סבא פגסוס קראתי לו

חלק ראשון

אימא שלי מתחה, קיפלה ויישרה עליי את התלבושת האחידה של הגימנסיה, והנגיעה שלה הלכה אתי עד תחנת האוטובוס מספר שישים ושלוש. הושטתי לנהג את הכרטיסייה, סמל המעמד החדש שלי, והוא העיף מבט מלא הערכה בתלבושת האחידה. המבט הזה עורר בי גאווה והיא כיסתה את חלונות האוטובוס והסתירה את אימא שלי שעמדה על המדרכה נמוכה וכפופה אבל אפופה תחושה ניצחת של חשיבות: הנה בתה עוזבת לתמיד את ארץ האנשים הכפופים והולכת אל הזקופים, להיות כמותם.

ככל שהתרחק האוטובוס מהתחנה, השכונה שלנו, על מרפסותיה הישנות שחבלי כביסה תלויים בהן על יד עציצי גרניום בלים, נעלמה בהדרגה, וכך גם החשיבות העצמית של אימא שלי. רק הים החליף צבעים כאילו חונקים אותו והוא מתאמץ לנשום, עד שהאוטובוס פנה בסיבוב חד, טלטל אותי ומחק את הנגיעה של אימא שלי מהתלבושת האחידה.

אחר כך הופיעו שדרה ומרפסות רחבות, ומהרחובות הקטנים והמוצלים הציצו בתי מגורים מאופקים. כל מקומות הישיבה באוטובוס היו תפוסים. נוסעים אחדים אחזו בלולאות העור שהשתלשלו מהתקרה והתנדנדו ימינה ושמאלה.

ירדתי בתחנה.

גושי שיחים מאובקים תחמו את גבולות הגימנסיה. לא גדר ולא מעקה. ספרתי בקול את הצעדים שהוליכו אותי אל השער עד שעמדתי מול מגרש כדורסל.

בנים זרקו כדור לתוך סל, תפסו אותו וזרקו שוב. הם קפצו גבוה כל כך עד שנדמה היה שהם עפים. כשלא הצליחו להשחיל את הכדור נשמעה נקישה על מסגרת הסל והכדור הוטח ממנה אל הרצפה. ושוב, בהפסקות קצובות, נקישה, סינקוֹפָּה, נקישה. נקישה, סינקופה, נקישה. הנקישות הכפולות יצרו מסגרת קצבית לניתורים הקלים שלהם. התקרבתי עוד וראיתי אותם, גבוהים ובהירים. הבנות עמדו סביבם ודשדשו על מקומן במין קוֹנטרַפּוּנקט לתנועה הסוערת. הן עקבו אחרי הקפיצות והרימו את הידיים בתנועות עדינות.

אם אחזור לתחנה עכשיו אולי לא אצטרך לחכות לאוטובוס הבא, חשבתי מבולבלת. אני לא יכולה להישאר כאן, אני לא מתהלכת כמותן, ובבית הספר 'שלי' אין בכלל מגרש כדורסל. אבל לא יכולתי לזוז. הרגליים שקעו בתוך חומר שהתקשה במהירות. השעה הייתה קצת לפני שמונה והציפורים שתקו על העצים. השפלתי מבט כדי לשבור את הרגע הארוך והראשים הבהירים של הבנים והבנות התערבלו סביב עצמם.

כשהבנתי שאין דרך חזרה פרצתי בבכי, אבל איש לא ראה. כל החברים שלי מבית הספר היסודי נשלחו לבית ספר תיכון בתחומי המולדת הקטנה שלי, שהים חסם ממערב ורחוב בן יהודה ממזרח, ורק אותי שלחו לבית ספר תיכון "הראוי להישגיי וליכולותיי," כך הסביר המנהל לאימא שלי. אבל הילדים בבית הספר הזה לא דמו כלל לילדים שהכרתי כל חיי.

צלצול רם דחף אותי לתוך החצר.

הושיבו אותי על יד ילדה רזה וממושקפת בעלת שתי צמות קלועות משׂער מקורזל מאוד. מדי פעם הסירה הילדה את המשקפיים והניחה אותם בזהירות בחריץ הצר המיועד לעיפרון. הברכיים שלי נדחקו אל המדף החד שמתחת לשולחן ובעלת הצמות התעלמה ושתקה. אל הכיתה נכנסה קשישה קמוטת עפעפיים וכל התלמידים קמו. עשיתי כמותם.

"שבו," אמרה הקשישה והציגה את עצמה כמחנכת שלנו. בבית הספר שבאתי ממנו היו הרבה מורים גברים ואף פעם לא קמנו לכבודם. המחנכת נשענה על הלוח, האצבעות שלה הלבינו מהגירים שהיו מונחים על המדף מאחוריה, או אולי מפני שנשענה עליו בכוח. היא נראתה עייפה. אני הייתי מוטרדת מפני שהתלמידים בכלל לא הקשיבו לה. תליתי עיניים באור שנכנס מבעד לחלונות הרבועים. השתדלתי שלא למצמץ כדי להיות מוכנה. ריח מוכר מילא את האף ופילס לאט דרך לבועה ענקית, והיא נדחקה במאמץ אל הכיתה. התעטפתי בה והתמכרתי לצורות שהביאה אתה, משתוקקת שיחזירו אותי הביתה אל הרוח המלוחה שבאה מהים והרסה את חזית הבית ואת הפסנתר שלי. כשלאימא שלי היה התקף סחרחורת, אספה הרוח המלוחה את השכנות אל תוך הבית. הן נדו בראשיהן על ש"למסכנה יש שופ־פ'ם סיבובי ראש." בגופים שלהן הקרובים, בעצות הנמרצות שהפריחו, בריח סבון הכביסה שעלה מבגדיהן היה משהו מרומם. במסדרונות בית הספר 'שלי' התערבב הריח המלוח בריח גבינה חמוצה ובסירחון קלוש שעלה מבתי השימוש. רק בחדר המנהל הוא התרכך קצת בגלל ריח המפות הגאוגרפיות. אימא שלי עמדה מול גלילי המפות, תיק פלסטיק תלוי בחגיגיות על הזרוע שלה, כולה מוקפת באור בהיר. המנהל הזמין אותה לשבת אבל היא עמדה במקומה, ואני בכתפיי הרחבות עמדתי לצדה, צייתנית. המנהל חייך, והמחנך שלי נשען על הקיר לצד המפות המצהיבות ולעס את השפם העבה שלו בשביעות רצון. כשהמנהל אמר לאימא שלי: "בזכות ההישגים שלה... גימנסיה איכותית... הולמת את יכולותיה..." שלחה אימא שלי את כף ידה וטבלה אותה בצבע השחור של השׂער שלי. לאט־לאט אספה את השׂער הכבד ועזבה. השׂער חזר לנוח על הכתפיים. אני הסתכלתי בעיניים המשועשעות של המחנך האהוב שלי וחשבתי שבקיץ הזה הגופייה הפשוטה מבליטה את העובדה שכבר אי־אפשר, ומתחת לעץ התות הילדים מצחקקים במבוכה.

המחנכת נשאה נאום ארוך ואטי והקול שלה נשבר מדי פעם. החלקים השבורים התחברו אל האד של החמסין שרבץ בכיתה והוא דחף ודחק את הבועה הגדולה שלי החוצה.

מתוך סקרנות זזתי על מושבי עד שישבתי ממש מאחורי הכתפיים הרחבות שלפניי. מעליהן התנוסס גוש שׂער שחור ומבריק. הכתפיים הצרות שלי, ממוסגרות באִמרה כחולה של צווארון התלבושת האחידה, מצאו שם את מקומן בדיוק. כמו בובה רוסית. בחום הסמיך ששרר בכיתה הפיצו הכתפיים הזקופות קרירות של מקומות לא ידועים. הראש, על חטיבת השׂער השחור, פנה אל החלון הרחב ונקבע מולו. משהו כמו נאסף משם, משהו שהרטיט את שורשי הריסים שלי. תלשתי דף ממחברת וקרעתי ממנו פתק קטן. הצליל של הדף הנקרע העיר את תשומת לבם של התלמידים אבל רצף דבריה של המחנכת לא הוטרד. כתבתי על פיסת הנייר במהירות והנחתי אותה על הכיסא של הילדה בעלת השׂער השחור. הכיתה עקבה אחריי בנשימה חמה. חיכיתי. פרטי פניה עוד היו חסויים. היא לא זזה ולא שינתה את תנוחת הישיבה כדי להתבונן במעשיי. עיני כולם היו נעוצות בה. אחרי שתיקה ארוכה שברה בפתאומיות את תבנית הכתפיים והסתובבה. שׂערה השחור נע בחצי עיגול. היא הרעיפה עליי מבט ירוק.

התעלמתי מהפתק שהונח על המושב. פחדתי להסתובב ולא רציתי לפגוש את מי שניסה לערב אותי במעשה שעל פי כללי בית הספר 'שלי' היה אסור, אבל לא עמדתי בפיתוי. שלחתי יד לאחור ולקחתי את הפתק. "מאיפה באת?" קראתי. קימטתי אותו ועקבתי אחר הכעס המחויך של המחנך האהוב שלי. הוא חזר אליי כמו בּוּמֵרָנג רך. עוד פתק, קטן ומקומט, הונח על המושב. כתבת בו את שמך ושאלת מה שמי. הקול העמוק של המורֶה שלי התגלגל לי באוזניים ומאחוריי שמעתי אנקות צחוק חנוק. הסתובבתי בבת אחת וראיתי אותך. כתפיים צרות, אישונים קטנטנים מתרוצצים בתוך עיניים ענקיות, פנים צרים, שׂער בהיר קצרצר, פה גדול וחניכיים חשופות. הבועה שלי נשמטה. רציתי להגיד לך... אבל הבועה התנתקה ממני ועשתה את דרכה בכבדות החוצה. אני נשארתי חשופה ואילמת.

עיניה לא חדלו לנדוד אל החלון וממנו. היא הרימה את הפתק שהנחתי על כיסאה בהסתר והניחה אחר במקומו. "המחנך שלי בכיתה ח' בבית הספר היסודי צוחק וכועס באותו הקול," היה כתוב שם, ואני ידעתי מיד שהמילים הסתומות קשורות אל המבט ששלחה אל החלון.

"לְמה את מתכוונת?" כתבתי עוד פתק. היא לא ענתה. שכבה דקה ואחידה של עננים כיסתה את השמים. אור השמש הסתנן בעדה והאיר את הכיתה כולה באור עכור. התלמידים היו מעולפים מחום, פיה של המחנכת המשיך לזוז אבל המילים נספגו בחלל המהביל. "צוחק וכועס באותו הקול," התפתל בי המשפט הלא מובן. כשהסתובבה שוב ראיתי ששפתיה אדומות כמו במודעות פרסומת.

בהפסקה חיפשתי אותה. שורת העצים הסתירה אותה.

נשענתי על ברוש גבוה, מוסתרת על ידי שורת עצים ישרה כמו סרגל. החצר המוצלת הדגישה את החצר האחרת, המוארת. אלף סוסים לא יגררו אותי אל האור הזה, חשבתי כמו מַגְדָה הקוסמטיקאית, שנשבעה שאותם אלף סוסים בדיוק לא יחזירו אותה לבודפשט. מבעד לשעטות אלף הסוסים של מגדה ראיתי אותך, הילדה שפיתתה אותי בפתקים, באה לקראתי. הלכתי לקראתך. הסוסים פרצו קדימה ואנחנו פסענו במנוחה בין הרגליים הדוהרות, טווות שתי וערב של קווי אור באבק של פרסותיהם. קווי האור חתכו את הצעדים של התלמידים בחצר.

"רק על האבנים הצהובות, דורותי," שמעתי אותך, ואחר כך ראיתי שוב את האישונים העליזים שלך סופחים את הירוק של העיניים שלי. "רק על האבנים הצהובות," חזרת והזהרת.

"מהספסל שם רואים מצוין את מגרש הכדורסל," אמרה והצביעה על ספסל האבן שמול מגרש הכדורסל.

"מה ז'ת אומרת?"

"ז'ת אומרת ש... ראיתי את המגרש."

"מה פירוש 'ראיתי', מתי ראית?"

"כשבאתי. ביום הראשון. תכף ראיתי שכולכם כאן... ז'ת אומרת כולם... זקופים. לא סוחבים שום דבר על הכתפיים, והמון פנים... המון... בשמש." היא פישׂקה את כפות ידיה מול האור. האצבעות שלה היו קצרות והציפורניים כסוסות.

היא הייתה קצת מוזרה. בהתנהגותה וגם בצורה שבה דיברה הסתתרה גאווה מסתורית. אבל כשיצאנו למסדרון בהפסקה ושם המוני תלמידים רצו, צעקו ונתקלו אלה באלה, או על יד המדרגות המתעקלות בסוף יום הלימודים היה לה מבט אומלל, והיא נצמדה אל הקירות. היא נראתה מפוחדת, בייחוד על יד המדרגות המתעקלות. הניגוד הזה סִקרן אותי אבל גם הקשה עליי לדבר אתה כמו עם כולם, ישירוֹת, כמו שילדים מדברים, אף שהייתי ידועה ברהיטותי, שבכל תחרויות הכתיבה ייצגתי את בית הספר וזכיתי בפרסים ואף שהייתי הדוברת של ועד הכיתה ומועצת התלמידים.

"מה פתאום את אומרת לי את זה עכשיו?"

"את מה?"

"נו, מה שאמרת, שכלום לא לוחץ להם על הכתפיים."

"לא יודעת."

"מה ז'ת אומרת? לכל אחד לוחץ משהו על הכתפיים, אפילו לילדים."

"לא, לא, את לא מבינה. זה אחרת... אם לא יהיה ה... משהו הזה על הכתפיים שלהם, הם לא יוכלו לחיות."

"מי?"

"האנשים האלה ברחוב שאני גרה בו, אדון אַרְשׁ הרוקח, גֶ'טָה מהמכבסה, אדון מנחם מהמכולת, מגדה הקוסמטיקאית, גם אימא שלי." כפות ידיה נלחצו בחָזקה אל שולי ספסל האבן והזרועות שלה נמתחו ותמכו את הגב הקמור. העפעפיים נמתחו על עיניה הבולטות עד שנדמה היה שהן עצומות. נעצתי בה מבט.

"תגידי," התפרצה לפתע, "את חושבת שכל השחקניות בקולנוע בלונדיניות?"

"מה פתאום, לאליזבט טיילור יש שׂער שחור, ובטח לעוד," ענית והאישונים הקטנים הסתחררו.

שוב שתקנו ועיניה בלטו יותר.

סיפרתי לך על בית הספר שלי ועל ריח המפות בחדר המנהל ועל המחנך שלי. סיפרתי לך על המורָה שלי לפסנתר ואת סיפרת על שלך, וכשהצעת שננגן בארבע ידיים חייכתי ולא ידעתי למה, ואת, כמו בכוונה, פרצת בצחוק הנורא שלך. את צחקת כמעט מכל דבר. צחוק נסוג, לא נעים, עם צביטות ומכות על הזרוע שהכריחו להצטרף. ואף על פי ששנאתי את הצחוק – וגם אותך כשצחקת ככה – הצטרפתי, כי רק ככה הרגשתי שאני בטוחה במקום הזר הזה שאליו הכריחו אותי לבוא בכל בוקר.

צחקתי בכוונה. צבטתי, דחקתי וחבטתי והכרחתי אותה להצטרף, והיא התאמצה והצטרפה. שתינו לא הבנו שכשנסחפה לתוך הצחוק, אפילו בעל כורחה, היא פינתה לי מקום קטן בחסות הכתפיים הרחבות שלה שסודן הרגיז אותי. אבל כשנרגענו מהצחוק איבדתי את המקום הקטן ושוב רק ישבנו זו ליד זו על ספסל האבן.

"תגידי, לְמה התכוונת 'צוחק וכועס באותו הקול'?" שאלתי בחיפזון.

"ככה הוא." היא סובבה את כפות הרגליים שלה בכיוונים מנוגדים על הרצפה המאובקת.

"הייתי תלמידה טובה נורא וכל הציונים שלי היו תמיד 'טוב מאוד' אבל אם נניח קיבלתי פעם ציון נמוך יותר תכף הייתי בוכה, והוא היה מסתכל בעיניים שלי ככה, במבט כזה שיש בו כעס אבל גם מין צחוק... מין משחק, והיה אומר לי 'אל תייללי', ומושיט לי את המבחן. ואחר כך, בחצר, אם הוא היה תורן היינו מדברים על זה, ועל למה הוא אמר לי 'אל תייללי'."

"את והמורה דיברתם בהפסקה?" שאלתי באי־אמון.

"כן," ענתה בפשטות ואפילו לא נשאה את מבטה מעל כפות הרגליים שלה שהתנדנדו מעל העיגולים.

"פעם," המשיכה ואמרה, "אולי בכיתה ו', צרחתי בהפסקה על ילדה אחת, קטנה ממני, אולי בכיתה ג', שנדנדה לי כל היום. וגם אמרתי בטעות 'שלושה פעמים' במקום 'שלוש', והוא, המחנך שלי, כל כך נעלב. בגלל השגיאה. הוא פשוט הזדעזע מהשגיאה."

"אז מה? אז טעית."

"כן, אבל הוא לא הבין ש... הייתי גועלית נורא, והילדה הקטנה ההיא בכתה כי נטפלתי אליה, וצרחתי שתעזוב אותי כבר, והוא... לא ראה שהתכופפתי אליה כמו... הגיבן מנוטר־דאם וצרחתי. הוא רק הזדעזע מהשגיאה בעברית, רק מהשגיאה, את מבינה?"

"לא. הילדה הזאת עִצבנה אותך, אז אולי הגיע לה."

"כן, אולי," אמרתי בשקט שהשלים עם זה שלא הבנת.

עיניה היו נעוצות בפעולה החוזרת על עצמה של כפות הרגליים. יכולתי להבחין שהיא חשבה על משהו אחר, אבל לא ידעתי על מה.

"כשהוא אמר לך לא ליילל בכל זאת בכית," אמרתי בקול.

"בטח, אני תמיד בוכה." היא חייכה והרימה סוף־סוף את עיניה.

"את מצחיקה," אמרת וצחקת.

היו גם הפסקות שבהן נעלמה וחזרה עם הצלצול בעיניים בוערות מבכי. למה היא מרחמת על עצמה, חשבתי בבוז, כועסת שהתאמצתי כל כך למצוא חן בעיניה. הפניתי לה עורף וחברתי לילדות אחרות.

ואני עמדתי על יד הברזייה, שלא תראי שבכיתי, כי לא ידעתי להסביר לך למה אני בוכה בהפסקות. אולי לא היית מבינה שאני מרגישה זרה ושאף אחד לא שם לב אליי. שיש כאלה שמביטים אחריי ומתלחשים. אולי היית נעלבת, כי היינו חברות. החזקתי בחָזקה את הברז, שלא אסחף אחרייך כמו בסיפור שסיפרת לי על החלילן שגרר את כל הילדים אל הנהר. כשנעלמת עם הבנות האחרות עזבתי אותו ונתתי לרגליים שלי למשוך אותי פנימה.

"אבל אנחנו חברות," אמרתי. "אני חברה שלך, זה לא מספיק לך?"

"בטח. בטח. אבל אני כל כך רחוקה," אמרה מדוכדכת. לא ידעתי מה להשיב לה.

"רוצה לבוא לסרט?" שאלה בהתעוררות פתאומית.

"בטח!"

הלכנו לקולנוע מוגרבי לראות את 'הקוסם מארץ עוץ'. כבר הרגישו את החורף, והיא ניסתה להרשים אותי ואמרה שלחכות לחורף זה אפילו יותר מרגש מכשהחורף כבר כאן. כי אם הוא כבר כאן, הוא יכול רק להיגמר.

"תנשמי את הרוח הזאת, שבאה מהים, היא מלוחה," אמרה. עמדנו על המדרכה בעיניים עצומות ונשמנו נשימות עמוקות. מיד פרצנו בצחוק.

"תגידי," שאלתי, "מה ז'ת אומרת צחק וכעס באותו הקול?"

"מה?"

"המורה שלך מהיסודי. נו, מה שאמרת. שהוא צוחק וכועס באותו הקול."

"כבר סיפרתי לך, בסדר? יותר מזה אין לי מושג!"

מכונת סופגניות פלטה חישוקים חמים ספוגים בשמן. היא קנתה שתי סופגניות והושיטה לי אחת.

"כן, יש לך מושג! לא סתם כתבת את זה בפתק שהנחתי לך על הכיסא, אז, ביום הראשון של הלימודים."

"אז כבר אמרתי לך, סיפרתי לך, ככה הוא היה. ואני גם לא כל כך זוכרת את זה. גם אותו אני בקושי זוכרת."

"זה בגלל השטות הזאת עם הילדה הקטנה שצרחת עליה והוא לא הבין?" היא לא ענתה. עמדנו על יד קופת הקולנוע וחיסלנו בשתיקה את הסופגניות הדחוסות. אנשים כבר עמדו בתור להצגה ראשונה.

"תגידי, היית רוצה להיות... דורותי?" ניסיתי לרצות אותך.

"רוצה מה?"

"נו, את יודעת, להיות דורותי."

"לא." ענית ברוגז, "אני לא רוצה להיות כמו דורותי, מה פתאום."

"לא כמו," לחשתי והסמקתי.

"מה את מקשקשת? זה רק סרט," אמרתי בזלזול וליקקתי את האצבעות הדביקות.

"אני הייתי רוצה. אני... דורותי," אמרתי, ואלף הסוסים של מגדה, אלה שלא יחזירו אותה לעולם לבודפשט, יצאו לדרך ונבלמו מיד. האישונים הקטנים שלך עצרו גם הם.

התור להצגות הערב התארך. בין העומדים שוטטו אנשים שניסו למכור כרטיסים במחירים מופקעים. 'ספסרים' כינו אותם אצלנו. את בטח לא הכרת את הדברים האלה.

"ואם נניח היית אומרת לו את זה. נו, את יודעת, מה שאמרת עכשיו, שאת דורותי, הוא היה כועס או מבקש שלא תדברי שטויות, משהו כזה?" חקרת. האישונים שלך היו קפואים.

"מי?"

"נו, המורה ההוא," לחצת.

"המחנך."

"נו, מה הוא היה אומר?" האישונים הפשירו בבת אחת, קרובים לפנים שלי. אנשים דחפו מכל הצדדים אבל אנחנו לא זזנו. עמדנו דרוכות.

"הוא... אה... היה אומר... הוא אמר שמותר לי לרצות להגיע לשם."

"לאן? לארץ עוץ?" התפרקה נערת צחוק. ניצלתי את ההזדמנות וחיקיתי את נערות הצחוק בניסיון לגמור את השיחה הזאת, את כל העניין הזה. לא הבנתי למה את שואלת שוב ושוב אותה שאלה, אבל את לא ויתרת.

"אני לא מאמינה לך. אין מורה שמדבר עם תלמיד בהפסקה, פשוט אין!"

"אבל הוא כן! ולא רק אתי. אצלנו גם המנהל היה מדבר עם תלמידים. אני חושבת שהוא הכיר את כולם בשמות הפרטיים שלהם. והוא במיוחד, המורה שלי... הוא היה כזה מין... מקשיב. יכולתי לספר לו על החלומות והתאטרון והמוזיקה, את יודעת."

"איזה חלומות?" חקרתי בחשדנות.

"ז'ת אומרת... יכולתי לספר לו שאני חולמת לנסוע לבְּרוֹדווי ולהיות שחקנית וזמרת כמו ג'ודי גַרְלֶנד נניח, והוא לא צעק וגם לא נאנח כמו אימא שלי. משהו כזה."

"לבְּרודווי?"

"כן."

"מה זה... זה באמריקה, לא?"

"כן, זה באמריקה, לשם אני חולמת להגיע... את יודעת, לשיר."

"אז מה הוא אמר?"

"שזה בסדר, שאני יכולה להיות כל מה שאני רוצה."

"ככה הוא אמר לך?! את בטוחה שהמורה אמר לך את זה – כל מה שאת רוצה?"

"אה... לא בדיוק. הוא אמר שאני צריכה ללמוד קודם. וגם לא לקרוא שבועונים אלא ספרים."

"תגידי, את ממציאה את זה עכשיו?"

"לא, מה פתאום ממציאה, סיפרתי לך כבר שכשהיה תורן בחצר היינו מדברים ככה... את יודעת..."

"את והמורה. מדברים בהפסקה. את שקרנית!"

"לא אני לא. דיברנו... לפעמים."

"ואת סיפרת לו שאת חולמת על אמריקה?"

"לא, אני לא חולמת על אמריקה. אני רוצה להיות זמרת בבְּרוֹדווי."

"אז את רוצה לרדת."

"לרדת ממה?"

"לרדת מהארץ, טמבלית!"

"לרדת?"

"כן, כמו כל הבוגדים."

"אבל אני לא בוגדת באף אחד. אני רק רוצה לשיר."

"אבל את חולמת על אמריקה."

"על בְּרוֹדווי, לא על אמריקה." תיקנתי באזלת יד.

"אז למה הוא שלח אותך לגימנסיה שלנו," צעקת, ולא היה אכפת לך שהסופגנייה כבר קרה וקשה.

"למה הוא שלח אותך אלינו, דווקא אלינו?" השתלחתי בה.

"אין לי מושג." שתקנו. שינינו קרעו חתיכות קטנות מהסופגנייה. ליקקנו את האצבעות מהסוכר שדבק בן ואחר כך, בהסתר, מחינו אותן בבגדים.

ספסל האבן היה תפוס. השמש בערה ממש מעל ראשינו. הבנים זרקו את הכדור לסל, תפסו אותו וזרקו שוב. כשלא הצליחו נשמעה הנקישה על מסגרת הסל. נקישה, סינקופה, נקישה. הבנות עמדו סביבם ודשדשו על המקום כמו בריקוד. מֵנוּאֵט.

"רוצה לבוא אליי? לנגן?"

"מה, אלייך הביתה?"

"כן."

"אני לא יודעת איפה את גרה."

"לא רחוק מכאן. אני יכולה לבוא לקחת אותך מתחנת האוטובוס, ואת גם יכולה להגיד לאימא שלך שאת נשארת אצלי אחרי הלימודים, ובערב אלווה אותך לתחנה. רוצה?"

את ניגנת על סְטֶנוויי גרמני משובח ואני על פסנתר ישן, חיקוי בארוקי שרק פמוט אחד שרד בצדו. את נגעת בפסנתר באצבעות ארוכות ויפות שנראו לי מפונקות, ואני באצבעות הקצרות וכסוסות הציפורניים שלי, והן הפליאו אותי תמיד כשהצליחו להעתיק מהתווים הרמוניות מושלמות, מעוררות צמרמורת וסקרנות. בגלל זה אהבתי את הפסנתר.

הפסנתר בסלון הגדול היה פתוח. אצלי הוא היה תמיד סגור ומכוסה רצועת צמר שהגנה עליו מפני הלחות של הים. נכנסתי בהיסוס. מישהו זִמרר במטבח ואת צעקת "שלום." החדר היה גדול כמו אצלנו אבל התקרה הייתה נמוכה יותר. על הקיר נתלו תמונות צבעוניות ולא היה ביניהן אף פרצוף מצולם. על הספות התפוחות הונחו בסדר כריות רבות והווילונות השקופים נתלו בכבדות על הדלתות שנפתחו אל המרפסת. מאחורי הווילונות ישבה אישה בלונדינית בתסרוקת מנופחת. האישה ישבה על כיסא נוח ירוק והחזיקה בין האצבעות שלה סיגריה ארוכה, לא כמו אלה שאבא שלי עישן. היא עישנה בעצלתיים. הציפורניים הארוכות שלה צבעו את העשן באדום. היה בה משהו של שחקנית קולנוע, אבל גם משהו דאגני של אימא. הלכתי אל הפסנתר ונגעתי בקלידים. הייתי צריכה ללחוץ חזק כדי להפיק צליל, אך הלחיצה הייתה ותרנית ונעימה. את באת לעמוד על ידי. נשענו על הקלידים ואת אמרת: "זאת אימא שלי." וככה עמדנו ונעצנו עיניים בדמות האפופה עשן. הווילונות התנפחו ברוח מן המרפסת ואת הזמנת אותי לחדר שלך. כשחזרנו לסלון אימא שלך כבר לא הייתה שם, והווילונות עדיין היו סגורים. חזרתי לפסנתר ואת שאלת אם אני רוצה לנגן.

"אִתך," השיבה, והציצה בדאגה לכיוון המטבח, ששם הייתה העוזרת שלנו ירדנה מזמזת מין זמזום שנשטף במי הברז הפתוח.

"הוא כל כך יפה," מלמלה, וליטפה את העץ השחור של הפסנתר כאילו היה יצור חי. הורדתי מעל הפסנתר ספרי תווים לארבע ידיים. דפדפנו בהם בהתרגשות, פוסלות ומתווכחות, מחליטות וחוזרות בנו, נוגעות זו בזו בקצות האצבעות. כשישבנו על הכיסא הארוך היו כל ספרי התווים פזורים סביבנו. אחרי כמה ניסיונות לא מוצלחים שאלתי אותה אם היא מוכנה לנגן את היד השמאלית הקשה יותר.

"אני מסכימה," אמרה, "אבל גם אני לא כל כך מסתדרת עם מפתח פָה, אז בלי קטעים עם הרבה במוֹלים, טוב?" היא כינתה את היצירות 'קטעים'.

"בטח, גם אני לא כל כך מסתדרת עם סולמות כאלה עם הרבה דיאֵזים או במוֹלים." ניגנו סונטינה פשוטה כאילו זו לא הפעם הראשונה שלנו ביחד. היא השתדלה להוכיח לי שצדקתי כשביקשתי ממנה לנגן את התפקיד הקשה יותר, וכך נוצרה ההרמוניה שלנו.

את ניגנת את המלודיה ברצינות, בחגיגיות. מילאת את ההוראות שעל התווים אבל המנגינה לא הצליחה להתעורר לחיים. אני ניסיתי לשמור על הקצב כאילו הייתי אחראית על הדרך המשותפת שלנו. בכל פעם ששגינו פרצנו בצחוק. את ביקשת לשנן את התיבות הקשות ואני רציתי רק לשמור על השותפות שלנו שלא תתפרק ואמרתי: "לא חשוב, נמשיך," עד שנשמע סיבוב מפתח בדלת הכניסה, ואבא שלך בא.

"שלום ילדות," אמר איש נמוך בקול ילדותי, ובלי להתפלא בכלל שאני שם נעלם לתוך חדר צדדי. הסתכלתי מהר במרפסת. האישה הצהובה עם העשן ישבה שם שוב, והפרופיל שלה, כמו בפעם הקודמת, פונה אל החדר.

"זה אבא שלי, והוא חזר הרגע מהמרפאה בקופת חולים. הוא רופא כללי. ככה קוראים לזה."

"אז אולי אני אלך הביתה עכשיו."

"מה פתאום? תכף תקרא לנו ירדנה לאכול ואחר כך תבואי אתי לשיעור פסנתר, בסדר?"

"בכלל לא אמרת שיש לך שיעור פסנתר, ומה פתאום שאני אבוא אתך..." נרתעתי.

"מה אכפת לך, אחר כך אלווה אותך לתחנה, בסדר?" כיוונת אליי את האישונים והם השתוללו בעינייך.

