עכשיו
עכשיו
פני
בחלומותיי רקדתי. עברו עשר שנים מאז ששרכתי את נעלי הפוינט שלי וגלשתי על במה, שלא לדבר על סטודיו, אולם בחלומותיי הרגשתי חזקה. גמישה. שולטת בגופי. הרגשתי כמו עצמי.
במציאות הייתי כמו כל עקרת בית אחרת בפרבר פורט קולינס שבקולורדו, אם כי לאחרונה הרשיתי לעצמי להתפלש בחלומות העבר וביקרתי בסטודיו שנהגתי לפקוד כילדה. כעת הוא מסעדת סאבוויי. איזו בדיחה. תכופות ישבתי על הספסל מחוץ לדלתות הכניסה הכפולות וייחלתי שהייתי יכולה להרשות לעצמי לשלם את דמי השכירות עבור המקום כדי לפתוח את הסטודיו מחדש; זו הייתה מטרתי מאז ומתמיד, אך החיים משתנים. אנחנו סוטים מהדרך. חלקנו הולכים לאיבוד בפרטים של חיי היום-יום, ולפני שאנחנו מספיקים למצמץ שוב, אנחנו בני שלושים וארבע וחלומותינו כבר בלתי מושגים.
באותו בוקר ספציפי הדלקתי את הטלוויזיה כדי לבדוק מה צפוי להיות מזג האוויר. האביב הגיע והקרח נמס, אך היום היה צפוי להיות עגמומי. במקום החדשות, הסרט לקום אתמול בבוקר מילא את המסך. כמה הולם, חשבתי, אף שלא בהכרח רציתי שהמעגל שלי ייקטע. בני בן הארבע-עשרה, ילדי היחיד, עמד לעזוב בסתיו ל-MIT, המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס. לעולם לא אדע איך גידלתי ילד גאון, אך הוא נראה צעיר מכדי לעזוב. מכדי לעזוב אותי, להשאיר אותי בחיים שכבר לא יכולתי לזהות, בנישואים שהלכו וגססו באיטיות ובשקט.
התהלכתי ברחבי הבית ווידאתי שהכול מסודר עד שמיילו ירד לארוחת הבוקר.
"אתה רוצה ואפל אוכמניות או פנקייקס או ביצים או-"
"אל תטרחי, אימא," אמר מיילו בגבו אליי כשהכין לעצמו אספרסו. "אני כבר לא אוכל ארוחת בוקר."
"ממתי אתה לא אוכל ארוחת בוקר? זו הארוחה הכי חשובה ביום. בזכותה אתה חכם כל-כך."
"זו לא הסיבה שאני חכם, אימא. זה בגלל שנולדתי ככה. זה בגלל אבא וסבא ובגללך."
"וגאווין ולינג וקיקי וסבתא," הוספתי, מזכירה לו את שני החברים הכי טובים שלי מהקולג', את אחותי ואת אימי – הכפר הקטן שעזר לי לגדל את מיילו.
"מה תעשי היום?" שאל.
"מזג האוויר סגרירי, אבל... אולי אגש לבדוק שוב את הסטודיו. אנסה לדבר עם הבעלים של המרכז המסחרי אם הוא יהיה במשרד שלו."
"את מתכוונת להגיד שתשבי מחוץ לסאבווי ותחלמי בהקיץ," אמר מיילו בהקנטה.
"אל תהיה חכמולוג. מותר לנערה לחלום."
"אני חושב שזה טוב בשבילך, אימא. את צריכה להתלבש, לצאת מהבית ולנשום קצת אוויר צח."
המילים שלו מכאיבות. באמת הסתובבתי מצוברחת רוב הזמן? מתי הפסקתי להתלבש? השפלתי מבט אל הפיז'מה שלי והעברתי יד בשערי. תיארתי לעצמי איך אני נראית בעיני בני.
התקרבתי אליו לחיבוק, והוא הרים אותי ומעך אותי חזק. "אני אוהבת אותך," אמרתי.
"את היית האימא הכי טובה."
"אני עדיין אימא שלך. אתה צריך לתת לי לערסל אותך כמו תינוק על הספה כל עוד אני עדיין יכולה."
"לא נתתי לך לעשות את זה מאז שהייתי, כאילו, בן חמש," אמר מיילו וצחק.
"היית בן שבע. אבל אני מניחה שאתה גבוה ממני בשמונה סנטימטרים אז אולי אתה צריך לערסל אותי כמו תינוק?"
