נשף האמפוזות

1 פנסיון לגברים

את הנוף מסתירים אדים לבנים העולים מן הקטר ורובצים עכשיו על פני הרציף. צריך להציץ מבעדם כדי לראות את הכול; צריך להסכים להסתנוור לרגע מהערפל האפור, עד שיסתגל המבט לניסיון הזה ויהיה חד, חודר ורואה־כול.

או־אז נראֶה את לוחות הרציף, ריבועים שמהם מציצים גבעולים דקיקים של צמחים חלושים; מרחב שמנסה לשמור בכל מחיר על הסֵדר והסימטריה.

בעוד רגע תופיע עליהם נעל שמאלית, חומה, עשויה עור, לאו דווקא חדשה, ומיד תצטרף אליה הנעל השנייה, הימנית. זאת נראית בלויה אפילו יותר: חרטומה משופשף מעט, הגפה מנוקדת פה ושם בנקודות בהירות. הנעליים עומדות לרגע ומהססות, ואחר כך יוצאת הנעל השמאלית לדרכה ונעה קדימה. התנועה הזאת חושפת לרגע גרב כותנה שחור שמבצבץ מתחת למכנס. הגוון השחור שב ומציץ גם בין שני חלקי המעיל הפתוח, מעיל מאריג עבה ורך. זהו יום חם. במזוודת העור החומה אוחזת כף יד עדינה, חיוורת, נטולת דם. משקל המזוודה מתח את גידיה, והם מסמנים עכשיו על מקורותיהם, אי־שם עמוק בקרביים של השרוול. מתחת למעיל מציץ מקטורן פלנל שאינו מן המשובחים, והוא מקומט אחרי הנסיעה הארוכה. הוא גם מרובב בכתמים קטנטנים של לכלוך לא מוגדר — קשׂקשֵׂי העולם. צווארון החולצה הנשלף הוחלף מן הסתם לא מכבר, כי גונו הלבן רענן מזה של החולצה ובוהק על רקע צבען האפור של הפנים. העיניים, הגבות והריסים הבהירים מקנים לפנים מראֶה חולני. כל הדמות הזאת שמופיעה על רקע שמי מערב אדומים־עזים, מעוררת רושם מטריד של אדם שבא לכאן, להרים המלנכוליים האלה, מעולמות אחרים.

הנוסע צועד לעבר אולם הנוסעים המרכזי, שממדיו גדולים להפליא ביחס לאזור ההררי הזה. הוא פוסע יחד עם הנוסעים האחרים, אך נבדל מהם בהליכתו האיטית, המשתהה אפילו, ובכך שאיש לא מקדם את פניו, איש לא בא לקבלו. הוא מניח את המזוודה על הרצפה המשופשפת ועוטה על ידיו כפפות. אחת מהן, הימנית, מכסה על כף יד קפוצה שנודדת כעבור רגע לפיו, כדי לקלוט מצעד של שיעולים קצרים ויבשים.

האיש הצעיר מקשית את גבו ותר בכיסו אחר ממחטה. האצבעות נוגעות לרגע במקום שבו נמצא בכיס, מתחת לבד המעיל, דרכונו. אם נמקד את מבטנו לרגע, נראֶה כתב יד מסולסל של איזה פקיד מגליציה שמילא בקפדנות את טורי המסמך: מְיֵיצ'יסְלָב ווֹיניץ', קתולי, סטודנט בפוליטכניון בלבוב, יליד 1889, עיניים כחולות, קומה ממוצעת, פנים מאורכות, שיער בהיר.

ווֹיניץ' זה חוצה עכשיו את אולם הנוסעים המרכזי של תחנת הרכבת בדִיטֶרסבּאך שליד העיר וַלדֶנבּוּרג. הוא הולך הליכה מהוססת דרך החלל הגבוה, העגום, שבדיוטותיו העליונות ודאי שוכן ההד, והוא חש בעיניים שבוחנות אותו מתוך אשנבי הקופות שבאולם הנוסעים. הוא בודק את השעה בשעון הקיר הגדול — מאוחר, זאת היתה הרכבת האחרונה שהגיעה מִבְּרֶסלָאוּ. הוא מהסס עוד רגע, ואחר כך יוצא היישר אל מחוץ לבניין התחנה, ומיד מרגיש איך חובק אותו הקו המקוטע והמזוגזג של האופק ההררי.

רק אמצע חודש ספטמבר, אבל כאן — מבחין הנוסע בתמיהה — הקיץ חלף כבר מזמן, ועל הקרקע יש כבר עלי סתיו ראשונים. הימים האחרונים היו גשומים, מן הסתם, כי ערפל קל עדיין נח על הנוף כולו, ומבעדו נגלים רק הקווים הכהים של הפלגים. הוא חש בריאותיו שהוא נמצא במקום גבוה, וזה טוב לגופו העייף מן המחלה. ווֹיניץ' עומד על מדרגות התחנה, מתבונן בחשד בנעליו שסולייתן דקה — הוא יצטרך לדאוג לעצמו. בלבוב עדיין פורחים צמחי אסטרוֹת וציניוֹת, ואיש לא חושב על הסתיו. ואילו כאן האופק הרם גורם לצבעים הכהים להיראות חדים יותר, כמעט גסים. באותו רגע יורד עליו דכדוך שאופייני לאנשים הבטוחים במותם הקרב ובא. הוא חש שהעולם סביבו אינו אלא קישוט שנצבע על מסך נייר; שהוא יכול היה לתקוע אצבע בתוך הנוף האדיר הזה, ולקדוח בו חור המוביל היישר אל האֵינוּת. ושהיא, האֵינוּת הזאת, תשיג גם אותו, תתפוס בגרונו. עליו לטלטל את ראשו כדי להיפטר מן התמונה הזאת. היא מתנפצת לרסיסים וצונחת על העלים. למרבה המזל מתגלגל לעברו כלי תחבורה מגושם המזכיר כרכרה. יושב בו בחור רזה, מנומש, בבגדים משונים. הוא לובש משהו שדומה למעיל צבאי קצר, לא ברור של איזה צבא, כי הוא לא מזכיר לא את מדֵי פרוסיה — שהגיוני למצוא במקום הזה — אבל גם לא מדים של שום צבא אחר; וגם כומתה צבאית מונחת על ראשו בצורה עקומה וחצופה. בלי לומר מילה הוא עוצר לפני ווֹיניץ', ממלמל משהו, לוקח את המטען.

