נשיקה ארסית

דוד בנדטו הוא האיש החזק ביותר במאפיה של ניו יורק, אבל אפילו הוא לא הצליח לתפוס את הפושעים שטבחו במשפחה שלי, לפני שלוש־עשרה שנים.

איש לא לקח אחריות על ההרס הנוראי שנגרם לחיים שלי. אם לפני הרצח הייתי קשת בענן, אחריו הפכתי לציור מונוכרומי קודר. סגורה, חשדנית, אבל גם מחושלת ומפוכחת יותר. העיניים שלי נפקחו בבת אחת ומאז, לעיתים קרובות, לא הצליחו להיעצם בלילות. חלמתי עליהם הרבה.

הנשמות שלהם זעקו אליי מתוך ערפל, חסרות מנוחה. או שאולי אני זו שהייתה חסרת מנוחה. לעיתים, החלומות היו שמחים ומלאי אידיליה, ולהתעורר מהם היה הסיוט האמיתי.

סיימתי שתים־עשרה שנות לימוד רק כדי לסמן וי. הציונים הטובים באו לי בקלות, אבל לא באמת תכננתי לעשות איתם משהו. בכל מקרה לדוד שלי יש מספיק כסף כדי לכלכל חלק לא קטן מתושבי ניו יורק.

מה שטרף את כל הקלפים הייתה העובדה שדודה איזי חלתה לפני כשבעה חודשים. היא אובחנה בתסמונת "האמאן־ריץ'" הנדירה שגורמת לנזק נרחב לריאות. היא סובלת מחום, שיעול וקוצר נשימה. העור שלה חיוור וחולני, ונדמה שבכל יום שעובר, היא הופכת לחלשה יותר ויותר. מהאישה החזקה שהכרתי היא הפכה לצל של עצמה. זה רק עניין של זמן עד שאאבד גם אותה.

אני מעדיפה להיות בבית איתה ועם הלגה, האחות הצמודה שלה, אבל במקום זה, אני תקועה באולם הראוותני הזה, בנשף התרמה לסרטן הריאות.

דמעות עומדות בעיניי, אבל אני לא נותנת להן להשתחרר. אני פאקינג שונאת את דוד שלי על כך שהוא מכריח אותי להיות כאן. אני פאקינג שונאת את החיוך הקר שלו, את העיניים האפורות העכורות ואת קולו העמוק. הוא יודע שאני לא מעריצה נלהבת שלו, וזה ממלא אותו תסכול, כי הוא עושה הכול כדי להתחבב עליי. אני בוהה בנברשות הקריסטל המרשימות שמשתלשלות מהתקרה, בשולחן העמוס בכל טוב, בנשים הגנדרניות שצוחקות ורוקדות בחינניות, ובמלצרים שמגישים עוד ועוד מנות אוכל ומתאבנים.

אני מחניקה פיהוק כשדוד בני נכנס לשדה הראייה שלי בתזמון מושלם כשהוא מלווה בגבר גבוה ומושך. נהדר.

עיניו הירוקות והמדהימות של הגבר סוקרות אותי מכף רגל ועד ראש.

"ויטו, תכירי, זה רומיאו מאסי. רומיאו, זאת ויטוריה סנטורלי, האחיינית שלי." בני החליט להעניק לי את שם המשפחה שלו כדי לספק לי מעטפת הגנה ולשמור עליי. משפחת מאסי ידועה לשמצה כאחת ממשפחות הפשע החזקות ביותר בניו יורק, ורומיאו הוא הדון הצעיר שלה.

"נעים מאוד." הקול שלי קר כשהוא נושק לידי. הוא יפהפה וברור לעין שהוא בכושר. קעקועים מקשטים את צווארו ואת זרועותיו החזקות והחשופות תחת שרוולי החולצה המופשלים. כל אישה במקום הייתה מאושרת להניח עליו את הטלפיים שלה, אבל לא אני. המחשבות שלי רחוקות שנות אור מכאן.

