נשמות קשורות

פתח דבר דרום פלורידה 2007

"עשרה ימים זה הרבה זמן, מימי," לחש לוקאס באוזני כשהצלחנו סוף־סוף להפסיק להתנשק.

לוקאס ואני עמדנו במגרש החנייה של מעונות הסטודנטים. אני עמדתי להעביר את חופשת האביב במחנה מנותק בהרים ואילו הוא התכונן לנסוע לבקר את הוריו בצ'רלסטון. הבטתי בעיניו הכהות וחייכתי. "זה יעבור מהר, אני מבטיחה." עשיתי כמיטב יכולתי להישמע משכנעת.

"אולי לך," הוא ענה במהירות, "אני אבלה את חופשת האביב בעבודת פרך."

"אני לא מחשיבה את העבודה באחת החנויות של אביך כעבודת פרך, לוקאס."

הוא משך אותי אליו והביט בי בעיני כלבלב עגמומיות. "כל יום בלעדייך הוא כמו יום של עבודת פרך, מימי." הוא נשק לקצה אפי ונאנח כמשלים עם גורלו. הוא הרים את התיק שהנחתי על הקרקע, לקח את ידי והוביל אותי אל המכונית שלי. הוא זקר את סנטרו לעבר לוחית הרישוי של מונטנה שעל מכוניתי. "מתי אזכה לפגוש את המשפחה שלך?"

כפי שעשיתי בכל החודשים האחרונים, גם הפעם התעלמתי באלגנטיות מהשאלה. הפעם ניצלתי לשם כך את השלט הרחוק ופתחתי את תא המטען של הרכב. הסתכלתי על לוקאס כשהניח את התיק שלי לצד שני מארזים של בקבוקי מים, כבלי התנעה, סל כביסה מלא בבגדים נקיים, תיק ספורט וערמת ספרים. לא התכוונתי להיות חמקמקה כל־כך עם לוקאס. הייתי בטוחה שהוא ילך בדרכם של כל הבחורים שאיתם יצאתי עד היום ויעשה את מה שעשו כולם ברגע שהודעתי להם שסקס לא עומד על הפרק - הם מצאו את הדרך המהירה ביותר להיעלם. ההחלטה שלי לשמור על בתוליי לא נבעה מעקרונות מוסר. היא התקבלה כמעט ללא הסכמתי ומה שחיזק אותה הייתה ההחלטה שלי להיאחז בדבר האחד והיחיד שהיה שלי ורק שלי. היו מי שראו בבתוליי המבוצרים אתגר, אבל משהבינו שאני רצינית, לא נדרש להם זמן רב מדי להתרחק ממני ומאיברי הנשיים ה'סגורים לציבור'.

הצורך להביא חבר להכיר את המשפחה שלי לא התעורר עד כה. ממילא אף בחור לא נשאר איתי מספיק זמן כדי לרצות לפגוש אותם. לוקאס לא דחק בי לקיים יחסי מין וזה הפחיד וריגש אותי בו זמנית. זה לא שהוא לא ניסה. התמזמזנו לא מעט והוא ניסה להתקדם, אבל זה לא קרה וגם כשהגענו לנקודה שבה סירבתי להמשיך, הוא עדיין נשאר. לעיתים קרובות נאבקתי בשאלה אם ייתכן שהוא היה 'האחד'. שאלתי את עצמי את השאלה הזאת כמה וכמה פעמים. ליבי רצה להאמין שהתשובה היא 'כן' ובסתר תהיתי אם אני מתאהבת בלוקאס פיין.

לוקאס נעץ מבט בסל הכביסה. "אני יודע שהורייך והאחים שלך נמצאים במונטנה, אבל סבא שלך גר רק כמה שעות מכאן. אף פעם לא שאלת אם הייתי רוצה לנסוע איתך לפגוש אותו."

הוא צדק. לא הזמנתי אותו, וגם במכוון סיפרתי לו חצאי אמיתות כדי לגרום לו, ולכולם בעצם, לחשוב שסבא שלי היה הקרוב היחיד שנמצא בקרבה גיאוגרפית אליי. זו הייתה דרך נוחה להסביר איך ייתכן שבסופי שבוע מסוימים אני יוצאת מהקולג' עם סל מלא כביסה וחוזרת עם ערמה נקייה.

