פַאאֶזֶה
בשעה ארבע אחר הצהריים, ב־16 באוגוסט 1953, לאחר ימים של התחבטות, קיבלה פַאאֶזֶה החלטה. לא היה עוד טעם בשתיקה. אם תוסיף לחכות הכול עלול לקרוס. לא הייתה לה ברירה אלא ללכת ולהגן על זכויותיה. למרות זאת, למרות הכוח האדיר שהחל לנוע בתוכה, נדרשה לה שעה תמימה להתלבש. את הגרביים גרבה באטיות. את שמלתה היא פשטה, ובמקומה לבשה חולצה קצרה וחצאית פשתן קיצית. מדי כמה רגעים חשבה לעצמה שאולי אמיר חאן יהיה שם, ועצם המחשבה על אמיר חאן הלהיטה את גופה. אין ספק שאם אמיר חאן יהיה שם, היא תתקשה לדבר. היא לא תצליח לדבר כלל. היא תיאלץ להמשיך לשמור את כל הדברים בלבה ושוב תשקע בספקות. כי בכל פעם שרצתה לדבר קרה משהו, ובעקבותיו באו הספקות, ההיסוסים, שיקולי התועלת.
בשעה שפידרה את פניה מול המראה אמרה לעצמה, "אני מזדקנת." היא הייתה בת עשרים ושמונה וחודשיים. לא זקנה, כמובן, אלא תשושה.
היא נעלה נעליים, לקחה את התיק וירדה במדרגות. סבתא ישבה על דרגש בחצר והביטה בבריכה. נקישות עקביה של פאאֶזה משכו את תשומת לבה. היא שאלה:
"את יוצאת?"
"כן!"
"לא כדאי, ילדה שלי, יש בלגן רציני."
הרדיו של השכנים דלק, וקולות ההמולה שעלו ממנו הגיעו עד לחצר. פאאֶזה היססה. סבתא צדקה.
"לפחות שימי צ'אדור על הראש," אמרה לה.
פאאֶזה חזרה למעלה בשתיקה. היא שלפה מערימת הבגדים את הצ'אדור השחור שנהגה ללבוש בהלוויות, והתעטפה בו מול המראה. הקפלים הגסים במשי שיוו לה מראה פגום, כמו קובייה שמביטים בה מצד אחד בלבד. אם אמיר חאן יהיה שם, הוא בטח יקניט אותה. היא אהבה את ההקנטות של אמיר חאן, אבל לא בעניינים כאלה. כשהיה מקניט אותה על שעדיין לא התחתנה, זה היה נחמד, אבל אם הוא יתחיל להקניט אותה לגבי הצ'אדור השחור שלה, זה לא יהיה נחמד. היא עלולה לפרוץ בבכי, ולא טוב שתבכה מול אמיר חאן. היא אמרה לעצמה שבכל מקרה אין לה ברירה. שוב ירדה במדרגות, הפעם מכוסה בצ'אדור. סבתא לא הוסיפה דבר. היא הפסיקה לחלק הוראות כבר לפני הרבה זמן.
פאאֶזה יצאה לרחוב. זה היה רחוב צדדי. במרחק נשמעה המולה, אבל היא לא הגיעה עד לרחוב הקטן, ובתוך זמן קצר הופיעה מונית. היא נכנסה ואמרה:
"רחוב סֶזאוַואר."
הנהג הביט בה במראה הפנימית והתחיל לנסוע.
"את לא מפחדת? יש בלגן גדול בחוץ," אמר לה.
"אין לי ברירה."
"אני חייב לעשות עיקוף קטן," הסביר הנהג. "אי אפשר לנסוע ברחובות הראשיים. זה מסוכן."
"זה בסדר."
הנהג נסע דרך רחובות צדדיים. באחד הצמתים היה פקק תנועה קטן. מישהו עמד באמצע הרחוב וסימן לנהגים לעצור. כמה מכוניות עמדו בטור. לפתע הוא זינק למדרכה והתחיל לרוץ. מישהו רדף אחריו. הוא פנה לאחת הסמטאות ולא הופיע שוב. המכוניות החלו לנסוע. אדם אחר זינק על תא המטען של המונית שפאאֶזה נסעה בה. הייתה לו סכין, והוא חבט בה בשמשה. פאאֶזה לא הביטה בו. היא הרכינה את ראשה. עכשיו התחרטה שיצאה. לפתע בלם הנהג בבת אחת. ראשה של פאאֶזה הוטח בעוצמה במושב שלפניה. הנהג חזר לנסוע במהירות, וגופה של פאאֶזה נזרק לאחור. האיש שטיפס על המונית הושלך אל הכביש.
