נקמת המיליארדר

גבריאל גרפי עמד מחוץ לבית הויקטוריאני מכוסה הקיסוס במשך כמה דקות, ידיו תחובות בתוך כיסי מקטורן הזמש החבוט שלו. הוא הרים את עיניו אל שמאלו של הבית וראה שהחדר שלה שרוי בחשכה. הגיוני. היא ודאי באורוות עכשיו, למרות שהשעה היתה כבר אחרי תשע והכפר היה לפות באחיזתו של שר החורף.

המחשבה על כך העלתה חיוך על פניו. בשבילה הוא יעבור את זה, אבל זה לא תמיד יהיה ככה. הוא ידע את זה. הוא הרגיש את זה בעצמותיו. הוא הקיש על דלת הבית הזה והרגיש כמו קבצן המחזר על הפתחים, תחושה שחוזקה על ידי יחסם המתנשא של הוריה, יחס קפוא ומנומס שהיה כה אופייני למעמד העליון הבריטי. לא, דברים ישתנו. הוא היה רק בן עשרים-ושתיים, והדרך אולי תהיה ארוכה, אבל זה ישתנה.

הוא הקשיח את לסתו והקיש על הדלת, האזין לרחשים בבית ואז נשען על אחת המזוזות והמתין לפתיחתה של הדלת. גבריאל התפתה לשאול אם הם מחכים לשודדים, שיצלצלו בפעמון בטרם ינסו לפרוץ לתוך הבית, אך נמנע מכך. חוש הומור מעולם לא היה הצד החזק של פיטר ג'קסון.

"גרפי. מה מביא אותך הנה, נער?"

גבריאל חרק שיניים ואזר את כל שליטתו העצמית כדי לא להגיב בצורה שעליה יתחרט כל חייו.

"מר ג'קסון, אני יכול לדבר אתך?" הוא תחב את רגלו בפתח הקטן, למקרה שפיטר ג'קסון יתפתה לטרוק את הדלת בפניו.

"עכשיו? זה לא יכול לחכות?"

פיטר ג'קסון הקיש בלשונו בחוסר סבלנות ובחן את פניו הנאים והכהים של גבריאל בטרדה, ואז פתח את הדלת בחוסר רצון ונסוג מעט. "אם באת לבקר את הבת שלי, אז כדאי שתחזור לביתך, נער. לורה במיטה ואין לי שום כוונה להוציא אותה ממנה בשעה כל-כך לא סבירה."

"השעה תשע."

"בדיוק."

"לא באתי אל לורה. באתי לדבר אתך. אתך ועם אשתך." גבריאל התאמץ לשמור על שלווה, אבל כל שריר בגופו נדרך מתחת למעיל הישן שלו והג'ינס המשופשפים.

דבריו גרמו לפיטר ג'קסון לקפוא על מקומו. הוא עצר וצמצם את עיניו הכחולות. "אני מקווה שאתה לא מתכוון לבקש ממני טובות, נער, מפני שאני יכול להגיד לך ברגע זה שהתשובה תהיה שלילית. אני לא נוהג לחלץ אנשים מצרות כלכליות."

"לא באתי לבקש כסף." הוא דיבר בנימה מנומסת אבל הלגלוג ניכר בדבריו ופיו של הגבר המבוגר יותר התעקל.

"אז תגיד את מה שבאת לומר ולך."

זה מתחיל להתגלות כמו טעות אחת גדולה. הוא בחר לנהוג בצורה המכובדת ועתה תהה מה גרם לו לעשות זאת.

"אולי אוכל לדבר גם עם אשתך."

"נו, טוב. אבל תצטרך לקצר. אשתי אינה בקו הבריאות. היא צריכה להיכנס למיטה בשעה סבירה." הוא הסתובב וצעד לעבר חדר ההסבה וגבריאל הלך אחריו, גבוה מעט יותר, צעדו חינני ונינוח, כשל מי שמרגיש טוב עם גופו.

"ליזי, יקירתי, יש לנו אורח לא צפוי. לא, לא, את לא צריכה לקום. זה רק גרפי."

אליזבת' ג'קסון ישבה באחת הכורסאות הגדולות והמרופדות, דמות שברירית בעלת יופי גם עתה, בשנות החמישים לחייה. הוורד האנגלי הקלאסי שהקרין חינוך טוב מכל אצבע. איש מהם לא הזמינו לשבת, לא הציע לו משקה, למרות ששניהם רצו לדעת מה הוא עושה בביתם בשעה תשע בערב.