"מה שלומך, אישי הטוב?" שואל ווֹיניץ' בנימוס, בגרמנית של תלמיד בית ספר, אך לשווא הוא מחכה לתשובה. האיש מושך את כובעו על עיניו ומצביע בחוסר סבלנות על מושב בכרכרה.

ומיד הם יוצאים לדרך. תחילה הם עוברים בעיירה, בדרך המרוצפת אבנים עגולות, ואחר כך בדרך עפר המובילה אותם בנתיב מפותל, בין מדרונות תלולים בתוך יער. מלווה אותם רחש בלתי פוסק של פלג מים הזורם לידם, וכן ריח שתמיד מטריד את ווֹיניץ': ריח של קרקעית יער לחה, של עלים מרקיבים, של אבנים רטובות לעד, של מים. אפלה יורדת. הוא מנסה להפנות לרַכּב איזו שאלה שתאפשר ליצור קשר ביניהם — למשל, עוד כמה זמן תארך הדרך, או איך הוא זיהה אותו בתחנת הרכבת, או מה שמו — אבל העגלון אפילו לא מסתובב לאחור וממשיך לשתוק. פנס גז הנמצא לשמאלו של הבחור מאיר למחצה את פניו, ומן הצד הן מזכירות פנים של מכרסם הרים, של מרמיטה. ווֹיניץ' משער שהעגלון ודאי חירש או חצוף ביותר.

לבסוף, אחרי כשלושת רבעי השעה, הם עולים מתוך צללי היער ונכנסים לעמק שטוח להפליא, רמה בלתי צפויה בין הרים מיוערים. השמים הולכים וכבים, אבל עדיין אפשר להבחין באופק הגבוה כל כך, האוחז בגרונו של כל מי שמגיע לכאן מאזור לא הררי.

"גָרבָּרסְדוֹרף," אומר פתאום העגלון, קולו נערי וגבוה להפתיע.

אבל ווֹיניץ' אינו רואה דבר חוץ משמיכה סמיכה של חשיכה, שניתקת ממדרונות ההרים ביריעות רחבות, בלי כל גינונים. רק כאשר עיניו מסתגלות אל החשיכה, מופיע לפניהן פתאום גשר עילי, והם עוברים מתחתיו ונכנסים אל הכפר. אחרי הגשר יש גוש עצום שכולל בניין לבֵנים אדומות ועוד מבנים קטנים יותר, וכן רחוב, ואפילו שני פנסי גז. בניין הלבנים צץ בכל כבירותו, וממשיך לגדול לנגד עיניו כשתנועת הכרכרה שולפת מתוך החשיכה שורות־שורות של חלונות מוארים. אורם צהבהב־מלוכלך. ווֹיניץ' אינו מצליח להתיק את עיניו מן התמונה המרהיבה הזאת, וממשיך להתבונן בה עד שתשקע בחשיכה כמו אוניית קיטור גדולה.

הכרכרה פונה עכשיו לסמטה צרה המתפתלת לצד פלג, וחולפת על גשרון שעליו משמיעים גלגליה רעש המזכיר יריות. לבסוף היא נעצרת לצד בניין עץ גדול למדי, בעל צורה אדריכלית מוזרה, שמזכיר בית עשוי גפרורים. הוא עתיר מרפסות, גזוזטרות ומפלסים. בחלונות דולק אור נעים. תחת חלונות הקומה השנייה מתנוסס שלט מפואר עם אותיות מתכת מסוגננות בכתב גותי:

2

בתחושת הקלה יורד ווֹיניץ' מן הכרכרה וממלא את ריאותיו בלגימה ענקית של האוויר החדש הזה, שמרפֵּא — כך אומרים — את הקשים במצבים. אלא שאולי הקדים לעשות, כי הנה הוא נתקף בשיעול קשה כל כך, עד שהוא נאלץ להיתמך במעקה של גשרון. ואז, בעודו משתעל, הוא חש בצינה ובחלקלקות לא נעימה של עץ נרקב, והרושם החיובי מתנפץ. הוא לא מצליח לשלוט בהתכווצויות הפראיות של הסרעפת שלו, ותוקף אותו מורא גדול: בעוד רגע הוא ייחנק, וזה יהיה ההתקף האחרון. הוא מנסה להרחיק מעליו את תחושת הבהלה, כמו שיעץ לו דוקטור סוקולובסקי; לחשוב על אחו זרוע בפרחים וטובל בשמש חמימה. הוא משתדל בכל מאודו, אף שעיניו דומעות ופניו מאדימות. נדמה לו שבעוד רגע יפלוט השיעול את נשמתו.

אבל אז הוא חש בלחיצה על כתפו — ומיד אחר כך מושטת אליו ידו של גבר גבוה, בנוי לתלפיות, ששערו מאפיר. מבעד לדמעות מבחין ווֹיניץ' בפניו הוורודות, הבריאות.

"קדימה, קדימה, אדוני. נשתלט על עצמנו," אומר האיש בביטחון עצמי ובחיוך רחב, עד שמתחשק לו לאורח, שנשמתו כמעט פרחה מרוב שיעול, לתת לאיש לחבקו ולהוביל אותו כמו ילד למיטה. הנה כך, בדיוק. ילד. מיטה. במבוכה מסוימת מחבקות זרועותיו את צווארו של האיש, והוא מאפשר לו להובילו למעלה, דרך מבואה ספוגה ריחות עשן אורנים, במדרגות שקטות, מרופדות במרבד. הכול מעלה זיכרון רחוק של היאבקות, של ספורט גברי, כאשר גופים קשוחים מתנגחים, מתחככים זה בזה, מכים זה את זה, אבל לא כדי להזיק, אלא אדרבה, כדי להפגין חיבה וקִרבה באמצעות קרב. הוא נכנע לכפות הידיים החזקות, נותן להן להובילו לחדר בקומה השנייה, להושיבו על המיטה ולפשוט ממנו את מעילו ואת אפודתו הסרוגה.

וילהלם אוֹפּיץ, כך הציג את עצמו הגבר הזר כשהוא מצביע על חזהו, מכסה את ווֹיניץ' בשמיכת צמר ומקבל מזוג ידיים המופיעות לרגע מבעד לסדק שבדלת ספל של מרק צח חם ומעורר תיאבון. מייצ'יסלב שותה בלגימות קטנטנות, וּוילהלם אופּיץ מניף את אצבעו (באותו רגע תופס ווֹיניץ' עד כמה מהותית בגופו של אופיץ היא האצבע המורה הזאת) ואומר בגרמנית מתנגנת, משעשעת במקצת:

"כתבתי לדוקטור סוקולובסקי שכדאי לך לעשות עצירת מנוחה בברסלאו. זאת דרך ארוכה ומעייפת מדי. אמרתי לו."