"אמרתי לך שמסוכן בחוץ. אני לא לוקח עוד נסיעות היום," אמר לה הנהג.
פאאֶזה לא ענתה.
"איזה טמטום, הסקרנות עוד תהרוג אותי. האישה אמרה לי מאה פעם לא לצאת."
פאאֶזה לא ענתה. היא לא אהבה את מבטו של הנהג, שבהה בה בלי הפסקה דרך המראה הפנימית. היא רצתה לצאת מהמונית כבר עכשיו.
בסופו של דבר הם הגיעו. היא נתנה לנהג שטר של שני טומאן. מגע ידו צמרר אותה כל כך שהיא לא חיכתה לעודף. היא פתחה את דלת המונית ויצאה במהירות.
הבית היה בקרבת הרחוב הראשי, וגם כאן היה אפשר לשמוע את קולות ההמולה. פאאֶזה צלצלה בפעמון, ובמהלך שתי דקות נוראות טעמה את טעם ההמתנה, כמו רעל. עאלִיֶה פתחה את הדלת. היא הייתה ישנונית.
"עד עכשיו ישנת? תהיי בריאה, סבתא'לה," אמרה לה פאאֶזה.
עאליה בירכה אותה לשלום וזזה לאחור כדי לתת לה להיכנס.
"גברת מוּנֶס בבית?" שאלה פאאֶזה.
"כן."
"איפה היא?"
"היא בטח בסלון."
פאאֶזה פנתה לסלון. בצעד הראשון אמרה, "הוא שם." בצעד השני אמרה, "לא שם," וכך המשיכה עד שהגיעה לדלת. זה היה בצעד החמישי. פאאֶזה אמרה, "הוא שם," ופתחה את הדלת. מונס ישבה לבדה מול הרדיו והאזינה ברוב קשב. אמיר חאן לא היה שם. היא חשבה לעצמה שאולי הוא למעלה, ישן.
"שלום!" קראה פאאֶזה.
פניה של מונס אורו.
"איזו הפתעה, יקירתי, מה שלומך? כבר לא רואים אותך," היא אמרה וקמה אט־אט ממקומה. את הרדיו היא החלישה.
"שלום שלום, גם אותך לא רואים, גברת, מה יהיה?" הנשים נישקו זו את זו, בעודן ממשיכות לזמזם מילות סרק ודברי נימוסין, והתיישבו זו לצד זו סמוך לרדיו.
"את פה לבד?" שאלה פאאֶזה.
"כן, מותק, רק אני פה. ההורים עלו למַשְׁהַד."
"אז למה לא אמרת לי?"
"הם נסעו כבר לפני יומיים."
"באמת? ומה עם אמיר חאן?"
"הוא לא כאן, הלך לעבודה."
"אוי לי, עכשיו זה לא זמן ללכת לעבודה, עם כל הבלגן הזה."
"בכל פעם שהוא יוצא הוא אומר, 'אני הולך לעבודה.' אני, מה אני יודעת."
"אני לא מאמינה!"
"ואני לא מאמינה כמה שאת יפה!"
"תודה, איזו מחמאה."
"שום מחמאה, את רוצה תה?"
"אני אשמח, אם לא קשה."
