פתח דבר
הספר שלפניכם נכתב על פני שבע שנים. תחילתו נכתבה בסופי השבוע בקומת המגורים השקטה של בית הנשיא. המשכו נכתב וחובר יחדיו ביושבי בחדר שחלונותיו צופים אל חומות ירושלים.
הספר היה מוכן לכריכה כשנפלו השמים בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023. בתכנון הזמנים הוצאת הספר לאור שובצה לחודש מרס 2024. דחיתי את הוצאתו מהטעם שלא רציתי שיראו בספר איזשהו אמצעי להתריס כלפי מי ממנהיגי ישראל. הספר הוא פרקים מתולדות חיַי ותולדות המדינה שקמה לאורך 75 שנות קיומה, והוא לא נכתב במטרה להותיר טענות כאילו הוא מובא מתוך עוינות כלפי מאן דהוא.
גם אני, כמו רבים במדינת ישראל, המום ושבור מול מציאות חיינו הבלתי נתפסת בעת הזו. אני מקיים את חובות השגרה אך במחשבותי נמצאים נשים, נערות, גברים, נערים ופעוטות שנלקחו ממיטותיהם במדינה הריבונית שהקמנו ביזע ובדם מתוך אמונה גדולה בזכותנו לחיות כאן. בבוקר שחור אחד לא היה זכר לשנות פועלנו. לא מדינה, לא צבא, לא הנהגה.
הכאב אין לו סוף מול המחשבה על אלו שעדיין מצויים ומצויות בשבי חמאס, משפחותיהם וחבריהם הרבים; מול אלפי ההרוגים, משפחותיהם וחברי נפשם; עשרות אלפי הפצועים בגופם ובנפשם על משפחותיהם ואהוביהם; ומאות אלפי העקורים מביתם, פליטים בארצם.
הייאוש מכרסם בכולנו ואיתו פחד מצמית מפני עתיד לא ברור בציפייה מייסרת נפש לרגיעה ולהסדר.
אני שואל את עצמי שאלות אינסוף על הבחירות הערכיות שעשינו בדרך, על תפיסת ההגנה שנראתה לנו מבוצרת, על תוכניות ההתעצמות של מערכות הביטחון שלנו שנראו לנו שוב ושוב בלתי נדרשות, על הסולידריות הישראלית שחשבתי לאורך שנים שאף סערה לא תוכל לה - ואני מבקש למצוא את התשובות שייתנו מזור לי ואולי גם לישראלים רבים אחרים.
מול השאלות הקשות האלה אני עומד, כאמור, במבוכה.
האם בכל שהתרחש לפני אותו יום מר קיימת איזושהי משמעות?
אני מקווה שכן.
במציאות הישראלית הנוכחית אני מוצא כוחות נפש במעשיהם של רבים כל כך שאינם נחים אף לא לרגע מאז 7 באוקטובר:
החיילים והחיילות, לוחמים ולוחמות אדירי רוח שממלאים את חובתם כאזרחי ישראל: יהודים, נוצרים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים. מפקדים צעירים וגיבורי חיל שרק ביממת הלחימה הראשונה הספיקו לצבור ניסיון מבצעי רב יותר משל רוב הלוחמים הוותיקים של המדינה שלנו, וכל זה עוד לפני שיצאו לחודשי לחימה רבים תחת אש המחבלים במנהרות ובסמטאות האיומות של רצועת עזה.
אני מוצא כוח בנוער שלנו שיצא למשימת השיקום במלונות המפונים, במסגרת שנות שירות. אלה שהפכו בן לילה למורים ולמורות, לעובדי רווחה ותומכי נפש מול אלפי עקורים שנדרשו ליד מושטת בכל היבט.
אני מוצא את התקווה במיליוני הישראלים היוצאים לרחובות לגלות תמיכה ואמפתיה למשפחות שעולמן קרס על ראשן, ישראלים וישראליות שלא מוכנים להפקיר את אותן המשפחות לגורלן פעם נוספת, ועומדים איתן לצדן בחמלה וכמיהה לעסקה.
אני מתמלא השראה מול יוזמות אזרחיות בלתי פוסקות. מעצבי דעת קהל ומחוללי שינוי שבוחרים לעשות טוב דרך פלטפורמות המונים משנות מציאות. מעגלי התמיכה האזרחיים במילואימניקים, בלוחמים הפצועים, במשפחת השכול, בעקורי הצפון והנגב המערבי.
