נקמתה של נקודת המפנה

פרק ראשון קספר וסי-דוֹג "זה התפשט כמו אש בשדה קוצים. כולם מיהרו להצטרף למשחק". 1.

בשעת אחר צהריים של 29 בנובמבר 1983 קיבל משרד סוכנות החקירות הפדרלית בלוס אנג'לס שיחה מסניף בנק אוֹף אמריקה ברובע מֶלרוֹז. השיחה נענתה בידי סוכנת אף-בי-איי ששמה לינדה ובסטר. היא היתה האדם האחראי במשרד למה שכונה "11-2": דיווחים על שוד בנק. נמסר לה כי זה עתה התבצע שוד. החשוד היה גבר לבן צעיר חבוש כובע בייסבול של הניו יורק יאנקיז. רזה. מנומס. מבטא דרומי. לבוש יפה. הוא אמר בבקשה ותודה.

ובסטר פנתה לעמיתה, ויליאם רֶהדֶר, שניהל את אגף שודי הבנק המקומי של האף-בי-איי.

"ביל, זה שוב היאנקי".

היאנקי פעל בלוס אנג'לס מאז יולי של אותה השנה. הוא הכה בסניף אחר סניף, חמק פעם אחר פעם עם אלפי דולרים במזוודת עור. תסכולו של רהדר הלך וגדל. מיהו האיש הזה? הפרט המזהה היחיד שנמצא בידי הסוכנות היה כובע הבייסבול המפורסם. ומכאן הכינוי: היאנקי.

עברה חצי שעה. ובסטר קיבלה 11-2 נוסף. הפעם מסניף סיטי נשיונל במרחק 16 רחובות מערבה משם, ברובע פֵירפאקס. נשדדו מהם 2,349 דולר. המתקשר מסר לוובסטר את הפרטים. היא הסתכלה על רהדר.

"ביל, זה שוב היאנקי".

כעבור 45 דקות הכה היאנקי בסניף סקיוריטי פסיפיק נשיונל בסֶנצ'רי סיטי ומיד לאחר מכן המשיך ברגל לרחוב הבא ושדד 2,205 דולר מסניף של פירסט אינטרסטייט בנק.

"ביל, היאנקי. פעמיים. בזו אחר זו".

עברה פחות משעה. הטלפון צלצל שוב. היאנקי הכה זה עתה בסניף אימפריאל בנק בשדרת וילשייר. אם נוסעים מסנצ'רי סיטי לסניף אימפריאל בנק בווילשייר, עוברים ממש על פני משרד האף-בי-איי.

"הוא בטח נופף לנו", אמר רהדר לוובסטר.

עכשיו הם כבר היו בכוננות. היסטוריה בהתהוות. הם המתינו. האם יש סיכוי שהיאנקי יכה שוב? בשעה 17:30 צלצל הטלפון. גבר לבן לא מזוהה - רזה, מבטא דרומי, כובע בייסבול של היאנקיז - שדד הרגע 2,413 דולר מסניף פירסט אינטרסטייט בנק באֶנסינוֹ, רבע שעה מצפון להם על הכביש המהיר 405.

אדם אחד. ארבע שעות. שישה סניפי בנק.

"זה היה שיא עולמי חדש", עתיד רהדר לכתוב בזיכרונותיו, "שעדיין לא נשבר".

2.

סוג הפשע בעל המעמד המרומם ביותר בתרבות האמריקאית הוא שוד בנקים. בשנים שלאחר מלחמת האזרחים, המדינה היתה מרותקת למעלליהן של חבורות כגון כנופיית ג'יימס-יאנגר, שהטילו את חיתתן על המערב הפרוע באמצעות שודי בנק ורכבות חוזרים ונשנים. בתקופת השפל הגדול היו שודדי בנקים לידוענים: בוני וקלייד, ג'ון דילינג'ר, פלויד "היפיוף". אבל בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה היה נדמה שהעבירה הולכת ומתפוגגת.

ב-1965 נשדדו 847 סניפי בנק ברחבי ארצות הברית כולה - מספר צנוע, בהתחשב בגודלה של המדינה. ההשערות דיברו על כך ששוד הבנק בדרך להיכחד מן העולם. מעטות העבירות המשמעותיות ששיעורי המעצר וההרשעה בעקבותיהן היו גבוהים כל כך כמו במקרה של שוד בנק. בבנקים שררה תחושה שהם למדו כיצד להתגונן מפני מקרי שוד. מחקר מקיף של תופעת שוד הבנק שנערך ב-1968 קיבל את הכותרת "אין מה להפסיד", כרמז לכך שנדמה שמדובר בפעולה כל כך לא הגיונית, שהעבריינים מוכרחים להיות אנשים שלא נותרו להם כל אפשרויות אחרות. היה נדמה שמדובר במקבילה של המאה ה-20 לגניבות הבקר מן המאות הקודמות. מי עדיין עושה דברים כאלה?

אבל אז הגיעה מגפה. בתוך שנה אחת בלבד, מ-1969 עד 1970, שיעור מקרי שוד הבנקים כמעט הכפיל את עצמו, ואז עלה שוב ב-1971 ופעם נוספת ב-1972. ב-1974 נשדדו 3,517 סניפי בנק. ב-1976 גדל מספרם ל-4,565. בתחילת שנות ה-80 כבר היה מספר המקרים גדול פי חמישה מכפי שהיה בסוף שנות ה-60. היה מדובר בגל פשיעה חסר תקדים. והוא היה רק בתחילתו. ב-1991 התקבלו באף-בי-איי 9,388 דיווחי 11-2 מסניף בנק היכנשהו ברחבי ארצות הברית.

ומרכז הגל המדהים הזה היה העיר לוס אנג'לס.