מונס קמה להביא תה, ופאאֶזה כיבתה את הרדיו. הרדיו היה עלול להפריע להן לדבר, והיה אסור לה להמשיך להסס. מונס חזרה בלי להוציא הגה והתיישבה מול פאאֶזה. פאאֶזה קראה איפשהו שאנשים עם פנים עגולות נולדים טיפשים. מיד כשקראה את זה, מיהרה למראה והביטה בפניה. היא ידעה שהפנים שלה לא עגולות. פעמים רבות אמרו לה שיש לה פני סוס, ויותר מכולם אמרה לה את זה סבתא, בנימה העוקצנית הזאת שלה שמשאירה מועקה בלב במשך שנים. אז היא רצה למראה והביטה בעצמה, והשתכנעה שאין סיכוי שהיא טיפשה. החל מאותו הרגע אימצה לעצמה את ההרגל לבחון את צורת פניו של כל מי שפגשה. לאמיר היו פנים מרובעות עם סנטר חזק ומרשים. אבל מונס נולדה עם פנים עגולות. עגולות להפליא. משהו בין ירח מלא לביצה. בעשר השנים שחלפו מאז היא חשבה שמונס טיפשה, אף על פי שמונס מבוגרת ממנה בעשר שנים לפחות. אבל היא המשיכה להיות חברתהּ. אמנם היא קיבלה את טיפשותה של מונס כעובדה, אבל עם זאת היה במונס קסם ששימר את חברותן, ושנה־שנתיים לאחר מכן כבר צצה סוגיית אמיר. ועכשיו, בכל פעם שנפגשה איתה, עשתה זאת גם בגללה וגם בגלל אמיר חאן. לעתים קרובות חשבה שאילו היו פניה של מונס מעט ארוכות יותר, אולי כבר הייתה מבינה עניין ומשדכת בינה לאמיר חאן. לא אחת חשבה לעצמה, "בחורה מסכנה, למה הפנים שלה עגולות כל כך?" עאליה הביאה את התה לחדר. הן שתו, ומונס הציצה מדי פעם ברדיו. אף שהייתה מבוגרת יותר, ואף על פי שהיו בביתה, היא לא העזה להדליק אותו.
"בחוץ יש בלגן?" שאלה.
"כן! מהומה אמיתית."
"אמיר חאן אמר לי לא לצאת. הוא אמר שאנשים שוחטים אחד את השני."
"כן, הוא צודק. מישהו קפץ לי על המונית בדרך."
היא חשבה שאסור לה לתת לשיחה לאבד כיוון, ושאלה:
"ראית את פַּרְוִוין בזמן האחרון?"
"לא, כבר חודש לא ראיתי אותה."
"באמת? למה?"
"בפעם האחרונה שנפגשנו, הבן שלה היה חולה. היא אמרה שיש לו חצבת, שעדיף שאף אחד לא יבוא כדי לא להידבק."
"יותר טוב שלא פגשת אותה."
מונס לכסנה מבט חטוף אל פאאֶזה. פאאֶזה חיכתה שמונס תשאל לְמה הכוונה כדי שהיא תוכל לומר את המשפט הבא, אבל הרווקה הזקנה רק הביטה בשטיח הפרחוני. היא נאלצה להמשיך בעצמה:
"בחיים שלי לא ראיתי אדם חסר בושה כמוה."
כעת הפנתה מונס את מבטה אל פאאֶזה. עיניה התרחבו בפליאה.
"למה?"
זו הייתה שאלת תם. פאאֶזה חשבה לעצמה, אלוהים, הלוואי שהפנים שלה לא היו עגולות כל כך. היא אמרה:
"היא בנאדם שפל, טינופת. זה נורא להבין דבר כזה אחרי עשר או חמש־עשרה שנות חברות. פתאום היא כמו בנאדם אחר. היא איבדה את הבושה. בשלב הזה כבר אין לה מעצורים."
עיניה של מונס ברקו באימה.
"מה היא רוצה לעשות? היא רוצה להתגרש?"
"לא, איפה, מה פתאום. אין שום סיכוי שהיא תתגרש, הנבלה. אחי המסכן." מונס קפצה את שפתיה במבוכה. היא הסתקרנה. במוחה ניסתה להבין למה פרווין היא חסרת בושה, אך לא הצליחה. היא פגשה אותה פעמים רבות בביתה של פאאֶזה. במסיבות, באזכרות, בטקסי "רוֹזֶה". הן היו מיודדות, ומונס לא מצאה בה שום פגם.