המרק מתפשט בחמימות נעימה בגופו של ווֹיניץ', והמסכן נרדם בלי שירגיש בכך. אנחנו נשארות איתו עוד רגע קט, מאזינות לנשימתו השקטה, שמחות שריאותיו נרגעו.

את תשומת לבנו מושכת עכשיו אלומת אור דקה כתער החודרת לחדר מן המסדרון ונופלת על סיר לילה עשוי חרס מתחת למיטה. החריצים שבין קרשי הרצפה מושכים את תשומת לבנו — ושם אנחנו נעלמות.

* * *

ברבע לשמונה העירה את ווֹיניץ' תרועת חצוצרה, ועל כן, למשך רגע ארוך, הוא לא הבין היכן הוא נמצא. החצוצרן זייף ללא ספק, והדבר שיעשע את ווֹיניץ' והשרה עליו מצב רוח טוב. המנגינה נשמעה מוכרת, אבל באופן הנוגע לדברים שהם כל כך פשוטים עד שהם גאוניים. נראה שדברים כאלה היו תמיד ויהיו תמיד.

מייצ'יסלב ווֹיניץ' היה מורכב מסבך של תחלואים, ומי שהתמצא היטב בסבך הזה לא היה ווֹיניץ' עצמו, אלא דווקא אביו, יָנוּאָרי ווֹיניץ', פקיד בגמלאות ובעל קרקעות. הוא שלט בכובד ראש ובדרך ארץ בתחלואים האלה הודות לידע רב, כשהוא מתייחס אל הנכס הזה שהופקד בידיו — בנו — באחריות רבה וגם, כמובן, באהבה, אך בלי כל סנטימנטליות ושום "גינוני נקבות" ששנא בכל מאודו.

אחד התחלואים האלה, שהאב היה אחראי לו במידה מסוימת, היה חששותיו המוגזמים של הבן שמא מישהו מביט בו בהיחבא. ווֹיניץ' הצעיר הקדיש תשומת לב רבה למבטי הזולת, ולבחינה אם מישהו אינו עוקב אחריו מעבר לפינה, מבעד לחלון שבו הוסט מעט הווילון, או דרך חור המנעול. הזהירות והחשדנות של האב נהפכו לאובססיה אצל הבן. הוא חש שמבטו של הזולת הוא דבר־מה לח ודביק שמתיישב עליו כמו כפתור ההצמדה הרך והמגעיל של העלוקה. ועל כן, תמיד, בכל חלל שבו עמד לשהות בלילה, הקפיד לבדוק את הווילונות בחלונות, לסתום את חור המנעול בכדור נייר קטן, לבחון את הקירות שמא יש בהם נקבים, להציץ במרווחים שבין לוחות העץ בקירות, ואפילו לבדוק את צדן האחורי של התמונות. בפנסיונים ובבתי מלון עניין ההצצה אינו מופרך כלל וכלל — פעם, כאשר לן עם אביו בבית מלון בוורשה, לשם הזדמן לרגל ביקור אצל רופא מומחה, גילה ווֹיניץ' הצעיר נקב עגול להפליא בקיר, שהדוגמה העשירה של הטאפט לא הצליחה להסוותו במלואו; הוא כמובן סָתַם את הנקב בכדור לחם, ובבוקר, כאשר ניסה להבין מי עלול להציץ על אורחי המלון ומנין, גילה שמעֵבר לקיר יש חדר מדרגות המשמש את עובדי המלון. הנה! זאת לא אובססיה. אנשים מציצים. אנשים אוהבים מאוד להתבונן באדם שאינו ער לכך. כדי להעריך, להשוות. האדם שמציצים עליו נעשה חסר מגן, נעשה קורבן לא מודע וחסר אונים.

מיד אחרי שהתעורר ניגש לכתוב לאביו, כדי להרגיעו. הוא נזקק רק לכמה מילים פשוטות, אבל לא ממש הצליח במשימה, ידו נותרה רדומה וחלשה. ועל כן הוא הקדיש את כל תשומת לבו לכף היד שלו, שהוליכה את קצה העיפרון על פני דף נייר בצבע קרם, שנמצא בתוך פנקס כרוך בכריכת עור. מרתקת אותנו התנועה הזאת. אנחנו אוהבות אותה. היא מזכירה את הקווים המפותלים ואת קישוטי הספירלות שיוצר השַרשור בפלסו לו דרך מתחת לפני האדמה, ואת אלה שחורטת בגזע תולעת העץ. ווֹיניץ' ישב במיטה, נשען על שני כרי ענק. לפניו היה מתקן מחוכם — משהו דמוי שולחן קטן ללא רגליים שתחתיתו כרית מלאה באפונים אשר הונחה בנוחות על ברכי הכותב.

תחילה נוצרו שתי ספָרות, שהעלו על הנייר את המספר 13. אחר כך קו ישר ואיקס — IX — ולאחר מכן הופיעו שוב ספרות שיצרו את המספר 1913. עוד רגע ומתוך הפיתולים נוצר השם "גרברסדורף" באותיות גדולות. בהמשך נע העיפרון על פני הנייר בתנועות שוות ובהתמדה. הגרפיט חרק, והנייר נכנע לצורתן העגלגלה של האותיות.

החדר היה צנוע אך נוח. שני חלונות השקיפו אל הרחוב ועל הפלג שלפני הבניין, אלא שאת הנוף הסתירו וילונות קרושה קטנים סרוגים. מתחת לאחד החלונות ניצבו שולחן קטן ועגול ושני כיסאות מרופדים, ספק כורסאות, שהיו שחוקים כבר במקצת — פינת קריאה נעימה למי שיחפוץ בכך. משמאל לדלת עמדה מיטה עם לוח ראש עשוי מעץ ומגולף להפליא, ולידה ארון. הטואלט היה מימין לדלת. הקירות כוסו בטאפט עשוי אריג בדוגמת פסי תכלת רחבים, ועקב כך נראה החדר גבוה ומרווח יותר משהיה באמת. על הקירות נתלו תמונות של נופים אקזוטיים: עדר ארנבונים ולהקת תנים.