רבע מכלל מקרי שוד הבנקים בארצות הברית באותן השנים התרחש בלוס אנג'לס. היו שנים שבהן טיפל סניף האף-בי-איי המקומי בלא פחות מ-2,600 מקרי שוד בנק - שודדים רבים כל כך, ששדדו סניפי בנקים רבים כל כך, שרהדר והמשרד נאלצו להעניק להם כינויים כדי לשמור על הסדר: האיש שהסתתר מאחורי מסכת מנתחים כונה שודד המומיה. האיש שעטה כפפה יחידה היה (מטבע הדברים) לשודד מייקל ג'קסון. צוות שמנה שני אנשים שעטו שפמים מלאכותיים היה האחים מרקס. שודד נמוך ושמן היה מיס פיגי. שודד יפה תואר היה מיס אמריקה. בחור שנופף בסכין היה שודד בֵּניהאנה. ועוד ועוד: היו שודדים שנקראו על שם ג'וני קאש ורוברט דה-נירו. היתה קבוצה ששדדה בשלשות - אחד בתלבושת אופנוען, השני במדי שוטר והשלישי בבגדי פועל בניין. באמת צריך לשאול איך קראו להם? אנחנו מדברים על שנות ה-80. הם כונו ה"ווילג' פיפל".

"זה התפשט כמו אש בשדה קוצים", נזכר פיטר האוּלהן, אחד ההיסטוריונים הלא רשמיים של גל שודי הבנקים בלוס אנג'לס. "כולם מיהרו להצטרף למשחק".

כל כמה שקשה להאמין בכך, כעבור עשר שנים מפרוץ הגל המצב החריף הרבה יותר. הטריגר היה הופעתו של צמד שֶׁכּונה שודדי וֵסט הילס. הם לא פעלו בסגנון של דור השודדים הראשון בלוס אנג'לס, כמו היאנקי - ניגשים לקופאי, אומרים שיש להם אקדח, גורפים את המזומנים שהיו במקרה בקופה ובורחים - שודדים שזכו לכינוי המזלזל "מעבירי-פתקים". בניגוד אליהם, שורשיה של כנופיית וסט הילס היו נעוצים במסורת הגדולה של ג'סי ג'יימס ובוני וקלייד. שודדי וסט הילס נהגו להיכנס באגרסיביות, חבושים בפאות ובמסכות ומנופפים בכלי נשק. הם פילסו להם דרך בכוח אל תוך תא הקופאי ורוקנו את הבנק כולו - כולל את הכספת אם הדבר עלה בידם - ולבסוף נמלטו בהתאם לתוכנית בריחה מתוכננת עד הפרט האחרון. היה להם בונקר בסן פרננדו ואלי ובו כלי נשק בתקן צבאי ו-27 אלף קליעים, כדי להיות מוכנים למלחמת גוג ומגוג שמנהיגם האמין שעומדת להתרגש עלינו בקרוב. אפילו במונחים של שנות ה-90, כנופיית וסט הילס היתה קצת משוגעת.

בשוד החמישי שלו פרץ צמד וסט הילס לכספת של סניף בנק וֵלז פארגו בטַרזאנה ונמלט עם 437 אלף דולר - יותר ממיליון דולר במונחים של היום. ואז עשו בוֵולז פארגו טעות מכרעת: הבנק סיפר לעיתונות מה היה הסכום המדויק שנשדד ממנו. זה היה כמו לקרב גפרור לערימת קש. 437 אלף דולר? כל כך הרבה?

בחור מלא יוזמה בן 23 בשם רוברט שלדון בראון היה בין הראשונים שהתרשמו מהסכום. כינוי הרחוב שלו היה קספר. קספר עשה את החשבון. "גנבתי, פרצתי, עשיתי קצת מכל דבר", הוא עתיד להסביר בהמשך. "אבל שום דבר לא התקרב לסכומים שהיו בבנקים. אתה יכול להיכנס לבנק ולעשות בשתי דקות את מה שייקח לך שישה-שבעה שבועות להשיג ברחוב".

ג'ון ויילי, אחד התובעים שהעמידו לבסוף את קספר לדין, זוכר אותו כטיפוס "בולט". "קספר היה חזק מאוד והוא היה חכם מאוד". ויילי אמר:

הוא הגיע למסקנה שהבעיה בשוד בנק היא להיכנס לסניף. אז הוא השיג מישהו אחר שיעשה את זה. הייתם חושבים, איך לעזאזל אפשר לשכנע מישהו לשדוד בשבילך בנק? וזה היה הכישרון המיוחד שלו... לגייס אנשים שישדדו למענו בנקים. והוא גייס מספר לא ייאמן של אנשים... הוא היה מין מפיק, במונחים הוליוודיים.

לקספר היה שותף לפשע, דוֹנזֶל תומפסון, המכונה גם סי-דוֹג. הם היו בוחרים סניף בנק שנראה להם בָּשל לשוד. הם היו מוצאים מכונית מילוט - שכונתה, בעגת הכנופיות, "רכב שודים". בתחילת שנות ה-90 עבר על לוס אנג'לס גל אדיר של חטיפת כלי רכב - שהתקשורת ראתה בו סימן נפרד נוסף לתוהו ובוהו האקראי שסוחף את הרחובות. אבל קספר וסי-דוג היו אחראים לחלק ניכר מהגל. היה להם בחור שהם שילמו לו כדי שינהג ברכב השודים. אם אתה רוצה לשדוד סניפי בנק רבים כל כך כמו קספר, אתה צריך הרבה מכוניות. ואז הוא היה בוחר את הצוות. ושוב, דברי התובע ויילי:

הרבה מהשודדים שלו היו עדיין ילדים. נראה לי שלחלקם הוא לא שילם כלום. הוא פשוט כפה עליהם לשדוד. הוא בחור גדול ומאיים. ואתם יודעים, הוא היה חבר ברוֹלינג סיקסטיז, אחת מכנופיות ה"קריפּס" הנודעות לשמצה.

ויילי זכר מגויס אחד מסוים שהיה "צעיר מאוד" - אולי בן 13 או 14:

אני זוכר שהוא הוציא את הילד מבית הספר ואמר, "מתי אתה יכול לשדוד בשבילי את הבנק?" והוא ענה לו, "בהפסקת עשר". אז בהפסקת עשר הם אספו אותו ובראון ו[סי-דוג] הסבירו איך לעשות את זה. אתה נכנס, מפחיד את כולם עד מוות, לוקח את הכסף, יוצא.

