סבא או חורים שחורים

פרק ראשון סבא בא?

לא יתכן שיפגוש אדם את סבו שמת לפני 63 שנה. ואולם מאחר שנתבקש מענה צנוע ל"שטן במוסקבה" ולקיומו המובן מאליו של הממד החמישי, כך היה. הסב כמו קם לתחייה באחד הלילות, לפנות בוקר. מעורפל למחצה הופיע ובא, וישב לעומת נכדו, שלא נולד אלא שנה לאחר פטירתו ונקרא על שמו. הוא לא דמה בדיוק לתמונתו, שהיתה תלויה בסלון של בית המשפחה בילדותו של הנכד, ואולם עיניו השחורות, השקועות בפניו המסורתיים, זקנו הרבני, קומתו הנמוכה וקפוטתו, נראו מעט מעט מתקבלים על הדעת. תחושת האמת שבמעמד, מקורה היה דווקא בספרים: בתערובת של קריאת "האמן ומרגריטה" בריח נושן של ספרי הילדות שלי שנעלמו. על דפיהם הצהובים של "ספרית שחרות" ו"לדור" והוצאת "שטיבל". הריח המיוחד הזה הגיע עמו והתפשט בחדר. הוא נראה נבוך יותר מנכדו שציפה לו לאמיתו של דבר בשלב זה של חייו, כאשר באו אל קיצם לכאורה, כל הדברים האחרים.

עברה שעה ארוכה עד שנענה לציפייה ושאל לשלום המשפחה. הוא לא מנה את עשרת בניו ובנותיו, ובהם אבי הנכד שנפטר לפני שנים אחדות בגיל 94. הללו כבר אינם מזמן בעולם הזה, ומסתבר שלא פגש בהם בעולם שבא ממנו.

סממניו של אותו עולם ניכרו במקצת בטלית קטן שלו, שציציותיו היו שקופות, אך לא בכך שעישן בלהיטות לא תואמת לסמכותיותו הנודעת. זמן מה לאחר בואו אמור היה לפנות מזרחה ולהתפלל בלחש שחרית, שכן ניצוץ של אור כבר עלה בחוץ. כאשר סיים, העיף מבט סביבו לעבר קירות חדר העבודה של נכדו, שהיו עמוסים ספרים לועזיים בעיקרם. אחר כך העיף את מבטו על גבי מכשיר הטלוויזיה, שלא היה קיים בזמנו, הקשיב מעט לשידור החדשות ברדיו, ולבסוף נמוג.

הנכד לא הוציא מלה מפיו במהלך הביקור הקצר הזה.

בבואו בלילה הבא, סמוך מאוד לעליית השחר, כאשר ניכר סוף סוף הפס הכחול של הים, שוב לא פגה מבוכתם של הסבא ושל הנכד, שכן המעמד נראה מלאכותי במקצת. אך תפילתו נשמעה בבירור יתר ולא כאוסף של פסוקים שנאמרו במהירות רבה במבטא אשכנזי הזכור לנכד מימי ילדותו. הוא התבונן אל הקיר עמוס הספרים – שהתרחב והתעמק לעבר ביתו הישן של סבא בשדרות רוטשילד.

עתה עומד שם בית מגורים תל־אביבי על עמודים, שטיחו מתקלף ומכוניות חונות תחת עמודיו. אוטובוסים מפייחים את הסביבה, העומדת בצלם של מגדלי בנקים.

בשעתו עמד שם בית רבה הנמוך של תל־אביב, שנכדו בילה בו שעות הרבה בילדותו, והיה מציץ מבית הכנסת של סבא לעבר דירתו של יצחק שדה. מפקד הפלמ"ח לשעבר גר ממול בדירה דחוקה, התעמל במרפסת בשבת והבליט את שריריו מול המתפללים. הקיר נסגר וסבא נעלם, ועימו ריח הספרים.

כאשר עיני הנכד נעצמו כמעט מול המחשב, רפרף ובא שוב. כאשר הביטו שניהם אל הקיר שנפתח, נראה שם בית מידות אירופי, רוסי ככל הנראה, ונער יוצא מתוכו וממהר אל משרד הצֶ'קה, שיריות נשמעו מעברו בלילות. אותו נער היה בנו של סבא ואביו של הנכד.

קומיסר איבנוב

סבא ונכדו התבוננו בשתיקה בנער שחצה את הרחוב הריק ונכנס למפקדת המשטרה החשאית של פליקס דזֶ'רז'ינסקי בקייב. ואולם תמונה זאת נתבלבלה ונתחלפה בתמונתה של ילדה בעלת צמות בהירות שעמדה באותו רחוב עצמו, שהיה מלא בני אדם מריעים ומנפנפים בידיהם. אל הרחוב צעדה פלוגת פרשים גרמנים מימי מלחמת העולם הראשונה, חובשי קסדות מכודנות, ובראשם קצין זקן וזקוף על סוסו. הילדה – דודתי ריבה שנפטרה יומיים לאחר מלחמת ששת הימים מסרטן ריאות – העיפה פרחים לעברו של פלדמרשל אוגוסט פון מָקֶנזֶן, מושיע היהודים.

ואולם תמונה זו חזרה ונתחלפה בנער החוצה את הרחוב בדרכו למפקדת הצ'יקה.

סבא עף לו לעבר הקיר בדרכו למשפחתו בקייב.

הקיר הוסיף אפוא להיות פתוח בשעה שסבא ישב בביתו בקייב ונפרד מן הנער, כמי שיודע שלא ישוב ממשרד הצֶ'קה.

שני זקיפים פתחו לו את השער. הנער נכנס לבניין, עלה לקומה העליונה ושאל לקומיסר איבנוב. הורו לו על דלת חדר. הנער דפק, פתח, והבחין בנערה שחורת שיער, לבושה במדי המשטרה החשאית, חגורת אקדח ומעיינת בניירת. הנער סגר במבוכה את הדלת והלך לשאול היכן קומיסר איבנוב. הראו לו על אותה דלת. שוב דפק ושאל את הנערה בעלת האקדח היכן קומיסר איבנוב.

– "קומיסר איבנוב, זה אני". אמרה הנערה והרימה ראשה מעל לניירות.

הנער הושיט לה בשתיקה את פתק זימונו לחקירה בקומיסריאט העממי למלחמה באויבי המהפכה.

– "מיהו קיריל דימיטרוביץ' חמילניצקי?"

למרות שם משפחתו האימתני חבה משפחת רבה של קייב את חייה לקיריל דימיטרוביץ', שהיה שוער ביתם והתגורר בקומת הקרקע עם משפחתו הגדולה. גוי אוקראיני זה הגן על משפחת סבא הרב בגופו בימי הפרעות של ראשית המאה, ולבד מזה היה "גוי של שבת" וכמעט בן בית. לילדי הרב הותר להם לשחק עם ילדיו לעת מצוא. הוא עצמו היה נושא סחרחרת של תינוקות על גבו ומשתובב עימם בימי חג ומועד, שעה שהותר להם לנוח מעמל ההתבוננות ברגלי הבוגרים בשעות התפילה האינסופיות.

– "אינני יודע... חברה קומיסר – אלא רק שהאיש הציל את חיינו בפוגרום".

קומיסר איבנוב דחפה לעברו של אבא, שהיה אז בן 16, תיק קרטון חום שעליו נכתב באלכסון ובאותיות אדומות – "לירות". היא ניענעה בראשה לאמור, שהאיש כבר נורה.

– "אל תספר מעשיות מן העבר", אמרה קומיסר איבנוב בחומרה. היא העיפה מבט בתיק והוסיפה בהטעמה שדינו של האיש נחרץ כבר. אחר כך סיימה:

– "ולהבא, עליך להיות אחראי על כל פעולה קונטרד־רבולוציונית בביתכם ולהודיע על כך לי. אישית. ולא שאצטרך אני לשלוח ולקרוא לך". קומיסר איבנוב חזרה לניירות שלפניה, ונפנפה בעט שלה לסלק את הנער.

אבא שב לבית סבא. שם הקיפוהו כמי שניצל בעצמו ממוות ידוע מראש.

