר, רק כדי לתמוך במשפחתם. בינו לבינו הוא הרגיש אותו הדבר, הוא היה פשיסט בגלל אביו, וזאת הדרך היחידה שהכיר. בלבו הוא האמין באהבה, לא בפוליטיקה.

מרקו התחיל לשיר עם בני כיתתו בקול רם כדי להצחיק את אליזבטה:

"גבורת הלוחמים,

מעלות החלוצים,

חזונו של אליגיירי,

זוהר כעת בכל הלבבות."

מרקו הסתובב לאחור לראות אם אליזבטה צוחקת, אבל היא ישבה והסתכלה על סנדרו, ששולחנו היה סמוך לחזית. פניה נשאו הבעה סקרנית, כזאת שמרקו לא ראה בעבר, והוא ראה את כל הבעותיה. היא זקפה את הגבה הימנית בזמן שהקשיבה, קימטה את מצחה כשקראה את העיתון וכיווצה את גשר האף כשצחקה צחוק עז. היא היתה יכולה להיראות אפילו חולמנית, למשל כשצפתה במסך בקולנוע. למרבה הפליאה, עכשיו היא הסתכלה כך בסנדרו.

מרקו היה מבולבל. הוא נזכר באותו אחר צהריים שבו ראה את סנדרו ואליזבטה עומדים קרובים זה לזה ליד הנהר. מה אם קרה ביניהם משהו? האם הם נעשים יותר מחברים? אף אחד מהם לא אמר לו דבר על כך, אבל גם הוא לא סיפר לאף אחד מהם על רגשותיו שלו. מרקו לא היה מסוגל לדמיין את עצמו מתחרה בסנדרו על אליזבטה, והיה בלתי מתקבל על הדעת שנערה כלשהי, אפילו אליזבטה, תחצוץ ביניהם.

"תלמידים, בבקשה לשבת," אמרה פרופ' לונגי בתום השיר. "בואו נתחיל. תוציאו את החיבורים."

מרקו התיישב, הוציא את החיבור מהתרמיל והסתיר את הדף כדי שאיש לא יבחין בכתב היד שלו. האותיות היו גדולות ומעוותות, כאילו נכתבו בידי תלמיד צעיר ממנו בהרבה. מוריו חשבו שהוא מרושל או חסר תשומת לב, אבל האמת היתה גרועה מזה. הוא התקשה מאוד בקריאה ובכתיבה, אפילו בגילו. חבריו לכיתה קראו בנינוחות, אפילו בקול רם, אך בכל פעם שהוא עצמו הסתכל על הדף, המילים היו מתייצבות בפניו כאוסף של שרבוטים חסרי פשר, והיה עליו לפענח את משמעותן מן ההקשר או מתוך דברי המורים. הוא לא זיהה אף אחת מהמילים פרט לאלה שחזרו והופיעו שוב ושוב, כמו מוסוליני, והוא התחיל לפחד שפשוט נולד טיפש, עובדה שמילאה אותו בושה. ציוניו היו כושלים, ובשנה שעברה זימן אחד ממוריו את אמו ואמר שהוא מוכרח להשקיע יותר בלימודיו. אמו נידנדה לו להתפלל לתומאס הקדוש מאקווינוֹ וליוסף הקדוש מקוּפֶּרטינוֹ, אבל מרקו ידע שמוטב לו לפנות אל תדיאוס הקדוש, פטרונם של המקרים האבודים.

"בסדר, תלמידים, בואו נתחיל. מי רוצה להקריא את החיבור שלו בקול רם?"

מרקו הרים את ידו בהתאם לאחד התרגילים שרקח כדי להסתיר את הליקוי שלו. הוא התנדב להקריא במקום להמתין שיזמנו אותו, כדי שתהיה לו שליטה בעיתוי הדיבור. אחר כך היה מעמיד פנים שהוא מקריא את החיבור בקול, מניע את עיניו הלוך ושוב כמו כל השאר, אבל פשוט דיבר מראשו על נושא המטלה. היה לו זיכרון מצוין, הוא היה מסוגל לזכור כל מילה שאמרה המורה, אז הוא שינן את המידע, והוא אהב מאוד תשומת לב, כך שהיה דובֵר שמהנה להאזין לו. איש מבני כיתתו לא ניחש את סודו. עד כה. אבל בכל יום ויום הוא פחד שמלך הכיתה עתיד להפוך לליצן שלה.

שיעורי הבית מאמש היו לכתוב חיבור שכותרתו "גדוּלתו של מוסוליני מנקודת המבט הייחודית שלי", ופרופ' לונגי הסבירה שהמטלה היא לכתוב חיבור אישי, ולא מאמר גנרי מהסוג שספרי הלימוד החדשים מלאים בו, שמציגים את איל דוצ'ה מושל בקהלים גדולים, יורה ברובה, קוצר חיטה בחזה חשוף, מטיס מטוס במשקפי טייסים, קופץ מעל מכשולים על גב סוס, שוחה, מטייל ברגל ואפילו משחק עם גור אריות.

"מרקו," אמרה פרופ' לונגי, "בוא תקריא את החיבור שלך. סנדרו, אתה הבא בתור, אחרי מרקו."

מרקו קם וניגש לקדמת הכיתה, ופרופ' לונגי הטתה את ראשה, כאילו נמלכה בדעתה. "מרקו, אולי נעשה משהו שונה הפעם? אולי נחליף? אתה תקריא את החיבור של סנדרו, וסנדרו, אתה תקריא את של מרקו."

"לא, רגע," אמר מרקו ויובש החל פושט בפיו, אבל היה מאוחר מדי, שכן סנדרו כבר ניגש אליו.

"קח, מרקו," הושיט לו סנדרו את חיבורו. "תן לי את שלך."

"כתבתי אותו בחיפזון, אז הוא מבולגן." מרקו נתן לסנדרו את החיבור שלו.

"זה מושלם, נכתב מתוך להט וחיוניות." סנדרו חייך, ומרקו קלט שסנדרו מחפה עליו.

פרופ' לונגי סימנה משולחנה. "מרקו, תתחיל בבקשה. תקריא לנו את החיבור של סנדרו."

"בסדר." מרקו לטש עיניים בחיבורו של סנדרו, המום. הוא זיהה כמה מילים, אבל לא היה מסוגל להתחיל לקרוא את החיבור, שהיה כתוב בכתב ידו המסודר של חברו הטוב ביותר. לבו החל להלום והוא בלע רוק. הוא הרים את מבטו ומצא את אליזבטה מסתכלת עליו בחיוך מתוק ומלא ציפייה. הוא לא יעמוד בתגובה שלה, אם ייוודע לה שאפילו אינו מסוגל לקרוא. היא אהבה עיתונים וספרים, ולעולם לא תתאהב בו אם כך. היא תרחם עליו, והוא יושפל לנגד עיניה.

"מרקו," אמר סנדרו פתאום. "אני אקריא את החיבור שלך קודם, אם זה בסדר מבחינתך."

"בטח." מרקו הינהן ולחייו בערו.

סנדרו כיחכח בגרונו. "'כידוע לכולם, התחביב שלי הוא רכיבה על אופניים, וככה אני רואה את מוסוליני. כרוכב אופניים שמוכרח לשמור על שיווי המשקל שלו, בלי קשר לתוואי השטח, כך מנהיגנו מנהיג את איטליה...'"

מרקו הקשיב בתדהמה. סנדרו הצליח לפענח חלק מכתב היד הנוראי שלו והמציא את השאר תוך כדי דיבור, המציא תובנות בדבר מוסוליני ורכיבה על אופניים, שמרקו עצמו לא היה חושב עליהן. רק חבר שהכיר אותו טוב כל כך היה מסוגל להגיע להישג הזה, והכיתה האזינה עד סוף דבריו ומחאה כפיים.

פרופ' לונגי הינהנה. "מרקו, חיבור מרתק! כעת, מרקו, אתה מוכן להקריא את החיבור של סנדרו?"

"בהחלט." מרקו קלט שגם הוא יכול להמציא. "'בניטו מוסוליני מצטיין בספרות, אך עוד יותר ביחס שלו למתמטיקה. מתמטיקה מצריכה היצמדות הגיונית לכללים, באופן שדומה מאוד לפשיזם עצמו...'" מרקו המשיך, מניע את עיניו הלוך ושוב, וסנדרו הינהן כאילו מרקו מקריא בדיוק את מה שכתב. מרקו סיים להקריא את החיבור וקד קידה מצועצעת, וכולם מחאו כפיים שוב.

"בראבו, בנים!" פרופ' לונגי קרנה. "סנדרו, זה היה הניתוח המעמיק ביותר ששמעתי אי־פעם."

הבנים חזרו זה לצד זה אל שולחנותיהם.

אליזבטה חייכה אל שניהם, ומרקו התיישב ונרגע. הוא בטח טעה. שום דבר לא קרה בינה לבין סנדרו ביום ההוא ליד הנהר.

8: סנדרו

יוני 1937

סנדרו התיישב באנחה ליד אמו. הלילה ירד מחוץ לחלון. שולחן האוכל היה ערוך בכלי החרסינה, הסכו"ם וכוסות הקריסטל הנאים ביותר שלהם. אחותו פגשה מחזר חדש בלונדון ותביא אותו לארוחת הערב, אבל הם מאחרים, וכמוהם אביו של סנדרו, מַסימוֹ. אמו היתה נרגזת, שכן כפי שאמרה תמיד, האיחור מותר רק לתינוקות שמועד לידתם הצפוי חלף.

אמו, גֶמָה, אישה אלגנטית, לבשה הערב שמלת פשתן אפורה צמודה בתוספת מחרוזת פנינים ועגילים תואמים. היא סירקה את שערה האפור לאחור בפיתול אופנתי. עיניה היו אפורות־כחלחלות מאחורי המשקפיים במסגרת מתכת שנחו על אפה הארוך. גם פניה היו מוארכות, אך בצורה מעודנת, צווארה כמו ציור של מודיליאני. היא היתה מותשת מיום ארוך בבית החולים, וסנדרו התגאה בכך שאמו רופאה, אף כי השכנים דיברו עליה מאחורי הגב, שאינה נמצאת בבית כמו אֵם ראויה לשמה.

ניחוח צדפות מטוגנות ותפוחי אדמה צלויים נישא מהמטבח, היכן שסוכנת משק הבית שלהם, קורנליה רוסי, הכינה את הארוחה. "אמא, אפשר להתחיל לאכול?" שאל סנדרו, שבטנו קירקרה.

"ברור שלא. נחכה לשאר."

"דוקטור, אני לא יכולה להמשיך לשמור על המנה הראשונה חמה." קורנליה, אלמנה כבדת־גוף ועליזת־מזג בשנות השישים לחייה, נכנסה לסלון עם מגש. בעבר היתה המטפלת של סנדרו, אבל נשארה לעבוד כסוכנת משק הבית, והוא אהב אותה כמו אמא שנייה. עיניה השקועות היו כהות, אפה רחב וחיוכה נוכח תמיד.

"אני מבינה, תודה." אמו של סנדרו הנידה את ראשה. "נסתכל עליה מתקררת."

קורנליה הניחה את המגש על השולחן. "בתיאבון. סנדרו, הכנתי אוֹליבה אַסקוֹלָנה."

"תודה!" אמר סנדרו. קורנליה באה מהעיר אַסקוֹלי פּיצֶ'נוֹ, והמומחיות שלה היתה תבשיל הדגל של האזור — זיתים בבלילת פירורים ממולאים בשר כבש, בקר, גבינה, ירקות ותיבול. "מאמא, בבקשה, אני יכול להתחיל?"

"רק אחד."

סנדרו הכניס זית מטוגן לפיו, וזה התפוצץ בטעמים על לשונו. הציפוי היה עדין, זהוב ופריך מהטיגון, ולמילוי הבשר היתה מתיקות חמימה מתובלת. "טעים מאוד, קורנליה."

"כן, גראציה." אמו הושיטה יד לזית.

"בבקשה." קורנליה חייכה ויצאה מהחדר.

גמה נפנתה אל סנדרו. "אז, איך היה בבית הספר היום?"

"יופי, וקיבלתי משימה חדשה מאֶנצוֹ, העוזר הסטודנט של לוי־צ'יוויטה."

"יופי." אמו לעסה מהורהרת. "אתה נהנה ממנה?"

"כן, אבל היא קשה."

"אתה תצליח." אמו חייכה. "כבר פגשת את לוי־צ'יוויטה?"

"לא. הוא תמיד עסוק במשרד שלו."

"אולי כדאי שתציג את עצמך. אני בטוחה שהוא ישמח מאוד לפגוש בחור צעיר מבריק כל כך."

סנדרו ציחקק. "לוי־צ'יוויטה מצא טעות שאיינשטיין עשה בחישובים שלו, במאמר האֶנטווּרף שלו. את באמת חושבת שהוא ישמח מאוד לפגוש תלמיד סביר יחסית מליציאום מקומי?"

אמו צחקה. "אתה יכול להיות לוי־צ'יוויטה הבא. אתה חושב על זה לפעמים?"

"אולי, בחלומות." סנדרו לא צחק, שכן הוא חלם דברים כאלה.

"אתה מוכרח להאמין בעצמך. לוי־צ'יוויטה בחר בך, לא?"

"הוא גם בחר בעוד הרבה מאוד תלמידים מכל רחבי העולם."

"בכל זאת, אני גאה בך." אמו נגעה בזרועו. "אני יודעת שאתה חושב שאני מנדנדת לך, אבל אל תטעה. אני מדרבנת אותך קדימה לא בשביל השאיפות האישיות שלך, אלא בשביל משהו חשוב יותר. אלוהים נתן לך מתנה נהדרת — הכישורים האינטלקטואליים שלך, והוא עשה את זה מסיבה מסוימת. את הסיבה הזאת אתה צריך לגלות, ולהגשים."

סנדרו מיצמץ בפליאה, מעולם לא שמע את אמו מדברת ככה, והוא הכיר את כל ההטפות שלה. לא היתה לו שום תגובה מיידית, אבל השיחה נקטעה כשדלת הדירה נפתחה, ואביו הופיע. מסימו סימונה היה מבוגר מרוב האבות של חבריו של סנדרו לכיתה, ושערו השחור הדליל, השזור קווצות כסופות, נראה סתור. הוא היה נמוך כל כך, עד שבבית הספר זכה לכינוי מינימוֹ, ועל כן ביקש מפלט בלימודיו הגבוהים, שהובילו אותו למקצועו כעורך דין בתחום המיסים. אביו תמיד סיפר את הסיפור הזה כדי להראות שאפשר להפוך חיסרון ליתרון.

"בּוּאוֹנָה סֶרָה." האב הסיר את כובעו, ועיניים כהות ערניות נגלו מאחורי משקפי הבי־פוקאל שלו. "מצטער שאיחרתי, אבל הפגישה בבית הכנסת התארכה." אביו ניגש ונישק את אמו. "נחשי מי מונה לחבר חדש במועצה?"

"לא אתה, נכון?" שאלה אמו במורת רוח ותרנית.

"כן אני. אולי עוד יֵצא ממני משהו." הוא התיישב וקרץ.

"אבל כבר עכשיו אתה כל כך עסוק, מסימו."

"אולי, אבל זה חשוב וזקוקים לי."

"זה נפלא, פאפא." סנדרו שמח מאוד בשביל אביו. הקהילה היהודית ברומא נוהלה בידי מועצה של חמישה־עשר גברים, שהיו אחראים לניהול ענייניה, תשלום החשבונות ואיסוף מידע לצורכי מִפקד. אביו ייעץ להם באופן לא רשמי בעניינים משפטיים ובילה יותר ויותר בבית הכנסת, כך שנחמד שתפקידו זכה להכרה, גם אם אמו ודאי צדקה בנוגע ללוח הזמנים העמוס שלו.

הדלת נפתחה שוב, וסוף כל סוף נכנסה רוזה, שעונה על זרועו של גבר אדמוני גבוה בעל עיניים תכולות, חיוך נחמד ונמשים. הוא לבש חליפה מחויטת כהה בסגנון אנגלי, ורוזה נראתה במצב רוח מרומם, בשמלה שחורה ששמרה לאירועים מהודרים. "מאמא, פאפא," היא אמרה, "מצטערת שאיחרנו! תכירו, כולם, זה דיוויד ג'ייקובס. הוא בדיוק התחיל לעבוד בשגרירות."

"ברוך הבא לביתנו, דיוויד." אביו קם ולחץ את ידו של האיש הצעיר.

"סיניור סימונה, ברוך הנמצא." דיוויד נפנה אל אמו של סנדרו במנוד ראש מנומס. "דוקטור סימונה, תודה גם לך."

"ברוך הבא, ושבו, בבקשה. אני יכולה להגיש? הארוחה מתקררת." אמו ירתה מבט ברוזה, אבל זו התעלמה ומשכה כיסא לדיוויד. סנדרו חשב שההתנהלות שלו נעימה, אף על פי שהאיטלקית בפיו נשמעה כאילו נלמדה בבית הספר, אבל על כך היה אפשר לסלוח. שניהם התיישבו, ורוזה קרצה לסנדרו. הוא היה מאושר לראות את הברק בעיניה, אבל חש חרטה מסוימת. הוא לא אזר את האומץ לתת לאליזבטה מתנה, לאחר שאיבד כל תנופה שהיתה לו מאז אותה הנשיקה ליד הנהר.

אביו בירך מעל הארוחה והגביה כוס יין. "רוזה, הערב הוא מאורע מיוחד. לא רק שיש איתנו אורח לשולחן, אלא שנבחרתי למועצה. נרים כוסית למזלה הטוב של איטליה, תחת ידי וידו של מוסוליני."

רוזה צחקה. "בראבו, פאפא!"

"זאת הפתעה," פלט דיוויד.

אביו של סנדרו מיצמץ, ורוזה נתנה בדיוויד מבט אזהרה. השתררה שתיקה, והם שתו את היין במבוכה רגעית. אמו של סנדרו התחילה להגיש לכולם, אבל דיוויד נפנה אל אביו של סנדרו.

"סיניור סימונה, סלח לי. ההערה שלי לא נשמעה כפי שהתכוונתי. מה שרציתי לומר זה שאני מופתע שאתה יכול להיות יהודי ובה בעת פשיסט נלהב כל כך."

"תודה על ההתנצלות, אבל אין בה צורך." אביו של סנדרו חייך בנעימות. "באשר לבלבול, משפחות יהודיות רבות הן פשיסטיות גאות. זה עניין סטטיסטי, יהודים מצטרפים למפלגה באותו יחס כמו הגויים."

דיוויד כיווץ את שפתיו. "ההפתעה שלי נובעת מהאנטישמיות הבוטה של אדולף היטלר בגרמניה. זה לא מטריד אותך, כיהודי?"

"כן, אבל לנציונל סוציאליזם אין שום קשר אלינו. אנחנו פשיסטים איטלקים, ובפשיזם האיטלקי אין אנטישמיות. איל דוצ'ה כבר היה בשלטון זמן רב לפני שהיטלר בכלל נכנס לתמונה, לא להפך. היטלר מחקה את מוסוליני, לא להפך."

"אבל היטלר הוא הקנצלר של גרמניה."

רוזה זעה במושבה, וסנדרו תהה אם היא מנסה לבעוט בדיוויד מתחת לשולחן, כמו שהיתה בועטת בו בילדותם.

אביו כיחכח בגרונו. "אבל זה לא רלוונטי. גרמניה זאת גרמניה ואיטליה זאת איטליה. אנחנו ניצחנו את הגרמנים במלחמה העולמית. אני עצמי שֵירתי בצבא כקצין, בגדוד חי"ר עשרים ותשע של פּיֶמוֹנטֶה, ויש ותיקי מלחמה יהודים רבים במפלגה שלנו. רצינו מנהיג חזק יותר, והכלכלה מתפתחת תחת מוסוליני. הוא פישט את חוקי המס הביזנטיניים שלנו, והמשרד שלי תוסס מתמיד. אני מייצג הרבה אנשי עסקים זעירים, והמצב של כולם השתפר." אביו הרים את המזלג. "בנקאי יהודי מפורסם אחד, אֶטוֹרֶה אוֹבאצָה, מעודד יהודים נוספים להאמין בפשיזם. יכול להיות שאני אסע לטורינו להיפגש איתו, מתוקף תפקידי החדש."

אמו התערבה. "באמת, מסימו? מתי?"

דיוויד הזעיף פנים. "סיניור סימונה, השאלה איננה איך אתה רואה את עצמך, אלא איך אחרים רואים אותך."

רוזה זעה שוב במושבה, והפעם סנדרו ראה את דיוויד מתכווץ.

אביו הטה את ראשו. "תרשה לי לספר לך, אחינו האיטלקים רואים בנו יהודים איטלקים, שזה בדיוק מה שאנחנו. משפחת סימונה נמנית עם הרומאים הקדומים, ואבות אבותינו באו לרומא לא רק לפני הצלוב, אלא לפני חורבן בית המקדש." אביו הניח את זרועותיו על השולחן. "יהודים נטמעו כאן לגמרי, כפי שמראה שיעור נישואי התערובת, שהם כחמישים אחוז. אחד מראשי הממשלה לשעבר, לואיג'י לוצאטי, היה יהודי, וכמוהו אחד מראשי העיר לשעבר של רומא, ארנסטו נתן. אני יכול להמשיך ולמנות עוד ועוד אזרחים ומנהיגים יהודים בולטים."

סנדרו כבר שמע את הנאום הזה בעבר. אביו ניהל חשבון שוטף של יהודים מצליחים, כאילו עקב אחרי תוצאת משחק כאוהד קבוצת הבית.

"אני מסכימה עם בעלי," התערבה אמו.

"תודה, יקירתי." אביו הבזיק את חיוכו הקטן. "ניצחון נדיר."

כולם צחקו, מה שעזר להקל את האווירה, ואמו לגמה מהיין. "דיוויד, אף פעם לא חוויתי עוינות בבית החולים, אף על פי שהוא קשור לכנסייה. הקולגות שלי מרגישים אותו הדבר."

אביו הוסיף, "ומוסוליני איננו אנטישמי. יש לו פילגש יהודייה."

"מסימו, בבקשה ממך." אמו העיפה מבט בסנדרו, שכבר ידע מה זאת פילגש, אבל אביו המשיך.

"הוא גר איתה ועם הבת שלה. אובאצה סיפר לי, הוא מכיר את מוסוליני אישית, נכון שזה מרשים?"

אמו גילגלה עיניים. "אתה עדיין לא נוסע לטורינו. אין לך זמן."

דיוויד הינהן. "אם כך, אני חוזר בי. כיהודי, לעולם איני ממעיט בערכה של אנטישמיות —"

"דיוויד, בוא נעבור לנושאים משמחים יותר," קטעה אותו רוזה. "אולי תספר להורים שלי על המשפחה שלך בגלוֹסטֶרשייר? אני בטוחה שהם ישמחו מאוד לשמוע!"

9: אליזבטה

יולי 1937

אחרי הלימודים אליזבטה החליפה את בגדיה לשמלת המשבצות הכחולה־לבנה לעבודת המלצרות שלה, וריקו צפה בה מהמיטה בעיניים כועסות. לא היה לה זמן להקדיש לו תשומת לב, כי היה עליה לגמור את שיעורי הבית ולהכין ארוחת ערב לאבא שלה, שלא הרגיש טוב.

"אני מצטערת, ריקו." היא גירדה אותו, אבל הוא לא סלח לה די הצורך לגרגר. היא יצאה מחדרה בדיוק כשאמה חזרה הביתה עם חברתה ג'וּליה מַרטוֹרַנוֹ, שאליזבטה אהבה מאוד. ג'וליה היתה אישה חמה ושופעת חיוניות לעומת אמה הקרירה והחמוצה, ואליזבטה תמיד תהתה למה היא נשארת חברה של אמה, שלא התייחסה אליה יפה, נשאה את קיומה יותר משהתענגה על חברתה. לג'וליה היו עיניים חומות גדולות, לחיים שמנמנות וחיוך רחב להפליא, ותלתלים שחורים מבריקים תחמו את פניה. בגדיה היו בפָּלֶטה שרק מורה לאמנות מסוגלת ללבוש בהצלחה; חולצה עם פרחים ורודים ואדומים שזווגה עם חצאית תפוחה בצבע ירוק־אזמרגד ומחרוזת ארוכה של חרוזי מילֶפיוֹרי.