הוא שוב צחק. הוא היה כל-כך נאה, בדיוק כמו אביו. חשבתי לעצמי כמה העולם יאהב אותו, ואיך אני מאבדת אותו.
"זה יהיה ממש מוזר, אימא."
"אני יודעת. אני הולכת להתקלח ואחר-כך אני זזה. תסמס לי מאוחר יותר, טוב?"
"אין בעיה." הוא סיים את האספרסו שלו בלגימה אחת, הרים את תיק הגב שלו והלך אל הדלת.
כשפסעתי אל חדרי, שמעתי את הדלת נסגרת והרגשתי את הדממה מחרישת האוזניים אופפת את הבית, כפי שקרה מדי בוקר כשמיילו יצא, ואחר-כך מתפזרת שוב עם שובו אחר-הצהריים. אך גם ראיתי את הצל הבלתי נראה של אותה דממה משתרך באופק של עתידי: דממה שתישאר לנצח.
ישבתי והתבוננתי בתלמידי הקולג' של קולורדו סטייט עוברים בדלתות של סאבוויי עם הכריכים שלהם. התמלאתי נוסטלגיה לתקופת הקולג' שלי, אף שלא יכולתי לומר מדוע – לא יכולתי לאכול ככה אפילו בתור סטודנטית. כנראה פשוט קינאתי בהם על הניצוץ שלהם. על העליזות. על העתיד הפרוש לפניהם.
שמעתי נהמה מוכרת של מנוע מכונית ופניתי לראות את גאווין נכנס למקום חניה ישירות מולי. עינינו הצטלבו דרך השמשה והוא הניד ראשו וצחק. חייכתי ונופפתי לו קלות.
גאווין תמיד היה נאה וגבוה, ראשו מלא בשיער חום-כהה סתור, ובגלל גבותיו העבותות נראו עיניו הירוקות אפילו חודרות ובורקות יותר. שפתיו המלאות התעקלו מעלה בטבעיות בקצותיהן, גם כשהוא לא היה מאושר. ידיו היו מחוספסות, עבות ומצולקות מעבודתו כמכונאי רכב, אף שידעתי שהוא עדיין מנגן בכישרון בגיטרה. אמנם אמרתי לו שפאות הלחיים שלו לא יפות ולא אופנתיות, אך הוא עדיין הסתובב עם פאות ארוכות ואף פעם לא התגלח עם תער אמיתי, רק עם מכונת גילוח מהסוג שמותיר זיפים קבועים. הוא גם ענד צמידים, דבר שהטריף אותי קצת. אמרתי לו שהם משווים לו מראה נשי, אך האמת היא שלא היה בו שום דבר נשי. בכלל.
"היי! איזו הפתעה," אמרתי כשנעמדתי כדי לחבק אותו.
"את נראית נהדר, פי. את תמיד מתגנדרת כדי לשבת מול סאבוויי?"
"חה! קיוויתי לפגוש את הבעלים של המרכז המסחרי. אני שוקלת להפוך את המקום הזה בחזרה לסטודיו לריקוד אחרי שהחוזה של סאבוויי יפקע, אבל אני לא בטוחה שיש לי מספיק כסף."
"זה יהיה מדהים. אתם לא יכולים למכור את אחת המכוניות שלכם או משהו? או אולי שעון של טאג?" הוא חייך בזחיחות. אמנם בעלי הרוויח טוב, אבל גאווין לא ידע שהמכוניות היו מליסינג – והלימודים ב-MIT יעלו הון.
"אוף, תשתוק. בוא נשב לאכול יחד צהריים. אתה כל הזמן אומר שאתה רוצה להתעדכן מה חדש, אבל לא ראיתי אותך יובלות. אנחנו יכולים לחצות את הרחוב אל הפאב הקטן הזה ליד בנק אוף אמריקה, אם אתה רוצה."
"קראת את המחשבות שלי. יש לי סיפורים," אמר בחיוך זחוח.
הבטתי בו בחשדנות. "חדשות גדולות?"
הוא נענע בראשו. "בואי נתיישב עם משקה קודם."
ישבנו בבר של הפאב ואני המשכתי לנעוץ בו עיניים בשילוב של סקרנות ופחד שסער בבטני. הוא הזמין בירה, ואני הזמנתי שרדונה עם כעכים של בירה וגבינה.