על הראש של המורָה שלך לפסנתר היו מהודקות שתי צמות דקיקות, והמבטא הרוסי שלה היה מצחיק ועליז. הפסנתר, בכנף פתוחה, עמד על יד חלון שהשקיף אל גינה ציבורית מטופחת. כל הבניין נצבע בירוק הכהה של הגינה הזאת. אני ניסיתי להיות שקטה ועמוקה כמו הצבע של הגן ואת לא הפסקת לנעור בצחוק. מדי פעם נגעת בגבתך הימנית וליטפת אותה, סופרת את השערות. המורה שלך דיברה על הקונצרט לפסנתר של שׁוֹפֶּן ואני חשבתי על הפסנתר שלי, שהצבע שלו כמו צבע של בוץ. השתוקקתי ללטף את הכנף השחורה של הפסנתר שחלש על החדר המואר בגאווה של דברים יפים. המורה תיארה את "כניעת התזמורת בפני שירת הפסנתר. כמו בסונטה בסי במול מינור," והאצבעות השמנמנות שלה צעדו לקצבו הכבד של מַרְשׁ האבל. אחר כך שתינו תה לוהט והיא הכניסה אל פיה קוביית סוכר לפני ששתתה.

בדירת קרקע שנקראה בפי אימא שלי parterre גרה המורה שלי לפסנתר עם אִמה, גרמנייה נרגזת וגרומה שנהגה להיכנס לחדר, לזעזע את הפסנתר ואת התלמידים בחריקת עצמות ולהפיץ סירחון של שומן עוף מטוגן. הכי דאגתי לתלתלים היפים של המורה שלי, אבל היא צחקה בגרמנית והשיניים שלה הציצו קטנות ושוות.

"אצבעות אינטליגנטיות," אמרה המורה שלך שלא דמתה בכלום לשלי, והאצבעות המפונקות שלך בכף היד שלה. "של פיאניסט."

המורה שלי לא החזיקה לי את היד אלא כשרצתה להסביר לי איך מניחים אותה על הפסנתר או כשלימדה אותי אִצבוע נכון. המורה שלי הייתה אומרת בנימה חינוכית: "צריך לדעת מה מנגנים," אומרת ובולעת את הרוק כאילו היא מוצצת סוכרייה. אז השלימה את המשפט: "אם לא, זה טכני," והכ"ף נשמעה כמו שי"ן בפיה.

הצמות האפורות של המורה שלך רכנו אליי בצל הירוק של הגן ואני חייכתי אליה בנימוס ותכף חייכתי לכבוד המורה הצעירה שלי, בשיניים קטנות ושוות כמו שלה. ואת נגעת שוב בגבה הימנית והמצח שלך טיפס למעלה כאילו את מתפלאת, אבל לא ליטפת אותה, ספרת את השערות. המורה שלך אמרה לך שוב: "אינטליגנטית, מאוד אינטליגנטית." והרכינה את הצמות שלה אל האצבעות שלך. את צחקת צחוק קצר והנחת את הידיים על הקלידים. ניגנת ביובש, ואני הסתכלתי בקצה הכנף המורמת והיא נפרשׂה כמו כנף של ציפור ענקית החוצה אל הגן הירוק הכהה. המבטים שלנו לא נפגשו אפילו פעם אחת משך כל השיעור, ובכל זאת ידעתי שהאישונים שלך מתרוצצים בתוך העיניים הגדולות שלך בדאגה. הסתכלתי בתווים ואפילו דפדפתי בשבילך והמורה הייתה שבעת רצון מאוד.

"יש לה כל כך הרבה תווים," אמרה סתם ככה, כשחזרנו דרך הגן הציבורי.

"כן, וראית כמה ספרים יש לה, והכול ברוסית, היית מאמינה?"

"כן, כן," השיבה, וטיפסה על גדר צרה ונמוכה. היא התהלכה עליה כמו על חבל דק. הצטרפתי אליה, ושתינו התהלכנו על הגדר בשתיקה. כבר הצטערתי שהבאתי אותה אתי. משך כל השיעור הייתה פזורת נפש, והעיניים שלה ירו חִצים ירוקים בין הכוננית לשולחן התה, בין החלון לגן בחוץ, בין הספרייה הגבוהה, העמוסה ספרים וספרי תווים מרופטים, לבין כנף הפסנתר שעליה היא הסתכלה כמו בחלום.

"אבא שלי," אמרת וקפצת מהגדר הנמוכה אל הדשא, "הכין לי רשימה עם שמות של 'מ־אה ספררים שבן תררבות חי־יב לקררוא'." ניסית לחקות את נימת הדיבור של אבא שלך וזרקת לעברי שמות ספרים וסופרים שעליהם לא שמעתי מעולם ושלא אוכל לזכור.

"בספרייה שלו יש מיליון ספרים וריח של פעם."

"אני קוראת 'עולם הקולנוע' כל יום שישי," אמרתי, ושמרתי על שיווי המשקל בידיים פרושׂות לצדדים.

"אם תרצי נוכל להיכנס לחדר העבודה של אבא שלי. הוא אפילו הזמין אותנו. מתחשק לך?" שאלתי אותה.

"לא, מה נעשה שם?" נדהמה.

"יש לו שם שלד מגעיל ו... אבא שלי הוא נורא מצחיק."

על הקיר שמאחורי שולחן כתיבה כבד עמדה כוננית עמוסה ספרים ישנים ועל הקיר נתלו איורים שתיארו כל מיני מחלות.

"איזה שולחן!" התפעלתי.

"זה מ'שם'." אמרת.

"מ'שם'?"

"נו, את יודעת, מאיפה שהם עלו," אמרת, והמילה יצאה לך נפוחה.

"גם אימא שלי ואבא שלי באו מ'שם'," התפלאתי.

"אני חושבת שכולם הגיעו למדינה הזאת מה'שם' הזה, רק שלכל אחד יש 'שם' לפי הארץ שבא ממנה, סליחה, עלה," תיקנת בבוז, והמילה מילאה לך את הפה.

"אימא שלי אומרת שבקופת חולים כל הרופאים הם פקידים של מס הכנסה. מקבלים משכורת עלובה. לרופא אמִתי יש קליניקה פרטית אלגנטית ואחות נחמדה בחלוק לבן שמקבלת את הפציינטים החשובים ובסוף גם גובה את הכסף, כי 'רופא מכובד לא מלכלך את הידיים בכסף'. לאבא שלנו, היא אומרת, יש רק שולחן של רופא חשוב. אימא שלי!" ביטלת בתנועת יד.

"אבל לאבא שלי לא אכפת. הוא אוהב לספר כל מיני סיפורים. לא חשוב למי. הוא פשוט אוהב לדבר, להתווכח, ללמד. רק על מה שאימא שלי אומרת הוא אף פעם לא מגיב," אמרתי, אבל תשומת הלב שלה נמצאה במקום של הסוד שלה.

אבא שלי קיבל את פנינו בצהלה ופצח בדיבור תינוקי שהיה מכוון בעיקר אליי. הוא סיפר לנו משהו שהיה המשך לְמה שסיפר לפני שבוע או לפני שעה. "... ואז הוא מת!" חידש את המעשייה הישנה־חדשה בנימה מתיילדת, "והוא רק בן אררבעים ואררבע! צעירר מאוד, נכ־כון?"

את שלחת אצבע אל הגבה והתנועה הזאת מתחה לך את הפנים בהבעה מתנשאת. ניסיתי למצוא בהם צער או בהלה שיעידו שאת יודעת על מי הוא מדבר, אבל את שמטת את היד והתחלת לפסוע לאורך החדר. לא ידעתי אם הקשבת לסיפור המשונה של אבא שלך, אך בכל פעם שהגעת לקצה החדר והקיר חסם אותך נראית מאוכזבת, ולא שיתפת אותי בשום דבר. הרגשתי שכמו בכוונה מפרידים בינינו. חשבתי שאולי זה מפני שאבא שלך לא אוהב אותי ולא נעים לו להגיד לי. צנחתי על כיסא שמישהו הציב באמצע החדר, אולי מפני שלא היה לו מקום סביב שולחן האוכל. אבא שלך לא הפסיק לדבר אפילו לרגע, ואת צעדת הלוך ושוב, הלוך ושוב, ולא הרגשת שדלת החדר נפתחה באטיות מבהילה ושאימא שלך נכנסה פנימה בהליכה אטית. השׂערות שלה המעושנות מילאו את הפתח. אימא שלך בחנה אותי מכף רגל ועד ראש, הזיזה את הראש מצד אל צד, חייכה אליי חיוך של המכשפה הרעה מהמערב ואמרה: "את יפה, את תגיעי רחוק." הציפורניים הארוכות שלה נגעו לי בסנטר והרימו אותו בתנועה חלקה. הייתי מוקסמת. ואז כבה האור הצהוב של שערותיה והסנטר שלי נשאר מורם. אבא שלך עוד דיבר, ואת המשכת לפסוע הלוך ושוב. מי היה האיש שמת בגיל ארבעים וארבע, לא ידעתי.

"משח־חפת, אוי ואבוי!" קרא אבא שלי.

"חבל." הוא נשא את ידו, מבקש לרכך מעט את המוות שציער אותו כל כך.

"אבל כל זה אינו ררלוונטי. אתן יודעות מה זה ררלוונטי?"

הסתובבתי אליה בחדות. השׂערות השחורות זזו בעל כורחן. השאלה של אבא שלי הדהדה באוויר.

את הסתובבת אליי במהירות ואני הזדרזתי והנעתי את ראשי לאות הסכמה, אף שכלל לא ידעתי את פירוש המילה. אבא שלך המשיך: "רראו בנות, איבררי גוף האד־דם הם חח־לק מ־כל גופ־פו, נכון? ובכן, באותה הדררך גם האד־דם הוא חח־לק מן הטב־בע. מבינות? זה פשוט מאוד, נכון?" עכשיו הוא פנה רק אלייך בשפה ילדותית מאוד. הוא קשקש ובלבל את השם שלך בכל מיני צורות והמציא לו כל מיני קיצורי חיבה מאוסים.

"ובכן," המשיך כשהבחין שחוט המחשבות שלו לא נקטע, בין החחלק־קים והכלל קיים... מין, נו, ססד־דרר פנימי שכזה. הססד־דרר הזה הוא ססוד," לחש והניח את האצבע שלו על פיו לאות סוד, אבל הנימה לא השתנתה ורק העיניים הנפוחות שלו התעגלו.

"סוד שנב־צרר מאתנו לה־בינ־נו. בני האדם המציאו מיל־לים כמו חחוק או טוב, ררע, יפ־פה ומכו־ערר, כי הם רוצים להבין את ססוד הססד־דרר." הוא פלט אנחה ארוכה: "יהודי חכם ברוך שפינוזה זה." אה, חשבתי בהקלה, אז הוא זה שמת בגיל ארבעים וארבע, השפיזה הזה. אבא שלך הסתכל בתקרה כמו עוקב אחרי תנועה שרק הוא מסוגל לראות, ואת עקבת אחרי העיניים שלו והסגת את הסנטר לאחור כאילו שמעת צליל גבוה, כזה שרק כלבים שומעים. אבל בחדר היה שקט מוחלט. כשהסתכלתי בך ראיתי שהאישונים הקטנים שלך רועדים רעידה קלה והיא התפשטה בעיניים באדוות של צחוק נסתר.

בימים שבהם לא עבד אחרי הצהריים, הלך אבא שלי למפלגה למורת רוחה של אימא שלי והיא גערה בו בקול נעלב. אנחנו שתינו ניגנו על הפסנתר בארבע ידיים.

"שופ־פ'ם אתה הולך לך לברנר ארבע עשרה? נו מה? אנשים כבר מדברים, נעלם, מי יודע..." קולה הצרוד של אימא שלי נשרט בשיעול.

דפקתי על הקלידים. היא הבינה ועשתה כמוני. הדפיקות החרישו את השיעול.

"ילדות, קצת יותר שקט," קראה אימא שלי קריאת מצוקה, אבל אנחנו לא מיתַנּו את הנגינה ואפילו לא הרמנו את העיניים מהפסנתר. אבא שלי חיכה בסבלנות לאתנחתא בנשימה הכבדה של אימא שלי, ואז נשמע קולו הגבוה, המשועמם, מנסה לפייס במילים שהתארכו בלי כעס.

"נו באמת, אילו שטויות! הרי כל אחד יודע שאני פעיל במפלגה..."

קמתי מכיסא הפסנתר והלכתי לחדר שלי. היא נשרכה אחריי כמו עבד. השלכתי את עצמי על המיטה והיא התיישבה על השטיח. רציתי שתעוף ממני, שלא תהיה שם.

"ברנר ארבע עשרה זה בית פועלי ציון," אמרתי לה בתרעומת, "ואימא שלי שונאת אותם, את כולם שם, אבל זה לא מונע ממנו ללכת למפגשים אחרי הצהריים. בשבת הם באים אליו, כל שבת!" התגלצ'תי אל השטיח והתיישבתי לצדה.

רציתי ללכת הביתה אבל לא העזתי לבקש ממך שתלווי אותי לתחנה.

"גם כשהייתי קטנה, ממש קטנה, כל שבת!" צעקת, כועסת עליי. לא העזתי לזוז, חוץ מלקרוע את הצמר מהשטיח ולמעוך אותו לכדורים רכים.

"כשהם הולכים אבא שלי מחליף בגדים, ואני פותחת את כל החלונות בחדר שלו. הוא אף פעם לא אסר עליי לפתוח, את יודעת, כדי לאוורר." סימנת בזרועותייך באוויר.

פתאום נרגעת וחייכת אליי. נשענו על המיטה שלך ותלשנו חוטי צמר מהשטיח. גלגלנו אותם לכדורים רכים וירינו אותם אל השטיח. הם נחתו ממש לידנו, לא כמו האבנים הקטנות והכבדות שהילדים בשכונה שלי נהגו להשליך לים.

"הם לא יכולים בכלל להתרומם מהשטיח," אמרתי לך.

"כי הם נורא קלים, טמבלית," אמרת בלי כעס.

"בני האדם המציאו מיל־לים כמו חחוק או טוב, ררע, יפ־פה, ומכו־ערר," חיקית את אבא שלך. "תראי, אנחנו כמו תאומות סי־אמ־מיות, יש לנו יר־רך אחת עבה." הצמדת את הירך שלך לשלי ופרצת בצחוק ההוא. נבהלתי והזזתי את הרגל.

"מכל החברים של אבא שלי מהמפלגה הכי שנאתי את אדון פרייס," אמרת.

"הוא היה כזה איש... מגוחך! גמד בחליפה גדולה מדי, מתרפס, מתנצל, קורא לאימא שלי מדאם! מנשק לה את היד! גם כן סוציאליסט! איזו בדיחה!" קיפלת את הרגליים לישיבה מזרחית והמשכת לספר.

"פעם אחת כשאדון פרייס הופיע בשבת ושאל כמו תמיד: 'אבא בבית, מיידלע?' שיקרתי ואמרתי שלא. רציתי שהוא יסתלק. אבל אבא שלי שמע ויצא מהחדר שלו. ראיתי שגם הוא לא ממש שמח לקראתו. הוא אמר שאדון פרייס בינוני וזה עלבון גרוע אפילו מקפיטליסט. אבא שלי שונא בינוניות. הוא אומר שהיא 'פושטת באררצנו כמו שרֵפ־פה בשדה קוצ־צים.' אפילו אימא שלי אמרה שאדון פרייס בכלל לא סוציאליסט אלא סתם קפיטליסט קטן, גם מפני שהוא היה באמת קטן, האדון פרייס הזה, את יודעת, גמד," הסברת ברצינות.

"כשאבא שלי הולך לברנר ארבע עשרה אימא שלי מכינה לעצמה קפה חזק ומעשנת המון עד שמחשיך. אז היא מדליקה את כל האורות בבית ומסתגרת בחדר השינה ואני נשארת לבד בסלון."

"אז למה את לא הולכת לחדר שלך?"

"ככה! אבא שלך לא הולך ל... מפלגה או משהו כזה?"

"לא, לא. הוא רק עובד בחנות שלו ואחר כך חוזר הביתה."

"איזה מין חנות?" שאלת, והבוז המזומן לכל הסוחרים הקפיטליסטים הבינוניים כבר ארב לי שם.

"לא יודעת בדיוק, הוא מוכר כל מיני בדים יקרים שאנשים חשובים תופרים מהם כל מיני חליפות, משהו כזה."

"אז מה הוא עושה כשהוא חוזר מהחנות שלו?"

"כלום. הוא עם אימא שלי על המרפסת, אני יודעת?"

"כלום?" שאלת ואישונייך הקטנים מתרוצצים בלעג, "מה, הוא לא קורא עיתונים או משהו? כלום?" שאלת שוב כאילו אינך מאמינה לי, והצחוק שלך זינק פתאום החוצה כמו כשמקיאים, ואני הצטרפתי, כמובן.

הצבעים והצורות באחד הציורים המקושקשים שנתלו על קיר הסלון שלכם השתוללו בתוך המסגרת. הכחול המרוח והצהוב המוכתם זזו, והקווים העבים, המלוכסנים, התכוונו לעברי. הם טסו מעליי כמו רכבת מהירה עד שנעלמו במרחבים הריקים של קירות הסלון שלנו. שני צילומים כהים ומטושטשים, נתונים במסגרת עץ עבה, נתלו בו על הקירות. האחד מעל לפסנתר שלי שפמוטו יחיד, והשני מעל לספה שפינותיה חדות. על קיר המסדרון נתלה צילום של הרצל על יד אורלוגין מקולקל שהביאו אתם מ'שם'. בקצה הרחוק של החדר, מתחת לחלונות צרים וארוכים, ניצב שולחן שרגליו אלכסוניות ועליו הונח רדיו גדול ופטיפון שניגן טנגו מדויק. שתי כורסאות שפינותיהן חדות וכריותיהן דקות עמדו משני צדי השולחן ואבא שלי ישב שם ועישן. יחד עם עשן הסיגריות ששמר בפה רגעים ארוכים נפלטו מפיו בכעס משפטים שלא הבנתי, כמו "בחיים הכול אינטרסים," ו"אנחנו לא פועלים," או "מפא"י ממזרים." שפתו התחתונה הזדקרה בעלבון וירקה את עשן הסיגריה שברח מפני הקללות האיומות האלה. "קומוניסטים, וָגַבּוֹנדים, גנבים!" כשהייתי בבית הספר היסודי הוא אסר עליי להישאר בבית באחד במאי. בשנות לימודיי בגימנסיה ניסיתי להתקומם נגד הכעס, שלא היה מופנה כלפיי אלא כלפי ה"מפא"י ממזרים" שלו, ונשארתי בבית. אימא שלי עמדה בין הדלתות הפתוחות, לבושה חלוק כותנה מהוה שכובס עשרות פעמים, וידה תלויה באוויר. "מה אתה רוצה מהילדה?" שאלה בייאוש. אני עמדתי ביניהם וחיכיתי לתשובה של אבא שלי. משלא ענה, שמטה אימא שלי את היד, אבל הייאוש נשאר שם. היא הסתובבה ונעלמה מאחורי הדלתות הרחבות. צלילי הטנגו התחזקו, ואני נעצתי מבט עיקש במקום שבו עמדה והחזרתי אותה לשם בחליפה חומה עם צווארון מפרוות שועל שהושלך ב'שיק' על הכתפיים. התסרוקת שלה הייתה עשויה גלים צמודים לרקות, ועליהם, באלכסון מגונדר, הונח כובע שנראה כמו צלחת הפוכה. היא נעה בין הדלתות כמו דוגמנית, מרכינה את ראשה, פוסעת ברגל דקיקה כמו חסידה יפה והולכת... הלכתי אחריה. אימא שלי ישבה על המרפסת, החלוק המרופט מתוח על ברכיה העבות והמעוותות. היא ייבשה בממחטה קטנה את הזיעה על המצח, מסיטה בזהירות את התסרוקת הדלילה עם הספריי. הלחות ואדי הספריי שיבשו את המקצב המדויק של הטנגו. אימא שלי ליוותה אותו בתנועת ראש בלתי מורגשת. הוא התפתל על מעקה הברזל המפורזל וחמק אל הרחוב. שם למטה היה אבא שלי מושך אותי בכעס לכיכר שבין קולנוע מוגרבי וקולנוע מגדלור, ואימא שלי הייתה ממלמלת בצער: "מה אתה רוצה מהילדה, היא כל כך קטנה."

הקשקושים בכחול ובצהוב שבו אל תוך המסגרת. החניתות העבות נחו מעוקמות במקומן. ההסתחררות הפרועה נגמרה. שתינו עוד תלשנו חוטים דקים מהשטיח. מאחורי הדלת הסגורה התערבב הרוגז של אימא שלך בשיעול ונרגע. רחש דפדוף נשמע.

אימא שלי פתחה את הדלת ושאלה בנועם: "נו, מה שלומכם ילדות?" ופנתה לאסוף את הכריות שהיו מפוזרות על הרצפה, גוערת באבא שלי: "למה לפזר? אוי, אתה לא בן אדם אלגנטי." אבא שלי ישב על הספה ומלמל מאחורי דפי עיתון רחבים: "איש מסוכן בגין זה, בסופו של דבר הוא יגרור אותנו למצולות." תנועת הידיים המדפדפות הייתה רחבה מפתח הדלת, לכן לא יכולתי לראות את הקצוות שאליהם נאסף הקול שלו באנחה.

"האיש בגין מסוכן." "האיש בגין אינו מבין את מהות הסוציאליזם ואת תרומתו לאנושות." "האיש בגין יוביל את העם לפירוד אכזר ואפילו, חלילה, למלחמת אחים." חיקיתי את נימת דבריו של אבא שלי, אבל היא לא הייתה שם, היא הייתה בתחומי הסוד שלה.

ראיתי את אבא שלך יושב על הספה וקורא עיתון ואת אימא שלך אוספת את הכריות, כפופה כמו שותלי האורז שראיתי בקולנוע. חשבתי שאם האיש בגין מסוכן כל כך, גם לאבא שלי יש חלק בזה, וגם לי, על אף שהייתי קטנה ולא הבנתי כלום כשהוא משך אותי לכיכר שבין קולנוע מוגרבי וקולנוע מגדלור לשמוע את האיש המסוכן העומד על גג רעוע, פניו קשים אך רחומים, מתלהם בִּיללה ארוכה. כשהתעייפתי היה אבא שלי מרים אותי על הכתפיים שלו. הכעס מחק את החמלה מפניו של האיש על הגג עד שהפסיק לדבר ואבא שלי הוריד אותי למדרכה. עמדתי בין הרגליים הגבריות ועצרתי את הנשימה, בטוחה שהאיש השתתק בגלל ששכח מה רצה להגיד והכעס שלו נשאר תלוי ככה, באוויר. האנשים בכיכר מילאו את הזמן בצעקות הסכמה. לרגע אחד זהרו פניהם בשמחה. אבא שלי הרים אותי שוב על הכתפיים. הוא האמין לאיש בגין, הרגשתי את זה בעורף שהתקשה בין הרגליים שלי. אבא שלך לא היה יכול לדעת שמתחת לצילומים הענקיים של ארול פלין והמפרי בוגרט המחבקים את המותניים הצרים של לנה טרנר או ריטה היוורת', הקשיבו אנשים קשים לאיש שנשא קינה מתמשכת. כשאבא שלי הוריד אותי מהכתפיים ומשך אותי בלי לומר מילה לכיוון הים שלא זז מהמקום ולא השתנה בכלל, ידעתי שהוא לא קיבל תשובות. "ממזרים," אמר לי אבא שלי, "קומוניסטים ממזרים," ופירט באריכות בשפה שהביאו מ'שם'. הייתי צריכה לרוץ כדי להשיג אותו. לא הבנתי מה אמר, לא הבנתי ממה הוא מאוכזב ומדוע בחר דווקא בי כדי לפרוק את האכזבה. בכל זאת הרמתי אליו את העיניים וחיכיתי שהייאוש ייגמר ושהעיניים שלו הבולטות ייכנסו שוב אל חוריהן. אולי אז הוא יזדקף בגאווה כמו בצילום על יד הארון של הרצל על שפת הים. אבל שום דבר לא השתנה. לא היה שם דבר חוץ מאבק של עיר שבה "אין סתיו ואין אביב, רק קצת חורף," כפי שנהג לומר.

אבא שלך מעולם לא היה בכיכר מוגרבי, הוא לא היה יכול לדעת שכשהאנשים שהקשיבו ל"איש בגין" התפזרו, דעכה התקווה שלהם שהייתה ממילא קלושה. אבא שלך גם לא הצטלם על יד הארון של הרצל כשהביאו אותו לקבורה בארץ ישראל, בחליפה שכלל לא דמתה לגופייה הישנה שלבש כשהשתרע על הספה ואימא שלי מזגה קפה מפינג'אן. בתמונה הוא נשען על מעקה הברזל של הטיילת ונראה זקוף ובטוח ובמבטו גאווה ואבל כאילו המשפחה שלו מונחת בתוך הארון.

מאז חלפו שנים. אני כבר לא ילדה קטנה, הוא כבר לא מרים אותי על הכתפיים, ואני כבר לא מצפה שהייאוש שלו ייגמר.

הסתובבתי. לא הרגשתי שהלכת בעקבותיי.

"לאן את הולכת? עוד מעט צלצול." הטון הזה כיווץ את מיתרי הקול שלי עד שלא יכולתי לדבר. החיוך המרומז באישונים המסתחררים שלך לא היה יציב. לרגליי, על יד הצמחייה הפראית שתחמה את גבולות הגימנסיה, היה תקוע ברז השקיה אדום. בעטתי בו בכל הכוח.

"אני עוד מעט חוזרת," אמרתי בקול שלא היה שלי.

"לא כדאי לך, תאחרי לשיעור."

בהפסקות שבהן לא היית אתי הלכתי להתחבא בבית השימוש. סירחון של שתן וגבינה חמוצה עלה שם אפילו מהקירות, ובכל זאת הרגשתי מוגנת. תלמידות נכנסו ויצאו ואני העמדתי פנים שזה עתה נכנסתי או שאני בדרך החוצה. בחנתי באריכות את אלה שנשארו שם כמוני, וציינתי לי את המשותף ביני לבינן.

"מה את מסתכלת?" שאלה ילדה אחת.

"תעזבי," אמרה האחרת וסובבה לי את הגב. הדלתות של תאי השירותים נטרקו פעם ועוד פעם. ראיתי שהילדה שלפה מתיק האוכל שלה שתי סיגריות ונתנה אחת לחברה שלה, והיא החביאה אותה במהירות בכף ידה.

"ניפגש שם," אמרה הראשונה ונתנה בי מבט רע.

התחברתי לתלמידים שעישנו סיגריות בין השיחים בשולי החצר.

"לאן את הולכת?" הפתעתי אותה. היא הסתובבה, נאלצת להתכופף בגלל הצמחייה. רגלה התנגשה בכוח בברז השקיה אדום. היא עיוותה את הפנים בכאב וראשה נטה הצדה כאילו לא הבינה מה אמרתי. הצבעתי על השׂער שלה שנח על החזה שלה ואמרתי בטיפשות שהוא נראה ארוך יותר בגלל שהיא מתכופפת.

"מה'כפת לך השׂער שלי, תגידי! מה'כפת לך מה כדאי לי ולאן אני הולכת!" התפרצה בקול שלא היה שלה.

"סתם. אני... בגלל שעוד מעט צלצול ואת..."

"אז מה? אני אאחר לשיעור? מה פתאום את דואגת שאני אאחר?"

עמדנו כפופות כמו בעמדת זינוק.

"תעזבי כבר!" אמרה.

"תעזבי כבר," אמרתי, ואת הלכת. הברז האדום היה תקוע לי על יד הרגל. נשארתי לבד, כפופה כמו גיבן. נזכרתי באיש התימהוני שהגיע אלינו פעם ביום שבת, וגרם לאימא שלי להאמין לרגע ארוך שהוא אחד מאחֶיה שחזר מ'שם'. הייתה לו גיבנת קטנה ואני לטשתי בו עיניים, חיכיתי שיזדקף אבל הוא רק הפציר: "לא נדבר על זה, בבקשה, לא נדבר על זה," ואימא שלי רעדה בכל הגוף. הם דיברו בשפה שהביאו מ'שם'. לא הבנתי הרבה, ובכל זאת מכל מה שאמרו זכרתי איך התחנן: "לא נדבר על זה. לא נדבר על זה." כשהלך והמשאלה של אימא שלי התרסקה גיחכתי, ואימא שלי אמרה שלעתים נדמה שאומרים דברים אבל רק הפה זז, הקול בא ממקום לא ידוע. אחר כך היא התיישבה על המיטה שלה ושל אבא שלי ואמרה שלפעמים המילים הן בכלל לא שלך אבל אתה מוליך אותן והגבולות מיטשטשים. "אין גבול! אין גבול!" אמרה לפתע בעברית, וידיה נעו בחוסר מנוחה אל החיק ומשם גלשו עד הברכיים. אחר כך דיברה שוב בשפה שהביאו מ'שם' ואמרה שמי שנותן תקווה הוא זה שגונב אותה, וחזרה שוב ושוב על המילים המסתוריות של הגיבן המשונה.

הבטתי בברז האדום וחזרתי בקול ובשפה שהוריי הביאו מ'שם': המילים לא שלך. את מוליכה אותן, הן מוליכות אותך, ואין גבול, ולא נדבר על זה. לא נדבר על זה, וצנחתי אל האדמה, מפוררת את הדשא היבש. את כבר הגעת אל מרכז החצר ונחשפת לאור השמש.

יצאתי בזעם מסבך השיחים. השמש חשפה אותי לעיני כולם. הבנים מתחת לסל קפצו ברברבנות והבנות הסתובבו סביבם, מתפקעות מחשיבות עצמית. רציתי לחזור אל השיחים, אל התוקפנות שלה, אל הדיבור הגס שלה. הבטתי לאחור, אולי עוד אראה אותה עומדת שפופה על יד הברז האדום. לא ראיתי אותה. הלכתי לברזייה שבפתח אולם ההתעמלות. הברז היה סתום בחלקו והמים ניתזו והרטיבו את הגרביים ואת החצאית שלי. ניערתי את טיפות הבוץ מעל הגרביים הלבנים והאור סִנוור אותי. הסטתי את מבטי וראיתי מישהו משתעשע במראה שבורה, מכוון אותה אליי.

סיפרתי לך שאני הולכת עם חבורת תלמידים אל השיחים לעשן סיגריות, והרעד הזה שעוטף את האישונים שלך ברסיסים קטנים של חיוך ריחף שם.

"את רוצה לבוא? את לא חייבת," הצעתי לך. הרחתי את הנשימה שלך, היית קרובה מאוד. אולי בגלל שפחדת שהמורה התורן יתפוס אותנו. לא סובלת שמתפרצים ל... פרטיות שלי ככה! אבל את התבוננת בי והאישונים הקפואים שלך לא זזו מילימטר. חוט דק מאוד אבל חזק נמתח בינינו ובכל פעם שזזתי קצת כדי להתייצב על האדמה, הרגשתי את הכאב של המתיחה. גם את.

היא משכה בכתפיה ואמרה בהתגרות: "את יכולה לבוא אם את רוצה, את לא חייבת."

קופסת גפרורים עברה מיד ליד. ריגוש מוזר התפשט בכפות הידיים שלי והרעיד את האצבעות שאחזו בפעם הראשונה בסיגריה. היא ישבה בפה פעור, מרותקת לקצה הדולק של הסיגריה שלה. העשן חנק אותי. דמעות עלו בעיניי כשהשתדלתי בכל הכוח להתאפק ולא להשתעל. היא פלטה את העשן בנשיפה קולנית. האצבעות הקצרות שלה גִלגלו את הסיגריה כמו שעושים שחקני קולנוע קשוחים. ואז פתאום בבת אחת הזדקפה והשׂער שלה זז כמו חיה שמנה שהתעוררה משינה עמוקה. האצבעות שלה נראו פתאום דקיקות ומעודנות והציפורניים מעוגלות ואחידות. אלה לא היו האצבעות שהשתוללו בלי חן על הפסנתר ושגלגלו קודם את הסיגריה כמו בסרטים. אלה היו האצבעות שלי!