חבטת תא המטען הנסגר קטעה את מחשבותיי. "מעניין שהזכרת את סבא שלי. הוא אמר שתהיה לו איזו פגישה במקום קרוב לקולג' בעוד כמה שבועות ושאל אם אוכל לצאת איתו לארוחה. תרצה להצטרף אלינו?"

הוא הסתכל עליי במבט שרמז שהוא יודע שהמצאתי את הארוחה הזאת ממש עכשיו. "נו, באמת, מימי. את פגשת את המשפחה שלי. את מתביישת בי?" הכנות שבקולו עוררה בי שביב של אשמה.

הנדתי בראשי, חמקתי ממבטו והלכתי אל דלת הנהג. פתחתי אותה והסתובבתי לאחור כדי להביט בו. "ברור שלא. אתה מושלם, לוקאס." והוא באמת היה. למעט פרט אחד.

"אז מה העניין, מימי?" הייתה תחינה בקולו.

"זו לא שיחה שאפשר לנהל עכשיו." הבטתי בשעון והוספתי במהירות, "אין לנו זמן לזה עכשיו. בבקשה, תאמין לי שזה ממש לא קשור אליך."

הוא העביר יד בשערו הקצר בגוון בלונד־כהה, חייך אליי חיוך מעוקם ומשך אותי אליו לחיבוק. קידמתי בברכה את החיבוק ואת ריחו הרענן. חייכתי והסברתי, "זה לא קשור אליך, בחיי. זו המשפחה שלי. הם..." השתתקתי וניסיתי לחשוב על תיאור שלא יבהיל אותו. "הם שונים."

לוקאס חפן את פניי בכפות ידיו והעניק לי נשיקה ארוכה ואיטית. הוא צעד לאחור והניח לי להיכנס למכונית. התנעתי ופתחתי את החלון. הוא הניח את אמות ידיו על הגג ורכן קדימה. "אם לא הייתי מכיר אותך טוב, הייתי חושד שאתם מסתירים עבריינים נמלטים או משהו, עם כל הסודיות הזאת שלך לגביהם."

"ברור שהסטודנט למשפט פלילי שבך ממהר להסיק מסקנות," הקנטתי אותו בעודו מתרחק מהמכונית. סגרתי את החלון, העברתי להילוך אחורי ונשפתי בהקלה על כך שהחקירה נעצרה באיבּהּ.

לו רק היית יודע, לוקאס, חשבתי לעצמי.

*

יידרשו לי קצת יותר משעתיים וחצי כדי להגיע לקאמפ קאווי, המחנה לנוער נוצרי שבו התנדבתי כמדריכה בשלוש השנים האחרונות. ציפיתי בשמחה לנסיעה הארוכה, זמן לאסוף את המחשבות ולנסות להבין איך להכניס את לוקאס אל המסתורין שהיו חיי בחמש השנים האחרונות.

לוקאס הניח, כמו כולם בעצם, שאני ממונטנה. בסופו של דבר, זה מה שהיה כתוב על לוחית הרישוי של המכונית שלי וגם בתעודת הסטודנטית, ברישיון הנהיגה ובכל טופס רשמי אחר. מבחינת כולם שמי היה מרים ד' האנטר. למעשה, עזבתי את פלורידה לפני שנים כמרים רות' דילון והתחלתי חיים חדשים בצפון קרוליינה בחסות שמי החדש. זה לא היה שם בדוי מופרך או רחוק מאוד משמי המקורי, אבל עדיין היה יעיל שכן מעטים היו האנשים שהכירו אותי כמרים, ואף אחד מהם לא ידע את שם המשפחה של אבי הביולוגי - האנטר. בנוסף לשינוי הזה, גם שמרתי מרחק מכל הרשתות החברתיות ועל אף שלא תמיד הצלחתי, עשיתי כמיטב יכולתי שלא להצטלם כדי להימנע מהאפשרות שהתמונה תפורסם במקום כלשהו. לא רציתי להימצא.

