סאגת האדס ופרספונה 1: מגע של אופל

1 הנרקיס

פֶּרְסֵפוֹנֶה ישבה באור השמש. היא בחרה במקום הקבוע שלה בבית הקפה — שולחן חיצוני המשקיף על רחוב הומה אדם. שדרת העצים שלאורך המדרכה הטילה צל, ואדניות עמוסות בפרחי אסתר סגולים ובפרחי אליסון בגוונים של ורוד ולבן פרחו בשפע. רוח קלה נשאה את ניחוח האביב, והאוויר המתקתק היה נעים.

זה היה יום מושלם, ואף על פי שפרספונה הגיעה לכאן כדי ללמוד, היה לה קשה להתרכז. עיניה נמשכו לזר נרקיסים שעמד באגרטל דק על שולחנה. הזר היה דליל — רק שניים או שלושה גבעולים עדינים — ועלי הכותרת שלהם היו פריכים, חומים ומסולסלים כמו אצבעות של גווייה.

הנרקיס היה הפרח והסמל של האדֵס, אל השאול. לא נהגו לקשט בו לעיתים קרובות שולחנות, אלא ארונות קבורה. נוכחותם בבית הקפה כנראה העידה על כך שבעל המקום באבל — שהרי זה היה המקרה היחיד שבו בני תמותה סגדו לאל השאול.

פרספונה תמיד תהתה איך האדס מרגיש עם זה, או אם בכלל אכפת לו. אחרי הכול, הוא היה יותר מסתם מלך השאול. בהיותו האל העשיר ביותר מבין האלים, הוא הרוויח את הכינוי 'העשיר' והשקיע את כספו בכמה מהמועדונים הפופולריים ביותר ביוון החדשה — ולא סתם מועדונים, אלא מאורות הימורים יוקרתיות. השמועות אמרו שהאדס אהב הימורים טובים ולעיתים רחוקות הסכים להתערב על משהו שלא היה נשמת אדם.

פרספונה שמעה רבות על המועדונים מאנשים אחרים באוניברסיטה, וגם מאימא שלה, שהביעה פעמים רבות את סלידתה מהאדס ודיברה נגד עסקיו.

"הוא לקח על עצמו את תפקיד המושך בחוטים," גערה דֵמֵטֵר. "קובע גורלות כאילו הוא אחד מאלות הגורל. הוא צריך להתבייש."

פרספונה מעולם לא הייתה באחד ממועדוניו של האדס, אבל היא הייתה חייבת להודות שהיא סקרנית — בנוגע לאנשים שמבקרים שם ובנוגע לאל שמחזיק בהם. מה גורם לאנשים להמר על נשמתם? האם זה רצון בכסף, באהבה או בעושר?

ומה זה אומר על האדס? שיש לו את כל העושר בעולם והוא עדיין שואף להגדיל את כוחו ולהרחיב את ממלכתו במקום לעזור לאנשים?

אבל אלו היו שאלות לזמן אחר. לפרספונה היה מה לעשות.

היא הסיטה את מבטה מהנרקיס והתמקדה במחשב הנייד שלה. זה היה יום חמישי, והיא עזבה את האוניברסיטה לפני שעה. היא הזמינה את הלאטה וניל הקבוע שאהבה והייתה צריכה לסיים את עבודת המחקר שלה כדי שתוכל להתמקד בהתמחות שלה ב'חדשות אתונה החדשה', מקור החדשות המוביל באתונה החדשה. היא הייתה אמורה להתחיל שם מחר, ואם הכול ילך כשורה, תהיה לה עבודה כשתסיים את לימודיה בעוד שישה חודשים.

פרספונה הייתה נלהבת להוכיח את עצמה.

ההתמחות שלה הייתה בקומה השישים של אקרופוליס, בניין מרשים באתונה החדשה, שהיה הגבוה ביותר בעיר, עם מאה ואחת קומות. אחד הדברים הראשונים שפרספונה עשתה כשהגיעה לעיר היה לעלות במעלית לתצפית בקומה העליונה, שם יכלה לראות את העיר כולה. זה היה בדיוק כפי שדמיינה — יפהפה, עצום ומרגש. ארבע שנים לאחר מכן היא התקשתה להאמין שתגיע לשם כמעט מדי יום במסגרת עבודתה.