"זה שינוי אצלך."
לרוב דבקתי בסלטים, הרגל ישן מימי הריקוד שלי, אבל איבדתי הרבה במשקל בשבועות האחרונים. "אל תחשוב שאתה יכול להסיח את דעתי בקלות כזאת. תספר לי מה קורה. נפרדת מבריל?"
הוא לגם ארוכות מהבירה שלו והביט היישר לפנים. "אל תתרגזי, טוב?"
הבטתי בו ללא מילים והפחד בעבע וגלש. ואז הוא הנחית עליי את הפצצה.
הדקות הבאות היו מעורפלות כשגאווין, הבר וכוס השרדונה שלי ריצדו יחד לנגד עיניי. ניסיתי לשלוח יד אל הכוס אך גיליתי פתאום שהיא ריקה. מוזר. לפני רגע היא הייתה מלאה. סימנתי למלצר שיביא לי כוס נוספת ושתיתי אותה בבת-אחת.
נשימתי הייתה מהירה כשהטחתי את הכוס בבר וניפצתי את מצב הפוגה שלי – כך שגאווין חזר למיקוד חד. הייתי המומה.
"שיט, פני! תיזהרי. כמעט שברת את הכוס שלך!" הוא כמעט צעק.
"אתה פאקינג עובר לצרפת?!" צעקתי בחזרה.
הברמן היטה את ראשו אל הדלת, ובתוך דקות גאווין אחז בזרועי וגרר אותי בכוח מהפאב. חמקתי מאחיזתו ורצתי אל החניה, רותחת מזעם ושתויה מאוד. הייתי בקריזה מוחלטת כשהוא הדביק אותי. "אז אתה כן אוהב אותה?" שאלתי.
"את בריל? איזו מין שאלה זו?"
"פשוט תענה לי."
"פאק, פני. זה לא העניין. אבל אין לי ממש ברירה כאן, נכון?"
"תמיד יש ברירה."
הוא הזעים אליי פנים. "זה פאקינג קורע כשזה בא ממך."
נענעתי בראשי במרץ. "מצב שונה לגמרי."
"היית רוצה."
"מתי אתה עוזב?"
"בעוד יומיים."
"מה?!"
הוא רץ אליי וניער אותי בכתפיי. "בחיי, אם הייתי יודע שתיקחי את זה ככה, לא הייתי מספר לך במקום ציבורי. קחי את עצמך בידיים."
צרחתי מלוא ריאותיי ופלטתי קול גרוני כשהתקפלתי וחבקתי את בטני.
"קודם מיילו, ועכשיו אתה?"
"אל תפילי את זה עליי. לא בגללי את עומדת להיות בודדה ואומללה."
"לך לעזאזל, גאווין!"
"לכי לעזאזל, פני!"
הוא לא הסתובב – הוא פשוט התרחק בסערה בסגנון גאווין טיפוסי: חסר סבלנות, מרדני ושמוק גמור. אנשים בחניה בהו בנו פעורי פה, נחרדים, מכסים את אוזני ילדיהם. אבל אף אחד לא ניסה להתרחק. כשגאווין ואני נקלענו למצב כזה, היינו כמו מכונית מרוסקת בצד הכביש, מחזה שאי-אפשר לקרוע ממנו את המבט.
גאווין נכנס לשברולט שבל 67 שלו והתניע בקול. שנאתי את המכונית הזאת משום שהוא אהב אותה כל-כך. חלקה הפנימי היה מרופד עור שחור, הצבע החיצוני שלה היה מושלם, וחלונותיה היו כהים, כאילו היא שייכת לאיזה סלבריטאי – דבר שגאווין בהחלט לא היה. זה היה הנכס היחיד ברשותו שהיה שווה משהו, מלבד המוסך שלו, כמה גיטרות ומצית זיפו שהוא נשבע שקיבל מריוור פניקס במועדון וייפר רום בליל מותו.
רצתי אל היציאה ונעמדתי באמצע הנתיב כדי להתרות בו לדרוס אותי, כשהוא יצא בפראות ממקום החניה שלו ודהר מעבר לפינה לכיוון היציאה. "לא סיימנו לדבר, חתיכת פחדן!"
הוא האט אך העביר את המכונית להילוך סרק תוך כדי הגברת פעילות המנוע. "נראה אותך!" צעקתי.
הוא שרבב את ראשו דרך החלון, השעין את זרועו המקועקעת על הדלת ופשוט חייך אליי.
