סבאות עכשיו

_idGenCharOverride-2">כניסה לתפקיד סבא או סבתא

הכניסה לסבאות היא צומת משמעותי בחיי אדם. כמו שינויים אחרים, היא מעוררת רגשות מגוונים — מחרדה ועד שמחה, מציפייה לשינוי חיובי ועד חשש מנטל ומתדמית של אדם קשיש. כניסה לתפקיד סבאי פירושה תוספת "כובע" משמעותי — היותך סב בנוסף להיותך בן, הורה ובן־זוג.

תפקידים מכובדים אחדים

יהיו לי עוד מעט:

של סבתא, אם ובת.

איך לא אתבלבל? איך אסתגל?...

(זהבה כספי, "הלידה 2", מתוך מבוא לסבתאות מודרנית)

התפקיד הסבי אינו מוגדר, ולכן כל משפחה מעצבת אותו לפי דרכה, ובמקביל — זמן הכניסה לתפקיד אינו בשליטת הסבים, לעיתים הוא מקדים או מאחר, ולעיתים מגיע בזמן מתאים. ממחקרים שונים (למשל, Szinovacz, 1998; Silverstein & Marenco, 2001) עולה כי סבאות בגילאי 70-50 מלוּוה בדרך כלל ברגשות חיוביים כלפי הנכדים, בהשוואה לסבים צעירים מאוד או מבוגרים מאוד. כן מתברר שסבים מבוגרים מבלים פחות זמן בחברת נכדיהם בהשוואה לסבים הצעירים יותר. יש כנראה זמן אופטימלי לכניסה לסבאות, לא מוקדם מדי ולא כשזקנים מאוד. צריך רק לזכור שזמן הכניסה לסבאות לא תלוי בנו, הסבים והסבתות.

הגורמים המשפיעים על דרך קבלת התפקיד הסבאי

הביוגרפיה

במחקר שנערך על מילוי תפקיד הסב בארצות הברית (Silverstein & Marenco, 2001) החוקרים מסכמים כי בדרך כלל מעורבוּּת סבים בחיי נכדיהם מאופיינת בעיקר על ידי מגע תכוף, שיעורי תמיכה גבוהים, מעורבות בפעולות משותפות ותחושה חזקה של הישג ומשמעות של התפקיד. ממצאי המחקרים השונים מלמדים, שסבים בדרך כלל פעילים ומעורבים בחיי הנכדים ומילוי תפקיד הסב חשוב להם ביותר.

על אף נימה אופטימית זאת, המתייחסת למרבית האוכלוסייה, יש לזכור כי קיימים כמה גורמים התורמים להגדרה העצמית של כל אדם ביחס למילוי תפקיד הסבאות.

שני גורמים ביוגרפיים משפיעים על הכניסה לסבאות. האחד הוא זיכרונות הסבים מילדותם כנכדים ועוצמת הקשר שהיה להם עם הסבים שלהם, והשני הוא הזיכרונות שלהם כהורים. מי שהיה לו סבא, שומר בתוכו זהות — סמויה — של סבאות, המשתחררת עם הכניסה לתפקיד. מי שזוכר את גידול ילדיו כתקופה מרַגשת, עשוי לשמוח לקראת מגע מחודש עם תינוק ומעורבות בהתפתחותו של ילד. עם זאת, קורה שדווקא חוויות הוריות שליליות יכולות לעורר ציפייה לחוויה מתקנת בשלב הסבאות.

משפחות שגידלו ילד עם בעיות גנטיות או עם קשיים מוּלדים, כמו נכות או בעיה התפתחותית קשה, או שיש במשפחתם מחלות פיזיות או פסיכיאטריות, עלולות לחשוש מהעברה גנטית של הלקויות הללו אל נכדים. ככל שהמחקר ההתפתחותי מתקדם והשפעתה של הגנטיקה הולכת ומתבהרת, כך עלול רקע גנטי בעייתי לגרום חששות רבים יותר. מה שיכול להפיג חלקית את החשש הוא האבחון הטרום־לידתי. תחום זה מתקדם מאוד כיום, אם כי הוא עדיין מוגבל לחלק מהמחלות הגנטיות בלבד, ואילו על בעיות של מחלות נפש אין הוא עונה כלל.

לעיתים החשש לא מתבסס על סיבות מציאותיות אלא על פחד כללי מהעברת גנים פגומים לדור הבא, פחד שמקורו בדימוי עצמי נמוך או במיתוס של "רוחות רפאים" משפחתיות, העלולות כביכול לעבור מדור לדור.

גם זיכרונות מסבא וסבתא מהווים מרכיב במכלול הרגשות שמביאים הסבים למפגש עם נכדיהם. "אני קודם כול נכד ורק אחר כך סבא... רוב ימי הייתי נכד... נכדיוּתי עודנה מקננת בי בחִיות רבה, זמן רב אחרי שסבתותַי השתיים הלכו לעולמן. הוותק הרב שלי כנכד היה לחלק מהותי ממני." (עלי מוהר, שלוש עוגות גבינה, "מהנעשה בעירנו", "העיר", 1.6.2006).

גורמים משפחתיים

עם הגורמים המשפחתיים ניתן למנות יחסים עם הילדים וכן את יחסי הזוגיות של ההורים עצמם. גם למקומה של המשפחה בחוויה האישית נודע תפקיד בעיצוב הסבאות. לתיווך ההורי יש תפקיד מכריע במיקום שניתן לסבים במשפחה: ככל שההורים רוצים יותר את מעורבות הסבים בחיי הנכדים וככל שהם מעודדים יותר את הקשר, כך הוא יתעצם.