סבא נטל את ראשו של אבי בין ידיו – ואמר לכל הנאספים:

– "קומיסר איבנוב היא בת הרב מניֵיז'ין".

עדת נייז'ין – עיר מגוריו של ניקולי גוגול, היתה מקום כהונתו של סבא לפני שזומן לקייב, והוא הכיר יפה את יורשו, אביה של הקומיסר.

ובעקבות זאת החליטו כולם לברוח. בעצם לא כולם, כי סוניה נשארה ובלומה לא הצליחה. וזיאמה ובוריס נתנו עוד צ'אנס למהפכה.

היכן אברם?

לפני בואו התפשט בחדר ריח הספרים. מהם שריחפו באוויר, מכיוון שנלקחו ונעלמו בשעתם. חלקם היו פריכים ועדינים למגע יד והתפוררו כשהושטתי אליהם את ידי. הזקן ישב שוב בחדר העבודה של נכדו, ושאל – כפי שאמור היה לשאול – "היכן אברם?" הקיר היה סגור לגמרי, ואצבעותיו של הזקן היו מעוקלות מחמת זיקנה. אחדות היו מוכתמות בטבק. הוא חזר על שאלתו. הוא ישב בפינה – לא עישן ולא התפלל אלא שאל כצפוי: "היכן אברם?"

אברהם היה בנו הבכור – והכול כינוהו "אברם" בתערובת של חיבה ומעט זילזול. הוא נפטר בנתניה לפני שנים אחדות בגיל 96, מחמת זיקנה. בפרוץ המהומות בכיכר טינמין בבייג'ין, בירת סין, נאנח דודי אברם בתום שידורי הטלוויזיה, והפטיר כי כשל כוחו. לבד מצרותיו האחרות, כך אמר, "אינני יכול לסחוב על גבי עוד מיליארד סינים". זמן מה לאחר מכן כבה נרו. ואולם גבו של דודי אברם רחב היה, כפי שזכורני מילדותי, ועל פי דרכו נשא ולא נשא עליו רבים מנפתוליה של המאה העשרים, יחד עם צרות מיוחדות לעם ישראל ולו אישית. הוא הגיב על כולם בחוסר אונים מוחלט ובהומור דק ומופלא, שיורשיו הצברים ינסו לחקותו ולא יעלה בידם אלא לשליש ולרביע.

הואיל והיה "איש אוויר" גמור, "לופטמענטש" או "אסטרונאוט" בלשון ימינו, רפרף דודי אברם סביב מציאות משתנה ומשונה מאוד משך חייו הארוכים, ולעיתים נזדמן לו לרחף מעל לאישים גדולי הדור ולמאורעות כבירים. רבים מן האישים שהכירוהו אהבוהו אהבה שאינה תלויה בדבר, ובהם פרופ' אלברט איינשטיין, שדודי אברם שימש זמן מה כמזכירו האישי. עד שהפיסיקאי הגדול ודודי אברם יחדיו היו קרובים מאוד להרוס את כלכלת ביתו של איינשטיין ללא תקנה. ומאז שכר לו איינשטיין רואה חשבון מצוי, אך את ידידותו לאברם שמר.

אברם אמור היה לרשת את סבי. מבין עשרת ילדיו של הרב נראה אברם לא רק כבעל הזכות, אלא כבעל החובה הטבעית לשבת בכיסאו ולשמש כרב ה־17 במספר בשושלת אדמו"רים עתיקת יומין. בניגוד לאחיו הצעירים, יעקב (יאניה בפי כול), זלמן (זיאמה בלשון כולם), וברוך (הוא בורך, ולימים בוריס הצייר) שהיו נערים פרועים במידת השכל – היה אברם כבד ראש ורציני לכאורה. בצעירותו היה גבה קומה ויפה תואר, לעומת אחיו הצעירים ממנו. מחמת מזגו הנוח לא ראה דודי אברם סיבה לסרב לאביו ויצא ברוח טובה ללמוד בבית המדרש לרבנים בגרמניה שלפני מלחמת העולם הראשונה. בה במידה, לא ראה דודי טעם שלא להצטרף, בבואו לשם, לחבורה של משכילים יהודים. מהם שנתפקרו כליל כמו ליובה דינקין, שעתיד היה לשאת לאשה את דודתי לובה, אחותו של אברם. דינקין זה אף היה רופאו של איינשטיין והחוליה המקשרת ביניהם. באותה חבורה כיכב המשורר זלמן שניאור – הידוע היום לבני שכונתי כ"רחוב שניאור זלמן", ולא יועיל מאומה לתקן את שם הסימטה כהלכה, שכן שקע שמו של האיש בתהום הנשייה. מי יודע מי הוא זלמן שניאור כיום? אני יודע, כי גדלתי על הפרוזה שלו – "אנשי שקלוב" ו"פנדרי הגבור" שנעלמו, על פייבקה הנער המאוהב באשתו של המלווה בריבית ר' לייב הגיבן שנרצח וּ"פנדרי הגבור" שנלחם בטשורילו, הגוי האוקראיני הנורא שעיניו מלאות דם. אני גדלתי בארץ חופשית, ולמדתי מפיו של המורה אמוראי שכל זה היה ואיננו עוד. ולא זו בלבד, אלא שדימיתי לראות בסביבתי הילדותית מיני טשורילואים למיניהם ורומאים ואויבים שניתן להתגבר עליהם בכוחם של אקדחי "פָּרָבֶּלוּם" של אחי הגדול שנחבאו מתחת לספה בחדר של משה. ובתנועת הנוער שרנו: "ובכן, ניתן את רשות הדיבור לחבר פרבלום, רשות הדיבור לחבר תת־מקלע". זה היה שיר פיזמון שהעלה בנו התרוממות הרוח, והוא הצטרף לסיפורים על אברם וחבורתו בפרנקפורט, שהאזנתי להם בנפש חפצה, ובבוא העת בקשתי להעמיק בהם.

"שניאור זלמן", הוא זלמן שניאור

ובכן, זלמן שניאור נתגלה כמשורר טרזן ובעל אגו חסר גבולות, אלא שלבד ממנו היתה שם חבורה של נשים יהודיות משכילות מיוחדות במינן שנמלטו מבתי הוריהן המחמירים במזרח־אירופה, ואחדות מהן תמלאנה תפקידים טרגיים על בימתה של גרמניה הוויימארית.

סבא עצמו נקלע לגרמניה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא שהה במקום מרפא סמוך לפרנקפורט ע"מ בתשעה באב, היום שבו הוכרזה המלחמה. סבא לא רצה לשוב העירה בט' באב, ויצא לדרכו אחרי חצות עם אברם לפרנקפורט. בתא הרכבת עטו טלית ותפילין והתפללו שחרית. קצין צבא גרמני תמה על אביזרים מוזרים אלה והחשיד אותם בריגול. הם הופרדו זה מזה והוסעו ברכבות נפרדות לקובלנץ, נחקרו ושוחררו למלונם בפרנקפורט. אלא שהמון גרמני נאסף שם ותבע למסור לידיו את הזרים, נתיני האויב, בייחוד את הרוסים שבהם, כדי לעשות בהם שפטים. סבא נלקח אפוא לביתו של ליאופולד שוואב, אחד מראשי הקהילה החרדית המקומית. עד מהרה נאספו בפרנקפורט יהודים רוסים שנתקעו בגרמניה מכל עבר, מהם עשירים אדירים, שכספם פקע. שום בנק גרמני לא היה מוכן לסחור במטבע של מדינת אויב. הללו הגיעו לסף רעב ופנו לרב מקייב המוכר להם, לעזרה. יהודי פרנקפורט, שראו ברבניהם מעין פקידי דת, שאין להם אלא דלת אמות של תפילה ודרשה, תמהו מאוד לראות בסבא רועה המתעניין גם בחיים החומריים של בני עדתו. פנה סבא להנהלת הקהילה המקומית בבקשה שתלווה כסף ליהודים הרוסים הללו עד שישובו לבתיהם ויחזירו את ההלוואה באמצעות מדינה ניטראלית. ואולם חברי ההנהלה התייחסו ל"אוסט יודן" הללו בהתנשאות ובבוז, ונמצאו בהם שהצדיקו דין הרדיפות שיהודי רוסיה סבלו מהן, ועוד אשוב לכך כאשר אתקל בעמוס אילון ובפרנץ נוימן ואחרים, לא כרגע. אם גם אקדים ואומר שעמוס אילון ניער מעליו את הישראליות שלו זה לא כבר והשתקע בטוסקנה. המשיל עליהם סבא דברי תורה, שנאמר על עמון ומואב:

"שגם דור עשירי לא יבוא להם בקהל השם עד עולם, על דבר שלא קדמו אתכם בלחם ומים בצאתכם ממצרים".