אליזבטה פגשה אותן במטבח. "צ'או, מאמא, ג'וליה."

"צ'או." אמה נראתה יפה כהרגלה בשמלת פיקֶה לבנה שהבליטה את גזרתה הנאה והניחה את תיקה באנחה כבדה. אליזבטה ידעה שאמה רוצה שהיא תשאל אותה מה קרה, וזה בדיוק מה שעמדה לעשות, כשג'וליה גרפה אותה בזרועותיה לחיבוק.

"מה שלום הילדה שלי?" ג'וליה נישקה אותה, ואליזבטה נישקה אותה בחזרה.

"אני בסדר, גראציה."

ג'וליה קראה, "את נהיית יפה מיום ליום, ואהבתי מאוד את החיבור שכתבת. אמא שלך נתנה לי לקרוא אותו."

"אה, איזה יופי!" אליזבטה התענגה על השבח. בשבוע שעבר היא כתבה חיבור שכותרתו "על הצורך בחתולים", בתקווה להגיש אותו לעיתון ולזכות בהתמחות. היא קיבלה את הרעיון מסנדרו ורצתה לנסות, אף כי לא כתבה דבר מחוץ למסגרת בית הספר, פרט למכתבים שונים לעורך שלא פורסמו בעיתונים. היא רצתה לכתוב על נושא רציני יותר כמו זכויות האישה, אבל שמה לב שהעיתונאיות המעטות בתחום כותבות רק על חיי הבית, עצות לניהולו או עצות בתחום הקוסמטיקה. חתולים היו חשובים, לפחות לה.

"לא היה לי מושג שאת כותבת טוב כל כך, יקירתי. החיבור שלך נבון מאוד, ויש לך קול מקורי משלך."

"את לא אומרת את זה בגלל שאת מכירה אותי, נכון?"

"ממש לא." ג'וליה ליטפה את זרועה.

"את חושבת שזה טוב מספיק שיפרסמו את זה?"

"לגמרי. אולי אפילו ישלמו לך."

"זה לא משנה לי. הייתי גאה —"

"זה צריך לשנות." אמה של אליזבטה קטעה אותה מן הכיסא שלה ועיסתה את כפות רגליה. "אנחנו צריכים את הכסף. תהיי מעשית."

"אני מעשית, מאמא."

"לא, את לא. את מבזבזת את הזמן בבית הספר."

אליזבטה לא רצתה לריב שוב על בית הספר. היא אהבה מאוד ללמוד ורצתה להמשיך עד תום הלימודים הסדירים.

"בחיים לא תהיי עיתונאית, אליזבטה. הם לא מקבלים בחורות לעבודה. בכל אופן, לא מרוויחים שם כמו במלצרות."

"אבל אני לא רוצה למלצר כל החיים, וכסף זה לא הכול."

"זה האבא הלא־יוצלח שלך שמדבר מגרונך."

אליזבטה הסמיקה מבושה על הזלזול של אמה באביה, במיוחד באוזני אחרים. אמה סלדה מכך שאביה אינו מפרנס את משפחתם, אבל אליזבטה עבדה קשה יותר ממנה. הכסף שהרוויחה במלצרות הוא שמימן את שכר הדירה עכשיו, ולא שיעורי פיתוח הקול של אמה. אבל אמה חלמה להיות זמרת אופרה, והיתה מרירה על כך שהחמיצה את ההזדמנות.

ג'וליה החליקה את הרגע המביך, שלפה את התיק שלה והושיטה את החיבור של אליזבטה. "קחי. שיהיה לך בהצלחה. רק אל תציעי אותו ל'איל טֶווֶרֶה' או 'איל פּוֹפּוֹלוֹ'. לפשיסטים לא אכפת מנקודת המבט של נשים. או מחתולים."

"תודה." אליזבטה נפנתה אל אמא. "מאמא, מה דעתך עליו?"

"לא קראתי אותו. אמרתי לך שאני עסוקה מדי. האכלת את אבא שלך?"

"כן, הוא במיטה."

"ברור." אמה שבה ונאנחה בכבדות. "את לא צריכה ללכת למסעדה?"

"אה, כן." אליזבטה לקחה את התיק שלה והכניסה אליו את החיבור. "כדאי שאלך. להתראות."

אמה הינהנה, עדיין מעסה את כפות רגליה.

"להתראות, יקירה." ג'וליה נישקה את לחְייה של אליזבטה. "אני מקווה לראות אותך שוב בקרוב."

"גם אני." אליזבטה יצאה מהבית, ומצב רוחה התבהר מיד. היה בלתי אפשרי להישאר עגמומיים כשמשוטטים בטרסטוורה. היא אהבה מאוד את השכונה שלה על בתיה הקטנים והפסאדות הפסטליות היפות. כל בית היה יחיד ומיוחד, בעל מרפסת מברזל מחושל שמטפסים משתלשלים ממנה מטה, או מקדש קטן לבתולה שקוע בחזיתו, או חלון מעוטר בשרשרת אורות צבעוניים חגיגית. ההרגשה כאן היתה חופשייה יותר מאשר ברומא עצמה, וכיוון שהבניינים היו נמוכים יותר, היה אפשר לראות יותר שמים. שעת בין הערביים היתה משיחה של כחול שקוף שכוכבים מרצדים מאחוריו, ממתינים להזדמנות לזהור.

היא עברה על פני הבזיליקה די סנטה מריה בטרסטוורה, שפנסים האירו את קשתותיה החינניות, את הכרכוב היפה והפסיפסים המוזהבים. בניינים גבוהים יותר ניצבו סביב הפיאצה המרוצפת אבן, וזוגות אחזו ידיים או ישבו והתנשקו על מדרגות המזרקה. כולם התרועעו ברחובות בשעות הערב כמיטב המסורת האיטלקית, מציגים לראווה את מחלצותיהם. בחורות התהלכו בתקווה להיראות, ובחורים עשו כמיטב יכולתם להיענות להן.

אליזבטה חשבה על מרקו וסנדרו כשהיא נישקה את הכרית שלה, אבל אחרי שחוותה את הנשיקה האמיתית עם סנדרו, אפילו דמיונה החי לא היה מסוגל לתרגם את יבשושית בד הכותנה לחמימות ולרכּוּת המדהימות של פיו של בן. אבל סנדרו לא ניסה לנשק אותה שוב, ומרקו היה נתון לשליטתן המוחלטת של אנג'לה ושאר הבנות, שכולן פלירטטו איתו. במקביל התעצמו ההקנטות על כך שאינה לובשת חזייה, ואנג'לה התחילה לקרוא לה צֶ'נטֶסימי, מטבע של סנט, בטענה שהפטמות שלה נראות מבעד לחולצתה. כעת היא אימצה את ספריה או את ילקוט בית הספר אל חזהּ כל הזמן.

היא פנתה שמאלה והתפתלה ברחובות הצרים לכיוון המסעדה, "קאסה סֶרוואנוֹ". המקום לא נראה מרשים כל כך מבחוץ, בית ישן שהוסב למסעדה ובחזיתו דלת עץ חומה מכוערת על רקע טיח אפור סדוק, וחלון אחד בלבד. בחוץ לא הופיעו לא שלט ולא תפריט, ואיש לא בא לשם פרט למקומיים, שידעו שמגישים בה את הפסטה תוצרת־בית הטובה ביותר ברומא. מאז החלה אליזבטה לעבוד כאן, התחוור לה למה.

היא הגיעה למסעדה ונכנסה לחלל הריק, שכן הם עדיין לא פתחו. בקומת הקרקע היה מקום לעשרה שולחנות בלבד, ומימין עמד בר עם שרפרפים. התקרה היתה מצופה פח רקוע, וקירות הטיח הלבנים היו מקושטים בתצלומים של משפחת סֶרוואנו, הבעלים זה דורות. במרכז כל תמונה נראתה נוֹנָה סרוואנו, המטריארכית.

"צ'או, אליזבטה." פאולו, בנה של נוֹנָה, חייך מהבר, שבו עמד וניגב גביעי יין. הוא היה נמוך, רזה ומקריח, באמצע שנות הארבעים לחייו, בעל מזג עליז ולבבי ששירת אותו היטב כמנהל וכמוזג.

"צ'או, פאולו! באיזה מצב רוח היא, טוב או רע?"

"טוב. אז אני אומר אַניוֹלוֹטי."

"אני אומרת טוֹרטֶליני." המשחק שלהם היה לנחש איזה מין פסטה נונה תכין באותו הערב. במצב רוח טוב היא היתה מכינה פסטה ריפּיֶנה — פסטות ממולאות כמו רביולי, טורטליני וקַרַמֶלֶה, חגיגיות כמו עטיפות מתנה מבצק טרי. במצב רוח רע היא היתה מכינה סוגים קלים כמו ספגטי, בּיגוֹלי וטליאטלה. לקוחות שהיו בני מזל דיים להשיג שם שולחן, אכלו כל פסטה שנונה הכינה באותו הערב, כי כפי שנהגה לומר, רק הטייס מטיס את המטוס.

אליזבטה הגיעה למטבח, פתחה את הדלת המתנודדת, וניחוחות נפלאים קידמו את פניה. אשתו של פאולו, סופיה, טרחה מעל קדירה, רוטב סמיך של עגבניות ובשר, מתובל בריחן טרי, עלי דפנה, בצל ושום, התבשל שם לאיטו. בן דודו של פאולו, ויטוֹ, טיגן שום, בן דודו נינו פילֵט דגי בּרַנזינוֹ, ובן הדוד השני ג'ובאני גרף מח חם מתוך עצם. אדים התערבלו מסיר ענקי של מים רותחים. כל הסינוסים תמיד היו פתוחים במטבח.

אליזבטה בירכה אותם לשלום וניגשה למזווה, שבו ישבה נונה סרוואנו והכינה פסטה על כיסא גבוה־משענת ליד שולחן עץ, נוכחותה מלכותית כל כך, עד שהאצילה על המחסן אווירה של חדר כס. ראשה הזעיר היה בצורת ביצת שׂלָיו, ושערה הלבן הדק היה אסוף לאחור בפקעת הדוקה. משקפי מסגרת־המתכת שהרכיבה נחו על אף דמוי מקור, וקטרקט החל לפגום בקשתיות הכהות. קמטים עטפו את לחייה והקרינו משפתיה הדקות, שהיו משוכות בחוזקה כמו גומייה בשעה שעבדה בריכוז. היא לבשה שמלה שחורה מסורתית וענדה מחרוזת זהב עם צלב רקום מחוטי זהב ועגילי טיפות אלמוג, שמתחו את תנוכי אוזניה. נונה היתה שברירית אך רחוקה מלהיות חלשה, והתנשאה לגובה של 149 סנטימטרים בלבד, אבל לא נראתה קטנה. היא נראתה מבוגרת משישים ושבע שנותיה, אלא שהגיל לא פגם בכישוריה. להפך, היא טענה שרק חידד אותם, ואיש לא העז להכחיש.

"צ'או, נונה. איזה מין פסטה את מכינה?" אליזבטה נישקה את לחייה, שהיו רכות כמו קמח מנופה.

"קַפֶּלֶטי. שבי, ילדה. את מכניסה בי עצבנות, עומדת כמו פנס."

אליזבטה התיישבה. אז נונה במצב רוח טוב, אבל לא אליזבטה ולא פאולו ניחשו נכונה. על שולחן העץ, על גבי שכבת קמח דקה, נחו יריעות בצק צהובות מחלמון ביצים. אחת היריעות נחתכה לריבועים בסכין שנחה ליד מערוך עץ מקומח, ארוך דיו לשמש אַלה. תלולית של ריקוטה עוקצנית נחה במרכז כל ריבוע, ממתינה לעיצובה באצבעותיה של נונה, שלא איבדו מזריזותן למרות דלקת המפרקים שסבלה ממנה, אולי בעקבות המטלה הזו בדיוק.

"גווארדה," אמרה נונה. תסתכלי. נונה לקחה את ריבוע הבצק וקיפלה אותו למשולש. "תדאגי שהקצוות לא יתאימו זה לזה. תשאירי קצת יותר בתחתית, ואז תצמידי אותם יחד ותחתמי אותם." היא דחפה בעדינות את הבצק בקצות אצבעותיה, מותירה טביעות עדינות ביותר. "רואה?"

"כן." אליזבטה למדה מצפייה בנונה, שיש סוגים רבים ושונים של פסטה ושל רטבים. רוטב מרינרה גבשושי הוגש עם פסטות קצרות יותר, שיוצרו על פי רוב במפעלים. פסטה תוצרת בית מעולם לא הוגשה עם אַליוֹ אוֹליוֹ, שמן ושום, מאחר שהיא ספגה יותר מדי שמן. רוטבי עגבניות קלים יותר ובּרוֹדוֹ, ציר, היו הטובים ביותר עבור קַוואטֶלי ורַדיאטוֹרי, כי התלמים החרוצים בהם ספגו את הרוטב, ודי היה בכמות מעטה לשם כך.

"עכשיו אני מקפלת." נונה הרימה את המשולש באחד מקצות צדו הארוך, ואז הרימה את הקצה השני בידה השמאלית. היא אחזה בו בין אגודל לאצבע, ובעוד המשולש מופנה לכיוון ההפוך ממנה, החליקה את האצבע המורה סביב אחורי המשולש ודחפה את התחתית כלפי מעלה. בתנועה מומחית אחת היא הצמידה יחד את שני הקצוות, צבטה אותם וצרה עיגולים עגולים מושלמים של פסטה ממולאת שבראשם משולש זעיר דמוי כובע קטן, קַפֶּלֶטוֹ.

"נונה, ככה אני מקפלת מפיות, לא?" אליזבטה נזכרה רגע בסנדרו, שהכין לה כובע מנייר עיתון ליד הטיבר.

"לא, ממש לא. לא שמת לב. אני לא יכולה להפסיק לעבוד כדי להסביר הכול. הפסטה תתקשה." נונה לקחה ריבוע נוסף. "יש לי משהו חשוב לדבר עליו איתך. עשיתי לך טובה גדולה. ביקשתי מאורח חשוב מאוד לאכול איתנו."

"מי?"

"העתיד שלך."

"מה זאת אומרת?" אליזבטה התרגלה להכרזות מיסטיות שכאלה, כאילו נונה היא המכשפה של "קאסה סרוואנו".

"מוֹרוֹ גוּאַלֶסקי, שֵם שבלי ספק תזהי."

"בטח שאני מזהה!" אליזבטה אהבה מאוד את גואלסקי, היא קראה אותו בכל יום. "הוא כותב בעיתונים של השמאל. איך את מכירה אותו?"

"אני מכירה את כולם. נכון יותר, כולם מכירים אותי." נונה המשיכה לקפל את הפסטה. "שמאלנים, ימנים, מרכז, לא חשוב. פוליטיקה באה והולכת. את יודעת מה נשאר?"

"אהבה?"

"לא, פסטה. אני אומרת, לטעום זה להכיר. אי־אפשר להכיר אותי בלי לטעום את הפסטה שלי. אי־אפשר להכיר את טרסטוורה בלי לטעום את הפסטה שלנו. גם גואלסקי מעדיף פסטה ממולאת, אז אני יודעת שהוא איש בעל תיאבון, כזה שמתענג על החיים. שקלתי להכין לכבודו הערב קַפֶּלאצ'י דֶי בּריגַנטי."

"למה?"

"קפלאצ'י די בּריגנטי זה כובע עם שוליים רחבים שמתקפלים כלפי מעלה, כמו שהבּריגנטי היו חובשים אחרי האיחוד. לא הכנתי אותו כי גואלסקי לא היה מבין את הבדיחה. לקומוניסטים אין חוש הומור." נונה קיפלה עוד חתיכת פסטה בקצות אצבעותיה המקומחות, והקפלטי הצהובים הסתדרו בשורה לפניה והמתינו לפקודתה.

כעבור רגע הדלת נפתחה, ופאולו תחב את ראשו לתוך המטבח. "מאמא," הוא אמר, "הוא פה."

אליזבטה קפצה ממקומה. "גואלסקי פה עכשיו? אני יכולה לפגוש אותו?"

"את מוכרחה."

"תודה!" צווחה אליזבטה.

"אל תביישי אותי." מבטה המצועף של נונה זז הצדה. "דרך אגב, את צריכה חזייה."

אליזבטה האדימה. "אני מנסה —"

"תקשיבי, אמרתי לגואלסקי שכתבת חיבור, והוא הסכים לקרוא אותו."

"החיבור שלי? איך את יודעת על החיבור שלי?"

"את לא מפסיקה לדבר עליו. את חושבת שאני חירשת? תשלחי לו אותו."

"הוא נמצא כאן איתי, בתיק."

"אז תראי לו אותו."

"את באמת חושבת שכדאי לי?"

"הרגע אמרתי שכדאי לך." נונה ניגבה קמח מקצות אצבעותיה. "אמרתי לו שאת כותבת נפלא."

"אבל לא קראת אותו. ואם הוא לא טוב?"

"קראת מה שמדפיסים היום?" נונה צבטה עוד קפלטו. "אמרתי לו לשכור אותך לעבודה מיד. אנשים תמיד רוצים לדעת מה הצעירים חושבים. זאת טעות, לדעתי, אבל זה המצב." היא ניגבה קמח מאצבעותיה המסוקסות. "לכי לפגוש אותו. אל תקשקשי בלי סוף כהרגלך. תגיעי ישר לנקודה. את דברנית מדי."

"תודה, תודה!" אליזבטה הוציאה את החיבור שלה וניגשה אל דלת המטבח. "רגע, איך הוא נראה?"

"כמו ריגטוני."

אליזבטה מיהרה לצאת מבעד לדלת המטבח והסתכלה סביבה. אחדים מהשולחנות היו תפוסים בידי זוגות, אבל סמוך לדלת ישב לבדו גבר שחור־שיער נמוך ורחב בעל משקפיים עבים. באמת ריגטוני.

היא חצתה בקו ישר לעבר שולחנו של גואלסקי. לבה הלם. היא קלטה שזהו הצעד הראשון לקראת כתיבה לעיתון אמיתי. היא תהתה אם יום אחד תסתכל לאחור על הרגע הזה ותספר עליו כאילו הוא סיפור מצחיק, כשתשב לשולחן עם עמיתיה העיתונאים. אם לסנדרו יכול להיות עתיד מזהיר, אז אולי גם לה.

החל מרגע זה ממש.

היא הגיעה לשולחנו של גואלסקי. "סיניור גואלסקי, קוראים לי אליזבטה ד'אורפאו, ואני אוהבת מאוד את הכתיבה שלך. אני קוראת אותך כל יום, והכתבה שלך אתמול היתה מעניינת במיוחד." היא זכרה את עצתה של נונה לא לדבר יותר מדי. "סליחה, אני מדברת הרבה, אני יודעת. העניין הוא רק שיש לי כל כך הרבה מחשבות."

"לשבֵּח כותב על כתיבתו זאת אף פעם לא טעות." גואלסקי מיצמץ בשעשוע מאחורי משקפיו.

"אבל בטח כולם משבחים אותך, כל הזמן."

"לא מספיק לעניות דעתי, וללא פירוט מספיק. אמא שלי חושבת שהדירה שלי גדולה מדי, אבל אני ממלא אותה באגו שלי." גואלסקי ציחקק. "מכל מקום, תודה על השבחים האדיבים. אני מבין שכתבת משהו להגשה. את יכולה לשלוח אותו אלי לעיתון."

"האמת היא שבמקרה הוא כאן איתי." אליזבטה הושיטה את החיבור שלה, וגואסלקי קיבל אותו מידה בחיוך.

"מצוין. אני אקרא אותו בזמן הארוחה, ונוכל לדון בו לאחר מכן, אם יהיה לך רגע."

"אני אשמח מאוד."

פתאום נפתחה דלת המסעדה באחת ונטרקה אל הקיר, וכל התצלומים הממוסגרים נרעדו. בפתח עמד אביה של אליזבטה, שתוי כל כך שהיה עליו להיתמך בקיר כדי לא ליפול.

"פאפא." פניה של אליזבטה בערו. גואלסקי עיווה את פניו והתכווץ שעה שאביה התנודד לעברה.

"בֶּטה, יקירה שלי, תראי אותך! באתי לראות אם יש לך כמה לירות בשבילי. יש לך?"

אליזבטה הרגישה מושפלת לעיני גואלסקי. "פאפא, לא, בבקשה."

"אני רק צריך מספיק לכוס יין אדום, או אולי את יכולה להציע לי אחת, על חשבון הבית?" אביה הסתכל סביבו, כושל לאיטו, והסועדים הסתובבו להביט. הוא מעד, ואליזבטה פתחה את זרועותיה בדיוק כשקרס לתוכן, משקל מת שהוציא אותה משיווי המשקל שלה.

"אוי לא!" היא נאבקה להישאר עומדת, וגואלסקי זינק על רגליו ואחז בזרועו של אביה.

"תרשה לי," אמר העיתונאי ושמט את החיבור.

"בטה שלי כל כך יפה, כל כך חכמה, ואני אוהב אותה כל כך, היא המלאך היקר שלי." הוא מילמל דברים בלתי קשורים ואז החל להשתעל.

אליזבטה קלטה מה עומד לקרות.

כעבור רגע אביה הקיא עליה ועל גואלסקי.

ועל החיבור שלה, שנח זנוח על הרצפה.

10: מרקו

יולי 1937

אחרי שאלדו עזב להיפגש עם חברתו הסודית, רכב מרקו לאורך לוּנגוֹטֶווֶרֶה אַווניטו תחת שמים שחורים. הירח המלא היה עגול כמו גלגל אופניים, ופנסים האירו לאורך הטיבר. רוח רווּיה בניחוחות דגים נשבה מהמים, והמשב הרגיע אותו.

הוא איתר גלידרייה ונסע לכיוונה, ירד מאופניו ונכנס. כמה אנשים עמדו בתור. במָקום המואר היטב עמד ריח פרי מצונן, סוכר ושמנת טרייה. תיבת תצוגה מבהיקה מנירוסטה חלשה על החנות, ומאחוריה עמדו שתי בחורות יפות והגישו גלידה.

מרקו הסתכל על תלוליות הפיסטוק הירוק, השוקולד החום העשיר, והצהוב השמח של האננס. על כל אחד מהטעמים הוצב שלט בכתב יד שלא היה ביכולתו לקרוא, אבל גם לא היה לו צורך, וממילא אף פעם לא ידע איזה טעם לבחור. ההעדפה הנוכחית שלו היתה אגוזי לוז, ולפני כן העדיף קרם שמנת. אליזבטה לקחה בקביעות שוקולד בגביע.

"אפשר לעזור לך?" שאלו שתי המוכרות פה אחד, כשמרקו הגיע לדלפק.

"כן, אני לא מסוגל להחליט."

"מה שתבחר." המוכרת חייכה בערמומיות. "שתינו מסיימות באחת־עשרה."

המוכרת השנייה הסמיקה. "טֶרֶסה!"

"זאת הצעה נדיבה מאוד." מרקו חייך, אבל לא התפתה. הוא ראה בכך אות לבגרות, ואולי פשוט יצא מדעתו בשל התנזרותו המוחלטת. אף על פי כן הוא בחר לו גלידה לכבודה של אליזבטה. "אקח שני כדורי שוקולד, בגביע."

עם הגלידה ביד, הוא שילם ויצא. הוא ליקק את הקינוח שלו בטעם השמנתי המתוק, ואז זינק על אופניו, נוהג אותם ביד אחת. הגלידה התחילה לנזול, אז הוא חיפש מקום לעצור. הוא מצא את עצמו בחלק העתיק ביותר בעיר, ליד הפורום הרומאי בוִיה דֶל'אימפֶּרוֹ, שהורחבה בכדי להציג לראווה את החורבות, בהתאם לתוכניתו של מוסוליני. האזור היה בעבודות חפירה, ורובו נחסם לתנועה, כך שהיה אמור להיות שקט. אז הוא רכב בכיוון הזה.

