נקישה בחלון

"אתה יודע לשחות?"

"אתה מטורף, בן־אדם! תן לי ללכת!"

"כי גם אם אתה יודע, אין לך סיכוי גדול. אנחנו כל כך קרובים למפלים, והזרם חזק שזה לא ייאמן. לפני שאתה מבין מה קורה לך, אתה נסחף. וזאת דרך ארוכה עד למטה."

"עזוב אותי!"

"אתה יכול לתפוס באחד הסלעים ממש לפני הקצה, אבל העניין הוא שאם תפגע בסלע, סביר להניח שהוא יהרוג אותך. זה כמו לנהוג לתוך קיר במהירות של מאה וחמישים קמ"ש. אם היית בחבית, נניח, כמו כמה מהגיבורים ההם שניסו לעשות את זה, היה לך סיכוי של אחד למאה, שזה סיכוי לא רע, אם חושבים על זה."

"אני אומר לך, אדוני, באלוהים, זה לא אני."

"אני לא מאמין לך. אבל אם תגיד את האמת, אם תודה במה שעשית, אני לא אזרוק אותך לשם."

"זה לא אני! נשבע לך!"

"אם לא אתה, אז מי זה היה?"

"אין לי מושג! אם היה לי שֵם, הייתי אומר לך אותו. בבקשה, אני מתחנן לפניך, בן־אדם."

"אתה יודע מה אני חושב? אני חושב שכשנסחפים ככה, מרגישים כאילו עפים."

1

גבר בגיל העמידה צריך להיות טיפש מוחלט אם הוא לוקח במכוניתו נערה מתבגרת שעומדת מחוץ לבר ומרימה את האגודל שלה. זה גם לא חכם במיוחד מצידה, אם חושבים על זה, אבל עכשיו אנחנו מדברים על הטיפשות שלי, לא שלה.

היא עמדה שם, על המדרכה, שערה הבהיר והחלק היה רטוב מגשם ותלוי על פניה, ושלט הניאון בחלון של פָּצֶ'טס הציף אותה באור מוזר. כתפיה היו כפופות בגלל הגשם, כאילו תנוחה כזאת איפשרה לה להישאר חמה ויבשה.

היה קשה לדעת בת כמה היא בדיוק. מספיק מבוגרת כדי לנהוג, ואולי אפילו כדי להצביע בבחירות, אבל לא בטוח שמספיק מבוגרת כדי לשתות. בטח לא כאן, בגְריפוֹן שבמדינת ניו־יורק. מעבר לגשר לואיסטון־קווינסטון אולי, בקנדה, שם מותר לשתות מגיל תשע־עשרה ולא מגיל עשרים ואחת. אבל זה לא אומר שהיא לא יכלה לשתות כמה בירות בפצ'טס. כולם יודעים שתעודות זהות לא נבדקות כאן בקפידה. אם התעודה שלך נושאת תמונה של ניקול קידמן, ואת דומה יותר לפנלופה קרוז, זה לא מפריע להם. המדיניות שלהם היא: "תפוס מקום. מה אפשר להביא לך?"

הנערה, שרצועה של תיק אדום גדול היתה תלויה על כתפה, הושיטה את אגודלה והסתכלה על המכונית שלי כשהתקדמתי אל תמרור ה"עצור" שבפינה.

אין סיכוי, חשבתי. לקחת טרמפיסט ממין זכר היה רעיון מספיק גרוע, אבל לקחת טרמפיסטית היה מעשה טיפשי מאוד. גבר בשנות הארבעים המוקדמות לחייו נותן טרמפ לבחורה שגילה פחות ממחצית גילו בלילה אפל וגשום. להתחלה כזאת יש יותר אפשרויות להגיע למקום לא טוב מכפי שיכולתי לִמנות. אז הסתכלתי ישר קדימה כשהנחתי את הרגל על הבלם. עמדתי להאיץ בַּאקורד כששמעתי נקישה בחלון הימני.

הבטתי לשם וראיתי אותה רוכנת, מסתכלת עלי. הנעתי את ראשי מצד אל צד, אבל היא המשיכה לדפוק.

פתחתי קצת את החלון. הצלחתי לראות דרך הפתח את עיניה ואת החצי העליון של אפה. "מצטער," אמרתי, "אני לא יכול..."

"אני רק צריכה טרמפ הביתה, אדוני," היא אמרה. "זה לא כל כך רחוק. יש בחור מפוקפק בטנדר ההוא שם. הוא שׂם עלי עין ו—" עיניה ריצדו. "שיט, אתה לא אבא של סקוט וִיבֶר?"

ואז הכול השתנה.

"כן," אמרתי. הייתי אבא שלו.