בה בשעה שעל המצרים עצמם נאמר:

"כי בנים אשר יוולדו להם דור שלישי יבוא להם בקהל השם". והסביר –

"עמון ומואב קרובינו הם. צאצאי לוט בן אחי אברהם, ולכן חטאם על אשר 'לא קידמו אותנו בלחם ומים' חמור שבעתיים מחטאם של המצרים, שנוכרים גמורים הם".

ואולם משראה סבא שאין ממש ביהודי המקום, הלך למברקה ושיגר בקשה תכופה ליעקב שיף, המיליונר היהודי הנודע בניו יורק, להמציא לו כמה אלפי דולרים עד שהוא ורוב יהודי רוסיה שנתקעו שם יוחלפו בגרמנים שישובו גם הם לארצם.

לדודי אברם ולאחרים לא נמצאו מחליפים. ובחוסר הישע החינני שלו נקלע לצרה: סוכני החרש של הקיסר וילהלם פשפשו ומצאו בכליו פיאה נכרית של נשים, ארוכת שיער, שקנה לתומו כדי לשגרה לאמו הרבנית בקייב, ופיאה זו נשארה בידו מחמת ניתוק קישרי הדואר שגרמה המלחמה. הסוכנים הגרמנים חשדו שכוונתו היתה להתחפש לאשה ולחפור את הארץ בשליחותו של המודיעין הצבאי הרוסי, אך עד מהרה עמדו על טיבו ושחררוהו על תנאי שלא יצא מתחומה של פרנקפורט העיר, שכן, בימים ההם נהגו הצדדים הלוחמים בחסד איש עם נתיני האחר שנתקעו בארצותיהם. לאחר שרשמו אותם כחוק שילחו אותם הגרמנים לאחת הערים בתחומיהם בתנאי שלא יצאו ממנה. מייד נתלכדה שם חבורה ססגונית של יהודים ולא יהודים בני רוסיה, מהם שהגו בכתביו של התיאולוג הגדול פרנץ רוזנצוייג, שלא למוצא פיו ייחל אביו, איש חב"ד, של דודי אברם, ומהם שחגגו את שחרורם מכבלי המסורת והעיירה היהודית המזרח־אירופית, כמו דודי לעתיד ד"ר דינקין. בינתיים קירבה המציאות המוזרה של יהודים וגויים רוסים שהיו נתונים במעצר פתוח בעיר זרה בימות מלחמה, את בן הרב לפרח האמנוּיות היפהפייה נינה. – גויה רוסייה שהיתה לימים לדודה הנאה ביותר – עד לגבורות – שנזדמנה לי בימי חיי.

לבה של צעירה רוסייה בת טובים ומוכשרת זו הלך אחרי אמנות ואחרי יהודים עד שנעשתה תלמידתו של הצייר היהודי שומר המסורת, הרמן שטרוּק. לבה הלך שבעתיים אחרי חנו וסבר פניו של דודי אברם. שכן, דודי אברם הצטיין בקומה רבת רושם, אשר טמנה בחובה חוסר ישע מוחלט מתובל בהומור דק, שהמיסו כליל את לבה של דודתי נינה. אך קשר זה שבין בן הרב לגויה לא דיבר כלל אל לבם של יהודים רבים בסביבתם הקרובה והרחוקה. מורה הרמן שטרוק היה צייר נכבד ושומר מסורת כאמור, שנתחלחל לשמע קשריה של תלמידתו הגויה עם בן הרב מקייב. גיור לא נחשב בעיניו – ובעיני הדתיים המתונים ממנו – לפיתרון לגיטימי. אם אשה גויה רוצה ללמוד ציור דיוקנאות – האסור על פי ההלכה – מידיו של צייר מסורתי אשר נהג לעקוף את האיסור על ידי שימוש בטכניקה של חריטה – תבוא עליה הברכה. ואולם אם דבק לבה לאהבה ביהודי של ממש, לאסון נחשב הדבר בעיניו ובעיני רבים כמותו.

בינתיים הודח הצאר ורוסיה יצאה מן המלחמה. דודי אברם טרם החליט מה יעשה, נטל את פיאתה הנכרית של אמו הרבנית ושב לבית הוריו בקייב, היא יהופיץ של שלום עליכם. הוא חזר ונתאחד עם תשעת אחיו ואחיותיו, וכמו חידש ימיו כקדם. כנופיית האחים והאחיות, מהם שגורלם ימר להם מאוד, היו בשלב זה חבר ליצנים ומזיקים ראויים לעטו של שלום רבינוביץ, הוא שלום עליכם עצמו, ולא בכדי. הסופר שלום עליכם הכיר יפה את הרב אהרונסון, ויעץ לו בנעוריו שיניח ידו ממסחר ופרקמטיה ועסקי אוויר למיניהם של תחום המושב, שהלה החל עוסק בהם לפרנסתו, וייעשה לרב וגדול בישראל, כפי שאמנם עשה. ואולם סבא בא לעולם הרבני בחוזרו, כביכול, מעולם המעשה – וגם שלט יפה ברוסית, ובעברית בשל ציוניותו ששלום עליכם היה שותף לה על פי דרכו. אווירת הדיכוי בבית החרדי הקפדן של הילד שלום רבינוביץ עצמו, וליתר דיוק, בבית הורי הוריו, ורוחות ההשכלה שחדרו לבית אביו, ובייחוד תיאור פחזותם ועליצותם הפראית של ילדי ישראל שגדלו בסביבה ההיא, כאשר יכלו לעתים לתת דרור לעצמם ושנכרכה בייסורי מצפון עזים, הונצחה ב"חיי אדם" של הסופר הגדול. והנה, דודי אברם שב לסביבה דומה במקצת, אך חופשית הרבה יותר, בראשיתה של מהפכה ששינתה פני עולם ומלואו – ואשר במהלכה עברה העיר קייב 17 פעמים מיד ליד עד שנכונה סופית בידי הבולשביקים. כל אותה עת חיו ילדי הרב דמתא בתערובת משונה של מסורת ושינויים לאין שיעור. מצד אחד ניסו להקפיד על מסורת כהלכתה בנוכחותו של הרב, ומן הצד האחר היו מופקרים לנפשם בבית הגדול ששימש בית מחסה לפליטי חרב יהודים בזמן המלחמה, בית ועד לעסקני יהדות רוסיה, בית תמחוי לעניים בניצוחה של הרבנית ולשכת קשר לציונים. אחדים מן הילדים היו נערים ונערות, מהם שחיקו את מנהגי סביבתם ואחד מרד בה ככל שיכול – הוא דודי הצייר בוריס – ומהם שערכו טקסי נישואין וגירושין ביניהם כמעשי האב־הרב. על פי רוב הטילו על אחותם הצעירה, היא דודתי ריבה, להיות מגורשת בטקס מלא בידי "בעלה", אחד מאחיה הפוחזים, וכל דמעותיה לא הועילו לה. אברם, שאיש ספר היה, הוציא מכתב עתי משפחתי של הומור, ואולם רוחות הזמן עשו שמות בעולם שהצמיח משחקים תמימים אלה. האחים הבוגרים נשמו אותם מלוא ריאותיהם, והאחיות נשמוה אשה אשה על פי דרכן. סוף דבר היה שדודי אברם חמק לו חזרה לגרמניה ונשא לאשה את אהובתו הגיורת נינה, כשהוא מלא תקווה שעניין זה, ופרנסת המשפחה, יסתדרו להם איכשהו.