החזקת את הסיגריה כמו שניגנת בפסנתר, בלי חן. אבל כשבחנת את היושבים במעגל, האחיזה שלך התקשתה. כשפלטת את העשן התרחבו הנחיריים שלך והשפתיים התכווצו. השיחים הטילו צל שחור והוא זז עלייך כמו חיה שמנה. ניסית להתאפק ולא להשתעל. אולי אפילו הייתה לך בחילה. לבסוף השתעלת והאישונים שלך השתוללו. אצבעותייך מוללו את הסיגריה. קצרות וחסרות חן, וציפורניהן כסוסות. האצבעות שלי!

בחצר הרחוקה השתעשע מישהו במראה שבורה. רסיסי האור ערבבו את השברים שלנו אלה באלה עד שהכול התחבר. את ניערת את החצאית הכחולה וברחת, משאירה מאחור את ריח הסיגריה הראשונה שלך.

הסיגריה הייתה מרה. זרקתי אותה על הארץ. אני יודעת מתי אני לא רצויה, חשבתי בזעם. הילדים האלה לא דומים לנו. הם מלאים שנאה, ובלעדיה אין להם חיים. נותנים להם הזדמנות... והם לוקחים וזורקים... דוחקים אותנו ממקומותינו! מגיע לי! מה אני מחפשת ביניהם. אני שייכת לרעש הפשוט של ההפסקה, לבנים שמשוויצים מתחת לסל ולבנות שמצחקקות למראם! ניערתי את החצאית והלכתי משם.

"זאת'י משלהם, היא תלשין," אמר ילד אחד עב בשר שעיניו צרות וחולמות.

"מה אתה מקשקש," אמרתי בבוז.

ואחר כך חזרנו לשגרה. בהפסקות טיילנו בחצר כאילו לא קרה דבר. שתקנו הרבה.

"את חברה שלי?" שאלת פעם בקול קודר.

"בטח," עניתי, הרגשתי שאסור לי להגיד דבר אחר.

"את החברה הכי טובה שלי. אין לי חברה יותר טובה ממך."

" חוץ ממך אין לי שום חברה."

"אין לך שום חברה?" בבת אחת התנערת מהקדרות ונעצת בי את אישונייך. הם התרוצצו תמהים במרחב הענק שבעינייך.

"כן," הודיתי, קצת מצטערת על האמירה הפזיזה.

"תדעי לך שאת החברה הכי טובה שלי בגלל שאת... אחרת. אני לא יודעת להסביר."

"אנחנו מנגנות בפסנתר יחד."

"נכון." סובבנו את החצר על שוליה המוארים.

"את יודעת, אימא שלי עכשיו... היא חלתה... היא חולה. איש אחד החזיר אותה הביתה אחרי שלא זכרה את הדרך למספרה. היא בסך הכול רצתה ללכת למספרה המגוחכת שלה." ספסל האבן היה תפוס. המשכנו לצעוד.

"שנים היא הולכת למספרה הזאת," אמרת במין קְרֶשֶׁנְדּוֹ עד שכמעט צעקת. הרכנתי את הראש והשתדלתי להדביק את צעדייך.

"שנים!" חזרת וקולך התגבר, "זה קרוב! שני מטר מהבית! ופתאום, סתם ככה, איבדה אותה! איך אפשר לאבד מספרה?" הקול שלך זרק אותנו למרחק והקטין אותנו. התלמידים בחצר התרחקו בבת אחת ואני לא ידעתי כמה זמן עוד אוכל ללכת בקצב של הכעס הנואש שלך.

"אם אנחנו אנשים ערכיים," מלמלת תוך כדי הליכה, משאירה אותי מאחורייך, "זה רק בזכות..." ופתאום עצרת והסתכלת בפנים שלי במבט נוקב. "את בכלל חושבת שאת אדם ערכי?" הטחת בי. בבת אחת משכת אותי ואותך בחזרה לגודל האמִתי שלנו.

"אני מה? כן, אני חושבת..." נשפתי בקול.

"אנשים הם ערכיים באמת, אני מתכוונת מוסריים, כן, רק בזכות האימהות. האימהות הן האחראיות ל... מבנים האלה באישיות. כן!" לא הבנתי דבר. רציתי לשאול. אבל איך שואלים?

"המספרה הזאת," אמרת במין ייאוש, "היא הייתה חוזרת משם עם שׂער מנופח בעשן הסיגריות שלה. שנים. ופתאום לאבד מספרה? ככה סתם? הרי הלכה לשם כל שבוע! כל שבוע."

הפעמון צלצל, מיהרנו פנימה יחד עם המוני התלמידים. אימא שלי עמדה בדרכנו. איש לא שם לב שהיא איבדה את הדרך. היא הסתחררה בעשן צהוב, צוחקת ומשתעלת לבדה. בלעדיי.

אבא שלי שכר אישה שתשמש לאימא שלי בת לוויה. הוא ביקש ממנה למסור לו מדי ערב דין וחשבון מדויק על התנהגותה של אימא שלי, ולהקפיד לנעול את דלת הכניסה. אימא שלי התקוממה, סירבה לשתף פעולה עם סוהרת. היא בכלל לא נראתה חולה, היא לא השתנתה, רק אבא שלי שהיה מתוח ועצבני דיבר אליה בלא הרף כמו על מנת לבדוק את מידת הקשב וההבנה שלה.

"הוא מומחה בכאלה, נכון?" לעגת, צוחקת ומחרחרת כהרגלך.

אישה זרה פתחה לי את הדלת. עברתי ליד אימא שלך שישבה בסלון ועישנה. "אה, הילדה היפה מהגימנסיה!" קראה בהתעוררות, ומיד שקעה בתנוחתה הקודמת. "אישה צריכה להיות יפה," היא הסבירה לבת לווייתה. התבלבלתי והסמקתי, לא ידעתי מה לומר. אימא שלך התעקשה: "העיקר לאישה זה להיות יפה, זה למה שהיא אישה, נכון? אני לא הספקתי בגלל היימח־שמם שגירשו אותנו," בת הלוויה הנהנה בשקט, והמשיכה לסדר את מה שהיה מסודר ממילא. ניסיתי למצוא מילים שיעזרו לי לשוחח עם אימא שלך על פי החוקים של המחלה שלה, אבל אימא שלך קטעה את ניסיונותיי ואמרה: "נו טוב, באנו לפלשתינה."

אחר כך כבר לא הזכרנו יותר את המחלה של אימא שלך.

אחרי חנוכה, כשהתרוצצנו במסדרונות הדחוסים, עצרת מול כרזה גדולה שהודיעה על בחינות למקהלה. טיפות אחרונות של גשם החליקו במרזבים.

"מה פתאום מקהלה?" נבהלתי.

"כי את יכולה להשתתף, לא?"

"מה, במקהלה?"

"כן. צריך רק ללכת למזכירות ולבקש פתק."

דפקתי בהיסוס על הדלת.

"כן." אמרה המזכירה.

"אני רוצה להירשם ל... בחינות למקהלה..."

"מי שלח אותך?"

"אף אחד... לא ידעתי שצריך –"

"אני צריכה המלצה של המחנכת." היא שבה לעסוק בענייניה.

מרחוק, על שער אולם ההתעמלות נתלתה מודעה וחץ עבה צוּיַר מתחת למילים: בחינות למקהלה.

"המורה," פניתי באחת ההפסקות למחנכת הקשישה. "אני רוצה, ז'ת אומרת, אני רוצה לשיר, ז'ת אומרת במקהלה, ואמרו לי שאת צריכה להמליץ."

היא הביטה בי כאילו אינה מבינה את דברי. "איזו מקהלה?"

"זאת של הבית ספר."

"של בית הספר," תיקנה בייאוש. "את יודעת לשיר?" שאלה בחשדנות.

"אני אוהבת לשיר."

"אוהבת כן, אבל השאלה היא... ובכן, אינני יודעת."

"אני מנגנת בפסנתר מגיל שמונה, אני קוראת תווים." הקול שלי הסתנן, בוקע ממקומות נסתרים ונפלט, קפוא כמו עיגולי קרח על השפתיים.

היא הביטה בי בעיניים מפקפקות. "ילדה, את ממציאה."

"אני לא!" בבת אחת הפשרתי ופרצתי בבכי.

"אני לא מאמינה שבכיתי ככה מולה," אמרתי לך כשנפרדנו ליד שער בית הספר ואני הלכתי לתחנת האוטובוס.

באולם ההתעמלות הפרוץ היה קר. אנשים זרים התלוצצו והידקו את המעילים. התלמידים התבקשו לשבת על כיסאות שהועמדו בשורה. מישהו החל קורא בשמותיהם.

ליוויתי אותה עד האולם.

"אני חוזרת לכיתה, תכף יקראו לך. בהצלחה!" קראת והתרחקת בריצה.

"חכי, אני לא נשארת, אני חוזרת אתך."

"מה פתאום? את נשארת לבחינה ודי!" צעקת מרחוק.

בבליל הצעקות וחריקת הכיסאות לא הצלחתי להבין מה אני צריכה לעשות. כולם התרוצצו בהתרגשות, שומרים מקומות ישיבה לחבריהם. לי אף אחד לא שמר מקום. עמדתי על יד הכניסה והלב שלי דילג על הסלעים של חוף הים שאצות ירוקות מתו עליהם בחמסינים. אני לא יכולה לשיר. הסתכלתי החוצה. את היית רחוקה, כמעט בכניסה לבניין. שלוש מאחרות הגיעו בריצה ודחפו אותי.

"בבקשה להיכנס," קרא מישהו ומחא בכפיו כדי לכנס את כולם. "אנחנו סוגרים את הדלת," אמר לי. זזתי פנימה והדלת נסגרה.

הכניסה לחזרות המקהלה באולם ההתעמלות הייתה אסורה אפילו בשעת ההפסקה. התגנבתי לשם וחיפשתי אותה בעיניי. היא עמדה בשורה האחרונה. היא הייתה הכי גבוהה.

והם אמרו עליי בצער שאני גבוהה מדי. הם... כולם קטנים, דחוסים. רק כך יכלו לשמור על המעט שנשאר להם. היו ביניהם גם כאלה שלא נשאר להם דבר. דבר. אימא שלי שמרה את מה שנשאר לה בכיפוף הזרוע שלה, ואת זרועה אסרה בלולאת הידית של תיק הפלסטיק שלה, נחושה לנצל את הגובה שלי כדי לשגר אותי הרחק מהשכונה הדלה של הכפופים אל מחוזותיהם של אנשים זקופים. לי לא היה על מה לשמור, כיוון שנולדתי אחרי שכל הסודות כבר התגלו, לכן נסעתי בכל בוקר בקו שישים ושלוש לגימנסיה הראויה, נצמדתי לחלון האחורי, ובניגון אטי ומונוטני שמטתי מהתודעה את מראה השכונה שלי. איבדתי את היכולת לשמור. הגובה שלי עמד בדרכי. כשעמדתי מול פניו של המנצח, ידעתי שיקרה מה שיקרה – אני כבר לא אוכל לחזור. אני שייכת למעמד הזה שמתרחש מול התלתלים הארוכים והלבנים המתנודדים על ראשו של המנצח כמו מחוג של מטרונום. הוא חייך מאחורי המשקפיים והעיניים שלו התכווצו בהמוני קמטים קטנים. הידיים שלו ניערו את הקמטים כמו פירורים ישר לתוך שפם קטן. אני הייתי מוכנה לשיר בשבילו. כן, הייתי מוכנה לשיר בשבילו. הוא אמר "את קוראת תווים, נכון? מה שמך? את תשירי את הסולו."

כרעתי מאחורי ה'חמור'. הנחתי את הזרועות והסנטר על אוכף העור הרך שלו. ראיתי את המנצח מסמן לה. השפתיים האדומות שלה חייכו בערמומיות, כמו בפעם היחידה שהצטרפתי אליה ואל הילדים שעישנו בין השיחים. היא שרה בדרמטיות, כמו שניגנה על הפסנתר, כמו שגִלגלה את הסיגריה ההיא בין האצבעות. מהגוף שלה, שנטה לסרבול, הגיחה בבואתה ושרה בקול נהדר! האצבעות הקצרות שנִכססו באכזריות התארכו והתעדנו. לאט ובמקצבים מדודים היא התפרקה לתוך הצלילים, משתקפת בדמות אחרת שנשפה בעורפו של המנצח. תנועותיו תאמו את שלה עד שלא יכולתי להבחין מאין נובעות התנועות, אבל כשהוא הסב את פניו ממנה התפוגגה הדמות הזמנית, ואני ניערתי את האצבעות שלי שנרדמו מהתנוחה על ה'חמור'.

בין תריסי החלונות של מגדה הקוסמטיקאית שהיו תמיד מוגפים נבלמו אלף סוסים קוצפים. שרתי לה את שירה של אאידה, 'הו מולדתי', והיא חייכה בעצב. הים שייט בין השלבים הרעועים של התריס שלא היה אפשר לאטום כראוי ואני שרתי: "שיוסיף לנו כוח לסבול." עקבתי אחר הידיים של המנצח ושל מגדה שליטפה את פניהם של הלקוחות שלה. "הו אתה, סמל ירושלים, תן דמעת נחמה לעיניים..." ניסיתי לחסום את אלף הסוסים המתפרצים. 'שם' הייתה מגדה זמרת אופרה, והמבוגרים אמרו שהיא יפה כמו צוענייה. כל הגיבורות הטרגיות של האופרות האיטלקיות שהסתובבו על הפטיפון שלה היו כולן מגדה היפה. רציתי להזמין אותה לכנס המקהלות הראשון שלי באולם נחמני, אבל אז כבר נעלמה. אמרו שהיא נישאה לראש מחוז נידח בשווייץ. יכול להיות שרק כך הצליחה לברוח מהאור חסר הרחמים שפלש לחדריה.

המקהלה נסעה לכנס באולם נחמני באוטובוס מיוחד. אנחנו, התלמידים, הגענו בכוחות עצמנו ופשטנו על כיסאות העץ שמושביהם המתקפלים נטרקו שוב ושוב לקול צעקותינו. המקהלות עלו על הבמה לפי סדר. הן עמדו שורות־שורות בחולצות לבנות שאִמרותיהן רקומות. מישהו עלה על הבמה והשמיע דברי ברכה לרגל כנס המקהלות השנתי, אבל המהומה לא פסקה ולא היה אפשר להבין את דבריו. כאשר התייצבה מקהלה על הבמה והפסנתרנית התיישבה אל הפסנתר, הושלך בקהל הס.

בחיוכים של נועם

הכנעת את לבבי

בקסם אור עיניך

שבית את נשמתי

חיש הציליני נא

כי בך הישועה

חיש הציליני נא

כי בך הישועה

היא שרה סולו ותלתלי השיבה של המנצח התנדנדו כמו פעמונים קטנים.

קולך ויפי דבריך

אשר מפיך נובעים

מעצמותיי יפיגו

צינה ורעדים

וימלאו נפשי

אושר אהבתי2

האולם נע כגוש אחד. הדם הלם ברקותיי והצלילים התפזרו בין הפעימות. הקול טיפס כמו מתוך ברֵכה, צלל ועלה כמו אסתר ויליאמס בקולנוע שלי. המנצח חייך באלף הקמטוטים שלו, וכשהמקהלה הצטרפה התפזרו הקמטוטים כמו פרפרים. בברֵכה הכחולה שלי ניגנה תזמורת שלמה. כלי נשיפה גברו על מיתרים שהקשתות הִכּו עליהם כמו על כלי הקשה. אחר כך גאו המים, וכמו בסרטים שהיו רק שלי עלתה מתוכם אסתר ויליאמס. המיתרים ליוו את הנעימה המתוקה, והפסנתר, השליח הנאמן שלי, קיבץ את כולם אל מצולות צליליו. מחיאות הכפיים הרמות פרצו את גבולות האולם. המורים המלווים אף לא ניסו להסות אותן ואת הקריאות והשריקות שנלוו אליהן. כל מקהלה זכתה בתורה במנת שאגות ודפיקות חזקות על כיסאות העץ באדיבות תלמידי בית הספר שלה. המקהלות, לעומתם, עמדו זקופות וחמורות סבר, מצייתות למשמעת הנוקשה שהונהגה בחזרות הארוכות. המנצחים החוו בידיהם והפסנתרנית נחלצה ממקומה הצר וקדה. כך פעם ועוד פעם, עד שאחרונת המתחרות ירדה מהבמה.

"הייתם נהדרים! נהדרים! כולם אומרים, הלוואי שנזכה! הלוואי שנזכה!" אחזת בכתפיי ודילגת בהתלהבות.

הבטתי סביבי וראיתי שכל מי שהיה באולם נחמני מדלג כך. הדילוגים והצווחות גירשו את ההרמוניות שריחפו בדממה. אחר כך התכנסו התלמידים בקבוצות מסוגרות וחשדניות בפינות האולם, מחכים לתוצאות התחרות. "הלוואי שנזכה! הלוואי שנזכה!" נשמעו מדי פעם מילות התחנונים, ואתן קריאות עידוד ומחיאות כפיים קצובות. רוב הילדים היושבים הניחו את רגליהם על המושבים שלפניהם, אחרים השתרעו על הכיסאות בפיזור איברים, אבל כמעט כולם מחאו כפיים בקצב, וכאשר נתן מי מהם את האות זעקו האחרים בקול את שם בית ספרם.

"הלוואי שנזכה! הלוואי!" המשכת לדלג בצהלה לצדי.

"כן, הלוואי, הלוואי," אחזתי בכתפייך ודילגתי אתך, מסגלת לעצמי את התנוחה המרושלת ואת הצהלה הריקה, עד שהכיסופים לסמל ירושלים ולתחינה "שיוסיף לנו כוח לסבול" נמחקו יחד עם עליצותן הגורלית של הצועניות של ורדי וה'מנוחה ליגע והמרגוע לעמל', רק הלוואי שנזכה! הלוואי שנזכה! הלוואי שנזכה! הלוואי שנזכה!

אבל כשלא זכינו לא הנידה עפעף.

"החמצת את ההזדמנות," רטנתי.

"המקהלה החמיצה, לא אני." התגוננה.

"וזה שהמקהלה לא זכתה באף פרס, זה לא מאכזב אותך?"

"לא," משכה בכתפיה בכנות.

בחצר ובכיתה לא הזכירו בכלל את כנס המקהלות, וחוץ מהמחנכת, שבירכה אותה פעם אחת ובקצרה, דבר לא השתנה. עדיין נצמדה בהפסקות לקירות, עדיין התעלמו ממנה בכיתה ובהפסקות. היא התנהגה כאילו כנס המקהלות לא התקיים מעולם ועזבה את המקהלה.

אחרי כנס המקהלות עזבתי את המקהלה. המבטים של כולם האשימו אותי בכישלון. אפילו את התרחקת קצת, ואני ביליתי יותר ויותר הפסקות בלעדייך. ריח קליפות תפוזים התערבב בריח כריכים עם גבינה ועגבנייה מעוכה, ומשב רוח מעופש מחדרי השירותים הסריח את המסדרון שכל חלונותיו נסגרו בגלל הגשם. נצמדתי אל הקיר, השתדלתי שלא לפגוש את המבטים של אלה שחלפו על ידי, שהתנגשו זה בזה בלי הבחנה.

בראש קבוצת בנים הלך נער אחד קטן קומה עם אף סולד והחזיק מחברת פתוחה ועיפרון. הוא דחף את כל מי שעמד בדרכו, ועצר מול תלמיד זה או אחר, מציג לו שאלה. אחדים התעלמו ממנו בביטול, אחרים חככו בדעתם והשיבו, היו שגיחכו והניחו זרוע על כתף חברם, מתגוננים בבוז מפני השאלה הקצרה, והיו גם כאלה שענו ברצינות ובלא היסוס. עקבתי אחר כולם, ראיתי בנות בקבוצות, מתחבקות, מצחקקות ומפנות כתף גנדרנית אל הכנופייה שכל כוחה התפורר למול ההתנהגות המתחנחנת. אבל הנער שהוליך את הבנים התעשת מהר והמשיך ללכת. הוא קירב את המחברת לפנים כאילו היה קצר רואי, ואני חשבתי בחרדה שאם ישאל אותי, לא אדע להשיב. לא חשוב מה, לא אדע להשיב! ניסיתי לסגת לשירותי הבנות אבל לא יכולתי לזוז. מתחתי את הצוואר עד שכאב ועצמתי את עיניי בחָזקה. הבועה! הבועה שלי! השמים האפורים בהירים התמוטטו על התקרה הגבוהה והרסו אותה. ניתרתי על קצות האצבעות ועפתי מעלה בין ההריסות. חציתי את גבול הרעש אל הדממה. הסתכלתי אל התכלת והאפור ואל הצפיפות האילמת למטה. המסדרון היה כמעט חשוך בגלל הגשם. הנער סימן לי לרדת ומיד. הוא הניף אצבע מאיימת, והפמליה הצייתנית שלו כעסה והפצירה. לבסוף קשרו חוט דק לרגלי ומשכו. לא נאבקתי...

"איזה עיתון יומי את קוראת, קוראת, קוראת!" הדהד קול צורם של נער מתבגר. שקט דביק זחל בפיתולי המסדרון. "את... קוראת... את... קוראת... קוראת..." אוושש השקט.

"אה, את בטח לא קוראת עיתונים בכלל!" הדממה טלטלה את המסדרון והנער הלך ועמו כל הנגררים אחריו. בחצר, מתחת לחלון, בין העמודים, עמדו ילד וילדה והתנשקו. הדופק שהלם ברקות חדל בבת אחת אחרי שהנער הלך. לא היה לי ספק שאת ידעת מה להשיב ושלא ניסית להביך אותו בחנחונים. ראיתי שענית לו באריכות, והוא הקשיב בתשומת לב ולא זז ממקומו וכך גם כל המלווים שלו. מתחתיי פיתלה הילדה המתנשקת את אצבעותיה על עורפו של בן זוגה. התרכזתי בתנועת היד שלה. גופי העיק עליי. עצב וכיסופים שטפו אותו. רציתי לעוף כמו קודם, לצאת מתוך הגוף. מחיתי את הדמעות והתבוננתי בך. את נשענת על הקיר במסדרון המקביל. בדיוק כמוני. גם כשהסתכלתי בזוג שהתנשק עשית כמוני, והחוט המקשר בינינו נמתח והכאיב.

הרגשתי דקירה במותניים והתרכזתי במה שקרה מתחתינו. הגשם שרטט בדייקנות את גבולות החצר המוקפת עמודים.

"מתנשקים, אה?" אמר אלכס בנימה שובבה כשחלף מאחוריי. השערות הדקות שלו נפלו כמו תמיד על המצח. אלכס ואני למדנו יחד בבית הספר העממי, הלכנו לאותה תנועת נוער ומטבע הדברים המשכנו לאותה הגימנסיה.

"מתנשקים, כן," השבתי בצהלת צחוק. אלכס הניף אצבע לאות אזהרה ונעלם בריצה.

ראיתי את אלכס ממהר במסדרון, משאיר אחריו שובל מטושטש של מילים שהצחיקו אותך. החולמנות שהרגיעה את אישונייך התנפצה והרסיסים הוקרנו על החצר הרטובה. הלכתי משם. אלכס לא עורר בי שום דבר ממה שכבר ידעתי שבנים מעוררים בבנות, אף שחייך לעברי מעבר לשולחנות השרוטים בכיתה. היה לו שׂער בלונדיני דק וישר שנפל כל הזמן על המצח, וחיוך מחוספס שהתפשט על השפתיים בקלות וחשף הרבה רוק בזוויות הפה. לא הייתה לו משפחה עשירה או מיוחסת כמו לתלמידים אחרים, ובעיניו לא הייתה לזה שום חשיבות. ההורים שלו היו "רק מורים," נהג לומר, והוא – 'ילד מפתח'. אביו ואמו לא נמצאים בבית כשהוא חוזר מהגימנסיה.

"שניהם עובדים."

"גם אימא שלך עובדת?"

"אהה, היא מורה," הנהן כמה פעמים. "אבל זה בסדר," אמר, "בשבתות אנחנו עושים המון דברים ביחד. יוצאים לטיולים בארץ, או לתערוכות, את יודעת, במוזאונים."

לא, לא ידעתי. אצלנו הלכו בשבת לבקר 'דודים' ו'דודות' שהיו בעצם חברים של ההורים מ'שם', מפני שלרוב הילדים לא היו דודים או דודות אמִתיים. אחרי ארוחת בוקר מאוחרת ושופעת כל טוב שכל 'דודה' טרחה בתורה להכין, היו המבוגרים נוטשים את הילדים לטובת משחק רֶמי שתקני. השתיקה הופרה על ידי סיפורים קטנים שסופרו תמיד בשפה שהביאו מ'שם', על שכנה שראתה את הכופתאות המושלמות ושאלה עם איזו מכונה עושים אותן (את המילה מכונה אמרו בעברית) ועל ה'דודה' שפרשׂה את אצבעות כף ידה ואמרה בהצטנעות ביישנית: "זאת המכונה" (ושוב נאמרה המילה מכונה בעברית). אחר כך שקעו ועיניהם מזוגגות בצורות ובצבעים של הקלפים. על הפנים שלהם התפשטה הבעה אומללה. כשהזיכרון צף ועלה מתוך הקלפים שלהם, היינו אנחנו, הילדים, מתגנבים אל חדר השינה של המארחת, ופותחים את דלת הארון שבצדה הפנימי הותקן ראי ארוך. בתוך הארון, על מדף עליון, היו מונחים תמיד שפתון אדום, קופסה עגולה מלאה פודרה ובקבוק בושם. הילדות היו מורחות את השפתיים באודם כהה, מפזרות על הפנים כמויות עצומות של פודרה ומזליפות בושם. לא ביקשנו רשות ולא חששנו להיתפס, ממילא נשכחנו. פעם אחת הגזמתי בכמויות הבושם והפנים בערו. פרצתי מתוך החדר ואימא שלי צעקה ורחצה לי את הפנים במים, והם רק החריפו את הבערה. תהומות הזיכרון שנחשפו בדממת משחק הקלפים נמחקו באחת, ואחרי שכולם הביעו את דעתם בקולי קולות, חזרנו הביתה. במוצאי שבת הלך אבא שלי לקולנוע עם ה'דודים'. אימא שלי ואני נשארנו בבית.

שאלתי את אלכס אם הוא אוהב קולנוע, והוא צחק ושאל אם אני מתכוונת לטרזן והחיוך החשוף שלו דחה אותי.

"אלכס מתחיל אתך."

"מה פתאום!"

"הוא מנסה, את לא שמה לב."

"אף אחד לא מתחיל אתי."

"את לא שמה לב!"

"תפסיקי!"

"אנחנו כבר גדולות."

"אני עוד קטנה! אנחנו עוד קטנות, תראי איך אבא שלך מדבר אלינ... אלייך, כמו אל תינוקת. זה לא נכון?"

"זה לא נכון! הוא פונה אליי ככה... זאת צורת דיבור שכזאת..."

"לא נכון. אז למה אימא שלך לא מדברת אתך ככה?"

"ואבא שלך, גם הוא מדבר אתך ככה?"

"מה פתאום? אבא שלי לא מדבר כמעט. הוא... עסוק."

"במה הוא כבר עסוק?"

"בטח לא בחברים גרמנים יימח־שמם."

באחת הפעמים שבהן נדחקנו אל חדרו, סיפר אבא שלי על רופא גרמני שאתו הוא מתכתב: "את־תן ררואות, בנות יקררות," אמר במתינות המונוטונית שלא העלימה את הטון התינוקי, "לא כל הגררמנ־נים היו נאצ־צים, אולי אפ־פילו אפשר לומ־מר שבתחילה ררובם התנגדו להם, אבל נהגו באדישות מססתג־גלת. עַם אוויל," אמר בנימה ילדותית מלאת צער, והניח את ידיו על הלבד הירוק של שולחן הכתיבה שלו. "כול־לם כברר ידעו על קיומ־מם של מח־חנות הרר־יכוז. אפשר לומ־מר שהם היו מ... ממוסד־דים, כן? אב־בל הציב־בורר שת־תק. שת־תק..." הוא הרים את קולו בלי לשנות גוון, כאילו התבדח. "אפילו שכ־כל הפקיד־דים במשררדי הררשות, במועצות המנהל־לים של כל האררגונים הגדולים כבר היו נאצ־צים. נו, העיק־קרר שכבר לא הייתה אנררכיה כמו לפני עלייתם לשלטון. הגררמנ־נים הססתג־גלו, הססתג־גלוו להם," אמר, כמו אומר "השתובבו להם" או "זללו להם".

"כן־כן," נאנח והרים את העיתון הגדול אל פניו.

היא התפרצה פתאום: "אסור להגיד גרמ... את המילה הזאת." שפתיה האדימו עוד. "ה...יימח־שמם הרגו שם את כולם... את כל היהודים!" על פניו של אבא שלי פרחו כתמים כהים.

"כך אומרים בביתך?" שאל לבסוף בעדינות מזויפת. השׂער הכבד שלה נח על כתפיה. נח, כמו מעייפות. הסתכלתי בשניהם בסקרנות. פעם בו ופעם בה. כך הוא פונה אל החולים שלו בקופת חולים, חשבתי, יושב מתחת ל'אמנות' שתלויה לו על הקיר, בדיוק כך, ברצינות מתחסדת וקצת בעצב. זה אותו דבר כמו להמציא לי כינויי חיבה מופרכים.

"אין לו חברים גרמנים, מה זה בכלל שייך?"

"זה שייך!"

"זה לא! את יודעת שראיתי איך נעצת עיניים בשניים שהתנשקו בחצר בגשם. בגלל זה את משנה את הנושא."

"זה לא שייך!" צעקתי והפניתי לך עורף.

"בכיתה המקבילה," אמרת לפתע כמו נמאס לך להתווכח, "יש ילד אחד שנורא דומה לג'יימס דין."

"מה שייך לכאן ג'יימס דין?"

"ראית אותו פעם?"

"לא, מה פתאום."

"כן ראית! את רואה? גם את שמה לב, אז אל תגידי."

"אני לא..."

"לפעמים בהפסקה הוא עובר על ידי כשהוא הולך לכדורסל והוא ככה מזיע קצת, ולפעמים הוא גם מחייך אליי וזה נורא מרגש. כבר החלטתי שבפעם הבאה אסתובב ואדבר אתו –" אמרת, והאישונים שלך הבריקו בשמש.

"אני לא מתרגשת ממישהו שדומה לג'יימס דין," אמרה בביטול, "רק מג'יימס דין ה... אמִתי, זה מהקולנוע, והוא אף פעם לא מזיע. הילד הזה שדומה לו הוא סתם ילד, את לא מבינה? הוא לא באמת, הוא רק עושה את עצמו, וכך גם אלכס, סתם ילד, סתם ילד!" צעקה מתוך מועקה.

"אבל ג'יימס דין הוא באמריקה. הוא מהקולנוע, לא מהחיים."

"אז מה."

"מה ז'ת אומרת אז מה? בקולנוע הכול בְּלוֹף, הכול המצאות."

"לא נכון! הקולנוע הוא האמת! את לא מבינה? ג'יימס דין יש רק אחד, זה שבקולנוע, הוא האמִתי, וכל השאר..."

"מה? כל השאר מה?"

"כל השאר... שבור..."