הוא הגיע לגדר עץ שהיתה יותר הצעה מאשר מחסום, בדומה למתרחש ברוב העיר. הוא ירד מאופניו והשעין אותם על הגדר, ואחר כך טיפס דרך פתח וחיפש מקום לשבת. אתר החפירות היה בור מרובע ענקי, תחום מכל עבר בקירות תמך עשויים לוחות עץ. בתחתית הבור היתה רצפת שיש אפור־לבן שהתנוצצה באור הירח.

מרקו עמד ואכל שעה שעיניו הסתגלו לחשכה. הוא רכב דרך הרובע הזה פעמים רבות, אבל אף פעם לא חפרו בו עד כה, וזה סיקרן אותו. משהבחין בחבל תלוי מעל אדני רכבת ששימשו מדרגות אל הקרקעית, גמר את הגלידה וירד בהן. ריח עשיר של אדמה מילא את אפו. האוויר התקרר ככל שהלך וירד. קולות העיר נסוגו למרחוק, והקירות עטפו את האתר בפקעת דוממת.

הוא התקרב לתחתית, שם רצפת השיש נראתה כמו אוספת את אור הירח ומחזירה אותו בערפיליוּת ספקטרלית, שריחפה כמו רוחות רפאים קדמוניות. הוא התפעל מהתופעה. שׂער עורפו סמר כשהגיע למטה ועמד בזוהרו הרך של האור, שהקיף אותו מכל עבר.

הוא חצה את הרצפה בין קטעי עמודים מסיביים שהשתרעו על צדם, בחלקם חרותים פרחים קטנים בשיש ובאחרים — קטעי אותיות. הוא העביר את ידו על פניהם הגרגיריות וסרק את המקטעים השבורים. הוא לא ידע לקרוא לטינית טוב יותר מאיטלקית, אבל לראשונה זה לא הטריד אותו. הוא נעץ את אצבעו אל תוך אחת האותיות כדי לבחון את עומקה, והשיש הגיע עד למפרק האצבע הראשון.

הוא שלף את ידו ביראת כבוד. תמיד ידע שיש רומא תת־קרקעית, עיר השוכנת מתחת לעיר עצמה, שכן למד זאת בבית הספר ונתקל בפריטים אקראיים ממנה ברחבי העיר. אבל נוכחותו פה הלילה המחישה לו את קיומה באופן שלא חווה בעבר. סוף־סוף הוא הבין את משמעותה. רוחו נסקה. קדמוניו חקקו את האותיות האלה, סיתתו את העמודים האלה ויצרו את ההוד הזה. הוא אמנם אינו יכול לקרוא כמו חבריו לכיתה, אבל עכשיו ידע שיש בו אינטליגנציה מוּלדת בהיותו צאצא של הקדמונים האלה.

הוא בן לאציו. מרומא. והוא עמד זקוף, רוחץ בזוהר הירח, במשך זמן רב מאוד.

11: אלדו

יולי 1937

מעברה של העיר, אלדו מיהר במסדרון הקר בקטקומבות והגיע לקוּּבּיקוּלוֹ, חדר קטן ובו קריפטה משפחתית. שם ישבו האנטי־פשיסטים על הרצפה סביב נרות אחדים דולקים, בקבוקי קיאנטי וכיכרות לחם כפרי. הגברים היו בני כל הגילים, הצורות והגדלים, ועל פני כולם נחה הבעה מתוחה דומה. כל אחד מהם ידע שנשקפת לו סכנת חיים בעצם הימצאו כאן, עד כדי כך שמסיבות בטיחותיות, איש מהם לא חשף את זהותו האמיתית גם שם. הכול השתמשו בשמות קוד שמבוססים על מראם או התנהגותם, כגון עיני חרק, לחיי תינוק, שן שבורה, אוכֵל תפוח, מעשן מקטרת, או כאלה עלומים יותר, כגון דובר צרפתית או הצאר.

אלדו נקרא סיניור סילֶנציו, השקט, ומנהיגם — שמינה את עצמו לתפקיד והעניק לעצמו את השם — כונה אוּנוֹ. אלדו לא ידע עליו דבר, אבל שיער על פי התנהגותו ואוצר המילים שלו, שהוא אינטלקטואל בעל רקע מיוחס. אונו היה גבוה ורזה, בעל עיניים חומות מהורהרות מאחורי משקפי קרן ואף עדין בפנים החלקות, בעלות עצמות לחיים גבוהות ושפתיים קטנות. האיטלקית שדיבר היתה חפה מדיאלקט, אך ההטעמות נשמעו לאלדו לפעמים כשל אנשי מילאנו — הוא זיהה אותן כי שמע בבר הטעמה דומה אצל לקוחות משם. הדבר עורר בו תחושת נחיתות גיאוגרפית ביחס לאונו, שכן הסנובים טענו לא פעם שרומא היא עיר ים תיכונית בלבד, שעה שמילאנו היא עיר אירופית.

"צ'או, סיניור סילנציו." אונו קם במהירות ולחץ את ידו. שאר הגברים הצטרפו ובירכו את אלדו לשלום.

"קח, סיניור סילנציו." אשתו של אונו, שהם כינו סילביה, חייכה והעבירה לו בקבוק יין. היא היתה האישה היחידה בתא האנטי־פשיסטי, ואלדו הרגיש מבויש במחיצתה כמו במחיצת רוב הנשים, במיוחד בגלל יופייה. היא לבשה שמלה סגולה בגזרה מחמיאה, ועיניה הכחולות הזוהרות ושערה הבלונדיני החלק רימזו על מורשת איטלקית צפונית. אלדו הניח שגם היא ממילאנו, אבל היא כמעט לא דיברה. אונו היה הדובר הראשי.

"גראציה." אלדו התיישב על רצפת האבן הקשה והקרה של הקריפטה.

אונו נותר לעמוד, פניו מוארות אך בקושי באור הנרות שתחתיו, וגופו מטיל צל מוארך על קיר הקריפטה. "עכשיו שכולנו כאן, אני אפתח ואגיד שזאת הפגישה הכי חשובה שלנו עד כה. כידוע לכם, עד עכשיו עסקנו רק במעשי חבלה נגד המשטר, הדפסנו והפצנו עלונים כדי לשכנע אחרים בצדקת דרכנו, או פגענו במכוניות, באספקה ובשאר ציוד. עם זאת, הגעתי למסקנה שכל אלה הם סתם מעשי ונדליזם ושובבות. טוויתי אם כך תוכניות חדשות. הערב אני מבקש לעדכן אתכם בהן."

"כן, שובבות במקרה הטוב!" צעק פה גדול, ועיני חרק והצאר החליפו מבטים מלאֵי משמעות והינהנו. אלדו לא היה בטוח שהוא מסכים עם אונו, מאחר שחילק עלונים ואפילו זה מרט את עצביו. הוא הסתכן במעצר אם ייתפס, ואביו היה הורג אותו.

אונו המתין רגע. "רבותי, אנחנו עומדים להגביר את התנגדותנו. אנחנו מוכנים להעצים את מאמצינו. הגיע הזמן לעשות את הצעד הבא, הצעד שיגשים את מטרתנו לשחרר את איטליה מעול הפשיזם. החלטתי לקרוא לזה מבצע 'מכת פתיחה'."

הגברים נראו רציניים והתנועעו קדימה, ואלדו זיהה זרם תחתי מסוכן בקרבם, שעורר בו דאגה לא מכבר. הוא היה החבר החדש ביותר בתא, לאחר שגויס בידי שן שבורה בעקבות פגישה מקרית ברחוב, אבל הוא התחיל לקלוט שאונו ורבים אחרים החזיקו בעמדות מיליטנטיות יותר. הוא לגם מהקיאנטי בתקווה להרגיע את חרדתו.

אונו הזדקף. "כעת, אני מציע שנעביר הילוך. אנחנו יודעים שהפַשוֹ, הסניף המקומי של המפלגה הפשיסטית, נתון לפיקודו של קוֹמַנדַנטֶה ספּאדָה. יש לי יסוד להאמין שספאדה החליט לפרוש, ויש דיבורים על מסיבת פרישה לכבודו. היא נקבעה טנטטיבית להיערך במסעדת 'בֶּלה דונה', לא רחוק מהמטה בפָּלאצו בּרַסקי."

גל התרגשות שטף את הגברים, ופה גדול צעק, "איך אתה יודע את זה, אונו? המידע מהימן?"

"כן, הוא מהימן," ענה אונו ואז קימט את מצחו. "אבל לביטחוננו, אני לא יכול לחשוף בפניכם את מקורו. כעת, כפי שאמרתי, כל הסגל הבכיר יגיע למסיבת הפרישה, וזאת הזדמנות שאנחנו מוכרחים לנצל. אני מציע לתקוף בלילה הזה ולחסל את כולם בבת אחת."

"בראבו!" הריע פה גדול, והשאר הביעו הסכמה רמה, שחרור לחץ קולקטיבי. כמו שסתום קיטור.

אלדו לא הצטרף אליהם. קרביו נלפתו. מבצע "מכת פתיחה" הצריך רצח, חד וחלק. רצח הוא חטא מוות. הוא לא רצה לרצוח, ולא ידע אם הוא יכול. הוא לגם שוב מהיין, אבל זה לא עזר.

אונו היסה אותם ופניו קדרו. "אני יודע שזה נשמע רחוק, אבל אנו זקוקים לפרק הזמן הממושך הזה כדי להתכונן למבצע. אנחנו בהחלט מסוגלים לעשות את זה, ובבוא העת אחשוף בפניכם את פרטי התוכנית. נקצה משימות, נתאמן בכלי נשק ונתַרגל כל פרט ופרט. נעשה כל מה שאפשר כדי להצליח ולשמור על ביטחוננו שלנו. המטרה שלנו היא לנצח בלי לאבד ולו אדם אחד. אתם מסכימים, רבותי?"

"מסכימים!" צעק שוב פה גדול, וכולם פרט לאלדו הצטרפו.

אונו הינהן בחיוך. "משמח את לבי לשמוע אתכם. לא אאשים אף אחד שלא ירצה ליטול חלק. אנחנו, בניגוד לאויבינו, מקדמים בברכה דעות שונות. רבותי, האם יש כאן מישהו שלא מסכים? אם כן, שיאמר זאת עכשיו בבקשה, ונדון בכך בצורה רציונלית."

"כולנו מסכימים!" שאג פה גדול, והשאר צעקו את הסכמתם ונופפו באגרופים. האוויר נד בעקבות תנועתם, עד שלהבות הנרות רטטו.

אונו זקף אצבע. "מצוין, אבל אני רוצה לשמוע זאת אישית מכל אחד ואחד מכם. אחדות הדעים חשובה, כי הלילה אנחנו כורתים ברית קדושה. פה גדול, אתה מסכים?"

"כן! אני אומר כן!"

"יופי. עיני חרק?" אונו נפנה לעיני חרק, שענה בחיוב. אחר כך המשיך סביב המעגל, הכול הסכימו.

עצבנותו של אלדו גברה ככל שתורו התקרב. רצח סתר את כל מה שחונך עליו. והוא חשש לנשמתו בת האלמוות. הוא היה נער מזבח, ואחיו אמדיו היה כומר. אלדו דבק באמונתו בכל לבו, ומדי בוקר הלך למיסה עם אמו. הוא לא היה מסוגל לתאר לעצמו להרוג בן אדם.

אונו הביט בו. "סיניור סילנציו?"

אלדו היסס. "אונו, זאת הסלמה רצינית מבחינתנו, אתה לא חושב?"

"כן, אבל האם אתה לא מסכים?"

"תראה, אה, תפסת אותי לא מוכן. אני מנסה להחליט."

"שתף אותנו בבקשה במחשבותיך." אונו חייך, ואלדו הבחין שכולם מסתובבים להביט בו, אז הוא כבש את הפרפרים בבטנו ואמר את שעל לבו.

"אונו, אני מאמין במטרה שלנו, אבל אני אדם מאמין. רצח הוא חטא מוות. הוא הֲפרה מפורשת של הדיבר 'לא תרצח'. אני אוהב את אלוהים וממלא את מצוותיו."

אונו מיצמץ, והגברים התכווצו והזעיפו פנים.

פה גדול רחש, "פחדן."

ראשו של אונו ניתז לעבר פה גדול, והוא הזעיף פנים. "בלי קללות. תן לבן אדם לדבר."

פה גדול הזעיף פנים בחזרה.

"אני לא פחדן," אמר אלדו, אסיר תודה על כך שהמנהיג מגן עליו. "אבל הפצת עלונים זה דבר אחד, ורצח זה דבר אחר לגמרי."

הגברים התקשחו, ואלדו חש שדבריו עוצרים אותם.

אונו הינהן בכובד ראש. "סיניור סילנציו, אני מכבד את אמונותיך הדתיות, כמו כולנו, כי גם אנחנו מאמינים. אבל הכנסייה מלמדת שהרג איננו חטא, אם הוא נובע מכורח במסגרת מלחמה צודקת. זה בדיוק מה שאנחנו עוסקים בו פה, מלחמה צודקת בפשיזם." אונו שמר על נימת דיבור שקטה, לא וכחנית, והעביר את מבטו על הגברים הישובים במעגל, פנה גם אליהם. "בכל יום ויום מוסוליני ומשטרו מדכאים את אחינו האזרחים ומובילים את ארצנו האהובה עמוק יותר ויותר לעבר מלחמה. אבל המלחמות שלו אינן צודקות, נכון? אתיופיה איננה מלחמה צודקת. גרוע מזה, כולנו יודעים שהוא השתמש בגז חרדל על הנשמות המסכנות ההן, וזאת זוועה. המטרה שלו היא לזרוע מוות וחורבן בקרב כל מי שלא מצייתים לו."

הגברים הינהנו, אבל לא קטעו את אונו.

"חשוֹב על החיים הרבים מספור שנציל, ועל הקורבנות שנמנע אם נצא למבצע הזה. הפשוֹ המקומיים תומכים במפלגה בעיר שלנו. פלאצו בּראסקי הוא אולי המשרד המקומי החשוב ביותר של המפלגה במדינה. אתה יכול לתאר לעצמך כמה טוב נגרום אם נערוף את ראש הנחש הזה? האם יכולה להיות מלחמה צודקת מזאת?"

אלדו הירהר בזה, קרוע. מוחו אמר שאולי אונו צודק, אבל אמונתו אמרה שרצח הוא החמור שבחטאים. הוא היה רוצה לשקול בדבר ולהתפלל עליו. מימיו לא היה מבולבל כל כך. הוא לא אהב להיות יוצא דופן, היחיד שמתווכח עם אונו. שאר האנטי־פשיסטים צימצמו את עיניהם לעומתו, אפילו שן שבורה. אלדו חש בשיפוט שלהם ופחד שיחשבו שאיננו נאמן להם, ולכן נכנע ללחץ הרגעי. זה לא היה המקום והזמן למשבר מצפוני.

"אונו, אז בסדר, אני רואה את זה כמוך," הצליח אלדו לומר.

"שיכנעתי אותך בנכונות של מטרתנו?"

"כן, לגמרי."

אונו קרן. "אז מתקדמים, כאיש אחד."

"בראבו!" הריעו כולם בפנים מלאות להט, ואגרופיהם שוב הונפו באוויר.

אונו זקף את אצבעו והשתיק אותם. "כעת אנחנו יכולים להתחיל. הצעד הראשון שלנו הוא להשיג די נשק. איתרתי מקור לאקדחים באוֹרביֶיטוֹ, אבל לא אכנס לפרטים. יש להם נשק והם מוכנים למכור אותו. לנו יש את הכסף, ונקבע את הפגישה בחודשים הבאים."

גל התרגשות נוסף עבר באנשים. אלדו הרגיש שהמצב חומק משליטתו. אסור היה לו להסכים. הוא לא היה מסוגל לדמיין את עצמו מכוון אקדח לחזהו של אחד מאחיו בני האדם. למרבה האירוניה, תנועת הנוער הפשיסטית היא שלימדה אותו להשתמש באקדח. הוא היה צלף נוראי.

אונו המשיך, "אני אעביר את הכסף כשיהיה בטוח לעשות זאת. אבל לא אוכל לאסוף את האקדחים באותה ההזדמנות. אם יעצרו אותי, לפשיסטים יהיו גם האקדחים וגם הכסף כהוכחה לעסקה לא חוקית. אנחנו מוכרחים לחלק את העסקה לשניים. הכסף הולך בנפרד מהאקדחים."

"כל הכבוד על המחשבה, אונו." פה גדול הינהן. אלדו תהה כמה עולים האקדחים, ומאין אונו משיג את הכסף, אבל איש לא שאל.

"אז רבותי, אחרי שאמסור את הכסף, אנחנו צריכים שמישהו ייסע לאורבייטו לאסוף את האקדחים." אונו סרק את החבורה, ואף כי פניו היו נתונות בצללים, אור הנרות היבהב על משקפיו הנאים. "מי שיעשה את זה, יישא עליו נשק. אם תיתפסו — תיעצרו. לא תוכלו לנסוע ברכבת לאורבייטו מפני שהמשטרה תחפש אחרינו. יהיה הכי בטוח לרכוב על אופניים. זה חתיכת מרחק, אז אנחנו צריכים ספורטאי, רוכב. מי ירכב בשבילנו?"

האנשים התחילו להסתכל זה על זה, ופתאום נפנו כל הפרצופים לעבר אלדו.

אונו היה האחרון לפנות אליו, ובחיוכו היה שמץ של אחווה חדשה. "סיניור סילנציו, אתה מגיע לפגישות שלנו בבגדי רכיבה, והאופניים שלך הם הטובים ביותר. אתה צעיר ובכושר מעולה. יכול להיות שאתה רוכב חובב?"

"כן." לבו של אלדו הלם חזק כל כך, שהוא התקשה לשמוע את עצמו מדבר. הוא הכניס את עצמו לעמדה נוראית. הוא חש שעליו להוכיח את נאמנותו לאחר התנגדותו הקודמת, והטיעון שהעלה אונו לזכות המאבק לא הפסיק להציק לו. לא היה ספק שמטרתם צודקת.

"סיניור סילנציו, בבוא העת, האם תאסוף את כלי הנשק?"

פיו של אלדו יבש ומחשבותיו התרוצצו בראשו. אולי זה כמו מלחמה, מלחמה צודקת. אולי באמת הגיע הזמן לפעול. אולי מוטל עליו לקבל זאת על עצמו, כמו שאר הנוכחים. הוא הצטרף אליהם בשל אהבתו לארצו. היה עליו להיות אמיץ מספיק להילחם, כפי שאביו לחם במלחמה העולמית. אחרי הכול, אלדו הוא בן לאציו. בן רומא.

"כן, אני מתנדב," הוא ענה כעבור רגע. "למען איטליה."

12: אליזבטה

יולי 1937

אליזבטה חצתה את פיאצה די סנטה מריה בטרסטוורה, כשאביה נשען עליה ושמלתה מוכתמת בקיא. היא נתקפה דכדוך לזכר הבעת הגועל על פניו של גואלסקי, וידעה שעכשיו לעולם לא תעבוד עבור העיתון. היא התייאשה מהמחשבה על ההזדמנות שאבדה לה, ונמלאה בושה מכך שכל באי המסעדה יודעים עכשיו על אביה.

מימיה לא כעסה עליו כל כך, אבל בו בזמן גם הרגישה אשמה על כך. אנשים גדשו את הפיאצה, התענגו על הערב הקיצי ושיגרו אליה מבטים אגב התלחשויות ביניהם. היא הבחינה באחדים מבני כיתתה וסובבה את פניה בתקווה שלא יבחינו בה. תודה לאל שמרקו וסנדרו אינם בסביבה. היא היתה מושפלת מאוד אילו ראו אותה כך.

אליזבטה ואביה עזבו את הפיאצה והצטרפו להמון הצועדים ברחוב, עוברים ושבים שנכנסו לחנויות ויצאו מהן או ישבו במסעדות בחוץ. סועדים פנו הצדה כשהיא ואביה פילסו דרך על פניהם. לבסוף היא הגיעה לביתה, על החזית הלימונית שלו וסוכך הוויסטֶריה מעל דלת הכניסה, סמוך לפנס הפליז. החזית היתה ציורית כל כך, שתיירים נעצרו לא פעם לצלם אותה, וכעת עמדה שם קבוצה להצטלם לידה.

אליזבטה התקרבה עם אביה, והתיירים נפנו להביט בהם תוך כדי דיבור. היא לא הבינה מה הם אומרים, אבל היתה יכולה לנחש. היא משכה את אביה אל דלת הכניסה, ושם גיששה לאחוז בידית, עזרה לו להיכנס למבואה וסגרה את הדלת.

היא העלתה אותו אל דלת דירתם ועזרה לו לגלוש אט־אט אל הרצפה. הוא ישב בגבו אל הקיר ונרדם. היא לא תוכל להזיז אותו משם ללא עזרת אמה. היא פתחה את הדלת במפתח ונכנסה לדירה, אבל המטבח היה ריק. אמה כבר ודאי הלכה לישון. ריקו התרומם מאדן החלון שבו כרע, וזנבו הסתלסל בסימן שאלה.

"מאמא, אני צריכה עזרה עם פאפא!" היא ניגשה לחדר השינה. אמה הופיעה בפתח, לבושה בשמלתה השחורה הטובה ביותר ומאופרת למחצה.

"למה את בבית כל כך מוקדם?"

"פאפא בא למסעדה." היא הבחינה במזוודה על המיטה. "את נוסעת לאנשהו?"

"כן." אמה הסתובבה והרימה את המזוודה. "אני עוזבת."

"מה?" שאלה אליזבטה בבלבול. "לאן?"

"זה לא צריך להטריד אותך." אמה התקשחה והסיטה את עיניה. "אני מוכרחה ללכת. אני לא יכולה להישאר פה יותר."

"על מה את מדברת? לאן את הולכת?" היא הבחינה בגרמופון של אמה בתיבת העץ הממורקת שלו, מונח על המיטה. הנכס היקר ביותר של אמה.

"אני עוזבת."

"עוזבת את מה? את הבית? לתמיד?" אליזבטה הנידה את ראשה באי־אמון. "אבל את לא יכולה!"

"אני מוכרחה. יש לי הזדמנות אחת אחרונה, ואני מנצלת אותה." אמה הרימה את המזוודה והגרמופון ונכנסה למטבח.

"נתתי לאבא שלך את השנים הכי טובות שלי. אני גמורה. מחוסלת." אמה לקחה את התיק שלה והמשיכה ללכת. "אם את חכמה, תלמדי מהטעות שלי. תתחתני טוב."

"מאמא!" אליזבטה תפסה בזרוע אמה, אך זו משכה אותה והשתחררה ממנה, וכמעט הפילה את הגרמופון בתוך כך.

"תעזבי אותי, אליזבטה."

"אבל את לא יכולה פשוט ללכת!"

"אני כן יכולה. הגעתי להחלטה." אמא הביטה באביה בבוז.

"הוא בעלך!"

"עשיתי מספיק בשבילו."

"מה איתי?" דמעות כאב מילאו את עיניה. "את לא יכולה לעזוב אותי."

"אני מצטערת, אבל אני מוכרחה. את יכולה לדאוג לעצמך. את אישה צעירה עכשיו. זה מה שאמרת לי."

"מה? מתי?" אליזבטה שברה את הראש, המחשבות התרוצצו בו בשאון. לְמה התכוונה אמה? לחזייה? היא עוזבת בגלל החזייה?

"שלום." אמה הסתובבה וחצתה את מבואת הכניסה, אבל אליזבטה רדפה אחריה, תפסה בזרועה שוב וסובבה אותה להביט בה.

"מאמא, את לא אוהבת אותי?"

"כן."

"אבל לא מספיק כדי להישאר?"