יחסי הורים־בנים

יחסים טובים בין הורים לילדיהם, העתידים להיות הורים בעצמם, מעוררים ציפייה להתעצמות הקשר עם כניסת דור נוסף למערך המשפחתי. אולם גם במצב הפוך — כשהיחסים בין הסבים לבניהם היו קשים — הסבים עשויים לצַפות לשיפור היחסים עם כניסת הנכדים לתמונה. לעיתים, עצם המחשבה על צורכי הבנים הנכנסים לתפקיד ההורות ועשויים להפיק תועלת מעזרת הוריהם מהווה הזדמנות לשיפור היחסים.

גם יחסים מורכבים בין הורים לבין בני הזוג של ילדיהם, כמו קושי לקבל את החתן או את הכלה, מעוררים ציפיות — אם מצד ההורים ואם מצד הבנים — לשינוי לטובה עם הכניסה להורות ולקבלת הנישואים כעובדה מוגמרת.

לקשר עם הורי בן הזוג של הבן או של הבת יש השפעה על תפיסת הסבאות: ככל שהיחסים איתם טובים יותר, יש ציפייה אופטימית לשיתוף פעולה. יחסים מתוחים עם מחותנים עלולים לגרום לחששות, מפני שהסבאות מזַמנת יותר קשר ויותר צורך בשיתוף פעולה.

יחסי הזוגיות

בעיקר גברים (אך גם נשים) מביעים לעיתים חשש שעם הופעת הנכדים האישה תתמסר כולה לטיפול בהם, וחלומם לחדֵש חיי זוגיות חופשיים מנטל ולזכות במלוא תשומת הלב של בת הזוג ייפגע. במקרים שבהם יש צורך במעורבות ניכרת של הסבים, מעורבות זו עלולה אכן לפגוע בשאיפה של אחד מבני הזוג — או אפילו של שניהם — לנצל את הפנאי ואת התרוקנות הקן המשפחתי כדי לבלות, לטייל ולחיות ללא מחויבויות מעיקות. לעיתים חשש זה מבוסס על ניסיון העבר עם הולדת הילד הבכור או הנכד הראשון.

הערכת ההישגים במחצית הראשונה של החיים

בני אדם המרוצים מהישגי חייהם מצפים בשמחה למטלה נוספת שתביא איתה הסבאות. הם מרגישים מסוגלים להתפנות לעוד משימה, בלי לחשוש שלא יתמודדו עם מטלות החיים — משפחה, הישגים מקצועיים, הישגים כלכליים והגשמה עצמית. אולם גם מצב הפוך אפשרי: תחושה של חוסר משמעות ואכזבה ממיעוט הישגי החיים יכולה לעורר ציפייה שנכדים יספקו משמעות חדשה ויתרמו להפחתת רגשי האכזבה.

סיכום ההישגים במחצית הראשונה של החיים כולל גם את הערכת הסבים לגבי המידה שבה הצליחו בגידול ילדיהם, ועד כמה הם רואים בהם אנשים בוגרים ובשלים. בנים שאינם בוגרים ואינם מתַפקדים כהלכה נתפסים כבלתי בשלים להורות. דבר זה מעורר חרדה אצל הוריהם ומעלה את החשש כיצד הם יתמודדו עם גידול ילדים ואם לא ייפול בשל כך נטל רב מדי על הסבים. גם זוגיות לא יציבה של הבנים מעוררת חרדה לגבי יכולתם להתמודד עם אתגר ההורות ולגבי ההשלכות של הדבר לגבי הסבים.

מבוגרים שהולידו פחות ילדים מכפי שרצו מצפים לעיתים שנכדיהם יהוו פיצוי על הילדים שלא יכלו ללדת. מי שלא זכה במשפחה גדולה עשוי לראות במשפחות של ילדיו הזדמנות להגשמת המשפחה הגדולה שלא היתה לו.

הגיל

לגיל יש כמה היבטים: הגיל הכרונולוגי של האדם והאופן שבו הוא מקבל את גילו. לעיתים, אנשים שלא משלימים עם גילם מסרבים להיקרא "סבתא" או "סבא" ותובעים שיקראו להם בשמם הפרטי. לעיתים הסבים מצפים שנכדים יגרמו להם להרגיש צעירים יותר, להתחבר לילדוּת ולנעורים ולהיות שוב במגע עם צעירים.

במאמר "שלוש עוגות גבינה" כתב עלי מוהר (שם): "איני מאותם סבא'ים וסבתות מודרניים, המתעקשים שנכדיהם יקראו להם בשמם הפרטי ומנסים באמצעים שונים להעלים את סבאותם או לפחות לטשטשה. לא ולא: כשנכדי מקדם אותי בתרועת 'סבא!' צוהלת אני חש, אם אפשר לומר זאת, גאווה מעמדית, שמחה בזהות החדשה שנוספה לי, ואני זוקף ראש בגאון."

סירוב להיקרא סבא או סבתא עשוי לאותת על קושי לקבל את הגיל ועל צורך להכחיש את מהלך החיים קדימה. לעיתים ילדים משתמשים בסירוב זה כדרך לנגח את הסבים, והם קוראים להם סבא או סבתא למורת רוחם. סביר שתגובות אלה תעוררנה שיקול דעת מחודש אם אכן יש להמשיך בתביעה שלא להיקרא סבא או סבתא, ומהו המסר המועבר לנכדים כשאנו מתנגדים להגיב לתואר סבים. יש מצבים שבהם אחד הסבים מסכים להיכלל בקטגוריית הסבים, ואילו בן זוגו מסרב. לא פעם נדרשת מהנכדים הבחנה למי חייבים לקרוא בשמו, והדבר עלול לגרום להם בלבול.

