נקודת מבט שונה

 קרעים

 

״האם יצאת מדעתך?!״ קראה אחוזת פלצות. היא מדדה אותה במבטה, השהתה עיניה על המזוודה שאחזה בידה ואז התרככה.

״נועהל’ה,״ אמרה כשהיא מיישירה את מבטה אליה, מקרבת פניה אל שלה ואוחזת אותה בזרועותיה כדי לחזק את חשיבות דבריה, ״את יודעת שלא היו לי חיים קלים עם אביך, אך הייתי נותנת כל דבר בעולם לו יכולתי להחזירו.״

היא שתקה לרגע כשמבטה לא מש מעיניי בתה.

״אל תקבלי החלטות שלא תוכלי לסגת מהן,״ הוסיפה, ״גידי הוא אבא טוב ובעל נאמן. למה את מצפה אחרי ארבעים שנות נישואין? החיים הם לא ירח דבש תמידי.״

היא נאנחה קלות ושקעה בהירהורים, מעבירה במחשבותיה את תקופת חייה בשניות ספורות כדי לאשר את הצהרתה.

נועה שמטה את מזוודתה בתנועת ייאוש.

״אני נשארת!״ ענתה בטון החלטי, ואז התחרטה בליבה על החלטתה לבוא דווקא לבית אמה. היא חששה שלא תקבל את התמיכה שלה היא זקוקה משום שאמה היא אישה המקבלת את החיים כנתון מוכתב, וחיה בהסכמה עם הגורל.

היא נכנסה אל חדרה הקטן, שלא השתנתה חזותו מאז עזיבתה את הבית. זכרונות ילדות התעוררו לחיים, התבגרותה, ואז גידי.

היא נזכרה בפגישתם הראשונה בלילה ההוא במסיבת חברים.

מבטיהם הישירים והנבוכים קמעה לא הסתירו את שחשו לבותיהם.

מאוחר יותר באותו ערב, כשיצאה למרפסת, הוא יצא אחריה. הוא נעמד מולה, ועל אף החשכה היא הבחינה בחיוכו הביישני כשאמר: ״עכשיו אנחנו ביחד,״ ואצבעות ידיהם שהיו שמוטות למטה, נפגשו.

היא רפרפה בזכרונותיה, משחזרת את חתונתם, הילדים, השמחות, הקשיים - אך תמיד ביחד. היא נזכרה איך היו מחכים לרגע שהילדים ילכו לישון כדי שיוכלו להיות לבד. אבל היום, בבית גדול וריק שכולו שלהם בלבד, שום דבר מסעיר אינו קורה.

כל מי שהכיר אותם חשב שהם הזוג המאושר בעולם. עכשיו ידעה שלא אלו החיים שהיא רוצה להמשיך לחיות. היא רצתה להרגיש נאהבת, אך שגרת החיים איתו איבדה את הניצוץ. לשם מה להתאמץ ולחזר אם ממילא המשכב הוא חלק מסדר היום? נכון, הוא היה איש טוב ועזר לה במטלות היום יום, אך שיחותיהם הקצרות היו מסתיימות בסיקור החדשות, ואז היה נצמד למסך הנע ושורף זמן בצפייה בחייהם של אנשים אחרים. אז, היתה פורשת בשאט רוח, מתחמקת אל מיטתה בשקט כדי שלא ישמע, שוקעת בריקנות ונרדמת.

חייהם היו שלווים לכאורה חוץ מוויכוחים קטנים שדעכו בשתיקה מנוכרת.

היא הרגישה את החיים חולפים לידה מבלי להשתתף בהם. דמותה קיבלה ממד של תפאורה בלבד, בעוד היא בלבה השתוקקה להיות השחקנית הראשית, אותה זו שמעריצים ומוחאים לה כפיים, זו שכשהיא מסיימת את תפקידה נותנים לה פרחים, זו שהעיניים המביטות בה נוצצות ואינן יכולות להסתיר את התלהבותן.

חשבה, איך אמורה אישה להגיד לגבר שיתן לה להרגיש נאהבת? הרי אינה מוכנה לרדת לרמה של השפלה עצמית. האם אינו אמור

להבין זאת בעצמו? ואם לא, אז מה הטעם? מחשבות על פירוד כירסמו בה. נראה היה לה שאין מוצא. החיים איתו איבדו את משמעותם, וחוץ

מניהול משק בית בתיפקוד הדדי - לא נותר ביניהם שום עניין. אפילו הנוחיות הזו הפכה בעיניה למיטרד.

זהו זה. היא החליטה. אך איך תאמר לו על כך? הרי שום ריב ומדון לא חצה ביניהם, אז על מה ולמה היא מתקוממת? האם לא זהו דרכו של עולם - להזדקן ולהשלים עם דעיכת הגיל בכניעה ומתוך קבלת הדין? האם לא זה אחד מהסממנים של ההתקרבות אל סוף הדרך?

ואז חשבה שמטעמי ההגינות היא חייבת לו הסבר, שהיא חייבת לשתף אותו בתחושותיה.

*

הוא לא ציפה שהיא תבוא לקראתו, וכשנכנס הביתה זרק לאוויר את הכרזתו הרגילה ״שלום! אני כאן!״ שלא זכתה למענה.

בסקירה חפוזה הכל היה על מקומו כפי שהיה מאז ומתמיד, עד שהבחין במעטפה שעל שולחנו. הוא זיהה את כתב היד בו נכתב ״לגידי״, וליבו החל לפעום בעוצמה. משהו קרה.