המבט של אמה התקשח, ושפתיה נחתמו.

אליזבטה פרצה בבכי. היא הרפתה ממנה. זרועה נשמטה אל צד גופה. אמה סובבה את גבה אליה והתרחקה, בלי אף מילה נוספת.

13: מרקו

25 ביולי 1937

מרקו ואלדו עבדו מאחורי הדלפק ביום יחיד ומיוחד בבר "ג'ירוספורט", שהיה עמוס לעייפה בלקוחות קבועים לצד סנדרו ואביו מסימו, פקידי מפלגה זוטרים וטיפוֹסי. הקטע האחרון בטור דה פראנס עמד להגיע לסיומו, וברדיו שידרו את הסיום. כולם הקשיבו, עצרו את נשימתם, והקריין צעק שרוז'ה לאפֶּבּי, צרפתי, חצה את קו הסיום ראשון וניצח במרוץ. הרוכב האיטלקי מָריוֹ ויצ'יני סיים שני.

מרקו וכל שאר הנוכחים פרצו במבול של קללות. "דִיוֹ, נוֹ! נוֹן פּוֹסיבּלֶה! מאמא מִיה!"

הלקוחות נשמטו על כיסאותיהם ולטשו עיניים ביין.

"בֶּפֶּה, איך זה קרה?" צעק מישהו לאביו של מרקו. "המרוץ היה של ברטלי! שדדו אותנו, לא?"

"לגמרי!" אביו עמד זעוף בין השולחנות. "דבר ראשון, ברטלי היה צריך לזכות. הוא ניצח ב'ג'ירו' בשנה שעברה. זה היה המרוץ שלו, כולם מסכימים. אבל אחרי הקטע השמיני הפציעה שלו הכריעה אותו. הוא נאבק, אבל לא הצליח לשמור על ההובלה. זה הסוף בשביל ברטלי, אבל זה לא הסוף בשביל איטליה, נכון?"

"לא, לא, זה לא הסוף!" "גיבור חדש הופיע, מריו ויצ'יני!" "הטוּר הראשון שלו, בחיים אפילו לא התחרה ב'ג'ירו', נכון, בפּה?"

"בהחלט!" אביו של מרקו הינהן. "תתארו לכם, מריו ויצ'יני, מאֶמיליה רומאנה, נכנס לטור דה פראנס, לא שייך לאף קבוצה. קטע אחרי קטע הוא מוכיח מה הוא שווה. הוא מסיים שני בדירוג הכללי." אבא שלו הרים את כוס היין שלו. "לחיי ויצ'יני!"

"לוויצ'יני!" צעקו כולם והרימו את כוסותיהם.

אביו הינהן. "ויצ'יני היה צריך לנצח, ולאפּבּי רימה בקטעים ההרריים."

"כן, לאפּבּי רימה!" "שמעתי שצופים דחפו אותו בעליות!" "גם אני שמעתי את זה! השופטים הענישו אותו על זה!" "אבל לאפּבּי אמר שהוא לא רצה שהם יעשו את זה! הם עשו את זה מרצונם שלהם!"

"תרשו לי להבהיר את העניין הזה, מבחינה משפטית," התערב מסימו ממקומו סמוך לסנדרו. "לאפּבּי קיבל עזרה מהקווים. כעורך דין, אני יכול להגיד לכם שזה לא חוקי, ולאפּבּי היה צריך להיפסל."

"טיעון מצוין, סיניור סימונה!" אמר פקיד מפלגה שישב לאותו השולחן, ומרקו לא ראה מימיו קודם.

"גם לאפּבּי קורבן!" קרא מישהו. "שמעתי שניסרו לו את ידיות הכידון!"

כולם ענו ללקוח במקהלה של גערות, שהוא לא רק טועה אלא גם לא נאמן, אולי אפילו בוגד. הלקוח צעק בחזרה, אחרים הצטרפו לשאגות, ומרקו חש שהאווירה הולכת ונעשית נפיצה — אלכוהול והפסד הם זיווג גרוע.

מרקו הרים כוס יין אדום. "כולם, אני מציע להרים כוסית לחיי איטליה!"

"לחיי איטליה!" הצטרפו כולם בהרמת כוסות.

מרקו המשיך לדבר. "חברים, איטליה לא נשדדה היום, לא לדעתי! יש לנו כל כך הרבה אוצרות פה, במיוחד ברומא! אוצרות שאף אחד לא יכול לקחת מאיתנו!"

"בראבו, מרקו!" קרא אליו מסימו, וסנדרו קרן.

התלהבותו של מרקו הלכה וגדלה, ואלדו הסתכל עליו כאילו יצא מדעתו. "אחרי הכול, למי אכפת מי מנצח ב'טור דה פראנס'? זה לא ה'ג'ירו ד'איטליה'! אנחנו לא צרפתים, אנחנו איטלקים!"

הלקוחות פרצו בפטפטת עליזה. "כן, יש לנו מרוץ משלנו!" "ה'ג'ירו' יותר קשה — ויותר הוגן!" "איטלקים לא מרמים! לנו יש לב."

"כן, ויש לנו כל כך הרבה אוצרות בעיר המדהימה הזאת!" מרקו חשב על האתרים העתיקים שראה כשרכב בלילה. "אנחנו עוברים על ידם כל יום, אבל באיזו תדירות אנחנו באמת רואים אותם? באמת מתפעלים מהם?"

הסכמה רחשה בחדר.

מרקו החווה בידו על הדלת הפתוחה. "למשל, ממש מחוץ לבר הזה עומד גשר פבריציו. גשר להולכי רגל שבנו הרומאים הקדמונים, ואנחנו משתמשים בו עד היום! הוא מורשת מימי קדם, עוד מלפני הצלוב בכבודו ובעצמו! יש לנו זכות אבות על הפלא הזה!"

הלקוחות הינהנו והריעו.

"ועמוד טריאנוס, שמתנשא לשמים! הסתכלתם פעם על הדמויות שמפוסלות בו? הן מספרות סיפור! מישהו גילף את הדמויות האלה! אתם יודעים מי? רומאים! אנחנו רומאים!" מרקו עלה על גדותיו, ניזון מהתלהבותם של הלקוחות. "מה עם הקולוסיאום, הזירה הגדולה ביותר בעולם! שמתם לב לתכנון המושלם? כמו קערה גדולה של שמים רומאיים!"

"זה נכון!"

"מרקו גדל והיה לבחור צעיר ומבריק!"

"ופטריוט!"

"גם רוכב מצוין, לפי מה ששמעתי!"

מרקו קרן. "זה מה שאני אומר, כולם! העיר שלנו היתה פה לפני שאר העולם! אנחנו היינו הראשונים במה שחשוב! לא במרוץ אופניים טיפשי, אלא בתרבות המערבית!"

כולם מחאו כפיים, אפילו אלדו.

מרקו הודה על מחיאות הכפיים, ואז צדו עיניו את אביו מסמן לו מקצה החדר בהבעה עגומה. מרקו פילס לו דרך בין הלקוחות ואז נכנס למסדרון, שם לקח אותו אביו למחסן וסגר את הדלת.

"מרקו, אתה עושה צחוק ממרוץ אופניים? קורא לו טיפשי? זה הלחם והחמאה שלנו!" אביו חבט בו בצד ראשו. "אני צריך להזכיר לך שסיימתי במָקום העשרים ב'ג'ירו ד'איטליה'? זה היה היום הגאה ביותר בחיי!"

"פאפא!" מרקו חש צביטת כאב. "רק ניסיתי לעזור!"

פתאום נפתחה הדלת, ומסימו עמד מחייך בפתח והחווה בידו על קצין המפלגה שלצדו. "בפּה, תסלח לי רגע. תרשה לי להציג את קוֹמֶנדַטוֹרֶה בּוּאוֹנַקוֹרסוֹ, שהוא מפקד הפַשוֹ המקומי. הוא רצה לפגוש אותך."

"נעים מאוד, קומנדטורה בואונקורסו," אמר אביו והושיט את ידו.

"נעים מאוד, בפּה. אנא קרא לי רומאנו." בואונקורסו לחץ את ידי אביו של מרקו והבזיק חיוך פוליטיקאים. היו לו עיניים קטנות וכהות, שפם דקיק שהבריק משמן ואף בולבוסי, למרבה הצער. הוא היה בגובה ממוצע, בעל כושר גופני סביר ומטופח ללא רבב — הקפלים במדיו גוהצו למשעי.

"רומאנו, בזכות מה יש לי העונג להיות מוצג בפניך?"

"הבן שלך מרקו הוא בחור צעיר מרשים. אני יכול לדבר עם שניכם?"

14: סנדרו

אוגוסט 1937

סנדרו כבר לא היה מסוגל לחכות לתחילת ההרצאה של פרופ' לוי־צ'יוויטה. אולם ההרצאות היה הגדול ביותר בלַה ספּיינצה, גדוש באנשי מנהלת האוניברסיטה, פרופסורים וחברי סגל במחלקות למתמטיקה ולפיזיקה, אפילו בחופשת הקיץ. הוא היה גאה לשבת עם אֶנצוֹ והסטודנטים לתארים מתקדמים. הכול היה כל כך הרבה יותר בוגר מאשר בתיכון, והוא מצא עצמו בין המתמטיקאים והפיזיקאים המבריקים ביותר בתקופתו. לשם שינוי, סנדרו לא היה האדם הכי חכם בחדר, והרעיון חישמל אותו. היה לו עוד כל כך הרבה מה ללמוד, והם יוכלו ללמד אותו. יום אחד הוא ירים תרומה משלו למתמטיקה האיטלקית. הוא קלט שאמו צדקה במובן הזה, ועכשיו ידע לְמה התכוונה. יש סיבה לכך שאלוהים נתן לו מתנה. אולי כדי שיוכל לתת למדינה שלו.

פרופ' לוי־צ'יוויטה צץ מאחורי הקלעים ועלה לדוכן, והקהל פרץ במחיאות כפיים. סנדרו הוקסם מההתנהלות שלו ומהופעתו, לאחר שראה את המתמטיקאי הדגול אישית רק פעם או פעמיים קודם לכן. לוי־צ'יוויטה חייך בצניעות והטה את המיקרופון כלפי מטה, שכן שהיה נמוך להפליא, אולי 152 סנטימטרים. היה לו שיער כסוף דליל, פנים אובאליות קטנות ועיניים שהתנוצצו מאחורי משקפיים עגולים. הוא היה לבוש בחליפה מיושנת בעלת דשים רחבים, מפוספּסת בעדינות, צווארון מעומלן ועניבת משי רחבה.

לוי־צ'יוויטה החל לדבר בקול שקט ורגוע, כך שהקהל נאלץ לרכון לפנים, וסנדרו הקשיב כאחוז כישוף. היו דברים שבקושי הבין, אבל תשומת לבו נותרת מרותקת לפרופסור. הוא לא רשם לעצמו הערות מפני שהעדיף להתרכז. לאחר זמן־מה לוי־צ'יוויטה גילגל לוח והחל לכתוב עליו חישובים תוך כדי דיבור. מוחו של סנדרו עבד כפי שלא עבד לעולם, הוא היה מרוכז כל כך לאורך ההרצאה כולה, עד שהרגיש סחרחר בסיומה. פרופ' לוי־צ'יוויטה קד בדרכו המיושנת.

סנדרו זינק על רגליו ומחא כפיים. הקהל כולו קם והריע ללוי־צ'יוויטה במשך חמש־עשרה דקות, שלאחריהן פשטו חברי סגל ומכובדים על הבמה. סטודנטים החלו לצאת מהאולם, מציפים את המעברים לעבר היציאות, אבל סנדרו לא מיהר. הוא רצה להישאר בחדר, לספוג את החוויה ככל האפשר.

"סנדרו, מפה." אנצו נגע בזרועו.

"בסדר," אמר סנדרו באי־רצון ועקב אחרי אנצו ליציאה צדדית, ואז שמע מישהו אומר, "אני אמות לפני שאמחא כפיים ליהודי מלוכלך."

סנדרו עצר. הוא הסתובב לראות מי הדובר, אבל הקהל היה בתנועה. שני סטודנטים שנראו מבוגרים מספיק ללימודים מתקדמים עמדו בקרבתו, והוא חשב שהם העבריינים הסבירים ביותר. "מה אמרתם הרגע?" הוא שאל אותם.

"שום דבר," ענה אחד בנונשלנטיות מעושה.

האחר משך בכתפיו.

"מישהו קרא הרגע לפרופסור לוי־צ'יוויטה 'יהודי מלוכלך'." העלבון קפא על לשונו של סנדרו. זעמו חיזק אותו, אף על פי שהיה צעיר מהם. "זה היית אתה?"

הסטודנט הניד את ראשו. "לא אמרנו שום דבר."

"סנדרו, תניח לזה." אנצו משך אותו קדימה.

"לא." סנדרו המשיך להסתכל על הסטודנטים. "אם לא אמרתם את זה, שמעתם את זה? אין סיכוי שלא."

"גם לא שמענו שום דבר." הסטודנטים מיהרו לשמאל, וסנדרו לא המשיך להאשים אותם, כי לא היה יכול להיות בטוח. הוא סרק את הקהל המלומד הלבוש היטב, ונחרד לחשוב שמי מהם היה עשוי לפלוט את ההשמצה. אם סנדרו תהה פעם כיצד נראה אנטישמי, כעת קלט שהוא נראה כמו כל אחד אחר.

"בוא." אנצו הוביל אותו החוצה מהאולם. הם הגיע למבואת הכניסה, שבה זרמו סטודנטים מכל עבר בדרכם החוצה.

הוא לא היה מסוגל להניח לזה. "אנצו, אתה שמעת את זה?"

אנצו העיף מבט בשעונו. "אני צריך ללכת הביתה, ואתה צריך לעבור למשימה הבאה שלך."

"זה לא מפתיע אותך?"

אנצו משך בכתפיו. "לא בימינו. בכל אופן, הפרופסור רואה בעצמו אגנוסטיקן, ואשתו קתולית."

"אז? זאת לא הנקודה." סנדרו לא חשב מימיו על השאלה, אם לוי־צ'יוויטה יהודי. עכשיו הניח שאכן כך, על פי שמו.

"הנה, בוא נדבר בפרטיות." אנצו אחז בזרועו של סנדרו והוביל אותו אל קיר צדדי. "העניין הוא הפוליטיקה שלו."

"של הפרופסור? מי בכלל יודע מה הפוליטיקה שלו?"

"לפני שש שנים חייבו את הפרופסורים באוניברסיטה לחתום על שבועת אמונים לפשיזם. מי שלא חתם, פוטר." אנצו דיבר בקול נמוך. "רק שנים־עשר מתוך אלף ומאתיים סירבו לחתום. ויטוֹ ווֹלטֶרה, האב, היה אחד מהם. וולטרה היה חבר פרלמנט, סוציאליסט, אז מובן שהוא לא היה מוכן לחתום. כתוצאה מכך פיטרו אותו."

"איך זה קשור ללוי־צ'יוויטה?"

"השמועה אומרת שהוא כתב לאוניברסיטה כי המתמטיקה אינה פוליטית, ושהוא לא חש צורך להכריז על התפיסה הפוליטית שלו. שמעתי שזה עשה הרבה רעש, ובסופו של דבר הוא חתם על השבועה כדי למנוע את פיטוריו."

"אבל הוא צודק. לפוליטיקה אין שום קשר למתמטיקה. המסקנה הברורה מאליה היא שהוא אגנוסטיקן בדת ובפוליטיקה. זאת עמדה עקבית."

"אף על פי כן חושדים שהוא נוטה לשמאל, וההיסטוריה האישית שלו מדברת נגדו. אנשים יודעים שכבר ב־1925 הוא חתם על המכתב של בֶּנֶדֶטוֹ קרוֹצ'ה שמָחה נגד הפשיזם, שפורסם בעיתון."

"אז?" סנדרו ידע על המכתב הידוע לשמצה מאביו, שהתנגד לו. "מאות פרופסורים באוניברסיטה, עיתונאים ואמנים חתמו על המכתב ההוא. זה לא שלוי־צ'יוויטה היה היחיד."

"אני רק אומר לך, שהפשיסטים לא מעריצים כל כך את הפרופסור כמוך וכמוני."

לסנדרו לא היה מושג מה לומר, שהרי הוא עצמו היה פשיסט. "אבל איך זה קשור בכלל לעובדה שהוא יהודי?"

"רוב היהודים אנטי־פשיסטים, לא?"

"לא, ממש לא," ירה סנדרו בחזרה, ואז היסס. הוא עמד לגלות שהוא עצמו יהודי ופשיסט, אבל עצר בעצמו. הוא לא ידע אם אנצו פשיסט, אבל הניח שכן. הוא גם הניח שאנצו גוי, מאחר שהוא לא הגיב להשמצה. סנדרו שיער שיש עוד סטודנטים ופרופסורים יהודים במחלקה למתמטיקה, אבל הוא מעולם לא הקדיש לכך מחשבה. פתאום הבין כיצד פוליטיקה ודת עשויות להתערבב זו בזו, למרות היעדר הקשר הלוגי ביניהן.

"אני צריך ללכת. המשימה הבאה שלך נמצאת בתיבת הדואר שלי. נתראה." אנצו מיהר לצאת מבעד לדלת הכניסה.

סנדרו חזר למבואה ופנה שמאלה לחדר הדואר הקטן, המרובע, שקירותיו מכוסים מרצפה עד תקרה בתיבות דואר מעץ. בכל אחת מהן היה קבוע חלון זכוכית קטן ובו פתק עם שמו של חבר הסגל. הוא פתח את התיבה של אנצו, הוציא את המעטפה והכניס אותה לתרמיל. כשעמד לצאת מחדר הדואר, עצר רגע.

הוא סרק את השמות על התיבות ומצא את השם שחיפש. אז הוציא מהתרמיל מחברת ועיפרון, תלש דף וכתב:

פרופסור לוי־צ'יוויטה,

אולי יומרני מצדי לכתוב לך, אבל הרגשתי חובה לעשות זאת. הייתי בהרצאה שלך, ואתה ואהבתך למתמטיקה ממלאים אותי השראה. אתה גאון אמיתי ובלי ספק אדם טוב לב וראוי להערכה. לכָבוד הוא לי לעבוד בשבילך, ולו במסגרת יכולותי הצנועות, שכן אני רק תלמיד תיכון שעובד עם אנצו ויגוֹריטוֹ. אני עומד במסירות לשירותך,

אלסנדרו סימונה

הוא קיפל את הדף, הכניס אותו לתיבת הדואר ויצא.

15: מרקו

אוגוסט 1937

השמש הקיצית היתה חמה, וחולצתו השחורה של מרקו גירדה לו, אבל הוא היה מוכרח ללבוש את מדי ה"בָּלילה" שלו לריאיון בפשוֹ, הסניף המקומי של המפלגה הפשיסטית. ביום ההוא, במחסן בבר, קומנדטורה בואונקורסו ביקש ממנו להגיש מועמדות לתפקיד העוזר שלו, ואביו של מרקו קפץ על ההזדמנות שבנו יעבוד למען המפלגה. העבודה סיקרנה את מרקו, אף כי ידע שיהיה רק נושא תיקים. בלבו לא היה פוליטי, ולכן לא היה לו עניין מיוחד לשרת את הפשיזם, אבל הוא ידע שהשכר שיקבל שם עולה על זה שהוא מרוויח בבר.

מרקו פילס לו דרך בפיאצה נאבוֹנה ההומה לעבר פלאצו בראסקי, מטה הפשו, ששכן בווילה המלכותית לשעבר של משפחת בראסקי האריסטוקרטית. הפלאצו המפואר היה העוגן בצדה הדרומי של הפיאצה. הוא התנשא לגובה קומות אחדות עם חזית יפה של אבנים אפורות גדולות, ומתחת להן לבֵנים צרות בגון הענבר. הכניסה המקומרת היתה חצר תחומה בקשתות חינניות מלפנים ומאחור, גדולה דיה להכיל כרכרות ישנות רתומות לסוסים.

מרקו לא נכנס לשם מימיו. הוא התקרב בחשש־מה לכניסה, ששני שומרים חמושים ניצבו משני עבריה. הם החליפו איתו הצדעות פשיסטיות, ולאחריהן הוא המשיך הלאה לעבר שני שומרים נוספים שעמדו לצדי דלת כניסה נוספת מזכוכית והחליף הצדעות גם איתם. השומרים רשמו את שמו, הובילו אותו לשולחן שבו הזינו את פרטיו, ואז אמרו לו לעלות לקומה האחרונה. הוא חש אִיום מסוים כשעלה בגרם המדרגות המפואר העשוי שיש אפור, כאשר כל קומה משובצת במשולשי שיש שחורים תחומים בשיש זהוב. הוא כמעט מעד כשהביט מעלה בתקרת הכיפה המסיבית המעוטרת בפרחים גדולים, ובראשה אוקולוס — עין מעגלית הפקוחה לשמים, שכמו צפתה בו.

הוא הגיע לקומה האחרונה וניגש לשולחן קבלה נוסף בחדר קטן עם רצפת שיש צבעונית ותקרה מכוסה בעיטורי אריות, מלאכים ואלים ואלות רומאיים. לבסוף הכניסו אותו למשרד גדול, שחלש עליו שולחן מגולף ממורק ומכוסה ערימות של ניירת מסודרת. קומנדטורה בואונקורסו עמד מאחורי השולחן, ולצדיו שני קצינים נוספים, האחד צעיר והאחר מבוגר.

"דוצ'ה," אמר מרקו והצדיע.

בואונקורסו הצדיע, התקרב אליו והושיט את ידו במדיו הכהים, חיוך מהיר הפציע על פניו. "עמוד נוח, טֶריצי. תכיר בבקשה את הקצינים האחרים." הוא סימן בידו. "משמאל קומנדנטה ספאדה, ומימין קומנדנטה טֶרַנוֹבָה. רבותי, זהו מרקו טֶריצי הצעיר."

"טריצי," אמר קומנדנטה ספאדה בנוקשות. גבר מקריח בעל פנים חרושות קמטים עמוקים, גבות אפורות שנזקקו לגיזום ושיער אפור קצר שהזדקר כמו מברשת. הוא נראה בעל מזג חם, וגבו היה קמור כמו גב של חסילון מבושל.

"ברוך הבא, טריצי," קומנדנטה טרנובה הושיט את ידו, ומרקו לחץ אותה. היו לו עיניים גדולות חומות בהירות, אף חזק, שפתיים מלאות ושיער חום מתולתל עבה. מבנה גופו הבשרני איים לבקע את כפתורי המדים. נדמה שהוא בעל מזג רגוע ובלתי מזיק, כפי שהעיד חיוכו הנינוח למרות שיניו הקדמיות הלא אחידות.

"שב בבקשה, מרקו," החווה בואונקורסו על הכיסאות המהודרים בחדר.

"תודה." מרקו התיישב, וכמוהו עשו כולם.

בואונקורסו הינהן. "מרקו, סיפרתי לאדונים פה על הגאווה שחשת מעצם היותך רומאי, כפי שהתבטאת בבר של אביך. בנוסף, דיברנו עם קפיטן פינֶסטרַה בסניף ה'בָּלילה' שלך, והוא מדווח שאתה פופולרי מאוד בקרב בני גילך, ואתלטי להפליא. מרקו, האם יכול לעניין אותך לעבוד עבורנו?"

"כן, בטח." עצם העובדה שבואונקורסו מדבר איתו בצורה מכבדת כל כך, מילאה את מרקו הכרת טובה.

"כלומר, אם אתה מתאים, טריצי," קטע אותו ספאדה בפנים זועפות. "היו לי הרבה־הרבה עוזרים במהלך עבודתי פה. אף אחד מהם לא עמד בסטנדרטים שלי. אפילו מי שמצליחים ב'בָּלילה' לא לוקחים את הדוקטרינה שלנו ברצינות הראויה. אתה בטח מכיר כמה כאלה."

"כן." מרקו היה אחד מאלה, צלח בגישה מבודחת את רוב התרגילים הצבאיים למחצה.

