1
בשעת בוקר מוקדמת של אמצע אוגוסט יצאו טים סינגווֹלד ולֵנוֹקס בֶּייקר, סוכנים מיוחדים ברשות להגנת הסביבה, מבניין משרדי מחוז שמונה של הרשות ברחוב וינקוּפּ 1595 במרכז דנוור, במכונית שברולט מָליבּוּ היברידית שלקחו ממאגר הרכבים. סינגוולד ישב ליד ההגה ותמרן בין הצללים שהטילו הבניינים הגבוהים, ובינתיים ניסה בייקר להפעיל את הג'י־פי־אס שעל לוח המחוונים.
"מאתר אות לוויין", חיקה בייקר את הפקודה הקולית שבקעה מהמכשיר.
"חכה עד שנצא ממרכז העיר", אמר סינגוולד. "הבניינים חוסמים את הקשר עם הלוויינים. יהיה לנו מספיק זמן להזין את הכתובת. חוץ מזה, אני יודע לאן אנחנו נוסעים. הייתי שם, שכחת?"
"נכון", אמר בייקר ונשען לאחור במושב. "אני זוכר. רק רציתי לדעת כמה זמן זה ייקח".
"נצח נצחים", אמר סינגוולד ונאנח ופנה ברחוב סְפּיר שיוביל אותם לכביש אַיי־25 צפון. "ויומינג זאת חתיכת מדינה ענקית".
הג'י־פי־אס הודיע בציוץ עליז שהצליח להתחבר לשמיים. בייקר הקליד את הכתובת והמתין רגע ואז גנח, "שש מאות שבעים וחמישה קילומטרים. שש שעות, עשרים ושבע דקות. אלוהים". "בלי לספור את הבחור שאנחנו צריכים לאסוף בדרך בשאיֵן. למרות זאת, לדעתי נגיע לפני חמש, בלי שום בעיה", אמר סינגוולד.
"איפה אנחנו ישנים? יש שם מקומות טובים לאכול?"
סינגוולד פלט נביחת תסכול חדה וטלטל את ראשו. "בהולידיי־אין יש תעריף לעובדי ממשלה, אבל הבר על הפנים. ובכל זאת יש שני ברים טובים בעיירה, אם לא מפריעה לך מוזיקת קאנטרי".
"אני שונא קאנטרי".
"שש וחצי שעות", אמר בייקר בשעה שסינגוולד הפנה בקלילות את השברולט אל היציאה לכביש המהיר והשתלב בתנועה הזורמת צפונה.
היה זה בוקר קיץ בהיר של אמצע אוגוסט. ההרים ממערב הבליחו מבעד לערפיח המוקדם; הוא יתרומם ויתפזר כשיטפסו מידות החום לסביבות 24 מעלות. שני הגברים לבשו מעילי ספורט וענבו עניבות, ובמושב האחורי נח תיק ובו המסמכים המשפטיים שעליהם למסור. שניהם ארזו רק בגדים להחלפה לקראת הנסיעה בחזרה למוחרת היום.
שערו של טים סינגוולד היה דליל ובצבע חול, עיניו קטנות, גון עורו חיוור־אפרפר ושפמו שקוף למחצה. לנוקס בייקר היה צעיר ממנו בחמש עשרה שנה. סינגוולד לא הכיר אותו היטב, אם כי עמיתו הותיר עליו רושם שהוא שש אלי קרב. בייקר היה שחור שיער וקומפקטי, וזרמה ממנו אנרגייה עצבנית. כשדיבר עם איש צוות בכיר הייתה על פניו הבעה שאמרה, תזכור אותי כשידברו על העברות או על קידום.
סינגוולד הבחין בטבעת נישואים על אצבעו של בייקר, אבל הוא לא שמע מעולם את שמה של הרעיה. הוא היה גרוש שש שנים, ולא ידע הרבה על בייקר, לבד מכך שהוא חדש ברשות, כמו אלפי סוכנים ברחבי הארץ, וכבר מת לצאת לאיזו פעולה.