מספרת סבתא טרייה, שרק לאחר לידת הנכד הפנימה את גילה: "מאז שהתינוק נולד, כל תפיסת העצמי שלי השתנתה. ראיתי את עצמי כבת שלושים בערך, אבל הלידה של התינוק... כשהחזקתי את התינוק בפעם הראשונה וראיתי את ידי ליד עורו, חשבתי: אלוהים, אלה הן ידיים של אישה בגיל המעבר... זה היה כמו לראות את ידיה של אמי. התבהר לי שאני בגיל שאני נמצאת בו... אני ממש מקבלת תחושה של מסגרת הזמן הכרונולוגי שלי, שמעולם לא היתה לי קודם לכן." (גייל שיהי, 1999).

לעומת הקושי להיכנס לתפקיד הסב, רבים מצפים שבגיל שבו כבר יש לחבריהם נכדים, גם הם לא יפגרו אחריהם. אך כפי שציַינו, ישנם גם כאלה המתקשים להתמודד עם הכותרת "סבא" בגיל צעיר יחסית, כיוון שהסבאות מזוהה עם זִקנה, אך ככל שהם מתבגרים ומקבלים את גילם בהשלמה, הם מוכנים יותר להיכנס לנעלי הסבאות.

הדימוי השולט הוא שמוסד הסבאות מאופיין על־ידי יציבות, השלמה, ויתור על רצונות אישיים ושייכות מוגברת למשפחה בכלל ולנכדים בפרט. סבים צעירים (45–55) נמצאים לעיתים קרובות בשיא הקריירה והמירוץ נגד הזמן, ולא תמיד הם יכולים להעניק לבניהם ולנכדיהם את כל מה שהיו רוצים. במצבים אלה יש להבהיר לבנים את מגבלות הזמן ולנסות להסכים על מספר מסוים של שעות בשבוע, שאותן אפשר להקדיש למפגש ולעזרה עם הנכדים. כדאי לא לשכוח שבסופו של דבר, המפגש עם הנכדים הוא הנאה ולאו דווקא עול.

הגיל הממוצע שבו אישה ישראלית נעשית סבתא הוא כיום סביבות 50 שנה. מדינת ישראל ממוקמת היום באחד המקומות הראשונים בעולם מבחינת תוחלת החיים. תוחלת החיים בישראל עלתה והיא עומדת על 77 שנים לגברים ו־82 שנים לנשים, ולכן לסבא, ובמיוחד לסבתא, נכונו שנים רבות יותר במעמד הזה. גם מספר הדורות במשפחה גדל והולך.

הגיל בהקשר החברתי

במקביל לגיל הכרונולוגי, קיים גם מעין "שעון חברתי" המתייחס לקבוצת בני גילו של האדם בחברה שבה הוא חי. לשעון החברתי יש השפעה על ציפיותיו: הוא משווה את עצמו למה שקורה לחבריו ולמה שמקובל בסביבתו החברתית.

בגיל שבו לרוב החברים ובני המשפחה כבר יש נכדים, אנשים עלולים להרגיש עצמם לחוצים על שטרם הגיעו למקום שבו נמצאים האחרים. לעיתים הם מאבדים עניין בנושאי השיחה של חבריהם וחשים כ"נחשלים" אחריהם בהישגיהם.

במשפחות דתיות, שבהן מקדימים יחסית להתחתן ולא דוחים את הבאת הילדים לעולם כמו במשפחות חילוניות, קשה יותר להתבגר ללא נכדים. כבר בסביבות גיל 40–45, ואפילו קודם לכן, מתחילים להצטרף נכדים למשפחה. מי שאין לו נכדים מרגיש חריג. במשפחות אלה יש לפעמים ילדים צעירים יותר מהנכדים. אימהות ובנות מוצאות את עצמן מגדלות ילדים בני אותו גיל בערך.

בהקשר החברתי, החברה היא המגדירה את אופי התפקיד הסבאי ואת הציפיות ממנו. בחברה המערבית אין לתפקיד של סבא וסבתא סטטוס חברתי מוגדר ואין ציפיות נורמטיביות ברורות ממנו. היעדר ההגדרה גורם לפערים בציפיות שני הדורות, כאשר קבוצות שונות מגדירות את התפקיד באופן שונה. ההגדרה החברתית שרווחה בעבר כללה מיתוסים וסטיגמות לגבי סבים: הם זקנים, כפופים, נתמכים במקל, חולים וחלשים. סטיגמות הסבאות משתלבות עם סטיגמות זִקנה כלליות, המייחסות לזקנים תכונות שליליות סטריאוטיפיות. בעוד שהבנים רואים לרוב את הוריהם כזקנים, הסבים עצמם מגדירים כזקן רק את מי שמבוגר מהם בעשרים שנה!

לעיתים קרובות התגובה להולדת נכד ראשון היא: "אבל את לא נראית כמו סבתא!" — הצהרה שנאמרת כמחמאה אבל מתבססת על סטריאוטיפ. אמירה הומוריסטית מוכרת, שיש בה גם נימה שוביניסטית, היא: "מאז שנולד לי נכד אני ישן עם סבתא..."

דוגמה לפער בין נורמות חברתיות לבין התנהגותה של אישה שרוצה להמשיך להרגיש את עצמה צעירה מובאת במחזה "מה עושים עם ג'ני" מאת דונלד ויילד: ג'ני בת השבעים התנהגה כל חייה על־פי המצופה ממנה. לאחר שהתאלמנה, החליטה לפתוח דף חדש בחייה, ציירה עירום נשי, שתתה שמפניה וחייתה עם גבר ללא נישואים. בתה זועמת על התנהגות אמה ומגייסת גֶרונטולוג, כדי שיסביר לאם כיצד עליה להתנהג. אך הגרונטולוג מתלהב מחיוניותה של ג'ני ומבקש שתעזור לו בעבודתו עם קשישים.