"מה?"

"אימא שלי אומרת ככה," התנצלה במורך.

אימא שלי ליטפה את פניה בתנועה עגולה עד שהגיעה לסנטר והגביהה אותו על חודן של ציפורניה האדומות. "לא חשוב מה אמת ומה לא, חשוב מה שמאמינים בלב," אמרה אימא שלי, ואחר כך הניחה לסנטר הזקור והלכה לפרוס את עוגת התפוחים שאפתה תחת עיניה הפקוחות של 'הסוהרת'. באור הקלוש של המטבח, שתריסיו היו בדרך כלל מוגפים, ראיתי את שני הראשים הסמוכים, אחד שחור ומבריק, האחר צהוב ודביק. היא תיארה באוזני אימא שלי את החלום האמריקני שלה, ואימא שלי התפעלה: "אוי־אוי! בְּרוֹדווי!" היא הגתה את הוי"ו כמו בי"ת רפויה. חשבתי על המחנך שלה מבית הספר היסודי שהקשיב לדיבורים חסרי השחר האלה באותה רצינות שבה הקשיבה להם אימא שלי. הן נפגשו על אם הדרך שבין הילדותיות שלה, המצחיקה מעט אבל לא מעושה, והילדותיות החולנית, הדוחה, של אימא שלי. במקום כזה קל ומובן היה לאימא שלי להתפעל מחלום בְּרוֹדווי המטומטם, ובדיוק שם איבדתי אני את אימא שלי כמו שאימא שלי איבדה את המספרה. אימא שלי חולה, אמרתי בלבי, היא מאבדת את שפיות הדעת, וזה הכול. לעולם לא אהיה כמותה – מגוחכת, מוגבלת, שונה, מקוממת, ובקול רם אמרתי: "אני מחכה לך בחדר," והלכתי מבלי להביט לאחור.

אבל אימא שלך הושיטה בזריזות יד, אחזה בשרוולך וגררה אותך בחזרה בכוח. את נחלצת מאחיזתה בתוקפנות. "מה את רוצה," צעקת. אפילו לא הבטת בנו. אימא שלך צחקה צחוק צרוד ומשוגע והשתעלה. "רזה מדי, לא? רזה מדי..." ושוב צחקה, השתעלה והציתה סיגריה. קמתי והלכתי אחרייך, כמו בחצר הגימנסיה ובמסדרונותיה, בעל כורחי.

מרחוק ראיתי את הילד שדמה לג'יימס דין משרך רגליים ואת אלכס מתרוצץ על מגרש הכדורסל ומשאיר אחריו שובל צהוב ובועות רוק חשופות. הצלצול גאל אותי, הלכתי לכיתה. את השגת אותי, מתנשפת.

"הגעת בשלום לתחנה אתמול?"

"כן."

"מצאת בקלות?"

"כן."

"לא תבואי אליי יותר?"

"אני לא יודעת."

"כעסתי נורא, בגלל זה לא ליוויתי אותך. אימא שלי חולה ואת... אני לא יודעת למה את נטפלת אליה..."

"אני לא נטפלת. את איומה! היא רוצה להיות אתי. את חושבת שזה נעים?"

"את סולחת?"

"טוב."

"ראית אותו?"

"את מי?"

"את זה שדומה לג'יימס דין."

"לא. תעזבי כבר."

"אבל הוא עבר שם וחייך אליי."

"ראיתי רק את אלכס והוא מחייך אל כולם."

"אני לא מתכוונת לאלכס."

"אלכס נחמד לכולם באותה מידה. כאילו כולם... אותו הבן־אדם. והוא תמיד ממהר..."

"כמו השפן של עליסה."

"איזו עליסה?"

"זאת מארץ הפלאות."

"כן, השפן של עליסה." שכחנו וצחקנו. כתפינו נגעו.

בהפסקה נשלחתי להביא משהו מהכיתה. פתחתי את הדלת והופתעתי למצוא אותה עם אלכס. כשראתה אותי ניסתה לקום ממקומה בקצה השולחן, מכווצת מהמגע של אלכס שממש נצמד אליה. הלכתי לארון הברזל ופתחתי את הדלתות ברעש.

"את תורנית?" קרא אלכס בלי מבוכה.

"לא! מה אתם עושים פה? אם יתפסו אתכם ישלחו אתכם להרשמה."

"אנחנו כבר יורדים," אמר, הזדקף וצעד צעד אחד לאחור. היא התרוממה במהירות ונחבלה מהשולחן. אלכס זז עוד קצת והיא השתחלה החוצה.

"כדאי לכם, לפני שיבוא המורה התורן ויעיף אתכם," אמרת, טרקת את הדלת של ארון הברזל ויצאת.

אלכס חסם אותי ככה לעתים קרובות. במסדרון, בכיתה ואפילו בחצר. הוא היה עומד מולי ומחייך את החיוך הזה שחשף רוק בזוויות הפה, ואיים עליי אפילו יותר מעשרות התלמידים שהסתערו בהפסקות על המסדרונות ועל המדרגות המתעקלות. אף פעם לא ביקשתי ממנו שיזוז. הבושה שלי והתעוזה שלו בלבלו אותי לגמרי. אלכס אמר מילים פשוטות. הוא סיפר לי על המשפחה שלו, על אוסף הבולים שלו ועל נבחרת הכדורעף של השכונה שלו.

"ראיתי פעם ילדים משחקים כדורעף על שפת הים," אמרתי בהיסוס.

"זה כיף לשחק על החול. שיחקת פעם?"

"מה פתאום! אני לא משחקת אף פעם בכדור, אצלנו..."

"אני יודע, בנות חושבות שזה משחק של בנים."

בצלצול חזרתי לכיתה ופתחתי שוב את דלתות ארון הברזל. הם עוד היו שם. הראש שלה היה מורכן ושלו נטה קצת לעברה כאילו ניסה לחזור בו, לתקן טעות. היא הרימה את הפנים שלה לאט־לאט והסתכלה בו כמו שמסתכלים בדבר זר לחלוטין. אלכס צחק ואני הספקתי לראות שהמבט שלו נדיב. התיישבתי במקום שלי והוא הלך למקומו.

"אל תעשי את עצמך עסוקה," אמרתי באירוניה.

"בסדר." השיבה נכלמת.

"הוא הציע לך חברות?"

"מה? מה פתאום?"

"אל תיתממי..."

אלכס הציע לה חברות אבל היא נבהלה וסירבה. בנים סובבו אחריה את הראש אבל היא כמו לא הבינה. כשירדנו מהמשאיות שהחזירו אותנו מהטיולים השנתיים, היו תמיד בנים שעמדו שם כמו במקרה ועזרו לה לקפוץ מהמשאית. איש מהם לא העז לטפוח לה על השכם בחברות או לנהל אתה שיחה רצינית. הם אף לעגו לה בקול כאשר שאלו אותה המורים שאלה והיא לא ידעה להשיב, אבל הציצו בהיחבא, כפי שלא הציצו בשום בת אחרת, בשפתיה שנטפו אודם. היא מצדה השתדלה מאוד להחביא את הירוק העז של עיניה.

"את יכולה להיענות לו, הוא נורא נחמד ונורא מקובל," התחננתי אליה.

"כדי שאת תוכלי להיענות ל... זה שדומה לג'יימס דין? את יכולה לעשות את זה מצדי, בכלל לא אכפת לי..."

"את לא רוצה להיות חלק מ... שייכת קצת למקום הזה?"

"אני, לכאן?" ענתה בבוז ושמה פעמיה אל הדלת.

הלכתי אחריה. בחוץ רקדו תלמידים בכחול ואפור את הסַרַבָּנד האִטי של ההפסקה. מורה תורן התהלך ביניהם. היא עצרה בפתאומיות.

"מה קרה?" שאלת בסקרנות.

"מה קרה," שאלתי. היא הביטה בי כאילו רק עכשיו הבחינה שאני שם.

"תסתכלי," אמרה.

המורה התורן גרר את רגליו בחצר, בולש, מניח אצבע עיוורת על כתפיות מכנסיו...

"אוי, זה לא ייגמר טוב..."

בין ההולכים בגרביים קצרים, לבנים ומקופלים כיאות, צעדו שתי רגליים כחולות עד הברכיים. הרגליים הכחולות הפכו את הסַרַבָּנד הדידקטי למָזוּרְקָה מעודדת מלאת רוח חיים, והכחול שלהם נפרשׂ והתפשט אל מחוץ לגימנסיה, מעבר לשיחים שבתוכם עישנו בסתר, רחוק מהעמדות הפנים והגאוותנות הגסה. אבל המורה שגופו רופס סימן באצבע מתעגלת. הוא עצר את עליצות הצעדים הכחולים והם נעו לעברו בחשש. את שילבת את ידייך.

"מה זה?" שאל המורה התורן בפַלְסֵט צורם והצביע על הגרביים. בשיעורים שלו היו התלמידים מרחרחים את האוויר כמו חיות קטנות ומיד רוכנים כאיש אחד על שולחנותיהם ומזרזים את עטיהם כדי להשיג את המילים הנמלטות. לא שמעתי את התשובה, ולא ראיתי את הפנים של הילדה שגורשה מבית הספר בבושת פנים והתבקשה להביא את הוריה בגלל זוג גרביים כחולים שנמתחו עד לברכיים. אבל את, את נשמת נשימה עמוקה ופרשׂת את זרועותייך.

"כאילו לא ידוע שאסור לבוא לבית הספר בגרביים עד הברכיים, מה היא חשבה שיקרה כשיתפסו אותה?" נשמע קולו של מישהו.

"לעשות עניין מגרביים, באמת," פלט אחר.

חיכינו לצלצול. בחצר נותרנו שתינו וקבוצה קטנה של ילדים שהמשיכו לכרסם בפרשה כמו עכברושים רעבים. נשמתי נשימה עמוקה. ריקנות לבנה ודקיקה התפזרה על פני החצר. פיניתי אותה בשתי ידי כמו שמפנים חול, וחשפתי תחתיה יושר לב. אימצתי אותו בהתפעלות וחייכתי אל המתיחות החגיגית שקרנה מפניה.

"הילדה הזאת סתם טיפשה."

"חמשושית פרובוקטיבית. ברצינות! גרביים כחולים עד הברכיים!"

"מסכנה, היא תשלם על זה."

"יאללה, כל אחד משלם על השטויות שלו."

המשפטים הסתמיים טאטאו את מדבר האור ומחקו אותו.

"היה צלצול?" שאלתי אותה, מוטרדת. היא לא ענתה. מילים נזרקו אל הלובן שהתפזר ברוח.

"פושטקים. בכלל לא ידעתי שיש כאלה בתל אביב."

"ואת עוד התחברת עם הזאתי שמעשנת בהפסקות."

"הם יעופו, הם פסיכים, חבל על המילים!"

"אל תהיה גס רוח! הם פשוט לא מתאימים, זהו זה והם ייאלצו פשוט ללכת..."

הקולות התערבבו זה בזה עד שכולם נעלמו בפתח הבניין. הצלצול התעכב. כשנשמע לבסוף, נדמה היה שהוא מגיע בעָצמה מכל הכיוונים. הילד הדומה לג'יימס דין נעלם והגיח לסירוגין, בכל פעם ממקום אחר, כתפיו שחוחות ופניו מבויישים. הצלצול פסק. כולם כבר נכנסו. אלכס הזיז את השערות שנפלו על מצחו ואמר לה משהו. היא הנהנה והלכה אתו.

"חם נורא, לא?" אמרתי לאלכס. הצלצול דחק אותנו מעלה במדרגות המתעקלות. לא רציתי להסתכל לאחור. פחדתי לראות את הפנים שלך, שהיו לבנים כמו חול.

"את יודעת שבאנגליה יורד גשם גם בקיץ. שם אף פעם לא חם כמו פה, אפילו לא באוגוסט. בסקוטלנד מחממים את הבתים אפילו בחודש אוגוסט. אני נוסע לשם כל שנה לקייטנה בחופש הגדול, מתנה מסבא שלי."

"יש לך סבא... אמִתי?" שאלתי את אלכס.

"כן. המשפחה שלי בארץ מזמן, שישה דורות. הסבים מצד אִמי גרו בירושלים פעם." שתקנו קצת, ואז אלכס אמר בחן שאני לא צריכה לקחת ללב את מה שקרה עכשיו בחצר, זאת אומרת, לילדה עם הגרביים הכחולים, כי זה קורה כל הזמן ואין לזה חשיבות, והוא צדק, כי הוא הרי נוסע בחופש הגדול לסקוטלנד, והמשפחה שלו מ'כאן' ולא מ'שם'. הוא מוכרח להיות צודק. אלכס לא ידע שהקיץ שלי נמתח על החול הלוהט של חוף הים, ולפנות ערב, כשהשמש התגרתה בלהבות אש אחרונות, התהלכתי יחפה בין סלעים עמוסי ירוקת יבשה ואספתי צדפים. איך יכולתי לדעת שבסקוטלנד מסיקים את הבתים בחודש האכזר מכל חודשי השנה?

"פעם אהיה שחקנית וזמרת," אמרתי לו בסערת נפש. "יש מקום כזה באמריקה שקוראים לו בְּרוֹדווי, זה תאטרון עם זמרים, שם אני אשחק ואשיר במיוּזיקל. כך קוראים לזה, מיוּזיקל. יכול להיות שבבְּרוֹדווי מחממים בחודש אוגוסט, לא?" אלכס חיכה לי אבל אני עמדתי לבדי בין סלעי החוף בערב ארוך של חודש אוגוסט. האצות הירוקות צפו בין הסלעים וליטפו את כפות הרגליים שבמים הרדודים. רוח ייבשה את הזיעה. על החוף עמדו שלוש דמויות. ילדה שכל גופה מכוסה פצעים גדולים ומגואלים בדם והיא עטופה בלויי סחבות, אישה נמוכה ועוד אישה אחת, זקנה מאוד, שמטפחת מרופטת קשורה לראשה. הן נראו כמו סיפורי הזוועה של אבא שלי על הצוענים היוגוסלבים מפיצי המחלות. הזקנה אחזה בילדה, כרעה במים והתיזה מהם על הפצעים האיומים תוך כדי מלמול חדגוני. הם מטנפים לי את הים, חשבתי בבהלה וברחתי מפני הזוהמה שהתפשטה במי הים שלי, מועדת על האצות החלקלקות. התחננתי בפני אימא שלי שתבוא אתי לשם, ניסיתי לספר לה אבל לא הצלחתי לומר משפט שלם.

"כאן," אמרתי לאימא שלי. "הם היו כאן ממש!" האוויר היה שקט.

"אולי שם, כן, שם," לחשתי ולא הרפיתי את האחיזה החזקה בידה.

"איפה? אין כלום, אף אחד!" אמרה אימא שלי בקול בוכים.

"אבל ראיתי," התעקשתי, "הנה, מאחורי הצריף, אל תפחדי..." עקפנו את הצריף ועמדנו במקום שבו ראיתי בבירור את השלישייה המבעיתה: זקנה שמחזיקה בזרועותיה ילדה חבושה בסמרטוטים מזוהמים ואישה שמסתכלת בהן במבט אדיש. זה אבוד, המים כבר מטונפים, חשבתי, והמצח שלי נטף זיעה. עצרנו מאחורי הצריף. לא היה שם אף אחד, רק גל אשפה גדול. על הכביש מעלינו נבלם יָצוּל ברעש. סוס מבוהל עצר בכוח את העגלה. תליתי באימא שלי עיניים מתחננות. היא לא האמינה לי. אנשים שפסעו על החול וכפות רגליהם היחפות נרטבו ממי הים עצרו והסתכלו על הכביש, ששם השתלח העגלון בסוסו. האנשים גיחכו ורק אני ידעתי שהשלישייה המבעיתה לכלכה את המים ואין דרך להשיב.

"להתראות," הפטרתי לעברו של אלכס ורצתי לכיתה.

עננים שקופים כיסו מדי פעם את השמש. הכיתה הייתה ריקה. מהתקרה השתלשל סולם רעוע והתנדנד מעל הרצפה. התקרבתי, ובבת אחת החלו להגיח מהחור שבתקרה ילדות בסמרטוטים. הן ייללו בקול רם ופניהן נשטפו דמעות מלוכלכות. כל שלב בירידה מיתן קצת את הבכי, החוויר יותר את הפנים, אבל הצער לא השתנה עד שהן נגעו ברצפה. הפנים שלהן היו הפנים שלי. המון אני. מלוכלכת, עטופה בסמרטוטים, מטנפת את הים! העיניים בערו לי נורא. השמש הופיעה מאחורי העננים ומחקה את הסולם. התלמידים נכנסו לכיתה בהמולה גדולה והתיישבו במקומותיהם. אני וכל הפנים שלי התפזרנו בין השולחנות. אל תוך הסחרחורת הזאת נכנס איש נמוך קומה. המורה למתמטיקה. כולם קראו לו פרופסור. הוא קרא בשמי. קמתי, והפנים שלי נשארו על המושב. הלכתי אל הלוח מסמיקה מבכי. הסתכלתי לאחור וראיתי את כל הפנים שלי מחוקים. הסתכלתי שוב על הלוח, ספָרות מוקפות סימנים משונים התפזרו עליו כמו מחלה. כל מה שאין לו שֵׁם, כל מה שאינו במקום הטבעי שלו הופך לטמא, חשבתי. חשתי בחילה וסחרחורת. הפרופסור לא הפסיק לצרוח עליי. הפנים שלי זזו על המושבים עד שלא יכלו עוד והסתלקו. כבר לא הייתי מוגנת.

האחות קבעה שיש לי חום, אולי שפעת, ושלחה אותי הביתה.

היא הייתה חיוורת נורא. המורה למתמטיקה קרא לה ללוח, כתב במהירות שאלה ודרש תשובה. שריר אחד התכווץ על עורפה ועיקם את ראשה. מאחור אפשר היה לחשוב שהיא חושבת, מתאמצת למצוא פתרון. המורה חיכה, רחש עבר בכיתה. חלק מן התלמידים רכנו על מחברותיהם וניסו לפתור את המשוואה, אחדים נשאו אצבעות מתחננות להשיב במקומה והאחרים בהו אל חלל החדר או הציקו לשכניהם. היא לא הבינה את הסימנים!

"מה, לא למדתם חשבון אצלכם בצ'כונה?" העז מישהו לקרוא.

"שם כולם רק משחקים קלפים כל היום..." הכיתה צחקה, והמורה קרא בקולו האיום: "שקט! לחשוב! לחזור, לחזור!" הוא גירש אותה בזרועו המונפת והיא התנודדה למקומה. התבוננתי באלכס. הוא נשך את לחיו המשוקעת בפיו, עיניו נטועות בעורפה.

"את אולי חולה, לא?" קרא המורה. החי"ת והלמ"ד התנפחו בפיו. "נו, צאי ולכי אצל האחות," ציווה עליה. היא צייתה בהכנעה ואף שזרועותיה נשארו צמודות לצדי הגוף, היא גיששה כמו עיוור למצוא את הדרך.

זה לא יועיל! זה לא יועיל! אני מתכסה במהירות בפריחה המידבקת מהלוח! לאן נעלם הסולם המתנדנד? שם למעלה אהיה מוגנת. נשכחת אבל מוגנת. אלכס הסיט את השערות שלו מהמצח. מה הוא רומז לי? הוא ניסה להגיד לך משהו, אבל את הרמת עיפרון והתחלת לצייר מעגלים על דף מחברת חשבון.

האדישות שלך לא הטיחה אותי באכזריות בחומות ההגנה העלובות שלי, אך גם לא באה לקראתי. כשטלפנת בימי המחלה שלי הזמנתי אותך לבוא. אימא שלי התפעלה. 'ילדה טובה', 'בית טוב', 'אבא רופא', 'אימא אלגנטית' – ונאנחה. אני זכרתי את הציפורניים של אימא שלך ננעצות בסנטר שלי ואת הקול הצרוד שלה: "את ילדה יפה, את תגיעי רחוק..."

"ציפורניים?" אימא שלי הסתירה את כפות ידיה בין קפלי החלוק. "לא עשיתי מניקור כבר שנים," מלמלה, ולחייה נבלו. עמדתי מאחורייך, את חייכת אל אימא שלי והיא נדה בראשה מצד אל צד, מאשרת ומחזקת את שביעות רצונה.

אימא שלה הייתה אישה נמוכה. קומתה הקטנה עמדה בניגוד לתקרות הגבוהות בחדרים, והחלונות המקושטים בזגוגיות צבעוניות שיוו לבית מראֶה של ארמון ובו אלף אולמות. בכל זאת היא שוטטה בתוכם נינוחה והניפה את הווילונות הדקיקים שהתנגשו בעלי עץ התות. ברקע התנגן טנגו עברי על מלחמות עקובות מדם ודמעות. אימא שלה הרימה זרוע רפויה כמו כדי לחבק אותי. הרוח בווילונות שככה. מודעת לרגליי הרזות, לפניי הקטנים, לאישונים הזעירים ולחניכיים החשופות, עצמתי את העיניים, הפניתי את הראש לכיוון שלה, מוכנה לחיבוק, אבל אימא שלה הורידה את היד והלכה למטבח. הלכנו לנגן.

"את באמת חולה?"

"בטח."

"מה יש לך?"

"אני יודעת? היה לי חום..."

"והיא מרשה לך להישאר בבית סתם ככה?"

"זה לא סתם ככה, אמרתי לך."

"את רוצה לנגן?"

"את רעבה?"

"לא." הנחתי את האצבעות על הקלידים ותכף החזרתי אותן. הרמתי את היד אל ערמת התווים שעל הפסנתר.

"מה ננגן?" שאלתי.

"מה את רוצה?"

"מה שאת רוצה, זה הבית שלך, הפסנתר שלך והתווים שלך."

"חכי, אני אלמד אותך משהו מצחיק," אמרה, והניחה את הידיים על הקלידים הנמוכים.

כשאימא שלה הביאה חפיסת שוקולד ושתי כוסות מים, אנחנו כבר השתוללנו על הפסנתר. אני חזרתי שוב ושוב על שני המשפטים שלימדה אותי והיא דפקה על הקלידים אִלתורים מצחיקים עם האצבעות הכסוסות שלה.

אימא שלי הביאה שוקולד, ואת הצצת בתצלום מטושטש של ילדה שנתלה מעל הפסנתר. גם בסלון נתלה תצלום באותו הגודל ובאותה מסגרת.

"תודה," אמרת לאימא שלי והסתכלת בגנבה בתצלום.

"זה סבא שלי, הוא מת," אמרתי בלי להפסיק לנגן, "וזאת 'הדודה היַלדה', ככה קוראים לה, גם היא מתה, שניהם מתו 'שם', את יודעת." האצבעות השתוללו, שומרות על הקצב.

"כן, אני יודעת," ענית ברצינות, ואחר כך רמזת בראשך לכיוון הנברשת התלויה באמצע החדר. "כמו אצלנו," אמרת.

"שַׁנְדַּלְייר," אמרנו ביחד ופרצנו בצחוק.

יצאנו עם השוקולד למרפסת. מעקה העץ המקולף שרט את זרועך.

"אח!" קראת בכאב ולחצת על השריטה.

"זה בגלל שהכול אצלנו נורא ישן," אמרתי בעליצות.

"זה בסדר," מלמלת ואני הייתי בטוחה שאת מצטערת שבאת.

"מזל שלא יצאנו למרפסת הקדמית, שם יש מעקה ברזל חלוד," צחקתי בקול.

השתוקקתי לשמוע את נעירת צחוקך, זאת של החצר בגימנסיה, של הכיתה בימים גשומים כשמרשים להישאר. אבל את רק חייכת.

ב'שביעית' בחרת במגמה הראלית. בנות כמעט לא בחרו במגמה הזאת, אבל את רצית ללמוד מתמטיקה. בשנת הלימודים ההיא גורשתי מבית הספר. ההפצרות של אימא שלי שברו אמנם את לבה של המחנכת, אבל לא הועילו.

"שבי לרגע," אמרה לי הקשישה שעיניה שיוועו לשינה. ישבתי מולה והתבוננתי בשׂער הדק שנאסף על עורפה בפקעת דלילה. המחנכת הניחה את כפות ידיה על הברכיים.

"את ילדה טובה," אמרה בעייפות, ועפעפיה המקומטים צנחו אט אט. היא מוללה חוט נסתר על בד שמלתה ואחר כך הרימה את העפעפיים במאמץ והתבוננה בי.

"את ילדה טובה. אבל אינך מתאימה לבית הספר הזה. לא כל אחד..."

לא כל אחד יכול לצפות בטיפשות שהגימנסיה 'הראויה ליכולותיו' תפרושׂ לקראתו את זרועותיה. תשמח להכיר את עולמו, להציג בפניו את עולמה, לא כל אחד... הזמן נמתח עד שאיים להתפרק בצליפה. פניה היגעים של המחנכת התנועעו בכבדות. המילים הזרות המשיכו לבקוע מגרוני בצליל מעובה ואטי שהתמיה אותי: אני לא 'ילדה טובה', אני ילדה שהגיעה עם תעודות טובות, ובדרך כלשהי הצמיחה במקומה את זו ה... נחשלת, זו שמקלקלת את השורה, מזהמת את הים. ואף אחד במוסד הזה לא שאל את עצמו איך זה יכול להיות ולמה זה קרה.

הייתי קצת מוטרדת מכך שהדברים המשונים שנאמרו בקול מחריד אינם מגיעים לאוזניה של המחנכת. היה לי קצת קר, וחשבתי שמוזר שבתחילת הקיץ קר לי, ושזה קשור בוודאי לקול הזה שיוצא ממני. המחנך שלי נשען על המפות הגאוגרפיות ולעס את שפמו העבה בנחת. "כל מה שתרצי, דורותי?" שאלתי אותו. "עכשיו יותר מתמיד," ענה.

התבקשתי לצאת ואימא שלי נכנסה בחולצה פרחונית ותיק פלסטיק קטן מושחל ברצועה על זרועה כמו אזיק. קומתה הקטנה רכנה אל הכתפיים העייפות של המחנכת הקשישה. היא התחננה בפניה אבל בסופו של דבר הלכה משם. פניה הביעו אי־הבנה גמורה. היא הטיחה אותה בי מול הדשא שליד אולם ההתעמלות, שם חיכית אתי לגזר הדין.

בפעם האחרונה חצאית כחולה וחולצה שצווארונה מעוטר באִמרה כהה, גרביים לבנים מקופלים בקפדנות על הקרסוליים, צעדים שווים, גופים סמוכים אך לא נוגעים, על הדשא, על ספסל האבן מול מגרש הכדורסל, מנסות לשמר את מה שלא הספקנו להגיד.

"אל תצטערי, אני שמחה לעזוב את המקום הזה," אמרתי לך ושאפתי את הרוח שפרטה צלילים ירקרקים על ענפי העצים. הצלילים טפטפו לתוך עיניי והרוח נדחסה לקנה הנשימה ונחסמה במפתח הגרון. "אל תצטערי. אנחנו נהיה חברות לנצח, זוכרת? את החברה היחידה שלי, ואני החברה הכי טובה שלך."

"נשבענו, זוכרת?" הטיפות הירוקות נספגו בעיניי ומה שנותר זלג על הלחיים.

"זה כל כך טיפשי ולא צודק, את כזאת מוצלחת," אמרת בשקט.

"כן, את תראי שבסוף נהיה שתינו מוצלחות ומאושרות כל כך. את תהיי מתמטיקאית דגולה, חשובה – ענקית. ואני אשיר בבְּרוֹדווי, והקהל ימחא לי כפיים, וגם את תהיי שם ואנשים יגידו – 'תראו את המדענית החשובה הזאת מתחבקת עם הזמרת הגדולה הזאת, הן בטח חברות נפש...'" התאמצתי שלא לגעת בעיניים שגירדו לי נורא.

"אני רוצה להיות זמרת, בשביל זה לא מוכרחים ללמוד בבית ספר תיכון," אמרה ורמסה את הדשא תחת כפות רגליה.

"מה תספרי למחנך שלך, הוא הרי אמר לך שאת צריכה ללמוד..." ניסיתי למלא את החלל בינינו. היא לכסנה אליי חיוך סודי ועיניה הצטמצמו.

"את לא פוחדת שהוא יתאכזב?"

היא שתקה.

"ואת בטוחה שאת לא מאכזבת את כולם? אולי רק היה נדמה לך שהוא כזה חברי ומקשיב, אולי בכלל המצאת אותו," ידעתי שאני פוגעת בה על אף שכלל לא התכוונתי.

"למה את אומרת את זה?" שאלתי.

"למה את אומרת את זה?" הביטחון שלה הזדעזע.

"את יודעת, מבוגרים אומרים לילדים כל מיני דברים, רק שישתקו, שיירגעו, שלא יבלבלו את המוח, את יודעת איך זה..." וכבר לא הייתה לי שליטה על המילים שהתבקעו בפי.

דלת חדר המזכירות נסגרה מאחוריי בפעם האחרונה. דחפתי את ערמת הניירות שקיבלתי מהמזכירה אל תוך הילקוט. המסדרון השתרע לפניי ארוך ורחב וסופו לא נראה. נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לפסוע לאט. אחר כך הגברתי את המהירות עד שהיא יצאה מכלל שליטתי ושאבה אותי אל נקודת ההתחלה. האם לעולם לא אגיע אל המדרגות שיוציאו אותי מכאן?

בחוץ ירד ערב פתאומי. המוני תלמידים מחופשים ומאופרים הצטופפו בין הקירות הגבוהים. ניסיתי לגונן על הכתפיים. זוג כנפיים שאימא שלי תפרה מבד שקוף ובמסגרת ברזל דקה התנוסס עליהן. רצתה שאהיה יפה בפורים הראשון בגימנסיה.

"מה, התחפשת למלאך?" השתאו ושאלו בבוז כל הרוזנות, המלכות והגבירות העדינות, ואפילו הזונות מכיכר פיגאל. לא, לא מלאך, איקרוס, איקרוס ממריא! לאן שארצה! כל מה שארצה! רק לצאת מכאן, להגיע אל סוף המסדרון... ריבועי החלונות חרקו והרעידו את מסגרת הברזל הדקיקה של הכנפיים. חושך ואור התחלפו לסירוגין. המחופשים הסתלקו. בחוץ בערה שמש גבוהה. שוב לא נשאבתי אל ראשיתו הדחוסה של המסדרון. הבד התחכך במסגרת הברזל של כנפי איקרוס כמו נשימה כבדה. עשרות תלמידים עלו וירדו במדרגות. הם קרעו את הכנפיים בתוך המסגרת ואיקרוס שייט במסדרון בלא כיוון. נורות פלוּאוֹרסצנט ארוכות נמתחו לאורך התקרה, האור היה מדכדך. חיפשתי סימן שיוביל אותי החוצה ואז שמעתי את קולו של אלכס: "בואי, עלי, ונצלם את איקרוס ממריא," הוא הושיט לי יד ועזר לי לעלות על כיסא שהציב על שולחן. החיוך נשמר באלבום ישן אבל הדונג בכנפי איקרוס שלי נמס. שמעתי מרחוק את נערות הצחוק שלך וידו של אלכס נגעה בי באצבעותייך המפונקות.