מייצ'יסלב ווֹיניץ' תיאר בקצרה, בפולנית, את רשמי המסע שלו, כשהוא ממיר אלף תשע מאות רגל למטרים (הוא הגיע לסכום של כשש מאות מטר), ורשם את המספרים האלה על שרטוט של מפה שנועדה לתאר את דרכו מלבוב עד המקום הזה. דברי פרשנות קצרים נגעו בעיקר לארוחות בדרך. בנקודה שציינה את מיקומה של ברסלאו כתב: "מנה ראשונה: מרק דלעת צהוב. מנה שנייה: פירה עם בצל מטוגן, כרוב ומנת בשר דומה מאוד לקותל החזיר שלנו. לקינוח: פודינג וניל עם 'נשיקה' ולפתן פטל שחור, טעים מאוד." למטה הוסיף: "התשלום: 5 מארק." הוא הבטיח לאביו שיכתוב לו כמה מילים מדי יום — רצוי על המַרגָש שלו — אבל כיוון שלא ידע בעצם איך הוא מרגיש, העדיף לשלוח ללבוב תפריטים ומידע גיאוגרפי.

נשמעה דפיקה עדינה בדלת, ועוד לפני שהספיק לומר "יבוא", נדחפה נעל עור בסדק שבין כנף הדלת למשקוף ופתחה אותו בעדינות, כשבעקבותיה מופיעים קפלי חצאית שחורה, תחרת סינר ומגש עם ארוחת בוקר שהוצב מיד על השולחן. הנעליים, התחרה והסינר נעלמו במהירות כשם שהופיעו, וּוֹיניץ' ההמום הספיק רק להתכסות ולהמהם דברי ברכה ותודה. הוא היה כל כך רעב, שרק המזון עניין אותו.

ובעוד רגע הוא יתאר את הארוחה בפנקסו: ביצים קשות, שתיים, בגביעי פיאנס יפהפיים, עטורי מכסים בצורת תרנגולת. פרוסות של גבינת צאן מעושנת מעוטרת בפטרוזיליה. כדורון של חמאה צהובה להפליא, מוגש על עלה של חזרת. קערית שְמאלץ עם סכין קטנה למריחה, צנונית פרוסה, סלסילת לחמניות מסוגים שונים, בהירות וכהות, ריבת משמש בכלי זכוכית, כוס קקאו סמיך וקנקן קפה קטן.

אחרי שהניח את הנקודה האחרונה נטרק הפנקס, וּוֹיניץ' אכל בתיאבון את כל מה שהיה על המגש. הוא הרגיש שהמזון חיזק אותו, וקם על רגליו. כשגבו מכוסה בשמיכה הוא פנה בצעדים קטנים אל המזוודה שלו ושלף ממנה מערכת בגדים תחתונים מקופלת יפה, ואחר כך החל בטקס רחצת הבוקר שלו. וכאשר ניגב את פניו במגבת שהיתה ספוגה בריח עצי המחט השליט בפנסיון כולו, מיד עלתה לנגד עיניו תמונת ביתם הכפרי וריח הכביסה המתייבשת בחורף בעליית הגג. כאשר ירד גשם היתה גְליצֶריה מעלה לשם את הכביסה בדליים קטנים. הוא שיווה לנגד עיניו את עליית הגג, המלאה תמיד באבק, וכן את המראֶה שנשקף מן האשנבים הקטנים שנקראו "עיני שור־הבר" — תמונת שדות וגן ציבורי קטן — ואת ריחם המר של הגבעולים המרקיבים של גידולי העגבניות, התירס, השעועית. ועל פי חוקי סינסתזיה לא מובנים עד תומם, נהפכה התמונה הזאת לתחושות גופניות: חספוס הבגדים, נוקשות הצווארונים, הקפלים במכנסיים שגוהצו זה עתה, והלחץ של חגורת העור. ודווקא שם, בעליית הגג, כל אימת שיכול היה להישאר לבדו, משוחרר מן התרגולות של אביו, היה פושט את כל בגדיו ומתעטף במפת סאטן מעוטרת בגדילים רכים, וחש כמה מענג מגע הגדילים בשוקיו, בירכיו, וחושב לעצמו כמה נפלא היה אילו גם הם, כמו היוונים הקדמונים, היו יכולים ללבוש טוגת מפה כזאת. ועכשיו, כאשר נזכר באותה טוגה, המשיך להתלבש ושמח שסוף־סוף הוא מרגיש מלא און ונמרץ.

אנחנו עדוֹת למלבושים העולים בזה אחר זה על גופו הרזה, עד שלבסוף הוא עומד, שונה תכלית השינוי מן האיש המשתעל אפור הפנים מאתמול, ידו על ידית הדלת, ובעיניים עצומות הוא מדמיין כיצד הוא נראה עכשיו בעיני מי שמתבונן בו. הוא נראה טוב, גבר צעיר ורזה, בהיר שיער ועדין פנים, במכנסיים אפורים מפוספסים ומקטורן צמר חום. כעבור רגע הוא פותח את הדלת בהחלטיות.

לא, אנחנו לא רואות בכך כל אובססיה; לכל היותר זוהי רגישות־יתר תמימה. אנשים צריכים להתרגל שצופים בהם.

* * *

ווֹיניץ' ירד מחדרו בסביבות השעה עשר, שכן הוזמן לבדיקות בקוּרהאוּס, הוא בית ההבראה הראשי.

בכל המבנה היו חלונות קטנים שפוזרו בקמצנות, ולכן שררה בו אפלה — מצב טיפוסי לאדריכלות הררית. עמדו כאן שולחן אובאלי מכוסה במפה ססגונית עבה, ספה וכמה כיסאות, וליד הקיר — פסנתר, כזה שלא היה בשימוש תדיר, כפי שהעידו סימנים בודדים של טביעות אצבעות על המכסה המבריק, וצרור דפי תווים מצהיב. מדף לא גדול בסמוך היה מלא בספרים על האזור, על מסלולי הסקי הקרובים ועל העתיקות המקומיות. בארון כלים ענקי שדלתותיו זכוכית הלבינה מערכת כלים יפהפייה ועליה תמונות סנטימנטליות עשויות קובלט — של רועים וכבשים.

"גֶמוּטלִיש," מילמל לעצמו מייצ'יסלב, מרוצה שנזכר במילה הגרמנית הזאת, Gemütlich"", שאותה אהב במיוחד. מילה כזאת חסרה בשפתו. חמים? נעים?