קספר לימד את המגויסים שלו טכניקה שכינה "קמיקזה". הילדים היו פורצים פנימה, מנופפים בתתי-מקלע וברובי סער, יורים כמה צרורות לתקרה וצועקים בקללות: "על הרצפה, בני זו-ות!" הם היו דוחסים את כל המזומנים שהצליחו למצוא אל תוך ציפיות, חוטפים ארנקים ותולשים טבעות מאצבעות של נשים אם התחשק להם קצת אקסטרה לדרך.

בלפחות שני מקרים, קספר "לקח בהשאלה" אוטובוס המיועד להסעות תלמידים כדי להסיע את פקודיו הצעירים למקום מבטחים; במקרה אחר, הוא לקח בהשאלה משאית של שירות הדואר. היה לקספר דמיון. הוא היה מנהל את מבצעיו מעמדה בטוחה, ממכונית חונה היכנשהו בהמשך הרחוב, ואחר כך עוקב אחרי הצוות הנבחר שלו בזמן שנמלט בנסיעה פרועה ברחובות.

"החבר'ה האלה ידעו שאם הם ינסו לברוח עם כל הכסף, שני ה'קריפּס' האלה ירדפו אחריהם", אמר ויילי, "וזה לא היה משפר את חייהם".

רכב השודים היה ננטש. חברי הצוות היו נסוגים כולם למקום המסתור של קספר, לרוב באיזה מוטל, ושם הוא היה משלם להם פרוטות ומשחרר אותם. הם היו ילדים - היה סיכוי לא קטן שיתפסו אותם. אבל לקספר לא היה אכפת. הגישה שלו, אמר ויילי, היתה:

טוב, אז לא הלך כל כך טוב. תפסו את החבר'ה שלי. עכשיו אנחנו צריכים להשיג חבר'ה חדשים. אבל את זה אנחנו עושים כל הזמן.

בתוך ארבע שנים בלבד, קספר "הפיק" 175 מקרי שוד, שמהווים עד היום שיא עולמי לשודד יחיד בימי חייו, ובכך נישל את השיאן הקודם, היאנקי, ששיאו עמד על 72 מקרים. קספר וסי-דוג אפילו התקרבו לשיאו היומי של היאנקי של שישה מקרי שוד. ביום אחד באוגוסט 1991, הם הפיקו חמישה שודים: סניף בנק פירסט אינטרסטייט בשדרת לה סיינֵגה, ואחריו סניפי בנק באיגל רוֹק, פסדינה, מוֹנטריי פארק ומוֹנטֶבֵּלוֹ. ותזכרו, היאנקי היה מופע של איש אחד. קספר עשה משהו קשה לאין ערוך: ארגן צוותים של שודדים ופיקח עליהם.

מרגע שקספר הראה לעולם כמה קל להשתלט על בנק, כנופיות אחרות הצטרפו לחגיגה. האֵייט טרֵיי גנגסטר קריפּס התחילו להקים צוותים. צמד ששמו נאסטי בּוֹיז ביצע כמעט 30 שודים בפחות משנה - שניהם בלבד. הנאסטי בויז היו כפי ששמם מרמז: מרושעים. הם אהבו לכנס את כולם בכספת הבנק, לדבר בקולי קולות על הוצאות להורג ולירות בסמוך לאוזני אנשים בשביל הכיף.

"1992 היתה בדיעבד שנת השיא בהיקף שוד הבנקים. 2,641 מקרי שוד בשנה אחת", אמר ויילי.

אז זה בממוצע שוד בנק מדי 45 דקות בכל יום עבודה בבנקים. וביום הגרוע ביותר אירעו 28 מקרי שוד ביום אחד. זה הוציא את האף-בי-איי מדעתו. כאילו, הם היו מותשים לגמרי.

שוד בנק נמשך דקות ספורות. חקירת שוד בנק נמשכת שעות. ככל שהלכו מקרי השוד והצטברו הלך האף-בי-איי ושקע בפיגור רב יותר.

אם יש לך 27 מקרי שוד ביום, ואם צוות אחד מבצע חמישה מעשי שוד ביום אחד, כאילו, פשוט תחשוב איך אתה חוקר את זה פיזית. החבר'ה האלה נוסעים בכל רחבי העיר מהר ככל האפשר ושודדים. אז רק להצליח לעקוב אחריהם בתוך התנועה של לוס אנג'לס זאת בעיה. אתה מגיע לבנק וכמה אנשים היו עדים לשוד? בעצם, כמה אנשים היו בבנק? 20 איש. אתה מבין? אז אתה צריך לגבות הצהרה מ-20 עדים. זה פרויקט גדול.

ואז, בדיוק כשאתה מתחיל, מה קורה?

אתה נמצא בזירה אולי חמש או עשר דקות ואז יש עוד מקרה חירום של שוד בנק במקום אחר בעיר. האף-בי-איי היה עם הלשון בחוץ.

העיר לוס אנג'לס היתה בירת שודי הבנקים העולמית. "לא היתה שום סיבה לחשוב שתהיה לזה תקרה", המשיך ויילי. הוא החזיק במשרדו טבלה של שודי הבנקים בלוס אנג'לס משנות ה-70 עד שנות ה-90. "אם מסתכלים על קו המגמה, הוא פשוט נראה כאילו הוא בדרך לירח".

האף-בי-איי מינה 50 סוכנים לעבוד על התיק. במשך חודשים רבים הם אספו כל מידע אפשרי מן המגויסים המפוחדים של קספר וסי-דוג, מיינו את שכבות ההונאה שהשניים נקטו כדי להסתיר את נכסיהם ועקבו אחריהם מכתובת לכתובת בכל רחבי דרום לוס אנג'לס. נדרש נצח להשיג את אישורו של חבר מושבעים גדול להגשת כתב אישום נגד קספר וסי-דוג, כי מה הם בעצם עשו? שום דבר. הם לא שדדו אף בנק. הם רק ישבו במכונית בהמשך הרחוב. כל מה שהיה לאף-בי-איי הוא עדויות של נערים מבועתים שהבריזו מבית הספר בהפסקות.

