נתיבים בסערה

פרק 1 - באזל 1896 אוטה ותיאו

תיאו התהלך בפרוזדור כה וכה בצעדים מהירים. כל פעם הגיע לקיר, הסתובב וחזר עד שנתקל בקיר שממול. כל הניסיונות של בני משפחתו להרגיעו עלו בתוהו.

"היא חזקה, היא תתגבר" אמרה לו אמו, בכל פעם שזעקותיה של אוטה הגיעו עד אליהם. "כל אישה עוברת את זה, היא איננה הראשונה."

"אמא, עבורי אוטה אינה כל אישה. היא חשובה לי יותר מהילד העומד להיוולד."

"כן, תמיד היית שבוי בקסמה. תתעורר, אתה צריך יורש."

סוף סוף נשמע בכי של תינוק רך נולד. כולם חשו לאורך הפרוזדורים הארוכים המוארים במנורות קיר שהפיצו אור צהבהב לכיוון קולות הבכי. בפתח דלת חדר היולדת עמדה אחות במדים לבנים ושביס והחזיקה יצור קטן ורדרד עם פלומת שיער שחרחרה, עטוף כולו במגבת לבנה בוהקת עם עיטורים כחולים וורודים.

"מזל טוב, נולדה לכם בת, הילדה והיולדת מותשות אך בריאות. עדיין אל תיכנסו לחדר היולדת, היא חלשה וזקוקה למנוחה. "

המיילדת, אישה כבדה בבגדים ארוכים ושמוטים, פניה אדומות ונוטפות זיעה גררה את עצמה במדרגות היורדות מחדר היולדת. היא לא עצרה אפילו לצורך קבלת התשלום.

"אחר כך, אחר כך", היא מלמלה בתשישות ובקוצר רוח לידו המושטת של תיאו ונעלמה מאחורי דלת הבית המסוגננת.

עם יציאתה מביתם, חש תיאו אל אוטה ומצא אותה עייפה ומאושרת כשהתינוקת מחותלת ומכוסה שוכבת על בטנה. אוטה הושיטה את ידה לתיאו והוא נישק אותה ברוך כשדמעות מציפות את פניו.

תיאו שטיין, הבעלים והמנהל של אימפריה בנקאית בבאזל, גבר צנום, גבוה ושחרחר היה בנקאי אופייני. יום יום קם בשעה קבועה בבוקר, בשש ושלושים, בדק בעיתון הכלכלי את מצב הפיננסים, תוך כדי שתיית הקפה עם הלחמנייה בחמאה, ארוחת הבוקר הקבועה שלו. הוא יצא לעבודתו בבנק בנעליים שחורות מבריקות, בחליפה אפורה כהה, עניבה אפורה בהירה וחולצה לבנה בוהקת ומגוהצת בקפידה. השיגעון היחיד שהרשה לעצמו היה מלאי כובעים להזדמנויות שונות. לעבודה חבש כובע אפור עטור סרט שחור. לאירועים שונים בחר כובעים אחרים, ובמיוחד אהב את הכובע הבהיר עם הנוצה האפורה. מדי סוף שבוע היה נעמד לפני המראה ובודק את זווית הכובע וכיוון הנוצה.

בכל בוקר עם יציאתו של תיאו מהבית היה מסתובב אחורה אל שביל הכניסה ומביט על בית המשפחה בגאווה. בית דו קומתי מוארך, הדור אך לא מנקר עיניים, צבוע בצבע ורדרד אופנתי. משני צדי שביל הגישה נשתלו פרחי וורדים בצבעי ארגמן מדיפים בושם ומסביבם פזורים שפע פרחי בר לבנים, צהובים וסגולים. תיאו דמיין שהוא מבקר זר בבית ויחד עם הצבע הירוק של הגבעולים היתה לו תחושה של סימפוניה ריחנית של צבעים. את הרחוב היפה שבו עמד הבית קישטו עצים שענפיהם הסבוכים הגנו בימי השמש על עורן החיוור והעדין של הנשים והנערות המטיילות להנאתן בשכונה המטופחת. אירועים חברתיים שונים נערכו בביתם, שבהם נטלו חלק מיטב משפחות העיר. תיאו היה בטוח שהגינה היפה שלהם לא נוצרה יש מאין אלא יופייה וטיפוחה קשור לכישרונותיה של רעייתו האהובה אוטה. אוטה שזה עתה ילדה את בתם הבכורה.

התינוקת, שנולדה לאחר שנים ארוכות של המתנה נקראה מרים על שם הסבתא רבתא שנפטרה שנה קודם לכן. לכולם היה כמדומה ברור שלמרים היה צפוי גורל נפלא של חיי פינוק, השכלה ועושר במדינה הטובה והבטוחה בעולם. אביה, תיאו, נשא עשר שנים קודם לכן את אוטה. שניהם נהנו מילדות של שפע והשכלה טובה. נישואיהם לא החלו כנישואי אהבה. נציגי המשפחות הכירו ביניהם וארגנו זיווג אריסטוקראטי בין שתי משפחות יהודיות אמידות ומשכילות. שתי המשפחות היו חילוניות. אמנם הן לא התבוללו בנישואי תערובת ושמרו בקנאות על זיווגים הולמים במסגרת הקהילה היהודית, אבל היו מעורבות לחלוטין בחוגי הבנקאות והתרבות של באזל. כמו הוריהם, גם אוטה ותיאו שטיין היו מבקרים קבועים בכל אירועי התרבות בעיר, קונצרטים, הצגות תיאטרון ואירועים חברתיים, בעיקר הקשורים לפיננסים ולבנקאות.

תיאו אהב את באזל בכל מאדו, אהב את האווירה המיוחדת האופיינית לעיר ובעיקר היה בטוח שהיא כל כך התאימה לעיסוקו. באזל, כמו היום גם אז, היתה עיר עשירה, שוכנת על גדת נהר הריין הרחב, השוצף בימי החורף. בתיה מסוגננים, גזוזטראות מעוצבות תוחמות את הבניינים, הרחובות מרוצפים באבני כרכרות. הכרכרות על רכביהן חסרי הסבלנות המתינו בכל פינה לאדונים העשירים הממהרים מבנק אחד למשנהו או לגבירות ההדורות בדרכן לסידוריהן וקניותיהן במרכז העיר. הרחובות הצרים המתעקלים בין הבתים היו גדושים בחנויות מלאות באופנת התקופה, תכשיטים וחפצי חן יקרים, שטיחים פרסיים, קריסטלים צ'כיים, חרסינה סינית וכלי נגינה משובחים מגרמניה. זבניות מנומסות ורציניות בבגדים רשמיים ואפרוריים שירתו בחיוך קפוץ את הלקוחות העשירים.