בואונקורסו הינהן. "כמו שקומנדנטה ספאדה ציין, לא כל אחד בנוי לזה. אין לי מושג למה אנחנו לא מושכים יותר בחורים צעירים כמוך. יש לך אילו מחשבות בנושא?"

מרקו ידע כיצד הוא מרגיש בפנים. "אני חושב שבגלל שדורשים מאיתנו ללמוד דוקטרינה פשיסטית בבית הספר, לפעמים תלמידים רואים בזה פשוט עוד מטלה."

"נקודה טובה. אני בטוח שאבא שלך הפיח בך השראה, נכון?"

"כן," ענה מרקו, למרות שאביו דיבר על רכיבה יותר מאשר על פוליטיקה.

ספאדה התערב, "זה נדוש. בוא נראה כמה אתה באמת יודע, טריצי. אתה מכיר את עשרת הדיברות?"

"כן."

ספאדה שילב את ידיו. "אז תדקלם אותם."

מרקו לא היסס. עשרת הדיברות של החולצות השחורות היו עשר הוראות במתכונת הדיברות מהתנ"ך, והוא שינן אותם לאחר ששמע אותם פעמים רבות כל כך בבית הספר ובפגישות ב"בלילה". הוא פתח: "'הראשון. אלוהים וארץ אבות. כל שאר הקשרים והחובות באים לאחר מכן. השני. מי שאינו נכון למסור את גופו ונפשו על ארץ האבות ולשרת את הדוצ'ה ללא היסוס, אינו ראוי ללבוש את החולצה השחורה, שכן הפשיזם מדיר את עצמו מאמונה פושרת ומצעדים למחצה. השלישי..." מרקו המשיך עד שסיים את הדקלום המושלם.

בואונקורסו חייך. "בראבו."

טרנובה הינהן. "אני מסכים."

אבל ספאדה רק צימצם את עיניו השקועות. "הא! למילים האלה יש איזו משמעות עבורך, בחור? או שהן סתם משהו שאתה פולט, מעלה גירה?"

"יש להן את כל המשמעות שבעולם מבחינתי." מרקו ידע מה הם רוצים לשמוע, וקלט שגם אם אינו יכול לקרוא ספרים, הוא יכול לקרוא אנשים. "אני יודע מה הפשיזם עשה למען איטליה, ובמיוחד על העניין שהוא מפגין בצעירים כמוני. נדמה לי שחשוב להבין שלא לכולם יש אבא כמו שיש לי, שמקדיש את הזמן ללמד אותם, לעצב את תפיסתם ולבנות את אופיים."

בואונקורסו הינהן. "נכון מאוד."

ספאדה נרכן לפנים וקימט את מצחו. "אז מה הנקודה שלך, בחור?"

מרקו בלע רוק. "הנקודה שלי היא שהפשיזם יכול לשמש אב לילדים רבים, כך שיגדלו להיות פשיסטים טובים. המפלגה שלנו יכולה ללמד את הילדים האלה איך הפשיזם יבנה איטליה חזקה יותר, כמו שאיל דוצ'ה הוא האבא של המדינה שלנו."

בואונקורסו קרן. "מרקו, אמרתי לך שאתה בחור צעיר מרשים ביותר, ואתה הוכחת את זה. נכון, רבותי?"

"אני מסכים." טרנובה חייך מאוזן לאוזן.

"אולי." ספאדה שירבב את שפתו העליונה. "תלוי בך, רומאנו. הוא בכל מקרה לא יעבוד בשבילי. אני בדרך החוצה."

בואונקורסו נפנה אל מרקו. "התקבלת, בן."

"תודה רבה." חזהו של מרקו התרחב כאילו קיבל ציונים טובים, לשם שינוי.

"תבוא הנה בכל יום עד שהלימודים יתחילו, ואחר כך אחר הצהריים. תבצע משימות בשבילי וכדומה, ותתלווה אלי כעוזר שלי."

"זה נשמע נפלא." מרקו חש שעולם חדש שלם נפתח בפניו, בעל חשיבות רבה יותר מאשר בית הספר. עולם שבו הוא יכול להצליח.

"וכמובן, תקבל שכר."

"תודה!" אמר מרקו בגאווה חדשה שחש, והם לחצו ידיים לחתום את העסקה.

16: אליזבטה

ספטמבר 1937

אליזבטה התלבשה לקראת היום הראשון ללימודים, הסתובבה לצד זה ואחר מול הראי ובחנה את דמותה בחצאית הכהה ובחזייה החדשה. זאת איכזבה מאוד. הדוגמה למעלה היתה יפה, אבל הגביעים היו בצורת קונוסים בספר גיאומטריה. היא לא היתה מסוגלת למלא אותם עד לפסגתם המחודדת, ולכן הם התקמטו ונראו קטנים ומעוכים. המוכרת הבטיחה לה שהמידה מתאימה, כך שלא נותר לה אלא להסיק, שמשהו לא בסדר בשדיים עצמם. היא הצטערה שאין לה את מי לשאול בנושא, אבל אמה לא חזרה עוד הביתה.

"מה דעתך, ריקו?" היא שאלה, וריקו הביט בה באהדה דוממת.

אליזבטה חזרה לבבואה שלה ושקלה לדחוס גרביים בגביעים, אבל זה רק היה מחמיר עוד את המצב. היא לבשה את החולצה הלבנה של מדי ה"בָּלילה" שלה וכיפתרה אותה. אז הבחינה בהקלה שקו המתאר של החזייה משתקף מתחת לה, כמו הוכחה לקנייה. בד הכותנה הלבן והנוקשה של החזייה היה עבה דיו להסוות את הפטמות, כך שאולי הילדות האחרות יסתמו את הפה. היא סיימה להתלבש, האכילה את ריקו ואת אביה ונפרדה מהם בנשיקה.

היא לקחה את הילקוט ויצאה מהדירה אל אור השמש והרחוב הרועש ההומה אנשי עסקים ותלמידים נרגשים בתלבושות בית הספר, בדוגמה משתנה של שחור־לבן. הרוח נשאה עמה פצפוץ עדין של סתיו, שהפיח בה מרץ רענן. היא שמחה לשוב ללימודים, לפגוש את בני כיתתה, לראות את מרקו וסנדרו מדי יום. הם התראו מדי פעם לאורך הקיץ, אבל דבר לא קרה בין שלושתם אלא בדמיונה. נדמה שעברו עידן ועידנים מאז הנשיקה של סנדרו, והיא תהתה אם הרומנטיקה תמיד מגיעה בפרצים קצרים. היא קיוותה שהחזייה החדשה תשנה את המצב.

היא עשתה את דרכה ברחובות מלאים הרדופים פורחים בוורוד־לבן בעציצי חרס וחופות ירוקות של מטפסים, שכרעו תחת צמיחה חדשה. הטיח הזהוב־כתום־ורוד של הבתים חשף טלאי לבֵנים מתחת לו, מה שקָסם לה עוד יותר. חנויות המכולת והגבינות נפתחו למשך היום, תריסי המתכת שלהן התגלגלו ועלו בקרקוש. מחלק עיתונים הניח ערימה בחבטה מחוץ לחנות הטבק. אליזבטה לא קנתה עיתון ולא כתבה דבר מאז האסון עם גואלסקי, שלא חזר עוד למסעדה. נונה הניחה לעניין, ופאולו הביט בה בעיניים מלאות רחמים, שרק גרמו לה להרגיש רע יותר.

היא הגיעה בזמן לליצֶ'או, קופסה סתמית של טיח אפור מוקפת חומת אבן נמוכה לצד פיאצה קטנה מרוצפת אבן. תלמידים מילאו אותה לפני צלצול הפעמון הראשון.

"אליזבטה," מרקו קרא מאחוריה, והיא הסתובבה. הוא הגיע על אופניו וירד מהם בחיוך רחב, יפה תואר כתמיד בתלבושת השחורה שלו, אבל נראה כאילו התחזק עוד יותר. שערו הבריק מברילנטין, והשיזוף המעמיק שלו שיווה לחיוכו מראה מסנוור במיוחד.

"צ'או!"

מרקו נישק אותה על שתי לחייה, מדיף ריח משחה לשיער, ואליזבטה ניעורה לחיים. מרקו חייך מעבר לכתפה. "תראי, הנה סנדרו שלנו! צ'או, אחי!"

"צ'או, חבר!" סנדרו ירד מאופניו, פנה לאליזבטה ונישק אותה על שתי לחייה.

בניגוד למרקו, סנדרו הדיף ריח סבון מוצק, והיא לא הצליחה להחליט איזה מהריחות קוסם לה יותר. פניו של סנדרו התארכו ורזו, מה שהדגיש את עיניו הכחולות האינטליגנטיות, וכתפיו הרחבות מילאו את החולצה.

"הֵי," אמר סנדרו, "בואו נלך יחד אחרי הלימודים לנהר."

מרקו הינהן. "רעיון מעולה. אליזבטה, את צריכה לעבוד?"

"רק מאוחר יותר," היא ענתה בשמחה. "אני אהיה שם."

סנדרו נגע בכתפה. "אני אביא לך סוּפּלי, כמו בפעם הקודמת. את זוכרת את היום ההוא?"

"כן," ענתה אליזבטה בהפתעה.

"איזה יום?" שאל מרקו, אבל סנדרו לא ענה, ובדיוק אז צילצל הפעמון לתחילת הלימודים. השאלה נותרה תלויה באוויר, ושלושת החברים נכנסו בחטף לבניין.

אחרי הלימודים אליזבטה התמקמה על העשב הרך לגדת הנהר, בנקודה שבה נהגו בני כיתתה להתכנס. דבר לא השתנה שם. גשר רוטו ניצב במקומו זה מאות שנים, והטיבר הירקרק זרם סביב קשת הגשר ששרדה. ספר הלימוד שלה בלטינית היה מונח פתוח לפניה, אבל היא לא היתה שקועה בשיעורים. הדף היה בהיר מכדי לקרוא אותו בשמש. היא ייחלה לכובע נייר, אבל לא היה לה עיתון, ומכל מקום סנדרו עדיין לא הגיע. מרקו מצדו השוויץ בינתיים בפני אנג'לה על אופניו, ואליזבטה חשה שהוא מנסה לעורר בה קנאה. אם כן, זה עבד, והיא היתה אבודה ללא טור העצות לנשים שלה. שאר הבנים שיחקו בכדור והבנות ריכלו בקבוצה שלהן, שעדיין לא כללה אותה. אבל הן לא הקניטו אותה, וזאת כבר התקדמות.

היא איתרה את סנדרו ממהר לעברה עם שקית נייר חומה. נראה שיש בה סופּלי, אבל היא לא רצתה לטפח תקוות. התחוור לה שהיא מייחסת יתר משמעות לדברים שבנים אינם חושבים עליהם בכלל, והדבר עורר בה אי־שקט כללי בכל הקשור ברומנטיקה. היא ניסתה להרחיק את המחשבה מראשה.

"צ'או!" היא קראה לעברו כשהתקרב.

"הבאתי סופּלי," אמר סנדרו והתיישב לידה. הוא פתח את השקית, הוציא סופלי עטוף בנייר שעווה ונתן לה אחד במפית.

"תודה." אליזבטה אחזה בסופלי, הציפוי שלו חמים בין אצבעותיה. היא היתה מאושרת, אבל ניסתה לא להיות מאושרת מדי. היא נגסה בסופלי, שהיה לו טעם גבינתי עשיר.

סנדרו מצדו לעס את הסופלי שלו, שהותיר שמן זית מבריק על שפתיו, והיא מצאה את עצמה מביטה בפיו מזווית חדשה. היא תהתה אם ינשק אותה שוב, כי הוא ישב קרוב עד מאוד, ירכו נגעה בירכה ושלחה רטט בגופה, אף כי ניסתה לנהל שיחה שגרתית.

"אז, אתה נהנה מלה ספיינצה?"

סנדרו משך בכתפיו. "אני עושה את המשימות שלי ומגיש אותן, אבל אף אחד לא חוזר אלי עם ביקורת, טובה או רעה."

"אני יודעת לְמה אתה מתכוון. זה בדיוק אותו הדבר במסעדה."

סנדרו לעס את הסופלי שלו. "הם כל כך טעימים. יכול להיות שאוכֶל יגרום הרגשה טובה כל כך?"

"ברור."

"כלומר, אוכל וחברה מצוינת." סנדרו חייך אליה חיוך רחב.

"ככה בדיוק אני מרגישה." היא עדיין ניסתה לא להתרגש.

"איפה העיתון שלך?" סנדרו הטה את ראשו. "אני מתגעגע לדעות שלך בנוגע לחדשות היום."

"לא עוד עיתונים. יש בהם רק תעמולה, וזה מכעיס אותי מדי." אליזבטה היתה נבוכה מכדי לספר לו על החיבור שלה ועל גואלסקי. "בימים אלה אני קוראת רק ספרים. בעיקר את גרציה דֶלֶדָה. היא סופרת נהדרת."

"שמעתי עליה, אבל לא קראתי שום דבר שלה. על מה היא כותבת?"

"על משפחות ואהבה. אומרים שאלה ספרים לנשים, אבל אני לא מסכימה."

"גם אני לא. אותי מעניינים נושאים כאלה."

"אני לומדת כל כך הרבה מהקריאה שלה." אליזבטה הלכה והתלהבה, שכן גם סנדרו אהב לקרוא. "היא נפטרה לא מזמן לצערי, והספר האחרון שלה, קוֹזימה, התפרסם לאחר מותה. היא זכתה בפרס נובל לספרות, אתה יודע? האישה האיטלקייה הראשונה שזכתה בו."

"ואת תהיי השנייה?"

"הא!" הסמיקה אליזבטה.

הוא שב ומשך בכתפיו. "את צריכה לכתוב רומן. אני בטוח שאת מסוגלת."

"אתה חושב? זה לא יותר מדי לקוות לו?"

"בכלל לא." סנדרו חייך חיוך רחב. "את יכולה לכתוב כל מה שתרצי. יש לי אמון בך. מה ההורים שלך אומרים?"

אליזבטה היססה. "אממ, טוב, אבא שלי אומר שאני צריכה לנסות, ואמא שלי, אה, היא עזבה בקיץ. היא אמרה שהיא לא מאושרת והיא לא רוצה להישאר."

"אוי, לא." פניו של סנדרו נפלו, והוא נגע בכתפה. "אני נורא מצטער, מה קרה? ההורים שלך רבו?"

"לא, לא באמת, היא פשוט אמרה שהיא מוכרחה ללכת." אליזבטה לא רצתה להסביר לו על השתייה של אביה, זה היה מביש מדי. היא פיקפקה בכך שסנדרו יבין, כי המשפחה שלו מכובדת כל כך, עם אבא עורך דין ואמא רופאה, ואף אחד מהם לא שיכור. היא כבר הבינה שהמשפחה שלה משתייכת למעמד הנמוך, משהו שלא באמת קלטה עד שאמה עזבה.

"מתי היא תחזור?"

"לא נראה לי שהיא תחזור."

סנדרו קימט את מצחו באהדה. "אני בטוח שהיא תחזור."

"לא, היא לא." הבעתו התמימה העידה שהוא לא מסוגל לתפוס אמא שעוזבת את משפחתה, מפני שאמו לעולם לא היתה עושה זאת.

"איך את יודעת?"

היא קלטה איך היא יודעת, וזה שבר את לבה מחדש. "היא לקחה את הגרמופון שלה, וזה הדבר הכי אהוב עליה בעולם."

"אז איך את מסתדרת?" שאל סנדרו במבוכה.

"בסדר," ענתה אליזבטה והרגישה כאב עמוק בחזה. עד לרגע זה ממש היא לא קלטה עד כמה היא נסערת, ומצאה את עצמה חוזרת אל הרגע שבו יצאה אמה מבעד לדלת, כאילו הדברים מתרחשים ברגע זה. דמעות מילאו את עיניה, והיא מיצמצה.

"הֵי, תיזהרו!" מרקו רכב לעברם על אופניו והתיז עליהם חצץ. חיוכו נעלם כשראה את אליזבטה הנסערת. "בטה, מה קרה?"

אליזבטה ניגבה את עיניה. לא כך דמיינה את היום הזה, כלל וכלל לא.

סנדרו ענה במקומה, "אמא שלה עזבה בקיץ."

"לא!" עיניו של מרקו נמלאו זעם, וגבותיו הכבדות התרוממו. "איזה מין אמא... בושה וכלימה!"

אליזבטה התכווצה. "בואו לא נדבר על זה."

"לא הייתי מזיל עליה דמעה, אפילו לא דמעה אחת!" מרקו נרכן, אחז בזרועה של אליזבטה והקים אותה על רגליה. "בואי, את באה איתי! תעלי על הכידון! את זקוקה לעידוד."

"לא, מרקו." סנדרו קם ואחז בזרועה השנייה של אליזבטה כדי לעצור אותה. "היא נסערת, וזה לא הזמן."

"מרקו, אני מפחדת לשבת על הכידון." סנדרו ומרקו משכו אותה עכשיו בכיוונים מנוגדים, אך לא בדרך שקיוותה לה.

"אחח!" מרקו ניפנף אותם. "סנדרו, אנחנו צריכים לעודד אותה! אליזבטה, אם את פוחדת מהכידון, שבי על הכיסא! אני לא מוכן לשמוע לא!" הוא הרים את אליזבטה, הושיב אותה על הכיסא, ועוד לפני שמישהו עצר בעדו, קפץ על הדוושות והתחיל לרכוב איתה. "תחזיקי בי!"

"מרקו, סע לאט." ידיה נכרכו סביב מותניו כשהם זינקו לדרכם.

"מהר יותר!" מרקו דיווש, והם צברו מהירות וטסו לאורך הנהר. "זהו זה, אל השמים!"

אליזבטה הידקה את אחיזתה במרקו מאחור. האינטימיות הפתאומית סיחררה אותה, והיא הרגישה קלילה וחופשייה עם הרוח הנושבת בשערה. משקולת התרוממה מעל כתפיה, משקולת שלא קלטה שהיא נושאת, והיה נעים להרפות. הם האיצו לאורך המים. עצים עברו על פניהם ביעף, ציפורים התעופפו סביבם, השמש האירה מעל ראשיהם. הבושה נטשה אותה. היא הרגישה מה פירושו של דבר, פשוט לחיות את חייה, או טוב יותר, את חייה של כל נערה אחרת שבאה ממשפחה מכובדת, ויש לה חזה הולם.

"כבר המון זמן אני מת להושיב אותך על האופניים האלה!" קרא מרקו וצחק, ואליזבטה הסמיקה מאושר.

היא העיפה מבט לאחור וראתה את סנדרו אי־שם, מסוכך בידו על עיניו. לבה נצבט על כך שהשאירה אותו מאחור, אבל בו בזמן הניחה לעצמה להיסחף עם מרקו, ועם הריגוש שלו ושלה.

17: מרקו

ספטמבר 1937

ההמון התקהל בתחנת הרכבת טֶרמיני, מוזיקה הרעישה בקול, דגלים וכרזות התנופפו באוויר. מוסולוני היה אמור להגיע לרומא בכל רגע, לאחר שבוע שבילה עם היטלר בברלין. מִפגנים, תהלוכות ונאומים אורגנו ברחבי העיר לחגוג את שובו. בתוך התחנה נכחו רק מכובדים, פקידים, קציני צבא בכירים מארמון ונציה, ראש הממשלה הלאומית והפַשוֹ, כדי לקדם את פני מוסוליני ברגע שיֵרד מהרכבת. כולם קיוו לזכות במבט באיל דוצ'ה, חוץ ממרקו שנלווה לקומנדנטה ספאדה ממש בעורף הקהל, עם קומנדטורה בואונקורסו וקומנדנטה טרנובה.

"בבקשה, אדוני," מרקו הסיר את הפקק מהבקבוק ומזג מים לכוס עבור ספאדה, שהחליט שהוא צמא. מרקו מצא את עצמו מחויב לזקן, שכן רשימת הצרכים של ספאדה היתה בלתי נגמרת, ואילו בואונקורסו דרש מעט יחסית. ספאדה בחן את סבלנותו של מרקו על כל צעד ושעל, תבע את האספרסו שלו רותח ממש, את התה מצונן למחצה, ואת הבישׂקוטים חמימים מיד אחרי האפייה בבוקר.

ספאדה צימצם עיניים אל הבקבוק. "תגיד, בחור, המים מוגזים כמו שביקשתי?"

"כן, אדוני, הם מוגזים." מרקו הגביה את הבקבוק להראות לו, אבל ספאדה רק הזעיף פנים.

"אתה לא יכול לצפות ממני לראות את התווית באור הזה, עם העיניים שלי!"

"סליחה, אדוני."

"אתה יודע שמים מוגזים עוזרים לי לעיכול."

"כן, אדוני." מרקו כבש את סלידתו, שכן אחרי שספאדה שתה מים מוגזים, הוא נהג לפלוט גיהוק מצחין.

"מהר, בחור. אני בקושי מסוגל לבלוע, עד כדי כך אני מיובש."

"הנה." מרקו הושיט את הכוס לזקן, שלקח אותה אבל לא שתה.

"אתה בטוח שהכוס הזאת נקייה, בחור? אני שונא כוסות מאובקות."

"כן, אני בטוח."

"אבק זה הדבר האחרון שאני צריך בגרון עכשיו."

"אני מבין, אדוני. הכוס הזאת נקייה לגמרי."

"ניגבת אותה קודם?"

"כן, כמובן," אמר מרקו, אבל זה היה שקר. ספאדה לגם סוף־סוף מהכוס, ומרקו התנחם בידיעה שהזקן עומד לפרוש. הוא ספר את הימים עד אז. הפשו תיכננו לערוך לספאדה מסיבת פרישה במסעדה מקומית. מרקו ציפה בכיליון עיניים לחגוג כל הלילה.

בואונקורסו פנה אל טרנובה. "לדעתי, הנסיעה של איל דוצ'ה היתה הצלחה מדהימה, לא? התיאורים בעיתון העידו על זה, והתמונות אפילו עוד יותר."

"אני בהחלט מסכים," ענה טרנובה בחיוך.

"אני לא." ספאדה משך באף, כוס המים עודה בידו. "אני לעולם לא אוהַב את הגרמנים, והם לעולם לא יאהבו אותנו. הם חושבים שאנחנו נחותים. אני לא סומך עליהם."

בואונקורסו פטר אותו בתנועת יד. "אבל זה היה ביקור של כמעט שבוע, ספאדה. זה חסר תקדים. מצעדים, סיורים והנאום הגדול באצטדיון אולימפיה. מיליון צופים, למרות הגשם. איל דוצ'ה דיבר בגרמנית, זה לא מדהים?"

"והם לעגו למבטא שלו, הבני זונות. במקום לצעוק איל דוצ'ה הם צעדו איל דוּשֶה. שזה 'מקלחת' בגרמנית, והרי ירד גשם. אוי, כמה שאני שונא את השפה הגרמנית," אמר ספאדה בבוז. "כל הנקישות האלה עושות לי כאב ראש. תודה לאל שאני כבר לא שומע טוב כל כך."

"אל תהיה כל כך עוין, ספאדה. תשמור על ראש פתוח."

"מאוחר מדי. הנציונל סוציאליסטים מחַקים כל מה שאנחנו עושים. תנועת הנוער, שר התעמולה, הכול אנחנו עשינו קודם. הם ממש קוף אחרי בן אדם. זה ככה מההתחלה. היטלר העתיק את 'המצעד על רומא' בשביל הפוטש המגוחך שלו במרתף הבירה, וכל מה שקרה זה שזרקו אותו לכלא. הם גם גנבו מאיתנו את ההצדעה הרומאית העתיקה בשביל ה'זיג הייל' שלהם."

"ואנחנו גונבים מהם את הצעידה הצבאית הגבוהה וקוראים לה פאסוֹ רומאנו," ציחקק בואונקורסו. "בכל אופן, איל דוצ'ה הרבה יותר מדי חכם בשביל היטלר. בזרת הקטנה שלו יש יותר כוח ממה שיש להיטלר בכל הגוף. התוקפנות של איל דוצ'ה באתיופיה היא הסיבה שניצחנו במלחמה הזאת. הוא ישתמש בנאצים לשרת את מטרותינו, אתם תראו."