הטלפון של פרספונה זמזם על השולחן ומשך את תשומת ליבה. היא מצאה הודעה מחברתה הטובה, לֶקְסָה סידריס. לקסה הייתה החברה הראשונה של פרספונה מאז שעברה לאתונה החדשה. הן הכירו כשלקסה הסתובבה לעבר פרספונה בכיתה ושאלה אם היא רוצה להיות בת הזוג שלה לפרויקט. מאז הן הפכו לבלתי נפרדות. פרספונה נמשכה לקצוות החדים של לקסה — היו לה קעקועים, שיער שחור כלילה ואהבה מיוחדת לאלת הכישוף, הקטה.

איפה את?

פרספונה השיבה, בבית הקפה.

למה? אנחנו צריכות לחגוג!

פרספונה חייכה. מאז שסיפרה ללקסה לפני שבועיים שהיא התקבלה להתמחות שלה, לקסה לא הפסיקה לדחוק בה לצאת לשתות. פרספונה הצליחה לדחות את היציאה עד עכשיו, אבל התירוצים שלה הלכו ואזלו, ולקסה ידעה את זה.

אני חוגגת, כתבה פרספונה. עם לאטה וניל.

לא עם קפה. עם אלכוהול. צ'ייסרים. את ואני. הלילה.

לפני שפרספונה הספיקה לענות, מלצרית ניגשה אליה עם מגש ועליו הלאטה המהביל שלה.

פרספונה ביקרה בבית הקפה הזה לעיתים קרובות מספיק כדי לדעת שהנערה חדשה, ממש כמו הנרקיסים. שערה היה קלוע בשתי צמות, ועיניה היו כהות ומעוטרות בריסים כבדים.

הנערה חייכה ושאלה, "לאטה וניל?"

"כן," ענתה פרספונה.

המלצרית הניחה את הספל של פרספונה על השולחן ואז תחבה את המגש מתחת לזרועה.

"את צריכה עוד משהו?"

פרספונה נעצה מבט בנערה ושאלה, "מה את חושבת, ללורד האדס יש חוש הומור?"

זו לא הייתה שאלה רצינית, ופרספונה חשבה שיותר מכל דבר אחר זה משעשע, אבל עיניה של הנערה נפערו כשהיא ענתה, "אני לא יודעת למה את מתכוונת."

היה ברור שהמלצרית חשה אי־נוחות, אולי בגלל אזכור שמו של האדס. רוב האנשים ניסו להימנע מלומר את שמו, או קראו לו אידונאוס כדי לא למשוך את תשומת ליבו. אבל פרספונה לא פחדה. אולי זה היה קשור לעובדה שהיא עצמה אלה.

"אני משוכנעת שיש לו חוש הומור," היא הסבירה. "הנרקיס הוא סמל של אביב ושל התחדשות." אצבעותיה ריחפו מעל עלי הכותרת הנבולים. אם כבר, הפרח הזה צריך להיות הסמל שלה. "אחרת, איזו סיבה יש לו להחליט שזה הפרח שלו?"

פרספונה הביטה שוב בנערה. לחייה של המלצרית האדימו והיא גמגמה, "א...אם תצטרכי משהו, תקראי לי."

היא השפילה את ראשה וחזרה לעבודתה.

פרספונה צילמה תמונה של הלאטה שלה לפני שלגמה ממנו ושלחה אותה ללקסה.

היא תחבה את האוזניות שלה לאוזניה ופתחה את היומן שלה.

פרספונה אהבה סדר וארגון, אבל יותר מזה היא אהבה להיות עסוקה. השבועות שלה היו עמוסים — לימודים בימי שני, רביעי וחמישי, ועוד שלוש שעות התמחות ביום. ככל שהייתה עסוקה יותר, כך היו לה יותר תירוצים לא לחזור הביתה לאולימפיה לבקר את אימא שלה.