והוא נזכר גם במילותיו של דוקטור סוקולובסקי, כשהרופא רק החל לטפל בו ולהתמודד עם האפאתיה שלו: החיים צריכים להיות בעלי טעם. בהחלט, "בעל טעם" הוא מונח טוב יותר מאשר גמוטליש, חשב ווֹיניץ', מפני שהוא מתייחס לא רק לדבר־מה שמתרחש במרחב אלא גם לכל השאר: לגון קולו של מישהו, לאופן דיבורו, לאופן הישיבה בכורסה, לקשירת צעיף המשי מתחת לצוואר, לאופן הנחת העוגיות בצלחת. הוא העביר את אצבעו על השולחן המכוסה בקטיפה רכה בצבע ירוק־זית, ורק כעבור רגע הבחין בבהלה שבכורסה ליד החלון יושב גבר צנום בעל תווי פנים חדים כשל ציפור, ועל אפו הבולט מונחים משקפיים במסגרת מתכת. הוא היה אפוף בענן של עשן סיגריות. כף ידו של ווֹיניץ' נעתקה באחת מן המפה ונעלמה במבוכה בכף ידו השנייה. הגבר, שנבוך גם הוא מגילוי בדידותו, קם והציג את עצמו בצורה רשמית למדי, בגרמנית עם מבטא מוזר שאופייני לשלזיה:

"ולטר פרוֹמֶר. מברסלאו."

ווֹיניץ' הגה את שמו ואת שם משפחתו לאט וברור, כנראה בתקווה שהזר יזכור אותם מיד. הם שוחחו רגע, ופרומר סיפר לו שהוא פוקד את גרברסדורף בקביעות, ושהוא נמצא כאן, למעט הפסקות קצרות, כבר שלוש שנים רצופות. לפעמים הוא חוזר לרגע לברסלאו, אבל שם מיד מידרדרת בריאותו.

"אתה יודע, ברסלאו שוכנת על המים. באביב תלויים מעל הבתים ענני יתושים קטנים אך ארסיים ביותר, והאנשים לוקים בדלקת שגרונית. בקיץ אי־אפשר לשבת בגינה, ולכן פקידי ממשלה נשארים בעיר רק למשך שנים ספורות ואחר כך שבים להתגורר במקומות טובים יותר. ברסלאו היא עיר מעבר" — בקולו התנגן עצב, כמו רִיחם על העיר — "והכול בגלל המים האלה שנמצאים בכל פינה. הם מתגנבים לכל מקום... זה לא טוב לי..." הוא החל להשתעל. "אתה רואה? אני רק חושב על זה וכבר משתעל."

מבטו של ווֹיניץ' ברח לעבר החלון, שמבעדו נראתה בדיוק באותו הרגע חבורה עליזה וצוחקת. הוא חשב לעצמו שהאנשים האלה צוחקים בפולנית, אם כי לא ידע להסביר לעצמו מה משמעות הצירוף הזה. ממרחק לא נשמעו המילים.

"גם אתה מתכונן לעבור לקורהאוס?" הוא שאל את פרומר.

ווֹיניץ' חשב שהשאלה שלו תעלה ולוּ בת צחוק על פניו של בן שיחו, אך האיש התייחס אליה ברצינות.

"ישמרני האל," הוא התרעם. "יותר מדי אנשים שם. ולא רואים משם שום דבר. לא תשמע שם שום דבר חדש ולא תלמד שום דבר. חיים בתוך המון הם גרועים מכלא."

נראה שווֹיניץ' הצליח כבר לקטלג את ולטר פרומר: אדם תימהוני.

שניהם היו מן הסתם ביישנים באותה המידה, כי לרגע נותרו זה מול זה בשתיקה מעיקה, כשכל אחד מצפה מרעו להשמיע איזו קלישאה מקובלת. מן המבוי הסתום הזה הציל אותם וילהלם אוֹפּיץ', בעל הבית:

"כולי תקווה שאיני מפריע לשיחה קולחת."

ווֹיניץ' שאל את עצמו אם וילהלם לועג להם או שהוא כל כך פזור דעת. אך האיש תפס בחוזקה בזרועו והובילו לעבר היציאה. "סליחה, אבל צריך להציג את האיש הצעיר הזה למבטו הבוחן של דוקטור זֶמפֶּרוַוייס. האורח שלנו הגיע לכאן במצב מעורר רחמים."

פרומר מילמל משהו לא ברור, שב למקומו ליד החלון והתיישב בדיוק כפי שישב קודם. כאילו החזיק כאן במִשׂרת רהיט מעשֵן.

"דוקטור פרומר הזה הוא קצת מוזר, אבל הוא איש הגון. כמו כולם בפנסיון שלי," אמר וילהלם בניב הזה שלו, שנעשה יותר ויותר נעים לאוזנו של ווֹיניץ', כאשר ניצבו על מדרגות הכניסה לבית. "הבחור ייקח אותך לדוקטור זמפרווייס. שים עליו עין, הוא לא אוהב אנשים מן המזרח. בעצם, הוא לא אוהב אף אחד. חבל מאוד שאין פה מישהו כמו דוקטור ברֵהמֶר," הוא הוסיף, מהורהר, כעבור רגע, כאשר שניהם עמדו ליד הגשרון.

ווֹיניץ' ראה עכשיו איך הערפל יוצר פסים מוזרים בשמים ושט מעלה כמו היה עשן.

"ואולי אתה מכיר את דוקטור סוקולובסקי?" הוא שאל.

פניו של וילהלם אורו והתעוררו. "מובן שהכרתי אותו כשהייתי ילד. הוא היה מיודד עם אבי, שעבד אצלו. כולנו כאן עובדים בבתי הבראה. מה שלומו?"

ובכן, ווֹיניץ' לא ממש ידע. הוא ידע רק שהוא עובד במרפאה בוורשה, ושלעתים הוא מרצה בלבוב. אביו נהג לקחת אותו להתייעצויות עם הרופא כל אימת ששהה סוקולובסקי בעיר. והודות לו הוא נמצא כאן.

"האם הוא עדיין רזה כל כך?" שאל עוד וילי.

רזה? לא, הוא לא רזה. דוקטור סוקולובסקי הוא גבר שמן ונמוך. אבל ווֹיניץ' לא נדרש לענות על השאלה המפתיעה הזאת, כי מתוך הערפל צץ והופיע בדיוק רַיימוּנד, העגלון מאתמול, בן תשחורת מגודל שזכה לברכה די מוזרה מווילהלם: חבטה קלה על ראשו. הנער קיבל את זה כמחווה טבעית לגמרי וידידותית.