אלא שלמרות אהבתו לאוטה ולבאזל לא הכול הלך למישרין במשפחת שטיין. בשנים הראשונות אחרי נישואיהם התקשתה אוטה להרות ומשפחתו של תיאו כבר רמזה לו, שעוד מעט יחולו עשר שנים לנישואיהם והוא יוכל להתגרש מאוטה ולהינשא בשנית.

"לא נורא, אולי היא תהיה פחות עשירה, אבל יהיו להם ילדים", שמע לחישות מסביבו בכל מפגש משפחתי. אוטה העמידה פנים שאינה שומעת והבליגה גם כשההערות היו בוטות יותר. היא היתה מתוסכלת אך גם אופטימית וקיוותה שעם הזמן תהיה לאם.

אוטה היתה אישה תמירה ובהירה, פניה שוחקות תמיד, עוזרת לבעלה באירוח עמיתיו ברצון ובחן, וגם מסייעת לגלגול השיחה בזמן שתיקותיו של תיאו המסוגר והרציני. לבושה היה בעל אופי של הידור אצילי ושקט שהשרה רוגע על אורחיה. תיאו, שנשא לאישה את אוטה בנישואין מוסדרים, למד לאהוב אותה והעריך את שיכלה החריף, שבלט ביחס לנשות חבריו.

זה לא קרה ביום אחד. לאחר טקס הנישואין הרשמי והקצר שנערך בבית הכנסת המרכזי בבאזל המשיכו הזוג הצעיר ואורחיו למסיבה בדאנס-קפה האהוב על בני משפחת שטיין ונסגר בערב זה במיוחד לחגיגת החתונה. הערב היה חגיגי אך מאופק. הכלה, מאופרת קלות, לבשה שמלה חלקה מבד מעודן בצבע שמנת ללא קישוטים והינומה שקופה המחוברת לכובע קטן, מסוגנן, חלק גם הוא.

"לפחות הרשי לנו לתפור לך פנינים אחדות על ההינומה" אמרה התופרת, בעוד אמה מהנהנת לאישור.

"לא תודה, אל תכעסו, אני שונאת את כל הקישוטים האלה שהכלות מתחרות ביניהן למי קישוטים רבים ומפוארים יותר. אני מעדיפה להתלבש גם בחתונתי בסגנון האישי שלי."

החתן עמד נוקשה בחליפה אפורה קלאסית וכובע אפור כהה, כי סרב לחבוש כיפה. הוא הביט במבט קריר ויהיר על הנעשה סביבו. הוא נשא אישה כדי למלא את חובתו למשפחתו והדבר ניכר בהתנהגותו כלפי הסובבים אותו. מעולם לא חיזר אחרי נשים והלכות הפיתוי היו זרות לו לחלוטין. הוא נהג בנימוס כלפי האורחים ובאותו אופן כלפי הכלה ומשפחתה. אוטה חשה לא בנוח לנוכח התנהגותו של תיאו וניסתה להנעים את האווירה. גם היא התקשתה לחוש אושר או לפחות שמחה. בני הזוג לא הכירו זה את זו במידה מספקת ועיקר השמחה נחלקה בין ההורים והקרובים של החתן והכלה.

למחרת יצא הזוג הצעיר לירח דבש במרומי האלפים, בעיירת הנופש אָרוֹזה שבמזרח שווייץ. כדי להגיע למלון, סובבה הכרכרה המסיעה אותם שלוש מאות שישים עיקולים במשך שלוש שעות.

לאחר כשעה וחצי של נסיעה מטלטלת אמרה אוטה,

"בוא, תיאו, נעצור את הכרכרה. הכנתי עוגיות והבאתי תרמוס עם קפה."

"אדוני הרכב, עצור בבקשה את הכרכרה, הגברת מבקשת לנוח מעט."

אוטה כיבדה את תיאו וגם את הרכב במאפים נימוחים מעשי ידיה.

"הנה, יש לי כאן גם ספלים קטנים, אפשר למזוג לכם קפה?"

"תודה רבה גברתי. זה נאה מאד מצדך" אמר הרכב מופתע. לא היה רגיל ליחס כזה. תיאו התכבד בעוגה קטנה בלבד וויתר על הקפה.

היא ציפתה למילת שבח מתיאו, אבל הוא היה מאופק. אוטה היתה מאוכזבת, יהיה קשה להגיע אל ליבו, חששה, בעודה עולה שוב אל הכרכרה. סיבובי הדרך הרבים גרמו לאוטה סחרחורת ובחילה קלה, אך בהגיעם למעלה נדהמו שניהם מעוצמת המראה שנגלה לעיניהם, ואוטה חייכה אל תיאו חיוך קורן. הוריה שכרו עבורם בקתה שכל חלון בה פנה לפסגות הגבוהות.

תיאו נכנס לבקתה היפהפייה ופניו התרככו.

"איך ידעו הורייך על הבקתה הזו?" שאל בפנים רציניות. "גם הורי בילו כאן את ירח הדבש שלהם" אמרה.

החתונה התקיימה בחודש יולי, אך צוקי ההרים היו מכוסים שלג והבקתה קרנה מלובנו המתערבב בקרני השמש. העתיד נראה וורוד, אלא שתיאו היה ביישן מאד ואוטה היתה נבוכה מההימצאות האינטימית עם גבר זר לה. הם נהגו זה בזה בנימוס רב, אך לא חשו קירבה ממשית. בבקרים נהנו מארוחת בוקר על מרפסת הבקתה ושוחחו מעט, בעיקר על עניינים כלליים שהופיעו בעיתון הבוקר.