בסופו של דבר חשבו התובעים שיש בידם די ראיות. הם מצאו את סי-דוג בבית סבתו בקרסוֹן ועצרו את קספר בזמן שיצא ממונית. עם שני אלה מאחורי סורג ובריח, נעצרה סוף-סוף קדחת השודים ששטפה את לוס אנג'לס: בתוך כשנה צנח מספר השודים בעיר ב-30 אחוז ואחר כך הצטמצם עוד יותר. שודי הבנק לא הגיעו לירח. הקדחת חלפה.

כשקספר וסי-דוג השתחררו מבית הכלא הפדרלי בקיץ 2023, הם הסתובבו עם הסיפור שלהם בהוליווד ונפגשו עם מפיקי סרטים. אנשי תעשייה ששמעו את סיפורם התקשו להאמין: זה קרה פה?

אכן כן.

3.

אני מבקש לפתוח את "נקמתה של נקודת המפנה" בשורה של חידות - שלושה סיפורים בלתי קשורים שנראים, ממבט ראשון, כאילו אין להם הסבר. השלישי קשור בעיירה קטנה ששמה פּוֹפּלָר גרוֹב. השני קשור בסיפורו של אדם ששמו פיליפּ אֶספוֹרמס. והפרק הראשון, הנוכחי, קשור במעלליהם של היאנקי וקספר וסי-דוג.

משבר שוד הבנקים של לוס אנג'לס בתחילת שנות ה-90 היה מגפה. הוא עומד בכל הכללים. לא היה מדובר בהתפרצות שנבעה מהחלטה פנימית של כל שודד, ספציפית כמו כאב שיניים. זה היה מידבק. בסוף שנות ה-60 פשטה ברחבי ארצות הברית קדחת שודים קלה. בשנות ה-80 נדבק בחיידק שודד היאנקי בלוס אנג'לס. בהמשך נדבקו בו שודדי וסט הילס, והוא עבר בראשיהם מוטציה לכדי משהו אפל ואלים יותר. הם העבירו את הזן החדש לקספר וסי-דוג, שהמציאו מחדש את התהליך, הוציאו את העבודה למיקור חוץ והעצימו אותה באופן דרמטי, כפי שאפשר לצפות מן הקפיטליסטים של שלהי המאה ה-20 שהיו. ומשם כבר הלכה ונדבקה העיר כולה - הגנגסטרים של אייט טריי והנאסטי בויז וכן הלאה וכן הלאה, מגפה שגרפה מאות גברים צעירים בלוס אנג'לס עד שבשיאה נראו מקרי השוד הזניחים של היאנקי מעביר-הפתקים בשעתו כמו זיכרון רחוק.

מגפות חברתיות מוּנעות בידי מאמציהם של יוצאי דופן מעטים - אנשים שממלאים תפקידים חברתיים גדולים במיוחד - וכך בדיוק התפרצה המגפה בלוס אנג'לס. אף פעם לא היה מדובר באירוע בעל שיעור השתתפות המוני, כאחד מאותם מרתונים עירוניים שעשרות אלפי אנשים נרשמים אליהם. זה היה שלטון תוהו ובוהו שהונע בידי מספר קטן של אנשים ששדדו שוב ושוב ושוב. היאנקי שדד 64 סניפי בנק בתשעה חודשים לפני שהאף-בי-איי תפס אותו לבסוף. הוא נשלח לכלא לעשר שנים, השתחרר ושדד שמונה סניפי בנק נוספים. הנאסטי בויז שדדו 27 סניפי בנק. קספר וסי-דוג היו המוח מאחורי 175 מקרי שוד. אם מתמקדים ביאנקי, בקספר ובנאסטי בויז בלבד, מקבלים תמונה די שלמה של מה שהתרחש בלוס אנג'לס בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90: תופעה מידבקת שגאתה והגיעה לנקודת מפנה, שתודלקה בפעולותיהם יוצאות הדופן של מעטים. "אם רוצים לדבר על מגפות", אמר ויילי, "קספר הוא מפיץ-העל".

האם היה ההקשר של שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 בשל להתפוצצות שודי בנק? כן, הוא היה. בין שנות ה-70 לסוף שנות ה-90, מספר סניפי הבנק בארצות הברית שילש את עצמו. קספר וסי-דוג ירו בדגים בחבית.

הקדחת שגרפה את לוס אנג'לס בשלהי שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 נראית הגיונית מאוד - למעט דבר אחד.

יש כאן חידה.

4.

ב-9 במרס 1950 קם וילי סאטון מוקדם בבוקר ומרח את פניו בשכבה עבה של איפור. ערב קודם לכן הוא צבע את שערו בגוון בהיר יחסית לצבעו המקורי כך שהיה עכשיו כמעט בלונדיני, וכעת רצה לצרף לו עור בגון זית. הוא מרח מסקרה על הגבות כדי להבליט אותן מעט. הוא דחס לנחיריו פיסות שעם כדי להרחיב את אפו. ואז הוא לבש חליפה אפורה, מחויטת ומרופדת בצורה ששינתה את צלליתו. משחש שבע רצון על כך שאינו נראה עוד כווילי סאטון, הוא יצא מביתו בסטטן איילנד לסאניסַייד, קווינס, בדרכו לסניף מניפֶקצֵ'רֵרס טרַסט ברחוב 44 פינת קווינס בולווארד בניו יורק.

בשלושת השבועות הקודמים עמד סאטון מעבר לרחוב ועקב אחר שגרת הפעילות של עובדי הבנק. מה שראה מצא חן בעיניו. בצד השני של הרחוב היו יציאה מוגבהת מהרכבת התחתית, תחנת אוטובוס ותחנת מוניות. הרחוב היה הומה, וסאטון אהב מקומות המוניים. שומר הבנק, איש כבד תנועה ששמו וֶסטון שגר בקרבת מקום, הגיע מדי בוקר ב-08:30, שקוע בעיתונו. בין 08:30 ל-09:00 הוא היה פותח את הדלת לשאר עובדי הבנק, ובראשם מנהל הבנק, מר הופמן, שהגיע, כמו שעון, ב-09:01. סניף מניפקצ'ררס טרסט נפתח לקהל ב-10:00 - מאוחר בהרבה מרוב סניפי הבנק האחרים. גם זה שימח את סאטון: הוא תפס את הזמן שבין הגעת העובד הראשון להגעת הלקוח הראשון כ"זמן שלו", ו"הזמן שלו" במקרה הזה היה שעה וחצי.