פיטר ג'קסון עמד ליד כסאה של אשתו, מרשים בצורה מחוספסת בדיוק כפי שהיא היתה יפה. "אם אתה חושב לקנות את אחד הסוסים שלנו, גרפי, אז אזל לך המזל. לורה אמרה לי שהולך לך עם ברנבוס, אבל הוא לא למכירה. אם היית יכול להרשות אותו לעצמך, אף שאני בספק. הוא אולי קצת סוער, אבל הוא יהיה סוס מרוצים מעולה עם המאמן הנכון, אז אל תחשוב שתוכל לקבל כאן עסקה זולה רק בגלל שאתה יודע איך לטפל בו. או, לצורך העניין, בגלל שהבת שלי בוחרת להיות בחברתך. אני חושב שאני ממלא את חלקי בזה שאני בכלל מעסיק אותך באורוות בסופי-שבוע."

"באתי לבקש את ידה של בתכם."

באתי להגיד לכם שאני אורח מכוכב אחר. באתי להגיד לכם שאני בנו של השטן. גבריאל ראה את הבעות פניהם הנדהמות ושיער שכל אחת מהאפשרויות האחרות היתה יכולה להיות הגיונית מבחינתם באותה מידה.

"אני יודע שלורה מאוד מעריכה את שניכם והייתי רוצה לקבל את ברכתכם." עצביו של גבריאל נותרו חזקים בזמן שהתבונן בשניהם. אף שהיה צעיר בשנים, חייו לא נעו במסלול הקל והוא למד להתמודד עם כמעט כל דבר שהופל עליו. כולל הוריה הסנובים והמבודדים של לורה, שהבהירו לו מהרגע הראשון בו ראו אותו שהוא אחד היצורים הנחותים ביותר בעולם.

"אני אוהב את בתכם, ואף שאני יודע שברגע זה אין לי הרבה להציע לה, הרי שאני מבטיח – "

דבריו שברו את הדממה שהקיפה אותם. התזכורת לעוניו. פיטר ג'קסון הטיל את ראשו לאחור ושאג בצחוק, ואז התפכח די כדי לנגב את הדמעות מעיניו.

"גרפי, יצאת מדעתך? תקשיב לי ותקשיב לי טוב, נער." הגבר המבוגר יותר גהר מעל אשתו ואמר את הדברים בקול איטי, כאילו פנה למישהו שהאנגלית שלו אינה במיטבה. "ליזי ואני לא מרוצים מהקשר שלך עם לורה, אבל היא ילדה גדולה ואנחנו לא יכולים לעשות הרבה בעניין הזה. עם זאת, אתה תתחתן עם הבת שלי רק על גופתי המתה! אתה מבין אותי, נער? היא בבת-עינינו ואנחנו לא ניתן את ברכתנו לנישואים של שניכם."

"גבריאל, היא רק ילדה." קולה של אליזבת' ג'קסון היה שקט אך נחרץ. "בת תשע-עשרה. וגם אתה רק ילד."

"למה שלא נפסיק עם הדיבורים על זה שאנחנו ילדים וניגש ללב העניין?" אמר גבריאל בשליטה עצמית נוקשה. "אתם רואים אותי כנחות רק מפני שאינני בריטי."

"זה לא נכון, איש צעיר!" אבל מחאתה של אליזבת' ג'קסון היתה חלולה לגמרי. האמת הופיעה על פניו של בעלה וגבריאל סובב את ראשו הצדה בכעס.

"גרפי, אתה לא עונה על הדרישות שלנו כאשר מדובר בחתן המיועד לבתנו. אין לי ספק שתצליח בחיים, ובהצלחה לך, אבל לורה ראויה..."

"למישהו טוב יותר?" קולו של גבריאל היה חריף מארס.

"תקרא לזה איך שאתה רוצה. אבל אני מזהיר אותך, גרפי, תעזוב את הבת שלנו במנוחה. לא רצינו להתערב, אבל אתה כבר לא רצוי באורוות שלנו. תמצא מקום אחר בו תוכל לרכוב ולהרוויח כסף כיס."

וזה היה סוף הדיון. גבריאל ראה זאת בפנייתו של הגבר האחר אל החלון, בהפניית גבו אליו.

"בסדר גמור." עיניים שחורות רשפו כאשר התבונן בשני האנשים שינשמו לרווחה אחרי שהוא ייעלם להם מהחיים.

אבל זה לא תם ונשלם. הוא פנה אליהם כדי לקבל את ברכתם והם דחו אותו. לורה לא תדחה אותו. הוא היה מעדיף להתחתן עם האשה האהובה עליו בברכת הוריה, אבל אם זה לא מה שנועד להיות, אז לא.

הוא הסתובב ויצא מהחדר ומהבית. הפגישה, שדמיין שתימשך לפחות שעה, שעה שבה ישכנע אותם שלמרות הדעות הקדומות שלהם הוא יקדיש את כל חייו כדי לגרום אושר לבתם היחידה, ארכה פחות מעשר דקות.