רצתי על פני המסדרונות, עליתי וירדתי במדרגות, נכנסתי ויצאתי מהכיתות, נשמתי את ריחן בחורף כשהחלונות מוגפים ואת ריח האבק הצהוב של הקיץ כשהחלונות פעורים לרווחה, ומרחוק את ריח השירותים, והכול בנשימה דוקרת, מכאיבה, כמו במחלת חורף. העיניים ניחשו את מראה התלמידים החדשים שיתפסו בשנה הבאה את מקומם ליד השולחנות הישנים. הקפדתי לזכור מניין באה השמש בבוקר ומניין חדרה לקראת הצהריים, זכרתי את הברכיים הניגפות בשולי השולחן בכל פעם שקמים, את החריץ לעט שאיש לא השתמש בו, חציתי את כל הגבולות. אני כבר לא שייכת למקום הזה. נשענתי על הקיר וראיתי אותך קרֵבה. תחת כפות רגלייך הלך המסדרון ונשלם. כתפייך שהתרוממו וצנחו בהילוך אטי התיזו כמו ממכחול רטוב רסיסי צבע מעורבבים על לחָיַי. איקרוס שלי, שכוחו פג כבר אז, שלוש שנים קודם לכן – במסיבת פורים הראשונה – בכה בעל כורחו, בדמעות שהטחת בשלל צבעייך על לחייו. קינחתי את הרבגוניות ורצתי החוצה. המדרגות המתעקלות הסתחררו בעצלתיים. הנחתי את היד על המעקה והבטתי מטה. גל נרפה של תלמידים מטפסים הגביר את מהירותו באחת ולפני שהספקתי להישען על הקיר שמנגד, התערבלו המדרגות בנחשול עצום. ניצבתי נטועה על מקומי. צווארי נטה כצוואר חיה דרוכה.

"מה את עומדת ככה באמצע?"

"זוזי כבר!"

"בהמה."

"מי זאת בכלל?" סביבי זמזמו יתושים ענקיים. אימצתי את מיתרי הקול. טוב! אני הולכת! טוב! אני הולכת! טוב! הסתובבתי לאט והתרתי את עצמי מהחוטים הדקים שכפתו אותי. התלמידים המשיכו לעלות ולרדת, ואני ברחתי לתחנת האוטובוס.

הצווארון המעוטר באִמרה כחולה השתקף בפעם האחרונה במראות הסגלגלות בחדר השינה של הוריי. יכולתי לחזור עם אימא שלי בקו שישים ושלוש, יכולתי להושיט לנהג את הכרטיסייה שעוד נותרו בה עיגולים לא מחוררים לשתינו, אבל אימא שלי לא חיכתה לי, אולי קיוותה שאחרי השיחה עם המחנכת ירשו לי להישאר. עוד קצת, עד שאבין. הלכתי בעקבות אימא שלי, נכנסת ויוצאת בין המראות, דרך המסדרון אל החדרים הגדולים, עד שכל החזיונות נחסמו. טיפות מלקוש מאוחר נשרו בסְטָקָטוֹ תקיף מן התקרה לתוך דלי שאימא שלי הציבה על רצפת הסלון. ענני הגשם המאוחר עטפו את ההשתקפויות במראות שבחדר השינה של הוריי. נשטפתי חדוות חטא שאין לה מילים. ריחות נפלאים של בצל מטוגן ומאפה גבינה עלו מן המטבח.

מבלי לחוש את צער הפרידה הבלתי נמנעת, הרבית לבוא אליי בחודשים הספורים שנותרו עד סוף שנת הלימודים.

"כבר אחרי פסח ועוד יורד גשם," אמרת.

"והים נורא סוער," הוספתי. "רוצה ללכת לראות?"

"אבל הוא סוער."

"לא נורא, יהיה כיף! כשנחזור תאכלי אתנו. בואי."

יצאנו.

"זה בית המרקחת של אדון אַרְשׁ. הוא סגור. אדון ארש מת לפני כמה שנים. וזאת המכולת של אדון מנחם. הוא בטח בפנים."

מנועי מכונות הכביסה במכבסה של גֶ'טָה נשמעו במעומעם. אפילו האוטובוסים שהיו מאובקים תמיד נשטפו היטב בגשם ונעלמו מאחורי האדים, ומעבר לכביש התנפל הים על הרחוב הפרוץ.

אדון אַרְשׁ הרוקח סיפר לי על בית הקיץ של הוריו ביער ועל הפטל שהוא ואחותו אִלזה נהגו לקטוף בגשם חמים של קיץ בשביל העוגות של אימא שלהם. הוא התבייש בשגיאות שלו בעברית ותמיד ביקש שאתקן לו אותן. לאדון מנחם לא אכפת שהעברית שלו משובשת. הוא תמיד נמצא בחנות שלו, יושב מול לחם שחור בצוע. הקונים מחכים לו – אף אחד לא רוצה להפריע למחשבות שלו. אני אוהבת לחכות עד שהוא מבחין בי. גֶ'טָה העליזה מהמכבסה אמרה שהוא היה רעב. גֶ'טָה הייתה נאנחת המון ומרחמת על כולם חוץ מעל עצמה. היא סיפרה לי שהיא נולדה בארץ שקפקא נולד בה וש"זה הרבה כבוד." לא ידעתי על מי היא מדברת אבל כיבדתי אותה על שנולדה בארץ כזאת, כן. המשפחה שלה מכרה את המכבסה. גֶ'טָה כבר לא פה מזמן. הם עברו לשכונה טובה יותר.

עמדנו מאחורי המעקה החלוד שהפריד בין המים הסוערים לטיילת. החלודה הרטובה בהקה בחוּם אדמדם. "תיזהרי, אפשר להיחתך מזה," המשכתי להציג בפנייך את נכסיי. את הבטת על הגליל המבוקע מחלודה והלכת לאורכו. הרוח רידדה את גופך. עמדתי מאחורייך. על גופי – כעל גופך – החליקה הרוח. אחזתי בידך. מערבולת הגלים פיזרה אל האופק את הזוהמה שהפיצו שלוש הדמויות המגואלות מן הקיץ. רציתי לספר לך עליהן אבל צליפה רטובה ומלוחה הִכּתה בפנינו והניסה אותנו אל המדרכה שממול. הנחתי אפוא לידך.

הלכתי לאורך המעקה החלוד ששרט מעט את כף ידי. הרוח דחפה בחָזקה. היא השיגה את צעדיי, עצרה לצדי ונטלה את כף ידי בידה. המים היו ירוקים, שמש של שעת שקיעה שוטטה בין קרעי עננים שחורים. הצבעים ריצדו עד שמצאו את מנוחתם בשׂערה, בשפתיה ובעיניה.

"כבר לא נתראה עכשיו?" שאלתי מבלי להמיש את מבטי מן המים.

"אולי כן."

"מה את מתכוונת לעשות?"

"אני לא יודעת, אימא שלי מתעקשת שאלמד לבגרות אקסטרנית."

"ומה את רוצה?"

"לא אכפת לי, אני רק רוצה להיות זמרת."

גל גדול התנפץ אל החוף. הרסיסים המלוחים הִכּו בפנינו. הרפינו את אחיזת הידיים וברחנו לצד השני של הכביש. השתופפנו על מדרגה בכניסה לבניין, מתגוננות מפני הרוח. עוד לפני שהספקתי להירגע היא הניפה את זרועותיה לצדדים, ניתקה את כפות רגליה מהרצפה וצעקה:

"איזה הרפתקאות!!!"

ליוויתי אותך לתחנה. האוטובוס האחרון נסע אתך. ברחוב התמתנו רעשי השבוע. מהמטבח של אימא שלי עלו ריחות של שבת, דוד המים החמים רחש בחדר האמבטיה. התעטפתי בסדינים המבושמים של אימא שלי ושקעתי בקריאת שבועוני קולנוע. הריח שלהם קלקל קצת את ריח המצעים הרעננים. אימא שלי עברה בין הדלתות וניקבה בעיניה הבוערות חורים בסדינים המעומלנים.

"הלכה באוטובוס האחרון?" שאלה אימא שלי.

"כן, באוטובוס האחרון." השבתי מבלי להתיק את עיניי מהשבועון.

העברית שלה נשארה עילגת אבל היא לא התביישה. אחרי שהלחות הקיצית הביסה את צווארון פרוות השועל ואת התסרוקת המהודקת כבר לא היה לה על מה לשמור. ומשגורשתי בבושת פנים מהגימנסיה לא הייתה עוד שום חשיבות לתקווה. אבא שלי, שנהג לצבוע את המעקה המפורזל של המרפסת ולתקן את הגג הדולף מדי פסח, חדל ממנהגו. אימא שלי לא הזכירה לו; מילים עייפו את שניהם. הם ישבו על המרפסת. לנגד עיניהם האדישות התבלה המעקה המפורזל כמו צווארוני כותונותיו של אבא שלי, שכבר לא דמה בכלל לאיש בצילום על יד הארון של הרצל. אני ברחתי אל השבועונים הנוצצים.

ניסיתי לחמוק מהעיניים הבוערות של אימא שלי. במשך שנתיים, לפני חופשת הפסח, הייתה הולכת ומחלה את פניה של המחנכת הקשישה בעברית משובשת. שרק לא יקיאו אותי מתוך המשפחה הוותיקה שמדברת עברית יפה כל כך, המשפחה שנשלחתי אליה מתוך אמונה שהיא תיאות לקבלני. שתואיל הגברת המורה להשאירני עוד שנה אחת בבית הספר. השנה הבאה תהיה טובה. "בסוף הילדה תבין," הבטיחה באמונה. העיניים הטרוטות שהתבוננו באימא שלי בהתנשאות סלחנית והתמקדו באמת היד שלה, הכפותה לתיק הפלסטיק, מילאו אותה הכרת תודה כלפי הזקנה המכובדת שמשפחתה באה לארצישראל לפני זמן רב כל כך, בעלייה הראשונה. אימא שלי לא ידעה דבר על העלייה הראשונה או על כל עלייה אחרת, היא רק קראה בהשתוממות ובצער כן: "מה, כל כך הרבה זמן הם כאן! מסכנים!" אבל הבינה בחוש דק שהרחיקה לכת, ושלמעני עליה למקד את מאמציה במורה המחנכת ובמשפחתה מהעלייה הראשונה. היא קינאה וכעסה. ומשתש כוחה וכל תקוותיה עלו בתוהו, הטילה עליי את הכעס שחורר את מצעיה המבושמים. עקבתי אחריה במבטי כשיצאה מן החדר וסגרה את הדלת.

דפקתי בדלת והיא נפתחה מעצמה. ריח נפלא של תבשילים עלה מן המטבח. אימא שלה יצאה לקראתי ועל פניה מבע אובד עצות.

"שלום," אמרתי. עכשיו כבר לא למדנו יחד ולא נפגשנו לעתים קרובות. שנת הלימודים שלי במגמה הראלית הייתה קשה. היינו רק שלוש בנות בכיתה של שלושים בנים והם לא חדלו להתבדח בבוז על ה'נימפות של המדעים'. בכל פעם שאחת מאתנו נקראה אל הלוח ננעצו בה שישים עיניים גבריות וסקרו אותה בלי לכבוש את ההתרסה. כאשר קיבלה מי מאתנו ציוני בחינה גבוהים מציוני הבנים הם נהגו לפצוח בקריאות בוז. המורים שיתפו אתם פעולה. הם לא טרחו להסות את קולות ההיתול שעלו מן הספסלים המתקלסים, אדרבה, החיוכים החיוורים על שפתותיהם הדגישו את הסולידריות הגברית. היינו חשופות ומאוימות, אבל גם התוודענו אל הכוח של הנשיות שלנו. עוד לא ידענו להגדיר אותו ובכל זאת חשנו בהחלט נרגשות מהשפעתו על הנערים. לעומתם לא היינו מלוכדות, לא הייתה בינינו סולידריות. יתר על כן, כל אחת מאתנו התאמצה לבסס את מעמדה בתור 'נימפת מדע' על חשבון האחרת, והלימודים היו מפרכים. אני השקעתי זמן ומאמץ שלא השקעתי קודם לכן, אבל לא ויתרתי על תנועת הנוער. אבא שלי הסתפק בציונים הטובים שלי ובתשובות הלקוניות שלי לשאלותיו, ואימא שלי חיה בבועה, מנותקת מן המציאות. כאשר התאהבתי בפעם הראשונה באתי אל ביתה, באתי לבשר לה.

"בואי, בואי," קראה אימא שלה והתימהון התקלף על עור פניה כמו מסכות היופי של אימא שלי. עיניי התרגלו לחושך שבין הדלתות המובילות אל החדרים מוגפי התריסים.

"למה את לא נכנסת?" שאלה ועיניה בלטו באפלולית החדר הסגור.

"מה את עומדת ככה, כמו איזה פַנטום," שאלת, ורצף נעירות רמות פרץ מפיך.

"הבהלתי אותך?"

"מה פתאום?" אימא שלה נעלמה אל תוך המטבח כאילו כל המעמד הזה לא היה לרוחה.

"תגידי, באת באוטובוס שישים ושלוש?" שאלה פתאום.

"כן."

"וגם תחזרי באוטובוס שישים ושלוש?"

"כן. לא! אבא שלי יבוא לקחת אותי."

"מכאן?"

"כן, למה את כל כך מתפלאת?"

"אני לא מתפלאת. הוא יעלה?"

"לא, אני ארד, בשש."

"לפינת הרחוב?"

"כן."

"אז איך החופש?"

"יופי."

החופשה הגדולה התחילה כמעט לפני חודש. בטלפון היא אמרה שאימא שלה מתעקשת שתגמור את הלימודים האקסטרניים וש"זה נורא משעמם."

"אז מה את עושה בחופש?"

"יש לי חבר," הכרזתי בהתרגשות.

"יש לך חבר? מי, מי זה?"

"זוכרת את זה שדומה לג'יימס דין? אנחנו עכשיו באותה הכיתה. יום אחד, בהפסקה הגדולה, אחרי שהחלפנו מבטים כמעט בכל הפסקה וגם בכיתה – את יודעת, אנחנו רק שלוש בנות והבנים מצפים מאתנו להמון וכל הזמן תוקעים בנו עיניים, כיתה ראלית, את מבינה. בקיצור, באחת ההפסקות הגדולות משכתי אותו במבט לספסל האבן. עמדנו שם והוא חסם אותי עם הזרוע מאחורי הספסל. עמדנו נורא קרובים ואז הוא הציע לי חברות. זהו."

"איך קוראים לו?" עלה מתוכי קול שאוּל.

"חיים."

"ואתם... את יודעת..."

"לא! אנחנו... מתנשקים ו... ככה, את יודעת..."

"את אוהבת אותו?" היא שאלה בחוסר אמון.

"בטח! במחנה הקיץ היה הכי נהדר, כי היינו שבוע שלם ביחד, גם בלילה..."

"אז מה קרה בלילה?"

"כלום. הבנות ישנו לחוד, אבל התגנבנו והיינו ביחד."

"כל הלילה?"

"לא!"

"ומה עשיתם?"

"עשינו חיים..." נערות הצחוק התפרצו מפיך מקוטעות. נסוגותי מפני אצבעותייך הצובטות והן לא נשלחו הפעם אל זרועי.

"ואיך היה מחנה הקיץ?"

"שמח, חזרנו צרודים."

הגחתי מבין הצללים ויצאתי אל המרפסת. את הלכת בעקבותיי. לפני שלוש שנים נהגנו לשבת על רצפת המרפסת ולהשחיל את רגלינו בין עמודי מעקה הברזל המפורזל. פתאום זה נראה ילדותי. ישבנו על שני כיסאות שניצבו שם דרך קבע והסתכלנו על הרחוב שמתחתינו.

"יש כאן המון אוטובוסים," אמרת סתמית.

"כן."

"אצלנו שקט כל כך." אימא שלה הופיעה בפתח. "אתם רוצות משהו, ילדות?" שאלה.

"לא," ענינו ביחד, ואת אמרת: "תודה." כשאימא שלי נעלמה מאחורי הדלתות הפעורות, שאלת "איך הייתה שנת הלימודים שלך?"

"תגידי, ב'מטריות שרבורג' כבר היית?" היא התפרצה לפתע והירוק בעיניה הבליח.

"כן, אוי, איזה סרט נהדר!"

"עם מי הלכת?"

"עם חיים. ואת הלכת?"

"בטח!"

אימא שלה חזרה ובידה טבלת שוקולד. "קחו," הפצירה, "שיהיה לכם מתוק בפה..."

"תודה," אמרת, ואני שתקתי, נועצת את עיניי ברחוב שנשקף מבין עמודי המעקה.

"אז איך הייתה שנת הלימודים?" שאלת שוב, וקילפת את הנייר מעל טבלת השוקולד.

"לא חשוב."

"לא קל בכיתה ראלית עם כל כך הרבה בנים," אמרת ושברת את קוביות השוקולד באצבעותייך המשועממות. פתאום מסתכלים עלייך כמו על... בת... וגם ראלית. הקשר עם חיים עזר לי נו..."

"אם את רוצה לדעת, אז גם לי יש חבר. לא בדיוק חבר, כי הוא הרבה יותר מבוגר מאתנו, אבל הוא מנגן בטרומבון. הוא מנגן ג'ז," התפרצה לתוך דבריי.

"באמת? איפה הכרת אותו?"

"סתם, הלכתי להופעה והוא ניגן שם, ו... ככה הכרנו, ואנחנו יוצאים לפעמים..."

"אז אתו הלכת ל'מטריות שרבורג'?"

"כן."

"וההורים שלך יודעים?"

"השתגעת!"

שוב שתקנו.

"סרט נורא רומנטי, נכון?" אמרתי לבסוף.

"העיקר שם זה המוזיקה, זה מה שחשוב," פלטתי בזעף. "את בכלל אוהבת ג'ז?"

"הוא הסביר לי את המוזיקה," אמרה בגאווה.

"מה הוא הסביר לך?"

"כל מיני. ראית את זה, לא?"

"בטח. אז מה הוא סיפר לך על הקומפוזיטור?"

"אה...לא הרבה, הוא צרפתי."

"זה כל מה שהוא אמר לך?"

"מי?"

"הטרומבוניסט שלך," רעד זגוגי חלף על פנייך והקפיא לרגע את האישונים, והם התעטפו בנבט חיוך.

ליוויתי אותך החוצה. ראיתי אותך יורדת במדרגות בעצלתיים, נתונה במחשבות, אבל המדרגות זכרו אותך, דילגת עליהן כמו דרור אפור. נכנסתי אל הבית ורצתי אל החלון, הצצתי מבעד לחרכי התריס. ראיתי את ידך נישאת אל הגבה ואת מבטך פונה שמאלה. צדודיתך שמרה על שלווה.

"לבחורה יפה לא צריך לדאוג," פסקה אימא שלך וסימנה בכף ידה ארוכת הציפורניים האדומות תנועה מבטלת.

"מה עניין יופי לכאן, היא עוד לא בת שמונה עשרה וכבר מגורשת," התלוננה אימא שלי באוזני אבא שלי.

ניתקתי מן החלון.

בלילות שמעתי את הד קולותיהם מחדר השינה שלהם, ראיתי אותם מעבר לדלתות הכפולות שהם לא סגרו מעולם. אבא שלי אמר שאוכל להיות פקידה במשרד מכובד של עורכי דין או רואי חשבון, שם לבטח יימצא לי חתן ראוי. "היא בחורה יפה," אמר לה בשפתם, זאת שהביאו מ'שם'.

"מה עניין יופי לכאן? היא עוד לא בת שמונה עשרה וכבר מגורשת..." אמרה אימא שלי בפיזור נפש. "היא צריכה תעודת בגרות," סיכמה בייאוש ונעצה באבא שלי מבטים מאשימים. "חבל שלא נשארנו 'שם' והלכנו לתנורים! לתנורים היינו הולכים עם כולם!" ואחר כך מלמלה בשקט: "היה יותר טוב, יותר טוב, ריבונו של עולם..."

אבא שלי כיווץ את מצחו במאמץ וצנח על המיטה. "מה היא תעשה עם תעודת בגרות?" שאל ופשט את גרביו כמו מסיר נטל עצום מכפות רגליו. אימא שלי הבינה שהוא לא יוכל להיות שותף לדאגתה והתרכזה בעצמה במלוא האון.

"אימא, זה לא גירוש ספרד, בסך הכול העיפו אותי מהגימנסיה. את יודעת שאני רוצה להיות זמרת, לא צריך תעודת בגרות בשביל זה..."

"איזה זמרת, מה זמרת, ישמרני האלוהים! צריך תעודת בגרות, זה מה צריך! איזה מין חיים ככה... בלי לימודים. ותסגרי הרעש זה. בבית שלי צעקות בגרמנית! ישמור השם. מי מלמד אותך לשמוע את ה... מוזיקה הזה?"

"הייתי בת שבע. אימא שלי לקחה אותי לטקס סיום הלימודים של בת חברתה הטובה מ'שם' בגימנסיה הרצליה. הלבישו אותי שמלה דקיקה ועל ראשי קשרו סרט ענק, וגם כשישבתי על כיסא העץ היה לי מקום רב. נערה במשקפיים עלתה לבמה, ניצבה לפני שולחן המכובדים והרכינה את ראשה בענווה נוגעת ללב. אישה כבדה בגרביים קצרים ישבה ליד הפסנתר. לנערה היה קול כמו משי לבן. בדף שחילקו בין המוזמנים קראתי לאט־לאט על אוּרידיקֶה שנלקחה מאוֹרְפֶאוֹס, והוא לא השלים עם הפרידה וירד לשאול לחפש אותה. הייתי עצובה כל כך בגלל האהבה שנקטעה באכזריות, ונרגשת כל כך מהנחישות של אורפאוס. 'אורידיקה כבר איננה, מה לי פה בלעדיה,' שרה הנערה במשקפיים בעברית. הייתי בת שבע והחלטתי להיות זמרת, וגם בימים ששכחתי את אורפאוס ואורידיקה לא שכחתי אותם אף פעם."

"אף פעם לא סיפרת לי את זה."

"זה מפני ששכחתי אותם. בכלל, המוזיקה הזאת באה אליי בחלום. כנראה נרדמתי על הכיסא כי שמעתי את אימא שלי אומרת שהילדה יושנת ושזה קשה לילדים המוזיקה הזה, ובכלל הכי טוב אם לא ישירו, "המוזיקה הזה היא של היימח־שמם ואיך מרשים בגימנסיה של יהודים לשיר את זה מבמה. אבל מה לעשות – מי שהלך הלך, מוכרחים להמשיך..."

ישבנו על סלע גדול על קו המים החדש שהוסג לאחור עם שיפוץ הטיילת. צחקנו חרש. לא רצינו ללעוג בפרהסיה לרגשותיה של אימא. שתינו נשבענו שלעולם לא נהיה כמותה.

"את עצובה שנפרדת מחיים?" שאלתי אותך.

"לא, מה פתאום. הוא שיעמם אותי נורא. בנים הם נורא משעממים."

"נכון, בכל זאת הייתם ביחד כמעט שנתיים."

"בערך..."

"אמרת שיש לו מישהי אחרת."

"כן, בטח גם היא תשתעמם בסוף," צחקנו אל הים.

"יש לך כבר ציונים של בחינות הבגרות?"

"עוד לא, אבל הם יהיו טובים."

רגלינו היחפות החליפו תנוחות בקצב מנוגד להלך הרוח שלנו. הן התנדנדו על פני המים, התקפלו לישיבה מזרחית, חובקו חיש אל החיק וחוזר חלילה.

"ואת כבר קיבלת את תוצאות בחינות הבגרות?"

"עוד לא."

"מתי את מתגייסת?"

היא השעינה את כובד משקלה על כפות ידיה ורכנה אל המים. "אני מחכה שיזמנו אותי לבחינות ללהקה צבאית."

"אני מתגייסת ביולי, עברתי את כל הבחינות והמבדקים ועכשיו זה סופי. אני מחכה לגיוס בקוצר רוח."

היא נרכנה עוד מבלי לכופף את זרועותיה והתבוננה במים, מחפשת את בבואתה.

צריחי המסגדים של יפו הזדקפו משמאלנו. "אני מצפה לגיוס בקוצר רוח," אמרת וטמנת אצבע בחול הדק, מערבלת אותו עיגולים עיגולים.

"מה שלום אימא שלך?"

"מנותקת." האצות רטטו בקצף גל חלש.

"האצות נורא מגעילות," אמרתי והרגליים עדיין לא מצאו מנוח. שוב ושוב צנחו אל המים ואז שבו ועלו, נצמדות בחָזקה אל החיק ונרפות לישיבה מזרחית. בבת אחת הפתיעה אותנו השמש בפרץ אחרון של אור וכיסתה את ראשינו בברדס כתום.

"עכשיו גם שחקנית?" שאל אבא שלי.

"זה כמו אוניברסיטה," הרגיעה אימא שלי, "ברוך השם שהצלחנו עם הבגרות אקסטרני והיא עשתה צבא כמו שצריך."

"זה עולה המון כסף," רטן אבא שלי.

"אבל שמה היא תפגוש בחורים טובים," נגשׂה בו אימא שלי.

"מה – מוזיקנטים? קומדיינטים?" התמרמר. "תיזהרי, היא בחורה יפה," איים אבא שלי בקול עמום.

טרקתי את הדלת ונסעתי בפעם האחרונה לבסיס תל השומר, להשתחרר.

שרוך הדרכה היטלטל על כתפך עם כל עצירת פתאום של האוטובוס. דרגות הקצונה התחבאו בקפל הבד שבין הזרוע האוחזת בלולאה לבין הכתף. המדים שלי היו נקיים מדרגות. לא התראינו כל השירות הצבאי. סיפרתי לך על כשלונותיי העקיבים להתקבל ללהקה צבאית ואת ניסית להביע צער.

"זה כבר לא חשוב," אמרתי בביטול ושאלתי לשלום השלד בחדר העבודה של אבא שלך.

"ניפגש שוב," הצעת לי, "עכשיו, כשהשתחררנו..." ההצעה התערבלה אל תוך עיסת הצחוק המוכר, שנישא באוויר, מנופח.

"כן, בטח, ומה שלום אימא שלך?" שאלתי בבהילות.

"אוי, התחנה שלי!" אמרת בחָפזה והאוטובוס השליך אותך מבין זרועותיו המפויחות.

לא התראינו שנתיים.

"אהלן!"

"שלום!"

"מה, את משרתת כאן?"

"כבר לא, תודה לאל..."

"השתחררת?"

"היום, עכשיו!"

"וַאו! ממש עכשיו! מה זה, שחרור מוקדם?"

"כן, אני הולכת ללמוד מוזיקה."

זמרת, כמו שרצית, כמו שאמר לך המורה שלך. כל מה שתרצי!

עמדנו זו מול זו, נטועות במקומותינו, כמו עמודי תווך. לפתע, מבלי להבין מדוע, אחזתי במותניה וקיפצנו על המדרכה, משמיעות קריאות רמות: "הלוואי שנזכה! הלוואי שנזכה!" כל מיני כלי רכב צבאיים חלפו על הכביש שלפני מחנה תל השומר והנהגים הרעיפו עלינו מבטים וראו כיצד התחבקנו כמו במקרה.

"רגע," קראה. צִייַתּי."חכי! לא שמתי לב. קצינה וגם מדריכה!"

עמדנו על הכביש לפני שער הש"ג, נשימותינו טרופות. "איזה יופי!" אמרה בפרץ שמחה. זאת לא אמירה אירונית, חשבתי, היא באמת מתפעלת משני הברזלים שמקשטים את כתפי.

"אני לא משרתת בבסיס הזה," אמרתי במהירות, "אני מסתובבת בארץ. אבל עוד ארבעה חודשים – ואני עפה!"

"למה כל כך הרבה זמן?"

"בגלל זה," נגעתי בשני הברזלים על כתפי. גם אצבעותיי גילו להם חיבה.

עיניה שלחו עיגולי אִזמרגד חמים אל כתפי האחת.

"ואחר כך?" שאלה.

"אחר כך לאוניברסיטה העברית," טנדר יצא משערי הבסיס ואני הסטתי אותנו במהירות מהכביש שעליו קפאו דילוגינו.

"מתמטיקה," אמרה בהתפעלות, כמבינה, ולכסנה אליי את החריצים הירוקים שלשנייה אחת בלבד שיוו לפניה מראה שֵדי. אז הניחה לכתפי המעוטרת כמו שמניחים תינוק ישן במיטתו.

"כמו שרצית, אוי!" נאנחה, ואני שלחתי את זרועי וחיבקתי את כתפה.

"אוי ויי, לא סתם אוי!" השבת בצחוק, ואני לא נרתעתי מהזרוע שחיבקה את כתפי, אלא שלחתי את זרועי והשלמתי את החיבוק, עשיתי אותו סימטרי. החוט המקשר ניעור לתחייה ומחק את הזמן שחלף מאז פגישתנו האחרונה.

האוטובוס הגיע. ידינו אחזו בלולאות העור, והאוטובוס טלטל אותנו ימינה ושמאלה בתואם גמור.

"מה שלום אימא שלך?" שאלה. שרוך ההדרכה התנדנד על כתפי המורמת בעצירת פתאום של האוטובוס.

"אוי, התחנה שלי!" נבהלתי וקפצתי החוצה.

נפגשנו ב'קפה ורד'. התבוננו זו בפני זו, מנסות לאחות חלקים נשכחים, לברר כמה שונה תהיה התמונה החדשה. את הנחת את זרועותייך על שולחן ואני נשענתי עליו במרפק, מכסה את פי בכף היד.

"את עוד כוססת ציפורניים," אמרת ופיך נפער, חושף את החניכיים. אבל לא צחקת.

"כן," השבתי מבלי להסיר את כף היד מעל הפה. העיניים של שתינו אצרו צחוק נרגש. באישונייך התרוצץ משהו שחיפש אצלי מקום פשוט להפריח בו את ניצן האירוניה הידוע שלך.

"השתנית."

"גם את."

"אני מאוהבת."

"אה," אמרה וכף ידה נשרה אל השולחן בשקט, כמו עלה שלכת. פיה שנותר אדום כשהיה חייך חיוך קטן ולא אמין ועיניה מצמצו כמה פעמים, מעמידות פנים מופתעים.

"הפעם באמת," אמרת בנימה משכנעת, וחניכייך הילדותיות נחשפו עוד, אבל נערות הצחוק לא נשמעו.

"זאב, קוראים לו זאב. הוא סטודנט למשפטים, שנה שנייה, באוניברסיטה העברית. הוא ותיק," הסברת, והמילה האחרונה התגלגלה בפיך במין הגייה מוגזמת שגרמה לתי"ו להישמע כמו צד"י. התכוננתי בתגובה מותנית לצחוק שיישלח לעברי ולאצבעותייך הצובטות אך התבדיתי ונכלמתי כאילו אבדת לי.

"ושלומך?" שאלת. באותו הרף עין לא היה בי רצון לשוב ולמצוא אותך. ההווה שלי היה ספירלה של כוכבים, בניתי במאמץ את מה ששתי שנות השירות הצבאי בבסיס משעמם ועבודה טיפשית החריבו. שרתי, שיחקתי וטוויתי חלומות מדויקים על העתיד, ואת דיברת אתי על אהבה? לי לא היה עניין באהבה. אני הייתי כל הגיבורות הרומנטיות־טרגיות של סיפורי האהבה בסרטים. נראיתי כמותן, התנהגתי כמותן, ובעיקר סבלתי והתגעגעתי כמותן, וכל הדמויות הגבריות, מן הקשוח ועד למעודן ביותר – היו מאהביי. עוד חיים אחד לא יעלה ולא יוריד, חשבתי, וכבר לא היה לי אִכפת אם גם האהבה החדשה תשעמם אותך במהרה.

"הוא חתיך," גדעת את מחשבותיי. חתיך? איך נשמעה המילה הזאת בפיך? איך נשמעה מפיך?

היא הקשיבה בתשומת לב מרוחקת. עיניה נתחמו בהדרגה בגבולות הירוק הבולט ודעתה הוסחה לחלוטין. נזכרתי באלכס. פגשתי אותו כמה פעמים, הוא היה קצין קרבי ואף פעם לא שאל עליה.