ב-08:20, סאטון התערבב בקהל שהמתין בתחנת האוטובוס. כעבור כמה דקות הופיע וסטון השומר מעבר לרחוב, שקוע בעיתונו. בשעה שווסטון הוציא את המפתחות לפתוח את הדלת, סאטון נעמד מאחוריו. וסטון הסתובב המום. סאטון הישיר מבט אל תוך עיניו ואמר, בשקט, "תיכנס. אני רוצה לדבר איתך".

סאטון לא היה חסיד של אקדחים. אקדחים היו מבחינתו אביזרים. הנשק האמיתי שלו היה סמכות שקטה שבאמצעותה כפה על אחרים להקשיב לו. הוא הסביר לשומר מה יקרה עכשיו. דבר ראשון הם ייתנו לאחד משותפיו לפשע להיכנס. אחר כך ייכנסו שאר העובדים בדיוק כפי שנכנסו מדי בוקר. אחרי שכל אחד מהם ייכנס, שותפו של סאטון יופיע וינחה אותו במרפקו אל שורת כיסאות שהכין מראש.

"מרגע שהשתלטת על הבנק", עתיד סאטון לכתוב כעבור שנים בזיכרונותיו - בשלב זה, סאטון כבר היה מפורסם די הצורך לכתוב את זיכרונותיו לא פעם אחת, אלא פעמיים, כמו מדינאי שחש צורך להגיב על תפניות ההיסטוריה -

כבר לא באמת חשוב מי נכנס. פעם הגיעה שלישיית צבּעים באורח לא צפוי בזמן שהשתלטתי על בנק בפנסילבניה, ופשוט אמרתי להם לפרוש את יריעות המגן שלהם ולגשת לעבודה. "עם הסכום שמשלמים לכם, הבנק לא יכול להרשות לעצמו לתת לכם לעמוד בחוסר מעש. יש להם ביטוח נגד שוד אבל אף אחד לא יבטח אותם נגד שודדים כמוכם". כל משך השוד המשכתי לדבר על כך שכבר הייתי יכול לפרוש לגמלאות אילו היה לנו, שודדי הבנקים, איגוד חזק כמו שיש להם. כולם נהנו מאוד, ועד שיצאנו עם הכסף מבעד לדלת, הם כבר הספיקו לצבוע את אחד הקירות בשלמותו.

סאטון היה מקסים עד אימה. האם קלטו עובדי מניפקצ'ררס טרסט שמי ששודד אותם באותו הבוקר הוא וילי סאטון המפורסם? בלי ספק. הם נכנסו לחדר הישיבות, בזה אחר זה. "אל תדאגו, חבר'ה", הוא אמר להם. "זה רק כסף. וזה לא הכסף שלכם". ב-09:05, באיחור של חמש דקות, נכנס מר הופמן המנהל. סאטון הושיב אותו.

"אם תעשה לי צרות, אני רוצה שתדע שחלק מהעובדים שלך פה יחטפו כדור. אני לא רוצה שתפתח אשליות שווא. יכול להיות שלא אכפת לך מבטיחותך שלך, אבל בריאותם של העובדים שלך פה היא באחריותך. אם משהו יקרה להם, האשמה תיפול עליך, לא עלי".

זה היה בלוף, כמובן, אבל זה עבד בכל פעם מחדש. הוא גרף את הכסף מהכספת, יצא לאטו מבעד לדלת אל רכב מילוט מחכה ונבלע בתנועה של ניו יורק.

וילי סאטון היה הגרסה הניו יורקית של קספר - אבל התיאור הזה לא עושה כל כך צדק עם וילי סאטון. איש לא ידע כמעט דבר על קספר בזמן שתזמר את הילולת שודי הבנקים שלו. אפילו המשפט שלו כמעט שלא הותיר חותם במהדורות החדשות. לא כך וילי סאטון. סאטון היה מפורסם. הוא יצא עם כוכבניות. הוא היה אמן התחפושות. הוא הוציא לפועל לא בריחה נועזת אחת מבית הכלא אלא שתיים. פעם שאלו אותו: "למה אתה שודד בנקים?" והוא ענה: "כי שם נמצא הכסף". בהמשך הוא עתיד להכחיש שאמר זאת, אבל זה לא חשוב. תשובתו השנונה ידועה עד היום כ"חוק סאטון", והיא משמשת כדי להנחות סטודנטים לרפואה לגבי החשיבות של דיאגנוזה ראשונה על בסיס ההסבר הכי סביר. הוליווד הפיקה סרט על חייו. סופר הפך את סיפורו לרומן ביוגרפי. סאטון טוען שגנב במהלך הקריירה שלו יותר מ-20 מיליון דולר במונחי שווי הדולר כיום. קספר לא התקרב אפילו למדרגת המס של וילי סאטון (בהנחה, כמובן, שהיו משלמים מִסים, מה שאיש מהם לא עשה).

הנקודה היא שאם מישהו היה מתחיל במגפת שוד בנקים, היה אפשר להניח שזה יהיה וילי סאטון. היה אפשר להניח שהמוני הפושעים הנוחים-להתרשם בניו יורק היו רואים את "וילי החלקלק" נכנס ויוצא בקלילות מסניפי בנקים בלי לירות ולו ירייה אחת ובורח עם הון עתק, ואומרים לעצמם, אני יכול לעשות את זה. באפידמיולוגיה יש מונח שנקרא "חולה אפס", שמתייחס לאדם שהוא מקור המגפה. (בהמשך הספר נדבר על אחד מחולי האפס המרתקים ביותר בעת האחרונה.) וילי סאטון היה צריך להיות חולה האפס, נכון? הוא הרי הפך את העבודה המטונפת של שוד בנק ליצירת אמנות.