"מה שיותר סוס – יותר דירקטור"

דודי אברם התמקם ב"קפה הרומני" בברלין, שהיה בראשית שנות ה־20 בית ועד לאמנים, ובהם יהודים רבים ממכריו ומי שלימים נעשו ידידיו. הוא שעשע אותם באימרותיו ובתצפיותיו בעולמם של אנשי המעשה שבצלם הסתופף, אך לתוכו לא נכנס. דודה סוניה סידרה לו תעסוקה בריגה העיר – בשלוחה של מפעל ענק סובייטי ליצוא עצים שנוהל בידי משפחת שליט היהודית. אברם השתדל להתעמק בסחר העצים לגופא, ואולם עיניו טעו סביב והשגיחו ביהודי עני שעמד בשערי המפעל הסגורים ושאל את השוער "מיהו הדירקטור כאן", כדי לבקש ממנו צדקה. כשנמלט משם וחזר ל"קפה הרומני" בברלין, סיפר אברם כי השוער נתן בעני מבט של בוז ואמר:

– "יש כאן כמה וכמה דירקטורים".

שאל העני: – "ואיך אדע להבחין ביניהם?"

השיב השוער: – "הנה בצהריים ייפתחו השערים, והדירקטורים יסעו לסעוד בבתיהם".

וכך היה: בצהריים יצאה כרכרה אחת רתומה לארבעה סוסים. אחריה יצאו שתי כרכרות רתומות לשלושה. אחריהן יצאו שלוש רתומות לשניים, ולבסוף יצאו ארבע כרכרות רתומות לסוס אחד. אמר השוער: – "הכלל הוא – מה שיותר סוס, יותר דירקטור".

העני לא זכה כמובן ליותר מתדרוך זה, ואילו אברם פיתח מאז התנגדות לדירקטורים מכל הסוגים והמינים. בה בעת נותר קשור בטבורו למסורת, ולא החמיץ יום בבית הכנסת – לרוב התפלל בבתי הכנסת של פשוטי העם בריגה, גם כדי להאזין לחידודים ודברי לצון שפרחו שם לרוב, ואשר נהג להשתמש בהם כל ימיו: במוצאי תשעה באב כיסו עננים את פני השמים, ולפי הדין היה הקהל צריך להמשיך ולעמוד בתענית "עד שיצא ספק מלבו" של הרב כי אכן נראו שלושה כוכבים בשמים. ומה לעשות, והעננים נתרבו וכוכב לא נראה? הרב התעקש להמשיך בצום, עד שצאן מרעיתו העירו לו, כי כתוב "עד שיצא ספק מלבו – ולא עד שיצא לבו מספק".

אברם השפיע חידודים אלה ואחרים על איינשטיין, שעה שנעשה לזמן חסד קצר למזכירו בברלין. כאשר החמירה שם האנטישמיות של שנות ה־20 ראה איינשטיין באברם מעין גשר לעולם שאבותיו יצאו מתוכו ואשר דודי אברם ריחף מעליו כאחת מדמויותיו של שגאל יחד עם רעייתו נינה. שכן, לא יכול היה לעלות ארצה אחרי אביו, כאשר נעשה סבא לרבה של תל־אביב.

"קר היה לי שם"

לאמיתו של דבר, כך סופר לי בילדותי, ידע סבא היטב את דבר אהבתם של אברם ונינה ואף בירך עליה. "מקורביו", בעלותו ארצה, הם אלו שהחרימו את כלתו הגויה וגזרו גלות עליה ועל בעלה עד למותו של סבא.

אבא יצא בשעתו להניאו ממעשה נינה. אברם הבטיח. מייד כאשר הבטיח הפר את הבטחתו, וגם אני הייתי מפירה לו התבוננתי בעיניה הכחולות של נינה. ואולם בברלין קיים סבא את כל בני משפחתו סביבו ובהם אברם ונינה, שכן שרר שם מצב מיוחד במינו, של בין הזמנים בין בריחתו של סבא מרוסיה ובין עלייתו ארצה, שעה ששימש רבם של פליטי מזרח־אירופה בברלין, ושם לא נמצאו "מקורבים" שפסלו את כלתו הגיורת.

אני ביקשתי לראות את סבא בבית הכנסת שלו שהקים בבירת גרמניה כרבם של פליטי מזרח־אירופה ברחוב בלייבטרוי, שהכרתיו יפה בברלין המערבית, 42 שנה לאחר מכן, כמו חייתי פתאום את חייו של אדם שגדלתי בצלו ואותו לא הכרתי מימי.

בעומדו בקרב חבורה נכבדה של ראשי הקהילה בברלין נראה זקוף וסמכותי בקומתו הקטנה, ובנפנפו בידיו חזר ואמר ביידיש – "לא. אינני יכול. אסור לי. מקומי איתם". כוונתו היתה להמוני הפליטים היהודים יוצאי מזרח־אירופה שהגיעו באותה עת לגרמניה הפתוחה, הדמוקרטית, כפי שנראתה לרבים מהם בתום מלחמת העולם הראשונה. ואולם ראשי הקהילה הייקים דיברו על לבו שילך לקייטנת הקיץ של בית המדרש של הרב עזריאל הילדסהיימר, מנהיגה הרוחני של יהדות גרמניה האורתודוקסית. שיכיר אותה מקרוב, שינוח. "שילמד בתנאים ראויים ולא בקרב ה... איך לומר, לא בתנאים האלה".

נינה, ברוך־בוריס, דוד אברם וילדיו אמנון ונעמי.

– "כבודו סבל הרבה בשנים האחרונות: משפט בייליס (שבביתו בקייב נערכו דיונים בעניינו). עלילות דם אחרות. המו"מ עם הצאר (על זכויות היהודים שסבא שימש במשלחתם). המלחמה הנוראה הזאת, קליטת הפליטים באלפיהם, שבתיהם חרבו ונקלעו בין הצבאות, והבולשביקים. עתה עליו לנוח – ויוכל ללמוד. הרב הילדסהיימר ישמח. יכבדו כראוי לו".

הם דיברו גרמנית והוא השיב ביידיש. לבסוף הסכים. יצא למכונית הגדולה שהמתינה בפתח דירתו הקטנה בבית הכנסת שברחוב בלייבטרוי.

במהרה נראה יוצא מתוך אותה מכונית עצמה, הפעם לבדו, ומטפס חזרה אל הדירה.

הרבנית והבנות חשו לקראתו, וריבה שאלה:

– "מה קרה? הרי היית אמור להיות שם חודשיים".

והוא חזר בלאט על מה שאמר אז, רב יוצא חב"ד מקייב על קייטנת הקיץ של בני תורה ייקים בפאתי ברלין: "קר היה לי שם".

מעשה זה ששגור היה בפי אבא, היה אקדמה לתורת חב"ד – כפי שסבא פירש אותה על פי דרכו: בלי האדמו"ר וללא חצרו. עבודת האלוהים יש בה לא רק יראה, וחשבון של שכר ועונש, וקיום המצוות, ומוסר מופשט וקר, אלא שמחה והתרוממות הרוח. ואכן, שמחה נטלתי לי ממנו, כהלך רוח עקרוני, ללא תוכנה.

אברם, בבואו ארצה רק אחרי פטירת אביו, אף טען ששבט הייקים לא הצטיין תמיד ביושר וברדיפת צדק. היה מקובל עליו מעשה בייקה אחד, שביקש לשכור דירה סמוכה לחנותו ברחוב אלנבי. דרש בעל הבית, אף הוא ייקה, סכום עתק כדמי מפתח. הייקה ניסה לעמוד על המקח ולהוריד את המחיר, ואולם הייקה השני לא ויתר. שילם הייקה הראשון את מלוא הסכום שנדרש, אך הטיח בצאתו – "הר מאייר, ואפוא כאן צדק ויושר?" ענה לו הייקה השני: das ist inklusiv.

– "זה כלול במחיר".