"תיאו, מה חדש בעיתון? אבי תמיד מעדכן אותי, עכשיו יהיה נחמד אם תיקח על עצמך את התפקיד הזה. אני בינתיים אלוש בצק לעוגיות של אחר הצהריים."

תיאו הופתע בכל יום מחדש מהתמצאותה של אוטה והבנתה בנושאים פוליטיים וכלכליים. אחרי ארוחת הבוקר היתה אוטה אופה עוגיות טריות עבור הפסקת קפה רוגעת בשעת אחר הצהריים בגזוזטרה האחורית של הבקתה, ממנה נשקפו פסגות ההרים המושלגות. בגזוזטרה האחורית עמד שולחן קטן עגול ושני כסאות קש, אווירה מתאימה לשתיית הקפה. אחרי הפסקת הקפה, היו אוטה ותיאו מתיישבים על כסאות נוח שבמרפסת הקדמית, הפונה גם כן אל פסגות מרהיבות ונהנים מקריאה בספר ושמיעת מוסיקה, כשאור השמש השוקעת יוצר השתקפויות וצללים מרהיבים.

במהלך היום טיילה אוטה בסביבה בעוד תיאו קורא מסמכים שונים. תיאו חש הקלה במפגש עם עיסוקיו הקבועים וכבר לאחר שלושה ימים התגעגע לשגרה. בשעות הערב, בעודם ישובים מול הנוף היתה אוטה מספרת לתיאו על השבילים ביער שהילכה בהם, על סנאים קופצניים שפגשה ורצה אחריהם עד אשר התחבאו ביער ועל שיחים של פירות יער ופטריות הפזורים בין עצי אורן ומפיצים ניחוח לאורך כל הדרך.

בוקר אחד, כאשר הגשם פסק, השמש הנעימה את העולם וריח הפרחים מילא את הבקתה, אמר לה תיאו:

"אוטה, עזבי את הבצק, קחי אותי לטיול, הראי לי את הפינות היפות הירוקות שעליהן את מספרת לי כל יום, ואחר כך נשתה קפה באיזה מקום יפה. לא באנו לכאן כדי שתעבדי במטבח כל יום."

"או, תיאו, כבר לא האמנתי שתציע משהו כזה. מה עם כל הניירת שלך?"

"עזבי, שום דבר לא יברח. אני צריך ללמוד ממך ולשנות מעט את יחסי הבהול לכל מסמך שמגיע."

אחרי כשעתיים של הליכה רגועה בתוך מתנות הטבע הנפלאות, הוביל תיאו את אוטה לקומה עליונה של מלון, ששם לב אליו כבר בנסיעתם מעלה אל ארוזה. בכניסתם אל המלון העתיק, שנראה צנוע מבחוץ, הופתעו מהפאר של הלובי, כורסאות עטופות בדים מוזהבים עם אניצים בצבע בורדו, שולחנות עץ כהים, ועל הקירות תלויות תמונות נוף המוארות במנורות מסוגננות. בהתקדמם ראו חלון הפונה לגזוזטרה רחבה, שממנה נשקף אגם ארוזה המוקף הרים. האוויר היה קריר מעט. אוטה התעטפה בצעיפה החם והתעקשה לשבת בחוץ מול הנוף. תיאו הזמין לשניהם קפה עם שמנת ועוגת שזיפים עונתית פריכה. עדיין לא סיימו את מנוחתם, שמעו לפתע קול מאחור,

"תראה מי כאן. הבנקאי שלנו. מר שטיין הצעיר. באמת שמענו שנישאת. אולי תכיר לנו את אשתך הצעירה?"

"נעים מאוד לפגוש אתכם. חבריו של בעלי הם גם החברים שלי."

"זה מקום נהדר להיות בו, אמרה הגברת. שמי אסתר לוין וזהו בעלי, יוסף. יש כאן גם בית כנסת, וודאי ניפגש בו בשבת."

אוטה ותיאו חייכו במבוכה ואוטה אמרה:

"אמרי לי גברת לוין, האם יש כאן פעילות מוסיקלית? הייתי שמחה ללכת לקונצרט, אם באים לכאן אמנים טובים."

"אינני יודעת, אבל כאן במלון יש חדר מוסיקה עם פסנתר כנף

נהדר ובערבים לעתים מנגן כאן פסנתרן ואפילו להקה קטנה. בואו אראה לכם. איך אתם נהנים מהמלון?"

"איננו גרים במלון אלא בבקתת נופש נהדרת שהורי גם כן בילו בה את ירח הדבש שלהם והנוף יוצא מן הכלל."

ותיאו אמר, "לאוטה השכלה מוסיקלית, היא מנגנת וגם שרה"

"ככה... אז יש לי רעיון," השיבה גברת לוין, שנראתה יותר ויותר אנרגטית עם כל רגע שעובר. היא ניגשה לדלפק הקבלה וביקשה את תכנית השבוע בחדר המוסיקה.

"מחר בערב מופיע כאן טריו, כינור, צ'לו ופסנתר. הרפרטואר שלהם כולל את מוצרט ושומאן, ואחר כך, וודאי ינגנו מעט ואלסים כדי שהקהל יקום לרקוד. כדאי שתבואו, נחכה לכם."

יוסף לוין, בעלה של אסתר, היה קצת מופתע מקצב העניינים שהיא הכתיבה.

"את יודעת, הם לא דתיים, את בטוחה שהם חברה מתאימה בשבילנו?"

"נו, יוסף, תפסיק להיות כל כך קפדן. זוג צעיר בירח דבש, הם נראים לי בקושי מכירים זה את זה, הוא הבנקאי שלנו. בשביל זה הוא טוב? ולשמוע קצת מוסיקה ביחד כבר אי אפשר?"

גם תיאו היה מסויג במקצת, לא היה בטוח שהוא רוצה לבלות ערב עם חובש כיפה, אבל ראה את רצונה של אוטה לשמוע מוסיקה ולכן שמר את מחשבותיו לעצמו.

הערב היה מוצלח. מאזינים מילאו את חדר המוסיקה מפה לפה. גברת לוין שמרה לידה מקום לזוג שטיין, שבא מבחוץ. הנגנים הפליאו בנגינתם. בסוף התכנית הפתיעה אסתר לוין את האורחים.