האורוות היו רחוקות מהבית. גבריאל יצא משטח החצר, יודע שאביה ודאי מיהר אל החלון כדי לוודא שהוא עוזב את הנחלה, ולאחר כמה דקות של צעידה בלילה הקר הוא חתך ימינה וחתר בחזרה לעבר האורוות הנרחבות.

הוא קבע להיפגש אתה שם והיא תמתין לו. המחשבה הצליחה להשקיט מעט את האש שבערה בנשמתו והאטה את צעדו, ממלאת את ראשו בתמונות שלה.

האורוות עמדו מסביב לחצר, שם נערכו לפרקים שיעורי רכיבה למתחילים. מסדרון ארוך ומוגן גבל באגף השינה של הסוסים וגבריאל עשה את דרכו במהירות אל התא של ברנבוס.

האור דלק שם והיא סירקה אותו, אצבעותיה הארוכות נטמנות ברעמתו, נעות לאורכו הגאה של ראשו.

גבריאל חש בפעימות המוכרות בחלציו ונשם בחדות, ולורה והסוס פנו אליו בתנועה אחת.

"לא ציפיתי לראות אותך כל-כך מוקדם," מלמלה ועזבה את הסוס, מנגבת את ידיה בג'ינס שלה. היא חייכה והרימה אליו את ראשה, משמיעה נהמה רכה של סיפוק כאשר פיו נצמד אל פיה.

"מאוכזבת?"

"לא בדיוק!"

"רוצה שאעזור לך כאן?"

"לא. לא נשאר מה לעשות. רק שוחחתי עם ברנבוס."

"אני מקווה שעלי," מלמל גבריאל חרש ומשך אותה אליו, מחזיק אותה, ידיו על אחוריה כך שיכלה להרגיש מה בדיוק עוללה לו.

היא היתה תערובת מושלמת של הוריה. היא היתה בגובה של אביה וניחנה ביופיה הבלונדי של אמה. כאשר הטתה לאחור את ראשה, כפי שעשתה עכשיו, שערה הארוך דגדג את ידיו כמו רצועות של משי. משי לבן.

"כמובן," הסכימה בצחוק קטן של עונג. "על מי אני יכולה לדבר? מה עשית מאז שראיתי אותך בפעם האחרונה? התגעגעת אלי?"

עבדתי בלי הפסקה בחברת הנדסה המנוהלת ביד גמלונית. למדתי כדי שלא אשכח לגמרי את לימודי הכלכלה שלי. חסכתי כל אגורה שהרווחתי בזעת אפי כדי שאוכל להרשות לעצמי לאכול עם שובי לאוניברסיטה. וכן, ביקשתי מהורייך את ידך והם צחקו לי בפנים.

את הפרט הזה ישמור לעצמו, החליט. עכשיו הוא ישקע בה ואז הוא יציע לה נישואים. הוריה יצטרכו לקבל אותו מפני שלא תהיה להם ברירה.

"אם סיימת עם ברנבוס..." מלמל והחליק את שערה מאחורי אוזנה, נושך אותה בשיניו עד שהתפתלה.

"המשרד...?"

"כאן, אם את רוצה, למרות שאני לא יכול להגיד שאני מת על הקור לאחר מכן..."

במשרד היו שלושה חדרים צמודים לאורוות. חדר הסבה קטן ללקוחות, חדר שבו טופלו ספרי החשבונות וחדר רחצה, כולם מרוהטים בטוב טעם. תוך זמן קצר, חשב גבריאל, הם לא יצטרכו עוד להתחבא ולעשות אהבה כמו גנבים בלילה. הוא דמיין את פניה כאשר תשמע אותו מבקש את ידה והוא הרגיש רטט עז של רכושנות.

"מה קרה?"

הוא פנה להביט בה וראה שהיא בוהה בו, כולה רחבת עיניים ומודאגת, והוא חייך.

"את חולמת לפעמים על כך שנעשה אהבה במיטה נורמלית?" שאל חרישית בזמן שפתח את דלת המשרד במפתח שהוסתר מתחת לאחד העציצים בחוץ. הוא הדף את הדלת ואז סגר אותה מאחוריהם, הצמיד אותה אל הדלת ונשק לעורפה. "מיטה גדולה ונורמלית עם מצעי סאטן ושמיכת נוצות?"

"הייתי מסתפקת במיטת יחיד עלובה," מלמלה לורה ונאנחה כאשר לשונו התוותה את קווי צווארה. "כל מקום זולת המקום הזה. יש לי סיוטים שאבא יתפרץ הנה יום אחד כאשר אנחנו באמצע... באמצע..."