"תרקדי איתי." אין בנימת קולו מקום למשא ומתן. אני נאנחת חרישית ומהנהנת, למרות שהייתי מעדיפה ללקק את הרצפה מאשר לרקוד איתו או עם כל אחד אחר, לצורך העניין. אין שום סיכוי בעולם לברוח עכשיו. אני מתרוממת מהכיסא בחוסר חשק.

"בשמחה." אני עונה כאילו יש לי ברירה. עיניו נוצצות בגוונים שונים של ירוק כהה, וכתמים צהובים קטנטנים מפוזרים סביב הקשתית. פיו החושני מתעוות בחיוך ציני כשאנחנו משאירים את דוד בני מאחור.

"את לא רוצה להיות כאן." הוא קובע בביטחון שאני לא אוהבת.

"מי כן?" אני פולטת נחרת צחוק כשהוא מתקרב וכורך את זרועו סביב מותניי. הקרבה אליו גורמת לבטן שלי לגעוש. מה יש לי? אולי חטפתי קלקול קיבה?

"מטרת הנשף לא חשובה מספיק בעינייך?" אנחנו מתחילים להסתחרר לצלילי המוזיקה באיטיות. הוא רקדן מעולה, הממזר. לא כמו הדינוזאורים שרקדו איתי והתנצלו בכל פעם שדרכו לי על האצבעות.

"היא חשובה, אבל לא כמו שנת היופי שלי." אולי אם אצליח לשכנע אותו שאני ילדה קטנה ומפונקת הוא יירתע ממני ויעזוב אותי לנפשי.

"אני נוטה להסכים." הוא חושף שיניים בחיוך של קוטל לבבות. "אם אני לא ישן לפחות שש שעות, אני הופך למפלצת ביום למחרת."

"אתה? מפלצת?" השפתיים שלי מתעקלות לחיוך, "איכשהו, אני מתקשה מאוד להאמין בכך."

משפחת מאסי היא האכזרית ביותר מבין חמשת המשפחות השולטות, כולל המשפחה שלנו. השמועה אומרת שלעיתים הם נוהגים לשרוף חיים את אלו שמגלים ולו רמז קטן לחוסר נאמנות בין החיילים שבשורותיהם. כשאני מביטה בעיניו של הדון שלהם, אני מאמינה לזה בכל ליבי. אין שום דבר אנושי בעיניים שלו.

רעד קל חולף בגבי.

אות מבשר רע.

"קרה משהו?" הוא מעביר את הלשון על שפתיו כמו ערפד תאב דם. אני מנידה בראשי לשלילה.

"זה כלום."

"בנדטו מעוניין בשידוך בין שתי המשפחות." הוא מטיל את פצצת האטום באגביות, כאילו חתונה היא דבר של מה בכך.

אני מפסיקה לנשום.

מה?! מתי בני חשב לספר לי על זה?

"תן לי לנחש. לי אין שום מילה בנושא?" טון קולי זועם, אבל התשובה שלו כמעט גורמת לי למעוד ולהשתטח על הרצפה המבריקה. הוא מייצב אותי בזמן.

"סירבתי."

"אני לא מבינה." אני מסתירה את ההלם שלי.

"את צעירה מדי מכדי להינשא, פִּיצ'וֹנַה2." ההערה שלו מעוררת בי התנגדות פנימית קשה.

את פאקינג אמורה לשמוח! מה לעזאזל לא בסדר איתך?

"נחמד כל כך להיות שותפה בתהליך קבלת ההחלטות." אני משפדת אותו במבטי.

"העובדה שאת מדברת כמו ילדה קטנה רק מדגישה את הנקודה שלי." הלחישה שלו באוזני גורמת לשערות על עורפי לסמור, "נולדת לתוך העולם הזה. את לא הראשונה ובטח שלא האחרונה שתתחתן בשידוך, אז למה את מופתעת כל כך?"