"חשבתי שאני מזהה אותך. אתה בטח לא יודע מי אני, אבל ראיתי אותך כאילו לוקח את סקוט מבית־הספר. סליחה. אני מכניסה לך גשם לאוטו. אני אבדוק אם יש מישהו אחר ש..."

לא יכולתי להשאיר אחד מחבריו ללימודים של סקוט לעמוד שם בגשם.

"תיכנסי," אמרתי.

"אתה בטוח?"

"כן." השתתקתי והרשיתי לעצמי עוד שנייה לצאת מזה. אחר כך הוספתי, "זה בסדר."

"אלוהים, תודה!" היא אמרה, פתחה את הדלת והתיישבה, אחרי שהעבירה טלפון נייד מיד ליד, הורידה את התיק התלוי על כתפה והניחה אותו לרגליה. נורת התקרה הבזיקה וכבתה כעבור שנייה. "אוי, אני רטובה לגמרי. אני מצטערת. בגלל הריפוד."

היא היתה רטובה. לא ידעתי כמה זמן היא עמדה שם, אבל יובלים של מים זרמו משערה אל הז'קט ואל מכנסי הג'ינס שלבשה. החלק העליון של ירכיה נראה רטוב, וגרם לי לחשוב שאולי מישהו שחלף על פניה התיז עליה מים.

"אל תדאגי, זה בסדר," אמרתי כשהיא חגרה את חגורת הבטיחות. המשכתי לעמוד וחיכיתי להוראות. "אני נוסע ישר, פונה או מה?"

"אה, כן," היא צחקה בעצבנות, ואחר כך הניעה את ראשה מצד אל צד והתיזה טיפות מים כמו כלב שיוצא מהים. "כאילו אתה אמור לדעת איפה אני גרה. סע ישר קדימה."

הסתכלתי ימינה ושמאלה והמשכתי דרך הצומת.

"אז היית חברה של סקוט?" שאלתי.

היא הינהנה, חייכה ואחר כך העוותה את פניה. "כן, הוא היה בחור טוב."

"מה שמך?"

"קְלֵייר."

"קלייר?" מתחתי את שמה כמזמין אותה לספק שם משפחה. שאלתי את עצמי אם היא אחת מאלה שכבר בדקתי באינטרנט. לא ממש הצלחתי לראות היטב את פניה.

"כן," היא אמרה. "כמו אֶקלייר שוקולד." היא שוב השמיעה צחוק עצבני. אחר כך העבירה את הטלפון הנייד מידה השמאלית לימנית, והניחה את היד הפנויה על ברכה השמאלית. שריטה עמוקה חרצה את גב ידה, ממש ליד מפרקי האצבעות, כשניים וחצי סנטימטרים אורכה, והעור נראה כאילו זה עתה נחתך, מוכן לדמם.

"נפצעת, קלייר?" שאלתי והחוויתי בראשי כלפי מטה.

הנערה הסתכלה על ידה. "אוי, שיט, אפילו לא שמתי לב. איזה אידיוט שהסתובב שם בפצ'טס נתקל בי והיד שלי התנגשה בפינה של השולחן. ממש חכם." היא קירבה את ידה אל פניה ונשפה על הפצע. "אני כנראה אשאר בחיים," אמרה.

"את לא נראית מספיק מבוגרת בשביל לשבת בבר," אמרתי ונעצתי בה מבט נוזף משולב בחיוך.

היא קלטה את המבט וגילגלה את עיניה. "כן, טוב."

איש מאיתנו לא אמר דבר בדקות הבאות. הטלפון הנייד, עד כמה שיכולתי לראות לאורו של לוח המחוונים, היה כלוא תחת ידה על ירכה הימנית, כשצגו כלפי מטה. היא רכנה קדימה להסתכל בראי הצדדי התלוי על הדלת הימנית.

"הוא ממש נצמד לפגוש שלך," היא אמרה.

אורות של פנסים קדמיים השתקפו במראה האחורית שלי. המכונית מאחורינו היתה ג'יפ או טנדר, שאורותיו הגבוהים חדרו מבעד לחלון האחורי שלי. לחצתי על הבלם רק כדי שאורות הבלימה האדומים יידלקו, והנהג נסוג. קלייר המשיכה להסתכל בראי ונראתה כמתעניינת מאוד במכונית שמאחורינו.

"את בסדר, קלייר?" שאלתי.

"מה? כן, בסדר גמור."

"את נראית קצת לחוצה."

היא ניענעה את ראשה מצד לצד בתנועה קצת תוקפנית מדי.

"את בטוחה?" שאלתי, וכשפניתי להביט בה, היא קלטה את מבטי.

"לגמרי," היא אמרה.

היא לא היתה שקרנית טובה כל כך.