"מעשה אהבה?" סיים את דבריה במקומה והיא הצטנפה מולו בחיוך. קולו תמיד עשה לה את זה, הפך את רגליה למים. קולו העמוק והאפל עם השרידים של הרקע הארגנטיני, והעיניים הסקסיות והמעושנות שלו שיכלו ללטף את גופה גם כאשר לא נגע בה כלל.

הוא הופיע פתאום בבוקר חורפי לפני שנה. דקה אחת היא עמדה רכונה, מטפלת באחד הסוסים, שערה הארוך קלוע לצמה, וכאשר הזדקפה היא מצאה אותו מביט בה מפתח התא, ידיו בכיסיו, גופו נשען על אחת המזוזות המחוספסות. הוא שמע על האורוות שלהם ובא לראות אם יוכל להרוויח שם מספיק כסף מפני שאהב סוסים והיה לו כשרון טבעי לטפל בהם. הוא רק עבר לשם. אביו פוטר ממשרתו כמורה, ואף שיכול להתמודד עד מציאת עבודה חדשה, הרי שלא היה להם די כסף כדי לממן את שכר הלימוד באוניברסיטה של בנו. גבריאל נזקק לעבודה לשנה והוא מצא משרה בחברה קטנה וקרובה, קטע את לימודיו באוניברסיטה עד שיצליח לצבור די כסף לצורך המשך הלימודים. הוא הסביר את כל זה בלי להוריד את עיניו ממנה ובלי לשנות את תנוחתו העצלה. לורה הקשיבה וכמעט לא שמעה מילה מכל מה שאמר. היא היתה כל-כך המומה למראה יופיו החייתי הצרוף.

"את אומרת שאת רוצה לעשות אתי אהבה?" לחש גבריאל על אוזנה עכשיו, ולורה השמיעה נהמה נמוכה כאשר חפן את פניה בשתי ידיו והחל לנשק את עצם הלסת שלה בעדינות אינסופית. היא כבר הרגישה כיצד שדיה כמהים למגעו מתחת לשלוש שכבות של בגדים.

היה חשוך במשרד. חשוך אבל חמים, מאחר שתנור קטן פעל ברחש קל ומרגיע.

"מה תעשה אם אגיד לך שאין לי מצב רוח לזה?" הקניטה לורה, טומנת את אצבעותיה בשערו הכהה ומרימה מעט את פניו כדי שתוכל להצמיד את פיה אל פיו. הנשיקה היתה חושנית, לשון נצמדת ללשון בדחיפות רבה בעקבות ארבעה ימים בהם לא התראו זה עם זה. נצח, כך חשבה.

"אז אני אגיד שאת שקרנית," הקניט בתגובה. הוא החליק את ידיו מתחת לסוודר הצמר העבה שלה ומתחת לחגורת הג'ינס שלה, ואז סובב את אצבעותיו בעדינות כדי שיוכל להתיר את הכפתור ולהחליק מטה את הרוכסן בזמן שלורה השמיעה קול קטן של ציפיה. שמים וארץ. זו היתה הדרך היחידה לתאר את זה. לפעמים, כאשר לא הצליחו לגעת זה בזה במשך זמן-מה, הם היו ממהרים לעשות אהבה, קורעים זה את בגדיו של זה בלהיטות.

הלילה, חשב גבריאל, היה לילה מיוחד. הלילה הם לא ימהרו.

הוא הוביל אותה אל ירכתי המשרד, שם נסמכה ספה ארוכה אל אחד הקירות. בהתחלה, היה מוזר לעשות אהבה במקום בו עבד מנהל החשבונות של פיטר ג'קסון. אלא שהצורך הוא אבי ההמצאה, ועם הזמן המוזרות הלכה ופגה.

הספה כמו נועדה במיוחד להזדווגות. לורה אמרה לו פעם בצחוק שלדעתה, פיליפ קאר הציב את הספה כאן כדי שיוכל לנמנם עליה כל-אימת שהשעמום משתלט עליו והוא זקוק למנוחה.

"תן לי להסתכל עליך," אמרה לורה בצרידות ומתחה את גופה הארוך על הספה בעודה מתבוננת בו כאשר התנשא מעליה. "אתה יודע שאני אוהבת להסתכל עליך כשאתה מתפשט." היא שילבה את זרועותיה מאחורי ראשה כך שבטנה השטוחה והחיוורת הציצה מבעד לבגדיה.

"אין לי מושג למה." הוא השמיע צחוק נמוך ומקניט.

"ומי השקרן עכשיו? אתה יודע בדיוק למה אני אוהבת להסתכל עליך. יש לך הגוף היפה ביותר שראיתי בחיי. אתה חזק ושרירי כמו אחד מסוסי המרוץ היקרים שלנו."

"תודה רבה," אמר ביבושת, למרות שידע שמפיה מדובר במחמאה הגדולה ביותר.