הם הלכו עכשיו שניהם במורד הפלג, לעבר מרכז הכפר. רַיימוּנד סיפר משהו בלהט, אך המבטא שלו היה כל כך מוזר, שווֹיניץ' לא הבין הרבה. הוא התבונן בעניין בבתים היפהפיים שלאורך הדרך ובפועלים שעסקו בתיקון קווי החשמל. ריימונד שאל אם מייצ'יסלב יודע מה זה חשמל.

אחר כך הם בירכו לשלום שתי נשים באות בימים, לבושות בחצאיות רחבות, שישבו על ספסל לפני אחד הבתים.

"פְראוּ וֶבֶּר ופְראוּ בּרֶכט," אמר ריימונד בחיוך אירוני, ודווקא את זה ווֹיניץ' הבין.

כעבור רגע הצביע הנער בגאווה על בית ההבראה של דוקטור ברהמר, אותו בניין שווֹיניץ' ראה אמש, אלא שעכשיו הוא נראה לו עוד יותר עצום במידותיו, במיוחד לאור העובדה שהערפל נעלם כמעט לגמרי, ואי־שם גבוה, מעבר לעמק, זרחה בנדיבות שמש ספטמבר.

ריימונד נעלם מיד כאשר הביא את ווֹיניץ' אל הדלת הנכונה במסדרון הרחב. עכשיו הוא עבר לטיפולה של אחות שעיניה היו מעוטרות בנפיחוּת אדומה. חיוך אדיב וקצר חשף לרגע את שיניה הגדולות, המצהיבות, שהתאימו בצבען לגונו הזהוב־משופשף של שעון השרשרת שחוּבּר בסיכה למדיהָ. מעל הכיס היה רקום שמה: סידוֹניָה פָּאטֶק.

ווֹיניץ' נאלץ לשבת ולהמתין בחדר ההמתנה של הרופא, שעדיין לא חזר מביקור חולים. אצבעותיו נשלחו אפוא אל הז'ורנלים שהושארו שם למען החולים, אך עיניו לא מצאו בהם מנוח ולא הצליחו להתמקד בכתב הגותי הרחב. לתדהמתו הוא מצא עלון פרסומי אחד בפולנית, ועיניו נרגעו מיד כשנחו על המילים בשפת אמו:

בשלזיה הפרוסית, רבע מייל מגבול צ'כיה ו־11 מייל דרומית־מערבית לוורוצלב, בעמק ארוך המשתרע ממזרח למערב, בין ריזנגֶבּירגֶה לאַדלרגֶבּירגֶה שבמחוז ולדנבורג, שוכן על גדות נחל השטַיין כפר מקסים בשם גרברסדורף, הידוע זה כמה עשרות שנים כתחנת אקלים הררית לחולי בית החזה.

גרברסדורף מתנשא לגובה 570 מטר מעל פני הים, ברצועה המכונה בפי הרופאים "רצועה נטולת שחפת ריאות". ההרים המקיפים את הכפר מתנשאים עד לגובה של 900 מטר. הם מגינים על הכפר ועל מוסדותיו הרפואיים מפני רוחות, המגיעות לכאן לאחר שנחלשו כבר. על כן שוררת באוויר של גרברסדורף שלווה נדירה אפילו בעמקים.

הוא לא המשיך לקרוא, אבל קיפל את העלון והחליקו לתוך הכיס. עכשיו משכה את תשומת לבו תיבת תצוגה עם דלתות זכוכית, ובתוכה גו אנושי עשוי עץ — ללא ראש, ידיים ורגליים — שבית החזה והבטן שלו פתוחים לראווה לשם הצגתם של האיברים הפנימיים, הצבועים בצבעים שונים. ווֹיניץ' ניגש אל התיבה הקטנה הזאת כדי להתבונן ברֵיאות. הן היו חלקות ונקיות, מלוטשות, מבריקות מן הלכה שציפתה אותן. הן הזכירו עלי כותרת בשרניים של פרח מפלצתי, או פטריות הצומחות על קליפות העצים. כמה מופלא היה גודלן ביחס לגודל החלל; איך הסכינו להתאים את טבען האוורירי אל כלוב הצלעות. הוא התבונן בהן בתשומת לב, מנסה להציץ אל מתחת לזיז החזה, שם נגעו הריאות באיברים מקופלים אחרים בצבעים שונים. אבל למרות הכול הוא חש אכזבה. הוא ציפה אולי למשהו חדש, משהו שעדיין לא יָדע. לפתרון החידה. מדוע הוא חולה. ומדוע אחרים בריאים.

כששב למקומו, חש בחרדה המוכרת, באותו אי־שקט הגורם לו תמיד לאותה תגובה גופנית — הזָעה. הוא יצטרך להתערטל ולהציג את גופו לעיני זר. ותבהלה: איך יסתיר מן הרופא את הבעיה המביכה שלו. מה יצטרך לומר כדי לא לגעת בכל הסוגיות המביכות אותו. איך לחמוק. הוא תירגל את זה כבר כל כך הרבה פעמים.

כאשר שעט הדוקטור לתוך חדר ההמתנה, הוא אפילו לא שלח מבט בווֹיניץ' — הוא חצה את החדר בצעד מהיר, כשכנפות חלוקו הלבן מתעופפות אחריו. הוא סימן בידו לַחולה לקום. מייצ'יסלב כמעט רץ אחרי הדוקטור לתוך חדר הטיפולים הגדול שבו היה חלון ענקי, וכולו מלא בתיבות עם דלתות זכוכית, מכשירים רפואיים שונים וכורסאות מוזרות. משום־מה ווֹיניץ' לא הופתע למראה רובה גדול שהושען על השולחן: רובה גדול — לא רובה ציד — כנראה וינצ'סטר, בעל קת מלוטשת להפליא. כשהוא עדיין ניצב בגבו אליו, הורה לו הרופא לשבת, וכך הרגיש ווֹיניץ' בטוח ומוגן מאחורי השולחן, כמו בתוך חפירה.