"פגשתי את אלכס," אמרתי, מקווה להחזיר אותה. "בצבא. הוא קצין קרבי..."

"איזה אלכס?"

נאקות הצחוק התפרצו מתוכך פתאום. נערת ונטפלת לזרועי בצביטות כמו בימי הגימנסיה. היושבים בבית הקפה התבוננו בנו בתימהון.

"את כזאת נרקיסיסטית," אמרתי וייבשתי את דמעות הצחוק. "אלכס למד אתנו בגימנסיה. זוכרת? בלונדיני שהתחיל אתך? זוכרת?"

היא התבוננה בפניי כאילו זה עתה זיהתה אותי, ועיניה שבו אל גבולן.

"אני זוכרת את אלכס, אני לא סנילית..." התנצלה בביישנות נחמדה, ואני אמרתי בפרץ של נדיבות נסערת: "תשמעי, כמה מחבריי החדשים עושים קומזיץ על הגבעה ב... לא זוכרת... אני אבקש מיוחאי שיבוא לקחת אותך."

"איזה יוחאי?"

הפעם צחקה אתי.

"בואי. תבואי?"

היא נשאה את הספל אל פיה. עיניה היו מוחשכות.

ירדתי מעל האופנוע של יוחאי, ידידך, שנשלח להביא אותי. לרגלינו השתרג גוש אפל של צמחייה צפופה. מתחתיה נצנצה תל אביב באלפי נורות זעירות.

"אמרתי לך שזה קיצור דרך," יוחאי הרגיע בנימה מוטעמת, נעימה. אלפי הנורות הקטנות הסתחררו תחת רגליי ועיניו של יוחאי צחקו – קטנות, אוצרות בזוויותיהן דמעות רבות. שאלתי את יוחאי היכן אנחנו נמצאים, ואת הסטת את הצמחייה העבותה בשתי ידייך וחשת לאחוז בידי. "קיצור דרך... שביל נסתר... רק שתינו... בואי אתי," לחשת והולכת אותנו דרך השיחים בשולי חצר הגימנסיה, חולפת על פני הילדים המעשנים. מרחוק נסקו ילדים בהירים אל הסל והכדור השמיע נקישות קצובות. האורות של תל אביב התפצחו מתחתינו...

"עצרי, לאן את הולכת?" קרא יוחאי ותפס את זרועי, "מה קורה לך, כמעט נפלת לתהום..."

בקרחת החורש דלקו שרידיה האחרונים של מדורה. ריח חושני היתמר ממנה ועלה בקו דק השמימה. הריח התערבב עם ההבל החם שעלה מהדמויות הרובצות סביב. פה ושם נקשו בחשֵכה מילים עגולות כמו גולות זכוכית והתנפצו לשברי צחוק. גִצים אחרונים זינקו מתוך הגחלת והאירו אותך. צנומה, מכונסת על הקרקע. אצבעותייך שאחזו בסיגריה אחיזה אנינה בין השיחים שבשולי חצר הגימנסיה כלאו אותה עכשיו בנוקשות. לא ידעתי שאת מעשנת. התבוננתי בקצה הלוחש של הסיגריה ובשטח המגע הקטן של גופך עם האדמה, כה קטן עד שהריח שנדף מן המדורה כמעט לא נגע בך. רק שוויון הנפש האצילי שנָגַהּ ממך אז, בין השיחים, חסר.

ניחשתי אותה בין הצללים: הילדה שמתקיימת דרך עיניהם של אחרים. "תכירו, תכירו," הצגתי אותה בפני הנוכחים והיא הייתה מרוחקת, מודעת לתנועותיה, מתכננת אותן היטב.

"תכירו, תכירו," אחזת בידי והובלת אותי בין הצללים הרובצים על האדמה, מסחררת אותי ביניהם עד שאיבדתי את חוש הכיוון. ואת, חיישנית, עומדת על המשמר, הנדת בראשך לעבר זאב. ניחשתי מי הוא לפי התלתלים הארוכים והגיטרה. בדיוק כפי שתיארת אותו, את מושא אהבתך. הוא ישב בחברת נערה בעלת פה רחב שנפער כאשר ראשה נזקף. שׂערותיה, שאותן מתחה ויישרה בכוח לכבוד המסיבה, התנערו. הלחות השיבה להן את נפשן המתולתלת.

"זאת שָׂרי," לחשת באוזני, "היא הייתה אתי בצבא, היא חברת ילדות של זאב, ממש מכיתה א', היא הכירה לי אותו. הוא שם." לסתותיה של שׂרי התרחבו ונפערו שוב, היא געתה בצחוק שהיה זהה לשלך. בהיתי בה בתימהון. היא סיגלה לעצמה את צחוקך... אם כי בפיה אבדה צלילותו.

היא בחנה את שׂרי בסקרנות גלויה מהולה בסלידה, וזו כמעט התעלמה ממנה. שׂרי ואני הכרנו בקורס קצינות. רוב הבנות בקורס היו בוטות, דעתניות ובעלות מחשבה חריפה והומור גס כמעט. בתחילה הרגשתי יוצאת דופן, אבל כיוון שרציתי מאוד להיות קצינה התקרבתי אליהן, ובעיקר אל שׂרי. כשאמרתי לה שאני בטוחה שיש בה מידה של רגישות, השיבה שהיא מקווה שאני טועה, אבל מאז נתנה בי אמון, ובשעות החופשיות שלנו שוחחנו ארוכות. בתוך זמן קצר ביקשנו שיעבירו אותנו לכיתה אחת. אחרי הקורס הוצבנו ביחידות מודיעין שונות ושוטטנו ברחבי הארץ. התראינו פחות, אבל היה לנו הרבה במשותף. שׂרי סיפרה לי שהיא בת יחידה להורים מבוגרים שהגיעו לארץ אחרי המלחמה "ורק כותונותיהם לעורם."

"אבא שלי היה רוכב על אופניים ישנים ברחבי העיר, קונה ומוכר גרוטאות," סיפרה. "אימא שלי אישה דיכאונית, כל הזמן נאנחת, חונקת אותי ברחמים עצמיים. אני לא מזכירה לה אף אחד מבני המשפחה הקודמת שלה – היא אומרת את זה בפירוש. אני לא דומה לאחיותיה החמודות ולא לאחֶיה שהיו כולם מענטש. את יודעת מה זה מענטש?"

"לא..." צחקנו צחוק אחיד.

"מענטש זה בן אדם," אמרה שׂרי בקול נמוך, מחַקה נימה סמכותית. "אבא שלי לא היה ממש 'מענטש' לפי אמות המידה האלה, אבל הוא עשה המון כסף בתוך עשר שנים ואחר כך מת. עכשיו יש לאימא שלי הכול – דירה ענקית ומודרנית וכלי כסף כמו במערה של אלאדין. אימא שלי מכורה לכלי כסף. אבא שלי אפילו הספיק להשקיע באמנות," אמרה ברצינות מוגזמת.

"מה הוא עשה?"

"הוא קנה עבודות של ציירים ישראלים מפורסמים, כאלה שמומחים המליצו לו, כי זה שווה המון כסף..."

"גם לאבא שלי יש אוסף של אמנות ישראלית במרפאה שלו, אבל הוא רק אסף אותו, קופת חולים שילמה."

הסתכלתי בחיבה על שׂערה הסרבני של שׂרי ששב והתקרזל מן הלחות אחרי שטרחה שעות רבות על יישורו, ואחר כך על השׂער השחור החלק והנוצץ שלה. "אהלן," הפטירה שׂרי לעברה והשׂער האפל נע בכבדות אחידה.

"שלום," השבתי לחברתך שׂרי והיא פנתה ממני והחלה לדבר עם מישהו אחר. הסתכלתי בזאב. התלתלים הארוכים שלו ליטפו את הגיטרה כפי שליטפו תלתליה של המורה שלי לפסנתר את הקלידים כשהשתוחחה מעליהם, וכפי שנגעו באקראי בכף ידי. הוא צבט את המיתרים ושפתיו מלמלו את מילות השירים. כשהצגת אותו בפניי, עפעף באדישות מבלי לחדול לפרוט על המיתרים, וגם את האוזן לא התיק מהם. זרועותייך רפו ונמשכו אל האדמה. העפתי בך מבט חטוף והבנתי מיד. זאב לא מתעניין בך.

"קוּמבאיה מיי לורד, קוּמבאיה," שרנו בלחש. זאב התבונן בי בהפתעה. "איזה יופי!" אמר במין טנור חנוק, ויוחאי הוסיף ברצינות מבודחת: "היא שרה יפה, החברה הזאת שלך."

"גם ל יש קול יפה." ניסיתי את ההרמוניה והמקצב של קולו המשועשע. הוא גיחך: "אכן, אכן יפה, קול של איכר..." לשמע הדברים טלטל זאב את גופו ופער את פיו בצחוק כמעט אילם. את צהלת בצחוקך המוכר, שמחק בבת אחת את הריחות החושניים ועורר מיד את ריח כריך הגבינה ואת הריח המעופש שנדף מחדרי השירותים של הגימנסיה.

כשנוכחת שאינני מצטרפת אל הצחוק נשמטו כתפייך ואצבעותייך המפונקות צנחו בחוסר אונים. שתקת שעה ארוכה, שכחת אותי. ישבנו רחוקות זו מזו. השיחות הסתמיות זחלו בלחישה בין הרובצים עד שהתמסמסו בעשן המדורה. קמתי ובאתי לשבת לצדך. הסתתרנו מאחורי העשן המיתמר דק, והאפלולית המגוננת העירה בי געגועים שהיו לי לזרא.

המדורה כמעט כבתה. אפלה רכה התפשטה באוויר. זרועותינו עוד חבקו אישה את כתפי רעותה.

"השתנית," אמרתי לך, בונה אינטימיות כפויה מעט, ואת רק חייכת באזלת כוח.

"הזאב הזה..." אמרתי לך.

זאב ניער את תלתליו ופתח בשיר נוסף. זרועותינו המתחבקות צנחו אל האדמה.

"הזאב הזה..." חזרתי ואמרתי בשקט קרוב לאוזנך, אבל את הצטרפת בקול אל השירה, מגביהה את סנטרך.

שירתה זחלה בשקט בין הקולות המחוספסים, אבל היא השתדלה מאוד להבליט את קולה היפה. יוחאי התפעל ועיניו הקטנות הבריקו, משועשעות. שׂרי השיבה לו חיוך פזור נפש. מזווית עיני התבוננתי בזאב המתמסר לגיטרה שלו. הייתי חשופה, אבל הלב עלה על גדותיו. הוא גרם לי לשכוח את יופיין של הסונטות של בטהובן, את גאונותו של יוהן סבסטיאן. הקיום התמצה בשירים שזאב ניגן בגיטרה.

שרוי במין בדידות משועממת, הרים זאב את ראשו ממיתרי הגיטרה וחיפש את מקור הצלילים הנקיים. בכל פעם שנשא את ראשו חדלתי לשיר בכוונה והוא שב והצמיד בלי אכזבה גדולה את אוזנו לגיטרה, מקשיב לנהמת גופה. אצבעותייך הורמו מאליהן ומנו בסבלנות את שערות גבתך הימנית. על מה חשבת? יוחאי החליף מילים עם שׂרי, והיא התרוממה בינתיים מן האדמה ונאנחה ברווחה. הוא הרבה לומר "נו," אולי כדי שלא להשתמש במילים שיש להן משמעות, ואת המשכת למנות את שערות הגבה ומחשבותייך נסתרו ממני.

"אם נותנים את הלב למישהו שלא רוצה בו, הלב אבוד לעד, אי אפשר לקחת אותו בחזרה."

"מה זה?"

"סילביה פלאת אמרה את זה,אני חושבת..."

"מי?"

"לא חשוב."

שכבנו על השטיח האדום בחדרי שבבית על יד הים.

"השטיח הזה נורא דוקר," אמרת.

"כי הוא בעצם כיסוי מיטה. הוא מהחורף הקר של 'שם'." גלגלנו אותו והשתרענו על הרצפה הקרירה.

"על מה את חושבת."

"עליו. כל הזמן עליו."

"למה? מה יש בו?" ובטרם חדרה להכרתי הנימה הביקורתית של דבריי אמרת: "סמכות, בגרות..."

"תשובה מוכנה..." התרוממתי מן הרצפה בהפתעה. גם את נראית מופתעת.

"אני מרגישה שהוא האיש שיאמר לי שאני יכולה להיות כל מה שארצה," אמרת בדבקות, "אני יודעת שזה טיפשי."

בקומה השנייה של קפה ורד היית לרגע אחד שונה, מסקרנת – אבל רק לרגע אחד. חוסר העניין של זאב בך מחק וטשטש את דמותך הזוהרת. אני לא יכולתי לעשות למענך דבר חוץ מלשנוא אותו.

"מה היית רוצה יותר מכול?" שאלת.

"שיֵדעו מי אני," עניתי החלטית.

"הכרה," אמרת ומצצת את הסיגריה בכוח.

שכבנו על הרצפה בחדרה הפונה לרחוב סואן, ורק אחרי חצות התבהרו קולות היושבים בקיוסק מתחתינו.

"איזו מין מילה זאת, הכרה..."

"מין מילה."

"מילה קרה."

צחקנו, והיא התגלגלה ושכבה על הבטן. גופה הותיר אד לח על המרצפות הישנות.

"נרגשת לקראת תחילת הלימודים?" שאלתי.

"למה את מתכוונת?"

"את יודעת, עיר אחרת, אוניברסיטה, מתמטיקה, רק מתמטיקה..."

"אני סקרנית..."

"סקרנית? טוב, אני לא ממש מבינה בכאלה תשובות," אמרתי בסגנון הדיבור של הבנות שהחליפו סיגריות בבית השימוש של הגימנסיה. את שילבת את רגלייך ועמוד השדרה שלך התארך לאטו עד שישיבתך הזדקפה.

"אני קצת פוחדת... אני לא ממש בטוחה... רק הוא... רק בשבילו... הוא שם, זאת נקודת האור שלי."

"והמתמטיקה האהובה שלך?"

"כן, אהובה! אבל לנסוע מכאן? כל חיי הייתי כאן. פתאום לשנות הכול. אני לא יודעת איזו מין עיר זאת ירושלים, בטח לא עיר גדולה כמו שאימא שלי אומרת." חייכנו בשתיים.

"וההכרה?"

"כן, הכרה," אמרת מהורהרת והִצַּתְּ עוד סיגריה.

"הגברת מבקשת הכרה!" הכרזתי חגיגית.

"הכרה! עקרה! עקרה! עקרה!" קראת והתגלגלת אליי.

בחוץ פילסו קולות האנשים את דרכם בענני לחות, מתעבים בעטייה, מתעייפים בסופי המשפטים. גם גופי הותיר אד לח על המרצפות המצוירות של חדרי. נעמדתי על רגליי וישרתי את מסגרת הזהב המצועצעת שבמרכזה תליתי שושנת נייר אדומה.

"מה קרה," שאלתי, ואת יצאת אל המרפסת. בקיוסק מול הבית עישנו ודיברו בקול רם.

נכנסתי אל החדר רק כדי לקחת עוד סיגריה והיא באה בעקבותיי. הִצַּתּי אותה במרפסת, פניי אל הרחוב.

"את מעשנת המון," אמרה כשהצטרפה אליי, נשענת על מעקה הברזל המסולסל והמתקלף של המרפסת.

"את לימדת אותי," לגלגתי, ועפעפינו רכנו אל הלהבה הקטנה של הגפרור שהאירה את פנינו בחושך.

מועקת החמסינים של תקופת החגים הלמה את מצב הרוח של שתינו. הייתה אמנם ציפייה הדדית אבל אף אחת מאתנו לא ידעה להגדיר אותה, והיא ההתפוגגה תמיד מיד לאחר שנפגשנו. כל אחת ציפתה שהאחרת תאמר או תעשה את הדבר שישנה – שיאיר את הדברים באור מדויק יותר, אבל שתינו לא הבענו את המשאלה במילים. לא דיברנו על זה. ובכלל, דיברנו מעט מאוד.

היא התמסרה לחלומותיה הילדותיים שבאמת ובתמים לא מצאתי בהם כל עניין. אני חיכיתי במתח למעבר לירושלים. ייחלתי לו. בד בבד גברו החששות לעזוב את המוכר והבטוח, חרדתי מפני הבדידות בעיר זרה, מעבר להרי החושך. אבא שלי הלאה אותי בתקוותיו המופרזות ואימא שלי התקרבה מדי יום קצת יותר לוורשה שלה. אין ספור פעמים החלטתי לבטל את ההרשמה ולהישאר בתל אביב, אבל אז, בבת אחת, היה לבי מתמלא רגש ועולה על גדותיו ומורא קודח העיק על הסרעפת. הוא שם! שם יתחילו חיי האמִתיים.

כרכנו את השיחות שלנו סביב הגולם הזה. המוזיקה הייתה מקור נחמה.

אולם הקונצרטים במוזאון היה מלא מפה אל פה. פולנית וגרמנית מעורבות במילים נחוצות בעברית התעופפו בחלל האולם ופוגגו את חשיבותו של הדבר שחצץ בינינו ואת הקשר שלו למציאות.

"אל תסתכלי," לחשתי לה. "לפנינו, באחת השורות הראשונות יושבים מכרים של הוריי, אני מקווה שלא יראו אותי, אין לי חשק לדבר אתם." היא הציצה בסקרנות.

"'דודים'?" שאלתי, מנסה להתלוצץ, אבל את סובבת בעינייך הנמרצות את האולם הקטן ואמרת בסיפוק: "די מלא יחסית לקונצרט של מוזיקה מודרנית..."

רביעיית לאסאל הגיעה מאמריקה – ארבעה גברים שנתלשו מאירופה. שלושה הספיקו לברוח, והרביעי עבר את כל שנות התופת 'שם' ורק אחר כך נסע לאמריקה וחבר לשלושה. ועכשיו הם רביעייה שמתעלמת כמו במופגן מהקלאסיקה הגרמנית הנגועה, ומנגנת בעיקר מוזיקה מודרנית. לא ידענו מיהם וֶבֶּרְן ובֶּרג. בתכנייה נכתב 'שש בָּגָטֵלוֹת'. בשעה שהרביעייה כיוונה את הכלים וחיפשה בסבלנות את הצליל המדויק ניסיתי לנחש מי מהם היה 'שם' ומי נושא את אשמת הניצולים. הם ניגנו כמו מתוך כורח. התלות ההדדית ביניהם הייתה כה גלויה וחשופה, כה מרגשת, עד שהתביישתי על הניסיון להפריד ביניהם במחשבה נואלת. השאוֹל של אורידיקה רודף אותי, חשבתי. המוזיקה הייתה שונה. לא יפה אך מסקרנת. שלפתי את כרטיס הכניסה וכתבתי מאחוריו: "צלילים מזוקקים." את הצצת לראות. "מזוקקים?" כתבת ועיווית את פיך.

לקחתי מידה את הכרטיס. מחקתי את המילה המצחיקה 'מזוקקים' והוספתי באותיות קטנטנות וצפופות: "התקופה הרומנטית מתה." החזרתי לה את הכרטיס והיא סימנה שאין עוד מקום לכתוב עליו.

בתוך השקט המתרכז במוזיקה, התחלת לחטט בכיסים, להתכופף לכאן ולכאן, וזה הרגיז את היושבים מאחורינו ועורר בנו גלים של צחוק חנוק.

היא נעצה בי מבט סקרני, מתאפקת מלצחוק, ואני מצאתי סוף־סוף את הכרטיס שלי וכתבתי עליו "אין בכלל נושא, אין רֶפּריזות. מה נגיד למורה לפסנתר?"

הצחוק פעפע בך והרעיד את כתפייך. הרכנתי את ראשי ובלעתי את הצחוק. את הלטת את מצחך בכף היד. המרפק היה מונח על מסעד הכיסא שלי. אמות ידינו נשקו כאילו חלקנו זרוע אחת. הזזתי את זרועי. השינוי בתנוחת הגוף היה מזערי, בלתי מורגש כמעט.

היא חטפה את הכרטיס מידי וכתבה: "ואף על פי כן באך נוע תנוע..."

"בעיקר באך של ז'אק לוסייה," גיחכתי בלחש. "ש...ש...ש..." היסו אותנו מאחור, ואת כיווצת את גבינייך במורת רוח משועשעת. החנקתי עוד גל צחוק והקהל מחא כפיים מנומסות. נתנו דרור לצחוק העצור, וכשהנגנים חזרו להודות לקהל קמנו ויצאנו.

אחרי הקונצרט שתינו קפה במרפסת מוקפת חלונות מלוכלכים. את נברת בתיק הגדול, מחפשת את הסיגריות שלך ואני חיפשתי לשווא את בבואותינו בזגוגיות המלוכלכות.

"מתי את נוסעת לירושלים?" שאלה לפתע.

"עוד מעט," השבתי לה, מחטטת בקדחתנות במעמקי התיק.

"הוא כבר יהיה שם?" הרמתי את קולי ולא הסרתי את עיניי מהזגוגיות המלוכלכות.

"לא יודעת," ענית ופנייך השתנו.

"ומה הוא אומר?"

"באיזה עניין?"

"בעניינכם."

"כלום."

"אני לא רוצה שנקפיא את הזמן... אם זה מה שאת חושבת... ואני לא שואלת את כל השאלות האלה מתוך כעס," אמרתי.

"לא, אני לא חושבת ככה, מה פתאום? לפעמים אני פשוט רוצה כבר להיות במקום אחר. אני רוצה לעוף, גם אם זה כרוך בפרידה כואבת... זה אידיוטי."

"אני יודעת, איקרוס..."

ניסינו לדחוס את העבר שלנו לתוך תבנית שתהלום את ההווה ותקדם את העתיד ולא הצלחנו.

"תגידי, משפטים לומדים באותו מקום שלומדים מתמטיקה?" שאלתי בהתעוררות. לא ענית. אנשים יצאו מבית הקפה והוא הלך והתרוקן. המאפרה שלך עלתה על גדותיה. אני עוד התעקשתי לחפש את דמויותינו בזגוגיות המלוכלכות. בסוף הצלחתי לראות את האִמרות הכחולות של מדי הגימנסיה ואת החצאיות הכהות כמו של ילדות מהגולה. פסענו זו לצד זו, מתרחקות, כמו בקולנוע לפני שהמילה 'סוף' מופיעה על המסך.

"טיילנו פעם לאורך הירקון בתלבושת אחידה?" שאלתי.

"הירקון היה רחוק." העפת מבט בשעונך ובנימה צוננת הוספת: "יאללה, בואי נלך."

עצים רחבי ענפים הכתימו בפֵרותיהם המעוכים את המדרכה. בחסות שעת הלילה המאוחרת שלחתי יד אל מותנייך ואת הקפת בזרועך את כתפיי. צעדנו כברת דרך, אחוזות ושותקות.

"בואי נלך לראות את דון ג'ובני בפילהרמונית."

"דון ג'ובני?"

"כן, ביצוע אופראי עם ג'וּליני ומקהלת רינת. תלבושות ו... הכול, אבא שלך ייתן לנו את המינוי שלו בשמחה, לא? מתי?"

"בשבוע הבא?"

אבל אחר כך כבר לא שמעתי ממך.

"היי," שמעתי קול מוכר, "זוכרת אותי?"

אימא שלי שלחה אותי ל'דודה' לקחת ממנה מצרכים שקנתה לנו בשוק לכבוד החגים. ביקשתי מהנהג שיזכיר לי לרדת בכיכר המושבות ומניתי את העודף בדרך אל המושב. מולי עמדה נערה בפנים לוהטים כמו אחרי התקוטטות.

"את לא זוכרת. אני שׂרי. נפגשנו בקומזיץ."

"כן, מזמן, אני זוכרת." זכרתי תלתלים שהלחות החזירה להם חיים לאחר שגוהצו באכזריות, ופה פעור בצחוק שדמה בכול לפיך.

"את נוסעת?" שאלתי בטיפשות כשהתחיל האוטובוס לנסוע. היא דחקה את עצמה למושב ונצמדה אל החלון. התיישבתי על ידה. לולאות העור התנדנדו בין הנוסעים המעטים שהתפזרו בין מושבי האוטובוס, ואני התאמצתי לקיים שיחה סתמית.

שׂרי קיפלה את הברכיים והניחה אותן על משענת המושב שלפניה והסתכלה אל הרחוב שדהר לצדנו. אחר כך החליקה על המושב עד שגבה התעגל. הצטופפתי לצדה והיא התרווחה ודחפה אותי. הרחובות חלפו על פנינו ביעף ומדי פעם עצרו ממרוצתם. הנהג פתח את הדלתות בנפיחה ושב וסגר אותן.

"את יודעת שאני נוסעת מכאן," אמרה פתאום ודחקה אותי לקצה הספסל.

"באמת, לאן?"

"לקנדה." היא ניסתה לשוות לדבריה נימה רגועה וזו נאבקה בצליל הצורם של קולה. "להוריי יש שם חברים שירדו לפני עשרים שנה. יש להם בן שעשה דוקטורט בפילוסופיה של המדע, אבל הוא היפּי. אני נוסעת אליהם; אליו, למעשה." הדגישה, ופערה פה שכבש כליל את פניה.

"לא רצית ללמוד היסטוריה של ארץ ישראל?" שאלתי בסקרנות שהפתיעה אותי.

"רציתי, אז מה."

"אז לא חבל לך?"

"מה פתאום! אני בורחת מהפרובינציה המושחתת הזאת לעולם, את תופסת? אני נמלטת לנצח מהספינה הטובעת הזאת."

נעצתי את מבטי בפניה, אני מכירה את כיווץ העיניים הזה, היא ממציאה, ממציאה הכול ברגע זה. הייתי מרותקת לסצנה הדרמטית שהתרחשה מולי.

"'סתכלי עליך," היא המשיכה בזעף, "עם הכישרון והשמות של המוזיקה שאת זורקת ככה, וכל היומרות. את מסוגלת לחשוב על עוד מישהו חוץ מעל עצמך?"

לא הייתי מוכנה להתקפה כזאת והיא הביטה ברחוב, ברכיה נשענות על מסעד הכיסא שלפניה. לרגע מוצל אחד השתקפה דמותה בחלון, נחבטת בשלטי החנויות של רחוב אלנבי.

מצמצתי והיא שאלה בתרעומת למה אני מתכווצת ככה, ואני חייכתי סתם.

"לי אין חלומות גדולים, את מבינה," שאגה בפה פעור. "אני לא רוצה לכבוש את העולם, אני לא רוצה שיֵדעו מי אני, אני לא צריכה... פרסים, הכרה, שטויות. אני רוצה לחיות חיים... נקיים, נורמליים. ממילא כל החלומות מתנפצים." היא הליטה את פיה בכף היד ואספה במאמץ את המרפקים אל חיקה. "אתן שתיכן חיות בעולם ילדותי עם החלומות שלכן," המשיכה, והאוטובוס עצר באין־ספור תחנות, מטלטל אותנו על מושבינו.

"מה דעתך על זאב?" שאלה פתאום.

"אני בקושי מכירה אותו."

"הוא חתיך, לא?"

הוא בסדר..."

"החברה שלנו משוגעת עליו."

"כן."

"ואת חושבת שזה הדדי?"

"איך אני יכולה לדעת. בקושי החלפתי אתו כמה משפטים." התחמקתי. עדיין לא הבנתי לאן חתרה.

"הוא אידיוט."

צחקתי צחוק קצר.

"מה את צוחקת?" התרעמה.

"כי הוא אידיוט?" שאלתי בטיפשות.

"תגידי, למה את לא אומרת באמת את מה שאת חושבת?" רגליה נשמטו ממסעד הכיסא והיא הסתובבה לעברי בחדות. עיניה היו מוצפות דמעות.

דמעותיה חסמו את מראה הרחוב. אז, בבת אחת, היא התכופפה אל התיק שהיה מונח לרגליה, הצטנפה כמו קיפוד מבוהל, ואחרי זמן רב התרוממה. עיניה היו יבשות.

"תגידי, את באמת חושבת שאני יכולה לעזוב הכול ולנסוע? את בטח חושבת שאני מופרעת, לא? את רק לא אומרת. אצלך אי־אפשר לדעת כלום. אף פעם אין לך דעה. טיפשה או ערמומית. אני לא מאמינה לאף מילה או תנועה שלך. הכול מסתובב לך בראש, ואת בולעת צפרדעים בלי הבחנה. רואים עלייך. את באמת חושבת שאת יכולה להשיג את כל מה שאת חולמת עליו? את יודעת, בקצה הפירמידה יש מקום לאיש אחד, אבל בבסיס, חביבה'לה, שם מלא..." היא פערה את פיה הענק ואני התכוננתי לשאגה נוראה, אבל היא רק גיחכה גיחוך קצר ואני הסגתי את זרועי בבעתה. "תגידי, את פרענקית, לא?"

לא הצלחתי להתיק את מבטי מעיניה שרגע נשטפו דמעות ורגע היו חרֵבות ומרות. הייתי מכושפת.

"את פרענקית?" שאלה שוב בטון ענייני. "את אפילו לא יודעת מה זה. ילדה מפונקת ומוגנת!" היא פרצה בצחוק שגרם לנהג לשאת עיניים אל המראה הצרה מעל לראשו ולנוסעים המעטים להתבונן בנו. "פרענקים זה ההפך הגמור מאשכנזים, הבנת? בכל דבר! אז תיזהרי שלא תתאהבי באשכנזי כי ההורים שלו בטח יעיפו אותך, למרות שאת לא נראית פרענקית כי את לא יפה והפרענקים יפים."

היא מאוהבת בזאב! הבנתי פתאום.

"מתי את נוסעת?" שאלתי בחיפזון שיסתיר מפניה את הגילוי הזה.

"נוסעת לאן? אה, מתי שהוא," התריסה ונעצה בי מבט בוחן. היה בה משהו חסר חמלה, מעורר קנאה.

"וזאב הוא הרי חבר ילדות שלך, הוא כבר יודע?"

"היפיוף הזה מתעסק רק בכיבושים שלו," רטנה.

"אבל אתם חברים," לחצתי.

"כן, בטח," אמרה באירוניה שלחצה על הריאות ורוקנה אותן בבת אחת מכל האוויר.

"והחברה המשותפת שלנו, היא..."

"היא," הדגישה שׂרי ברשעות, "לא שונה מכל האחרות שהתאהבו בו. מתפתלות, מתבטלות. הוא – את מבינה – כריזמטי, שרמנטי, את יודעת..."

האוטובוס עצר והיא התקפדה אל הרצפה. כאשר הזדקפה החזיקה את התיק בידה.

"אני צריכה לרדת," אמרה ודחפה אותי, דוחקת את רגליה החוצה.

"אני במקומך לא הייתי מוותרת," אמרתי בחָפזה, לא לגמרי בטוחה על מה אני מפצירה בה שלא לוותר. "את צריכה רק להגיד..."

"תגידי לה בעצמך, היא בירושלים."

נסעת, אם כן! נסעת בלי להיפרד!

"בטח שאבוא, אני מתה על ירושלים," נעניתי להזמנתך ולא שאלתי מדוע נסעת מבלי להיפרד.

"כדאי לך, החדרים במשכנות שאננים נורא רומנטיים. גרים שם אנשים פשוטים, אבל כל כך לבביים. והמון סטודנטים. בערבים אנחנו נפגשים ושרים כמעט עד הבוקר."

"מתי לומדים?" התלוצצתי.

"לפעמים," השבת. "אז תבואי ביום שישי?"

"כן, בטח, תשלחי את יוחאי להביא אותי על הטוסטוס?"