בייקר היה סוכן מיוחד של הרשות להגנת הסביבה (דרגה 12), אחד משלוש מאות וחמישים סוכנים מיוחדים שמספרם הלך וגדל. משכורתו השנתית עמדה על 93,539 דולר בתוספת הטבות, והוא קיווה להגיע לדרגה 15, שם שכן לבטח סינגוולד. סינגוולד עשה 154,615 דולר בשנה, פלוס הטבות.
אחרי שעברו את אוניברסיטת מֶטרוֹ דנוור וחצו את בּרוּמפילד, שלח סינגוולד את ידו השמאלית ושחרר את הקשר בעניבה ואחר כך הסיר אותה לגמרי ותחב אותה לכיס המעיל. כשבייקר ראה את זה, הוא שלח את ידו ועשה כמוהו.
"עניבות בולטות לעין במקום שאנחנו נוסעים אליו", אמר סינגוולד.
"אז מה הם עונבים? עניבה עם תֶפֶס? עניבת שרוך?"
"הם לא עונבים כלום", אמר סינגוולד. "הם לובשים ג'ינס עם חגורה שכתוב על האבזם שלה 'גבר'".
בייקר צחק והוסיף, "מי זה הבחור שאנחנו אוספים בשאיין?"
"מישהו מחיל ההנדסה של ארצות הברית", אמר סינגוולד ומשך בכתפיו. "לא מכיר אותו".
"למה הוא מצטרף?"
"לא יודע", אמר סינגוולד. "לא שואל".
"הסוד לקריירה ארוכה", אמר בייקר.
"תפסת את העניין".
"יש עוד סודות?" שאל בייקר וחייך חיוך של תלמיד בית ספר.
"כן", אמר סינגוולד, ולא פירט.
הסוכנים נסעו עוד שעה צפונה וחצו את גבול מדינת ויומינג. תכף ומייד הלמו במכונית משבי רוח עזים.
"איפה כל העצים?" שאל בייקר.
"עפו ברוח", אמר סינגוולד.
כשנכנס סינגוולד למגרש החניה של הבניין הפדרלי בשאיין, ראה איש מבוגר במעיל רוח ובמשקפי שמש עומד ליד הכניסה למבואה. האיש בדק בגלוי מה השעה והביט לעברם כשמצאו מקום לחנות.
"אין ספק שזה הוא", אמר סינגוולד.
"תזכיר לי איך קוראים לו?"
"לאב. וזה כל מה שאני יודע עליו".
האיש שייתכן כי הוא לאב הדף את עצמו מקיר הלבנים והלך לאט לעבר מכוניתם. סינגוולד פתח את החלון החשמלי.
"אתם מהרשות להגנת הסביבה?" שאל האיש.
"הסוכן סינגוולד והסוכן בייקר".
"אני קים לאב", אמר האיש. "נדמה לי שאנחנו נוסעים לאותו מקום".
סינגוולד סימן בסנטרו לעבר המושב האחורי. "אתה צריך להכניס משהו לתא המטען לפני שנזוז?"
לאב התנדנד על עקביו ותקע את אגודליו בלולאות החגורה של המכנסיים. הוא הניד בראשו לשלילה.
"אני אסע אחריכם", אמר לאב. "יש לי מכונית משלי".
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא איתנו?" שאל סינגוולד את לאב.
"אני בטוח".
"איך שאתה רוצה. אתה יודע לאן אנחנו נוסעים?"
"לצערי, כן".
סינגוולד לא הגיב. במקום זאת הכניס את היד לכיס המעיל והושיט ללאב כרטיס ביקור רשמי של הרשות.
"מופיע שם מספר הטלפון הנייד שלי. תתקשר אליי כשנצא לדרך כדי שיהיה לי המספר שלך, ונוכל לשמור על קשר אם נתפצל".