"ידידיי היקרים, אנחנו נפגשים כאן מדי שנה, אולם יש בינינו זוג צעיר החוגג כאן ירח דבש, אוטה ותיאו שטיין. אנחנו מכירים את משפחת שטיין שנים רבות. אמו של מר שטיין הצעיר סיפרה לנו על כישוריה המוסיקליים של הכלה הצעירה.

"הגברת שטיין, האם תואילי לנגן משהו לאורחים שלנו? אני יודעת שלא התכוננת לזה."

אוטה היתה כה מופתעת, שלא ידעה מה לומר. פניה החיוורים הסמיקו, היא היתה נבוכה לגמרי.

"מה את אומרת, אוטה? אני מתבייש לומר שלא זכיתי עדיין לשמוע אותך שרה ואך מעט שמעתי מנגינתך" לחש תיאו באוזנה של אוטה.

אוטה חייכה במבוכה חיוך ביישני.

"גברת לוין, לא ידעתי שאת זוממת משהו כזה", אמרה כששאר האורחים פורצים בצחוק. "אין לי אתי תווים, אז אנגן את אשר אני יודעת בעל פה."

אוטה ניגנה את הסונטה האהובה עליה ביותר של בטהובן, הסערה, וקצרה תשואות רמות. היא המשיכה בסונטה מספר אחת עשרה של מוצרט, ולבקשה מיוחדת של הקהל, הסכימה לשיר את "עץ התרזה" של שוברט. הקהל ביקש עוד ועוד, אך ברכיה של אוטה רעדו מההתרגשות והמאמץ של נגינה בפני קהל זר. היא לא היתה מורגלת בכך, והתפלאה בעצמה על שהסכימה בכלל לשתף פעולה עם אסתר.

תיאו היה מלא התלהבות אך גם נבוך ומבויש. כיצד זה לא ידע על הרמה הגבוהה של כישרונה המוסיקלי? אמנם אמו באמת ציינה זאת בפניו, אך הוא חשב שזהו חלק מפעולת השכנוע שלה על מנת שיישא את אוטה לאישה. איזה בזבוז, הוא חשב. לו היתה גבר היתה יכולה להיות אמנית מקצועית, להסתובב בעולם ולצבור מעריצים, במקום להיות נשואה לבנקאי אפור ומשעמם. פתאום הבין איזה מזל נפל בחלקו. אישה כה יצירתית, משכילה ואפילו מבינה את הנושאים הכלכליים, בכל בוקר כשהוא מעדכן אותה. כשיצאו הלילה מחדר המוסיקה, נדמה היה לו שקומתו גבהה בזכות רעייתו המופלאה.

אחרי שבועיים חזרו השניים לבאזל להתחיל בחייהם האמיתיים בבית שהוריהם שכרו עבורם. אוטה שכרה נערה צעירה, גרטה, שתעזור להם במשק הבית. הנערה ומשפחתה היו אסירי תודה. שכר משרתת היה נמוך והסתכם בעיקר במקום לינה, מזון ודמי מחיה מעטים, אך עבור משפחתה הענייה, שבה היו ילדים נוספים, היתה זו הקלה של ממש.

גרטה התגלתה כאוצר אמיתי, בישלה ודאגה לכל ענייני הבית, דבר שהשאיר לאוטה זמן חופשי לעסוק בנושאים האהובים עליה. היא הביאה לבית מעט מחפציה האישיים מבית הוריה, פסלון קטן מכסף שאהבה ומרבד מחדר הילדות שלה, שמצאה לו מקום באחד מחדרי הבית אותו אימצה לה כחדר עבודה וכמפלט להתבודדות מחייה החדשים. מפגש יומי אתם הקל עליה את המהפכה הגדולה בחייה.

תיאו, שלא היו לו יחסים משמעותיים עם נערות בטרם נישואיו, היה צריך להסתגל גם הוא לחיים חדשים בלוויית אשתו הטרייה. זה לא היה פשוט עבורו אבל הוא השתדל לפחות להיות אדיב ונדיב. הוא למד מחבריו להביא לאוטה פרחים לקראת סוף השבוע ושוקולדים עם מילוי דובדבנים בשרי מחנות המעדנים האהובה עליה. ואילו אוטה החלה בזמנה החופשי בתכנון אירועים שונים, כיאה למעמדה ולמחויבויותיה למעמד של בעלה.

אוטה, שכבר הוכיחה בארוזה את השכלתה המוסיקלית הרחבה, אהבה לשמוע את הקלאסיקות הגדולות. במיוחד אהבה מוסיקה קאמרית וגם את האופרות של ורדי והאורטוריות של הנדל, שנכתבו על דמויות תנכ"יות. מיד עם שובם מירח הדבש החלה אוטה להתעדכן בפעילויות התרבות בעיר ויזמה לצאת עם תיאו לקונצרט או לאופרה ולעתים רחוקות יותר אף לתיאטרון. לאחר כל הצגה או קונצרט בילו את הערב בדיון מקיף על המופע והביצועים שלו. תיאו, שהרקע שלו בתחומים אלה היה דל יחסית, למד להכיר את טעמה של אוטה ולאמץ לעצמו משהו מחייה הפנימיים העשירים. לעתים עצרו בדרכם הביתה לאחר המופע בקונדיטוריה ופינקו את עצמם בגביע קריסטל מלא יין חם (פונץ') וקוביות פירות העונה, שהיה אהוב על שניהם.

"תיאו, אנחנו כל כך נהנים, מה דעתך שנקבע לנו זמן קבוע שבו נצא לבילוי ונוכל להזמין כרטיסים מראש?" אמרה אוטה בקול עליז ובעיניים מנצנצות.

"אוטה יקירתי, יש לך יד חופשית לבחור את ההצגות והקונצרטים שכדאי לצאת מהבית בעבורם, רק בבקשה הודיעיני מבעוד מועד, כדי שלא אקבע ארוחת ערב עסקית לתאריכים אלה", ענה לה תיאו, כשחיוך דק של הערכה מסתתר מבעד לשפתיו.