הוא הגיש לרופא את מכתב ההפניה מדוקטור סוקולובסקי, אבל הרופא רק העיף בו מבט חטוף, וגילה עניין רב יותר בגוף היושב לפניו מאשר במכתב. האיש הצעיר חש תחושה מוזרה, וזאת בגלל המבט שנעץ בו הרופא. כאילו הוא לא רואה את מייצ'יסלב ווֹיניץ', חולה מלבוב הרחוקה, אלא אך ורק גוף, חפץ, משהו מכני. תחילה, ללא כל מבוכה, הוא משך מטה את העפעף התחתון של ווֹיניץ', והתבונן בקפידה בצבע של הריריות ושל גלגל העין. אחר כך עבר מבטו מן הסנטר אל הרקות, ולבסוף הוא הורה לו להסיר את הבגדים מפלג גופו העליון, הביט במבט ביקורתי בבית החזה והחל ללחוץ באצבעו על פטמותיו של הפציינט.

"מוגדלות מעט, כמו גם הבלוטות," אמר. "זה תמיד ככה אצלך?"

"ככה כבר כמה שנים," השיב ווֹיניץ', נבוך.

הרופא תפס בסנטרו והעביר אצבע על אניצי זקנו בן היומיים, שהיו מועטים ולא אחידים. הוא מישש בקפדנות את בלוטות הצוואר, ואחר כך עברו אצבעותיו החצופות להקיש בגבו, והפיקו ממנו צליל אטום, מהדהד, שכמו בקע ממעמקי האדמה. הוא עשה זאת בקפדנות רבה, סנטימטר אחר סנטימטר, משל היה חבלן המחפש פצצה חבויה. כל זה נמשך כחצי שעה, ולבסוף הרופא נאנח והורה לו להתלבש. רק עכשיו הוא הושיט יד אל המכתב. ואז אמר, כשהוא מביט בווֹיניץ' מעל למסגרת המתכת של משקפיו:

"פְְטִיסִיס." זה נשמע כאילו שָרַק. "טוּבּרקוּלוֹזיס. שחפת. והיום מקובל לומר: 'מוֹרבּוּס קוֹך'. אבל את כל זה אתה כבר יודע, איש צעיר, לא כן?"

ווֹיניץ' רכס את הכפתור האחרון בחולצתו והינהן לאישור.

"לא בשלב מתקדם, אומַר בכנות. סתם משהו קטן, גרגיר קטן של משהו. הידעת ש'פטיסיס' פירושו 'פירוק'?" הוא ביטא את המילה Zerfall, פירוק, בהנאה רבה, מדגיש את ה־r. "אבל אנחנו כאן יודעים איך להתמודד עם פירוק."

"כן, שיטת דוקטור ברהמר..." פתח ווֹיניץ' ואמר, אך הרופא קם בחוסר סבלנות והרים את ידו.

"כן־כן. ברהמר הבין שאין שום טעם לנסוע לאיטליה עם שחפת. רק אוויר הרים הוא המַרפא באמת. כמו האוויר כאן. שמת לב לכך?" הרופא ניגש לחלון ושקע לרגע קצר בהרהורים. "אנחנו כאן בתוך אמבט," אמר, ותוך כדי דיבור נופף בידיו בתנועות גדולות, מוגזמות, כמו ביקש להבהיר היטב לשומע את מהות התופעה שלפניו. "מתחתינו נמצא אגם תת־קרקעי ענקי, ובגללו הטמפרטורה כאן גבוהה מאשר במקומות אחרים. האוויר כאן עשיר בחמצן, אך נטול רוחות. מחלות ריאה ומגפות לא היו ידועות כלל לתושבי המקום, אתה מבין? איש לא חלה כאן מעולם במחלות ריאה.

"ובנוסף, הגובה שבו שוכנת העיירה שלנו אינו חורג מן המתאים לטיפול במחלות ריאה, שכן אין הוא מאיץ את פעולת הלב, כפי שקורה במקומות השוכנים בגובה של יותר מתשע מאות מטר מעל פני הים. גדֵל כאן יער אשוחים המעשיר את האוויר באוֹזוֹן, גז שממלא תפקיד מַפתח בחידוש הדם והגוף כולו. אפילו הנשימה לבדה תבלום את תהליך הפירוק של ריאותיך הצעירות. כל נשימה היא טיפולית, כך יש להתייחס לזה. תאר לעצמך שבכל נשימה נכנס לריאותיך אור טהור." הרופא התבונן בווֹיניץ' דרך זגוגיות משקפיו, שהגדילו את עיניו הכהות באופן מבהיל. "וחוץ מזה, יש לנו כאן גם אטרקציות נוספות. אתה צריך רק להתמסר ולהפקיד את עצמך למשטר הטיפולים. להרגיש כמו בצבא."

הוא ניגש לחלון והצביע בניד ראש על המטופלים המטיילים בפארק.

"אלה חבריך לנשק."

ווֹיניץ' קלט פתאום שהוא לא יחבב את הרופא הזה. הוא נזכר בדוקטור סוקולובסקי הטוב, העדין.

"זה ברור לי, דוקטור," הוא השיב, מושך ומיישר את חפתי חולצתו. "הייתי רק רוצה לדעת אם יש לי בכלל סיכוי."

"ברור שיש לך סיכוי. אחרת לא היית מגיע לכאן, איש צעיר. לא היית מעז להגיע לכאן בלי לחוש שיש לך סיכוי. היית ממשיך להיות חולה במזרח. שם הנוף שטוח, לא כן?"

ועכשיו עמד ווֹיניץ' ללמוד דברים מעניינים על דוקטור ברהמר הגאון, אשר קנה את הכפר גרברסדורף ואת הסביבה כולה; סך הכול למעלה מאלף דונם של יערות ושטחים שעליהם הקים את בית ההבראה הזה. ברהמר הבחין כבר מזמן, הן בנתיחות שלאחר המוות והן בבדיקות שערך למטופלים, שיש אצל חולי שחפת חוסר התאמה בין הריאות לבין הלב: הריאות שלהם גדולות יחסית והלב קטן ובעל דפנות דקות, רופסות וחלשות. איש לפניו לא ייחס משמעות לזיקה הזאת, ואיש לא חשב לקַשר את חוסר התואם הזה שבין איברי בית החזה לאטיולוגיה של מחלת השחפת. והרי צריך היה להיות ברור שֶלב קטן וחלש גורם להאטה בזרימת הדם, ובשל כך למחסור כרוני בדם בריאות ובקרומי הריאות. מה שמוביל לשחפת. בנוסף, ברהמר חקר את הפיזור הגיאוגרפי של הופעת המחלה, והדבר אושש עוד יותר את תפיסתו האטיולוגית. מדיווחיהם של מטיילים עלה שקיימים מקומות ואזורים בעולם שבהם אין תחלואת שחפת: בהרים בכל אזורי האקלים, באיסלנד, באיי פארו ובערבות קירגיסטן.