בשבוע הבא יהיה לה מבחן בהיסטוריה ועבודה להגשה באותו קורס. היא לא דאגה, בכל זאת, אחד המקצועות האהובים עליה היה היסטוריה. הם למדו על 'הירידה הגדולה', השם שניתן ליום שבו האלים ירדו לארץ, ועל 'המלחמה הגדולה', הקרבות הנוראים והעקובים מדם שבאו בעקבותיה.

לא עבר זמן רב עד שפרספונה שקעה במחקר ובכתיבה שלה. היא קראה מאמר אקדמי שטען כי ההחלטה של האדס להחיות את גיבורי זאוס ואתנה הייתה הגורם המכריע בקרב האחרון. בדיוק אז זוג ידיים מטופחות סגרו בטריקה את המחשב הנייד שלה. היא קפצה בבהלה והביטה אל תוך זוג עיניים כחולות עזות, ממוסגרות בפנים יפות מוקפות בשיער שחור ועבה.

"נחשי. מה."

פרספונה הסירה את האוזניות שלה. "לקסה, מה את עושה כאן?"

"עברתי כאן בדרך הביתה מהלימודים וחשבתי לעצור ולספר לך את החדשות הטובות!"

לקסה קיפצה על קצות אצבעותיה, ושערה השחור נע יחד איתה.

"החדשות הטובות?" שאלה פרספונה.

"השגתי לנו כניסה ל'נברנייט'!" לקסה בקושי הצליחה לשלוט בקולה, וכשהזכירה את שמו של המועדון המפורסם, כמה אנשים הסתובבו להסתכל עליהן.

"ששש!" ציוותה עליה פרספונה. "את רוצה שיהרגו אותנו?"

"אל תהיי מגוחכת," לקסה גלגלה עיניים אבל הנמיכה את קולה. היה בלתי אפשרי להיכנס ל'נברנייט'. הייתה רשימת המתנה של שלושה חודשים, ופרספונה ידעה למה.

מועדון 'נברנייט' היה בבעלותו של האדס.

רוב העסקים שבבעלות האלים היו פופולריים להפליא. היינות של דיוניסוס נמכרו בתוך שניות, והיו שמועות שהם מכילים אמברוזיה. היה גם נפוץ מאוד למצוא בני תמותה בממלכת השאול לאחר ששתו יותר מדי מהנקטר.

השמלות המפוארות של אפרודיטה היו נחשקות עד כדי כך שלפני כמה חודשים בחורה הרגה מישהי כדי להשיג אחת. היה משפט והכול.

'נברנייט' לא היה שונה.

"איך הצלחת להיכנס לרשימה?" שאלה פרספונה.

"מישהו מההתמחות שלי לא יכול ללכת. הוא היה ברשימת ההמתנה שנתיים. את קולטת איזה מזל היה לנו? את ואני. 'נברנייט'. הלילה!"

"אני לא יכולה ללכת."

כתפיה של לקסה צנחו. "נו באמת, פרספונה. השגתי לנו כניסה ל'נברנייט'! אני לא רוצה ללכת לבד."

"קחי את אייריס."

"אני רוצה לקחת אותך. אנחנו אמורות לחגוג. חוץ מזה, זה חלק מחוויית הקולג' שלך!"

פרספונה הייתה די בטוחה שדמטר לא הייתה מסכימה עם זה. היא הבטיחה לאימא שלה כמה דברים לפני שעברה לאתונה החדשה כדי ללמוד באוניברסיטה, אחת ההבטחות הייתה שהיא תתרחק מהאלים.

נכון, היא לא בדיוק עמדה בחלק גדול מההבטחות האלה.

היא שינתה את תחום הלימודים שלה באמצע הסמסטר הראשון שלה מבוטניקה לעיתונאות. היא לעולם לא תשכח את החיוך המאולץ של אימא שלה או את הדרך שבה אמרה 'כמה נחמד' בשיניים חשוקות כשגילתה את האמת. פרספונה אולי ניצחה בקרב, אבל דמטר הכריזה מלחמה. למחרת, לכל מקום שאליו הלכה פרספונה, אחת מהנימפות של דמטר הלכה בעקבותיה.