זה לא היה לגמרי נכון. היה אדם אחד שקיוויתי שיהיה לו אכפת מספיק כדי לחפש אותי. נאנחתי ופתחתי חלון בתקווה שאוויר ההרים יסיח את דעתי. כבר הרבה זמן שלא הרשיתי לעצמי לחשוב עליו, אז למה אפשרתי את זה דווקא היום?

טלטלתי את ראשי בניסיון להתנער מהמחשבות על שיברון הלב שחוויתי בנעוריי וניסיתי להתמקד בבעיה שעמדה על הפרק כרגע. איך אוכל לערוך היכרות בין החבר שלי לבין בני משפחתי? המשפחה שלמעשה לא התגוררה במונטנה אלא במרחק שעות ספורות בלבד מהקולג' שלי, ממש מעבר לגבול של צפון קרוליינה?

גדלתי על השירים של שנות השישים והשבעים של המאה העשרים, ועכשיו תחבתי לנגן המוזיקה תקליטור של אוסף שהכנתי בעצמי. זה היה תמהיל משונה של שירים קלילים ושמחים שאימא שלי אהבה ושל ההעדפות הרוקיסטיות הכבדות יותר של אבא שלי. I Disappear של 'מטאליקה' הפציץ מהרמקולים כשהמשכתי להרהר במצבה יוצא הדופן של משפחתי.

הוריי הסתירו סוד ענקי ואני הייתי נחושה להגן עליו. לוקאס היה סטודנט למשפט פלילי, מה שהפך את הסיטואציה לסבוכה אף יותר. זה היה הפגם היחיד שמצאתי בקשר בינינו. אם ארצה שלוקאס יהפוך לחלק בלתי נפרד מחיי, אהיה חייבת לפתור את זה. אבל לא היום. היום אחשוב רק על כמה אני מחכה לימים הקרובים במחנה. נשארתי בקשר עם כמה מהחברים שפגשתי במחנה בשלוש השנים האחרונות. מכיוון שחופשות האביב שלנו לא תמיד חפפו, אף פעם לא יכולתי לדעת מי יגיע הפעם.

זו גם הייתה הפעם הראשונה שמבחני הסמסטר השני נערכו בדיוק ביום הולדתם של אחי ואחותי התאומים. לרותי ולדילון מלאו ארבע והחמצתי את מסיבת יום ההולדת שלהם. מכיוון שנסעתי ישירות אל המחנה, הנחתי למשפחה שלי לחשוב שאביא להם מתנות בביקורי הבא. האמת שהתכוונתי לעזוב את המחנה יום אחד לפני המתוכנן ולעצור לביקור מפתיע בבית כדי להביא משלוח מיוחד.

לפני שהבחנתי בכך, כבר הייתי בעצירה האחרונה לפני מחנה קאווי. פאמפקין רסט הייתה בקושי נקודה מזערית על המפה והמקום האחרון שבו יהיה לי שמץ של סיכוי להשיג מעט קליטה סלולרית. העיירה הזעירה כללה חנות מכולת קטנה, תחנת דלק, בית מרקחת ודיינר, כולם ממוקמים באותו בניין שניצב בפינה הצפון־מערבית של הצומת היחיד בעיירה שהיה חשוב מספיק כדי להיקרא בשם. למעשה, המקום היה קטן עד כדי כך שהמקומיים קראו לו 'הצומת'.

מילאתי דלק ונכנסתי כדי לקנות לעצמי תענוג מושחת שממש ציפיתי לו - לחמניית דבש חמה, תוצרת בית. אחרי ששילמתי עבור הלחמנייה והדלק, הוצאתי את הטלפון ופסעתי לעבר המכונית. לחמנייה דביקה ביד אחת וטלפון בשנייה, לחצתי על החיוג המהיר וחייכתי כשאימא ענתה ושמעתי את הדאגה בקולה.

