נקודת ההתכה

עלינו לגג כשהסופה נגמרה. התעטפנו במעילים, בכובעים ובצעיפים, נעלנו מגפיים. הצטיידנו במטריות כי חששנו מפני הגשם. כל היום הוא ירד, ועתה, בהפוגה הקצרה שלקחו לעצמם השמיים מזעפם, נותר החשש מטפטף בתוכנו, גם בעת שהאוויר עמד סביבנו יבש וצח. מה חיפשנו? חיפשנו ראיות. חיפשנו להבין איך קרה מה שקרה. או ליתר דיוק, איך לא קרה מה שאמור היה לקרות.

ניצבנו בעמדת הנחיתות שהיא עמדת הפתיחה המוכרת לכל בלש הבא לחקור תעלומה מן הסוג הזה: האם יש ראיות למחדל? האם אפשר לעלות על עקבות שלא הושארו? הסדר הטוב השתבש, את זה כבר ידענו, אבל איך נתור אחר שביל שלא הלכו בו? נראה שהכול נחקר במהופך. אפילו עבודת הבילוש הזו, בגג הפתוח שסביבו הכול נוטה לקרוס, היתה ככל הנראה חסרת תועלת. אבל משהו, כך הרגשנו, נדרשנו לעשות.

תחילה נדמה היה לנו שאנו סובבים במעגלים כאדם המחפש אחר צרור מפתחות. ככל שהוא להוט יותר למצוא אותו כך מתגבר הקצב, אך המסלול עומד בעינו. במקום לעמוד במקום ולחשוב, להיזכר, להתרכז, הוא מפרפר. האם כאלה היינו? חיוניות תנועתית נטולת כיוון? האם פרפרנו חסרי תכלית ותועלת באותו בוקר סגרירי וגשום, צועדים מהוססים ונבוכים על הגג החשוף לפגעי החורף הזועם?

עלינו אל המפלס העליון של הגג והסתובבנו בין השלוליות הגדולות שנקוו בין השקעים והסדקים, ושמתוכן השתקפו השמיים בתכלת כהה ובאפור. פסחנו על אלה שיכולנו, אך בחלקן נאלצנו לטבול את מגפינו. ביקשנו, אם אפשר, להישאר יבשים למרות הכול. לא זכינו לחדוות ילדים בגשם, ומצד שני גם לא התבוססנו במרי בבוציות המרטיבה. החושניות היתה מאיתנו והלאה, לטוב ולרע.

הבטנו סביבנו בניסיון למצוא תשובה. מה ראינו? ראינו את הגודש המימי המאיים על ביתנו האהוב. מה חיפשנו? לא בדיוק ידענו, אבל בוודאות חיפשנו. מהבוקר חיכינו בדריכות קצרת רוח לשעת כושר. הגשם עצר לזמן מה ואנחנו ניצלנו את השעה ויצאנו לחקור את השטח. תחילה, כשיצאנו אל הגג הפתוח, ביצענו מעין ספירת מלאי. הכול נראה כשורה, כלומר עמד במקומו הקבוע. רטוב, ספוג מים ומדיף קור ולחות בלתי נעימה, אך במקומו. מיטות השיזוף, האדניות הרחבות שופעות הפרחים והירק, העציצים, השמשייה הסגורה והערסלים התלויים, כיסא הנדנדה ושולחנות הצד, שולחן האוכל הגדול והכיסאות המקיפים אותו כחיילים במסדר. הסיור שלנו כלל את הגג כולו. המשכנו ללכת בין העציצים, חולפים ליד הג'קוזי וליד המקלחת החיצונית. עלינו לסייר בגג של הקומה החדשה שנבנתה, ראינו את הסימנים המטרידים של הקריסה המתקרבת, וירדנו בחזרה אל הגג הפתוח. בארונית הצמודה לקיר, על יד הכיור, חיטטנו במגירות. מה גילינו? שהכול נותר כפי שהיה קודם. כלי עבודה בשביל עבודות הגינון, אטבי כביסה, חבילת מפיות, חבילת מגבונים, שפופרת מלאה למחצה של קרם הגנה מפני השמש, משקפי שמש זולים, כיסוי עיניים עם כיתוב של "אל־על", שתי גומיות שיער, שלושה ספרים. מאחורי העציץ הגדול היו המכלים. הם עוד היו באריזה הראשונית, עטופים ניילון עבה, נראים כאילו לא נפתחו מעולם. הקבלן סירב להודות שקנה אותם. הוא מיאן בכל תוקף להכיר באחריותו. הוא טען שסוכם בעל פה שאנחנו לוקחים על עצמנו את איטום הגג של הבנייה החדשה. אך החומרים הארוזים שראינו האיצו את דפיקות הלב שלנו, מספרים לנו על אשמתו. האם ייתכן שהגיעו לכאן בכוחות עצמם? ומי אם לא הוא הביא אותם לכאן? ולמה שיביא אותם לכאן אם לא מתוך כוונה לממש את אחריותו ולאטום כראוי את הגג שבנה לנו? צילמנו אותם מכל זווית אפשרית. זו היתה הוכחה אחת, חשבנו. הנחישות התהדקה בנו, ממריצה. חיפשנו עוד. תחת הגגון היו לא רק חומרי האיטום אלא גם שקית הקנייה המקורית, צמודה למכלים. כמעט והיתה זו הוכחה שאכן יד הקבלן בדבר, שהרי מי מאיתנו יתעצל עד כדי כך שישאיר שקית מיותרת, שמקומה בפח, דחוסה בין המכלים על הגג? אבל מיד הבנו שבמקרה שלנו אין כאן אפילו רמז, שלא לומר ראיה. שנינו היינו חשודים בעצלנות מן הסוג הזה. זיהינו שוב בתוכנו את המשאלה המוכרת להיות מסודרים יותר ועצלנים פחות בעניינים מן הסוג הזה ופתחנו את השקית. מקופלת לשניים ומעט מאובקת, היתה שם קבלה. לקחנו אותה בזהירות איתנו, אל תוך הכיס הגדול והיבש של המעיל החורפי.