"תיאו, נדמה לי שבימי ד', יום יחסית שקט באמצע השבוע אתה פחות עסוק בערב. מה דעתך, שבכל יום ד' הראשון בחודש נבחר מופע לבקר בו?" שאלה אוטה את תיאו.

"את כנראה צודקת. לא שמתי לב לזה. אני אשמח." הבעת פניה של אוטה העידה על הסיפוק הרב שחשה.

בסופי שבוע טייל הזוג הצעיר בפארק או מחוץ לעיר, כך שיכלו לשוחח בניחותא ללא ההמולה המשפחתית ליד שולחן ההורים. בימי ראשון היתה מופיעה בפארק המרכזי של העיר תזמורת קבועה שניגנה מוסיקה קלאסית קלה ושירי לכת. אוטה אהבה קונצרטים אלה ומשכה איתה את תיאו בכל פעם שמזג האוויר איפשר זאת.

"אוטה, שנים ניסיתי להביא את תיאו לאירועים כאלה" אמרה לה אמו של תיאו, "אף פעם לא הצלחתי, הוא תמיד התעסק רק במספרים."

לאט לאט הם הפשירו והחלו לחוש נוח יותר ויותר זה בחברת זו. תיאו גם הודה שהוא מצליח ליהנות מאירועי המוסיקה והתיאטרון שאוטה כה אהבה. בתקופה זו החל לספר לאוטה יותר על עבודתו וחוויותיו בעבודה, על השותפים שלו, על התחרות בינו לבין עמיתיו ועל שאיפותיו העתידיות. אוטה, בדרכה השקטה והנעימה, היתה לאשת סודו ויועצתו הנאמנה ביותר לכל עניין. אוטה גם למדה לארגן מפגשים מוצלחים בביתה עבור עסקי בעלה, אירחה רבות, והזמנה לביתם היתה משאת נפש לכל מיודעיהם. לא פעם שמעה את אורחיה אומרים לה:

"גברת שטיין, את המארחת הכי מוצלחת בכל העיר."

לאחר שנה של נישואין, שררה ביניהם אהבה נינוחה וכבוד הדדי, ואז גם יצאו לחגוג את יום נישואיהם במקום חתונתם, הדאנס-קפה. זה היה הציון הראשון שהפך למסורת לכל ימי הנישואין הבאים. אוטה הקפידה על גיוון בהזמנת המנות, אך תמיד נשארו לרקוד אחרי הארוחה. הם אהבו במיוחד את סוף הערב, כאשר המוסיקה היתה שקטה והריקודים רומנטיים.

הכול היה טוב, אבל אוטה לא הרתה. כשנתיים אחרי החתונה החלה אוטה לבקר אצל מומחים לפריון. תחילה בעצמה ומאוחר יותר הצטרף גם תיאו. כשבבאזל לא נמצאה הישועה, נסעו השניים לכל בירות אירופה, לרופאים המפורסמים ביותר. אוטה עברה בדיקות שונות ומשונות, אבל אף אחד מהרופאים לא מצא בעיה אצל אוטה וממילא לא היו להם פתרונות. במשפחת שטיין הפסיקו לקוות ועקרותה של אוטה היתה לעובדה. תיאו סירב לשמוע את הרמיזות החוזרות ונשנות של אמו הקשוחה על אפשרות סיום נישואיהם כתוצאה מעקרותה של אוטה. ביום הנישואין התשיעי, יצאו כמו בכל שנה לחגוג את אהבתם בדאנס-קפה. לאחר ששתו ואכלו מעט, רקדו כל הערב. לקראת הסוף כאשר התזמורת כבר ניגנה מוסיקה לריקודים שקטים ורומנטיים, לחשה אוטה לתיאו באוזן כשדמעות בעיניה:

"תיאו, אתה יודע שזאת הפעם האחרונה שאנחנו עושים את זה. בפעם הבאה כבר לא נהיה יחד. אמך לא תוותר לעולם על נכדים שיירשו את האימפריה שלכם", והוא ענה לה בגרון חנוק, "את יודעת שאת האהבה הגדולה שלי ושום דבר לא ישנה את זה."

אוטה, שמעה את דבריו בהתרגשות ובהכרת תודה, חיבקה אותו חיבוק עז אך לא היתה בטוחה שתיאו יעמוד בלחצי המשפחה.

אימוץ היה מסובך במעגלי החברה שלהם, אבל הוא היה מוכן לשקול אפילו זאת ובלבד שלא ייאלץ לוותר על אוטה. עמדתו הנחושה מול משפחתו לא השתנתה. מאז יום הנישואין התשיעי נעשתה אהבתם סוערת יותר ולילותיהם תובלו במעין תחושת בהילות. אוטה נצמדה לתיאו בכל הזדמנות. תיאו השתנה גם כן. בכל בוקר לפני יציאתו לעבודתו ועם שובו בכל ערב היה מנשק אותה, מלטף את שערה ורואה את עיניה המודאגות. ואז, באופן מפתיע הרתה אוטה בשנה העשירית לנישואיהם. היא לא האמינה למזלה הטוב, חזרה אל הרופא שוב ושוב, הלכה לשמוע חוות דעת נוספת והיתה בטוחה שהיא חולה. דוקטור ויינר הנחמד, שהיה רופא המשפחה שנים רבות אמר לה:

"גברת שטיין, אל תדאגי, את באמת בהיריון. האמת היא שלא היתה כל סיבה לעקרות המתמשכת הזו."

"כן, כך באמת אמרו לנו כל הרופאים שביקרנו אצלם במשך השנים, אבל כבר לא האמנתי להם", ענתה אוטה, כשפניה עדיין מביעים חוסר בטחון ותהייה האם זה קורה באמת.

"האם את בטוחה שלא חמותך הקשה והתובענית השפיעה על מצבך הנפשי שעצר את הפוריות שלך? לד"ר פרויד הצעיר מוינה יש מין תיאוריות מוזרות כאלה, וודאי שמעת עליו. אבל עכשיו זה כבר לא חשוב. רק אל תתאמצי, כדאי שתארחו קצת פחות על מנת שההיריון הזה יסתיים בהצלחה."