ממש כפי שעשיתי בשלוש השנים האחרונות, עמדתי לבלות את עשרת הימים הקרובים במחנה מבודד, ללא תקשורת עם העולם שבחוץ. לא זו בלבד שהייתה זו מדיניות המחנה, ממילא גם לא הייתה כמעט כל אפשרות לקליטה סלולרית במחנה, כיוון שהיה ממוקם בין ההרים. הצלחתי להתקשר משם רק לעיתים רחוקות, אבל באורח מוזר הודעות טקסט דווקא עברו מדי פעם. הבטחתי לשלוח לאימא הודעה ברגע שאגיע והזכרתי לה שלא אהיה זמינה במהלך השהות במחנה. במקרה חירום היא תמיד יכלה לצלצל לטלפון הקווי של המחנה.

תוך כדי שיחה, בעודי מנסה להרגיע את אימא שהכול בסדר, ראיתי לפתע חברה ותיקה.

"שאני אמות!" צעקתי לתוך האוזן של אימא והתקרבתי למכונית. זיהיתי את המיאטה הצהובה והבוהקת שחנתה מאחורי רכב השטח הירוק שלי, וכמובן את הראסטות הכחולות והארוכות של הנערה שגבה היה מופנה אליי בזמן שמילאה את מכל הדלק במכוניתה. שלושת הקמעות שידעתי שהיא תמיד ענדה לשערה, צלב, יונה ולב, קרצו לי ונצנצו באור השמש.

ההתפרצות שלי הבהילה את אימי ועשיתי כמיטב יכולתי כדי להרגיע אותה על אף הקליטה החלשה והקו הגרוע. הצלחתי לשמוע רק כל מילה שנייה שלה ואז התנתקנו. השתדלתי לא להפיל את מה שנותר מהלחמנייה שלי ובאצבעות דביקות שלחתי הודעת טקסט קצרה. 'מצטערת. קליטה גרועה. אשלח לך הודעה בהמשך. אני אוהבת אותך'.

חייכתי כשהתשובה שלה מיהרה לבוא. 'גם אני אוהבת אותך'.

"בטינה!" צעקתי והתקרבתי אליה. היא הזדקפה והסתובבה במהירות. חיוך רחב עלה על פניה היפות. היא מיהרה להתקרב אליי והתנגשנו בחיבוק חברי שארך קצת יותר מהמקובל. שאפתי לתוכי את ריחה המוכר. לבטינה היה ריח של משהו נקי, רענן ותמים. היה לי דה־ז'ה־וו מיידי מלפני כמעט ארבע שנים, כשמרחנו קרם על גופיהם של התאומים לאחר האמבט. זה הריח של בטינה, חשבתי לעצמי.

רק אחרי שהתנתקנו מהחיבוק ראיתי שהיא בוכה. "בטינה?" שאלתי בדאגה, "מה קרה?"

"לא שמעת?" שאלה ברעד, "לא קיבלת הודעה או שיחת טלפון מגברת מקי?"

"שמעתי מה?" כל תשומת ליבי התמקדה בבטינה. תהיתי מה היה כל־כך חשוב שגברת מקי, מנהלת המחנה, הייתה צריכה לכתוב לי. בהיסח הדעת זרקתי את מה שנותר מהלחמנייה לפח וצעדנו יחד בחזרה למכונית שלה.

"כבר הגעתי למחנה כשקיבלתי את ההודעה," הסבירה בטינה בעיניים רטובות מדמעות, "יש הסגר במחנה. אף אחד לא נכנס והם מנסים לשלוח הודעות לכולם כמה שיותר מהר."

היא בקושי סיימה את המשפט כשהטלפון שלי זמזם. הודעה מהמחנה התקבלה. בלי לקרוא אותה שאלתי, "למה?"

היא נשמה נשימה מאומצת והתקשתה לענות. "זה ג'וש."

ג'וש היה אחד המדריכים במחנה קאווי. הוא התנדב מדי שנה והיה אחד המדריכים הכי מוערכים ואהובים במחנה. הוא היה מבוגר ממני רק במעט ורצה להיות כומר. בטינה לא נתנה לי הזדמנות להגיב. "חשבו שיש לו שפעת, אבל זה לא זה. זה הרבה יותר חמור." היא השתתקה ועצמה עיניים. ראיתי שהיא מתקשה לבלוע. נקישת משאבת הדלק שסיימה לעבוד הבהילה אותה ועיניה נפערו לרווחה. "זו דלקת קרום המוח ומצבו קריטי." היא הוציאה את הצינור מהמכל בתנועות מכניות והסתובבה אליי. "הוא עלול למות מזה, מימי, וזה גם נורא מדבק. המחנה חייב להישאר סגור עד שיחטאו את המקום ועד שמשרד הבריאות יאשר לפתוח אותו מחדש."