יכולנו להיכנס פנימה עם הקבלה, אבל לא הרפינו. הצייד שבנו התעורר לחיים. הבלש שבנו רצה יתרון בחקירה. התכופפנו וגחנו בעוד תקוותנו מזדקפת מבפנים, הסטנו חפצים מפה לשם ומשם לפה, מחטטים כמיטב החטטנים. בכל זאת היה לנו ניסיון בחטטנות, היתה לנו זוגיות ארוכת שנים וגידלנו יחד שלושה ילדים. ידענו משהו על לחפש אחר עקבות.

השמיים מעלינו נותרו אפורים וחשוכים, השמש מיאנה להציץ מבין העננים הכהים הכבדים שאיימו על המשך חקירתנו.

הברק הבריק, מרמז על הזמן ההולך ואוזל. כבר כמעט והובסנו בידי מזג האוויר עם איום המטר המתקרב, אך החלטנו להציץ אל תוך ארגז הכלים שנח ליד המכלים. סיפוק גדול מילא אותנו. מאמצינו לא העלו חרס, לא התכופפנו לשווא. מצאנו דבר מה נוסף: חצי פייסל ונייר אריזה קרוע של שוקולד פרה. שמחנו על השלל, מבלי לחשוב לעומק על משמעותו ועל השלכותיו בכל הקשור לכיווני החקירה. לא טרחנו להרהר בכך עד הסוף באותו הרגע. גם אלה היו ראיות. ראיות למשהו.

המשכנו בסיור, גאים בתגליות. דבקים במשימה עוד יותר אפילו מקודם, מעודדים מההצלחות. המשכנו בחיפושים, מציצים מאחורי כל סדק וגומחה לעוד דקות ארוכות, אבל לא העלינו בחכתנו דבר מה נוסף. הרעם התריע שתמה שעת החסד. התחלנו פורשים לכיוון היציאה מהגג, שמים פעמינו פנימה. משהו האט את צעדינו. משהו דבק בסוליית המגף. הרמנו את הרגל המכבידה וגילינו את הסמרטוט האדום שדבק בה. הושטנו יד והסרנו אותו מהסוליה. עמדנו לפטור אותו ללא מחשבה, אך לבסוף החלטנו לאסוף אותו, רטוב ומסריח כפי שהיה, אל כיסנו. שבנו על עקבותינו בראש מורם, התקרבנו לירידה במדרגות. מי עישן ואכל שוקולד על הגג? מי השאיר כלי עבודה וחומרי איטום על הגג מבלי לטפל באיטום?

פנינו להיכנס אל תוך הבית. הרוחות צידדו בהחלטתנו. הגשמים הנהנו לנו שאכן כך יש לנהוג. לא ידענו את נפשנו. יש לנו ראיות. נוכל להוכיח שהקטסטרופה המבנית שהרסה את ביתנו אינה באשמתנו. לא נוותר. נמצה עם הקבלן הנבל את הדין ונוכיח את רשלנותו. לדאבוננו, עד כה, הוא הכחיש כל קשר. אבל אנחנו נוכיח את הקשר, חשבנו, והתחזקנו באמונתנו. הראיות הצטלבו עד כה לכדי האשמה בבטלנות. ובכל זאת התגנבו המחשבות הסותרות, שלא מרפות, אל ליבנו. האם אחד מאיתנו הוא האשם? אשם בכך ששכח לאטום את הגג? ששכח לסגור עם הקבלן? או בכך שבילה פה עם חפיסת שוקולד ושכטה?