הוא הוריד את מעיל הטייסים שלו, ואז משך את הסוודר העבה שלו מעל לראשו, ואחריו את חולצת הטריקו שלו, שהיתה פעם שחורה ואילו עכשיו היתה בצבע אפור כהה.

לורה השמיעה גניחה לא רצונית של תגובה גופנית למראה פלג גופו העליון החשוף שהותווה אל מול האפלולית. היא ראתה אותו עירום בעבר. בקיץ, כאשר פשט את חולצתו ורכב על ברנבוס ללא ידיעת אביה. זכרונה הצליח בקלות למלא את פרטי מראהו, גופו שזוף, שריריו חזקים ומשתרגים עם התנועה הקטנה ביותר. היא התבוננה בעיניים כבדות בזמן שפשט את מכנסיו ואת התחתונים שישבו נמוך על מותניו וחיוכה פגש את חיוכו.

"נהנית מהנוף?"

לורה נאנחה בהסכמה מתענגת וקמה, מוכנה לפשוט את הג'ינס שלה. גופה בער. די היה בהתבוננות בו כדי לגרום לנשימתה להפוך רדודה ולא יציבה.

"תרשי לי, קרידה," מלמל. זו היתה אחת הפעמים היחידות בהן אמר מילת חיבוב. הוא היה גבר של תשוקות אבל בעל שליטה עצמית גדולה. התפרצויות של רגש מילולי לא היו באופיו. לא היו הכרזות אהבה מזויפות. לורה העריכה אותו בזכות זה. העדינות שלו היתה מעבר למילים חסרות פשר. ולכן מילת החיבוב הנדירה הזו גרמה ללבה לפרפר בעונג. היא הרשתה לו להוריד מעליה את הסוודר, את חולצת הרוגבי ארוכת השרוולים, שהיתה מורשת מימיו של אביה כשחקן רוגבי, את חולצת הטריקו שלה, והיא נותרה בחזיית התחרה שלה, שכמעט לא כיסתה את הרכסים המלאים של שדיה הנדיבים.

"יפהפיה. את פשוט מרהיבה." הוא טמן אצבע בשקע שבין שדיה וליטף אותה ארוכות, מהפנט אותה בעיניים עד שנשימתה נעצרה בגרונה. "אני אף-פעם לא אתעייף מלהסתכל עלייך, לגעת בך."

לורה צחקה חרישית ואחזה באצבעו כדי להרימה אל פיה כדי שתוכל להכניסה אל בין שפתיה בזמן שהמשיכה להביט בו בעיניה החומות כשוקולד. בידה השניה טיילה על פני השרירים הקשים של בטנו השטוחה, מטה אל המקום בו גברותו היתה מוקפת שיער כהה וחיוני.

"מה, בחיים לא? גם אחרי שתחזור לאוניברסיטה בספטמבר כדי לסיים את הלימודים שלך? עם כל הנערות הצעירות והיפות שישליכו את עצמן עליך?"

"האם תקנאי?" הוא החליק את ידיו אל מותניה והחל להוריד מעליה את הג'ינס, טומן את אצבעותיו בתוך תחתוניה בזמן שהתפתלה ויצאה מתוך הג'ינס ובעטה בהם הצדה בעדינות.

"בהחלט, גבריאל. ולכן אני מסרבת לחשוב על זה." היא ליקקה את פיו בלשונה והצמידה אליו את גופה. היא היתה נמוכה ממנו בכמה סנטימטרים בלבד וגופותיהם התאימו זה לזה בצורה מושלמת, התאימו זה לזה כאילו נועדו לכך. "אני מעדיפה להתרכז בכאן ועכשיו." כדי להוכיח את דבריה, היא לקחה את ידיו אל קדמת התחתונים שלה, והציעה לו את הפיתוי שבחקר המרכז הנשי הדבשי שהמתין למגעו המיומן.

"לורה, את מכשפה." גבריאל הוריד את תחתוניה מעליה ואז התיר את החזיה שלה והניח לשדיה המלאים עם פסגותיהם הוורודות להתגלות במלוא תפארת יופיים.

"רק מאז שפגשתי אותך." ושניהם ידעו שזו האמת. היא באה אליו בבתוליה, נכנסה אל בין זרועותיו בכוח משיכה שלא חוותה מעודה בעבר. הנערים האחרים שאתם יצאה לבלות בעבר נמוגו בתהומות החידלון מול הזר שחור השיער ועז המבע שנכנס לחייה והשתלט עליהם.

"תשובה נכונה." הוא חפן את שדיה בידיו. אלוהים, הוא התכוון לעשות את זה כל-כך לאט, אבל כשגופה העירום נלחץ אליו, הוא היה צריך להילחם על כל גרגר של שליטה עצמית. כאשר התחככה בו כפי שעשתה עכשיו, הוא רצה לכבוש אותה, להרגיש את גופה מאוחד עם גופו בסיפוק לוהט.