עיניי נפערו. צפצוף מכונית משך את תשומת ליבנו. שתינו הסתובבנו וראינו איש זקן שנעצר מאחורי המכונית של בטינה. הוא הסתכל עלינו במבט חביב וסימן לנו שהוא רוצה שנזוז כדי שיוכל למלא דלק. נכנסנו למכוניות ונסענו מרחק קצר אל החנייה שמול הכניסה לחנות. יצאנו מהמכוניות ונעמדנו בצד כדי להמשיך את השיחה. אחרי עשר דקות נרגענו מספיק כדי להתחבק שוב ולהיפרד.

בדיוק עמדתי לשלוח לאימא הודעה על השינוי בתוכניות ולספר שאני בדרך הביתה כשבטינה לחשה לי "התראת חתיכים." היא זקרה סנטר לעבר הכניסה לחנות. "הוא יצא מהטנדר שלו ונשען עליו ומאז לא הפסיק להסתכל עלינו," היא אמרה. לא הרגשתי צורך להתעניין באיזה נועץ מבטים אקראי והחזרתי את תשומת ליבי לטלפון, אבל מה שהיא אמרה אחר כך גרם לי לקפוא על מקומי. "אנחנו כנראה קרובות יותר לשמורה האינדיאנית של הצ'רוקי בצפון קרוליינה מששיערתי."

ידעתי שזה הוא. אני לא יודעת איך ידעתי או איך זה בכלל היה אפשרי, אבל יכולתי להרגיש את חום עיניו חודר לגבי. כאילו הייתי שרויה בחלום, הסתובבתי לאט. הפניתי מבט לכניסה לחנות וראיתי את כריסטיאן בֶּר.

הדקות הבאות עברו עליי בערפול חושים. נפרדתי מבטינה בחיבוק ותחבתי את הטלפון לכיס, שוכחת לגמרי שעמדתי להתקשר לאימא או לשלוח לה הודעה. אחרי שנופפתי למכוניתה המתרחקת של בטינה פניתי שוב אל הכניסה לחנות, משכנעת את עצמי שמה שראיתי לא יכול היה להיות אמיתי - אבל טעיתי. כשיצרתי קשר עין עם כריסטיאן הוא ניגש אליי, מבטו הנוקב מהפנט. הוא נראה בדיוק כפי שזכרתי אותו מלפני חמש שנים, רק הרבה יותר גבוה ורחב. עיניו הכחולות ומלאות המבע בלטו על רקע שערו השחור, שעדיין היה ארוך, וכשהוא התקרב הבחנתי בהרבה מאוד קעקועים. לא זכרתי שהיו לו רבים כל־כך כשהיה נער.

זה לא קורה, אמרתי לעצמי שוב ושוב. זה לא אמיתי. זה היה כמעט כאילו המחשבות שהיו לי על אודותיו בזמן הנהיגה העלו אותו מהאוב ויצרו את הקיום שלו משום מקום. ו'שום מקום' זה בדיוק המקום שבו עמדנו עכשיו.

"מימי?" הוא חייך בהיסוס, "זו באמת את?" לפני שהספקתי לענות, הוא שאל, "זו את, נכון? מימי דילון?"

"כ־כריסטיאן?" גמגמתי, "מה, לעזאזל, אתה עושה כאן?" שבויה במבטו העז, נאלצתי להתרכז בברכיי כדי למנוע מהן לקרוס תחתיי.