לאב נאנח וטלטל את ראשו. "לאן אתם חושבים שאתם נוסעים, למערב הפרוע?"
"כן", לחש בייקר.
"אולי נוכל לעצור בקַספֶּר לארוחת צוהריים", אמר לאב. "אני מכיר שם איזה מקום".
"ניסע אחריך", אמר סינגוולד במשיכת כתף.
כשהתרחק לאב ונכנס למכונית שלו, שגם לה היו לוחיות רישוי ממשלתיות, אמר בייקר לסינגוולד, "מה הבעיות שלו?"
סינגוולד משך בכתפו. "לא יודע ולא אכפת לי", אמר. "הוא עוד פיון. כמוני וכמוך".
כעבור שעתיים וחצי הבהבו אורות הבלמים במכונית חיל ההנדסה של לאב, והיא פנתה ליציאה לרחוב השני בקספר ומשם לחניון משאיות.
"הוא מתעלל בנו", פלט בייקר בכעס ורכן במושבו כדי להביט סביב. שורה ארוכה של משאיות צמודות זו לזו ניצבו בחוסר מעש בצד הדרומי של מגרש החניה העצום. נהג משאית יצא מדלתות המסעדה וחנות הנוחות, אוחז בקבוק משקה קל של שני ליטר בדרכו לתא המשאית שלו.
"אולי לאב יודע משהו", אמר סינגוולד. "אולי המקום הזה, אתה יודע, הוא יהלום לא מלוטש".
"זה חניון משאיות".
"אם אנחנו כבר תקועים איתו, עדיף להיות ידידותיים", אמר סינגוולד וכיבה את המנוע.
בייקר נאנח. "אולי אני פשוט אישאר כאן. אני מרגיש שנסתמים לי העורקים רק מלהסתכל על המקום הזה ועל האנשים שיוצאים ממנו".
"אתה לא חייב להיכנס", אמר סינגוולד והושיט את המפתחות לבייקר. "אם תרצה לשמוע רדיו או משהו".
בייקר נפנף אותו. "תאמין לי, רוב הסיכויים שאין מה לשמוע. אני לא מעריץ גדול של בּאק אוֹאֵנס".
סינגוולד הכניס את המפתחות לכיס.
"נו, טוב", גנח בייקר ופתח את דלתו לצאת.
הם ישבו סביב שולחן פורמייקה בתא ובו מושבים גבוהי משענת. קים לאב בצד אחד וסינגוולד ובייקר בצד השני. בכל השולחנות והתאים האחרים ישבו נהגי משאיות ומקומיים קשוחים למראה שנדמה כי באו לעיירה מאתרי בנייה או מקידוחי נפט. גם בלי העניבות, חשב סינגוולד, שלושתם בולטים בשטח. סינגוולד חשב שלאב נראה מרוחק ואולי עוין מעט כלפיהם. הוא ייחס זאת ליריבות בין הגופים הממשלתיים ולא הניח לזה להטריד אותו. לא הייתה שום סיבה להתחבר ולהתקרב. הוא לא פגש את לאב מעודו, ואחרי המבצע המשותף שלהם בהמשך היום, ככל הנראה לא יתראו שוב.
לצידו בחן לנוקס בייקר את תפריט הפלסטיק ונאנח.
"אתה ממליץ על משהו במיוחד?" שאל בייקר את לאב.
"כריך סטייק עוף מטוגן", אמר לאב בלי להביט בתפריט. "הכריך הכי טוב במרכז ויומינג. אני מטקסס במקור, ואני מקפיד מאוד בענייני סטייק עוף מטוגן. הם מכינים הכול פה. לא קונים בולשיט מצוּפה מראש".
בייקר התכווץ.
סינגוולד הזמין גם הוא את הכריך, ואילו בייקר שאל את המלצרית אם החסה שבסלט השף מרוססת בחומרים משמרים כלשהם. בלי שמץ חיוך ובמבט מהיר לעבר השולחנות העמוסים הנוספים שלה, היא אמרה, "אין לי מושג, מותק".