ובכל זאת, ההתמקדות בלימודי בוטניקה לא הייתה חשובה כמו ההתרחקות מהאלים, כי האלים לא ידעו שפרספונה קיימת.

טוב, הם ידעו שלדמטר יש בת, אבל היא מעולם לא הוצגה בחצר המלוכה באולימפיה. הם בוודאי לא ידעו שהיא מתחזה לבת תמותה.

פרספונה לא הייתה בטוחה איך האלים יגיבו אם יגלו על קיומה, אבל היא ידעה איך העולם כולו יגיב, וזה לא יהיה טוב. תהיה להם אלה חדשה ללמוד ולבחון. היא לא תוכל להתקיים — היא תאבד את החופש שזה עתה זכתה בו, ולא היה לה עניין בכך.

פרספונה לא הסכימה לעיתים קרובות עם אימא שלה, אבל גם היא ידעה שמוטב שתחיה חיים נורמליים, חיים של בת תמותה. היא לא הייתה כמו שאר האלים והאלות.

"אני באמת צריכה ללמוד ולכתוב עבודה, לקסה. חוץ מזה, אני מתחילה את ההתמחות שלי מחר."

היא הייתה נחושה להרשים, והיה לה ברור שהדרך הכי פחות מוצלחת לעשות את זה היא להגיע ביום הראשון עייפה או עם הנגאובר.

"כבר למדת!"

לקסה הצביעה על המחשב הנייד ועל ערמת ההערות שעל השולחן. אבל מה שפרספונה באמת עשתה היה לבהות בפרח ולחשוב על אל השאול.

"ושתינו יודעות שכבר כתבת את העבודה הזאת. את פשוט פרפקציוניסטית."

לחייה של פרספונה האדימו. אז מה אם זה נכון? לימודים היו הדבר הראשון והיחיד שהיא הייתה טובה בו.

"בבקשה, פרספונה! נעזוב מוקדם כדי שתוכלי לישון מספיק."

"מה אני אמורה לעשות ב'נברנייט', לקסה?"

"לרקוד! לשתות! להתנשק! אולי להמר קצת? אני לא יודעת, אבל זה כל הכיף בזה!"

פרספונה הסמיקה שוב והסיטה את מבטה. הנרקיסים שעל השולחן נראו כאילו הם נועצים בה מבט מאשים, משקפים את כל כישלונותיה.

היא מעולם לא התנשקה עם בחור. היא מעולם לא הייתה בסביבת גברים עד שהגיעה לאוניברסיטה, וגם אז היא שמרה על מרחק, בעיקר בגלל הפחד שאימא שלה תופיע ותחסל אותם.

זו לא הייתה הגזמה. דמטר תמיד הזהירה אותה מפני גברים.

"את שני דברים עבור האלים," אמרה לה דמטר כשהייתה צעירה מאוד. "אמצעי להשגת כוח או אמצעי לשעשוע."

"את בטח טועה, אימא. האלים מסוגלים לאהוב. כמה מהם נשואים."

דמטר צחקה. "אלים מתחתנים בשביל כוח, פרח שלי."

וכשפרספונה גדלה, היא הבינה שמה שאמרה לה אימא שלה נכון. אף זוג מהאלים הנשואים לא באמת אהבו זה את זה, הם העבירו את רוב זמנם בבגידות ובניסיון לנקום על הבגידות האלה.

זה אומר שפרספונה כנראה תמות בתולה, כי דמטר הבהירה לה שגם בני תמותה הם לא אפשרות עבורה.

"הם... מזדקנים," היא אמרה בגועל.

פרספונה החליטה לא להתווכח עם אימא שלה על כך שגיל לא משנה אם זו אהבת אמת, כי היא הבינה שאימה לא מאמינה באהבה.

טוב, לפחות לא באהבה רומנטית.

"אני... אין לי מה ללבוש," ניסתה פרספונה בקול חלש.