מונס הביטה בפאאֶזה. היא חיכתה שתסביר לה למה פרווין חסרת בושה. ובעוד פאאֶזה מביטה גם היא במונס, נעשו לפתע עיניה אדומות, ואז אדומות יותר, ולבסוף החלו לזלוג הדמעות. בבואת דמעותיה השתקפה בעיניה של מונס, וגם היא החלה לבכות. כך היה תמיד. בכל פעם שמישהו בכה, גם מונס פרצה בבכי. היא לא ידעה למה זה קורה. היא פתחה את שפתיה, שחשקה מפאת הבכי:
"לא, לא, אל תבכי. מה קרה?" שאלה.
פאאֶזה חיפשה את הממחטה שלה, אך לא מצאה אותה. בסופו של דבר מחתה את עיניה בקצה הצ'אדור.
"יש לך מושג כמה נחמדה הייתי אליה? את חושבת שבלעדַי היה לה כל הטוב הזה? רק בשנה שעברה היא התרגזה פתאום על אחי. זאת הייתה אשמתה. הטיפשה הזאת קמה, ארזה תיק ונסעה לאמא שלה. כאילו שאישה עם כבוד עושה שטויות כאלה. ומי נראה לך פייס ביניהם? אני, כמובן. הכנתי ארוחת ערב שכל העיר עדיין מדברת עליה. הלכתי להביא בשר ממירחַנְד. נתתי לו שני טומאן כדי שישמור לי את הנתח הכי טוב. הכנתי חוֹרֶשֶה־בּאדֶמְג'אן. תַהּ־צ'ין עם כבש הכנתי בשבילה. ג'וּגֶ'ה קבב הכנתי. איזה ג'וג'ה קבב זה היה. מרחתי אותו בלימון, נענע ותבלינים. שעה וחצי צליתי אותו בחצר. הכנתי תרד ביוגורט. את חושבת שהיה לי קל למצוא עגבניות? לקחתי את עצמי והלכתי לשוק כדי למצוא עגבניות. שלחתי את המשרת של סַרְהַנג סָרְוְבּאלא לקנות עראק, והשקיתי את אבא שלה."
פאאֶזה קפצה את שפתיה במרירות עזה שנבעה מעומקי נשמתה. מונס הביטה בה בעיניים קרועות לרווחה.
"ואז מה קרה?" שאלה.
"מה כבר יכול לקרות? הרי ארגנתי להם שם חתונה שנייה. שלחתי אותה בחזרה אל אחי. ואז, חודשיים אחר כך, המפלצת הזאת אמרה שהיא רוצה לעשות משהו בתמורה, אבל בעצם היא רצתה להרוס לי. היא ארגנה ארוחת ערב. הנבלה הזאת החליטה שהיא מכינה אוכל אירופאי. זרקה כמה חתיכות גומי על צלחת וקראה לזה סטייק. באמת. כאילו אנחנו מטומטמים. כאילו אין לנו טעם. באותו הרגע הבנתי שהיא במלחמה איתי. אמרתי לעצמי, אני אראה לך מה זה מלחמה."
"היא אף פעם לא אמרה לי שהיא רוצה מלחמה," אמרה מונס.
"מה רצית שהיא תגיד? מה, שהיא רוצה להתעלות עלי? כבר שנים כל מי שאוכל את הבישולים של פאאֶזה משבח אותם בלי סוף. ועכשיו השחצנית הזאת תעז לומר שהיא יוצאת למלחמה? בת זונה, היא בחיים לא תשתנה. זאב נשאר זאב — גם אם גדל בין בני אדם."
"כן."
"אז הלכתי ופתחתי ספר בישול. מי שמכין תה־צ'ין יכול להכין גם סטייק מגומי. את כל המתכונים למדתי."
"ברור שלמדת," אמרה מונס. "זאת לא בעיה. ברדיו מלמדים כל יום בבוקר איך להכין את המנות האלה. זה קלי קלות."
"זה מה שרציתי להוכיח. אז הכנתי עוד ארוחת ערב."
"מתי זה היה?"