"את יכולה לשאול את השף?"
"אין אצלנו שף. אני אשאל את הטבח", אמרה וסבה על עקביה בכיוון המטבח.
"הכימיקלים האלה עושים לי שלשול", הסביר בייקר לסינגוולד.
"לא רצוי בכלל", הוא ענה.
אחרי שהדפו את צלחותיהם הריקות והתרווחו במושב — בייקר ניקר בסלט שלו וטען שהוא שׂבע — לאב הישיר מבט אל סינגוולד ואמר, "אני לא יכול להגיד שאני אוהב את מה שאנחנו עושים היום".
סינגוולד משך בכתפיו. "אנחנו רק השליחים".
"בכל זאת".
"לא אנחנו קיבלנו את ההחלטה", אמר סינגוולד. "אנחנו רק מוסרים את פסק הדין".
"נכון", אמר לאב, טלטל את ראשו וחבט כמו גור דובים במפית הנייר שלו המגולגלת לכדור. "קראתי אותו. האמת, קראתי פעמיים, ובפעם השנייה זה מצא חן בעיניי אפילו פחות".
"אני לא קורא אותם", אמר סינגוולד והביט מעל ראשו של בייקר כדי לאותת למלצרית. "אני רק מוסר אותם. לקרוא זה מעבר לדרגת השכר שלי".
"אומרים עליו שהוא ראש קשה", אמר לאב.
סינגוולד הנהן.
"יש לי רושם שהוא לא הולך סתם להתקפל".
בייקר פתח את המעיל שלו והעיר, "לכן יש לנו את אלה", וסימן לעבר קת אקדח הזיג־זאוּאֶר 0.40 החצי אוטומטי שלו.
לסתו של לאב נשמטה בתדהמה, והוא פנה לסינגוולד. "אתם נושאים נשק?"
"באישור ואחרי אימון", ענה סינגוולד בשקט.
"עוד לא ראית מה יש לנו בתא המטען", אמר בייקר. סינגוולד חשב על רובי הציד הקרביים והרובים החצי אוטומטיים בעלי הכוונות הטלסקופיות השוכנים לבטח בארגזיהם.
גבותיו של לאב התרוממו כשאמר, "אז אתם מוכנים לקרב יריות איתו אם יהיה צורך?"
"אם יהיה צורך", אמר בייקר וצמצם את עיניו.
"אני מנסה לא לחזות את הדברים האלה מראש", אמר סינגוולד, כמעט בהתנצלות. הוא לא רצה להמשיך בשיחה. הוא הצטער שבייקר לא מנסה להסתיר עד כמה הוא שש אלי קרב. אחר כך הרים את היד ונופף למלצרית. הוא כבר התחיל לחשוב שהיא מתעלמת ממנו.
"פגשת את האיש שאנחנו הולכים למסור לו את הצו?" שאל לאב את סינגוולד.
"לא", אמר סינגוולד ותהה אם עליו לנקוש באצבעותיו כדי למשוך את תשומת ליבה. "לא הייתי שם בפעם הקודמת שהוא קיבל את הצו. אני מניח שהוא היה בעיקר מבולבל. לדעתי הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, כמו שאומרים".
"אבל עכשיו הוא מבין, מבין ועוד איך", אמר לאב וטלטל את ראשו. "דברים כאלה... זה גורם לי לחשוב מה לעזאזל אנחנו עושים. לא בשביל זה התגייסתי, זה בטוח".
"מה הבעיה?" אמר לפתע בייקר ללאב בהשתאות. "הבן אדם פישל בגדול, זה ברור, אחרת לא היינו נוסעים לשם. אני לא מבין על מה אתה מדבר".
לאב רכן לפנים על השולחן באגרופים קפוצים. "אתה מכיר אותו?"
"ברור שלא", אמר בייקר כמתגונן.
"מה אתה יודע עליו?"
"רק את הכתובת שלו".