הוא הנחה אותה בחזרה אל הספה, אבל כאשר רצתה לשכב, הוא הרים את גבה לתנוחת ישיבה, כדי שיוכל לפשק את רגליה ולכרוע ברך ביניהן. התנוחה המושלמת שבה יוכל להתמסר כל-כולו לשדיה הנהדרים. הוא ליקק אותם בזמן שלורה הטילה לאחור את ראשה ולא עשתה שום מאמץ להשתיק את הגניחות שבקעו מגרונה. לשונו שיחקה בפסגות הפטמות שלה ואז פיו הקיף אחת מהן ואת האחרת, מושך ויונק עד שהיא החלה להתרומם כשידיה בשערו.

אף גבר מעולם לא נגע בה בצורה כזו. היא היתה שלו, חשב בפרץ של התעלות רכושנית.

הוא הניח את ידיו על הבשר הפנימי הרך של ירכיה ובזמן שהתפתלה מהשפעות פיו על שדיה הרגישים, הוא החל בעיסוי אינטימי יותר שגרם לה לנוע ולהתנשף בעוד לשונו מוצאת את הניצן הבולט של נשיותה.

הוא שמע את החספוס בקולה בין ההתנשפויות שלה כאשר ביטאה את תשוקתה, וזה היה סם אהבה חזק ביותר. בלקיקה אחרונה של לשונו בתוך הנקבה העמוקה והלחה, הוא התרומם והדף לתוכה, נע חזק ועמוק עד שגופותיהם הגיעו אל שיא הסיפוק ההדדי.

"גבריאל, לא יהיה נחמד להירדם יחד? ככה? לבלות את הלילה יחד?" לורה הצמידה את ראשו אל שדיה וחייכה אליו. היא הסיטה את שערה הלח מפניה והמשיכה להתבונן בו בזמן שהוא סובב קווצת שיער סביב אצבעו. הוא החזיק בשערה באצבעותיו וטלטל אותו על פטמתה עד שצחקקה.

"אני אוכל לבוא לבקר אותך בזמן שתהיה באוניברסיטה," המשיכה בחולמנות. "יהיה לך חדר משלך. איזה אושר. או שתוכל לבוא לבקר אותי באוניברסיטה שלי. שנת החופשה הזו היתה טובה, אבל אני מתה כבר לפרוש כנפיים ולעזוב את הבית."

"אדינבורו רחוקה מאוד מלונדון." הוא נגע בפטמתה בכרית אצבעו וחש כיצד גופה נדרך.

"גבריאל, מה אתה אומר לי?" לורה הרימה את ראשו כך שעיניהם נפגשו בחשכה. "אי-אפשר לנסוע מלונדון לאדינבורו? אני יודעת שזה לא יהיה כמו עכשיו, כשאתה עובד בסביבה, אבל אנחנו נמשיך להתראות, לא? הגורל הועיד אותנו זה לזה. אני יודעת את זה. אחרת לא היית רואה את המודעה שפרסמנו, שהציעה עבודה ומגורים. אחרת לא היית מוצא את דרכך הנה, אל האורוות האלה, כדי להרוויח כסף נוסף, ולא היית פוגש אותי, נכון? גורל."

"אה, אבל את בטוחה שיהיה לך זמן בשבילי?" הקניט. "לימודי וטרינריה לא ישאירו לך הרבה זמן לאירוח מכרים... ותיקים..."

לורה ראתה את הניצוץ בעיניו ונשמה בהקלה.

"אז טוב שאתה לא רק מכר ותיק, נכון?" היא הרשתה לעצמה לצחוק ולהתרווח על הספה.

"יש פתרון אחר, כמובן, לבעיה שלנו..."

"כן? מהו?" היא הריצה את כף רגלה על ירכו. "האם גילית לפתע סכום כסף ענקי וקנית מסוק כדי שתוכל לטוס אלי כל ערב?"

"לורה, תתחתני אתי?"

לקח למוחה הישנוני של לורה כמה רגעים כדי לקלוט את משמעות הדברים. "אתה מתבדח, לא?"

"מעולם לא הייתי רציני יותר, קרידה."

לורה התרוממה לתנוחת ישיבה ואספה אליה את רגליה. היא רצתה נואשות להדליק את האור כדי שתוכל לראות את ההבעה על פניו, אבל הדלקת האור לא באה בחשבון. אגף המשרדים לא נראה מהבית, אבל זה היה סיכון שהם לא לקחו מעולם. במקום, היא הציצה בו.

"גבריאל, להתחתן אתך?" הוא היה רציני. שפת הגוף שלו הבהירה את זה.