מוכנות נפשית

יש כאלה המרגישים עצמם בשֵלים לסבאות — מנוסים, בוגרים ומסוגלים לקחת על כתפיהם עוד תפקיד. לעומתם יש אחרים שעדיין לא חשים כך.

ואילו עתה, כשהנכדה נולדה,

אני מספיק משכילה, צלולה ובשלה,

מספיק משוחררת, מסודרת ובוגרת...

לקלוט את החוויה במלואה.

(זהבה כספי, "שלוש לידות", מתוך מבוא לסבתאות מודרנית)

למרות שהבאת נכדים לעולם היא באחריות דור הבנים, אשר בדרך כלל לא מתַאמים עם הוריהם את העיתוי, נסכם בקצרה כמה מאפיינים של מי שחושש מסבאות.

מי עלול לחשוש מהצטרפות נכדים למשפחה

מי שמזהה סבאות עם זִקנה ומתקשה להשלים עם גילו.

מי שחושש שבניו יטילו עליו נטל כבד עם הולדת ילדיהם. הנטל עלול לפגוע בשגרת החיים שלו, להיות כרוך בעזרה כלכלית ופיזית רבה, ולפגוע בזוגיות שלו וביכולתו לבלות ולהיות חופשי.

מי שמזהה גידול ילדים עם מועקה, הגבלות ודאגה, ויש לו זיכרונות קשים מחוויית ההורות.

מי שלא סומך על בניו שיוכלו לתפקד כהורים — על יציבותם, על בשלותם הרגשית ועל יכולתם לפרנס את משפחתם. לעיתים מדובר באחד מבני הזוג, ולעיתים בשניהם. יש שההתנגדות לסבאות מקורה בתקווה שזוגיות הבנים תתפרק, והולדת נכד עשויה להעיד על המשך הזוגיות ועל יציבותה.

מי שחושש שזוגיות הילדים אינה יציבה ושנכד עלול להחליש את המערכת הרעועה.

מי שחושש מגורמי סיכון גנטיים (חשש מציאותי או דמיוני), שעלולים לפגוע בדור הנכדים.

בניגוד לחוששים מסבאות, רבים מאוד משתוקקים לחבוק נכד או נכדה, ויש אפילו כאלה השולחים לבניהם רמזים עבים בקשר לכך. ככלל, מומלץ לא לנדנד בנדון ולא לשאול שאלות "בסגנון עדות הפולנים", למרות המלצתה של האנתרופולוגית המפורסמת מרגרט מיד: "כל אחד צריך להתנסות הן כנכד והן כסבא כדי להיות יצור אנושי מלא."

מי מצפה לבוא הנכדים

מי שחושב שיחסיו עם בניו ישתפרו בעקבות הולדת נכדים. יש בהחלט עדויות לכך שיחסים בין הורים לבניהם משתפרים כשהבנים הופכים בעצמם להורים. "נירי צפתה בקשר החדש שהלך ונבנה בין סבתא לנכדתה ותחושה עזה של פיוס מילאה את לבה." (ענת הררי, 2006).

מי שמבקש לראות את ילדיו ממַמשים את הורותם.

מי שרוצה לפצות את עצמו על אכזבתו מילדיו בנכדים שיאהבו אותו.

מי שרוצה לזכות ב"הזדמנות שנייה" של הורות כדי לתקן טעויות שטעה עם ילדיו.

מי שיש לו עניין למלא את זמנו הפנוי בטיפול בילדים. נכדים, על־פי ציפייתו, יעניקו משמעות לחייו. לפעמים, מי שלא היה פנוי לגדל את ילדיו בגלל נסיבות חיים שונות, רואה בנכדים הזדמנות לחוות את חוויית גידול ילדים.

מי שמאמין שנכדים יגרמו לו להרגיש צעיר יותר.

מי שבחברה שהוא חי בה יש כבר סבים, והנכדים מהווים ערך חשוב ונושא שיחה שכיח.

גם מי שמצפה לבוא הנכדים לא תמיד מוצא את עצמו מוכן לתפקיד הסב כשהם מגיעים. היֶדע כיצד להיות סב נצבר בתהליך הדרגתי. במובן מסוים, גם הסבאות, בדומה להורות, היא תפקיד הנרכש במהלך ביצועו. לידת נכד מכתירה בתואר "סבא" או "סבתא" באופן מיידי ואוטומטי, אך עדיין יש הרבה מה ללמוד כדי לבצע את התפקיד הזה בצורה הולמת. מעיד מיכאל הנדלזלץ: "החזקתי את המגש שעליו שכב הנכד כשהוכנס בבריתו של אברהם אבינו. התרגשתי, כמובן, מהמעמד, אבל בתוך־תוכי ידעתי שאני עוד לא מבין מה זה להיות סבא." ("לא הייתי נכד", "הארץ", ספטמבר 2007).

הולָדת ילד היא החלטה גורלית בחיי משפחה. הגורם היחיד שצריך לקבל את ההחלטה הוא, כמובן, הורי הילד העתיד להיוולד, והם יהיו האחראים לגידולו. ההורים העתידיים לוקחים בחשבון גורמים רבים בתהליך קבלת ההחלטה, אך בהחלט לא רצוי שלחץ הוריהם יהווה גורם מכריע. הסבים העתידיים אינם צריכים להתחייב להיות תחליף להורים. אפשר להציע תמיכה או עזרה, אך אין להבטיח לזוג הצעיר לשאת בחלק גדול של נטל ההורות. בכל מקרה כדאי לזכור, שכשם שהולדת ילד בדרך כלל אינה פותרת בעיות בזוגיות, כך גם נכדים אינם אמורים להוות תרופה לבעיות ביחסי בנים־הורים.