"ואתה כן קראת את המסמכים שאנחנו לוקחים לשם?"
"לא", אמר בייקר והפנה את מבטו מלאב לסינגוולד.
המלצרית הפריעה לשיחה והטיחה על שולחנם את החשבון כשעברה שם.
"גברתי", אמר סינגוולד.
היא פנתה לעברו.
"נצטרך חשבונות נפרדים. אחד בשבילנו", אמר והצביע על בייקר, "ואחד בשבילו", הנהן לעבר לאב. "וקבלות, בבקשה".
"חשבונות נפרדים וקבלות", חזרה על בקשתו במבט ריק.
"כן".
"זה ייקח דקה", סיננה.
"זה בסדר", אמר סינגוולד, החליק ויצא מהתא. "אני יכול לסגור את זה בקופה בכניסה".
בייקר הלך אחריו כשניגש לקופה ושלף את כרטיס האשראי מטעם ממשלת ארצות הברית. כשהציץ לאחור, קים לאב עדיין ישב בתא.
כעבור שעה, מאה ושמונה קילומטרים מצפון לקַספֶּר, הדביק אותם לאב ליד קֶייסי, ויומינג. סינגוולד הרים מבט וראה במראת המכונית את הרכב של חיל ההנדסה.
בייקר הבחין בכך וסובב את ראשו לאחור. "נו, יופי", אמר. "החבר שלנו".
סינגוולד גנח.
"מה הבעיות שלו?"
"כנראה לא מוצא חן בעיניו מה שאנחנו עושים".
"מה אכפת לו בכלל?"
"תצטרך לשאול אותו בעצמך".
"אני חושב שצריך להזכיר את זה בדוח שלנו", אמר בייקר.
פני השטח השתנו ככל שהתקדמו צפונה. גבנוני הרים כחולים הופיעו מתוך הערבה ממערב. עורקים לבנים של שלג גלשו מהפסגות ונמסו אל בין עצי היערות הכהים.
בייקר הצביע מחלונו לעבר מקבץ נקודות בהירות חומות־לבנות על מישור העשב שנע לאיטו ברוח. "אלה אנטילוקַפְּרות?"
סינגוולד אישר שאכן כן.
"והן סתם עומדות ככה? יש שם איזה מאה".
"שמעתי שבחלק הזה של המדינה יש יותר אנטילוקפרות מאנשים", אמר סינגוולד.
"נו, לפחות דבר אחד טוב במדינה הזאת", אמר בייקר.
"רכס טיטוֹן?" שאל בייקר והצביע לעבר ההרים.
"בּיגהוֹרן", אמר סינגוולד. "רכס הביגהורן".
"אז לשם אנחנו נוסעים", אמר בייקר והביט בצג הג'י־פי־אס ואחר כך בשעונו.
"לדעתי נספיק לגמור עם זה וגם להגיע למלון עד חמש", אמר בייקר. "לא נצטרך אפילו לעשות שעות נוספות".
"זאת התוכנית", אמר סינגוולד.
"אני מקווה שנמצא מקום טוב לאכול בו", אמר בייקר. "אני מת מרעב".
"כל דבר בעיתו", אמר סינגוולד כשפנו ביציאה הראשונה הקרובה לעיירה סאדְלסְטרינג. המעקף יקשר אותם לכביש בעל שני נתיבים שעולה להרים, לעבר אַספֶּן היילֶנדס, תת־מחוז בסמוך למאגר המים דָאל נַייף — סכין קהה.
כשבדק במראת המכונית, רכבו של לאב כבר לא היה שם.
"תתקשר ללאב ותבדוק מה קרה לו", אמר סינגוולד והושיט לבייקר את הטלפון שלו.
בייקר גלל את השיחות האחרונות ולחץ "שלח". אחרי רגע אמר, "זה הסוכן בייקר, אנחנו בכביש שעולה אל ההר. שאלנו את עצמנו אם אתה מתכוון להצטרף אלינו".