"כמובן, זה יהיה קשה בהתחלה, אבל נוכל למצוא לנו דירה זולה בלונדון וברגע שנסתדר, את תוכלי להירשם ללימודים בלונדון. הצורך לעבוד כאן האט אותי קצת, אבל נשארה לי רק שנה להשלים את הלימודים, ואז אתחיל להרוויח כסף. אנחנו לא נרעב, מי אמור, בזה את יכולה להיות בטוחה."

"גבריאל..." קולה היה מגומגם ונמוך כאשר המשמעות שבנישואים לו הכתה בה כאגרוף. הוריה ימותו. אין ספק שאמה תלך לעולמה. היא ידעה שהם בוחנים את יחסיה עם גבריאל בחוסר נוחות הולך וגובר, וספק אם העלו בדעתם שהם נאהבים. אמה גילתה חוזק רב מאביה והסתפקה בהערות מזדמנות בהן הזהירה את בתה שלא לפתח קשר רגשי חזק מדי. אביה היה בוטה יותר. הוא אמר לה לפני שבועיים בלבד בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים שהוא מתנגד נחרצות למה שקורה ושהוא רוצה שתשים קץ למערכת היחסים הזו לפני שזו תצא מכלל שליטה.

היא הרגישה כיצד הוא מתרחק ממנה והיא הושיטה את ידיה כדי לאחוז בידו. "אלוהים, גבריאל, אני כל-כך אוהבת אותך. בחיים לא הרגשתי ככה. אתה יודע את זה. אמרתי לך את זה אלפי פעמים. יותר. אבל..."

"אבל...?" לא, זה לא מתנהל כפי שחזה זאת בעיני רוחו, בכלל לא. הוא ציפה להסכמה מיידית וזוהרת. כן, יהיו בעיה או שתיים, אבל שום-דבר שאי-אפשר לפתור. שום-דבר שאי-אפשר יהיה לדון בו. גאוותו החלה להתעורר. הוא הרגיש כיצד היא נסגרת סביבו כמו צבת והוא התנשם עמוקות בניסיון לייצב את עצמו.

"אני רק בת תשע-עשרה," אמרה בהפצרה. "אנחנו לא יכולים... להמשיך ככה...?"

"כלומר, להתגנב מאחורי גבם של הוריך בגלל שאת מתביישת להיראות אתי בגלוי?" האשים בחריפות ולורה מצמצה לשמע נימת קולו.

"זה לא הוגן!"

"לא?" הוא קם והחל ללבוש את תחתוניו ואת הג'ינס שלו בזמן שהיא הביטה בו בבהלה גוברת והולכת. "לורה, נראה לי שאת לא מתנגדת לנוכחותי במיטתך, או שעלי לומר, על הספה הארורה הזו, אבל את מתנגדת לנוכחותי במקומות אחרים בחייך!" זעם מצא עתה את מקומו. הוא זכר את פרץ הצחוק של אביה נוכח הרעיון שלא יעלה על הדעת שארגנטיני עני יינשא לבתו ותהה אם תגובתה זהה לזו של אביה. אין טעם לנסות להסתיר את זה מאחורי כסות נאה. היא דחתה אותו.

"גבריאל, תפסיק עם זה!" היא קפצה על רגליה, רועדת מכעס, וניסתה לאחוז בידיו, אבל הוא הדף את ידיה מעליו והמשיך להתלבש בזמן שהיא עמדה שם לפניו בכל יפעת עירומה. הפגיעות שלה התחוורה לה רק כאשר הוא לבש את חולצת הטריקו שלו, והיא מיהרה להתלבש בידיים רועדות.

"אלוהים, את עדיין לובשת את הבגדים של אביך!"

"הוא לא לובש את זה! ואני לובשת את החולצה רק בגלל שהיא חמה וזה היה הדבר הראשון שנקלע לידי כאשר יצאתי מהבית הערב! יצאתי מהבית כדי לפגוש אותך!"

"כן, תחת כסות החשכה! האם היית ממהרת כל-כך להיפגש אתי לו הזמנתי אותך לסעוד בחברתי? אם היית נאלצת לספר לאמא ואבא שאת יוצאת אתי?"

"כן, הייתי ממהרת באותה מידה!" עיניה הבריקו מדמעות שאותן מיהרה לבלוע. "אבל מתי הזמנת אותי לצאת אתך?" הטיחה בו. "אתה בא לעבוד ולפעמים אנחנו רוכבים יחד הרחק מהבית ואנחנו מקיימים יחסי מין, אבל אף-פעם לא הזמנת אותי לצאת אתך, נכון?"

"את מכירה את המצב!" קולו חתך אותה כמו סכין ורטט של יאוש חלף ביצורי גווה. "תמיד הבהרתי שכל אגורה שחוקה שאני מקבל מהחברה נכנסת לחשבון הבנק שלי כדי שאוכל לממן את עצמי בתקופת הלימודים!"