"תודה, דוקטור ויינר" אמרה אוטה, דמעותיה זולגות מאליהן, "איך אוכל אי פעם להודות לך על כל מה שעשית בשבילי ועל התמיכה בי במשך כל השנים."

"אני רק רוצה לראות אותך עם התינוק, זה יביא לי אושר."

שתי המשפחות, של אוטה ושל תיאו עקבו בחרדה אחרי ההיריון היקר הזה. הלידה היתה קשה. תיאו המאופק נשך את כל אצבעותיו. אחרי שתים עשרה שעות מייסרות הגיחה התינוקת החדשה לעולם. האב הטרי היה נרגש ואסיר תודה על הנס שהביא לו את בתו אחרי שנים כה רבות. הוא יצא לחופשה מעבודתו בבנק ופינק את אוטה החלשה ככל שיכול היה, הביא לה מטעמים והיה קם בלילות לתינוקת הבוכה ומנענע אותה בסבלנות כדי לתת מנוחה לאוטה.

במלאת למרים חודש ימים, רכש תיאו עבור אוטה צמיד מרהיב, משובץ באבני חן והקפיד שתענוד אותו בכל מפגשיה עם חבריו.

מרים

מרים, שירשה את מראיה מאביה, ילדה רזה עם תלתלים שחורים קופצניים, שהקיפו את ראשה ונפלו על מצחה, זכתה לחינוך קפדני ולהשכלה הטובה ביותר האפשרית לבנות התקופה. לאחר בית הספר העממי, למדה בגימנסיה מיוחדת לבנות המעמד הגבוה. היא לא הצטיינה ביופי מיוחד, אבל פניה היו מלאי הבעה ועיניה הקרינו חיוך נעים ומלא חוכמה. מרים הצטיינה בלימודיה וזכתה בפרסים. בגיל שבע עשרה סיימה את הגימנסיה עם מדליית כסף. בתקופה זאת, הבולטות האינטלקטואלית שלה נחשבה מעניינת רק לצורך שידוך טוב, אבל מרים תוכיח מאוחר יותר שהיא ניצלה את יכולותיה בכישרון רב בעולם הכלכלי שנשלט אז לגמרי על ידי גברים. בחופשות בית הספר שלה היתה מלווה לעיתים את אביה לעבודתו והיתה מקשיבה בעניין.

"שוב באת אלינו מרים? ככה את מבלה את ימי החופשה שלך?",

שמעה שוב ושוב את חבריו של אביה. כמו תמיד, מרים היתה גאה בשאלה זו ואילו תיאו היה נבוך.

עם הזמן התרגלו כבר עמיתיו של תיאו לילדה הצעירה המגיעה מדי פעם לבנק ומתעניינת בטורי מספרים משעממים, שלא כמו חברותיה, שהיו עסוקות באותו זמן במדידת שמלות לעונה החדשה. כשבגרה מעט והגיעה לגימנסיה, היתה באה לעזור במקום עובד שחלה או יצא לחופשה. היא קלטה במהירות רבה מה עליה לעשות. אביה היה גאה, אך גם מודאג מעט מהתנהגותה השונה מהמצופה מנשים. גם היא תצטרך להיות רעיה יום אחד, להתבלט פחות ולתמוך בבעלה. גם חברותיה סנטו בה.

"מרים, את לא חושבת שגם את צריכה לבוא אתנו לחנויות האופנה? איך יציגו אותך בחברה? איך תכירי מועמד לנישואין? הוא ירצה שתהיי יפה, לא שתספרי לו סיפורים על הבנק, את אלה הוא מכיר בעצמו", שאלה אותה שוב ושוב חברתה הטובה אנה.

"אין לי עניין בגבר שמתעניין במראה שלי. זה לא נשאר. אני רואה זוגות רבים המשתעממים זה בחברת זו. אני מקווה שיהיו לי נישואין מעניינים, עם מישהו לשוחח אתו, להרגיש אתו, כמו שאני רואה אצל ההורים שלי", ענתה לה מרים כדרכה בכובד ראש.

כשהיתה מרים בת שמונה, הצליחה אוטה להרות שוב וילדה בן. הם קראו לו מקס. תיאו היה גאה ומאושר ועקץ את אמו מדי פעם על הערותיה עשר שנים קודם לכן. מקס, למגינת לב הוריו ובמיוחד סבתו, שהאמינה שעל יהודים לדבוק בעולם הפיננסי נוכח מצבם השברירי בעולם הנוצרי, היה היפוכה המוחלט של מרים. ילד שובב ועליז שבורח מבית הספר בכל הזדמנות, חולם בהקיץ, מספר בדיחות לחברים שלו, מנגן להנאתו משמיעה בלבד בכלים שונים ומקבל תמיד תפקיד ראשי בכל הצגה.

אוטה כבר לא היתה כל כך צעירה ושני ההריונות הקשים והלידות המסובכות אחרי שנות עקרות ארוכות התישו אותה. בעוד ידה היתה נטויה תמיד לשמור על חינוכה של מרים באופן צמוד ולעקוב אחרי כל שלב בהשכלתה, בנוגע למקס רוחה כבר היתה קצרה, סבלנותה פקעה ומצד שני היא לא יכולה היתה להישאר אדישה מול הילד מלא ההומור והקסם שברא לעצמו עולם משלו, ולא היתה מסוגלת להעניש אותו על מעשי המשובה שלו.

"אמא, מקס שוב בילגן לי את החדר" התלוננה מרים יום אחד. "עד עכשיו סבלתי את זה בשקט אבל נמאס לי בכל פעם לסדר אותו מחדש", התלוננה מרים בקול מאנפף, בלתי אופייני לה.

"רק רציתי למצוא את קופסאות הצבעים שאבא קנה לך, את ממילא אף פעם אינך מציירת, רק יושבת ומחשבת מספרים," אמר מקס בקול צוהל, שונה כל כך מתלונתה של מרים.

"את הבכורה, מרים. ממך מצפים ליותר, תוותרי לו קצת, הוא עדיין קטן", ענתה אוטה בקול צדקני, כשהיא יודעת בליבה שהיא מקפחת את מרים.