"את מי? מה?" לא זכרת.

"כלום, לא חשוב, אני אגיע."

החדרים היו מסודרים לאורך מסדרון, מתחת לקִמרון ארוך. עמודי ברזל דקיקים תמכו את גג הפח שלו. רצפת האבן העתיקה הייתה שבורה ברובה ומלאת מהמורות אך לכל אחד מן העמודים העדינים שניצבו בתוכה היה בסיס עגול ומושלם. בראש העמודים, משני הצדדים, נפרשה מניפה מתחרת ברזל עדינה. העמודים האציליים ידעו ימים יפים יותר, אבל הסגנון המתקתק ניכר עדיין במניפות הברזל והן יצרו קשתות ענוגות ברווחים בין העמודים. עמדתי שם ובדמיוני התנופפו יריעות בד לבן בין הקשתות. פנים יפים של ילד רזה במכנסי גַבַּרְדין קצרים הציצו בגנבה מאחורי אחד העמודים. העמוד הדקיק לא הצליח להסתיר את דמותו. חייכתי אליו והוא השיב לי חיוך מבוּיָש וטיפס במהירות בשלוש המדרגות אל אחת הדלתות הזהה לדלתות האחרות, פתח אותה ונבלע מאחוריה. אילו התקתי את מבטי מן הדלת לא יכולתי לזהות את הדלת שמאחוריה נעלם. לא רק שכל הדלתות היו זהות אלא שלצד כל אחת מהן נקרע חלון זהה. הן עוטרו בקשתות ובתחתיתן חיברו קורות רחבות את מרישי העץ הגדולים שהדלתות נבנו מהם. לא ידעתי על איזו מהן לדפוק. המקום היה מוזנח אבל מהודר. פתאום הופיע יוחאי. פרצתי בצחוק. "דֶאוּס אֶקס מָכִינָה!" אמרתי משהו שלמדתי לאחרונה, והוא התבונן בי בהשתוממות.

"כן, זאת אני," התנצלתי בצחוק. "הזמינו אותי..."

"יופי! אני שמח שבאת."

"נטוש כאן."

"כולם ישֵׁנים. הדיירים מתכוננים לשבת, והבטלנים – ישנים."

"ואתה? דייר?"

"את יודעת מה? אני דווקא בטלן," אמר, מחווה בידו לאות ביטול ועיניו הגדושות קורצות בלצון. הוא גר בקצה המסדרון.

"בואי, אקח אותך לסיור," אמר.

שוטטנו בין ערמות האשפה ושדה החרולים. הוא סיפר לי שמונטפיורי בנה את השכונה בסוף המאה התשע עשרה, ותושביה היו אולי הראשונים שיצאו אל מחוץ לעיר העתיקה המתחבאת מאחורי החומות, מולנו. "בשני קצות המסדרון הארוך הזה," אמר יוחאי, "היו פעם שני בתי כנסת: האחד ספרדי והאחר אשכנזי. על ידם שני מקוואות, גם הם על פי אותה חלוקה. היום אין כאן כלום," אמר בלי צער. יצאנו מן השערים העצומים וירדנו במדרגות. חומות העיר העתיקה נראו קרובות יותר. "לארכיטקט קראו סמית' והוא חי בעירו של מונטפיורי. תראי," הצביע אל כותרת האבן שצורתה מגן דוד, "מה כתוב שם? את רואה?"

"טורא, או משהו. ניו אורלינס? זה יכול להיות?"

"בדיוק. זהו הגביר שתרם את הכסף, או את חלקו." הוא תחב את ידו לכיס מכנסיו ושלף ממחטה מקומטת, ניער אותה, קינח את אפו ודחף אותה ברישול בחזרה אל הכיס. הקפנו את הבניין הארוך. נמצאנו בתחתית הוואדי, מעלינו התנשא קיר חשוף שעליו צימחו קוצים וענפים יבשים והזדקרו בין ערמות האשפה. המראה לא היה מלבב, אבל יוחאי נשא את ידו והצביע על מרזבי הברזל שהיו מעוצבים ותמירים כמו העמודים מן הצד השני של המבנה.

"ברזל יצוק. הובא מאנגליה, וגם הקישוטים שבצד השני. הביטי למעלה, את רואה את קצה החומה? בדיוק כמו חומת העיר העתיקה..."

"אתה ממש ידען," חשתי צורך להחמיא לו.

"אני מעריץ את מונטפיורי," הסביר לי ועיניו הטובות נפנו לעברי בתום. "פילנטרופ, אוהב ישראל, דואג לעמו... באחד הימים, כשנחזור אל העיר העתיקה וירושלים תתרחב ותתעצם אולי יקימו לו גלעד כאן, מול החומות. חבל שמת ערירי. למה את מכווצת ככה את הגבות?"

"סתם ככה. אין סיבה מיוחדת..."

"ילדה נחמדה," צחק יוחאי ופיו התכווץ בדומה לפיה של נערה. דמותו הגבוהה, הרחבה, הייתה ניגוד גמור של עיניו הטובות, הלחות מדמעות תמיד, ולפיו שהתכווץ עם האמירה המשונה "ילדה נחמדה..."

"מלוכלך כאן," אמרתי.

"נו, מה לעשות," פרשׂ את זרועותיו הארוכות לצדדים והרים קצת את קולו.

"מי גר כאן?" שאלתי.

"בעיקר עולים מטורקיה."

"אהה." גבותיי הסולדות רפו. "אולי נחזור ונראה אם הבטלנים התעוררו?"

"כן," צחק יוחאי.

את עוד ישנת.

"יפֶה, נכון?" ליטף יוחאי את הנוף בעיניו וכהרגלו הדגיש כל מילה.

"יפה," אישרתי מבלי להסיט את עיניי מהנוף.

"ארץ ישראל," אמר ופניו אל החומות.

שתקתי. לפתע, מתוך דחף, שאלתי אם המשפחה שלו הגיעה מ'שם'.

"מאיזה 'שם'?" שאל בסקרנות.

"מ'שם'," חזרתי בעקשנות.

"המשפחה שלי מכאן," פסק.

כמו משפחתה של המחנכת שלנו, חשבתי, ומשהו בסדר מחשבותיי הופרע לחלוטין. נמלטתי אל מפלטי האחרון ושאלתי אותו בהיסוס: "אתה אוהב מוזיקה?"

"לא," קיצר בתימהון וללא מורת רוח. "מוזיקה," פניו התכווצו כמו בכאב פתאומי, "לא חשובה. היא המצאה, מין קישוט, אבל הטבע – הטבע כאן כל הזמן. הטבע דוחק בבני האדם לשאול שאלות, מגביר את הסקרנות לחשוף ולהבין אותו ואת החוקים שמניעים אותו. מתמטיקה, פיזיקה – לא המציאו אותן, הן לא יצירות של האדם. אנשים חכמים גילו אותן, חקרו את הגילויים, הבינו את חלקם, והעבירו הלאה לאלה שבאים כל הזמן אחריהם. כל הזמן אנחנו מגלים קצת יותר ומבינים קצת יותר. שום דבר אינו פרי רוחנו כי הכול שם. פשוט מאוד."

"מה פירוש הדבר?" התרגשתי ועוד לא הבנתי למה.

"הביטי," אמר, עוטה ברצון את גלימת המרצה, "כל מה שסביבנו הוא מעשה ידיו של האדם, נכון? החומות האדירות האלה, המבנה היפה הזה. גם דברים שברוח, כולל המוזיקה שלך. הכול מעשה ידי אדם ותוצר רוחו." הוא הניע את זרועו בתנועה רחבה ואטית והמשיך. "אבל מתמטיקה או פיזיקה," הקטין את התנועה האטית וקרב את ידיו אל חזהו, "הן לא המצאה, הן חלק מן ה... קיום, הן נולדו עם היקום, הן כאן תמיד."

"תמיד," חזרתי אחריו.

אור כמעט אחרון התנפץ על החומות כמו משק נעלם של כנפיים ענקיות ועף הלאה, בלתי מושג.

"גם במוזיקה יש משהו... שגם הוא... הגרעין שלו... שם תמיד. כלומר, המלחינים הגדולים. כל יצירה גדולה היא חשיפה, בדיוק כמו שאמרת," ניסיתי להבין את מקור ההתרגשות שאחזה בי.

"אוהו, ממש," אמר באירוניה מודגשת, ושלף מקטרת מתוך נרתיק עור שהוציא מכיס מכנסיו, באותה הדרך שבה משך קודם לכן את הממחטה המרובבת. הוא הצית אותה ופיזר סביבו ניחוח מתקתק של טבק שנסחף אל חומות העיר הנעלמה. המקטרת כבתה שוב ושוב עד שלבסוף נותרה כבויה בפיו. שאפתי את שרידי העשן המתקתק. ההתרגשות שככה.

"הריח הזה..."

"מה?"

"הריח הזה ­– תמיד מזכיר לי אותך, ואתה מעלה את הריח הזה באפי," אמרתי והתייצבתי לצדו. "זוכר שנפגשנו בים בתל אביב? אמרתי לך שהים סוחף את העשן מהמקטרת שלך."

"כן, תל אביב," המהם בתימהון.

התיישבתי על המדרגות מול החומות המפוארות.

"השמים של תל אביב שונים מאלה של ירושלים. האוויר בתל אביב צהבהב, והרוח באה מהים." הוא לא ענה, ואני זכרתי את שתינו, שקופות כמו השמלות הקלות שלגופינו, כמו הצעדים הגמישים שלנו. והם, מעשה שטן, עוצרים לידינו. יוחאי נוהג וראשו המתולתל של זאב מציץ מהחלון.

"שלום בנות," קולו הלא נעים של זאב נוטע אותך במקומך.

"מה אתם עושים פה," אני שואלת, מנסה לעצור את הכעס על הפלישה המפתיעה.

"הולכים לאכול גלידה, רוצות לבוא?"

"בטח!" הבד הדק של שמלתך מתעופף בעליצות.

לא, לא, לכו מכאן!

את קורנת. הגלים מתגייסים לכבוד שמחתך ומלחכים את קו החוף בעליצות, והכעס שלי מרתיח את הים על הסגת הגבול השחצנית.

"אין לנו הרבה זמן." יוחאי יצא מן המכונית. ידיו נעו, מנסות להדליק את המקטרת הכבויה.

לא רוצה גלידה!

"נרד לחוף," הציע זאב.

לא סובלת חול!

"בוא, נרד שנינו," את אומרת, והשמלה הקלילה מקפצת אל המדרגות. אומץ הלב שלך בולם את נשימתי. את מבצעת היפוך מסוכן באוויר. מחושבת באופן נשגב, דבקה במטרה, קופצת ממרום המקפצה, ראשך כמו חץ מכוּוָן אל המים. זוהר חד מסמא אותי ואת כבר מדלגת עם זאב במדרגות הרחבות שבנייתן טרם הסתיימה לכיוון החוף. פניו של יוחאי נעות ברוח כמו ממחטתו המקומטת. המקטרת כובתה שוב והוא מכניס אותה לנרתיק עור ותוחב לכיס.

שנינו נותרנו על המדרכה.

"הריח הזה תמיד מזכיר לי אותך ואתה מזכיר לי את הריח הזה," אני אומרת, וכשאינו מגיב אני שואלת: "מה אתה קורא?" ספר קטן מבצבץ מכיס מכנסיו.

"צ'כוב, סיפורים קצרים."

"אה."

ישבנו על ספסל עץ טרזני שהוצב שם כמו גיס חמישי.

"תקשיבי," הוא אומר.

יונה מפנה את פניו ומסתכל בהם. הוא ממתין להזדמנות, ובשעת הפוגה קלה בשיחה, מביט בהם שוב וממלמל:

'ואצלי השבוע... זה... הבן מת!'

'כולנו נמות,' נאנח הגיבן ומנגב שפתיו אחרי השיעול. 'נו, הרבץ, הרבץ!'3

הוא מדפדף מעט וממשיך:

'אני, זאת אומרת? הי־הי... אדונים עלי־זים! עכשיו יש לי רק אישה אחת – אימא אדמה. חי חו חו... קבר, זאת אומרת! בני הנה מת, ואני חי... משונה הדבר, המוות טעה בדלת... במקום להיכנס אליי, בא אל בני...'

יוחאי מוציא מכיסו את המקטרת, מחלץ אותה מנרתיק העור, מפטם אותה בדקדקנות ומצית. הניחוח המתוק מכה באפי ושוקע באדי הלחות המלוחה.

"על מה הם מדברים?" אני שואלת בכעס.

"הוא עגלון, מסיע אנשים, מין מונית כזאת."

"מה?" אני שואלת שוב. יוחאי חוזר אל הספר ואני משוטטת במבטי על כלי העבודה הכבדים הרובצים על המדרכה שהנחתהּ לא נשלמה. "לא משנה מה עושים לחוף, הים נשאר אדיש," אני ממלמלת. יוחאי מהנהן פזור נפש.

"הוא מנסה לגרום לנוסעים במרכבתו להקשיב לו," הוא ממשיך להסביר. "בנו מת יום קודם, אבל אנשים לא מקשיבים, עסוקים בעצמם."

"הים הוא מין אנדיבידואליסט כזה," אני אומרת בחוסר שקט, ויוחאי פוזל מעל דפי הספר הקטן ומתבונן בזאב ובך מטיילים על החול. את מחזיקה את סנדלייך בידייך. זאב צועד, מגושם משהו, לצדך. צעדייך מנסים להתגנדר אבל נשארים שקולים ומתונים, והרוח שעדיין משמרת את מה שעתיד לבוא ולהביא עמו הקלה מכתיבה את קצב ההליכה של שניכם. את מרחפת בתנועות חדות כמו מטרונום עיקש סביב האיש המסרב לאהבתך, עד שהמטרונום עוצר ושניכם עוצרים אתו ופונים זה אל זה.

"אתה רוצה לקרוא שוב בקול?" אני שואלת את יוחאי, מנסה לצוד בחריפות הצורבת שעלתה מן הים את הריח המתקתק של הטבק שלו.

"'מי יודע?'" קורא יוחאי בקול יבש, "'כנראה מקדחת... שכב שלושה ימים בבית החולים ומת... רצון האלוהים...'"

את מושיטה את ידייך אל זאב. הוא לא. האצבעות המעודנות נעות כאילו הן פורמות את מה שניסו בכוונה רבה להעניק לו ואני קמה ומתקרבת אל קצה הטיילת.

"'סע, סע...' אומר הנוסע. 'ככה לא נגיע עד מחר!' האץ נא בסוסה.'" המילים דואות מעל החוף. כמה עיקש העגלון הזה, אני חושבת בבוז ומבקשת מיוחאי שיפסיק. אבל הוא לא שומע. המקטרת אחוזה בידו עד שתינעץ בין שיניו ותקשט את פניו. "'אצלי השבוע... זה... הבן מת!'"

"אתם קוראים?" את שואלת בתימהון כשאתם עולים מן החוף.

יוחאי אומר כהרגלו "נו?" ותוחב אצבע מורה בין דפי הספר. האצבע המורה בולמת את קולו של העגלון והוא נחנק בין הדפים.

חומות העיר העתיקה לבשו אט־אט צורה והמיית הים חדלה. התרוממתי ממקום מושבי על המדרגות. יוחאי אמר: "תל אביב העליזה."

ואז הופעת על מפתן חדרך, מצחצחת שיניים בעליצות. יוחאי פלט צחוק נבוך והצית שוב את המקטרת.

"זוכרת את יוחאי?" שאלת בפה מלא משחת שיניים.

"אנחנו מטיילים פה כבר שלושת רבעי שעה."

"באמת? ומה שלום דורותי?" צחקת בקול, יורקת משחת שיניים לכל עבר.

יוחאי שאל בבדיחות מוגזמת: "מה זה פתאום דורותי כאן?" ואת שבת ונכנסת אל החדר.

ממפתן חדרי הם נראו דומים. כתפיים רחבות, גב גבוה. עמדתי כמה דקות עטופה קורי שינה. שיחתם לא סקרנה אותי. גבה המקומר סוכך על משהו. "מה זה פתאום דורותי כאן," יוחאי שאל בנימה מצחיקה, וחומת העיר העתיקה התנדפה לאִטה אל תוך החשכה. יצאתי אל מפתן החדר, אוחזת במגבת. ידו של יוחאי נסחפה בדברים מלאים, כהרגלו, והיא, במגבלות גבה הקמור, נעה לעברו וממנו.

אחר כך ישבנו שלושתנו על המדרגות והסתכלנו על חומת העיר העתיקה. עוד רגע תרד עלינו חשכה מוחלטת והחומה תימוג אל תוכה.

"אין שם חשמל?"

"לא יודעת, מה, אין להם חשמל?"

"יש, יש," אמר יוחאי, מבטל את חשיבותה של השאלה. "יש חשמל," חזר ואישר משום מה.

את פרצת בצחוק וטפחת על שכמו. נבהלתי. מעיינות עיניו נצרו את הדמעות בשבילך. הוא סלח לך על הכול.

מקצה המסדרון פסע לקראתנו זאב, משרך את סנדליו על הרצפה הישנה, תלתליו פרועים ובגדיו סתורים.

שלחתי אלייך מבט חטוף והשפלתי את עיניי. בעזרת ענף קטן הרסתי קן נמלים פעלתני בין כפות רגליי.

"אהלן," כיווץ זאב את מצחו, "איזו הפתעה, מתי הגיעה הזמרת?"

"לפני כמה שעות," עניתי. הליכתכם המשותפת על החוף הדהדה בזיכרוני.

היא צמצמה את מבטה. תשובתה הייתה תועה ורפויה. לא הצלחתי לנחש מה באמת היא חושבת.

"יוחאי, יוחאי, מה יהיה בסופך..." זאב שלח את ידו לראשו מדולדל השׂער של חברו.

"יקירי, מה נשמע במסדרונות החוק?" ענה יוחאי והנהן בראשו. זאב השמיע נהימת צחוק ושיניו בלטו.

"שלום ילדה," אמר כשכבר הגיע אלייך. "אני מוכרח להתקלח."

"נתראה בערב," צעקת אחריו וגופך היושב התפתל בתנועות חדות. בחשכה המתפשטת איבדה דמותך את תוויה, רק אישונייך פיזזו בהתמדה.

"טוב, נתראה יותר מאוחר," הכריז יוחאי וקם על רגליו בכבדות, גופו הגדול מותיר בינינו רווח שלא צמצמנו. הוא מיהר להשיג את זאב, הניח זרוע חברית על כתפו, והם נעלמו מעינינו.

ילדה! גופי נרעד. הוא קרא לי ילדה. היא רכנה אל הרצפה והתאנתה לנמלים תמימות בענף קטן, מסתירה ומסתתרת בקצה המקום שהגוף הגדול של יוחאי השאיר על המדרגות. מישהו הדליק את האור מחוץ לחדרו. שתי צעירות חלפו על פנינו ואני בירכתי אותן לשלום. היא שלחה אחריהן מבט. בדירות הקטנטנות נדלק אור שלא יִכבה עד צאת השבת. נרות שבת נצנצו בחלונות.

"קר," אמרתי. היא הניחה לענף הקטן והסתכלה נכוחה אל המקום שבו העיר החשוכה נמצאת.

"יש שם צלפים?" הרמתי את הראש מעל קן הנמלים.

"כן, לפעמים," ענית, ואישונייך העליזים נמלאו לצון.

"אז זה לא מסוכן?"

"זה כן," המשיכו האישונים הזעירים לשטות בי.

הנמלים הושמדו מזמן. הניצולות הלכו לדרכן במהירות ולא ידעתי אם הן יתקבלו בקן אחר או יאבדו עם זה שחרב.

"על מה דיברת עם יוחאי?" שאלת.

"הוא לא אוהב מוזיקה."

"דיברת אתו על מוזיקה?"

"כן, למה את מתפלאת?"

"אני לא. מתאים לו וגם לך."

"הוא אגוצנטרי וצר אופק."

"את כל כך ביקורתית," נדת בראשך ברחמים מוגזמים וקרבת אליי. הפער שהשאיר יוחאי הצטמצם מול החומות החשוכות.

"הוא אוהב את זאב."

"נכון."

"פגשתי את שׂרי. היא סיפרה לי שנסעת לירושלים."

"את כועסת?"

"לא, מה פתאום, אני כאן, לא? היא אמרה שהיא נוסעת לקנדה," אמרתי בחָפזה.

"קנדה זה נורא רחוק," אמרת מפייסת.

"כן," הלכה ונבנתה בינינו אינטימיות פריכה.

"אימא שלי הייתה מספרת מין בדיחה כזאת על ורשָׁאִי שלא ידע שיש עיר שנקראת פריס. כשניסו להסביר לו עד כמה היא רחוקה אמר בביטול שאם היא רחוקה כל כך מוורשה היא בוודאי לא חשובה..."

"קנדה לא חשובה."

"נכון. היא סיפרה שהיא נוסעת להתארח אצל משפחה היפית."

"היפית?" האינטימיות התפוררה באחת.

"כן, מכרים של הוריה שהבן שלהם התאהב בה."

"הוריה? אבל יש לה רק אימא."

"נכון," נאנחתי, "העיקר שלמדתי ממנה מה זה פרענק."

"מה?"

"כן, היא שאלה אותי אם אני..."

"אבל את..."

מה זה חשוב מה אני, פרענקית שמנקית. היא שיקרה בכזה כישרון, פשוט מקסים, מהפנט. מה את צוחקת?"

"כי שׂרי לא שקרנית."

"היא כן ועוד איך! שקרנית מוכשרת. היא אמרה שזאב אידיוט."

"היא אמרה שהוא אידיוט?"

"כן."

"אבל הם חברים קרובים."

"חברים?"

הצטופפנו בדירה הזעירה בין שולחן כתיבה וכיסא, מיטה וארון בעל שתי דלתות, מקרר שניצב בפינה, וכוננית מכוסה באריג מחוספס שצבעיו העזים דהו והתערבבו אלה באלה. התכוננו למסיבה.

"חבל שאת לא יכולה להישאר, הייתי לוקחת אותך למחלקה שלנו בגבעת רם. נורא יפה שם. הספרייה הלאומית ו... זה ממש קמפוס, לא כמו בתל אביב. ירושלים היא לא כמו תל אביב, יש בה משהו שונה. תארי לך, בירת המדינה היא כמו עיירה, עיר בקצה ה... בשוליים. עיירה ואֵם," צחקת ומתחת את רקתך בשעה שמשחת את העפעף בעיפרון שחור בתנועה מיומנת. עינייך הענקיות הלכו והתעטפו בצללים והם העמיקו את מושבם בפנייך הקטנים. חששתי שאישונייך יחדלו מלפזז בכתמים האפלוליים שיצרת סביבם.

היא התאפרה במהירות ובמיומנות. אחר כך קיפלה את רגליה לישיבה מזרחית והתבוננה בי. אמרתי לה שהיא עושה את זה במהירות ויפה כל כך והיא שאלה "את מה," ואני אמרתי "את איפור העיניים," והיא הנהנה וחייכה.

"הסטודנטים למתמטיקה כאלה יבשים," צחקת כשהלכנו שלובות זרוע למסיבה. "הסווינגרים האמִתיים הם הסטודנטים לרפואה ולמשפטים. ככה זאב הכיר את יוחאי."

"את יודעת שבהתחלה חשבתי שגם זאב לומד מתמטיקה?"

"מה פתאום. הוא לא טיפוס מדעי."

"אז איזה מין טיפוס הוא."

"הוא אחר... הוא אוהב לחיות, אינטליגנטי, מצחיק וגם חתיך, לא?"

נאקות הצחוק שלך כבר בישרו את מה שצפוי לזרועי השלובה בשלך. לא אכזבתי אותך ושיתפתי פעולה.

אחרי חצות צעדנו בחזרה אל החדרים הקטנים במשכנות שאננים. זאב לא שב אתנו ואף אחד לא שאל היכן הוא.

הזמן שהוקצב לחורף נשלם. מה שכלה בסוף הקיץ נבט בכאב ופרח ביופי רב באביב. אחרי כן הגיע שוב הקיץ, ולאט־לאט מחק את הניחוחות והפריחות של האביב הקצרצר ומילא את האוויר ריחות יובש. הארץ חיכתה בנשימה עצורה למלחמה. ירושלים נכרכה בקורים סבוכים. הלימודים השתבשו והקמפוס התרוקן. היוצאים והבאים בשעריו הלכו בצעדים כבדים וראשיהם מושפלים. אחרי שיוחאי וזאב גויסו נסעתי הביתה לתל אביב.

המורה לפיתוח קול הציעה שנתארגן בקבוצות קטנות ונופיע בפני החיילים הממתינים. וכך, מדי יום, היטלטלנו בדרכים משובשות במיני ג'יפים מכוסים בד עבה בחברת 'אמנים' שטעו בנו וניצלו כל טלטלה כדי להצמיד את ירכיהם אל שלנו ולכרוך את זרועותיהם כמו במקרה סביב גופינו. שרנו לחיילים מה שהם רצו לשמוע. שירי זלזול באויב, שירי ניצחון משכר, שירים של אהבה וגבורה. אולי בגלל זה טעו בנו ה'אמנים'. החיילים ישבו על האדמה הקשה, ישנים או צועקים, ואנחנו נענענו את החצאיות הקצרצרות והרגשנו כאילו כבר ניצחנו במלחמה הזאת, ובכוחות עצמנו.

אז פרצה המלחמה ומיד הסתיימה. כל מה שנמתח בחרדה התרופף בבת אחת. תל אביב הייתה כמרקחה: "העיקר שנזכה! העיקר שנזכה!" שמעתי שוב את עלבונן של ההרמוניות היפות בתחרות המקהלות בנחמני. כבר אז אצרו הקריאות את זרעי האלימות ואת צרידותה של היהירות ההרסנית. בתל אביב סיפרו שירושלים מתפקעת מרוב מבקרים. הסמטאות שהסתתרו מאחורי החומות מול משכנות שאננים נשטפו כעת פולשים שידם בכול.

הקפטריה של אוניברסיטת תל אביב הייתה כמעט ריקה. רוח מסכסכת של קיץ טלטלה את הגנוגנת. הדלקתי עוד סיגריה. הבד הגס התנפח והתמוטט בחבטה. כשהיא הגיעה סוף־סוף כבר גמרתי לשתות קפה. כיביתי את הסיגריה והיא משכה כיסא משולחן סמוך והתיישבה לידי. "קונצרט סוף השנה יתקיים למרות הכול," קראה בחגיגיות ושׂערה זע בכבדות על כתפיה. "הקונצרט שלנו יתקיים," אמרה שוב, ועיניה המריצו תופים סמויים בספירלה גואה. תנועותיה משכו את תשומת לבם של היושבים הספורים.

"הירגעי לרגע, אני צריכה לספר לך משהו," אמרת והכתפיים שלך התמוטטו בבת אחת.

"אלכס נהרג."

היא פקחה לרווחה את עיניה, שפתיה התמלאו בכל כך הרבה דם עד שחששתי שיתפקעו.

"מי זה אלכס," מלמלה בחרדה. התבוננתי בפניה האבודים, מבליגה על צורך פתאומי לבכות. ראיתי את ההבעה האבודה הזאת על פניה ביום שבו נודע לה שלא תוכל להמשיך ללמוד בגימנסיה, כשיצאה מחדר המזכירות ועמדה בקצה המסדרון.

בלי משים התנודדנו אישה לקראת רעותה והגנוגנת השמיעה קול שבירה מעלינו. היא לחשה "אלכס, הילד ההוא!" כמו נבואה שמגשימה את עצמה ומתממשת רק דרך עיני הסובבים אותה. שפתותיה נרגעו ועיניה התכנסו מעט, כאילו נאנחה אנחת רווחה ארוכה. "הוא... לא הייתה לו משמעות... כלומר בחיי. היינו... הוא היה סתם מתבגר עם חצ'קונים..." הגנוגנת הִכּתה ברוח עד חָרמה.

"איזה עולם," פרצה מפיה יפחה קצרה. "הוא מת, אני לא... הוא מת... כל כך לא נחשב..."

המוות הפחיד אותה נורא. היא קמה, הניפה את זרועותיה באוויר, סבה על עקביה, נאנחה וצנחה אל המושב. נחוצים לה תופים רבים שיהלמו בקְרֶשֶׁנְדוֹ מפואר וקשת שתנסר את הצ'לו עד זוב דם. הסבל והייאוש שנשקפו מפניה היו כנים, הגדלנות היומרנית שנשקפה מהם לא סתרה אותם, היא רק הפיחה חיים בפנים הרבים של אישיותה. מותו של אלכס חשף היבט אחד מדמותה, את ההיבט שהיא בחרה להציג, שהרי מבחינתה הסתיימו חייו בלאו הכי ברגע שנעלם מחייה. כאשר התבוננתי בה ביומה האחרון בגימנסיה דרך החלל שבין המדרגות המתעקלות עוד לא ידעתי שהיא כזאת. הדרך שבה היא הגיבה על נפילתו של אלכס החזירה אותי לשם, אל התלמידים שעקפו אותה בתוקפנות ושלחו בה מבטים ארוכים ועוינים. הבוז היה הדדי. היא כבר המציאה לעצמה סיפור שיצדיק את אומללותה המלכותית, והמוז'יק (כך אבא שלי היה ודאי מכנה אותו) שהיה המחנך שלה בבית הספר היסודי, זה שלעס שפם ענק וכעס כעס מהול בצחוק, כיבד אותה ואת חלומותיה הטיפשיים. הִצַּתּי עוד סיגריה ולא המשתי ממנה את מבטי הקר.

"את עוד בקשר עם המחנך שלך מבית הספר היסודי?" שאלתי.

"מה? מה פתאום נזכרת בו דווקא עכשיו?"

"כי הוא היה המחנך האידאלי, מחנך אגדי. הוא באמת קיים? כן? לא? נחשב? לא נחשב?"

"למה את כל כך כועסת," היא מלמלה מפוחדת, ומבטה נשלח בחשדנות לצדדים. הלטתי את פי בכף ידי.

"את יודעת איך... כלומר, מה בדיוק קרה?" שאלה בהיסוס.

"לא!"

"אז איך את יודעת שהוא... נפל?"

"מה ז'ת אומרת? יש רשימה על הלוח בגימנסיה."

"אה, משם את יודעת. את כועסת עליי?"

"לא!"

"אז מה?"

"כלום."

"אנחנו בדיוק הילדות שהיינו. הן קיימות בתוך הנערות שהיינו ובתוך הנשים שאנחנו היום. רק התבנית מתרחבת, אבל אנחנו אותו הדבר," התחננה.

"ואם לא רואים אותן, אז הן לא קיימות?" שאלת ומעכת עוד סיגריה במאפרה.

"אני אקנה לי קפה, בסדר? את רוצה גם?"

"לא תודה, כבר שתיתי."

מישהו קרא "סליחה," ואני נחפזתי להרחיק את הנוזל החם. האיש שהקפה כמעט נשפך עליו התנצל. הוא הרים שתי ידיים נכנעות וחייך חיוך רחב, פוסע הצדה כמו סרטן עליז.

וכבר גייסה את השרמנטי בחיוכיה. המוות המיותר והקפיצה המבוהלת עם הקפה נארזו באריזה אחת.

נכנסתי לשיעור פיתוח קול. הכיתה הייתה ריקה. ליטפתי את הפסנתר שרבץ כמו חיית מחמד ענקית והווילונות הגבוהים גלשו לעברו בכבדות.

"את בשיעור פיתוח קול של שעה אחת?" הווילונות הזדעדעו מקול אָלְט עמוק. הוא בקע מפי נערונת אחת שעצמות הכתפיים שלה בלטו מבעד לחולצה פשוטה, ורצועה ארוכה של תיק מבד גס נשמטה מכתפה.