כמו האידיאליזציה של ההורות כחוויה נפלאה ללא מודעות לקשיים עתידיים, כך גם הסבאות נתפסת לעיתים רק במונחי כיף והנאה, תוך התעלמות מבעיות אפשריות. ציפייה ריאלית מקלה מאוד בהמשך, מכיוון שהיא מקטינה את הסיכויים לאכזבה כאשר מתעוררים קשיים לא צפויים.

הכנה טובה כוללת שיחה עם אנשים קרובים, שרכשו ותק מסוים במלאכת הסבאות ויכולים לתאר תיאור ריאלי את החוויה ולהציע כלים להתמודדות עם חלק מהקשיים העלולים להתעורר. חשוב שסבים יהיו מודעים לפער הדורות ולדרכים השונות של גידול ילדים — החל באופן ההשכבה (למשל, על הגב דווקא ולא על הבטן, מחשש למוות בעריסה) או במועד המעבר מהאכלה בחלב בלבד למזון מוצק, וכלה בשינויים ניכרים בדרכי החינוך, במאפייני הגבולות, באמצעי העשרה ובהסתמכות על עזרה "קנויה" רבה בטיפול בילדים.

כדאי, למשל, לסבים העתידיים לעיין בספרים עדכניים להדרכת הורים, הן בתחום הרפואי והן בתחום החינוכי־פסיכולוגי, כדי ללמוד על דרכי החינוך המקובלות כיום.

הורים חֶרדתיים, החוששים שמא תקרה חלילה איזו תקלה בעת שבתם תלד, או שמא ייוולד ילד חולה או נכה, צריכים להיזהר שלא להעמיס את החרדות שלהם על היולדת ועל בעלה. יש להבחין בין ייעוץ לבצע מעקב היריון ולידה מקצועיים לבין העמסת חרדות, שעלולה להרתיע את הבנים מכניסה להורות או להלחיץ אותם במהלך ההיריון.

בדרך לסבאות

"ההיריון הסבי" נמשך פחות מתשעה חודשים — תלוי מתי הבנים מבשרים לסבים שהנה הם "הורים שבדרך". ה"סבים שבדרך" עלולים להיפגע אם בניהם לא מעדכנים אותם על ההיריון מיד כאשר הדבר מתברר.

לשמירת סודיות ההיריון מצד הזוג הצעיר יכולות להיות כמה וכמה סיבות:

חשש לשלמות ההיריון (שלא לדבר על חששות מעין הרע, המקובלים בכל עדות ישראל) לפני שמבצעים את כל הבדיקות ולפני שעוברים את השבועות הקריטיים. לפעמים החשש הוא בגלל בעיות בהיריון קודם, שלא הסתיים בטוב.

חשש לאכזב את הסבים אם ההיריון יסתיים חלילה בהפלה.

חשש שמא הסבים יתערבו בנוגע למעקב הרפואי, לאופי ההכנות להורות בכלל וללידה בפרט.

רצון לבסס את הנפרדוּת של התא המשפחתי החדש.

רצון להרגיש שיש להם סוד פרטי ובלעדי, לפחות כל עוד ניתן להסתיר את העובדות הנעשות יותר ויותר בולטות.

דאגה שהדבר עלול לגרום מתיחות בין משפחות המוצא בשל סיבות שונות (בחירת השם, הבדיקות הנחוצות, אספקטים כלכליים וכד').

רצון להימנע מהבעת דעתם של הסבים לגבי ההיריון או מניסיונם להכתיב לזוג הגבלות בעבודה, בבילויים ובהתנהלות השגרתית.

השפעות ההיריון על המערכת המשפחתית יכולות להיות רבות ומגוונות — עלייה במתח בין בני הזוג, קשר אינטנסיבי יותר עם "הסבים שבדרך", פעולות תכנון והתארגנות כגון הרחבת הדירה, החלטות לגבי המשך עבודה ודיונים בנושא שֵם הילד. ישנם סבים שמשאירים את ההחלטות בנושאים השונים להורים שבדרך, אך יש גם כאלה שמנסים להשפיע, לשדר ציפיות משלהם, ואפילו לנסות להפעיל לחץ.

הלידה במאה ה־21 שונה מאוד מזאת של לפני דור: אז ילדו כמה נשים בחדר אחד חסר פרטיות, שיכוך כאבי הלידה היה הרבה פחות יעיל (ההרדמה האפידורלית לא היתה אז ברפרטואר), בני הזוג לא הורשו להיכנס לחדר הלידה, מין הילוד לא היה ידוע מראש, ונשים נשארו בבית החולים כ־4–5 ימים לאחר הלידה. לכן, הנשים המבוגרות במשפחה לא תמיד מבינות את תלונות הבנות והכלות על סבלן כאשר הן עושות את ההשוואה:

את,

לעומתי,

יולדת לך בחדר אופנתי,

מכובד, סגור ופרטי,

באור נעים מוארת,

למכשירים חדישים מחוברת...