הוא התיישב על כורסתו, הוציא בידיים רועדות את משקפי הקריאה שלו והחל לקרוא.

"גידי היקר,

לא העליתי אף פעם בדמיוני הפרוע ביותר שאכתוב לך מכתב מן הסוג הזה. הרי תמיד יכולנו לשוחח על הכול, ועכשיו איני יכולה. התרחקנו לשני קטבים, ודרכינו אינן נפגשות. אני חיה איתך באותו הבית, אך חשה בדידות.

לא כך תיארתי לעצמי את שנינו מזדקנים. לגביך החיים ממשיכים לזרום בלי יד מכוונת כמו הגיעו אל סיומם, ואינך מבין

את הבזבוז וההחמצה של כל יום שחולף ללא מיצוי האושר. אני רוצה לחיות ולהרגיש שאני קיימת, שאני אישה, אך איני מקבלת ממך את מה שאני זקוקה לו. אני חשה ששנינו מיותרים האחד

לשנייה ולכן איני יכולה לראות בך יותר שותף לחיי..."

גידי הפסיק לרגע את קריאתו וניגב את משקפיו הלחים בחולצתו. הוא לקח נשימה עמוקה והסתכל בבהייה דרך החלון ואז המשיך.

"...היית אבא טוב ובעל מסור. אין לי שום תלונות נגדך ואפילו לא סיבות מוצדקות שבגללן אני צריכה לעשות החלטות קיצוניות שכאלו, אבל אני לא יכולה להמשיך. הפכתי להיות צל מהלך, ואתה אינך מבחין בי עוד. פעם הייתי כל עולמך וכנראה אהבתנו דעכה. אני נמצאת אצל אמי ואני בסדר. נועה."

גידי כחכח בקול שנוק כשדמעות חונקות את גרונו. ״איך נתתי לזה לקרות? איך לא הרגשתי?...״

הוא נזכר בנועה, הנערה החמודה שכל כך אהב, בחייהם המשותפים והעמוסים בחוויות ובאירועים. נכון, הוא הרגיש התרחקות מצידה, אבל חשב שהיא פשוט עסוקה בעניניה ונתן לה מרווח, לא רצה להפריע לה, חשב שהיא צריכה את השקט שלה.

הוא קם לאיטו והתחיל לשוטט בבית אוחז עדיין בידו את מכתבה. אין משמעות פה לשום דבר בלי נועה. אף פעם לא חשב על כך. הכול בא לו כמובן מאליו, אך משהו התפספס פה.

השעות חלפו ונכנסו אל תוך הלילה. ״אני חייב להתקשר אליה,״ ניסה לשכנע את עצמו, אך היסס. ״אולי היא צריכה פסק זמן? אולי גם אני?״ ברור היה לו שהוא אוהב אותה. אף פעם לא הפסיק. אולי ההרגל הוא שהשכיח?

 

הבוקר זרח מחדש. הוא התעורר. המכתב שנשאר מקומט בידו הלם בו והחדיר לתודעתו מחדש את המציאות העגומה.

הוא נשאר במיטה, מבטו בוהה בתיקרה. בשביל מה לקום?

 

״נועהלה, בוקר טוב!״ נכנסה אמה עם כוס קפה בידה.

״אמא, תני לי לישון,״ מלמלה בקול ישנוני, ״הייתי ערה כול הלילה.״

היה זה לילה לבן וארוך. מחשבותיה ולבטיה עלו מחדש וייסרו אותה.מה עובר עכשיו על גידי? מה עבר עליו בכלל כל אותה תקופת ניתוק, ואיך שרד אותה בלי שיעלה בדעתו שמשהו אינו כשורה ובלי לומר דבר? האם היה מאושר? וכי איך אפשר להיות מאושר עם אדם מכונס ומסוגר כמוני? גם הוא בוודאי חי בבועת בדידות אטומה ואיומה. איך אני באה ודורשת ממנו, ומעצמי לא דרשתי כלום? הנתק הוא הרי תוצאה של הזנחה משותפת. שנינו אחראים למצב הזה. מדוע לא חשבתי על כך קודם? ואם אני היא זו שניחנתי בעיניים פקוחות, האם אין זוהי חובתי שלי לנסות לאחות קרעים? מדוע סיגלתי לעצמי דעה מיושנת שהגבר הוא זה שצריך ליזום בזמן שלכל צד במערכת יחסים זוגית יש חלק ותפקיד שווים?

הרי תמיד דגלתי בשוויון זכויות בין המינים.

 

היא התלבשה ויצאה מהבית. נזכרה שחסר חלב ושצריך עגבניות לסלט של ארוחת הערב. גם אבקת הכביסה עומדת להיגמר.

היא נכנסה אל ביתה, ממהרת למטבח להניח את סלי הקניות.

היא הרגישה אותו מאחוריה, את נשימותיו המהירות, את ריחו המוכר, והסתובבה אליו. הוא ליטף את לחייה, הזיז בעדינות את שערה, שקבוצות אפורות בצבצו ממנו, והסתכל על העיניים שהגיל הותיר בהן סימנים, ועכשיו לחות היו.

הפעם הוא לא חייך, רק הסתכל ואמר בשקט: ״עכשיו אנחנו ביחד.״ אצבעות ידיהם, שהיו שמוטות למטה, נפגשו.

2011