כל-כך זחוח. איזה מניאק.
"את נראית מגוחכת כשאת עומדת שם. תפני את הדרך!"
פסעתי אל החלון ושמתי לב שהתנהגותו התרככה לחלוטין. הבעתו אפילו שידרה הומור. הוא רצה שאחסום אותו, והוא ידע שאעשה זאת.
"אתה לא מסוגל לנהל ויכוח כמו שצריך בלי לברוח?"
"את הטפת לי, עוד פעם. תודה, אבל יש לי כבר אימא. לך יש ילד שאת יכולה לחלק לו פקודות... ובעל שאת יכולה לשלוט בו. אני לא צריך לספוג את החרא שלך, בסדר? את לא מבינה שגם אני מת מפחד? אני עובר את התקופה הכי קשה בחיי, ואת חושבת שהכול סובב סביבך."
"אתה עובר את התקופה הכי קשה בחייך בכל ארבע-עשרה השנים שאני מכירה אותך."
"בתור חברה שלי, את חושבת שאת עוזרת לי עכשיו?" הוא סינן לעברי כשמצב רוחו השתנה פעם נוספת.
"שלא תעז אפילו. שלא תעז להתנהג כאילו לא הייתי לך חברה טובה. אתה הכנסת אותי למצב הכי מביך, אתה ברחת ממני, הפסקת לדבר איתי שבועות ברציפות, אבל עדיין... אני מקפידה לעמוד לרשותך. הייתי כאן בשבילך, תמיד. ועכשיו אתה עוזב למרחק אלפי קילומטר כשאני זקוקה לך יותר מתמיד?"
הוא נד לאט בראשו. "זה נכון, פני. את באמת היית כאן. היית ממש לצידי, מטיפה לי, מגלגלת עיניים לעברי, לוחצת עליי להיות רציני לגבי בריל, הכול כדי שתוכלי לדפוק לי את החיים אפילו יותר בזמן שאת יושבת בבית הנחמד שלך, עם המיקסר של קיצ'נאייד, מכונת האספרסו של אורקל והפאקינג לברדור שלך."
"על תדבר על באקלי ככה! הוא כלב טוב. ואתה אוהב את מכונת האספרסו שלנו."
זוויות שפתיו של גאווין התעקלו מעלה. "את מסובבת על כל הראש, פני. אין ספק שאת סובלת מחוסר איזון כימי."
הצבעתי על החזה שלי בזעזוע. "אני? תראה מי שמדבר. בבקשה תיכנס לאיזה מקום חניה. אני לא רוצה לעמוד כאן יותר ולעשות מעצמי צחוק. בטח איזה הורה מבית-הספר של מיילו צופה בכל הסצנה הזאת. בפגישה הבאה של ועד ההורים יהיו לחישות. זה מה שאתה רוצה בשבילי?"
"אל תעמידי פנים שאת משתתפת בפגישות של ועד ההורים. ותסתכלי סביבך: כולם הלכו. רק אנחנו כאן."
הוא צדק. מגרש החניה התרוקן. גאווין ישב במכונית שלו בהילוך סרק שעה שאני עמדתי כמו סתומה לצד החלון שלו.
"מפריע לי שאמרת שאני הפלתי עליך את בריל. ולידיעתך, אני כן משתתפת בפגישות של ועד ההורים."
"את עודדת אותי לצאת איתה וניג'סת לי עד שבסוף עשיתי את זה."
"היית מדוכא נורא! פחדתי שתקפוץ מגשר. אמרתי לך לצאת איתה וליהנות קצת. היא בחורה נחמדה. לא אמרתי לך להפוך את החיים שלך, לארוז תיק ולברוח עם איזו 'זרה'! אתה בן שלושים ושש, גאווין. נראה לי הגיע הזמן שתתבגר." נענעתי בראשי. "אלוהים, אני לא מאמינה."
הוא הרתיע את ראשו לאחור וכיווץ עיניים. "יופי של תיאור אבל לא לגמרי תקין מבחינה פוליטית לקרוא למישהי חוצניקית, פני." קולו היה נמוך.
"אתה מתכוון גם להפוך עכשיו לאזרח צרפתי? כדאי שתשפר את הצרפתית שלך."
"כולם שם מדברים אנגלית."
"לא נכון! אנשים תמיד אומרים את זה, אבל אתה כבר תראה. הם אולי מסוגלים לתקשר ברמה מסוימת, אבל לא תצליח לנהל שיחה באנגלית."