אחרי שניתק אמר, "עובר ישר לתא קולי. או שאיבדנו אותו או שהוא החליט לנסוע לעיירה ולקחת חדר במלון שלו".
סינגוולד לא הבחין אם לאב המשיך על כביש אַיי־25.
"נראה לי שנצטרך לעשות את זה בעצמנו", אמר.
"האידיוט הזה", אמר בייקר. "זה בטוח ייכנס לדוח שלנו, נכון?"
שעה אחר כך פרכס טים סינגוולד על גבו בעשב, נחנק מדמו שלו. בגלל העווית ברגליו חבטו עקביו בקרקע בלי שליטה, אבל הוא לא הרגיש אותם. הוא הצליח להתגלגל בגמלוניות על צידו הימני.
לנוקס בייקר שכב גם הוא על גבו במרחק קצר ממנו. עיניו של בייקר היו פקוחות, כאילו בהה בענני אחר הצוהריים. חור של קליע, כמו עין שלישית, השקיף מגבתו השמאלית. הוא לא נשם.
סינגוולד הבין שגם לו לא נשאר הרבה זמן. שני הקליעים הראשונים, הוא העריך, מוטטו את ריאותיו. הוא לא הצליח לשאוף אוויר, כל כמה שניסה, והוא טבע בדם. הוא גרגר כשניסה לדבר.
הנשק של בייקר היה זרוק על האדמה ביניהם. סינגוולד לא הספיק לשלוף את נשקו לפני שהפילו אותו הכדורים.
במרחק שמע צעקה. אחר כך מנוע של טרקטור.
yaelhar –
נקודת שבירה
הסיפור – המבוסס על סיפור אמיתי, מה שהופך אותו להרבה יותר מזעזע – עוסק במתח המתקיים שם בין שתי מערכות חוקים ונורמות: מדינתיים ופדרליים. בשררה שלטונית, באזרח הנתפס בין גלגלי המערכת. הגיבור הוא “פקח ציד ודיג” – סוג של משגיח יערות בעל סמכויות אכיפה, שהוא גם קצת שוטר, קצת גשש, קצת פסיכולוג, החי בתוך קהילה המוכרת לו. הוא מתגייס לחפש את מי שנאמר לו שביצע פשע חמור ומתחיל לחשוד שיתכן שהמציאות שונה ממה שסיפרו לו. תיאורי הטבע הזר לנו ריתקו אותי (לא אין לי שום כוונה לעשות שם טראק או קמפינג…) הסופר – כך הבנתי – חי באמת במקום ובנופיו והספר הוא אחד מסידרת ספרים עם אותו גיבור.
הספר כתוב מצויין, מרתק ומותח. בניגוד לספרי מתח “עירוניים” אין פה ערימת נרצחים בשיטות יצירתיות. הגוויות הלא מעטות בסיפור הן תוצאה של טפשות, חוסר הבנה של המצב, היקלעות לתנאי שטח קשים, בדרך כלל לא מעשה ידיו של רוצח זדוני. מעבר לעניין ולמתח הוא גרם לי לחשוב על בינוניות. אין רע, בהכרח, בבינוניות כשהיא מכירה במגבלותיה. אבל הבינוניים בספר מצויידים בהערכה עצמית גבוהה מהמציאות, בשאפתנות, ברצון להתבלט וביותר מקורט רשעות. וכמו שאומרים – צריך מאה חכמים לתקן נזק של טיפש אחד…
https://simania.co.il/showReview.php?reviewId=107252
Mor –
נקודת שבירה
נקודת שבירה של סי-ג’יי בוקס הוא הספר ה-13 בסדרת ג’ו פיקט והשני מספרי הסדרה שתורגם לעברית. כביכול מבוסס על סיפור אמיתי אבל משום מה לא מצאתי שום סיפור כזה שפורסם באתרי חדשות.