אבל וילי סאטון לא התחיל במגפת שוד בנקים בניו יורק - לא בשנות ה-40 וה-50, בימי תהילתו, ולא בשנים שלאחר מכן, בזמן שכתב את זיכרונותיו בשני כרכים. ב-1969, אחרי שהצליח להשתחרר מהכלא בזכות טענה לבריאות לקויה (הוא עתיד לחיות עוד 11 שנה), הוא ברא את עצמו מחדש בדמות מומחה לרפורמה בבתי הסוהר ונשא הרצאות בכל רחבי המדינה. הוא ייעץ לבנקים כיצד למנוע מקרי שוד. הוא אפילו עשה פרסומת בטלוויזיה לחברת אשראי שהיתה חלוצת הכרטיסים שתמונה מתנוססת עליהם: "קוראים לזה כרטיס פָּנים. עכשיו, כשאני אומר אני וילי סאטון, אנשים מאמינים לי". האם זה עורר בעולם רצון להיות וילי סאטון? נראה שלא. בתקופתו של קספר, ניו יורק סבלה רק משבריר קטן של מקרי שוד הבנק ששטפו את לוס אנג'לס.

מגפה, מתוקף הגדרה, היא תופעה מידבקת שאינה מכבדת גבולות. כשהקורונה התפרצה לראשונה בסין בסוף 2019, אפידמיולוגים חששו שתתפשט לכל מקום. והם צדקו לגמרי. אבל במקרה של הבנקים, הקדחת תקפה את לוס אנג'לס אבל פסחה על ערים אחרות כמעט לגמרי. מדוע?

זאת הראשונה משלוש החידות. והתשובה כרוכה בהבחנה מפורסמת של רופא ששמו ג'ון וֶנבֵּרג.

5.

ב-1967, מיד בתום לימודי הרפואה, מצא וֶנבֵּרג עבודה בוורמונט במסגרת פרויקט שנקרא תוכנית הרפואה האזורית (RMP). אלה היו שנות תוכנית "החֶברה הגדולה", כשהממשל האמריקאי עשה מאמץ מתואם להרחיב את רשת הביטחון החברתית בארצות הברית, ו-RMP היתה יוזמה במימון פדרלי לשיפור הטיפול הרפואי ברחבי המדינה. תפקידו של ונברג היה למפות את איכות הטיפול בוורמונט ולהבטיח שכולם יקבלו גישה לרפואה באותה הרמה.

ונברג היה צעיר ואידיאליסטי. הוא למד אצל מיטב המוחות בתחום הרפואה באוניברסיטת ג'ונס הופקינס. בהמשך סיפר כי הגיע לוורמונט כשהוא עדיין מאמין ב"פרדיגמה הכללית שלפיה המדע הולך ומתקדם ושהוא מתורגם באופן רציונלי לטיפול אפקטיבי".

בוורמונט היו אז 251 ערים ועיירות. ונברג התחיל בכך שחילק את היישובים הללו לאזורי קבלת טיפול רפואי. החלוקה הותירה בידיו 13 "מחוזות בתי חולים" ברחבי המדינה. לאחר מכן הוא חישב את כמות הכסף המושקעת בטיפול רפואי בכל אחד מן המחוזות האלה.

ונברג יצא מנקודת הנחה שבפינה נידחת כלשהי של ורמונט שאין בה כסף רב, ההוצאה תהיה נמוכה. ולפי אותו ההיגיון, ביישובים העשירים יותר כגון ברלינגטון - העיר הגדולה במדינה, ביתם של אוניברסיטת ורמונט ושמפליין קולג', שבתי החולים בהם הם החדישים והמתוחכמים ביותר וקיימת סבירות גבוהה יותר לכך שהרופאים בהם למדו בבתי הספר היוקרתיים לרפואה - ההוצאה תהיה קצת גבוהה יותר.

הוא טעה לגמרי. כן, היו הבדלים בהוצאות בין מחוז בית חולים אחד למשנהו. אבל ההבדלים לא היו קטנים. הם היו עצומים. והיה נדמה שהם אינם מתנהגים לפי שום היגיון שהוא. לדברי ונברג, "לא היה אפשר למצוא את הידיים והרגליים". לדוגמה, בחלק מן המחוזות היו ניתוחים להסרת טחורים שגורים פי חמישה מאשר במחוזות אחרים. הסיכוי להסרת בלוטת ערמונית מוגדלת בניתוח, או לניתוח כריתת רחם, או לכריתת התוספתן לאחר דלקת היה גדול פי שלושה במחוזות מסוימים לעומת אחרים.

"השונוּת היתה בכל מקום", אמר ונברג. "למשל, גרנו אז בין סטוֹאוּ לווֹטֶרבֵּרי. הילדים שלי למדו במערכת החינוך בווטרברי במרחק 15 קילומטר מאיתנו. אבל אם היינו גרים עוד כמאה מטר צפונה, הם היו לומדים במערכת החינוך בסטואו. 70 אחוז מן הילדים בסטואו עברו ניתוח להסרת שקדים לפני גיל 15, לעומת 20 אחוז בלבד בווטרברי".

לא היה בזה שום היגיון. ווטרברי וסטואו היו שתי עיירות אידיליות קטנות של בניינים עתיקים מן המאה ה-19. איש לא חשב ברצינות שאחת מהן מחוברת יותר לעולם הגדול או אחוזה בציפורניה של אידיאולוגיה רפואית אחרת ממשנה. ווטרברי לא משכה אליה אנשים מסוג אחד וסטואו אנשים מסוג אחר, שונה לגמרי. האנשים היו ביסודו של דבר זהים - כלומר, מלבד זאת שהילדים בווטרברי נטו להישאר עם השקדים בגרונם ואילו הילדים בסטואו לא.

ונברג היה עכשיו מבולבל מאוד. האם נתקל באיזו מוזרוּת ייחודית לעיירות הקטנות בוורמונט? הוא החליט להרחיב את הניתוח לחלקים נוספים של ניו אינגלנד. להלן השוואה שערך בין מידלבֵּרי, ורמונט, לרנדולף, ניו המפשייר. הסתכלו בשתי השורות הראשונות: הערים האלה תאומות. עכשיו הסתכלו בשלוש שורות הנתונים האחרונות. אלוהים אדירים. ברנדולף, הרופאים התנהלו במין תזזית מנת-יתר של קפאין: בזבזו, אשפזו וניתחו כל דבר שזז. אבל מידלברי? מידלברי היתה עולם אחר.