(זהבה כספי, "מצא את ההבדלים 1 — הלידה", מתוך מבוא לסבתאות מודרנית)

ישנם סבים שמרגישים מיד אחרי הלידה קשר ליילוד, ואילו אחרים מתקשרים אליו רק בהדרגה. גם אצל ההורים עצמם תהליך ההתקשרות יכול להיות הדרגתי והדבר אינו מעיד על בעיה. על ההתרגשות עם הולדת הנכד הראשון מספרת סבתא: "ארבע פעמים ראיתי את התינוק לפני שיכולתי לעשות משהו מלבד לבכות. נפעמתי מעוצמת הרגשות. יכולתי למצוא בפנים הקטנים הללו את המשפחה כולה — הורי, דודתי ודודי עד סבתא שלי, בעלי־לשעבר ומשפחתו. חשבתי כל הזמן: הילד הזה הוא המשך של כל האנשים האלה. הוא חלק מהם. הוא חלק ממני... מפני שכאשר אמות, חלק ממני יהיה חי עדיין. מעולם לא הרגשתי את זה עם הילדים שלי. אבל עם נכד אני בהחלט מרגישה את זה, וזאת חוויה שלא תיאמן." (גייל שיהי, 1999).

כניסה לתפקיד הסבי במקביל לכניסת הבנים לתפקיד ההורי

לידת הילד הראשון מחוללת שינוי עצום בחיי הזוג הצעיר, שינוי הכרוך לעיתים גם במתח ובחרדה. אימהות עלולות לחוות מידה של דיכאון, שבדרך כלל חולף תוך זמן קצר אך הוא מלווה בתחושות דאגה. גם הזוגיות וחלוקת הנטל בין הבעל לאישה נבחנות על־ידיהם מחדש. עולות שאלות כמו מי קם לתינוק בלילה, האם להיניק או לא, עד כמה הבעל לוקח על עצמו תפקידים שקודם לכן מילאה האישה, ועד כמה הזוג מרגיש בטוח בהתמודדות עם גידול תינוק.

מחקרים העלו, שהולדת ילד מורידה את מידת שביעות הרצון מהזוגיות בגלל הנטל הגדול המוטל על התא המשפחתי. גילויי המתח נחשבים נורמליים. הסבים לא צריכים להיבהל מגילויים אלה, ובעיקר אל להם להתערב בחיי הזוג הצעיר. יש צורך בתהליך הסתגלות, ונדרש זמן עד שהמשפחה החדשה תיכנס לשגרה.

בכל זאת, ישנם כמה דברים שהסבים יכולים לעשות (ולעיתים לא לעשות) כדי להקל מעט את ההסתגלות שלאחר הלידה. להלן "רשימת מכולת" קצרה, ומומלץ לבצע את הדברים ברגישות ובהתאמה לצרכים ולמשאלות של ההורים הצעירים:

הבטחת שינה ותזונה סדירות ככל האפשר.

עידוד ליציאת התאווררות.

עזרה בארגון הבית ובטיפול בתינוק תוך שיתוף האם בטיפול השוטף.

הימנעות מהאשמת האֵם בחוסר מרץ ובאי־השתדלות.

הימנעות מהמלצות לאב הצעיר כיצד לנהוג.

העברת מסר של "נורמליזציה": התופעה שכיחה ונורמלית ולא מעידה על פתולוגיה.

עזרתם של הסבים יכולה להקל מאוד על ההורים הצעירים ולאפשר להם להירגע, לנוח ולמתֵן את הלחץ; אך חשוב לשמור על הפרטיות והאינטימיות שלהם. כל עזרה צריכה להינתן רק על־פי בקשתם ולפי צורכיהם. לשם כך דרוש תיאום עם הורי בן הזוג של הבן או הבת, כדי למנוע צפיפות יתר של עוזרים.

לעיתים ההורים הצעירים חוששים להשאיר את הנכד הטרי בהשגחת הסבים, והם לא מוכנים להפקיד אותו בידיהם ללא נוכחותם. יש סבים העלולים להיפגע מכך שלא סומכים עליהם למרות שגידלו ילדים בעצמם וניסיונם המעשי רב משל ההורים החדשים. חשוב שהסבים יבינו, שתגובה זאת היא תוצאה של חרדה ראשונית מצד ההורים הטריים ואין סיבה להיפגע ממנה. עם הזמן לומדים הבנים בהדרגה לתת אמון בסבים (לפעמים, תתפלאו, עוד יותר משחשבתם). התהליך מותנה בכך שההורים הצעירים יירגעו בעצמם ושהסבים יקבלו את חוקי הטיפול העדכניים ואת סמכות ההורים, וכך יזכו בהדרגה באמון ההורים. על־ידי סבלנות, נכונות לעזור והחלטה לא להיעלב אפשר לזכות באמון הנדרש.

לעיתים חלה התקרבות גדולה בין הורים לבניהם שהפכו בעצמם להורים: הצעירים מבינים את קשיי התפקיד וזקוקים לכל עזרה שההורים יכולים לתת.

הנה אני

אֵם...

אמא שלי

אור נושן. בכי אלים.

עכשיו יודעת אני מה היה לך

כל אותם ימים...

(תרצה אתר, "לאינסוף הזה קוראים אם", מתוך עיר הירח)

פער בציפיות מצד הבנים ומצד הסבים

בצד ההנאות הרבות המזומנות לסבים, הצופים בהתפתחות נכדיהם ומפתחים איתם יחסי גומלין מספקים, יש גם חובות סבאיות. הבנים בתרבותנו מצפים מהוריהם למידה מסוימת של עזרה ותמיכה בגידול הנכדים, והדבר כרוך לא אחת במאמץ ובוויתור מצד הסבים על עיסוקים אחרים.

הפער בציפיות בין הורים לבניהם עשוי להתחיל עוד בהיריון: הצעירים רוצים עזרה ועלולים לכעוס כשהיא בוששת לבוא, או שהיא מגיעה במינון מועט או בדרך לא מספקת. נירי, למשל, כעסה על אמהּ כל משך ההיריון: "שתפנק אותי!... שתקנה לי מתנות, ספרים, שתיקח אותי לבילויים של הפעם האחרונה לפני שעולמי ישתנה..." (ענת הררי, 2006).