"לפני חודש בדיוק. אמרתי לכולם שיבואו והכנתי אוכל אירופאי. הלכתי למירחנד ונתתי לו חמישה טומאן כדי שישמור לי שמונה נתחי פילה. קניתי אפונה. קניתי שעועית ירוקה, עגבניות, תפוחי אדמה. הכנתי אורז בשעועית, עם סלט. הכנתי תרד ביוגורט. את לא מאמינה, יקירתי, איזה רוטב הכנתי לפילה, ללקק את האצבעות. הלכתי לשוק וקניתי את האפרסקים הכי גדולים שהיו שם, וגם נקטרינות ודובדבנים מתוקים וחמוצים. שלחתי את המשרת של סַרְהַנג סָרְוְבּאלא לקנות עראק, ואז שפכתי את העראק לקנקן, ואת הקנקן שמתי בקרח, בתוך קערת הקריסטל של סבתא."
מונס הביטה בפאאֶזה בהערצה. "למה עשית את זה?" שאלה.
פאאֶזה חייכה. "כדי שהעראק יישאר קר."
"מדהים!"
"כן, חבל שלא ראית."
"אז למה לא הזמנת אותי?"
"כי אמיר חאן היה בשיראז. ידעתי שבסוף הערב תצטרכי לחזור לבדך."
"אה."
"בקיצור, הם אכלו והתפעלו. אכלו והתפעלו. ליקקו את האצבעות וכמעט אכלו גם אותן. ראיתי שהיא עומדת להתפוצץ מקנאה. ישבה שם אדומה כמו סלק."
"פרווין?"
"ברור, אלא מי? את יודעת מה היא עשתה אז?"
"לא."
"פתאום, בלי שום התרעה מוקדמת, היא אומרת, 'פוּזי, חמודה.' בכל היקר לי, היא קראה לי פוּזי. לא היה לה כוח לפתוח את הפה ולקרוא לי פאאֶזה. היא אמרה, 'פוזי, חמודה, אני חייבת לומר לך משהו, על פילה לא שופכים רוטב.' היא דיברה בקול רם כל כך שגם השכנים שמעו."
"אני לא מאמינה."
"תארי לך באיזה הלם הייתי. שאלתי מי אמר לה שלא שופכים רוטב על פילה, והיא אמרה שהיא שמעה את זה ברדיו. אמרתי, אבל אני קראתי על זה בספר. היא אמרה שגם היא קראה בספר. אמרתי לה שהספר כנראה מלא בשטויות. חבל שאחי התערב. הוא אמר, 'מה זה משנה אם שופכים רוטב או לא, העיקר שטעים.'
"תביני, היא התרתחה כל כך שאחי מגן עלי. ישבה בפרצוף חמוץ עד סוף הארוחה."
מונס הייתה מרותקת כל כך לסיפור, שפאאֶזה לא התאפקה והוסיפה לו עוד כמה קישוטים.
"בקיצור, היא ישבה בפנים חמוצות עד שהגברים יצאו למרפסת. והיא נשארה בפנים, כאילו כדי לעזור לי לפנות את השולחן..."
פאאֶזה השתתקה ושפתיה החלו לרעוד. היא לא יכלה לשאת את זה עוד. הדמעות זלגו בשקט על לחייה.
"אוי אלוהים, אל תבכי," אמרה מונס והתחילה גם היא לבכות.
"ואז," המשיכה פאאֶזה, "בזמן שאנחנו מפנות את השולחן, היא באה ואומרת לי, 'מי שנדבקת לפֶתי במסדרון, צריכה להתחיל לשמור על קרום הבתולים שלה במקום להתעסק בבישול.' " הדמעות הרטיבו את פניה של פאאֶזה וזלגו על חצאיתה, ומונס, שפערה את עיניה הדומעות מרוב תדהמה, שאלה, "מי זה פתי?"
"האח הבן־זונה שלה. נראה כמו חרא. כמו טינופת שעלתה מהאסלה. אני ופתי... איך עלה לי הדם לראש. בהתחלה חשבתי שאני אחטיף לה סטירה מצלצלת, ישר על האוזן, שתקרע לה את עור התוף, משהו שהיא לא תשכח אף פעם. חבל שאחי היה שם. אחר כך חשבתי, היא הכניסה לי, ועכשיו אני הולכת להכניס לה בחזרה. אמרתי, 'קודם כול, תראי איך האח הזה שלך נראה, רק מלאך המוות יסכים להתעסק איתו במסדרון. חוץ מזה, הבתולים הם לא קרום, אלא חור. שלושה ילדים כבר השרצת, ואת עדיין לא יודעת שזה חור, ולא קרום. אחר כך את מעיזה לדבר על אחרים...'"