אני מלא יראת כבוד לאנשי כיתות הכוננות ולחקלאים שנאבקים לשמור על טביעת רגלנו בצפון וגם בשדות הנגב המערבי. כשמתינו עוד מוטלים לפנינו היו אלו החקלאים בנגב המערבי שהתניעו את הקומביינים, חרשו במחרשות, זרעו במזרעות והיו נחושים לקצור יבול להמשך קיומנו. הם עדיין נלחמים בשדות על עצמאותנו.
אני מתמלא התרגשות מול ראשי הרשויות שלנו בדרום, בצפון ובכל הארץ כולה. צעירים כוותיקים שלוקחים את גורל תושביהם בידיהם ולא ממתינים לאיש. ממגנים, משקמים, נערכים עם תוכניות לשעת חירום, מייצרים אלטרנטיבות דיור, מעניקים כוחות סעד ורווחה, מתעקשים על מדינה. למרות הכול, בגלל הכול.
כאשר אני מתבקש להצטרף לימיהם המפרכים אני חש אותם עומדים בצמתים שבהם עמדו גדולי מנהיגינו לפניהם. אני מנסה לסייע להם לשאוב כוח, גם מהם. חוזר ומזכיר להם כיצד בשנת 1920 ניצבו במצודה בתל חי לוחמים בודדים בראשות מפקדם יוסף טרומפלדור, כשעשרות בדואים תוקפים אותם ומבקשים לגרשם מהשטח ואף לכלותם. בעת ההיא התנהל ויכוח בין בן-גוריון וברל כצנלסון לזאב ז'בוטינסקי. האחד אמר: צריך להישאר באדמת תל חי גם במחיר סיכון בנינו ובנותינו היושבים בה, שכן רק בנוכחותנו הפיזית במקום ייקבעו הגבולות בהמשך. אחרים אמרו, לא טוב למות בעד ארצנו. טוב לחיות למענה. בואו ניסוג לראש פינה, נאגור כוח ונתקוף שוב. כשאני מספר על הימים ההם, ההנהגה המקומית הצעירה והנמרצת שלנו משייכת את הקול שקרא להישאר ולהילחם לזאב ז'בוטינסקי, ואני מתקן שהיה זה דווקא בן-גוריון שהאמין בהיצמדות לקרקע. בן-גוריון צדק, אני אומר לחברַי ראשי הרשויות הצעירים ממרום גילי ומעשרות שנים כתלמיד הדוק של ז'בוטינסקי, אם היינו מפקירים צבאית את השטח כדי להתארגן מחדש הגבולות של המדינה שבדרך היו נקבעים אחרת. הנה היום, תחת החלטת מועצת הביטחון 1701, במקום שאויבינו לא יוכלו לעבור דרומה מהליטאני, אנחנו אלה שלא יכולים לעבור את קו טבריה. בזכות ראשי הרשויות ישובו התושבים לבתיהם וקולות צחוק ימלאו את חבלי הארץ החבוטים.
אני מאמין בכוחו של האור הזה לרפא את החושך המקיף אותנו, לפחות עד שתבוא רגיעה וישובו בנים ובנות לגבולם, לביתם, לחופש אליו נולדו.
אני חותם את המילים הללו ומניח אותן בפתח פרקי חיי המוגשים לפניכם בשעות שלא האמנתי שיבואו עלינו. מעל הכול ניצבים כעת שני דברים:
הראשון, חובתנו להשיב את כל החטופים והחטופות לביתם. לא מדובר בהחלטה של ראש ממשלה זה או קבינט אחר. יש כאן עיקרון שבלעדיו אין. אנו חפצים לשמור על מדינתנו כמדינה יהודית-דמוקרטית ולפיכך עלינו לקדש את חיי אזרחינו ולעשות כל שביכולתנו כדי להגיע להסדר, ויש דרכים להגיע לכזה, שישיב לביתו כל אזרח ואזרחית שנקלעו לצרה.
ונוסף על כך, עלינו לדעת מאין באנו ולאן אנחנו הולכים בכל רגע ורגע - להבין מהי התוכנית. אי-אפשר לחיות כאן, ובכלל, אם איננו יודעים לאן פנינו, גם אם נוח לנו, לפעמים, לשקר לעצמנו.
רובי ריבלין
ירושלים
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.