"בהתחלה, כשהבן הגדול שלי נולד, היה לי מאוד קשה," משחזרת ד'. "ציפיתי לעזרה. חשבתי שההורים שלי יעזבו הכול וייתפנו. הוא הרי גם הנכד הבכור שלהם. אבל העזרה הגיעה במינונים שונים משציפיתי. אני הייתי צריכה בייביסיטר לשעה, אבל אימא שלי בהתעמלות ואבא שלי עוד במשרד. שום גמישות. אני טובעת והיא רצה מחוג לחוג" (ורד קלנר, "סבתא בישלה דייסה", "סופשבוע", "מעריב", ינואר 2007).

רוב התפקידים המצופים מסבים מתמקדים בעזרה ובטיפול — שמירה על הילדים, החלפת הורה עובד או חולה, גיוס בשעת לחץ, או עזרה בבישול ובקניות. עיקר העזרה מתבטא בהקלת העומס על ההורים ובמתן פתרון מיידי למצבי חירום.

כדאי שבראשית הדרך, סבים לא יקבלו באופן אוטומטי נורמות המקובלות בחברתם, ואף לא את משאלות הבנים לגבי מידת העזרה ואופייה. חשוב לחשוב ולנסות לתכנן את העזרה שברצונכם ובאפשרותכם להגיש, ולבדוק בהדרגה עד כמה היא מתאימה לכם. בכל מקרה יש לזכור שהעזרה הדרושה משתנה בהתאם לגיל הנכד, למספר הנכדים, לתחומי העיסוק של ההורים, למצב הכלכלי של הבנים והסבים, ועוד.

השאלות שיש לדון בהן במסגרת הסבאית ובדיון עם הבנים הן: האם אתם מוכנים להתחייב לטפל בילד כשהמטפלת חולה, או כשהילד חולה ולא הולך לגן? לשמור עליו בחופשות? להביא אותו לגן, לחוג או לרופא בשעת הצורך?

חשוב לא להסכים למה שאינכם רוצים או אינכם מסוגלים לעשות, שמא תמצאו את עצמכם בתהליך זוחל של משימות שקשה לכם לעמוד בהן. לא רצוי ליצור אצל הבנים אשליה שאתם זמינים תמיד, ובהמשך אולי לאכזב אותם. רצוי להגדיר לעצמכם מה תהיו מוכנים לעשות, ולסכם זאת עם הבנים על־פי צורכיהם — לְמה תוכלו להתחייב מראש ולְמה תוכלו להיענות רק אם הדבר יהיה אפשרי. חשיבה זהירה ודיאלוג גלוי יכולים למנוע מתח וציפיות לא ריאליות.

יש לקחת בחשבון שניתן לעזור הרבה לנכד יחיד, אך קשה יותר לעזור באותו מינון כשנוספים נכדים — אחים נוספים לאותו נכד, או ילדים של בנים אחרים. כדאי לקחת זאת בחשבון לפני שהופכים להורה מחליף לנכד יחיד, כי לא תמיד תוכלו לעמוד במחויבות זאת בהמשך, כשיצטרפו במזל טוב עוד נכדים למשפחה. שינוי בכמות העזרה עם הִשתנות הנסיבות עלול ליצור אכזבה וכעס, ולכן כדאי לקחת גורם זה בחשבון כשאתם נכנסים לתפקיד הסבאי. מידת העזרה ותחומי העזרה תלויים בצרכים ובאפשרויות הן של הסבים והן של הבנים והנכדים, וכמובן, גם בהיקף המשפחה הרחבה, במקום המגורים של בני משפחה אחרים ובמידת זמינותם. לעיתים נדרש תיאום לוגיסטי מורכב בין הורי האם להורי האב, לגיסות, למטפלת ולשמרטפית.

יש גם דגמים שונים של נוהלי עזרה: יש סבים המתחייבים לביקור שבועי ביום קבוע. בצד תפקידי השמירה, זאת גם הזדמנות להעמיק את הקשרים עם הנכדים, כך שמרבית הסבים יקבלו סידור זה בהבנה ובשמחה. אחרים יעדיפו להצטרף ל"מועדון פנויים־פנויות": "אמא, את במקרה פנויה לשמור על יונתן?". מודל זה ידוע גם בכינוי "סבתא מוקפצת": "אמא, אולי את מוכנה לקפוץ לשעתיים היום?". האמת היא, שעל כל משפחה לתפור את ההסדרים המתאימים לכל הנפשות הפועלות, ולנסות לעשות זאת בהבנה ובהתחשבות הדדית, שהן המַפתחות העיקריים לבניית מערכות יחסים הרמוניות במסגרת המשפחה ומחוצה לה.

משפחות שמקיימות תקשורת טובה, הבנויה על אהבה, חום ואמון, מצליחות לגשר גם על מצבים של ניגודי צרכים ומטלות מורכבות ולהתמודד ביעילות עם מצבי מתח. אכזבות ואי־נחת הן לעיתים תחושות בלתי נמנעות, אבל אם לא מנפחים אותן ולא עושים דרמות מקונפליקטים יומיומיים, ניתן לצאת מכל דבר בשלום ובנחת.