"בוא נקווה," ירה ספאדה בחזרה, ומרקו תייק את דבריו בראשו. הוא למד כל כך הרבה על המפלגה במסגרת עבודתו כאן, פגש פקידים חשובים ושינן כל שם, עובדה ונתון. הוא אפילו הצליח להסתיר את אי־יכולתו לקרוא, כשהתבקש לארגן מערכת תיוק לחשבונות הפשו. הוא לא היה מסוגל לקרוא את החשבונות או את שמות הסַפּקים, אבל הצליח להתאים ביניהם על פי צבעם ומראם. ומעולם לא ביקשו ממנו לרשום הערות. הבוס שלו העסיק מזכירה לצורך כך, ג'ינג'ית יפה כמעט כמו אליזבטה.

מרקו השתוקק להוציא את אליזבטה מראשו, אבל לא היה מסוגל. הוא ניסה לפתות אותה דרך קנאה, אבל עליו לנקוט גישה ישירה יותר. הוא כל הזמן ציפה שתזרוק את עצמה עליו, כמו אנג'לה ושאר הבנות, אבל זה לא קרה. אולי עליו להיות יותר אגרסיבי, כמו איל דוצ'ה עם אתיופיה, לגשת לנושא כאילו זה מבצע צבאי.

הוא לא יזכה בה אם לא יתאמץ יותר.

עת לפעול.

18: אלדו

אוקטובר 1937

אלדו ישב שעון בגבו אל קיר הקריפטה הקר וכבש את ייסוריו. הוא בקושי היה מסוגל להקשיב לדיון של אונו ושאר הנוכחים בדבר פרטיו של מבצע "מכת פתיחה". בחודשים האחרונים האלה לא עשה דבר מלבד לחשוש מפני ההתקפה המתוכננת על מסיבת הפרישה של ספאדה, שכן בתפנית מבעיתה של האירועים, מרקו השיג עבודה בפשו כעוזר לקצינים בכירים, מה שהציב אותו היישר בלב הסכנה.

הוא תהה מה לעשות אבל לא מצא תשובה. לילה אחר לילה התהפך מצד לצד. היו ימים שבקושי הצליח להחזיק בתוכו את מה שאכל, והוא ירד במשקל ואיבד מסת שריר. אביו אמר לו לאכול מזון כבד, אמו חששה שמא הוא חולה, ומרקו חשב שהוא חולה אהבה, כי הוסיף להאמין לרומן החשאי שלו. בינתיים, ערב־ערב בשעת הארוחה שיעשע אחיו את משפחתו בסיפורים מצחיקים על ספאדה הנרגן ואחרים בפשו. אלדו רק נמלא חשש רב יותר. הוא ניסה לשכנע את מרקו לפרוש מהעבודה, אמר שהתפקיד שלו משעמם, אך לשווא. מרקו אהב את השכר, ואלדו קלט שהדימוי העצמי של מרקו גדל בתפקידו החדש בדרכים מבהילות.

הוא שנא את זה שדעותיו הפוליטיות הפוכות לגמרי מאלה של אחיו הקטן, נוסף על אביו, אבל זאת היתה הקטנה שבדאגותיו, עכשיו כשמבצע "מכת פתיחה" איים על חייו של מרקו. מדי בוקר הוא התפלל לאלוהיו במיסה, ביקש שיראה לו מוצא מהמצב או ישלח לו סימן, אבל עד כה לא קרה דבר.

האפשרויות שעמדו בפניו לא היו מעשיות. הוא לא היה יכול לגלות למרקו שהוא עצמו אנטי־פשיסט, מחשש שיסכן את אחיו. הוא גם לא היה יכול לפרוש מהאנטי־פשיסטים, כי אז לא ייוודעו לו פרטיו של המבצע. ככל שיֵדע יותר, כך יוכל לשמור על מרקו טוב יותר בבוא העת. לאנטי־פשיסטים לא היה מושג על הקונפליקט הפנימי שלו, שכן איש מהם לא הכיר את השם האמיתי או הזהות של האחרים, כך שהם לא ידעו שאחיו עובד בפשו.

"שקט, כולם," אמר אונו. "אנחנו ממשיכים לספור לאחור לקראת מבצע 'מכת פתיחה' במסיבת הפרישה של ספאדה. התקדמתי מאז הפגישה האחרונה שלנו. אני יכול להודיע לכם עכשיו, שכבר מסרתי את הכסף לקניית האקדחים. השלמנו את הצעד הראשון."

אלדו חש בחילה. הוא התקרב עוד צעד לרכיבה שלו לאורבייטו, לאיסוף האקדחים שיהרגו את אחיו. הדם אזל מפניו, הוא בטח נראה שם בקריפטה כמו רוח רפאים. הוא לא חשב שמישהו ישים לב, כי באופן כללי לא שמו לב אליו, וכולם היו נרגשים מאוד לשמע ההכרזה של אונו.

רק פה גדול צעק, "מה אם הם ירמו אותנו?"

"לא ירמו אותנו, אני מבטיח לך. אני מכיר אישית את החבר'ה באורבייטו, ואני ערב להם. כעת, באשר לעיתוי, נאלצנו לחכות את כל ספטמבר בגלל הנסיעה של מוסוליני לברלין. כידוע לכם, הוא נסע ברכבת מרומא, ועל המסלול שמרו כוחות צבא, 'אוֹבְרה' וחולצות שחורות. היה מסוכן מדי לשלוח את סיניור סילנציו צפונה לאורבייטו."

האנטי־פשיסטים הגיבו: "מוסוליני עשה את זה רק בשביל התעמולה!" "היו יותר תמונות מאנשים!"

אונו הניד את ראשו. "נכון. הביקור של מוסוליני היה הצגה אחת גדולה, אבל הוא העמיק את חוסר היציבות. הסכנה גוברת בזירה העולמית בעקבות ההסכם שהגרמנים חתמו עם היפנים נגד הרוסים."

"זין!" קילל מישהו.

אונו ציחקק. "אני מסכים, ידידי. בכל אופן, רבותי, הגעתי להחלטה נוספת. אף על פי שמוסוליני חזר, אני סבור שבכל זאת עלינו להמתין עוד קצת לפני שנשלח את סיניור סילנציו להביא את האקדחים."

אלדו שיגר תפילת הודיה ותהה אם זה הסימן מאלוהים שחיכה לו. העיכוב ייתן לו שהות נוספת לחשוב על מוצא מן המצב, כמין ארכה זמנית. הוא הדביק על פניו הבעת אכזבה כדי לא לעורר חשד ולהתאים את עצמו למורת הרוח של הגברים סביבו.

"למה לחכות?" צעק פה גדול, ואחרים הצטרפו: "מה העיכוב?" "אנחנו צריכים את כלי הנשק! אנחנו צריכים זמן לתרגל ולהתאמן בהם! הכישורים שלי חלודים!"

אונו כיווץ את שפתיו. "תיקחו את המצב בפרספקטיבה, ומתוך הקשר. מוסוליני חתם על הסכם, ואיטליה היא כיום רשמית בת ברית של גרמניה. מוסוליני והיטלר מציגים את עצמם כמגיני הערכים המערביים נגד האיום הסובייטי. אנחנו יודעים שאלה שטויות."

"הם האיום!" שאג הצאר. "לא הבולשביזם!"

אונו הינהן. "אחים, עלינו לחכות שהמצב יתקרר לפני שסיניור סילנציו יוכל לנסוע." אונו הפנה את מבטו הממושקף אל אלדו. "סיניור סילנציו, אני יודע שאתה מוכן לצאת לדרך, אבל לא הייתי מעז לסכן את ביטחונך שלא לצורך. אתה מבין את ההיגיון שלי?"

"כן, אונו," קרא אליו אלדו, מסווה את ההקלה שחש. "אני מסכים איתך. מוטב להיות זהירים עכשיו כדי להבטיח את ההצלחה בהמשך."

"בדיוק." אונו קימט את מצחו. "דרך אגב, נראה שרזית. תישאר חזק, אנחנו סומכים עליך."

אונו נפנה לאחרים. "כעת, בנוגע למסיבת הפרישה של ספאדה, יש לי מידע חדש. המסיבה היא אירוע רשמי, אז לא ינכחו בה בני משפחה של הפקידות הגבוהה, אפילו לא של ספאדה. אני רואה בזה חדשות טובות, וגם אתם תראו. אנחנו לא רוצים דם של נשים וילדים על ידינו. הם מחוץ לתחום."

"טוב מאוד, טוב מאוד," ענו הגברים אחריו. "אנחנו לא חיות כמוהם!"

אלדו כבש את תגובתו. בני משפחה היו מחוץ לתחום עבור השאר, אך לא עבורו. אם ההתקפה תצא לפועל כמתוכנן, הוא יהיה שותף לרצח אחיו. והוא לא יכול לתת לזה לקרות.

אונו המשיך, "שמעתי ממקור מהימן שספאדה אלמן, ושבתו היחידה מתנכרת לו. לפי מה שהבנתי, הטיפוס התימהוני הזקן הזה אנוכי עוד יותר מרוב הפשיסטים."

הגברים ציחקקו. אלדו ידע מהסיפורים של אחיו עד כמה ספאדה אכן אנוכי.

פה גדול נחר. "אז מגיע לו מה שמגיע לו! לכולם! כל אחד מהם יקבל בדיוק את הקינוח המתאים לו!"

אלדו נרעד. היתה לו תקווה אחת אחרונה, אז הוא כפה על עצמו לשאול. "אונו, מי הפקידים שאתה מצפה שיהיו שם?"

"כולם, משום שספאדה הוא הראש הכי אפור. זה ארגון עם צמרת כבדה, אז יש הרבה בוסים. בואונקורסו הוא המטרה העיקרית שלנו, מפני שהוא כוכב עולה שמיועד לתפוס את מקומו של ספאדה. הוא העתיד של הפשו."

המידע אישר את פחדיו הנוראים ביותר של אלדו, אבל הוא לא הניח להבעת פניו להסגיר אותו. אם בואונקורסו יהיה שם, גם מרקו יהיה שם. הזמן שעומד לרשותו הלך ואזל. הוא מוכרח לדאוג איכשהו לכך, שמרקו לא ייפגע. הוא יכול רק להתפלל שמרקו יפרוש קודם לכן. הוא ימשיך לנסות לשכנע אותו.

אונו הזדקף. "המאורעות קיבלו תפנית מסוכנת. אנחנו מוכרחים להמשיך בזהירות מרבית. הכוחות נערכים נגדנו, אז עלינו להיערך נגדם! גברים, עת להתאחד!"

"להתאחד! להתאחד! להתאחד!" קראו כולם ורקעו ברגליהם.

אלדו הצטרף, כובש את ייאושו.

19: סנדרו

דצמבר 1937

סנדרו לא נכח מימיו במפגן פשיסטי בלילה, וסדר הגודל של המחזה הימם את חושיו. היו שמועות שכמעט מאה אלף איש הציפו את כיכר ונציה. אפלה אפפה את הקהל להוציא זרקור שסרק אותו הלוך ושוב. חולצות שחורות חמושות עמדו במבנה כמו צללים שחורים בעלי אבנטים לבנים, וחיילים הכו בתופים, נופפו בכרזות והניפו דגלים פשיסטיים.

גברים, נשים וטף מילאו כל חלל אפשרי בחזית הבניינים, עמדו על גדרות, נתלו על כּנֵי פנסים. הם הציפו את האנדרטה המוארת הענקית לזכר ויטוריו אמנואלה השני שעשויה שיש לבן, ופָּלאצו ונציה, ארמון ביניימי מפואר ששימש מושב ממשלת איטליה. מוסוליני עצמו עמד לשאת דברים מן המרפסת המלכותית בארמון, להכריז על פרישתה של איטליה מחבר הלאומים. אביו היה סבור שההחלטה מוצדקת, שכן החֵבר הטיל סנקציות לא הוגנות על איטליה בעקבות המלחמה באתיופיה.

כולם המתינו שכם אל שכם במעיליהם הכבדים וצעקו, "דוצ'ה! דוצ'ה! דוצ'ה!" הקולות הרבים הרעימו באוזניו של סנדרו, והוא הצטרף אליהם בהתרגשות גוברת והולכת. הוא בא לכיכר עם אביו וכמה מחברי המועצה הבכירים, אבל איבד אותם בתוך הקהל. גם מרקו נמצא כאן, עם הבוס שלו ושאר הקצינים בפשו, אבל סנדרו לא ראה גם אותו.

פתאום יצא מוסוליני אל אור הזרקור במרפסת, וזרם חשמלי שטף את סנדרו. מהמרחק הזה הוא בקושי הצליח לראות את איל דוצ'ה, אבל הוא הכיר את תווי פניו לא פחות משהכיר את פניו שלו, מספרי לימוד, עיתונים, מהדורות חדשות בקולנוע, כרזות ומטבעות הנצחה שאביו אסף במעטפות נייר שקוף. תווי פניו של איל דוצ'ה היו לא פחות מתיאטרליים: מבט שחור עז תחת מצח בולט, גבות רבות־הבעה, אף חזק, פה גדול ונועז וסנטר איקוני, עם קו לסת לוחמני כשל בולדוג.

הקהל הגביר את קריאותיו, נופף בכרזות ובדגלים והניף כובעים ותרבושים. סנדרו נסחף בהתלהבות, עד שאיל דוצ'ה השתיק אותם כשפתח בנאום.

"חולצות שחורות!" הרעים מוסוליני, וקולו נשמע מבעד לרמקולים. "את ההחלטה ההיסטורית שזכתה לבִרכת המועצה העליונה, ושאתם קידמתם בברכה בעצם תרועותיכם הנלהבות, לא היה אפשר לדחות עוד! שנים ארוכות ניסינו להציע לעולם מִפגן של סבלנות חסרת תקדים! לא שכחנו — ולעולם לא נשכח — את הניסיון המביש שיצא מז'נבה, לחנוק כלכלית את העם האיטלקי!"

ההמון שאג בזעם קולקטיבי, וסנדרו איתו.

מוסוליני הרים את ידיו. "והייתם חושבים שבשלב מסוים חבר הלאומים יעשה מחוות פיצוי! הוא לא עשה את זה! הוא לא רצה לעשות את זה! הכוונות הטובות של חלק מהממשלות התפוגגו ברגע שנציגיהן באו במגע עם הסביבה הקטלנית של הסנהדרין בז'נבה, שמי שמתמרנים אותו הם כוחות חשאיים שעוינים את איטליה ואת המהפכה שלנו!"

סנדרו התכווץ עם אזכור הסנהדרין, בית הדין היהודי בירושלים. הוא מעולם לא שמע את איל דוצ'ה אומר דבר כזה עד כה, רומז שהיהודים הם כוח עוין. הוא הביט בהמון הצועק בחושך, ואיש מלבדו לא הגיב לאזכור. כל המבטים נותרו נעוצים במרפסת בהערצה לאיל דוצ'ה.

מוסוליני הרים את ידיו ופרש אותן. "בתנאים כאלה, הנוכחות שלנו בהיכלות ז'נבה לא היתה אפשרית עוד! הם עלבו בדוקטרינה שלנו, בסגנון שלנו, במזג החיילי שלנו! הלכה וקרבה השעה שבה היה הכרח לבחור מוצא מהדילמה! בפנים או בחוץ. בפנים?"

"לא!" צעק הקהל, אבל סנדרו לא הצטרף אליו כעת.

מוסוליני שאל, "בחוץ?"

"סי!" שאג הקהל. סנדרו הסתכל סביב על הפרצופים באפלה, מעוותים כולם במין שמחה כעוסה, השפתיים משוכות לאחור וחושפות שיניים כמו כלב נוהם.

מוסוליני המשיך בנאומו, אבל סנדרו ראה בעיניים חדשות את איל דוצ'ה והקהל. הוא חזר בזיכרונו להרצאה של לוי־צ'יוויטה, כשמישהו כינה את הפרופסור בארס "יהודי מלוכלך". סנדרו לא הרגיש מימיו שהיהדות שלו מבדלת אותו מרעיו האיטלקים, אבל עכשיו שאל את עצמו אם אולי טעה.

מוסוליני עמד לקראת תום נאומו, אבל סנדרו איבד את ההתלהבות. כולם סביבו צעקו בזעם ובהתרסה, מִפגן כוח אדיר של עוצמה ורגש קולקטיביים, שבעבר קסמו לו. הוא חש זרם סכנה תחתי, שאותו אספסוף קודח עלול להפנות נגדו.

"פאפא!" צעק סנדרו, אף על פי שידע שהקהל יטביע את קולו. הוא סרק את הראשים בחיפוש אחר אביו, אבל לא מצא אותו. הבית היה מרוחק עשרים דקות הליכה. הוא נפנה הצדה מארמון ונציה, פילס את דרכו בתוך ההמון והתקדם הביתה.

בבית התיישב סנדרו ליד השולחן בסלון כשניירותיו פרושים לפניו. הוא היה אמור לעבוד, אבל חשש לאביו. סנדרו לא ידע אם רוזה הלכה למפגן, אבל הוא דאג גם לה. אמו היתה בבית החולים, וקורנליה הלכה הביתה.

החלון היה סגור בשל הקור, אבל סנדרו הסתכל החוצה וראה אנשים שוטפים את כיכר מאטֶאי בדרכם הביתה מהמפגן. אחדים מהם היו תושבי הגטו, אחרים רק עברו בו, ופרחחי החולצות השחורות כשלו לדרכם בקבוצות, בקבוקי יין בידיהם.

סנדרו שמע דיבורים במדרגות, את קולות אביו ורוזה. הוא נפנה אל הדלת, והם נכנסו לדירה, שקועים בוויכוח.

"רוזה, תקשיבי לי, אין לך את כל התשובות." אביו הסיר את הכובע ופשט את המעיל, אבל רוזה נשארה במעיל הצמר האדום שלה.

"פאפא, אני יודעת על מה אני מדברת. איך אני יכולה לשכנע אותך?"

"לשכנע אותו במה?" סנדרו קם ממקומו. "רוזה, גם את היית בכיכר ונציה?"

"כן." עיניה היפות התלקחו בזעם. "הלכתי עם דיוויד וחברה שלי מהשגרירות, אוֹלינדה מילר. זה היה נורא."

"לא נכון." גער אביה. "את מוכרחה להיות כל כך מלודרמטית, יקירתי?"

סנדרו ניגש אליהם. "גם אותי זה עירער. מה שמוסוליני אמר על הסנהדרין בז'נבה, נכון?"

"כן," ירתה רוזה בחזרה, "אבל גם כל שאר הנאום. איטליה מנודה מאז שתקפנו את אתיופיה, עד כדי כך שחבר הלאומים הטיל עלינו סנקציות, והפתרון של מוסוליני הוא לפרוש? מה יהיה הצעד הבא? נפרוש מהעולם המתורבת? ואנחנו נלחמים כדי להרוס את הדמוקרטיה בספרד!"

אביה קימט את מצחו. "רוזה, את מושפעת מדי מהבריטי ההוא שלך. תזכירי לו בבקשה, שללורד צ'מברליין יש ברית עם מוסוליני והיטלר."

"לא כולם בשגרירות מסכימים עם צ'מברליין, ודיוויד חושב שפיוס זאת הגישה הלא נכונה."

סנדרו התערב, "פאפא, גם אני מודאג."

"אל תדאג." הבעת הפנים של אביו התרככה. "אתה מנתח את המילים בקפדנות רבה מדי. פשוט אי־אפשר לעשות את זה עם הנאומים של איל דוצ'ה. הוא דיבר מתוך הרבה רגש, וזה טיפוסי לו. אף אחד לא ישכנע אותי שאיל דוצ'ה אנטישמי. הוא לא. הוא חוזר הביתה לפילגש יהודייה."

רוזה נראתה מודאגת. "אתה ממציא תירוצים בשבילו. אתה נאמן לו יותר משהוא נאמן לך. לנו."

"לא. הוא נאמן לקהילה היהודית, לפטריוטים, לוותיקי מלחמה — ואני כל הדברים האלה. הוא היה מנהיג חזק לאורך כל הזמן הזה, מאז 1922."

"פאפא, תסתכל קדימה, לא אחורה. תראה לאן אנחנו הולכים. שמעתי שהיטלר בא לרומא באביב הבא."

"אז?"

"אז זה לא טוב. אתה לא מקשיב לי, ואני מספרת לך ולמאמא כבר חודשים. הגיע הזמן."

"הזמן לְמה?" קטע סנדרו בבלבול. "על מה את מדברת, רוזה?"

"אל תעני." אביו של סנדרו הרים את ידו להשתיק אותה. "אין שום צורך להדאיג את אחיך."

רוזה הסתובבה אל סנדרו. "סנדרו, אתה גדול מספיק לדעת. אמרתי לפאפא ולמאמא שאני חושבת שאנחנו צריכים להגר."

"להגר?" חזר סנדרו על דבריה באי־אמון. "כלומר לעזוב את איטליה? לעזוב את רומא?"

"רואָה?" אביו הטיל את זרועותיו באוויר. "עכשיו את סתם מערערת את אחיך בלי שום סיבה."

"זה הבית שלנו." סנדרו חשב על אליזבטה, מרקו, לה ספיינצה, לוי־צ'יוויטה. החיים שלו הם כאן ברומא, וכאן היו תמיד.

רוזה הישירה מבט אליו. "דיוויד מאמין שנשקפת סכנה אמיתית ליהודים שיישארו כאן. הוא לא לבד בדעה הזאת. יהודים עוזבים את גרמניה ופולין. מהגרים לבריטניה, לשווייץ, לארצות הברית, אפילו לפלשתינה. יש ארגון שעוזר בזה." עיניה התלחלחו, וסנדרו נתקף הכרה איומה ונוראה.

"את עוזבת את רומא, רוזה?"

רוזה הינהנה. "זה ייקח עוד חודשים, אולי אפילו שנה, לגמור לארגן הכול, אבל דיוויד חושב שהוא יוכל להשיג לי עבודה בסוכנות סיוע בלונדון. הוא יכול להביא גם אותך לשם, וגם את מאמא ופאפא. אני מנסה לשכנע אותם. הם צריכים להחליט עכשיו."

סנדרו קלט שכל זה התרחש מאחורי גבו. "זה מטורף. אני לא רוצה ללכת, ואני לא רוצה שתעזבי אותנו. אנחנו המשפחה שלך."

"אני יודעת, בגלל זה אני מנסה לשכנע —"

אביו התערב. "רוזה, אמא שלך ואני לא צריכים שהילדים שלנו יגידו לנו מה לעשות. הפשיזם לא יֵיעשה אנטישמי. פליטים יהודים נמלטים מכל מקום לאיטליה בחיפוש אחר ביטחון. למה שיעשו את זה, אם לא בטוח פה?"

"הם עושים את אותה הטעות שאתה עושה, פאפא."

"לא, את מגזימה בתגובה שלך. מושפעת מדיוויד. אנחנו חיים פה. אנחנו רומאים, דורות על גבי דורות."

רוזה הנידה את ראשה. "אתה לא יכול לתת להיסטוריה לעצור אותך."

"ההיסטוריה לא עוצרת אותי. היא מחזיקה אותי. היא נותנת לי כוח, כמו המדינה שלי והדת שלי. כל הדברים האלה הם חלק משלם. הם גם חלק ממני, מהמשפחה שלי."

"פאפא, אתה כל כך מתסכל." רוזה פנתה הצדה, הרימה את התיק שלה והתקדמה לכיוון הדלת. "אני הולכת לדיוויד. אחזור מאוחר יותר."

"רוזה, חכי!" סנדרו רץ לדלת והחוצה למסדרון ומיהר לרדת במדרגות אחריה. "אנחנו לא יכולים לדבר על זה עוד קצת?"

"לא עכשיו!" היא הגיעה לרחבה וטסה מבעד לדלת הכניסה.