ראשית, מאפייניו הייחודיים של אקלים ההר הגבוה היוו גורם מכריע: לחץ אטמוספרי נמוך יותר גורם לגוף להגיב בפעילות מוגברת של הלב ובהאצת הדופק, כי כך הוא מתגונן מפני מחסור בחמצן — והדבר מוביל להאצת חילוף החומרים ולעלייה בחום הגוף. שנית, נודעה חשיבות מכרעת גם לסגנון החיים ולתזונה: הרבה מזון, בעיקר שומן וקוֹמיס — חלב סוסה מותסס — עם אלכוהול, לצד עבודה גופנית קשה.

הדופק המואץ והאצת פעולת הלב גורמים להגדלת נפח שריר הלב וליצירת מבנה שרירי חזק של האיבר הזה. לעתים קרובות מתגלה כי תושבי האזורים האלה אפילו לוקים בהיפרטרופיה של הלב, כלומר בתופעה הפוכה לזאת שפוקדת חולי שחפת.

"נערי היקר," סיים דוקטור זמפרווייס את הרצאתו. "זה כל המרשם שלנו. במרכז אירופה מתחיל האזור הנקי משחפת בגובה של כארבע מאות וחמישים מטר מעל פני הים. בנוסף, מומלצת השגחה רפואית צמודה לאיזון התזונה. וכן תנועה באוויר הצח. הטבע עצמו ירפא אותנו."

דוקטור זמפרווייס שלף דף נייר ורשם את המלצותיו, סעיף אחר סעיף, כשהוא מלווה את הכתיבה בקול שניכרה בו כבר נימה של שעמום.

"לפחות שישה שבועות, והכי טוב כמה חודשים. טיולי הליכה שמותאמים לכל מטופל בנפרד, חשוב שיהיו במסלולים בעלי שיפועים מתחלפים. לאורך הדרך צריכים להיות ספסלים כדי לא להתעייף יתר על המידה. וטיפול מתון במים קרים. זה בדיוק מה שיעזור לך. באשר לתרופות — לקחת במתינוּת. במקרים של רפלקס שיעול חזק מאוד, אני ממליץ לעצור אותו ככל האפשר, ואם אי־אפשר לעוצרו, יש לשתות מים קרים או מי סודה עם חלב חם בלגימות קטנות. אם חלילה יופיע דימום מן הריאות, אנו מטפלים כאן באמצעות הנחת שקיות קרח על הלב והריאות וכן בזריקות מורפיום. בהתקפים קשים עם קשיי נשימה וחולשה, אנו נותנים קודם כול חומר מעורר חזק, למשל שמפניה. כן־כן, אל תחשוש מן השמפניה ובכלל מן האלכוהול. אבל ודאי בכמויות קטנות. שכרות אסורה בתכלית! במקרים של חום, תחילה מודדים ורושמים כל שעתיים, כדי לוודא שאכן מדובר בחום. בהזעות לילה אנו מצליחים לטפל באמצעות שתיית חלב עם שתיים־שלוש כפיות קוניאק או נָלֶבקָה3 בערב לפני השינה. האחות סידוניה פאטק תַראה ותסביר לך הכול."

כשהוא משמיע את כל הנאום הזה רשם הדוקטור את המלצותיו; ווֹיניץ' התפעל מיכולתו לעשות שתי פעולות בעת ובעונה אחת.

"אתה מתגורר אצל הֶר אוֹפּיץ, לא כן? כל יום תצטרך להגיע אלינו לקורהאוס לטיפולים ולמנוחת הבראה בכיסאות נוח בחוץ, וברגע שיתפנה מקום בסנטוריום אודיע לך. כאן הכול נזיל. נזיל," הוא הוסיף לשם הדגשה. "בינתיים הפנסיון של הר אופיץ טוב לבריאותך לא פחות מן הסנטוריום של דוקטור רוֹמפּלר, והליכה יומית קצרה רק תוסיף סומק ללחייך."

הדוקטור קם במרץ והגיש לווֹיניץ' את דף ההמלצות. וזהו. הוא עבר את בדיקת הקבלה.

עכשיו הוא ישב בחדר ההמתנה, מחכה עד שתכין לו האחות המכוערת את מחברת הטיפולים שלו ומסמכים נחוצים אחרים. הוא שלף מן הכיס את העלון המקופל וסיים לקרוא בו:

בכלל, יש להודות שמבחינה רפואית נחשבת היום השהות במקומות כמו מֶרָאנו בטירול, גרברסדורף בשלזיה או דאבוס בשווייצריה (הפועל על פי דוגמת גרברסדורף), לטיפול היעיל ביותר. הסנטוריום של דוקטור רומפלר נוסד בשנת 1875. הוא שוכן למרגלות הרים ומורכב ממספר נאות של מבני מגורים בצורת וילות הדורות. קו מים שאורכו 1,140 מטר מוביל מן ההר שלרגליו שוכן הסנטוריום מים טהורים הפורצים היישר מסלעי הפורפיר הגבישיים אל חדרי האמבט המהודרים שבמבנה המקלחות.

המטופלים אינם חסרים עיסוקים ושעשועים. הטיפולים עצמם, הארוחות וכד' תופסים חלק גדול משעות היום, והסביבה היפהפייה של גרברסדורף מספקת שפע של אתרי טיול מקסימים. מטרת הטיפול היא לגרום לחולה להילחם במחלתו בכוחותיו שלו. באמצעות חיזוק הגוף הוא נעשה חסין. כך תיעצר תחילה התפתחות המחלה, ואחר כך, בהדרגה, הסבל יתחיל להיחלש, והבריאות הטובה תחזור. באמצעות פעילות גופנית מתמדת ילמדו הריאות הנגועות לפעול בצורה נאותה, ואוויר ההרים הצח יעודד את פעולת הלב. תוצאות הטיפולים בגרברסדורף נחשבים ליעילים ביותר. כמעט 75 אחוזים מן המטופלים שבים לבריאות טובה.

כמה טוב יהיה להאמין שהוא שייך דווקא לאותם שבעים וחמישה אחוזים.

2 בגרמנית: פנסיון לגברים. (כל הערות השוליים שבספר הן הערות המתרגמת.)

3 משקה אלכוהולי על בסיס פירות או צמחי מרפא.