"אני אמרתי שאשלם!"

"לקבל כסף מאשה? בחיים לא."

"בגלל שאתה גאה מדי! ואתה מניח לגאווה שלך להרוס את מה שיש לנו עכשיו!"

"מה יש לנו? אין לנו כלום."

הדממה התארכה ביניהם, הרסנית. גבריאל התקשה להביט בה. האופטימיות שנסכה בו קודם נראתה עתה מעוררת רחמים ומגוחכת. גם אחרי שנבעט מהבית על ידי הוריה, הוא היה מטומטם מספיק כדי לשכנע את עצמו שהיא תהיה שלו בסופו של דבר. אשתו. הוא עשה את הטעות הקלאסית והתעלם מהמציאות, שאמרה שהיא עשירה והוא עני ושהשניים לעולם לא יילכו יחדיו. ואין זה משנה איזה תירוצים היא מעלה עכשיו.

"אל תגיד את זה," לחשה לורה. "אני אוהבת אותך."

"אבל לא מספיק כדי להוכיח את זה. לא מספיק כדי להתחתן אתי. למילים אין כוח כמו למעשים."

"גבריאל, בפיך זה נשמע כל-כך פשוט. את אוהבת אותי, לכן את צריכה לעשות מה שאני אומר, ללכת אחרי עד קצווי ארץ, ולא משנה מי ייפגע בדרך."

הוא הסמיק ופיו התכווץ. "זה פשוט כמו שרוצים שזה יהיה."

"לא נכון! זה בכלל לא פשוט! מה עם התואר שלי?"

"אמרתי לך..."

"כן, שאני אוכל לבוא ללונדון ושאיכשהו הכל יסתדר! וההורים שלי? אתה מצפה שאעזוב אותם ככה סתם? למה אתה לא מסוגל... לחכות? לחכות עוד כמה שנים? בסופו של דבר ההורים שלי יתרגלו... אני יודעת את זה. אני אגמור את התואר שלי. אולי אוכל להתחיל באדינבורו ולסדר לעצמי העברה..." קולה גווע כאשר ראתה את ההבעה הקשה על פניו.

"טעיתי." פיו התעקל בחיוך מעוות שהיה מכת מוות לאשליות שהיו לה שאיכשהו תצליח להניאו מלעזוב אותה לעד. "חשבתי שאני מכיר אותך. עכשיו אני מבין שזו היתה טעות."

"גבריאל, אתה מכיר אותי. טוב מכל אחד אחר," אמרה לורה בקול חסר גוון. דמעה אחת נמלטה וזלגה על לחיה.

"לא נראה לי, קרידה." מילת החיבוב שמילאה אותה אושר כל-כך גדול לפני כן נאמרה עתה בציניות צרופה. "הגיע הזמן שתחזרי למגרש המשחקים שאת מכירה. את תתחילי ללמוד ותהיי נערת הזהב של אביך ואמך, ועם הזמן תתחתני עם מישהו שיזכה לאישור שלהם ותחיו יחד באושר ועושר."

הוא פנה מעליה וצעד לעבר הדלת, וזה הוציא אותה מההלם שבו היתה נתונה. היא מיהרה אחריו והקדימה אותו כדי להתייצב לפניו ולחסום את דרכו החוצה.

"אל תעשה את זה!"

"זוזי." היתה בקולו נחישות קודרת אבל לורה לא משה ממקומה, מסרבת לראותו עוזב למרות שראשה אמר לה שהכל נגמר ושהיא לא תוכל לאלצו להישאר.

לרגע חלפה במוחה המחשבה שתמיד תוכל להיעתר להצעת הנישואים שלו. להתחתן אתו ולהתעמת עם ההתנגדות של הוריה ליחסיה אתו. להשליך הצדה את כל השאיפות שלה וללכת אחריו, כפי שביקש, לקצווי ארץ. אבל הרגע אבד, והיא ידעה שהוא לא יקבל אותה עכשיו. כל הרמזים לגאווה שראתה במהלך השנה האחרונה התמצקו לכדי משהו שאין למוססו.

היא חשה בזעם הגואה בתוכה. "אם היית אוהב אותי, היית מחכה לי."

הוא הושיט את ידו ופתח את הדלת מאחוריה, ולמרות גובהה, היא לא היתה חזקה כמוהו. הוא פתח את הדלת בקלות והזיז אותה מדרכו.

"זה לא יכול להסתיים ככה," קראה לורה ביאוש. הבזק הזעם שלה ארך עד שהוא כמעט נעלם בתוך החשכה. "תגיד לי שניפגש שוב."

הוא עצר והביט בה. "קרידה, תקווי שזה לא יקרה לעולם..."