מונס לא בכתה עוד. רק בהתה בפניה של פאאֶזה.
"אמרתי לה, 'עוד פעם אחת את פותחת את הפה המלוכלך שלך ואומרת לי דברים כאלה, אני מקצצת אותך למאה פרווין קטנות.' טוב מאוד שהנבלה הזאת מפחדת מאחי. השתתקה כמו מתה."
מונס נעצה את עיניה בשטיח בשתיקה. פאאֶזה מחתה את הדמעות מעיניה ובחנה את המתחולל בפניה של מונס בעיון רב.
"ברור לי שהיא נחש," אמרה. "עד שהיא לא תכיש, היא לא תרפה. עכשיו היא מסתובבת ומלכלכת עלי. טוב, מה זה חשוב? המצפון שלי נקי והראש שקט. היא כל כך עצבנה אותי שרציתי ללכת אל גברת מַהּ־גַ'בּין, לקחת ממנה אישור בתולים, למסגר אותו ולתלות אצלי בחדר כדי שהעיניים הקנאיות שלה יצאו לה מהחורים." מונס המשיכה להביט בשטיח.
"הבתולים הם קרום," אמרה לבסוף. "זה מה שאמא שלי אומרת. אם נערה קופצת מגובה רב, הבתולים שלה נקרעים. זה קרום, הוא יכול להיקרע."
"מה זה השטויות האלה, יקירתי? הבתולים הם חור. אבל הוא צר, ואחר כך הוא מתרחב."
"אה."
מונס החווירה. פאאֶזה בחנה אותה.
"קרה משהו?"
"לא, כלום. פשוט, זה חייב להיות קרום."
"לא, לא. קראתי על זה בספר. אני קוראת הרבה. הבתולים הם חור."
עאליה, צלחת פירות בידיה, ואמיר חאן נכנסו כמעט בו־בזמן. פאאֶזה בירכה אותו בצניעות. אמיר, שנראה כמו ריבוע מהלך, שאל לשלומן והתיישב בכורסה שבצד החדר.
"בחוץ שוררת מהומת אלוהים. אל תצאו," אמר.
אחר כך שם לב לעיניהן האדומות.
"קרה משהו?"
"לא," ענתה מונס.
האדיבות נעלמה מעיניו של אמיר חאן. הוא הזעיף את פניו.
"שאלתי מה קרה."
"שפכנו את הלב," אמרה פאאֶזה.
"בסדר, אבל למה לבכות?"
"עזוב, ככה זה נשים."
בדל חיוך הבליח על פניו של אמיר חאן.
"טוב, אני חייבת לזוז," אמרה פאאֶזה.
"לאן את רצה?" שאל אמיר חאן. "תוהו ובוהו בחוץ, אפילו כלב לא מזהה את בעליו."
"אני חייבת ללכת, כבר מאוחר."
אמיר חאן רצה להציע שתישאר ללילה, אך התחרט. המשפחה שלה בטח תדאג.
"אני אקח אותך," אמר. "שמחנו שבאת, אבל ביום כזה אישה לא צריכה לצאת מהבית."
"זה בסדר, אמיר חאן, זה לא מפחיד עד כדי כך."
הוא החמיץ פנים ואמר, "למה שאישה תצא החוצה בכלל? הבית שייך לאישה, והעולם שבחוץ שייך לגבר."
פאאֶזה לא ענתה. לא יועיל לה להתווכח עם אמיר חאן. צריך לתת לתנאים להבשיל. פרווין הפסיקה לטרוד את מחשבותיה. היא כבר לא תוכל לבחוש בקלחת. פאאֶזה שמחה שהיא לקחה את העניינים לידיים.
אמיר חאן קם כדי לקחת את פאאֶזה הביתה לפני רדת החשכה. היא שמחה להישאר איתו לבד.
"ברחובות צדדיים פחות מסוכן," הסבירה. "זה מה שנהג המונית אמר."
קוראים כותבים
There are no reviews yet.