התאמת בית הסבים לנכדים

ארגון הבית והתאמתו תלויים באופי הקשרים המצופים עם הנכדים. סבים שמצפים לנוכחות נכדים ניכרת צריכים לארגן לעצמם לול או מיטה וכן ציוד בסיסי של חיתולים ובגדים להחלפה. כדאי שיהיו בבית הסבים גם צעצועים וספרים המתאימים לגיל הנכדים. נחוץ גם כיסא שאפשר להושיב בו תינוק, או מתקן מיוחד שמולבש על כיסא רגיל. את כל אלה אפשר לקנות גם יד שנייה (באינטרנט יש שפע הצעות), ולא דרוש תקציב גדול כדי לממן אותם. במקביל, יש לפַנות אביזרים מסוכנים כמו כלי זכוכית וחפצים שעלולים ליפול ולסכן את הנכד. ארונות עם חומרי ניקוי ותרופות חייבים להיות נעולים. אם יש בבית מדרגות, צריך לדאוג לכך שלא יסַכנו את הנכדים. למשל, לחסום אותן על ידי שער. יש לדאוג שמכשירים חשמליים, כמו למשל קומקום חשמלי או תנור חימום, יהיו מחוץ להישג ידו של הפעוט. כדאי גם לכסות שקעי חשמל חשופים. למי שעדיין לא התקין — זה הזמן להתקין בבית מפסק פחת. יש לדאוג לחסימה הולמת של חלונות פתוחים, שעלולים לסכן נכדים צעירים. אם לסבים יש רכב, יש לציידו במושב בטיחות המתאים לגיל הילד. (ראו כללי בטיחות נוספים בספר המדריך הישראלי להורים מאת כוכבי ורביב, 2007).

אספנו למענכם, במסגרת מחקר זוטא, המלצות והצעות של סבים בעלי ניסיון לסבים בראשית דרכם. הדברים מובאים פחות או יותר כפי שנכתבו במקורם:

כדאי לתאם פעילויות בשיתוף ובהתייעצות עם הורי הילד.

לא להתערב, לא לבקר, לא לחנך. מעורבות אך לא התערבות.

סבים, היזהרו בדבריכם! אל תהיו "הטובים" ותעשו את ההורים ל"רעים".

כדאי להקפיד על תיאום ציפיות עם הבנים.

בבית הסבים מותר לדרוש כללי התנהגות המקובלים על הסבים — איסוף צעצועים לאחר משחק, פינוי הכלים לאחר ארוחה ועוד.

סבים יכולים להקצות לנכדים פינה שיהיו בה ספרים, צעצועים, ניירות ציור, וכן בגדים, אם יש צורך.

כדאי לנסות להבין את ההורים של הנכדים.

להחמיא לנכדים, לעודד אותם ולהתפעל מהם. לאהוב את הנכדים בלי תנאי.

לא לחנך בגלוי, כדי לא לעורר בבנים ובנכדים התנגדות, אך לנסות בעקיפין לצייד אותם לחיים.

לא לשכוח את הבנים והבנות כשנולדים הנכדים. גם הם זקוקים להורים שמתעניינים בהם, למרות היותם הורים לילדים. אמרה סבתא אחת: "זכור לי מקרה שחברה שלי טילפנה ואמרתי לה: 'הנכד אצלי.' בתי, שהיתה גם היא בבית, אמרה: 'ומה איתי? אני לא פה?'"

לעשות מאמץ לסייע להורים הצעירים, אך לא להשתעבד לסבתאות טוטלית. לא לתת לנצל. לא תמיד אפשר לעמוד לרשות ההורים והנכדים.

לא להבטיח לבנים מה שאי אפשר לקיים. לא להשלות אותם.

לדעת להתפצל: אם אחד הסבים מתקשה לעזור לעיתים קרובות, לא לכפות זאת עליו. מי שיכול — יעזור, אך לא יכריח את בן הזוג לעשות כמוהו.

לקיים קשרים קרובים אך לא חונקים, ולכבד את פרטיות הזוג.

לא להיפגע, עד כמה שאפשר, מתובענות או מביקורת של הבנים. לא "לנפח" קונפליקטים.

לא לצפות לתודה על השקעת מאמץ.

לשמור על קשר טוב עם כלות וחתנים.

לא להתערב באי־הסכמות בין בני הזוג.

להשתדל לשמור על קשר שוטף עם הנכדים. לנסות לקבוע יום מסוים בשבוע כדי להתראות איתם. נכדים צעירים נהנים מ"חוג סבתא" או "חוג סבא". כל סב יעשה עם הנכדים דברים שהוא אוהב ומנוסה בהם — אחד יֵצא איתם לטיולים והשני ישחק טניס, ילך לספרייה או לקונצרט. סב אחד יכול ללמד את הנכדים שחמט, והאחר יטייל איתם על המפה של ישראל ושל העולם.

כדאי להקפיד להגיע לימי הולדת וחגיגות. ליזום קשר ולא לחכות להזמנות, אך לא לבוא בלי תיאום.

כדאי לדעת להשתמש במחשב, לגלוש באינטרנט ושאר חידושי הטכנולוגיה; זה יכול לעזור לקשר עם הנכדים.

רצוי לספר על הילדוּת של הסבים וההורים. אפשר לצייר עץ משפחה ולספר על האנשים במשפחה.

לתת זמן אישי לכל נכד.

חשוב להקפיד בנושאי בטיחות: מכונית, מכשור חשמלי, חלונות, מדרגות וכדומה.

לא רק לקנות מתנות ולא רק בילויים. להשקיע בעיקר בשיחות, בהקשבה, בספרים, במשחקים. לפתח עם כל נכד תחום פעילות ספציפי שמשותף לסבים ולו.

לפנק, אך להקפיד על גבולות: לא לתת לנכדים "לעלות על הראש", ולקבל את חוקי ההורים.

לא להבטיח לנכדים מה שאי אפשר לקיים.