מאידך הבחין דודי אברם בקושי המיוחד שגרם לימוד השפה העברית לייקים האורתודוקסים שומרי המסורת. הללו ידעו לומר את התפילות, אך לא הבינו את משמעותן, שכן, תרגומן לגרמנית אסור היה עליהם אלא מקובל היה רק על הרפורמים. כשלמדו עברית, היו בהם שקלטו לראשונה את תוכן התפילה וחלשה דעתם. אחד מהם נתעצב מאד אל לבו כאשר תפס את משמעות הפסוק "אדם יסודו מעפר וסופו לעפר". אמר לו גליצאי אחד, כי ביסודו, הפסוק הוא נכון. "אלא שבין זה לבין זה משתדלים לאכול בלינצעס".

הקורא יודע הדבר עד כאן יאמר, שמעשיות אלו נלקחו שלא כדין מאוצרו של אלתר דרויאנוב, הוא "ספר הבדיחה והחידוד", ואולם אנוכי ליקטתים מפיו של דודי אברם ומפיהם של אבא ושל דודי זיאמה. ואת ספרו בן גימל הכרכים של דרויאנוב לא ראיתי עד שהגעתי לכתיבת הדברים האלה ורשמתי לפני שכמה ממקורותיו של דרויאנוב עצמו היו אחי סבי מאיר אהרונסון ובן אחיו הסופר ז.י. אנוכי, שעוד ידובר בו. ועוד חזקה עלי שלא הייתי עושה שימוש בספרו של דרויאנוב, שרבים מיהודיו היו גנבים, מלווים בריבית, מומרים ומוֹסרים, שקרנים, רמאים וזייפנים (שמות ראשי הפרקים בספר דרויאנוב למיניהם), אלא כאחד המקורות להבנתה של המהפכה הציונית בשעתה שביקשה להתנער מהם ולהשתחרר מטומאתם. חזקה עלי שלא בהם היה בדעתי לעסוק כשדובר בסבא ובשכמותו, אלא כהיפוכם של הללו שבוודאי נתקיימו בשעתם ואני נתוודעתי אליהם מתוך סיפורי סבא ומנסיוני שלי כפי שידובר בו להלן, כאשר מהפכה ומציאות שימשו בערבוביה.

"זה לא אני"

חלמתי שסבא ישב בחדרו שלו בבית הרב בקייב, חדר שהיה עמוס ספרים משלו, בליל שבת לאחר הארוחה. הנר שלפניו עמד לכבות. הוא היה לבדו, ובחדר השני היו בלומה וסוניה ובעיקר לובה – הבת היפה והחכמה והאהובה מכולן. שלושתן למדו בגימנסיה הרוסית – וכבנות הרב שלמדו ב"גמנזיא", עוררו לא מעט תרעומת בקרב שלומי אמוני ישראל המקפידים בקלה כבחמורה.

לובה צוטטה תמיד כמי שהחליטה ראשונה לצאת מן הבית.

– "להיות גננת?" צוטטה הרבנית בדאגה.

– "כן, לטפל בילדים עזובים בצ'רנוביל".

– "בעיירה שכוחת אל כזו? להיות גננת? לבדך? בעיירה הנשכחת הזאת?" והיא הפטירה משחק מלים ביידיש שפירושו היה צ'רנוביל=אסון" – 65 שנה לפני האסון האמיתי שהתרחש שם. שכן, צ'רנוביל, שהיתה עירם של האדמו"רים לבית טברסקי, ירדה מכבר מגדולתה לטובת בית רוז'ין־סאדיגורה. סבתא בקיאה היתה בכך, כפי שברור היה לה שלא לבית טברסקי פניה של לובה בצ'רנוביל.

ואז פרשו כולם לישון בחושך של ליל שבת. רק ברוך הנער התגנב לחדר העבודה של סבא, ברצותו לצייר שם – כאשר איש לא יראה. סבא מן הסתם כבר עלה על משכבו. ביתם היה אחד המעטים בקייב היהודית שהיו בו טלפון וחשמל, שכבה אוטומטית בליל שבת ונדלק במוצאיה.

בורך הדליק את אור החשמל, מצמץ בעיניו, וראה את סבא יושב מולו.

"זה לא אני", אמר הנער, וכיבה. עימו כבה המחזה.

עלה מחזה אחר. ביתו של דודי ברוך־בוריס – אחד מחשובי האמנים באמריקה – נטוי במעלה נהר ההדסון. רובו זכוכית, והנהר משתקף בתוכו – כמו גם מגדלי העיר, ובראשם מגדלי התאומים, הנראים כתערוכה מתמדת ומשתנה של פסגות הדימיון והיכולת הטכנית של המאה ה־20 אשר משכו את בוריס לכאן מנעוריו ברוסיה הצארית ובבית אביו.

הבית רחוק דיו מהמונה וכיעורה של המטרופולין, שהפכה במשך 60 שנות חייו של בוריס בניו יורק מפרובינציה ענקית ותמימה למגדל בבל מודרני. אמריקה משכה אותו בחבלי קסמים, למרות שבבית אביו דיברו עברית, יידיש ורוסית וחלמו על ציון. המהפכה הבולשביקית שחררה את בן הזקונים מן החובה למסורת שנולד לתוכה, שעה שנהג לצייר ציורים מודרניים בין השביסים, הזקנים, ספרי הגמרא, השמשים וכותבי הגיטין בבית אביו ועורר מנוד ראש וחיבה לחילופין בקרב בני משפחתו שלא שכחו לו את האימרה "זה לא אני". – המהפכה שילבה אותו תחילה באפיק אדיר של מרץ יהודי שנשתחרר. לא חלילה בדומה לקומיסר איבנוב, אלא בדומה לאַל ליסיצקי, לסרגיי אייזנשטיין, לדוד אויסטראך, ולפי דרכו לאיליה ארנבורג. ואולם בן הרב המצייר נואש במהרה ממוסקבה ומלנינגרד של הדגלים האדומים, של הסיסמאות, של הרעב הנוקב, ומן הברליוזים של מיכאיל בולגקוב. ואולי בולגקוב עצמו ומשיכתו־דחייתו לסטאלין – האמן שאחרי הכול היה ונותר לאומן־אנטישמי רוסי – כל אלו דחו את בוריס החוצה משם. תחילה לברלין, ומשם לניו יורק. הוא חלם לצייר ציורים מופשטים על גבי גורדי השחקים באמצעות אלפי נורות חשמל, שייצרו יחד עם הנהרות, עם הגשרים ועם הערפילים מין סינרמה ענקית של עיר עתיד משולבת בטבע. במקום זאת מצא את עצמו בתיאטרון יידי בברונקס שהיה נכון להעסיקו כצייר תפאורות. בתנאי שישכח את גורדי השחקים של מנהטן, כדי שיקים לחייטים היהודים ולנשותיהם את עיירת געגועיהם במזרח־אירופה – את השטעטל, שממנה ביקש בוריס לנוס על נפשו באומרו: "זה לא אני". עד שעבר לתיאטרון היידיש הגדול של מוריס שוורץ – "המלך", שאצלו המריאו תפאורותיו לצבעוניות ועומק שלא היו אז כמותם במנהטן עצמה.