מרים כעסה על המשטר המפלה הזה והדבר דירבן אותה להצטיין עוד יותר, להגדיל את הפער מול אחיה, שמבלה את ימיו במשחקים וחלומות ובבידור חבריו. נפשה נסגרה במקצת והיא נעשתה שאפתנית, גם על חשבון חיי החברה שלה. היתה יושבת בחדרה עם ספריה ומחברותיה ומיעטה לבלות. משנה לשנה דמתה יותר לאביה והקשיבה בשקיקה כששוחח עם אוטה על ענייני עבודתו.

בכל סוף שבוע ניסתה אנה לשכנע את מרים לצאת עם החברים לבילוי. כשהיו קטנות, היו יוצאים יחדיו לחנות הגלידה השכונתית, וכשבגרו מעט הלכו לרקוד במועדון תלמידים שהיה פתוח רק בסופי שבוע. זה היה מועדון שמרני, מרוהט בספרטניות, שהמוסיקה שלו היתה בעיקר של יוהן שטראוס ורקדו בה ואלס וטנגו. מרים נענתה לעתים רחוקות להצטרף ולרוב העדיפה לבלות את סוף השבוע בקריאה ומשחקי חשיבה.

תחושתם הטובה של בני משפחת שטיין, הצלחתם הכלכלית והמשפחתית, יכולתם להשיג השכלה רחבה ככל שרצו, לא יכלו למנוע לחלוטין את החרדה מעתיד משפחתם היהודית. האירועים במשפט דרייפוס שנים אחדות קודם לכן והאווירה בשנים שאחריו, זעזעו את בני משפחת שטיין. עד אז הם שמעו תמיד על התנכלויות ליהודים במזרח אירופה ובגרמניה, אך עד לתקופה זו האמינו שבשווייץ לא יאונה להם רע. כעת, הם החלו להרגיש שהם לא כמו כולם ואולי זו טעות לחשוב שהם חלק מהחברה הנוצרית, חלק מהעיר באזל. שנתם נדדה בלילות, אבל הם קיוו שזוהי מהלומה זמנית. הרי כבר היו תקופות אפלות בהיסטוריה, שכנעו את עצמם וזה את זה. תגובתו של בנימין זאב הרצל למשפט, להקים בית לאומי בפלשתינה, לא שכנעה את המשפחה. החברה הבורגנית בבאזל התייחסה אליו כאל הוזה וחולם.

איש ממשפחת שטיין לא חשב ברצינות על האופציה להשאיר את מנעמי שווייץ עבור התחלות חדשות בפלשתינה, מדבר צחיח, חסר ירק ומרובה גמלים. אין כל סיכוי להקים מערך תרבותי וחינוכי לדור ההמשך בתנאים אלה, חשבו. גם עבודה חקלאית במושבות הברון הירש בארגנטינה היתה רחוקה מלקסום להם.

"מה אנחנו מבינים בחקלאות? כל הגידולים שלנו ימותו ונגווע ברעב", אמרה מרים וכמו הוריה, היתה משוכנעת שעתידה באירופה.

יורי - צדוק הרצוג

בגיל שמונה עשרה פגשה מרים, באחד האירועים שהתקיימו בביתם, את יורי-צדוק, רופא יליד מוסקבה, ציר דיפלומטי בשווייץ. שמו העברי היה צדוק על שם אחד מסביו, אולם שמו הרוסי היה יורי, ורק בו הוא השתמש בעבודתו הדיפלומטית. מרים, לבושה בצניעות ושומרת על ארשת פניה הרצינית, בתם של המארחים האדיבים אך הרשמיים, לא היתה מוקפת מחזרים אבל צדה דווקא את עינו ומאוחר יותר את ליבו של צדוק. גם מרים שמה לב לצדוק, אבל בהיותה ביישנית חיכתה ליוזמה שלו.

צדוק בן העשרים ושמונה היה גבר נאה ומרשים, תווי פניו מושלמים, שפתיים מצוירות כמו יצאו מציור. עיניו החומות היו מלאות הבעה וחום. בניגוד לבחורים הנוקשים חסרי המעוף בין מכריה, שרובם ראו את עתידם בענייני כספים וחיפשו להשתדך לבת טובים אמידה שתנהל את ביתם, התרשם צדוק כבר בשיחתם הראשונה מעומק מחשבתה ומעיניה החקרניות.

"אף פעם לא הכרתי בחורה כמוך," הוא אמר לה, כששניהם ישובים על הספה הקטנה, מבודדים מעט משאר האורחים. הוא נשבה מיד בחוכמתה ואחרי זמן לא ארוך שכח את הנערות העליזות שנהגו להקיף אותו.

הוא היה רווק מבוקש מאוד, נולד למשפחה שכל אבותיו היו רופאים אמידים. במעקבו אחרי אילן היוחסין המשפחתי שלו, למד צדוק כי ההיסטוריה של לימודי הרפואה נמשכה לאורך דורות רבים עד סבא רבא - רבא שלו, שהיה רופאו האישי של מלך ספרד בטרם הגירוש. הוא לא הצליח לברר את מקור שם המשפחה הגרמני שלו. בני המשפחה היו בעלי מעמד והשפעה בקהילה היהודית במוסקבה. צדוק ניחן בכישרונות רבים. בנוסף להשכלתו הרפואית, שוחח בחופשיות בעשר שפות, היה זמר מעולה וסולן של מקהלה ידועה בעיר.

למרות שלמד רפואה לא עסק במקצועו. הוא שנא את המקצוע, את החיכוך התמידי עם המחלות והייאוש. הוא למד אותו על פי דרישת הוריו על מנת שתהיה לו הרשאה לגור בעיר מוסקבה, שבאותו זמן התירה ליהודים להתגורר בתחומה רק אם היו בעלי מקצועות מסוימים, שבהם היה צורך בעיר. כמו כן, בתקופה זו יהודים התקשו מאוד להתקבל למשרות ממשלתיות או ציבוריות ואחוז קטן מאוד מהם השתייך לבורגנות העשירה, בנקאים, סוחרים, תעשיינים ובעלי מקצועות חופשיים. על השאר היה לחפש פרנסות שונות, וזאת בעוד מוטלות עליהם בכל פעם גזרות כבדות שהשלטונות שהתחלפו בקצב מהיר גזרו עליהם. צדוק חש בר מזל כשהצליח להתקבל לשירות החוץ. צדוק חזר וביקר פעמים נוספות בבאזל.