אוהד (בעלים מאומתים) –
נקודת שבירה
ספר טוב מעניין ועם הרבה עניין שנוגע בכוחה של המדינה והבירוקרטיה מול כוחו של האדם כאזרח, מעלה שאלות קשות בנוגע לעוצמה ולכוח שיש למעטים, מומלץ ביותר
איריס –
נקודת שבירה
כמה רשויות לשמירת החוק והסדר יש מסביבנו? ישנה המשטרה, והצבא, ומשמר הגבול. יש שב”כ והמוסד, ויש גם רשויות מצומצות יותר, כמו עיריות, רשות המיסים, המשרד להגנת הסביבה, ובוודאי יש עוד. לכל רשות כזו יש חיילים משלה או פקחים משלה, שלעתים משלבים זרועות בפעולות מסוימות, ולעתים נלחמים זה בזה על סמכויות, ובדרך יכולים “לדרוך” על האזרח, רק משום שאתרע מזלו להיקלע ביניהם. ושערו בנפשכם, את מספר הרשויות בארצות הברית.
ג’ו פּיקֶט, פקח ציד בוויומינג, גר בעיירה קטנה שבה כולם בערך מכירים את כולם. כולם עובדים קשה ומקווים להצליח לשלוח את ילדיהם לקולג’ ולא ליפול למעגל העוני. משרה ממשלתית אולי אינה משאת נפש, אבל יש בה פרנסה מסוימת. במסגרת תפקידו הוא עוסק בניהול משאבי טבע, יחסים עם בעלי קרקעות וקהילה ואכיפת החוק. בעצם, אכיפת החוק גוזלת את מירב זמנו. אכיפת החוק בענייני ציד, כמובן.
שני סוכנים מיוחדים ברשות להגנת הסביבה שהגיעו משום מה לעיירה בה מתגורר ג’ו פיקֶט, נעלמו, ונראה כי נורו ונקברו בחלקה שיועדה לבניית בית. החלקה שייכת לבּוּץ’ רובֶּרסון. החקירה מתחילה להתנהל על ידי השריף המקומי, שנעזר, בתחילה לפחות בפיקט, אלא שמהר מאד מגיעים סוכני האף. בי. איי., מושל המדינה, המנהל האזורי של הרשות להגנת הסביבה יחד עם סוכנים נוספים:
“… בקריירה שלו הוא היה מעורב בהרבה מצבים שהתגלעו בהם עימותים עם מדינה אחרת ועם רשויות ומשרדים פנים-מדינתיים ופדרליים אחרים. זה בלתי נמנע במדינה שמחציתה נשלטת ומנוהלת בידי מספר עצום של רשויות פדרליות – הרשות למנהל מקרקעין, שירות היערות של ארצות הברית, שירות הפארקים של ארצות הברית, המשרד לענייני אינדיאנים, שירות הדיג והטבע של ארצות הברית, המשרד להשבחת הקרקע, המחלקה לענייני פנים, המחלקה לחקלאות – וכעת, כנראה, גם הרשות להגנת הסביבה. ” (עמ’ 74)
החשוד העיקרי ברצח הוא רוברסון, ומכאן מתחיל ציד אדם, אחרי רוברסון, שנעלם בינתיים ברחבי היערות והטבע הפראי, כאשר הרדיפה מקבלת לעתים מימדים של מיני-מלחמה.
מה הוביל לרצח שני הסוכנים? מי רצח? איך יסתיים המרדף? בספר עוצר נשימה, כמעט, ומהפך דפים, מוביל בוקס את הקורא/ת מבלי להניח לרגע. בדרך יתבררו כוחן של הרשויות השונות להציק ולדקדק בכל אישור המתבקש מהן, לבניה, למשל, או לשיפוץ, ויכולתן להתיש ולייאש אזרחים בשם “הסדר הטוב”.
הספר מבוסס על סיפור אמיתי, כך נאמר על כריכתו, וכמו ספרו הקודם של בוקס “מעבר לקצה” קשה להניח גם את זה מהיד עד סופו המפתיע.