מידלברי, ורמונט

רנדולף, ניו המפשייר

מאפיינים סוציו-אקונומיים

לבנים

נולדו בוורמונט או בניו המפשייר

גרים באזור 20 שנה או יותר

רמת ההכנסה מתחת לקו העוני

בעלי ביטוח בריאות

מקום קבוע לטיפול רפואי

98%

59

47

20

84

97

97%

61

47

23

84

99

היקף מחלות כרוניות

שכיחוּת

מוגבלים בפעילותם בשבועיים האחרונים

מרותקים למיטתם יותר משבועיים בשנה האחרונה

23%

5

4

23%

4

5

גישה לרופא

קשר עם רופא במהלך השנה

73%

73%

שימוש בטיפול רפואי לאחר הגישה לרופא

שחרור מבית החולים ל-1,000 נפש

שחרור מניתוח ל-1,000 נפש

הוצאה בריאותית ממשלתית למבוטח

132

49

92

220

80

142

ונברג כינה את תגליתו "שונוּת בשטח קטן", ומצא ראיות לכך בכל רחבי ארצות הברית. ומה שהחל כהבחנה אידיוסינקרטית בנוגע לעיירות קטנות בוורמונט התפתח לכדי כלל ברזל - שגם חצי מאה לאחר תגליתו המפתיעה של ונברג אינו מראה שום סימנים לכך שהוא עומד להיעלם: במקרים רבים, התשובה לשאלה כיצד הרופאים שלכם מטפלים בכם קשורה פחות בסוג ההכשרה שקיבלו או בהישגיהם בבית הספר לרפואה או באישיותם מכפי שהיא קשורה בתשובה לשאלה היכן הרופאים גרים.

מדוע המקום חשוב כל כך? ההסבר הקל ביותר לשונוּת בשטח קטן הוא שרופאים פשוט עושים מה שהמטופלים רוצים. אז בואו נבחר לדוגמה נתון רפואי פשוט יחסית: מספר הפעמים שרופא מבקר אצל מטופלים במהלך השנתיים האחרונות לחייהם. ב-2019 היה הממוצע הארצי כ-54 פעמים. במיניאפוליס, לעומת זאת, הממוצע הרבה יותר נמוך: 36. אבל יודעים מהו בלוס אנג'לס? 105! אדם נוטה למות בלוס אנג'לס זוכה לביקורי רופא במספר גדול פי שלושה מאדם נוטה למות במיניאפוליס.

זה הבדל עצום. האם זה מפני שתושבי מינסוטה הנוטים למות מתנהגים כמו סקנדינבים סטואיים ואילו זקני לוס אנג'לס הם נִידיים ותובעניים? נראה שהתשובה היא לא. ונברג וחוקרים אחרים מצאו ששונוּת בשטח קטן איננה תוצאה של מה שמטופלים רוצים שרופאיהם יעשו. היא נגזרת ממה שרופאים רוצים לעשות למטופליהם.

אז מדוע רופאים מתנהגים בצורה שונה כל כך ממקום למקום? האם זה בגלל כסף? אולי לאנשים רבים יותר בלוס אנג'לס יש ביטוח מהסוג שמתגמל רופאים על טיפול אגרסיבי במטופלים. לא, נראה שגם זה לא ההסבר.4

אולי זה פשוט אקראי? אחרי הכול, רופאים הם בני אדם. והתפלגות האמונות של בני אדם מתפרשת לכל הכיוונים. אולי לוס אנג'לס היא מקום שפועלים בו, במקרה, הרבה רופאים אגרסיביים, ואילו מיניאפוליס היא מקום שפועלים בו, במקרה, מעט מאוד כאלה.

לא!

אקראיות היתה מביאה לידי כך שרופאים אגרסיביים היו מפוזרים בכל רחבי המדינה, בדפוסים שמשתנים משנה לשנה. אקראיות היתה מביאה לידי כך שבכל בית חולים היה בנמצא צירוף שונה של רופאים, שמהווים מדגם מייצג של רעיונות בנוגע לאופן מתן הטיפול הרפואי. היו נמנים עמם ד"ר סמית, שתמיד מסיר שקדים; וד"ר ג'ונס, שלעולם אינו מסיר אותם; וגם ד"ר מקדונלד, שנמצא היכנשהו באמצע. אבל זה לא מה שוונברג זיהה לפני שנים. מה שהוא מצא הם אשכולות רפואיים, שבמסגרתם, רופאים במחוז בית חולים אחד מקבלים על עצמם זהות משותפת, כאילו נדבקו כולם באותו הרעיון המידבק.

"זאת חידת 'הלך זרזיר אצל עורב'", אומר ג'ונתן סקינר, כלכלן באוניברסיטת דארטמות ואחד מממשיכי דרכו של ונברג. "כלומר, אוקיי, לרופאים יש דעות שונות... אנשים מפתחים דעות בנוגע לשאלה מה עובד... אבל השאלה היא, מה יש באזור שמביא אנשים מסוימים לפעול בצורה אחת מסוימת, בממוצע?

"האם יש משהו במים?"

6.

שונוּת בשטח קטן נעשתה בהמשך למעין אובססיה בקרב חוקרי רפואה. נכתבו עליה ספרים. חוקרים הקדישו את מרצם לחקירתה. אבל מה שמרתק הוא העובדה שאותם דפוסי השונות הבלתי מוסברים מופיעים גם מחוץ לעולם הטיפול הרפואי. אתן לכם דוגמה.

מדינת קליפורניה מחזיקה מאגר נתונים ציבורי של שיעור תלמידי כיתה ז' במדינה שעומדים בקו אחד עם מערך החיסונים המומלץ: אבעבועות רוח, חצבת, חזרת, אדמת, פוליו וכן הלאה. מספיק להציץ ברשימה - ומדובר ברשימה ארוכה - כדי להגיע למסקנה מובהקת. הרוב המוחלט של תלמידי בתי הספר הציבוריים בקליפורניה קיבלו את החיסונים הדרושים. מה עם תלמידי בתי ספר פרטיים? בתי ספר פרטיים נוטים להיות קטנים וחריגים יותר. הייתכן שהשונות בהם רבה יותר? בואו נבדוק.5

סיינט ג'ון דה בפטיסט - 100 אחוז

בית הספר הנוצרי אל סוֹבּוֹרנטה - 100 אחוז

בית הספר היהודי קונטרה קוסטה - 100 אחוז

הרשימה נמשכת. יש בתי ספר יסודיים פרטיים רבים במחוז קונטרה קוסטה, ונראה שההורים שגרים בו נחושים מאוד להגן על ילדיהם מפני מחלות מידבקות.