בוריס מת בגיל 82 בעומדו על פיסגת ברודוויי, כבונה התפאורה של "פידליו" במטרופוליטן אופרה, כמי שצייר את תפאורת הקסם של "מפצח האגוזים", לבקשתו של מיכאיל ברישניקוב, הרקדן הרוסי הגדול. בן רבה של קייב הפך לידיד אירוני של גלוריה ונדרבילט ושל ארתור מילר ומרילין מונרו. ושעה שטרח על דגמי התפאורה של "קברט", "דרום פסיפיק", "מראה מעל לגשר", "מות הסוכן" ושל "כנר על הגג" ישבו עימו ב"חדר התה הרוסי" עוזריו של המנצח ליאופולד סטוקובסקי – מ"קרנגי הול" הסמוך – והתלוננו על אהובותיו המתחלפות של "סטוקי", "בן ארצך" כפי שכינוהו, "הקשיש אך רב התושייה". סטוקובסקי לא נחשב הרבה בעיני בוריס ולא מאותו טעם. הוא חשב אותו למי שניסה להתאים יצירות של באך לטעמה המהיר והצבעוני של ניו־יורק ברוב מהומה ורעש, בעוד שהמקור עולה עליהם לאין שיעור. "סטוקי" הלך לעולמו באמצע שנות החמישים, בחיק נשותיו. ארתור מילר חי וביכה את מרילין מונרו במחזה מצליח בברודוויי. בוריס נזכר במרילין בחיוך, כמי שהיתה בועטת את נעלי העקב שלה בכניסה לביתם, כאשר עוד גרו בעיר, ומשתרעת למרגלותיו של מילר בשתיקה כמו פרוות כבשים אנושית בעלת שיער בלונדי מפוזר על כתפיה ושתי עיניים כחולות שהיתה בהן איזו בקשת עזרה. היא היתה טופפת החוצה יחפה, כשנעלי העקב הלבנות שלה בידיה – עד שדודי בוריס ודודתי ליזה השאילו לה יום אחד זוג אנפילאות של דודה ריבה שנותרו בביתם בתום אחד מביקוריה בניו יורק. כשמתה מונרו והיתה לאגדה, נמכר כל רכושה במכירה פומבית שיזמה גלוריה ונדרבילט. בוריס כבר לא היה, ואולם ליזה אשתו גילתה שם בין המוצגים את נעלי הבית של דודתי ריבה, שנמכרו בהצלחה.

בוריס הקים גם אחדות מתפאורותיו של קורט וייל – שהפך באמריקה למלחין שוקט של מחזות זמר לרוב – אחרי שנות עבודתו בגרמניה עם ברטולט ברכט, כאשר פנה עורף לטקסטים המתגרים של ברכט ולעמקות המוסיקלית שהעניק להם. ברכט עצמו הגיע לארה"ב וישב זמן מה ב"חדר התה הרוסי" בדרכו להוליווד, כשהוא מתבונן סביבו בעיניים מצומצמות. בוריס חש שהאיש אינו רוצה – אינו מסוגל – למצוא מראש דבר של חיוב באמריקה. "שנאת המערב", כך הסביר בוריס – "ערך גרמני שקלט מנעוריו – עיוורה את עיניו". וייל הפך לאמריקני של שנות החמישים המאושרות. אחרי פטירתו המוקדמת, חזרה אשתו, לוטה לניה, לגלם את דמויותיו של ברכט כפי שהלחין אותן וייל בימיו המהפכניים בגרמניה, והפכה אותן באמריקה לסמלים ולאתגרים שהזרימו חשמל בעורקיו של הנוער בשנות השישים. בוריס חיבב את אנושיותה ואת חוש ההומור של האשה הגרמניה הפשוטה הזאת, שהתגוררה בשכנותו במעלה ההדסון. אך הוא חשש מן ההתרסה, מן ההתגרות, מן הפנאטיות וגם מן התועמלנות הישירה של שירי ברכט למיניהם, שלניה שרה בכישרון גדול כל כך. לניה מתה זמן קצר אחרי בוריס ממחלה נטולת מרפא. אולם בדומה לסטוקובסקי ולבוריס עצמו, תמות הזמרת שהפכה למיתוס, כראוי לה: בוריס נפל מסולמו בשעה שהקים תפאורה באופרה כאשר התקף הלב האחרון הכריעהו והוא בן 82. סטוקובסקי מת בזרועותיה של אחת מאהובותיו ואילו לניה קמה בשלבי מחלתה הקשים האחרונים והלכה לקונצרט של יצירות וייל במוזיאון ויטני במנהטן, ישבה וחייכה לקהל. קמה והרכינה ראש לאות תודה בשמו של המלחין היהודי שכרתה עימו ברית בראשית המאה – וחזרה למיטת הייסורים שלה, כשהיא מתירה לחיוך להימחק, רק כשיצא אחרון ידידי בעלה.

ד"ר דינקין ואלוהים

נישואיה של דודה לוּבָּה נערכו בביתו של הדוד העשיר מאיר, סוחר העצים בחרקוב ואחיו של סבא הרב. החתן היה רופא שיניים חביב ועגלגל מקייב – "לייזר" שנעשה בעלה האהוב של לובה הבלונדית, הפיקחית, המסורה, הגננת שחזרה מגלות צ'רנוביל להינשא לו.

– "לייזר גויס לצבא הרוסי, ונשלח לאן שנשלח" – רפרף סבא לנגד עיני ודיבר עברית טובה ונקייה במבטא ספרדי של חסידי חב"ד.

סבא עצמו חדל מזמן לנסוע אל הרבי מליובוויטש, ובכלל היה ציוני. אלא שהחרדים הקיצוניים לא העזו לגעת בו במעמדו כרבה של קייב.

– "במקום שנשלח שם חלה לייזר בטיפוס ומת. לובה חלתה גם היא – חזרה לקייב בלי לייזר ובלי שיער. שערות ראשה נשרו – אולי מן הטיפוס. היה אבל בבית.

בבוא העת היא חצתה בסתר את הגבול מרוסיה הסובייטית לגליציה בקבוצה אחרת – יחד עם דבורה". דבורה היה שמה של סבתי הרבנית.

– "הם עברו במחילות – מתחת לאדמה – בגבול הפולני־רוסי". קולו של סבא היה רך אך יציב ומובן לחלוטין, כפי שאמור היה להיות.

– "הם ברחו ביום א' של ראש השנה, ודבורה יצאה עם מחזור של יום טוב בצד הפולני ואמרה ללכת לבית הכנסת. הפולנים אסרו את כולם יחד עם פרוצות וגנבות. דבורה נהגה לומר שגם היא גנבת – 'גנבה את הגבול'". לרבנית היה שיער בצבע דבש שפרץ את פיאתה הנכרית – ניגוד גמור לשערו ולחזותו של סבא. סבא נועץ בה לרוב בדיני נפשות, כפי שכינה את פסקי הגיטין. לרוב היתה היא מראיינת את בני הזוג, וכשהיתה פוסקת על אחד מהם ביידיש – "הוא (או היא) שונא אותה (שונאת אותו)" – היה פסק הדין ניתן בסיוע עדותו של השָמש, שהיה יהודי פיקח. הלה הלך אצל הצדדים לראותם בביתם, ובשובו היה פוסק ש"היא אכן שונאת אותו, ובצדק. "

לובה – נערה שנתאלמנה – הכירה את ד"ר דינקין בברלין.

– "היא הגיעה שמה ללא שפה, ללא השכלה שלהם, אבל מייד נרשמה אצל גדול המחנכים המודרניים שלהם ללמוד פדגוגיקה. ללא שפה, ללא השכלה – רק בכוח חִנה ורצונה. ושם הכירה גם את רופאו של איינשטיין, ד"ר ליאון דינקין מריגה, ונישאה לו".

סיפורו נפסק, מכיוון שבעל הדבר – הלא הוא דודי דינקין – נתפקר בשעתו. לפיכך היה עלי לעבור במישרין לבית הנער דינקין שהכרתיו באחרית ימיו בניו יורק. כאשר היה זקן וחולה וכמעט עיוור. ועם זאת, חיותו, כוח רצונו וחוש ההומור שלו, גרמו לו שהאריך ימים ונהג כצעיר מאיתנו כאשר הלכנו עימו כעושי חסד, לגריניץ' ווילג'. הוא נהנה מכל הצבעים והמהומה והנערים השחורים ששיחקו בכדורסל סביבו, למרות שהתנהל בקושי ברחוב וגער בי בחיוך על דברי הספק שהשמעתי באוזניו על הנעשה בארץ. אלא שלפי שעה טרוד היה בנעילת כל הדלתות והחלונות בביתו בריגה.

הנער דינקין היה כבן 13, לאחר בר־מצווה. הבית היה ריק מאדם. מן הסתם היו כולם בבית הכנסת, ביום חג. הבן נותר בבית בתירוץ כלשהו. עתה סבב הלך בכל החדרים וסגר את התריסים והחלונות עד גמירא. גם נעל את הדלת הראשית. ואז אמר בקול רם ורועד את השם המפורש.