למה אני ממשיכה לעמוד פה ולצרוח בנוגע לצרפתים?
הרגשתי צורך לקשור את השיחה הזאת בסרט קטן יפה. הרגשתי צורך בסגירת מעגל. לא יכולתי להיפרד מהחבר הכי טוב שלי בלי זה. הוא עמד לעבור לצרפת במרדף אחרי חברה שידעתי שהוא לא אוהב. עמדתי לאבד אותו. והכול היה באשמתי. אסור היה שניפרד בכעס.
"אני אסתדר," אמר. "תנסי לא לגרום לי להרגיש רע יותר לגבי המצב שלי, למרות שאני יודע שזה קשה לך."
"המצב שלך? זה תמיד המצב שלך. מה עם המצב שלי?" הוא רק לטש בי עיניים. הוא סבל; ראיתי עליו. אבל גם אני סבלתי. "תקשיב-"
"מה?"
"אל תקטע אותי." כחכחתי בגרוני. "גאווין... פשוט... אני פאקינג אתגעגע אליך, בסדר? אני עוברת תקופה קשה, והחיים יהיו הרבה יותר קשים אחרי שאתה תעזוב." התחלתי לבכות.
הוא שנא לראות אותי בוכה, אבל הוא לא שאל, "למה את בוכה?" הוא אף פעם לא נדרש לשאול.
הוא נשם עמוק דרך האף ושחרר את האוויר בפרץ כוח מתוסכל. כעבור רגע המכונית שלו דממה. הוא הכניס אותה להילוך חניה, יצא ממנה וסחף אותי לחיבוק דוב. "פני, פני, פני... הבחורה המשוגעת שלי," אמר כששפשף את גבי. אני מרחתי את אפי המנוזל על חולצת הטי השחורה שלו, והוא לא הוטרד מזה כלל.
הוא חיבק אותי שעה ארוכה. כשהתחיל להרפות ממני, אמרתי, "זה לא מספיק."
הוא הרים אותי שוב ומחץ אותי חזק יותר. הוא תחב את פניו אל צווארי ואמר, "זה אף פעם לא יספיק."
"למה?" אמרתי תוך כדי התייפחות על כתפו.
הוא הסיט אל אחורי אוזני קווצת שיער שלי, שהייתה לחה מדמעות. "אני חייב ללכת, וגם את. את צריכה להיות עם המשפחה שלך עכשיו."
הגוש בגרוני גדל. "אתה לא חייב להזכיר לי בלי הפסקה שיש לי משפחה. אני אוהבת את המשפחה שלי. אבל גם אתה חלק ממנה, וזו הסיבה שאני כאן. זו הסיבה שאני פאקינג בוכה בחניה מול בנק אוף אמריקה."
הוא הרחיק אותי ממנו, ואנחנו עמדנו זה מול זה והחלפנו מבטים כאילו חרתנו זה את זה בזיכרון. אפשרנו לעצמנו להסתכל באמת זה על זה בחשיפה מלאה ולספוג אחד את השני בלי ביקורת.
"ככה זה נגמר?" שאלתי.
"ככה זה נגמר, פי."
נדתי בראשי, התרוממתי על בהונותיי וכרכתי את זרועותיי סביבו. התחבקנו שוב שעה ארוכה לפני שהוא נכנס למכונית שלו. ניסיתי להיאחז בתחושה שלו בזרועותיי או אולי ניסיתי להיאחז בתחושה שהייתה לי בין זרועותיו שלו.
הוא התניע את הרכב, ואני עמדתי שם וחיכיתי שהוא ייסע.
"נדבר בטלפון או נתכתב במייל או משהו, בסדר?"
"בסדר," אמרתי לו.
הוא בלע את הרוק בלחץ, הביט בי מחלון המכונית ואמר, "הלוואי שזו היית את, פני."
זה היה הסרט שקשר עבורי את הכול. הוא ידע שאני זקוקה לזה, לטוב או לרע – לא משנה אילו רגשות הוא שחרר בניעור מההיסטוריה המשותפת הארוכה והמסובכת שלנו.
שוש –
נשיקה עיוורת
סיפור מקסים, סוחף ומרתק. כתוב נהדר, כמו שאר ספריה המתורגמים של רנה קרלינו. חבל מאוד שהוא כל כך קצר…