צדוק ניצל את עבודתו כדי להכיר את מרים טוב יותר. הם יצאו יחד לטיולים על גדת הנהר שאחריהם שתו קפה באחת מהקונדיטוריות שבאזור. "ספר לי מעט על עבודתך" ביקשה מרים, "אני מכירה רק את העבודה בבנק, כל הזמן מספרים ומאזנים, אין צורך להשתמש בשפה דיפלומטית. אי אפשר לשנות את העובדות."

"אני בטוח שזה לא לגמרי נכון. עוד לא נכנסת לעומק המראֶה איך אפשר לבצע להטוטים גם במאזנים ובתמונות רווח והפסד. אלה העוסקים בכך מסתירים זאת ולעתים רק המנהלים הבכירים ביותר יודעים את העובדות. לעומת זאת, אצלנו בדיפלומטיה, בכלל אין קשר בין האמת לאופן ניהול השיחות והצגת הדברים. כל אחד מושך לכיוון שלו. השפה מרומזת ואנחנו לומדים עם הזמן להבין דבר מתוך דבר. איך כתוב בתלמוד שלנו? ‘די לחכימא ברמיזא' ועלינו ללמוד רמזים אלה זמן ארוך עד אשר אנחנו מבינים אותם."

למרים הביישנית לקח זמן להתרגל לצדוק, איש העולם הגדול שהיה מספר לה על נסיעותיו המעניינות, בעוד היא בעיקר יכלה לספר לו על חברותיה מהגימנסיה ועל מאזנים בבנק. הוא היה תאב חיים. כשיצאו לבילוי תמיד הזמין לשניהם עוגת טורט, מכוסה בקצפת. הוא תמיד אכל אותה מיד, מרים השאירה את רובה. עבור צדוק, מרים היתה מעין חידה. היה לו ניסיון קודם עם נשים, כולן מסוג אחר, פתוחות וחופשיות יותר. מרים היתה אתגר שעליו לפצח. הדבר ריתק אותו.

אחרי כחצי שנה של מפגשים הוא ביקש את ידה. מרים הביישנית הסכימה מיד, אך בניגוד לאומץ שהראתה בבואה לבנק, היו הפעם עיניה מושפלות. היא היתה תמימה וחסרת ניסיון עם גברים, חוץ מהנשיקות המרפרפות והחיבוקים העדינים שחוותה עם צדוק. הוא אמנם היה גבר מנוסה, אך עם מרים הצעירה נזהר וחיכה שיינשאו. מרים חששה מעט משינוי החיים השלווים שלה עם הוריה והמעבר לחיים חדשים עם גבר וניהול בית, תחום שלא במיוחד עניין אותה. פעילותה הרבה של אוטה בנושאי אירוח נראתה לה לעתים בזבוז זמן מיותר, מתיש ולא פרודוקטיבי.

"אבל לא נוכל לגור בבאזל" אמר לה צדוק. מרים היתה מודאגת, אך אוטה ותיאו היו מרוצים מאוד משידוך זה למרות העובדה שמרים לא תוכל להתגורר בקרבתם.

"אנחנו מצטערים, מרים, שתיאלצי להתרחק מאתנו, זה קשה גם לנו, אבל אנחנו חושבים על עתידך וחתן כמו צדוק לא קל למצוא."

הפשרה היתה שיגורו בוורשה, מחצית הדרך בין מוסקבה לבאזל. בתקופה זו הועברה וורשה משליטת הגרמנים לרוסים ועברה תהליכים של ‘רוסִיפִיקַציה' וצדוק יכול היה להמשיך את עבודתו הקודמת גם מוורשה. צדוק הזמין את מרים לבקר את הוריו במוסקבה. הם הופתעו. מהיכרותם את צדוק ציפו לכלה שונה, מגונדרת ומאופרת, אך היו מרוצים שהוא נושא לאישה נערה רצינית ופקחית בעלת מבט עמוק ומבין ובעלת חינוך מעולה, כפי שמתאים למשפחתם.

"אני מקווה שלא תתנגדי שאספר לך קצת על המאכלים שצדוק אוהב" אמרה לה חמותה לעתיד. "למרות שאנחנו מעסיקים מבשלת, אני אוהבת לעתים להכין מעדן כזה או אחר בעצמי."

"וודאי שלא, אשמח מאוד" ענתה מרים בנימוס רב, כשהיא מפקפקת ביכולתה להכין משהו במטבח. היא כבר תכננה לשכור משרתת שתבשל להם.

החתונה התקיימה בבאזל. דאנס-קפה האהוב על המשפחה כבר לא היה קיים, ולכן נשכר אולם אירועים במלון הצמוד לתיאטרון העירוני. הכיבוד היה בשפע. מרים נראתה מצודדת בשמלת כלה לבנה ובוהקת, נעלי סאטן לבנות וזר וורדים בצבע אפרסק. האושר ניכר על פניה.

"תראו תראו, דווקא היא מכל חברותיה, המסוגרת, הצנועה, שלא יצאה לבילויים, נישאת ראשונה, ועוד לעלם חמודות שכזה. מי היה מאמין?", שמעה מרים את בני מחזורה רוחשים בקהל וראתה קינאה בעיני חברותיה. צדוק לבש חליפה כחולה, חולצה לבנה ועניבה מפוספסת, לראשו כיפה לבנה ארוגה בחוטי זהב. שני האבות החילונים ישבו עם הרב והחתימו את צדוק על הכתובה. שלושתם ראו בזה מנהג מיושן ולא נתנו עליו את הדעת. מתחת לחופה חזר צדוק במבטא כבד על דברי הרב וענד את הטבעת על אצבעה של מרים, המלווה בשתי האימהות, ואשר מרוב התרגשות הציעה לו את האצבע הלא נכונה. אחרי שבירת הכוס נשם לרווחה, החל לפטפט עם האורחים, רובם תושבי באזל, שהתפעלו מקסמו האישי ובירכו את מרים על חתנה המוצלח.