"את יכולה לקחת מה שאת רוצה מהארון שלי. אני אפילו אסדר לך את השיער ואאפר אותך. בבקשה, פרספונה."

לקסה כיווצה את שפתיה כשפרספונה שקלה את הבקשה.

היא תצטרך להתחמק מהנימפות שאימא שלה הציבה בדירתן, ולחזק את קסם ההסוואה שלה, מה שעלול לעורר בעיות. דמטר תרצה לדעת למה פתאום פרספונה זקוקה ליותר קסם. במחשבה שנייה, היא תוכל להגיד שבגלל ההתמחות שלה, היא צריכה עוד קסם.

בלי קסם ההסוואה שלה, האנונימיות של פרספונה תיהרס, כי היה מאפיין אחד ברור שזיהה את כל האלים כאלוהיים — הקרניים שלהם. הקרניים של פרספונה היו לבנות והסתלסלו גבוה באוויר, כמו קרניו של קודו גדול. אומנם קסם ההסוואה הרגיל שלה מעולם לא כשל מול בני תמותה, אבל היא לא הייתה בטוחה אם הוא יעבוד מול אל חזק כמו האדס.

"אני ממש לא רוצה לפגוש את האדס," היא אמרה לבסוף.

המילים היו מרות על לשונה, כי הן היו בעצם שקר. למען האמת היא הייתה סקרנית בנוגע אליו ולעולמו. אופיו החמקמק היה מסקרן בעיניה, וההתערבויות שהוא עשה עם בני תמותה זעזעו אותה. אל השאול ייצג כל מה שהיא לא הייתה — משהו אפל ומפתה. מפתה, כי הוא היה תעלומה, ותעלומות הן הרפתקאות, וזה מה שפרספונה באמת השתוקקה לו. אולי זה היה הצד העיתונאי שבה, אבל היא רצתה לשאול אותו כמה שאלות.

"האדס לא יהיה שם," אמרה לקסה. "אלים אף פעם לא מנהלים את העסקים שלהם בעצמם!"

זה היה נכון, וכנראה נכון במיוחד בנוגע להאדס. היה ידוע שהוא העדיף את האפלוליות הקודרת של עולם השאול.

לקסה בהתה בפרספונה במשך רגע ארוך ואז רכנה שוב מעל השולחן.

"זה בגלל אימא שלך?" היא שאלה בקול נמוך.

פרספונה בהתה בחברתה לרגע בפליאה. היא לא דיברה על אימא שלה. היא חשבה שככל שתשמור על שתיקה בכל הקשור אליה, כך יהיו פחות שאלות לענות עליהן ופחות שקרים לספר.

"איך ידעת?" זה היה הדבר היחיד שפרספונה הצליחה להגיד.

לקסה משכה בכתפיה. "טוב, את אף פעם לא מדברת עליה, והיא הגיעה לדירה לפני כמה שבועות בזמן שהיית בשיעור."

"מה?" פיה של פרספונה נפער בתדהמה. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה על הביקור הזה. "מה היא אמרה? למה לא סיפרת לי?"

לקסה הרימה את ידיה בהתגוננות. "אוקיי, קודם כול, אימא שלך מפחידה. כאילו, היא מהממת בדיוק כמוך, אבל —" לקסה עצרה לרגע והצטמררה — "היא קרה. שנית, היא אמרה לי לא לספר לך."

"ואת הקשבת לה?"

"טוב, כן. חשבתי שהיא תספר לך בעצמה. היא אמרה שהיא קיוותה להפתיע אותך, אבל בגלל שלא היית בבית, היא אמרה שהיא פשוט תתקשר אלייך."

פרספונה גלגלה עיניים. דמטר מעולם לא התקשרה אליה. סביר להניח שהיא הייתה שם כדי לחפש משהו.

"היא נכנסה לדירה שלנו?"

"היא ביקשה לראות את החדר שלך."

"לעזאזל," אמרה פרספונה. היא ידעה שתצטרך לבדוק את המראות. קיים סיכוי שאימא שלה השאירה כישוף כדי שתוכל לעקוב אחר האלה.