סנדרו הגיע לדלת הכניסה, רץ החוצה ומצא את עצמו בכיכר מאטֶאי בקרב חבורה שיכורה של חולצות שחורות, שפרצו בצחוק משולהב. הם גדשו את מזרקת הצב היפה, והתאורה שלה האירה את פניהם מלמטה, כך שצללי תוויהם נדמו למסכות בקרנבל.

סנדרו חיפש את רוזה, אבל שיכור אחד מבעלי החולצות השחורות התנגש בו ואז השתין לתוך המזרקה.

הוא סב על מקומו, מסוחרר. אחותו עוזבת את רומא, משפחתו מתפרקת, והמדינה שלו יוצאת מדעתה.

הוא הסתובב וברח בחזרה הביתה.

20: אליזבטה

ינואר 1938

משמרת הערב ב"קאסה סרוואנו" עדיין היתה בעיצומה, ואליזבטה יצאה מהמטבח עם קראף יין אדום, הגישה אותו לזוג בשולחן ליד הקיר הקרוב וסרקה את החדר. מבטה נעצר על שולחן מעבר לחדר שבו, להפתעתה, ישב סנדרו. הוא הבחין בה בו ברגע, וחיוך עלה על פניו. היא נתקפה פרץ שמחה. לא היה לה מושג מה הוא עושה פה, אבל הוא היה לבוש יפה שלא כהרגלו, בסוודר כחול וז'קט, צעיף כהה רפוי ומכנסיים ארוכים, כמו סטודנט אמיתי באוניברסיטה.

אליזבטה חצתה אליו. "סנדרו, מה אתה עושה פה?"

"אני רעב." סנדרו קרן אליה.

"באמת?" שאלה אליזבטה בחשדנות מעושה.

"טוב, רציתי לראות אותך לבד, וכיוון שאת עובדת כל כך הרבה, באתי הנה." הוא הוציא מתיקו מתנה עטופה בנייר כסף ונתן לה אותה. "הבאתי לך מתנה."

"איזה מתוק! לכבוד מה?"

"לשמח אותך. צריך עוד סיבה?"

"אוי, סנדרו," אמרה אליזבטה בהתרגשות קלה. היא פתחה את העטיפה ושמחה מאוד לגלות בפנים עותק של הרומן קוזימה מאת גרציה דלדה. "אוי, בדיוק מה שרציתי!"

"אני יודעת, סיפרת לי. עכשיו תפתחי בעמוד שלושים ושבע."

אליזבטה דיפדפה לשם ומצאה עלון מהמחלקה לספרות בלה ספיינצה, שאותו קראה במהירות. "מה זה? פרסום על הרצאה על דלדה?"

"חשבתי שנוכל ללכת יחד."

"באמת?" שאלה אליזבטה, ולבה נסק. סנדרו הזמין אותה לדייט האמיתי הראשון שלה. "זה יהיה נפלא."

חיוכו של סנדרו התרחב, אבל תשומת לבה של אליזבטה נדדה לשמע צעקות שבקעו מהרחוב, כאילו מישהו קורא בשמה. היא התקשחה מחשש שמדובר שוב באביה. הסועדים החלו להסתובב לעבר מקור הרעש. הזוג הזקן בשולחן ליד החלון הסתכל החוצה, ופאולו מיהר אליהם.

אליזבטה ניגשה לחלון וראתה מחזה רומנטי כל כך, כאילו יצא מסרט ישן. מרקו עמד ברחוב במדיו הכהים, ובידיו זר ורדים אדומים. היא ראתה אותו בבירור באור הפנס. הוא הישיר מבט אליה, חייך את חיוכו המסנוור, ואז כרע ברך כנהוג בשירת סרנדה מסורתית. אז פצח ב"צ'יטארה רומאנה", שיר אהבה עממי על בחורה צעירה מטרסטוורה:

תחת מעטה של כוכבים

רומא היפה נשקפת לי

אליזבטה עמדה בפה פעור מתדהמה. מרקו שר נפלא, מהלב, לא כמו כשהוא מתבדח בבית הספר, ולא היה לה ספק כי התאמן. מימיה לא חלמה שהוא, או כל נער אחר, ישיר לה סרנדה. אלא שהעיתוי היה נוראי. במשך חודשים תהתה אם אחד משניהם עשוי לרצות קשר אינטימי איתה, ושניהם חשפו את הקלפים באותו הערב ממש.

זרם התרגשות חלף במסעדה, והסועדים הפריחו הערות: "איזה עלם יפה!" "הוא שר למלצרית!" "למה אתה אף פעם לא שרת לי סרנדה, יקירי?"

עוברת אורח בחוץ עצרה להביט במרקו, שפרש את זרועותיו ושר את הבית הבא במלוא גרונו. אליזבטה, סמוקה מרוב אושר, נתקפה בלבול בו בזמן. זה עתה נענתה לדייט עם סנדרו, ופתאום מופיע מרקו עם מחווה רומנטית מפוארת.

מזווית עינה היא ראתה את סנדרו קם משולחנו ומצטרף ללקוחות העומדים מאחוריה, בדיוק כשמרקו הגיע לסוף הסרנדה. הוא פסע בנחת לעבר המסעדה עם הזר בידו, וכשפתח את הדלת, הלקוחות פרצו במחיאות כפיים. מרקו הודה להם בהנהון קצר, אך מבטו התמקד באליזבטה.

"יין על חשבון הבית!" קרא פאולו, שהרגע הזה כבש אותו לגמרי. הלקוחות הריעו והתחילו לחזור לשולחנותיהם.

מרקו ניגש אליה בעיניים נוצצות. הוא קד קידה והגיש לה את הוורדים האדומים. "אלה בשבילך."

"תודה." אליזבטה קיבלה את הפרחים, נבוכה ונרגשת, ושאפה את ניחוחם המתוק.

סנדרו נעמד לידה וציחקק. "זאת היתה חתיכת הופעה, חבר."

מרקו פרץ בצחוק. "הי, מה אתה עושה פה?"

סנדרו משך בכתפיו וחייך. "לא שרת רע כל כך."

"תודה." מרקו קד שוב. "אליזבטה, אני רוצה להזמין אותך לארוחת ערב, לדייט אמיתי. תרצי לצאת איתי בערב החופשי הבא שלך מהעבודה?"

"אוי אוי אוי!" פלטה אליזבטה, שנלכדה באמצע. שני הנערים עמדו חייכו כאילו זה מצחיק, אבל היא הרגישה נבוכה לגמרי, עם הספר של סנדרו ביד אחת והזר של מרקו בשנייה. הדבר היחיד שיותר גרוע מזה ששניהם אינם מעוניינים בה, הוא ששניהם מעוניינים בה. פתאום היא קלטה שרומן עם מרקו או סנדרו עלול להיות מסוכן. אם אחד מהם ישבור את לבה, או היא תשבור את לבו, היא תאבד את החברוּת שלהם. באופן בלתי נמנע היא היתה עתידה לבחור באחד מהם ולאבד את האחר. או שמא תאבד איכשהו את שניהם? היא לא ציפתה שהמצב יהיה מורכב כל כך.

סנדרו שב וציחקק. "מרקו, היא יכולה לצאת איתך אחרי שהיא תצא איתי."

"או לפני," ירה מרקו בחזרה.

סנדרו משך בכתפיו. "כך או כך, בחורה צריכה לאכול."

"כן, בסדר, מרקו," ענתה אליזבטה בבלבול.

פאולו כבר סימן לה עכשיו שעליה לחזור לעבוד, והיא פנתה אל מרקו וסנדרו.

"תודה רבה לכם, לשניכם. אני צריכה ללכת."

אחרי שמרקו וסנדרו הלכו, אליזבטה ברחה מהמטבח, ונונה הזמינה אותה אל המזווה, שבו ישבה והכינה את סיבוב הפסטה האחרון באצבעות גבשושיות מצופות קמח. הערב הגישו ספגטי אלה צ'יטארה, שהוכן ב"גיטרת פסטה", מסגרת עץ ובה מערכת מיתרים מתוחים. הבצק היה שחור מדיו דיונונים ומאובק מקמח. רק אניני טעם אוהבים פסטה עם דיו דיונונים, אבל רק אניני טעם אכלו ב"קאסה סרוואנו".

"כן, נונה?" שאלה אליזבטה כשניגשה אליה.

"מה בדיוק קרה כרגע במסעדה שלי? שני בחורים באו לחזר אחרייך?" נונה פרשה יריעה שטוחה של בצק על מיתרי הצ'יטארה. "שבי."

אליזבטה צייתה. "אני מצטערת, לא ידעתי שהם באים, לא היה לי מושג —"

"הבחורים האלה מוצאים חן בעינייך?"

"כן, הם מוצאים חן בעיני, אני מכירה את שניהם טוב מאוד, ושניהם נהדרים. אחד רציני יותר ואחד הרפתקני יותר, ו —"

"די, בבקשה. למה את מוכרחה לדבר כל כך הרבה?"

"סליחה." אליזבטה ניסתה להירגע, אבל לא הצליחה. "אני לא מסוגלת להחליט במי לבחור."

"מה אומרת אמא שלך?"

אליזבטה היססה. היא היתה נבוכה מכדי לספר לנונה על אמה, במיוחד לאחר אותו לילה נוראי עם אביה. "אממ, אה, היא איננה. היא עזבה."

"מה?" נונה הרימה את עיניה ונעצה בה מבט עז מאחורי המשקפיים. "אמא שלך עזבה אותך? אליזבטה, למה לא סיפרת לי?"

לאליזבטה לא היתה תשובה. "אני בסדר. אבא שלי בבית."

נונה משכה באפה. "איך את מסתדרת?"

"בואי לא נדבר על זה עכשיו."

"אבל למה לך להסתיר את זה ממני? את לא יודעת שאני יכולה לעזור?" נונה כיווצה את שפתיה, והתנועה העמיקה את קמטיה עוד יותר. "אז את זקוקה לעצתי בנוגע לבחורים האלה, מה? אל תבחרי באף אחד מהם. תצאי עם שניהם."

"אני לא יכולה. הם החברים הכי טובים."

"אז?" נונה לשה את הבצק השחור כדיו ולחצה אותו כנגד המיתרים.

"אנחנו חברים טובים, שלושתנו."

"טוב, אז?" נונה גילגלה את המערוך על הבצק עד שנחתך במיתרים ונשמט ברצועות אל תחתית מסגרת העץ. "את לא נשואה, נכון? למה לך להתנהג כמו נשואה כשאת לא?"

"אבל אני לא רוצה לפגוע באף אחד מהם."

"אליזבטה, תזכרי מה אני אומרת לך." עיניה השקועות של נונה פגשו בה. "זה לא כמו שהיה בתקופתי. אני הייתי בת שש־עשרה כשהתחתנתי. למזלי, בעלי הבין שאני אישה עצמאית. וזאת הסיבה שהנישואים שלנו עבדו. תישארי נאמנה לעצמך. תשמרי על העצמאות שלך. מנטלית." היא הצביעה על רקתה והותירה בה טביעת קמח קלה. "קחי את החיים בידיים, כמו בצק. תלושי אותם כמו שאת רוצה שהם יהיו. תבחרי בחור רק כשתהיי מוכנה לכך. לא דקה אחת קודם."

"איך אני בוחרת ביניהם?"

"הלב שלך כבר יודע איזו מהאהבות אמיתית, והוא יגלה לך את הסוד כשתהיי מוכנה להקשיב." נונה הרימה את מסגרת המיתרים מהצ'יטארה וחשפה פסטה מושלמת.

"באמת?"

"את מפקפקת בי?" נונה הפרידה את רצועות הספגטי השחורות בציפורניה המעוקלות. "כעת. ספרי לי על שני הבחורים האלה, ואנא ממך, אל תדברי בלי סוף. תארגני את המחשבות, ואז תדברי."

"זה שבא עם הספר הוא סנדרו, והוא נחמד מאוד וחכם מאוד. יש לנו שיחות נפלאות, והוא יודע להקשיב."

"אֶת זה את צריכה," נחרה נונה. "הוא ממשפחה טובה?"

"כן."

"שם משפחה?"

"סימונה."

"אמא שלו רופאה?"

"כן."

"יפה מאוד. מה עם השני, זה שחושב שהוא אנריקו קארוּזוֹ?"

אליזבטה חייכה. "מרקו. אבא שלו הוא הבעלים של הבר באי הטיבר."

"בר 'ג'ירוספורט'? אבא שלו הוא בֶּפֶּה טריצי?"

אליזבטה זיהתה קור בנימת הדיבור של נונה. "מה העניין?"

"טריצי לא בשבילך."

"למה?"

"אליזבטה," אמרה נונה בחריפות נדירה. "רק תזכרי מה שאמרתי לך. ותחזרי לעבוד."

21: מרקו

ינואר 1938

מרקו עזב את "קאסה סרוואנו" עם סנדרו. השניים חצו את טרסטוורה בקצב אחיד. היה לילה קר, אבל ברים ומסעדות היו עמוסים, והרחוב היה גדוש משפחות, זוגות ותיירים. מרקו לא ידע מה להגיד, משהתברר שגם הוא וגם סנדרו התחילו לחזר אחרי אליזבטה, ובאותו הערב ממש. זה עורר בו אי־נוחות. סנדרו לא אמר לו מילה על הכוונות שלו. אם להיות הוגנים, גם מרקו לא סיפר לסנדרו, כך שלא היתה לו שום זכות להאשים אותו. מטבע הדברים, המצב הצריך בירור.

"אז." מרקו משך בכתפיו. "לא ציפיתי לראות אותך שם."

"ואני לא ציפיתי לראות אותך שם." סנדרו צחק, ומרקו הצטרף אליו. נראה שההומור שיחרר את הלחץ ביניהם, ומרקו חזר לעצמו.

סנדרו הסתכל אליו, "אז, אני מבין שאנחנו נמשכים אל אליזבטה."

מרקו הינהן. "יש לנו טעם מעולה."

"אבל חוש עיתוי נוראי."

מרקו הבחין שסנדרו לבוש יפה מן הרגיל. "התרחצת, לשם שינוי."

סנדרו חייך. "כן."

"וצעיף מהודר?"

"ככה הולכים בלה ספיינצה."

"ככה חשבתי. יפה מאוד."

"תודה. אבל אני לא שרתי, כמוך. ועוד סרנדה!"

"אני יודע, אני ישיר יותר בימינו. למרבה הצער, לא היתה לי גיטרה. חבל, כי זה שיר על גיטרה."

"כן, אבל הבאת פרחים. זה צעד טוב."

"אה, אבל אתה נתת לה ספר. היא מאוד אוהבת ספרים." מרקו הסמיק, כי בתחום הזה הוא לא היה יכול להתחרות בסנדרו. מרקו היה סקרן בנוגע לספר, אבל לא רצה לשאול. "אז אתה מחזר אחרי אליזבטה עכשיו? זה מה שאני אמור להבין?"

"כן, וגם אתה? אם כי קצת בזיוף?"

"איך אתה מעז." מרקו ציחקק. "שרתי יפה מאוד."

סנדרו הינהן. "בדיוק כמו חתול רחוב."

מרקו התכווץ בעלבון מעושה. "שרתי מכל הלב."

"אתה עושה הכול מכל הלב."

"בדיוק! זה מה שכל כך נהדר בי!" מרקו השליך את ידיו באוויר בעליצות, ואז הרצין פתאום. "אז מה אנחנו הולכים לעשות? אנחנו החברים הכי טובים — ואנחנו רוצים את אותה הבחורה."

"מה יש לעשות?" משך סנדרו בכתפיו.

"זה ברור." מרקו נתן בו מבט ערמומי. "אתה צריך להמשיך הלאה. אליזבטה תפוסה."

סנדרו ציחקק. "מצטער, אבל לא. הלב שלי סגור עליה."

"אתה באמת לא יכול לחזר אחרי מישהי אחרת, סנדרו?"

"אני לא מעוניין באחרת. רק באליזבטה."

"ממתי?"

סנדרו משך בכתפיו.

מרקו שאל, "נישקת אותה ליד הנהר באותו היום?"

"כן, והיא נישקה אותי בחזרה." סנדרו קרץ. "קדימה, מה איתך, מרקו? למה שאתה לא תחזר אחרי מישהי אחרת? אתה יכול לבחור במי שבא לך. אנג'לה משוגעת עליך. כולן. הן מתעלפות עליך."

"אליזבטה היא זאת שאני רוצה. אני מציע שתפרוש לפני שתביך את עצמך עוד יותר."

עיניו של סנדרו נפערו בתיאטרליות. "אני?"

"כן, תקריב את עצמך על מזבח האהבה. זה מאוד יתאים לך." מרקו מחא כפיים. "בראבו, סנדרו האצילי!"

"אתה רוצה להיות זה שיגיד לה שבחרנו במקומה?"

"נקודה מצוינת."

הם המשיכו ללכת בשתיקה, עד שסנדרו דיבר. "החברוּת שלנו חזקה מספיק לעמוד במבחן, אתה לא חושב?"

מרקו חשב על זה רגע, כי היה מדובר בשאלה רצינית. "לגמרי," הוא ענה.

"לי לא מפריעה תחרות חברית, ולךָ?"

"לא. אם אני צריך להתחרות על אליזבטה, שיהיה. אתה ראוי לה. אם זה לא יהיה אני, הייתי רוצה שזה יהיה אתה."

"אני מרגיש אותו הדבר. מי ייתן שהטוב ינצח." סנדרו הושיט את ידו, ומרקו לחץ אותה בתקיפות ואז חייך.

"אתה יודע שהיא תבחר בי. איך היא יכולה שלא?"

"לא ייאמן," ציחקק סנדרו. "בדיוק חשבתי אותו הדבר. עלי."

מרקו חייך. "אתה יודע, יש לנו כל כך הרבה במשותף, אנחנו צריכים להיות חברים."

"מסכים!" סנדרו כרך את זרועו סביבו, והם הלכו יחד הביתה.

22: אליזבטה

ינואר 1938

אליזבטה המתינה למרקו ובדקה את בבואתה בחלון. היא נראתה יפה מאוד, במעיל הבד הכחול־כהה שלה ואחת השמלות הכי טובות שלה, לצד נעליים חומות שנראו שחוקות עד שניקתה אותן במטלית לחה. היא מרחה שפתון אדמדם ששאלה מאשתו של פאולו, סופיה, והרגישה מבוגרת בזכותו. היא סילסלה את שערה ואפילו התיזה קצת בושם צרפתי שאמה השאירה מאחור, "הָבַּניטה". הריח עורר בה עצבות קלה, אבל היא גירשה אותה מראשה.

פיאצה נאבונה המתה קהל של שעות הערב, הומה יותר מכל קהל שנראה בטרסטוורה. אליזבטה אף פעם לא הגיעה לרומא עצמה ושכחה כמה סואנים, מרגשים וקוסמופוליטיים החיים בצד הזה של הטיבר. הנשים חבשו כובעי לבד אופנתיים עם נוצות ארוכות, והגברים לבשו חליפות מחויטות כל כך, עד שנראה כאילו נולדו בהן. היא שמעה בְּליל שפות, תזכורת לכך שעיר הולדתה היא בירה עולמית מפורסמת, ותהתה אם תגור אי־פעם בצד הזה של הנהר, בקרב המעמד העליון. היא תזדקק אז לנעליים ולמעיל טובים יותר, זה בטוח. יהיה עליה ללוש את חייה כמו בצק, כפי שנונה אמרה לה, אבל היא לא ידעה אם זה מציאותי. היא לא היתה יכולה להרשות לעצמה להפסיק למלצר, אז איך תוכל להרשות לעצמה לעשות כל דבר אחר שהוא?

"אליזבטה!" מרקו פסע לעברה במדיו השחורים, יפה תואר כל כך, שבחורות הסתכלו עליו כשחלף על פניהן.

"בואנה סרה!" קראה אליו אליזבטה בלב הולם.

"את נראית מדהים!" מרקו הגיע אליה, משך אותה אליו ונישק אותה על שתי לחייה, קרוב מן הרגיל. היא קלטה משב של מי קולון שוודאי התיז על עצמו.

"תודה."

"נכון שזה נפלא?" מרקו פרש את זרועותיו כאילו פיאצה נאבונה שייכת לו. "אני מת על המקום הזה."

"כן, זה מרגש נורא. בחיים לא ראיתי כל כך הרבה צעיפי פרווה."

"כמה ראית?"

"ארבעה־עשר."

מרקו חייך. "באמת ספרת?"

"כן."

הוא ציחקק. "תני לי להראות לך את ארמון בראסקי, ואחר כך נוכל ללכת לארוחת ערב."

מרקו אחז בידה כאילו זה הדבר הטבעי ביותר בעולם. הם הלכו יחד אל הארמון האלגנטי. חזית האבן שלו היתה בצבע ענברי חם, וחלונותיו הגבוהים זהרו מבפנים. שומרים במדים, נושאי רובים ארוכים, עמדו משני עבריה של קשת הכניסה החיננית, מראה חריג במקצת בתפאורה המלכותית.

"את מסוגלת לדמיין איך זה לגור פה? פעם גרה פה משפחת אצולה, אבל היום זה המטה שלנו. ידהים אותך לראות אותו מבפנים."

"אתה בטוח שזה בסדר, בשעה הזאת?"

"אל תדאגי, את איתי." מרקו הצדיע לשני השומרים. "ג'וזפּה, טינו, תכירו, זאת אליזבטה. נכון שהיא יפה?"

"בהחלט," ענה השומר הראשון והצדיע בחזרה, והשני אמר, "אתה בחור בר־מזל."

"את זה אני יודע." מרקו גרף את אליזבטה על פניהם אל תוך אולם מרשים דרך כניסה מפוארת מזכוכית, ושני שומרים נוספים במדים שהצדיעו למרקו, אשר השיב על ברכתם. "רבותי, תכירו את אליזבטה היפה שלי. מותר להסתכל, אבל לא לגעת."

"בואנה סרה, אליזבטה!" אמר אחד השומרים, וחברו נתן למרקו דחיפה שובבה.

מרקו דחף אותו בחזרה. "הצדה, אני לוקח את הבחורה שלי לקומה העליונה."

"בחייך!" נחר השומר השני. "אם אתה מנסה להרשים אותה, קח אותה לארוחת ערב, לא למשרד."

"אתה צוחק, זקן?" ירה מרקו בחזרה. "הדייט האחרון שלך היה ברומא העתיקה. לקחתָ אותה לקולוסיאום!"

כולם צחקו, ומרקו הוביל אותה אל גרם מדרגות מפואר משיש. הם עלו, והוא הצביע על הפסלים המגולפים בכל קומה, הפרטים הנאים בתבליטי השיש ותבנית הפרחים היפה בכיפת התקרה הגדולה, עם האוקולוס השחור הצופה אל שמי הלילה.

"נכון שזה מקום מקסים?"

"כן, אבל מותר לנו לעלות למעלה?"

"אמרתי לך, כן, לגמרי. הבוסים עזבו למשך היום." הם הגיעו לקומה העליונה, ומרקו הוביל אותה אל חדר כניסה גדול מימין, שבו קלטה אליזבטה את רצפת השיש המבהיקה, הכרכובים המצוירים והתקרות הקמורות, אם כי בעיניה דגלי הפשיסטים ושפע התמונות של מוסוליני פגמו באלגנטיות. היא מעולם לא היתה בתוך וילה גדולה כל כך, והתקשתה לדמיין שהמָקום כולו השתייך פעם למשפחה אחת.

"צ'או, מרקו!" שומר הצדיע ממקומו לצד משרד, שקשת חיננית שימשה לו כניסה.

"צ'או, בנדטו. תכיר בבקשה את אליזבטה היפה! אני מראה לה את המשרד של בואונקורסו."

השומר פתח להם את הדלת ברוב הדר. "תיכנס בבקשה, קומנדטורה טריצי!"