סיינט פֶּרפֵּטוּאה - 100 אחוז

סיינט קתרין אוֹף סיינה - 100 אחוז

אבל רגע. יש בית ספר אחד שונה מאוד.

איסט בֵּיי ולדורף - 42 אחוז

42 אחוז? האם זה מקרי - סטייה אקראית מדפוס עקבי?

הבה נבדוק את בתי הספר הפרטיים במחוז אל דוראדו, המופיע מיד אחרי קונטרה קוסטה ברשימה האלפביתית.

ג'-ה-ס אקדמי - 94 אחוז

בית ספר הולי טריניטי - 100 אחוז

ואז, שימו לב:

סידר ספּרינגס ולדורף - 36 אחוז

בואו ננסה את לוס אנג'לס. רוב חטיבות הביניים, בדומה למקבילותיהן בשאר רחבי קליפורניה, נמצאות גבוה בסביבות ה-90 או 100 אחוזי התחסנות. אבל פעם נוספת יש יוצא דופן, הרחק במערב העיר, בשכונת פסיפיק פּליסֵיידס היוקרתית.

וֶסטסייד ולדורף - 22 אחוז

אם לא שמעתם מעולם על חינוך ולדורף, מדובר בתנועה שנוסדה בידי המחנך האוסטרי רודולף שטיינר בתחילת המאה ה-20. בתי ספר ולדורף הם בתי ספר קטנים ויקרים שמתמקדים בלמידה "הוליסטית" - מתוך רצון לפתח את היצירתיות והדמיון של תלמידיהם. יש בעולם כמה אלפי בתי ספר ולדורף - רובם גנים ובתי ספר יסודיים - וכשני תריסרים בקליפורניה. וללא יוצא מן הכלל, בכל עיירה ועיר בקליפורניה שיש בה בית ספר ולדורף, שיעורי החיסון הנמוכים ביותר נמדדים ב... בית ספר ולדורף.6

להלן הנתונים ממחוז סונומה:

בית הספר היסודי סיינט וינסנט דה פול - 100 אחוז

בית הספר הנוצרי רינקון ואלי - 100 אחוז

בית הספר סונומה קאנטרי - 94 אחוז

בית הספר סיינט יוג'ין קתידרל - 97 אחוז

סיינט רוז - 100 אחוז

בית ספר ולדרוף סאמרפילד - 24 אחוז7

באמצע העשור השני של המאה הנוכחית אירעו בקליפורניה שתי התפרצויות של חצבת - ובהן אחת שהחלה בדיסנילנד. רבים טענו בעקבותיהן שקליפורניה סובלת מבעיה של ספקנות חיסונים. אבל זה לא נכון. ולראיה, בתי הספר היסודיים בעלי שיעור התחסנות של 100 אחוז. למעשה, מדובר בכיסים קטנים של אנשים ברחבי קליפורניה - דוגמת הורים ששולחים את ילדיהם לסוג מסוים מאוד של בית ספר יסודי - שיש בהם בעיית חיסונים. ג'ון ונברג היה מזהה את הדפוס בן רגע. ספקנות חיסונים היא שונות בשטח קטן.

זהו השיעור הראשון במגפות חברתיות. כשאנחנו בוחנים אירוע מידבק, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שיש משהו פרוע וחסר שליטה בנתיב שהוא מתקדם בו. אבל אין שום דבר פרוע וחסר שליטה במגפת שודי הבנק בלוס אנג'לס או בדפוסי הטיפול הרפואי בווטרברי לעומת סטואו או בתפיסות העולם של הורי ולדורף. תהיה האמונה המידבקת המאחדת את האנשים הללו במקרים האלה אשר תהיה, היא ניחנה בדי משמעת להיעצר בגבולות הקהילה שלהם. מוכרח להיות בנמצא איזה אוסף של כללים שקבור היכנשהו מתחת לפני השטח.

מה שמביא אותנו לחידה מספר שתיים.

4 המונח הטכני לכך הוא payer mix (תמהיל מבוטחים). בעיר ש-100 אחוז מתושביה מבוטחים בביטוח פרטי, שבמסגרתו רופא מקבל תשלום עבור כל פעולה, יהיה דפוס טיפול שונה מאוד מבעיר ש-100 אחוז מתושביה מכוסים במסגרת "טיפול מנוהל", שבו התשלומים לבתי החולים ולרופאים קבועים. אבל תמהיל המבוטחים בלוס אנג'לס אינו שונה באופן רדיקלי מזה שבכל עיר גדולה אחרת בארצות הברית.

5 הסטטיסטיקה כאן לקוחה משנת הלימודים 2012-2013. ב-2015 העבירה קליפורניה חוק האוסר על פטור "לא רפואי" מחיסוני ילדות. במילים אחרות, אם אתם רוצים מושג על מה שהורי ולדורף מעוניינים בו לילדיהם - היעדר התערבות ממשלתית - עליכם לבחון נתונים מלפני 2015.

6 יש בתי ספר נוספים ששיעורי אי-ההתחסנות בהם גבוהים כמו אלה שבבתי ספר ולדורף. אבל הם נדירים.

7 אם אתם סקרניים, להלן נתוניהם של כמה בתי ספר ולדורף נוספים בקליפורניה:

בית ספר ולדורף של מחוז אורנג' - 44 אחוז

סקרמנטו ולדורף - 46 אחוז

בית ספר ולדורף בסן דייגו - 20 אחוז

בית ספר ולדורף בסן פרנסיסקו - 53 אחוז

סנטה קרוז ולדורף - 60 אחוז

סיירה ולדורף - 58 אחוז