"בכל מקרה, קיבלתי את הרושם שהיא... מגוננת מדי."

זו הייתה לשון המעטה של השנה. דמטר הייתה מגוננת עד כדי כך שפרספונה כמעט לא יצרה קשר עם העולם החיצון במשך שמונה־עשרה שנות חייה הראשונות.

"כן, היא כלבה."

לקסה הרימה גבות ונראתה משועשעת. "את זה את אמרת, לא אני." היא היססה לרגע לפני ששאלה. "את רוצה לדבר על זה?"

"לא," ענתה פרספונה. לדבר על זה לא ישפר את ההרגשה שלה — אבל ביקור ב'נברנייט' אולי כן. היא חייכה. "אבל אני אבוא איתך הערב."

היא כנראה תצטער על ההחלטה הזאת מחר, בייחוד אם אימא שלה תגלה, אבל כרגע היא הרגישה מרדנית, ומה יכול להיות מרדני יותר מללכת למועדון של האל השנוא ביותר על אימה?

"באמת?" לקסה מחאה כפיים. "בשם כל האלים, יהיה לנו כל כך כיף, פרספונה!" לקסה קפצה על רגליה. "אנחנו חייבות להתחיל להתארגן!"

"עכשיו רק שלוש."

"אה, כן," לקסה תפסה קווצה משערה הארוך והכהה, "השיער הזה מגעיל. חוץ מזה, לוקח נצח לסדר אותו, ועכשיו אני צריכה גם לסדר את השיער שלך ולאפר אותך. אנחנו צריכות להתחיל עכשיו!"

פרספונה לא הראתה שום סימן שהיא מתכוונת לעזוב. "אני אצטרף אלייך בקרוב," היא אמרה. "מבטיחה."

לקסה חייכה. "תודה, פרספונה. יהיה מדהים. את תראי."

לקסה חיבקה את חברתה, ואז כמעט רקדה כשצעדה במורד הרחוב.

פרספונה חייכה כשהסתכלה על לקסה מתרחקת. באותו רגע המלצרית חזרה וניסתה לקחת את הספל שלה. ידה של האלה נשלחה במהירות ותפסה בחוזקה את מפרק כף ידה של הנערה.

"אם תדווחי לאימא שלי על משהו מלבד מה שאני אגיד לך, אני אהרוג אותך."

זו הייתה אותה נערה ששירתה אותה קודם, עם הצמות החמודות והעיניים הכהות, אבל מתחת לקסם ההסוואה של סטודנטית צעירה, בלטו תווי הנימפה — אף קטן, עיניים בוהקות ותווי פנים זוויתיים. פרספונה הבחינה בזה קודם לכן כשהנערה הגישה לה את המשקה, אבל היא לא הרגישה צורך להגיד לה משהו על כך. הנערה רק עשתה מה שדמטר אמרה לה לעשות — לרגל. אבל אחרי השיחה עם לקסה, פרספונה לא הייתה מוכנה לקחת סיכונים.

הנערה כחכחה בגרונה ונמנעה ממבטה של פרספונה. "אם אימא שלך תגלה ששיקרתי, היא תהרוג אותי."

"ממי את מפחדת יותר?" פרספונה למדה מזמן שמילים הן הנשק החזק ביותר שלה. היא חיזקה את אחיזתה במפרק כף ידה של הנערה לפני ששחררה אותה. הנימפה ניקתה במהירות את השולחן וברחה משם.

פרספונה הייתה חייבת להודות, היא הרגישה רע בגלל האיום, אבל היא שנאה שעוקבים אחריה ושנאה שמשגיחים עליה. הנימפות היו כמו הטפרים של דמטר, והם היו נעוצים בעורה של פרספונה.

עיניה נפלו על הנרקיס הנבול, והיא ליטפה את עלי הכותרת הקמולים בקצות אצבעותיה. למגעה של דמטר, הוא היה מתמלא בחיים, אבל למגעה של פרספונה, הוא התכווץ והתפורר.

פרספונה אומנם הייתה בתה של דמטר ואלת האביב, אבל היא לא יכלה לגדל שום דבר מזורגג.