"סוף־סוף, הכבוד המגיע לי!" מרקו ציחקק והוביל את אליזבטה אל תוך משרד גדול ובו שולחן מסיבי ממהגוני מגולף, שלצדו דגל איטליה. ציורי שמן של נופים במסגרות מוזהבות עיטרו את הקירות המצופים טיח בין פמוטי קיר מברונזה, ונופי כפר עיטרו את התקרה. בקצה נראו דיוקנאות המלך ויטוריו אמנואלה השלישי ומוסוליני, תלויים בין דלתות מרצפה־עד־תקרה שקבועות בהן זגוגיות.

אליזבטה שמעה את הדלת נסגרת מאחוריהם בנקישה מתכתית. הם היו לבדם, יחד. "תיכננת את זה?" היא שאלה.

"בטח, אני לא חובבן." הבעתו הִרצינה, ואליזבטה תהתה אם הוא עומד לנשק אותה, אבל כעבור רגע הוא הוליך אותה אל השולחן.

"את צריכה לשבת על הכיסא של הבוס שלי." מרקו משך את הכיסא, שהיה מרופד בכריות עור אדומות בוהקות. "הנה, שבי ותעמידי פנים שאת קומנדטורה בואונקורסו."

אליזבטה התיישבה ליד שולחן העץ הממורק המבהיק, שהיה ריק לגמרי להוציא שני טלפונים, כַּן אמייל מהודר לעט ושעון מוזהב.

"תני לי הוראה, בוס." מרקו התיישב מולה והעמיד פנים שהוא כותב הערות בפנקס דמיוני. "אני נכון לציית."

אליזבטה ציחקקה. "בסדר. מה עם 'תתנהג יפה'?"

"לא, לעולם לא." מרקו העמיד פנים שהוא זורק את הפנקס באוויר, ואחר כך זינק מהכיסא, הקיף את השולחן ולקח אותה בידה אל דלתות הזכוכית, שנפתחו אל מרפסת שנכרכה סביב צדו החיצוני של הבית והשקיפה על פיאצה נאבונה. "בואי איתי."

"מרקו, באמת?" היא נעצרה במפתן. המרפסת, מרוצפת אריחים ובעלת מעקה רחב משיש לבן, היתה גבוהה מאוד.

"אל תפחדי. הנוף מפה מדהים. רואה?" הוא הוביל אותה אל המרפסת, והיא צעדה בזהירות אל המעקה והשקיפה מעליו. האנשים בכיכר למרגלותיהם היו צלליות קטנות סביב שלוש המזרקות היפות, שמימיהן הירוקים זהרו מאורות דקורטיביים. האובליסק המצרי נישא במרכז הכיכר, והפנסים שהאירו אותו מבסיסו הדגישו את תבליטיו המגולפים. בניינים נהדרים שהתנשאו לגובה ארבע וחמש קומות ניצבו לאורך הכיכר, בכל אחד מהם מסעדה בקומה הראשונה ואזור ישיבה בחוץ. לשמאלה היתה כנסיית סנט'אגנה בְּאָגוֹנה, על כיפתה המקושטת והצריחים משני צדיה, שהבהיקה בלובנה כמו הירח בלילה חשוך. אליזבטה הרגישה כאילו רומא ממש מונחת לרגליה.

"נכון שזה יפה?" מרקו נרכן לפנים והשעין את זרועותיו על המעקה.

"יפה ממש," היא ענתה, נטולת נשימה, אם בגלל מרקו או בגלל החוויה שחשה, אין לדעת, ואולי אין לכך חשיבות.

"אני שמח שאת פה, קָארָה." הוא נגע בזרועה וחייך אליה, והיא ראתה בפניו הנאות את הילד הקטן שהיה פעם, ובו בזמן את הבחור הצעיר שגדל להיות, שעומד כאן לפניה.

מתוך דחף רגעי, היא נרכנה אליו ונישקה אותו, וקלטה באיחור שאינה יודעת בדיוק כיצד ליזום נשיקה. היא פשוט הניחה את פיה על פיו, ופיו היה פתאום כמו פיה, חמים ורך ופתוח מעט, עד שיכלה ממש לשאוף את הנשימה שלו. היא הרגישה משוגרת — לאן, זאת לא ידעה, ושוב, לא היתה לכך חשיבות, אבל התחושה סיחררה אותה, ואז מרקו התעורר לחיים. הוא לקח אותה בזרועותיו ונישק אותה. היא חשה שהוא מנוסה, היא ידעה שאינו בתול, והידיעה ריגשה אותה. היא הניחה לו להוביל, נישקה אותו בחזרה ונתקפה התרגשות שלא הרגישה מעולם, לנשק את הבחור הנאה הזה במקום היפהפה הזה היכנשהו מעל העיר הכאוטית, המשוגעת והקסומה שהולידה את שניהם.

"את סומכת עלי?" מילמל מרקו והרפה מאחיזתו. אליזבטה, מסוחררת כולה, שיערה שכך מרגישים כשמתנשקים.

"כן, למה?"

"תסתכלי עלי." מרקו טיפס ועלה על המעקה, ונעמד עליו.

"מרקו, לא!" נבהלה אליזבטה, אף על פי שמרקו טיפס על דברים מאז היו ילדים. לא היתה גדר שמרקו לא רצה לטפס עליה, ענף נמוך שלא קפץ כדי להגיע אליו. ראש המעקה היה רחב דיו שיוכל לעמוד עליו על שתי רגליו, זו בצד זו, אבל לא רחב מזה. הוא היה עלול ליפול לפיאצה נאבונה אם יתנדנד, שכן לא היה מאחוריו דבר פרט לחשכת הלילה, ומעל הכוכבים.

אבל מרקו חייך, והתאורה המכושפת האירה את לחיו העגולה. הוא הושיט את ידו באצבעות פשוטות לפנים. "בואי, תעלי איתי."

"לא, זה מסוכן!"

"בבקשה?"

"לא, אני לא יכולה."

"זה רחב מספיק. את אפילו לא צריכה לשמור על שיווי משקל. אני אעשה את זה בשבילך."

"באמת? מה אומר הבוס שלך?"

"ברור שאני לא עושה את זה כשהוא בסביבה. בואי, תעלי."

"איך זה מרגיש?" שאלה אליזבטה והתקרבה אליו. חלק בה רצה לחוות את התחושה, וחלק רצה לשכוח מכל העסק או אולי להתנשק שוב.

"תצטרכי לגלות בעצמך." מרקו השאיר את ידו פשוטה לעברה, ואליזבטה נזכרה ביום שבו הושיב אותה על מושב האופניים שלו ונשא אותה מהר כמו הרוח. הפעם רחשה יתר כבוד למשאלותיה שלה, והיא נענתה למרקו, שמה את ידה בכף ידו.

"עכשיו תשימי את היד השנייה על המעקה, תעלי ותתרוממי לאט."

"זה נשמע כל כך קל כשאתה אומר את זה." לבה של אליזבטה התחיל להלום, והיא תהתה אם משִֹמחה או בעתה, או שתיהן.

"זה באמת קל, את יכולה לעשות את זה. את יכולה לעשות הכול." מרקו נראה רגוע בצורה על־טבעית. "את הבחורה הכי אמיצה שאני מכיר. שום דבר לא יעצור אותך."

"מרקו..." אליזבטה לא ידעה איך לגמור את המשפט, ולפני שתוכל להפעיל קצת שיקול דעת, היא הניחה את כף ידה הפנויה על המעקה, הרגישה באבן המוצקה וטיפסה ועלתה לכריעה.

"בראבו. תסתכלי עלי ותתרוממי לעמידה. אל תסתכלי למטה. תסתכלי על העיניים שלי."

אליזבטה הסתכלה על מרקו, שהביט בה מלמעלה ואחז בקצות אצבעותיה. עיניו היו כהות וחמות כל כך, כמו גחלים רוחשות, והיא התרוממה אט־אט. חיוך עלה על פניו. כשנעמדה על רגליה הם הביטו זה בעיניו של זה והידקו את אחיזת האצבעות, שומרים יחד על שיווי המשקל על המעקה גבוה מעל פיאצה נאבונה.

"איך זה מרגיש, קארה?" שאל אותה מרקו.

"אני לא יודעת." לבה של אליזבטה עלה על גדותיו מרוב רגשות שלא הצליחה להפריד ביניהם, בטח לא בגובה כזה.

"אני אגיד לך איך זה מרגיש מבחינתי."

"איך?"

"כמו אהבה," ענה מרקו ונישק אותה.

23: אליזבטה

פברואר 1938

אליזבטה ישבה ליד סנדרו וחיכתה לתחילת ההרצאה על דלדה. היא הרגישה לגמרי לא במקומה בלה ספיינצה, בין הפרופסורים והסטודנטים שגדשו את אולם ההרצאות, שתקרתו קמורה כמו בכנסייה. היא היתה באותם המעיל, השמלה, הנעליים שלבשה לפגישתה עם מרקו, עם אותו הבושם, וסופיה נתנה לה את השפתון האדום. גם כך היא היתה אחת הנשים המעטות באולם, והשאר נראו כמו נשות אקדמיה, עם משקפי קריאה שחורי מסגרת, משקפות אופרה בעלות ידיות ענבר ותיקי אקורדיון. אחת מהן בדקה עבודות מודפסות ורשמה ציונים בעיפרון אדום, אחרת קראה ספר עבה; כולן נראו משכילות כל כך, שלבה צנח בקרבה. היא תהתה אם זה הכי קרוב שתגיע אי־פעם להשכלה אוניברסיטאית.

"הכול בסדר?" שאל סנדרו והסתכל עליה.

"זה מפחיד."

"פשוט תירגעי." סנדרו הניח את ידו על ידה. המגע הרגיע אותה. היה נחמד מאוד להרגיש כך את ידו, כמו גג מעל ראשה.

שקט הושלך בקהל כאשר פרופ' אוֹרֶסטֶה לוּצ'י, רזה וממושקף בחליפה כהה, עלה לדוכן. "גבירותי ורבותי, תודה לכם. נושא ההרצאה היום הוא גרציה דלדה שלנו, שזכתה בפרס נובל לספרות ונפטרה לפני צאתו לאור של קוזימה. אמנם איבדנו את דלדה, אבל נשארנו עם הקריאה הנפלאה, המורכבת ואפילו המטרידה הזאת."

אליזבטה חזרה לעצמה. היא אהבה מאוד את קוזימה, והופתעה לגלות שהספר כמעט אוטוביוגרפי.

פרופ' לוצ'י המשיך, "מחקרים מלומדים על קוזימה עדיין לא נכתבו, מאחר שהספר ראה אור ממש לאחרונה. ההעדפה שלי הערב היא לא להתמקד בעלילת הרומן, שבו נערה מוצאת את קולה ונעשית לסופרת מהוללת. אחרי הכול, קו העלילה השגרתי הזה הוא לא מה שמייחד את הספר הזה."

אליזבטה מיצמצה. היא לא חשבה שקו העלילה שגרתי. בדיוק בזכותו הספר דיבר אליה.

"במקום זה הייתי רוצה להתמקד במשפחה האומללה שניצבת בלב קוזימה." פרופ' לוצ'י היטיב את משקפיו. "קוזימה נשלטת בידי אחֶיה, אנדריאה העריץ וסנטוּס האלכוהוליסט. הרומן ממחיש את החולי המודרני ביותר הזה ומראה כיצד הוא הורס את המשפחה, משחית אותה לבלי הכר."

אליזבטה התקשחה למחשבה על אביה.

"דלדה מראה לנו איך השתייה של סנטוס מכתימה את חייה של קוזימה, ואף על פי שלדעת הרופא אלכוהוליזם הוא מחלה, אני מוצא את סנטוס אנוכי. אהבתו למשפחה שלו מפוקפקת, במקרה הטוב. אכפת לו רק מעצמו."

אליזבטה התכווצה. היא לא חשבה שאביה אנוכי, והיא ידעה שהוא אוהב אותה. היא חשבה על אמה, שלא אהבה אותה די הצורך להישאר.

"תיזכרו בתמונה שבה סנטוס חווה דֶליריוּם טרֶמֶנס. הוא חיוור ורועד בצורה בלתי נשלטת, "עיניו 'פעורות בברק מתכתי'. הוא מדמיין רוצחים שאורבים לו תחת מיטתו. שהקירות שורצים נחשים. התיאור הזה פורץ דרך בריאליזם שלו."

אליזבטה זכרה את התמונה, דייקנות התיאור הבעיתה אותה. פעמים רבות אביה ניסה להיגמל, והיא החזיקה אותו בזמן שרעד, הָזה שדים, רוחות רעות ופשיסטים שבאים להרוג אותו. לילה אחד הוא דיבר בזעם כזה, שהיא חששה שהוא מאבד את שפיותו. הזיכרון העלה דמעות בעיניה, אפילו עכשיו.

היא זינקה ממקומה ועשתה את דרכה לאורך השורה. היא שמעה את סנדרו מאחוריה אבל המשיכה ללכת. ראשים נפנו כאשר הגיעה למעבר, אבל היא מיהרה לצאת מהאודיטוריום, חצתה בריצה את אולם הכניסה ופרצה מבעד לדלתות, עד שהגיעה לבסוף למדרגות בחוץ. לאחר שמיהרה לרדת בהן, שאפה את אוויר הלילה בלגימות גדולות.

"אליזבטה, מה קרה?" סנדרו הגיעה בריצה מאחוריה וחיבק אותה בזרועו.

"אני — מצטערת — לא יכולתי להישאר." היא ניגבה את עיניה. "אני מקווה שלא הבכתי אותך."

"בכלל לא, מה קרה? בואי נלך לשבת." סנדרו הנחה אותה אל אזור ישיבה מחוץ לנתיב ההליכה, שמשני עבריו גדרות שיחים.

היא ניסתה להתעשת כשהתיישבו על הספסל, וסנדרו עיסה את גבה.

"מה הסעיר אותך? זה בגללי?"

"לא, לא בגללך, זה שום דבר." היא לא רצתה להטריד אותו באביה השיכור או באמהּ הנעדרת.

"אני יודע, באמת יש בספר חלקים מטרידים. זה העניין? גם אני הרגשתי ככה. אחרי התמונה שהפרופסור תיאר, עזבתי את הספר."

"קראת את קוזימה?"

"בטח. ידעתי שאנחנו הולכים להרצאה. לא יכולתי לדבר איתך עליו אלמלא קראתי אותו, ורציתי לקרוא את מה שאת קוראת."

"זה כל כך מתחשב מצדך." היא שבה וניגבה את עיניה.

"דמיינתי את עצמי כאנטונינו, הבחור הצעיר המבריק ויפה התואר שקוזימה מתאהבת בו." סנדרו חייך. "אבל קוזימה אומרת שהוא כרוך מדי אחרי 'הלימודים הנצחיים' שלו. כשקראתי את זה, חשבתי, 'אוי לא, זה מה שאלזיבטה חושבת עלי?'"

"לא!" אליזבטה חייכה בחזרה. "אני לא חושבת את זה עליך. אנטונינו חכם, ואני מבינה למה קוזימה נמשכה אליו."

"זה טוב." סנדרו הושיט יד אל ידה. "ידעתי שהספר ימצא חן בעינייך. את זוכרת את האמירה שלה, שהיא אוהבת את ה'קסם' שבמילים?"

"כן." אליזבטה זכרה את הקטע הזה, שריגש אותה במיוחד. היא התענגה על כך שסנדרו מכיר אותה טוב כל כך ונשטפה גל חיבה כלפיו. ידה היתה חמימה בידו, והיא לא רצתה להזיז אותה.

"ומה עם הקטע שבו דלדה אומרת שיש בקוזימה חושים של אמזונה? גם בך יש את זה. את הכוח הזה. תמיד היה לך. אז מה הטריד אותך? מה הסעיר אותך? משהו שקשור בסנטוס?" הבעתו של סנדרו התרככה. "זה בגלל אבא שלך?"

"אתה יודע עליו?" אליזבטה נתקפה מבוכה. פניה התחממו, ודמעות שבו ועלו בעיניה. היא היתה צריכה לחשוב על כך שהוא יֵדע על אביה.

"אליזבטה, תקשיבי." סנדרו קירב אותה אליו. "אסור לך להרגיש רע בגלל אבא שלך. אני לא חושב שסנטוס היה אנוכי, כמו שהפרופסור אמר."

"אתה חושב שהפרופסור טעה?"

"אני פשוט לא מסכים איתו. אני יכול לקרוא את הספר בעצמי, וגם את יכולה לקרוא את הספר בעצמך. אנחנו יכולים לפרש אותו איך שאנחנו רוצים. הדיוקן של דלדה נשמע לי אמיתי יותר."

"גם לי. דלדה אמרה שסנטוס 'טוב ומתון בלבו', ושהוא 'הראשון שפשעו מאמלל אותו לבלי די'. ככה אבא שלי, בדיוק." היא קלטה שלראשונה היא מדברת עם מישהו על אביה. "הוא מרגיש נורא עם השתייה שלו, ואני יודעת שהוא אוהב אותי."

"אני בטוח שהוא אוהב אותך." סנדרו סחט את ידה. "אז בואי לא נחזור לאולם. למדתי מספיק לערב אחד."

"טוב," ענתה אליזבטה בהקלה. "מה למדת?"

"תמיד העדפתי מתמטיקה על ספרות, מפני שהמתמטיקה אבסולוטית והספרות סובייקטיבית." סנדרו הרים את עיניו לעבר הכוכבים. "עד הערב חשבתי שסובייקטיביות זה דבר רע. אבל עכשיו אני חושב שזה דבר טוב."

"לְמה אתה מתכוון?" אליזבטה השעינה את ראשה על כתפו וחשה בחמימות צווארו וברטט גרונו בזמן שדיבר. היא אהבה מאוד את צליל קולו הרך, את העיצורים השורקים באופן ייחודי. היא תהתה אם אפשר להעדיף קול אחד על אחר, אבל אוזניה התכַּווננו לקולו של סנדרו כאילו היה מוזיקה.

"העובדה שהפרשנות של הספר סובייקטיבית משאירה מקום לניתוח של הקורא. היא מציעה לקורא מרחב לחשוב בעצמו, וכך משאירה אפשרות פתוחה לאמת גבוהה יותר, אוניברסלית יותר. את זה לא למדתי מהפרופסור, את זה למדתי ממך."

"לא, אין סיכוי."

"אני בחיים לא אשקר לך. אני אוהב כל כך לדבר איתך."

"גם אני אוהבת מאוד לדבר איתך." היא התכרבלה אליו. הלוואי שהיתה נשארת איתו כאן לנצח, חמימה על הספסל, שניהם מדברים תחת רסס של כוכבים לבנים בשמים שחורים. סנדרו נעשה חלק מן העולם הזה, קמפוס ענקי של אולמי הרצאות, ספריות וחדרי לימוד שהיא לא תראה לעולם, פרופסורים שלא תפגוש לעולם, ספרי לימוד שלא תפתח לעולם; אבל איתו היא איכשהו מרגישה כאן שייכת.

"אין שום חשיבות למשפחות שלנו." סנדרו שינה את תנוחתו כדי להביט בה, וקמט כיווץ את מצחו. "יש חשיבות רק למי שאנחנו. הם העבר, אנחנו העתיד."

אליזבטה מיצמצה, ולבה גָאה.

"לך ולי יש את החיים שלנו, אנחנו יכולים לעשות מהם איזה חיים שנרצה. ויום אחד נוכל לעשות מהם חיים יחד, אם תרצי." סנדרו קבע בה את מבטו היציב, וחיוכו הרצין. "אני יודע שהיינו חברים, אבל התאהבתי בך."

"באמת?" שאלה אליזבטה, ונשימתה נעתקה.

סנדרו נישק אותה ברוך, ואליזבטה הרגישה את חמימות פיו על פיה, בדיוק כמו באותו היום ליד הנהר. היא קלטה שסנדרו מנשק אחרת ממרקו, לאט יותר ואולי פחות במומחיות. אבל כשנשקה לסנדרו בחזרה, הרגישה מה הוא חושב, כאילו הם מתַקשרים, מנהלים שיחה אילמת.

אליזבטה אהבה מאוד את התחושה הזאת והבינה שלא כל הנשיקות זהות, שכל נשיקה ייחודית לאדם. היא הרגישה שסנדרו ענה על שאלתה בנשיקה שלו, לאות אישור שהתאהב בה. הדבר מילא אותה אושר, בדיוק כפי שקרה עם מרקו, כשדיבר אליה מעל פיאצה נאבונה.

אליזבטה לא ידעה אם היא אוהבת את סנדרו, את מרקו או את שניהם. היא הניחה לעצמה אפוא להרגיש הכול וקיוותה שיום אחד לבה יגלה לו את סודו.

עד אז, יהיו נשיקות.

24: מרקו

מרס 1938

מרקו עבר מתחת לסוכך שמעל דלת הכניסה לבניין של אליזבטה ונכנס למבואה. היא אמרה שתהיה בבית, והוא חשב לקפוץ ולהפתיע אותה בזר ורדים. הוא דפק על דלת דירתה, ואביה פתח. לודוביקו ד'אורפאו מיצמץ בישנוניות כאילו זה עתה התעורר, עירום עד מותניו, במכנסיים שמוטים. שערו היה שמנוני וזקנו לא גזוז. מרקו לא נתקל בו הרבה בעבר, אבל תמיד חשד שהאיש סובל מבעיית שתייה.

"מרקו!" אביה נעץ בו מבט זועף והתנודד על רגליו. "מה אתה רוצה?"

"בואנה סרה, סיניור ד'אורפאו. סלח לי על ההפרעה —"

"פרחים? בשביל מי?"

ריח יין עלה מהאיש. "בשביל אליזבטה. היא —"

"לא, היא לא פה!" אביה התפוצץ בזעם. הוא חטף את הזר ממרקו וזרק את הפרחים על הארץ; חלקם נמעכו, ועלי הכותרת שלהם התפזרו.

"סיניור ד'אורפאו, מה אתה עושה?"

"אתה מזיין את הבת שלי?"

"אדוני, לא!" התכווץ מרקו, המום.

"אל תשקר לי? אתה כן?"

"לא, אני נשבע לך!"

"אז למה אתה מביא לה פרחים?"

"אני אוהב אותה."

"לא! לא, לא, לא!" צעק אביה ואז ירק. "אתה לא אוהב את אליזבטה! אסור לך לאהוב אותה! אני לא ארשה זאת! לעולם!"

"למה אתה אומר את זה, אדוני?" למרקו לא היה מושג למה האיש אינו אוהב אותו. "אני מבטיח לך נאמנה, שהכוונות שלי מכובדות."

"אל תדבר איתי על כבוד! לטֶריצי אין כבוד! אבא שלך זיין את אשתי, ידעת את זה?"

מרקו פער את פיו בתדהמה. זה בלתי אפשרי, הוריו בקושי הכירו את אליזבטה. איזו סיבה יש לאבא שלה להגיד דבר נורא כל כך?

"כן, תאמין, אבא שלך זיין את אשתי! כולם יודעים את זה חוץ ממך ומהבת שלי! בּפּה טריצי הגדול הוא לא האיש ההגון שהוא מתחזה להיות! אני אולי שיכור, אבל אני אדם ישר! לא נבל!"

"זה לא... אפשרי," גימגם מרקו, שלא ידע מה לומר.

"אפשרי ועוד איך! אבא שלך, הוא הרס את אשתי! היא לא חזרה להיות אותו הדבר! היא לקחה לעצמה מאהב אחרי מאהב! זאת היתה תחילת הסוף בשבילי! בשביל המשפחה שלי!"

מרקו התרחק מעט. "אבא שלי בחיים לא היה בוגד באמא שלי."

"הטריצים הרסו את אשתי, אבל אתה לא תהרוס את הבת שלי! תסתלק מהבית שלי! תסתלק! שלא תעז לספר לאליזבטה, או שאחנוק אותך במו ידַי!" אביה נופף בידיו המסוקסות מול מרקו. "הן עדיין עובדות! שלא יהיה לך ספק! שלא תעז להתראות איתה שוב!"

מרקו הסתובב וברח משם.

2 Maglia Rosa, החולצה הוורודה: חולצת רכיבה המוענקת לרוכב המהיר ביותר במרוץ הג'ירו.