"זו את!" חיוכו המהוסס בהק יותר מהשמש. הוא התקרב אליי לחיבוק ולפני שהבנתי מה קורה פניי היו צמודות לחזה שלו. היה לו ריח טוב כל־כך. עצמתי עיניים ונשמתי עמוק. זיכרון הדחייה שחוויתי מצידו של כריסטיאן הציל אותי מללכת לאיבוד ברגע ואילץ אותי להתרחק ממנו ולהרים אליו מבט. לא נטרתי טינה, אבל ידעתי שאסור לי להניח לעצמי להישאב לתוך זה שוב. קלטתי את הרגע שבו הוא זיהה את השינוי בהלך רוחי. שיחקתי בעצבנות בעגיל ומבטי תעה לכל הכיוונים.

"אז," אמרתי ונשענתי לאחור על עקביי תוך שאני תוחבת ידיים לכיסים, "איזה קטע שאנחנו נפגשים כאן." הייתי חייבת להזכיר לעצמי ששנינו מבוגרים עכשיו ושהוא בטח שכח את מה שקרה בינינו. גם אני הצלחתי להתגבר על זה, אבל הייתי חייבת להודות שהפגישה איתו עכשיו עוררה זיכרונות ששכבו רדומים בפינה נידחת בליבי במשך שנים. בניגוד להרהוריי קודם לכן בנסיעה, המראה שלו, חי וקיים מולי, הוסיף לזיכרונות ממד שלא צפיתי. הרגשתי כאילו מאות עצבים דרוכים נחשפו, ואיתם נחשפה גם ההשפלה שלי. סומק עלה בצווארי וקיוויתי שלא יגיע עד לפניי.

"אני כאן בחופשה עם המשפחה שלי." הוא גלגל עיניים כאילו היה מדובר בווידוי מביך. "אנחנו שוהים בבית ליד האגם." הוא הנהן לעבר טנדר אפור שחנה במרחק כמה מכוניות מאיתנו. ראיתי שבתא המטען הפתוח היו אופניים, קיאק קטן וחכות דיג. "לא רציתי לבוא איתם, אבל עכשיו אני שמח שהסכמתי. אימא שלחה אותי להביא קרח. שיט. חבל שהיא לא באה איתי. אני בטוח שהיא הייתה שמחה לפגוש אותך. מה את עושה בדרום קרוליינה?" קולו היה עמוק משזכרתי. "חשבתי שאמרת שהמשפחה שלך עברה למונטנה."

זיכרונות חמים מהמשפחה של כריסטיאן החליפו את חוסר הנוחות שחשתי. לא יכולתי להתאפק וחייכתי. "אני לומדת בקולג'. בחופשת האביב אני מתנדבת במחנה שנמצא בהרים." הנהנתי לעבר הצומת ולעבר אחד מהכבישים שהוביל ליציאה מפאמפקין רסט. "אני תמיד נוהגת לעצור כאן כדי למלא דלק לפני שאני עולה לשם." הייתי כל־כך בהלם מהופעתו הפתאומית, ששכחתי להזכיר שהמחנה נמצא עכשיו בהסגר.

"בואי איתי לבית לפני שאת ממשיכה למחנה." עיניו היו עזות מבע וכנות. "בבקשה, מימי," הוא הפציר, "זה ייקח עשר דקות. רק תפגשי את המשפחה שלי ותגידי להם שלום. את יכולה לנסוע בעקבותיי. רק תפגשי אותם ותמשיכי בדרכך."

הסבתי מבט בעצבנות. ההורים של כריסטיאן ידעו את הסוד המשפחתי שלנו. פגישה זריזה איתם לא תחשוף דבר שאינו ידוע להם. חוץ מהעובדה שהם חשבו שעברנו למונטנה, כמובן. לא הייתה סיבה לספר להם משהו אחר עכשיו. הסיפור שאני נוסעת ממונטנה ללמוד בקולג' בדרום קרוליינה היה אמין לגמרי.

קיבלתי החלטה מהירה להיענות להזמנה של כריסטיאן ושכנעתי את עצמי שזה רק כי רציתי לראות את המשפחה שלו. הייתי כל־כך שקועה בשערו הארוך שהתנופף על כתפיו הרחבות כשצעד בביטחון אל הטנדר שלו, שהחמצתי לגמרי את העווית שהידקה את הלסתות שלו כשנפנה ממני. החמצתי גם את העובדה שהוא לא עצר לקחת קרח מהמכונה, שהייתה במרחק צעדים ספורים מאיתנו.