שום דבר לא אירע. הרעם לא היכה בו. והארץ לא רעשה ולא בלעה אותו חיים.

אז פתח הנער את כל הדלתות והחלונות והניח לאור ולחום הקיץ להיכנס פנימה.

על מצבתו בניו יורק נכתב לבקשתו מכתם שייחס לברטרנד ראסל:

פ.נ.

אריה ליאון דינקין שהאמין כי

הואיל ואין אלוהים

והואיל וכדור הארץ

הוא מסה חסרת משמעות

הסובבת בתוך האָיִן,

דווקא משום כך שומה עלינו להיות בני אדם.

כשבגר נעשה אפוא דינקין לאיש מדע – לרופא. אמונתו במדע והיכרות אישית שכונן עם כמה מגדולי הדור בברלין, ובהם איינשטיין, גרמו לו שיתבונן במציאות בעיניים אופטימיות ורציונליות כמי שאמונתו בכוחם של ההשכלה, של הידע ושל היכולת לעשות בהם שימוש מתוך אהבת הבריות, היו פירוש חילוני שנתן ליהדות. ואולם הוא היה נטוע ביהדות כל צורכו, כדי שיוכל לשאוב ממנה פרשנות מוסרית חילונית משלו. ומה על בני הדור שלאחריו? הוא מת חשוך ילדים. אשתו – דודתי לובה – השקיעה אפוא את כל כוחה בילדי זרים. את ה"פדגוגיקה" שלמדה בברלין של שנות ה־20 מפי מורי הדור ההומניסטים, שילבה בתורת החינוך של ג'ון דיואי, ובבואה לניו יורק הקימה שם בית ספר יהודי פתוח לדוגמה בשם "בית הילד". ואולם היא הרבתה לעשן ומתה בדמי ימיה, כמו דודתי ריבה.

כוחה של ההשכלה לא היה זר לו, לסבא. הוא ידע רוסית היטב וקרא בספרותה. שלום עליכם הרי יעץ לו להימנע מלשלוח ידו במסחר, לבל יפקוד אותו גורלו של מנחם־מנדל, שהיה גורלו של הסופר עצמו בשעתו – מי שראה את תהפוכותיו של העם היהודי בזמנו, ובכלל זה את ניוונו ואת ריקבונו. סבא שמע בקולו של שלום עליכם ונעשה לרב, ואולם היה רב מיוחד במינו. כדי להדגים איזה טיפוס של רב היה, סיפר דודי אברם מעשה שהיה במרא דאתרא של אחת הערים החשובות שהוזמן לעיירה קטנה שכוחת אל, שלא היה בה רב להשיא זוג, ולא יכול היה לסרב. זימן אפוא בעל עגלה ויצאו לדרך. מייד בצאתם נפתחו ארובות השמים והעגלה שקעה בבוץ. פנה העגלון לרב וביקשו לרדת מן העגלה מחמת שהסוס זקן, ולא יוכל לעמוד בתערובת של בוץ ונוסע גם יחד. הרב ירד, עד שעלו על דרך ראויה. טיפס הרב ועלה לדקות אחדות, עד שהגיעו למעלה ההר. ביקש העגלון את הרב לרדת, מחמת שהסוס זקן הוא ולא יוכל לעמוד בתערובת של עלייה בהר ונוסע גם יחד. הרב ירד. כאשר הגיעו לשיאו של ההר, עלה הרב ועלה לדקות אחדות עד שהחלו בירידה. ביקשו העגלון לרדת מחמת שהסוס זקן הוא, ולא יוכל לעמוד בתערובת של ירידה מן ההר ונוסע גם יחד.

ד"ר ליאון דינקין, דודה לובה, בוריס ומרק בסנטרל־פרק, ניו־יורק

וכך הגיעו לעיירה. בכניסתם אמר הרב לעגלון: – "יש פה קושיא. אני יצאתי לכאן כדי לקיים מצווה. אתה יצאת לכאן כדי להתפרנס. עד כאן הכול בסדר – אך לשם מה נטלנו עימנו את הסוס?"

עשירי קייב

עלי הוטל כביכול להנציח את מה שאירע לאלה מבני משפחתו של סבא אשר יצאו מן המסורת, ולשאול לאן הפנו את מרצם ואת היכולת שקנו בביתו, את החן, ההומור והאירוניה שרובם זכו בהם, כמו את הכישרונות שנחונו בהם כיוצאי שושלת של שישה עשר דורות של רבנים. ואולם מי אני שאדע לעשות זאת? מה ידעתי שאוכל לפרש את ההיסטוריה של בני משפחתי ושל עמי שלי, לאחר שרוב ימי עסקתי באחרים?

סבא מופיע מעתה כמין רפרפן לבן, שעה שניסיתי להחיותו בשפת המחשב.

היה עלי לחיות בחלום ולדמיין בהקיץ תמונות שנטמנו בזיכרוני מסיפורים ששמעתי בילדותי.

ביושבו בחדר עמוס ספרים, בבית הרב בקייב, צלצל הטלפון וממלא מקום השמש ענה. ממלא מקום זה – ר' איצ'ה, שעלה ארצה ונוהג היה בסוף ימיו לצבוע את זקנו בדיו, כפי שאמא היתה טוענת, לא הצטיין בתבונה יתרה. לכן שאלו הסב מי שם. עוזר השמש ענה ברודסקי. משפחת ברודסקי היתה משפחת הגבירים האדירים של קייב. ספקים של הצבא הרוסי היו, ומי שטילפן היה ברודסקי בכיר מאוד, ברודסקי שבברודסקים. חברו של הגוברנאטור לשעבר ועתה שר המלחמה סוכומלינוב. אותו סוכומלינוב שלימים יודח מתפקידו בשל שחיתות בל תשוער ויככב ככזה בשני ספרים – האחד פרי עטו של אלכסנדר סולז'ניצין, והשני – פרי עטה של ברברה טוכמן.

– "כבוד הרב", אמר הקול בטלפון, ברוסית. עד כאן הבינותי את פשר המלים כי הורי נהגו לדבר ביניהם רוסית, וגם פולנית, ויידיש, וכאשר אחי ואני למדנו את מילות היסוד של שפות אלה עברו לצרפתית כאשר רצו להסתיר מפנינו סודות. לכן עד היום יש עמי רתיעה משפה יפה זו.

– "כן". השיב הרב ביידיש. הקול המשיך ברוסית.

– "יאשה דוידוביץ' נפטר". הלה היה אחד מדודיהם.

– סבא: "השם ירחם. מתי?"

– "אתמול בבוקר, והלוויה מחר".

– "היכן?"

– "מהבית לבית הקברות החדש – אבל אנו מבקשים עזרתך בעניין אחד".

שתיקה לרגע. – "במה אוכל לעזור?"

– "פנינו לאדריכל ידוע בעניין מצבה מתאימה".

הברודסקים התכוונו בוודאי להיכל קבורה שיותקן בידי אדריכל בעל מוניטין לבן משפחתם זה, ולא למצבה של בני תמותה פשוטים.

– "והאדריכל הלז טוען שהוא כהן (בעברית במבטא אשכנזי), ואינו יכול להיכנס לבית הקברות. הוא שומר מצוות" (בעברית).

– "אמרנו לו שנדבר עם כבוד הרב – שיסדר את העניין".

סבא הידק את אפרכסת הטלפון עד שהלבינו פרקי אצבעותיו, והנמיך ראשו אל החלק האחר של המכשיר, שעמד על השולחן.

– "'לסדר' את העניין? ההלכה (בעברית) סידרה אותו במפורש".

– "מה לכהן בבית הקברות?" (בעברית).

בצד השני היתה שתיקה רועמת. וסבא נראה זע על כיסאו. ענף זה של הברודסקים התבולל למחצה, ואולם ריב איתם היה ענין מוקשה.

– "יש דרך אחת ביהדות – פיתרון יסודי אחד לסוגיות כאלה".

הקול מן העבר השני השיב ביידיש מרוצה שהוא שומע.