"אולי הציפיות שהיו לי מדוד שלי היו גבוהות מדי," העובדה שהוא מעלה נקודה נכונה רק מתדלקת את הרוגז שלי. "אולי הייתי מספיק תמימה כדי לקוות שהמסורת המטופשת והמיושנת הזאת תיעלם מהעולם. אנחנו כבר מזמן לא בימי הביניים, לעזאזל, אנחנו במאה העשרים ואחת. הגיע הזמן שמשהו ישתנה."

"ואת חושבת שאת, ילדונת בת תשע־עשרה, תצליחי לשנות מסורת בת מאות שנים?" הוא לועג.

"העובדה שאני אישה צעירה, ממש לא הופכת אותי לחלשה." אני דואגת לדרוך "בטעות" על רגל שמאל שלו ומסתירה בקושי חיוך זדוני. "אוי, תסלח לי. אני יכולה להיות מגושמת כל כך לפעמים."

"כמו שאמרתי, ילדה קטנה." הוא מחזיר לי חיוך של אדם שרגיל לנצח. קיוויתי שלכל הפחות הרגל תכאב לו.

"ייתכן שאני ילדה, אבל לפחות אין לי צורך ללחוץ על נקודות רגישות של אנשים אחרים כדי להקטין אותם ולנפח את האגו שלי." אני פולטת באימפולסיביות טהורה. אילו הייתי חכמה יותר, כנראה לא הייתי מעליבה את אחד מראשי המאפיה הכי מסוכנים בניו יורק.

"כשאלחץ על הנקודות הרגישות שלך, הדבר האחרון שיעניין אותך זה הגודל של האגו שלי." הגיחוך שלו מרושע, "הגודל של הזין שלי, לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר."

"תן לי להבין, אני לא מספיק מבוגרת כדי להינשא לך, אבל אני בגיל הנכון כדי לשמוע גסויות?" הדם שלי רותח. "אני נראית לך כמו מישהי מופקרת שאתה מרשה לעצמך לדבר אליי בחוסר כבוד?"

"זה כל מה שנדרש כדי לזעזע אותך, פיצ'ונה? בכנות, אני קצת מאוכזב." רומיאו בוחן אותי במבט אינטימי. עיניו החודרות, הקול המושך, הסקס אפיל שנוטף ממנו ללא מאמץ… הכול הופך ליותר מדי אינטנסיבי.

"למה ביקשת לרקוד איתי, אם אתה לא מעוניין בחתונה?" אני מתעלמת מהשאלה שלו לחלוטין.

"יש לי את הסיבות שלי."

"רצית לבדוק מה אתה מפסיד?" אני מקניטה.

"או לזכות מן ההפקר." אני נשבעת שעיניו מתמקדות פתאום בפה שלי. מישהו הגביר במקום את החימום או שאני מדמיינת?

"דוד שלי עוד ישמע על השיחה הזאת." אני ממצמצת בחוסר אמון, המומה מגסות הרוח שלו.

"אני אמור לפחד?" טון הדיבור שלו נע בין שעשוע לזלזול.

"אני בספק אם יש משהו על פני כדור הארץ שמסוגל לעורר בך רגש שמתקרב לפחד." אני פולטת במרירות. "צריך קודם כול להיות אנושי בשביל להיות מסוגל להרגיש משהו."

"ואיך הגעת למסקנה שאני לא אנושי?" שריר בלסת החזקה שלו זז בתנועה כמעט בלתי מורגשת. כמה זמן עוד יימשך הגיהינום הזה?

"העיניים שלך… הן חלולות. כאילו מישהו שאב את כל החיות מתוכן והשאיר רק ריק." אני לא מסוגלת להסיר ממנו את המבט, מכושפת. "מעולם לא ראיתי דבר כזה…"

"אולי זאת הסיבה לכך שקיבלתי את הכינוי "אנג'לו דלה מורטה3"," צל חיוך מופיע בזווית פיו. "היה תענוג של ממש לרקוד איתך."

הריקוד מסתיים והכישוף פג.

הוא חורך את גב כף ידי בנשיקה תמה, ומשאיר אותי לבדי על רחבת הריקודים.