– "ביהדות יש תמיד עניין של פיקוח נפש".

הקול מן הצד האחר אמר שהוא מבין. אבל לא הבין.

– "פיקוח נפש – שאלה של חיים או מוות. ביטול ההלכה כדי לקיים נפש מישראל".

– "ובכן" – חקר הקול לדעת.

סבא – "אם זאת שאלת חיים בשביל המֵת – שייכנס הארכיטקט".

הקול מעבר מזה נאלם. אחר כך גמגם משהו וסיים את השיחה. ההומור האהרונסוני לא עובד על כולם, ובייחוד אם שמם ברודסקי.

ואולם לא מדובר כאן רק בהומור, אלא בנטייה שירשנו מסבא לדייק ככל האפשר כשמדובר בעובדות ובבני אדם. הרכילות המשפחתית וסיפורי הלצון ששמעתי בילדותי על הברודסקים, שעוד יובאו להבא, אינם תואמים לחלוטין את זכויותיה ההיסטוריות של משפחה זאת. במקורות נאמר כי מוצאם היה בברודי שבגליציה, ואחד מהן הקים את תעשיית הסוכר באוקראינה. הוא בנה מוסדות צדקה בקייב ובזלאטופול, ובניו העשירים תרמו הרבה לפריחתה הכלכלית של אוקראינה כולה. הם ייסדו את הטכניון ואת המכון הביולוגי של קייב, תרמו ממון רב לבית הספר למלאכה ליהודים שם, ובנו את בית הכנסת הגדול של קייב. הם העסיקו סופרים עבריים במפעליהם, אך נתבוללו והלכו וסוף דבר היה שראש משפחתם מת בעוני ובחוסר כל בפאריס כאשר הוכרח לברוח מרוסיה בשנות ה־20.

מה היה סופם של הברודסקים האחרים בימי הבולשביקים? ובשואה? אלא שסבא חזר ועלה בדימיוני והועבר לביתו שבשדרות רוטשילד בתל־אביב, רבה של העיר.

גלויה שלא נשלחה

לפי הריהוט, סידרי הבית, ובייחוד לפי גיליונות "דבר", "הפועל הצעיר", "הירדן" ו"הצופה", היה מדובר בראשית שנות ה־30 – לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, כי כל העיתונים עסקו ברצח ארלוזורוב (1933).

בחדר המדרגות עלה ביאליק בדרכו לומר שלום לרב. הוא נראה גלוי פנים, ופניו רחבות ומאירות, בדומה מאוד לתמונתו ב"שירים ופזמונות לילדים" הישן שלי שנעלם, ודילג על מדרגה מדי פעם. ואולם בדרכו לקומה השנייה נתקל במכר יוצא קייב שיצא זה עתה מדירת הרב ומיהר לרדת.

– "שלום, ר' יהודי" אמר ביאליק ביידיש. קולו היה רחב וחם כפניו, שהזיעו ונתקלפו מן השמש. – "מה קרה?" האיש אכן נראה כאילו ספג סטירת לחי.

סבא קרא לרבנית לומר לה שכרגע היה כאן מר כך וכך מקייב, עשיר גדול. היא זכרה שהיה גביר בימי הצאר. לא כמו הברודסקים – אבל גביר. סבא הסביר לה שהלה ברח מקייב עוד בימי הכיבוש הגרמני ועבר לברלין. הוא לקח עימו חלק לא קטן מרכושו, ובברלין התעשר שבעתיים בימי האינפלציה הגדולה.

ביאליק שאל את אותו העשיר שירד במדרגות וכובעו היה מהופך על ראשו, מה אירע.

אותו גביר, יהודי דתי היה, ולכן בבואו ארצה לאחר עליית הנאצים לשלטון מיהר לבקר את רבו מימי קייב, שהיה בינתיים לרב דמתא בתל־אביב. אחרי חניית ביניים בברלין שדובר בה למעלה.

– "טענתי כלפי הרב על ריבוי המכוניות בתל־אביב".

ביאליק השתומם – "ומה לך ולריבוי המכוניות בתל־אביב" (של 1933) ?

– "מכוניות הן ערבות לחילול שבת".

ביאליק חייך, הוציא את קופסת הסיגריות המוכספת שלו – אחת מאלו שנתן במתנה לרבים ממכריו כשנשבע להפסיק לעשן – הקיש אחת במכסה הקופסא, גרר את האיש החוצה לשדרה, הושיב אותו, הדליק את הסיגריה, שאף את העשן, ושאל:

– "ומה ענה הרב?"

– "הוא כעס. ואחר כך אמר: חבל שלא שלחת לנו גלויה. כאשר עזבת את קייב – ורכושך בידך – ועברת לברלין, ושם הבינותי – כך אמר – שעוד פרצת ועלית קדמה וימה – כך אמר בלשון הקודש – בימי האינפלציה הגדולה –

יכולת לשלוח לנו גלויה איך להכין לך את תל־אביב.

כאשר תבוא הנה לאחר עליית היטלר".

– "הרב הרביץ בך", אמר ביאליק בחיוך.

"כמו שהרביץ בי ובדיזנגוף בשעתו. כאשר באנו אצלו לדון בעניין ערבי שבת ב'אוהל שם' והיינו שקועים בשיחה ערה בינינו בנוכחותו. במהלכה הסרנו את כובעינו בלי משים. הוא התבונן בנו ולבסוף אמר בשקט:

– 'אל תגזימו.

מה אני?

ארכימנדריט?

ארכיבישוף? שאתם מסירים כובעיכם בפני?

אני בסך הכול רב בישראל'".

– "הכאיב לי", אמר הגביר בטרוניה. הוא קם, סובב את כובעו הכן על ראשו, והלך משם כמי שאומר שעוד ניפגש, במועצה הדתית, בחברה קדישא, במועצות ה"מזרחי".

ביאליק הניח שאכן כך יהיה, התאנח, הביט בעיון בסיגריה שלו, זרק וכיבה אותה ופנה בחום הגדול לביתו. ולא שפטור היה מדעות משלו על הבריות, שבחלקן הודה בהן שהיו עניין של זמן ונוחות, שלא היו מצויים בידו די הצורך. שכן, ידוע היה שביאליק לא חיבב את פרופ' קלויזנר, שהיה שותפו ובר פלוגתא שלו להחייאת התרבות העברית. יום אחד הסביר: "לו זמני היה מצוי בידי – מה הייתי עושה בו? שוכב כל היום על הספה ושונא את קלויזנר".

סבא מצדו לא שנא אנשים בעיקרון, אלא השתדל מאוד לקרבם ולדבר על לבם. ואולם הוא הבחין בסכנותיהם: קלויזנר היה מי שחיבר את מלכות ישראל הקדומה למציאות הארץ־ישראלית, חיבור שנראה לסבא מסוכן, מיסטי, ובלתי נכון היסטורית. בדומה לקלויזנר, נהג הרב אי"ה קוק, הרב הראשי לארץ־ישראל, לדבר בציונות כ"אתחלתא דגאולה". סבא ראה גם בדברי הרב קוק, עם כל קירבתם וחיבתם ההדדית של השניים, סכנה של מיסטיציזם דתי, שעלול לצאת מכלל שליטה.

לפי שעה דיבר על לבו של הרב קוק, לצאת לעמק יזרעאל, אצל החלוצים הללו שמרדו בדת ובמסורת, ולנסות לקרבם אליה ולו בכך, ששניהם ישיאו את הזוגות החיים בקיבוצים ובקבוצות בלא חופה וקידושין. וכך עשו. נסעו מקבוצה לקיבוץ והשיאו את הזוגות הללו בלא שאלות מיותרות. סבא חיבב את המורדים הללו, כי הכיר בכך שהם מורדים בתוכן היהודי ובמסורת היהודים שעדיין היו חלק מהם, על פי דרכם.

וכאשר דובר בו כיורשו של הרב קוק, הוא הפטיר ש"עדיפים עליו חלוצים בתל־אביב מאבנים קדושות בירושלים", אלא שהרב קוק האריך ימים על פניו.