"כן."

"אני רחל."

"נעים מאוד. את חדשה?"

"כן, באתי מבית ספר למשחק, אחרי המלחמה הוא נסגר, כל הבנים שהתגייסו שינו את דעתם, אני יודעת... אולי הם מתו." היא משכה כתף גרומה.

התלמידים נכנסו לכיתה. היינו שבעה תלמידים, והמורה היפהפייה לפיתוח קול משנת הלימודים הקודמת. גופה הענק היה עטוף יריעות ארוכות של בד צבעוני ופניה חייכו לכל מי שהצטרף.

"את יכולה לעלות עוד, להגיע לצלילים הגבוהים," אמרה המורה בקולה המזמרר כאשר הגיע תורי לתרגל. "יש לנו כאן משימה, נכון?" אחר כך חייכה והוסיפה ברצינות: "זה טוב גם לתאטרון."

"אבל חשבתי שאני אָלְט."

"לא לא, חביבתי, את מֵצוֹ." אמרה בנועם.

"כן, משימה," אמרתי בנימה ילדותית. המורה לפיתוח קול היא שהגתה את הרעיון לשיר לחיילים בשנה שעברה, בימים שלפני המלחמה. חייכתי אליה אך תשומת לבה כבר הייתה נתונה לתלמיד הבא. צחוק קצר ופרוע התפרץ אל הילת החביבות השקטה שהקיפה את המורה. רחל, הנערונת פרועת השׂער צחקה, והמורה הביטה בה כלא מבינה. רחל הניעה את פיה מלא ההבעה בהגזמה, כמו ממלאת את המילים בתוספות עשירות אך לא חיוניות. מבטה היה כשל כלב כנוע, אך עיניה היו יפות להפליא. הבטתי בה ושפתי התמלאו לחות עשירה כמו שפתיה.

"סליחה," שרה רחל בקול הגרוני שלה. "סליחה, באמת." היא לחצה את כף ידה אל חזה. היא נהגה לאסוף בכפות ידיה את תלתליה הפרועים ולהניח להם ליפול מיד, לוכדת את עיניהם של התלמידים.

בסוף השיעור קרבה אליי ואמרה בקול רם ובאותו צחוק: "אני מצטערת, זה פשוט היה מצחיק כל כך, העניין הזה עם המשימה, את מבינה..." היא נגעה בי בכפות ידיה, מתנצלת, דוחפת קצת, מנסה לכפות עליי קשב, שפתיה יורקות רסיסי רוק. פתאום, בבת אחת, היא איבדה עניין ושרבבה מטה את שפתה התחתונה. עיני הכלב היפות שלה נעטפו מעין דאגה נוגה והיא הלכה. איש לא הבחין בהתרחשות הקצרה, גם לא המורָה שאספה את הדפים מעל הפסנתר ושלוש נערות הקיפו אותה בשאלות. ניצבתי מבולבלת בין התעוזה התוססת של רחל, לבין הנועם השלֵו של המורה. שפתיי התלחלחו כשפתי רחל וקולה העשיר התגלגל בגרוני. התלמידות הצמידו את ידיהן אל לבבותיהן, מחבקות את המחברות, מצמצמות את קיומן לנגד תנועותיה הרחבות של המורה והיא צחקה צחוק קטן ומנומס ונפרדה. אני נשארתי רחוקה.

רחל חיכתה לי עד שהדבקתי אותה ונשאה שתי זרועות מתנצלות באוויר.

"אני מתה על ההתלהבות שלך," אמרה. לא ידעתי אם היא לועגת לי.

"יש לך רקע מוזיקלי?"

"מה?"

"יש לך קול של זמרת, את בטח יודעת," אמרה במחווה של זבנית מיומנת ושוב דחפה אותי קלות בכף ידה הקרה. "מישהו במשפחה שלך עוסק במוזיקה?"

"לא, למה?"

"סתם, כי את נורא מוזיקלית, טוב, זו כנראה תכונה..." צחקה כמו מתנצלת ועיניה התכווצו מאוד. היא שלחה יד עצבנית אל תיקה הגדול ואחרי שנברה בו שניות ארוכות שלפה קופסת סיגריות.

"את מעשנת?" התפלאתי.

"כן." ושוב הניפה יד באוויר. הלכנו בשתיקה.

"אמי זמרת. טוב, לפחות הייתה," הצטדקה בגיחוך.

"מה פירוש הייתה, היא כבר..."

"לא לא, היא חיה, היא חיה," גבותיה הורמו אל מצחה הנבהל לרגע. ובכל אלה היא הייתה יפה בעיניי.

"אמי וינאית, זה אומר הכול, לא?" אצבעותיה היו ארוכות ודקות כשלך אבל לא הייתה בהן יהירות.

הנהנתי בראשי. "גם המורה שלי לפסנתר בילדותי הייתה וינאית," אמרתי בכובד ראש.

"אמי כמעט גמרה את הקונסרבטוריון בווינה. אמרו שהעתיד שלה מובטח ומזהיר." היא דיברה במהירות. ההצטברות הלבנבנה בזוויות פיה לא שיבשה את צליל קולה המיוחד. שפתיה נעו לכל כיוון, התבוננתי בהן בשׂימת לב. אפשר שלא פיה דיבר, שלא מתוך גופה הרזה הופק הצליל המיוחד הזה.

"אחר כך גירשו אותה, או אולי היא ברחה ובאה הנה וזה היה הסוף. מי ששמע אותה שרה את האַרְיָה של אורפאוס על מות אורידיקה בכה," סיכמה, נשפה את העשן האחרון של הסיגריה ומעכה את הבדל על המדרכה.

"אני צריכה ללכת." היא נגעה קלות בזרועי ושפתיה השתרבבו באיבה ילדותית. היא נפנפה בזרועה כמבקשת להניס זבוב טורדני ושאלה כמו בדרך אגב: "את מכירה את 'אורפאוס ואורידיקה', נכון? את יודעת שאת האופרה סֶרְיָה4 לא היה אפשר לסיים בנימה טרגית, לכן הסוף דווקא שמח, אורפאוס ואורידיקה מתאחדים וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. העיקר שכולם יהיו מרוצים. מין בְּלוֹף כזה." היא צחקה בקול גדול ונהדר והלכה לה, ואני נותרתי עומדת והלב דופק בשיגעון. הייתי בטוחה שלא אראה אותה יותר, שהיא שליח או מלאך. איך ידעה על 'אורפאוס ואורידיקה'?

נמלטתי לתחנה. האוטובוס התנדנד, ברדיו נשמעו חדשות או פרשנויות. כל מקלטי הרדיו היו פתוחים כל הזמן וכולם היו מרותקים אל החדשות. הסוף טוב! אורפאוס מצא את אורידיקה ויחד הם חזרו לחיים. מין בְּלוֹף. בקולנוע הכול בְּלוֹף, אמרת לי פעם. הכול בְּלוֹף.

שעתיים אחר כך הגעתי לשיעור הראשון בשירת המקהלה. המורה היה צנום ונמוך קומה. הוא מחה את מצחו היבש כל הזמן בממחטה לבנה. כשהציג את עצמו אמר בקיצור: "פאול שנשמע כמו פול." הוא דיבר על תכנית הלימודים לסמסטר הראשון שיוקדש כולו למוזיקה ליטורגית למקהלה, והציג בפנינו את היצירה הראשונה. "גלוריה," אמר, "הוא שיר הלל." העברית היפה בפיו עמדה בניגוד למראהו הזר ולמבטאו ששימר עקבות שפה זרה. הוא הקשיב לכל אחד מחברי המקהלה ומיין את הקולות.

"ובכן כן," אמר ונשא אליי את פניו. "מה תשירי?"

"מעבר לקשת," אמרתי. המקהלה זעה כגוש אחד.

"מה?" שאל.

"Over the Rainbow," נקשתי בעקביי בביטחון והקוסם קם והלך אל הפסנתר.

"נוח לך?" שאל כשניגן את הסולם. הנהנתי והתבוננתי בידיו המונחות על הקלידים. מבטו התמזג עם קלידי הפסנתר. הוא ניגן קַדְמה קצרה ואני החלקתי פנימה ללא מאמץ. עיניו הצלולות כינסו את הצלילים ועקבו אחר קולי במסירות. שרתי בפשטות אף שהתקשיתי בצלילים הגבוהים. הוא הנהן בראשו כמאתר בעיה מבלי לפזר את רמת הריכוז. כשסיימתי נמתח קו שקט בין היושבים, עד שמישהו פלט נשימה שכמו הייתה עצורה בו, וכולם החרו החזיקו אחריו. אני, כשלעצמי, הקפדתי ללכת רק על האבנים הצהובות.

"ובכן כן, תשירי אָלְט, אבל את מֵצוֹ, ואת צריכה להתאמן על הצלילים הגבוהים," אמר המנצח פול.

"אני יודעת," השבתי במהירות. צופן נסתר התהווה במוחי וקשר אותו מיד עם המורה היפה לפיתוח קול.

הוא ישב מולנו וגבו כפוף, מרפקיו מונחים על ברך גרומה אחת שנחה על רגלו האחרת. דבריו היו מדויקים. "כל אדם נושא עמו את זכר הגירוש מגן העדן. הגירוש הוא ההתנתקות מאלוהים," דבריו צמחו מן הרצפה וחתרו אל על. הוא נשא אליהם את ראשו.

"המנצח שלך מיסיונר!" גערת בי דרך הטלפון.

"מה פתאום? זה היה בסך הכול וידוי אישי. וחוץ מזה כולנו מוכי געגועים לגן העדן שלנו."

פול פרשׂ את גיליונות התווים, ביקש שאעזור לו לסמן את התפקידים. כיסופים ישנים שאין להם תכלית מילאו אותי. דברי הביקורת שלך העכירו אותם.

"את יודעת מתי המציאו את הפניצילין?" שאל פול. אצבעותיו גיששו על התווים כמו על כתב ברייל.

"לא," אמרתי, אורבת למלכודת הטמונה בשאלה.

"גם אני לא, אבל את יודעת שהתחילו להשתמש בפניצילין אחרי המלחמה? אני מתכוון למלחמת העולם."

הצמדתי את מבטי אל גליון התווים, מבקשת בלבי שהפגישה תסתיים כדי שאוכל ללכת.

"אני מבלגיה, את יודעת, כולם יודעים."

"כן," הסכמתי חסרת אונים.

"אבל במלחמה חייתי במנזר אצל נזירות צרפתיות. שם למדתי כל מה שאני יודע על מוזיקה. ועל שקט. אבל הייתי חולה, חולה מאוד. לכן אימא שלי הבריחה אותי למנזר, אל הנזירות הצרפתיות, והן לא חדלו להתפלל לשלומי. בסוף המלחמה, כשכבר השתעלתי כמעט כל הזמן וירקתי הרבה דם, נתנו לי פניצילין והחלמתי." הוא קיפל את פינת הדף למשולש קטן ואחר כך יישר אותה. אצבעותיו נעו מעצמן, מקפלות ומיישרות, מקפלות ומיישרות.

"ובכן כן," אמר וחייך חיוך לבן, "אז הנזירות הצרפתיות אמרו – נס!" כף ידו הניחה לפינה המעונה וצנחה אל הדפים.

מול עיניי התנופפו שביסי הנזירות הצרפתיות. הן התרוצצו בחצר המנזר מתחת לפסגות מושלגות, נשאו ידיים אל על וקראו "נס, נס!" במסדרונות התרוצצה בסערה רחל שאהבה מוזיקה צרפתית, כובשת את כולם בקסמיה. הנזירות הנהנו מתחת לשביסיהן, מאשרות את בחירתו של פול בי, ומברכות על החלטתה של רחל לשיר בעתיד "המון מוזיקה צרפתית." לא סיפרתי לרחל את סיפורו של מנצח המקהלה מפני שידעתי שהיא אינה נאמנה. זה היה סוד קסמה.

לפעמים נפגשנו בסופי השבוע בתל אביב והיא הרבתה לספר על שיעורי השירה, על המורה המופלאה לפיתוח קול, על השיעור בליטורגיקה ועל הקורס למשחק על במה. חיי שלי לא עניינו אותה, אפילו את טינתה לזאב שכחה. שוב לא הזמנתי אותה לבוא למשכנות שאננים, גם מפני שקסמה של העיר האוניברסיטאית הזדעזע בעקבות ההמולה שהתחוללה בה. אנחנו, הסטודנטים, שקענו בלימודים, מבקשים לסגור את פערי המלחמה. על כן הפכו פגישותינו חטופות יותר ויותר. היא בשלה ואני בשלי וכל אחת מאתנו קנאית לשלה וקצת בזה לשל זולתה.

פול עמד מאחוריי ועזר לי ללבוש את המעיל. עד שנמצא פתח השרוול שאלתי את נפשי למות מבושה, אך הוא אמר בכובד ראש "יש לך רגע?"

"בטח." ניסיתי להתעשת והוא הוביל אותי לכיסאות השעונים אל הקיר. כשהלכנו זה לצד זו נוכחתי שאני גבוהה ממנו והרגשתי עוד יותר מגושמת. ישבנו על הכיסאות והוא אמר שיש לי קול טוב, שאפשר לעשות אתו הרבה דברים.

"את תהיי זמרת מצוינת," אמר.

"כן," אמרתי במבוכה גוברת והוא חייך.

"זה היה מרשים ה־Over the Rainbow."

"זה היה מזמן," אמרתי, מאוכזבת ושמחה בעת ובעונה אחת.

"בואי נלך לשתות קפה באיזה מקום." הלכתי אחריו בצייתנות.

ישבנו בבית קפה סביב לשולחן עגול וקטן. סיפרתי לו על 'אורפאוס ואורידיקה' והוא מלמל: "בת שבע, רק בת שבע," ונשא את ספל הקפה בין כפות ידי המנצח שלו. "יש ב'אורפאוס ואורידיקה' מוזיקה למקהלה, את יודעת."

"לא, אף פעם לא שמעתי, רק האריה ששרה הנערה ההיא עם הפסנתר."

"הפסנתר?"

"הפסנתר שליווה אותה." וסיפרתי לו על ההרמוניות שהרכיבו אצבעותיי על הפסנתר, מבלי להיוועץ בי. "האצבעות הן רק כלי," הסברתי והוא התבונן בי בעניין. "אני אוהבת את הפסנתר מפני שהוא עצמאי, בלתי תלוי." קרעתי בזהירות חבלי שתיקה ישנים.

"בואי לנגן ארבע ידיים," פול הציע.

"אתך?"

אצבעותיו, שהזכירו בדרך כלשהי את שלך, היו יותר קפדניות ומיושבות, אך נאקת צחוקך לא נשמעה אחרי הטעות הראשונה. החוט המחבר נמתח והכאיב. פול כיווץ את גביניו. צדודיתו עוררה בי כיסופים והם התיקו אותי למקומות אחרים – מקומות שבהם זיכרון חולשותיי היה למקור חוזקי. סיפרתי לו על האיש שפנה אל אימא שלי מן הרחוב בשעה שהיא נשענה על מעקה הברזל המפורזל במרפסת, ואיך הזמן עמד מלכת לכבודה כשביקשה לשמר ככל האפשר את אי־הוודאות. סיפרתי באריכות וברצינות איך עלה האיש במדרגות שמתחת לעץ התות ואיך אימא שלי מדדה כל רגע שחלף עד שהוא נכנס אל הבית, מבקשת לשלוט בזמן ולהאמין שהאיש העולה במדרגות הוא אחיה שחזר מ'שם'. סיפרתי שכאשר הלך ואימא שלי מלמלה "אין גבול, אין גבול," אני גיחכתי, מתעלמת ברשעות ממפח נפשה, ופול הניח את אצבעותיו על ברכיו הצנומות. אמרתי לו "כשהייתי בת שבע החלטתי שאהיה זמרת. בגלל אַרְיָה אחת ושבע מילים. אחר כך שמעתי על בְּרוֹדווי וחשבתי שזה מין ארמון ענק ובתוכו במה ומסך קטיפה ופסנתר כנף. תכננתי את הדרך הארוכה לשם לא פחות משחלמתי שאני עומדת על הבמה ושרה 'אורידיקה כבר איננה...' ואחר כך שאני כמו ג'ודי גרלנד ודוריס דיי וכל גיבורות מחזות הזמר שראיתי בקולנוע. צורות, צבעים, זמנים, הכול היה מפורט בראשי. להגיע לשערי הארמון הזה, לעלות על הבמה ולשיר."

"כמו דורותי," הוא הנהן בראשו בלאות חמה שלא הכלימה אותי.

בלי משים ציירתי באצבעי את הסִפְרה שמונה שוכבת על צדה והוא אמר "אין־סוף." הוא יודע, חשבתי. את לימדת אותי שכאשר הספרה שמונה שוכבת על צדה זה האין־סוף, ואני הסתחררתי מן ההתפתלות הבלתי נגמרת של הספרה שהתעייפה וצנחה על צדה. עכשיו התגלם האין־סוף בין המוביל והמוּבל בחיבור שלי עם פול והוא קרם עור וגידים לנגד עיניי. התאהבתי. לכבוד האהבה התקלפתי מכל הצורות המלאכותיות.

אימא שלי נבהלה כשראתה אותי בשׂער אסוף ברשלנות ובלא איפור. "ככה?" קראה באומללות. "מי ירצה אותך ככה כמו... וָגַבּוֹנד?" ואבא שלי הפטיר בבוז "מוזיקנטים, קומדיינטים," ונד בראשו כאומר הזהרתי אותך. ובכל זאת הוא נענה להזמנתי ובא עם אימא שלי להצגת התלמידים בסוף הקורס למשחק.

"תזמיני גם את הירושלמים," אמר פול בעדינות, ואני הנחתי את חיי בכפות ידיו שנישאו כאומרות רק אם את רוצה.

מצאתי חור קטן בבד המסך והצצתי דרכו בבאים. אימא שלי חיבקה אותך בתוך מסגרת פרומת חוטים ואת התמסרת. ואז, ללא התרעה, ניתקת ממנה ועלית לבמה. חיפשת כה וכה ואז הרמת את שולי המסך. נסוגותי לאחור ואת שמטת את המסך וירדת בקלילות אל האולם. איבדתי אותך בין הקרואים. מבטי המשוטט נקבע באימא שלי שלבשה שמלה ילדותית עם צווארון מצמר רך שנקשר בגדילים עגולים. שׂערה היה עשוי גלים־גלים והם הוצמדו לרקותיה, ובידיה היא אחזה מגבעת שדמתה לצלחת הפוכה. את הצטרפת אליה, גוררת אחרייך כיסא גבוה של בארים. מניין הבאת את הכיסא הזה, חשבתי בכעס, ועיניי נעוצות בדמותה הדקיקה של אימא שלי שטיפסה בקלילות והתיישבה על הכיסא הגבוה. אבא שלי, יפה והדור כמו בתצלום מן הטיילת על יד הארון של הרצל, עמד לידה בחליפה מתוחה ומגוהצת למשעי. את ריחפת מעליהם כמו כרוב מעל לדיוקנאות קדושים. אני לא מעיר קטנה, התרברבה אימא, ועל לחייה התפוררו דמעות עגולות ופריכות.

במאי ההצגה חלף מאחוריי ונגע קלות בכתפי. הסבתי אליו את פניי לשנייה ואחר כך שבתי לחפש את אימא שלי. מצאתי אותה עומדת ומחכה שהיושבים יאפשרו לה ולאבא שלי להיכנס למקומותיהם. אבא שלי צחק בנימוס וכף ידו אחזה בחָזקה במרפקה של אימא שלי. קפלי הווילונות נשפכו מן התקרה ונרעדו, מערבבים מציאות ובדיון. המושבים המתקפלים של כיסאות העץ נחבטו במשענות בכל פעם שמישהו חלף על פניהם בדרכו אל מקומו. אבא שלי ואימא שלי ישבו דחוקים בין השורות הצפופות. הדמעות השבירות הוסיפו להתגלגל על לחייה של אימא מבלי להרטיב אותן ומבלי שייגרע דבר מעגילותן. אבא שלי נשא את עיניו הבולטות אל מרומי הווילונות החגיגיים שהניחו כנראה את דעתו. פניה הילדותיים של אימא שלי ריככו את העצבנות שבפניו. עיניי הטילו עוגן כבד בדמויותיהם ולמורת רוחי התמלאתי התרגשות.

האור כבה. הגבול בין מציאות לבדיון דעך אל תוך החשכה.

– "הוי, מסכנה, אם אלה הן הנסיבות במה התערבותי תתרום או תשנה?"

– "את מוכנה להצטרף ולעזור?"

– "באיזה מעשה נועז? הגידי לי."

– "האם תתני ידך לשאת את הגופה?"

– "מה, את רוצה לקבור אותו? הרי אסור!"

– "משום שהוא אחי, ואף אחיך, גם אם את מסרבת. לא אבגוד בו לעולם!" 5

זוג עיניים בוערות ננעצו בי.

– "הו, אחותי, חשבי על אבא..."

שׂערה האסוף של רחל רעד בעשרות תלתליו מתחת למצנפת.

– "הוי, מסכנה, אני כל כך דואגת לך!"

– "אל תפחדי לי. דאגי לגורלך."

– "אז לפחות אל תגלי את תכניתך, שמרי אותה בסוד, וגם אני אשתוק."

– "לא, לא, הלשיני! אתעב אותך יותר אם תשתקי ולא תודיעי לכולם."

פני איסמנה הסתירו עצב, אבל הפה, הפה רב ההבעה היה. רפוי בחמדה, בכוונה ובחסד, והמילים מלאות, מלאות.

– "לבך לוהט למעשה קר ומקפיא."

– "כן, כך אגרום סיפוק לאלה שצריך."

– "רק אם תוכלי. אך חפצך חסר סיכוי."

– "עליי להתאמץ כל עוד זה לא אבוד."

היא הייתה איסמנה, אחותה הנבונה של אנטיגונה, היא הייתה רחל הגחמנית, חסרת העכבות, ושתיהן נעו נוכח פניי ברבדים חופפים, וכך גם המילים, רבדים רבדים.

– "מראש אין לנסות דבר בלתי מושג."

ערפל שחור כיסה את מוחי. רובדי המילים התבלבלו בי בשל נוכחותם של הוריי, נוכחותך ונוכחותה של רחל שישבה לצדי על הבמה והשלימה אותי. ניסיתי בכל הכוח לשמור על דמותה של אנטיגונה, ידעתי שאת דרוכה במקומך. נעצתי ברחל מבט מתחנן והערפל התבהר.

– "הניחי לי עם סכלותי שאתנסה בסכנה הזאת, הן שום דבר נורא לא יאלץ אותי למות כפחדנית."

– "החלטת, אז לכי. זה מעשה טפשי, אך דעי לך שקרובייך אוהבים אותך."

עכשיו יכולתי להתבונן בפני אבא שלי שהיו נרעשים ממש. פרצתי בבכי. הקהל עצר את נשימתו. אנטיגונה שלי נקרעה בין חובותיה.

"הקהל כולו בכה אתך," אמרת אחר כך ואישונייך הזעירים היו מוקפים הילה לחה.

"על מה דיברת אתם?" שאלתי בציפייה.

"עם מי?"

"עם אבא ואימא."

"עלייך, הם גאים בך."

במהלך אטי מאוד שלחת את זרועותייך והקפת את צווארי. לחְיֵ נגעה בלחיִי ואישונייך התרוצצו בתוך עיניי.

אט־אט היא הרימה את זרועותיה והקיפה את גופי והשׂער השחור מִסגר את פניי הרזים.

הווילונות נאנחו, המשב הקל מאחוריהם פסק, מישהו כיבה את האור.

"איפה פול?" שאלתי בחשכה.

"עובד, הוא יבוא להצגה הבאה."

"ותצליחי לבכות שוב?"

"כן!"

"עכשיו התמלאו בקשותייך, ומה עוד את רוצה?"

"זה כל מה שאני רוצה. לשיר ולשחק!"

"ופול?"

"פול?"

"כן, איפה הוא בבקשותייך?"

"לא יודעת... אני יכולה לחשוב רק על הבמה."

"ומה את רוצה?" שאלה אותי.

שתקתי.

"את אומללה כי הוא לא משיב לך אהבה."

"כן ולא."

"חשבתי ככה. את אמיצה, את מסוגלת."

"כשלא, אני לא, כשכן אני כן?"

"את שואלת?"

"לא יודעת."

"את אוהבת מתמטיקה?"

"לא כמו שאת אוהבת מוזיקה."

שורות הכיסאות נראו כמו עדר ממושמע של כבשים שחורות.

"ככה זה נראה אחרי שהכול נגמר," אמרתי והצבעתי על הבמה הנטושה.

"כן, אני יודעת," אמרה בעצב גדול.

"אני לא רוצה לוותר על אהבה גדולה."

"כן."

"ואת?"

"לי יש אהבה גדולה – "

קפלי הווילונות נעו בחטיבה אחת ובקצב שווה. האורות הרבים של תל אביב, שנצנצו מהגבעה בליל הקומזיץ, קרצו לנו. כמו אז, הושטת יד, נטלת את שלי ולחשת: "שביל נסתר... רק שתינו... בואי אתי..."

"ניפגש בקרוב."

"ניפגש בקרוב."

אבל לא נפגשנו עד סוף השנה.

הטלפון צלצל בעיצומן של בחינות סוף השנה. זאת הייתה שׂרי.

"היא גרה אצלי עכשיו, אימא שלי בגרמניה, בחופשה, רוצה לבוא?"

"מה קרה? למה היא אצלך? קרה משהו לאימא שלה?"

"לא לא, הכול בסדר. בואי, היא תשמח. את יודעת את הכתובת?" לא ידעתי.

"אני אבוא," אמרתי בזהירות.

הדירה הייתה מרווחת כמו דירת הורייך, אך בורגנית יותר. מבעד לדלתות הפתוחות לא נראתה ספרייה ענקית כמו זו של אבא שלך. בסלון היו כלי כסף יקרים ומצועצעים ועל הקיר נתלו בערבוביה שהעידה על היעדר טעם ציורים בחתימות ידיהם של מיטב הציירים הישראלים. בלחייך פרחו כתמי סומק פגומים ועינייך נצצו באור מוזר. שׂרי שפתחה את הדלת נעלמה אל תוך החדרים.

היא נראתה נשית, מפתיעה. הסרבול נעלם מגופה הגדול. היא פורחת בלעדיי, חשבתי בגאווה.

"אין לך בחינות?" שאלה, עוקפת את חששותיה.

"למה את שואלת, אני נראית כאילו אני מתרשלת בלימודים?"

"מה?" שאלתי, ואת הפרחת נעירת צחוק.

"אני שואלת אם אני נראית כאילו אני משתמטת."

"לא! זה מפני שאני עכשיו בדיוק..."

"כן, אני יודעת, בתקופת בחינות. אז אני מפריעה."

"לא, לא ממש. מה יש לך?" שאלה בכעס בלתי נשלט ואחר כך מיתנה "את חולה?"

"לא. שבי כבר, לא נדבקים מזה."

"רוצה קפה?" שׂרי הציצה מהמטבח.

"טוב, כן. איזה חום בחוץ. פה נעים."

הלחות המעובה נדחקה מבעד לחלון הפתוח וניפחה סביבנו את הבועה השקופה שלי. התבוננתי בדפנותיה המתעגלות וראיתי שהן זולגות טיפות ארוכות. עקבתי אחריהן במבטי עד שנספגו בשטיח הצהבהב ויצרו כתמים קטנטנים שהתרחבו כמו מעגלים שמתהווים על פני המים כשזורקים לתוכם אבן קטנה. התקרבתי אלייך בתוך הבועה וישבתי בקצה מיטתך.

"את לא חולה," אמרה והניעה את ראשה בביטחון מבלי להרים את עיניה. מין מעטפת לחה רטטה סביבה עד שהתנפצה חרש. שׂרי הביאה ספל קפה והושיטה לה אותו. "תודה," אמרה כמעט ללא קול.

"לא, אני לא חולה," אישרתי את הנחתה. "שׂרי לא פה, נכון?"

"לא, היא נכנסה לשם..."

"אף פעם לא שאלת אותי על מה דיברתי עם זאב, כשירדנו יחד אל החוף ואת חיכית לי על הטיילת עם יוחאי. תשתי את הקפה, הוא יתקרר. התחננתי בפניו שיסכים לשכב אתי, כמו עם כולן. אמרתי לו שאני לא פחות ראויה... מצחיק, לא?" גיחכת. "ואת התאהבת בצ'כוב."

עשיתי כמצוותך ולגמתי מהקפה.

"הייתי בהריון."

"אוי לא!" היא נחרדה.

"מה, מה?" צעקתי, "זאת לא בעיה גדולה, זה רק עניין של כסף, זה הכול."

ואחר כך שתקנו שוב.

"אימא של שׂרי נסעה לאיזה באדן גרמני וזאב נתן לי את הכסף ל... את יודעת, לגרידה, והיא, כלומר שׂרי, חשבה שכדאי שאתארח כאן, את יודעת, שהיא תוכל לטפל בי כמה ימים, עד שאחלים..."

"גרידה, זה מה שעשית?" ירתה בי. שורשי האף עקצצו והעקצוץ טיפס אל זוויות העיניים. הכעס שלה ננעץ ברחם הדואב שלי ושלח גלים במעלה הגוף.

"למה עשית את זה? הרי רצית, קיווית שהוא יאהב אותך כפי שאמרת שאת אוהבת אותו. אז למה ויתרת? אני מעייפת אותך?" שאלה באותה הנשימה.

"אני מתעייפת מהר," הודית.

ואז, בבת אחת, כמו פקק שנחלץ מתוך בקבוק מבעבע, מילים רבות וצפופות נשפכו ממך. "זה לא היה מרחמים, הוא גם לא 'עשה לי טובה'. אני יודעת שאת חושבת ככה, זה לא נכון! כן נכון שהוא לא אוהב אותי. עדיין. כן נכון שהיו לו כל הזמן אחרות. את יודעת. ידעתי תמיד שידעת ושתקת. חשבת שאני מתבזה. אבל לעזאזל! את מתנהגת כמו אבא. אף אחד לא מספיק טוב בשבילי. אני אוהבת את האיש הזה. זהו, אמרתי ולא אומר עוד. אני אומרת לך, לא קיבלתי ממנו לילה אחד של חסד או רחמים, לא! זה היה תהליך, מתסכל ואטי, והשיא שלו היה הלילה הזה ולא הייתי צריכה ליפול על ברכיי ולהתחנן. הוא שכב אתי מתוך סקרנות. סקרנות מסוג שלא הכיר קודם לכן."

"כן, כי קודם לכן הוא לא הכיר אף אחת שתשווה לך," היא אמרה ופרצה בבכי קולני.

הדמעות זלגו בלי רחמים ובלי התחשבות. "אל תייללי... אל תייללי! אני מוכרחה לישון... די... רק עוד כמה ימים..."

רק עוד כמה ימים... עצמתי את העיניים... ראיתי אור, חשבתי שאמצא אותך כאן. זאב עמד על סף חדרי במשכנות שאננים בחולצה מרופטת ובתלתלים נבוכים. מעבר לכוננית המכוסה שטיח שצבעיו דהו הושטתי את ידי אל הגבה, והיד קפאה בתנוחה הזאת. "את מסודרת, יפה פה," אמר ולא זז ממקומו. מילים רפות, לא אפשריות, ידי צנחה אל חיקי, הגרון התמלא. מה הוא רוצה? ללעוג לי על גילוי הלב? ישבתי דחוקה מאחורי שולחן הכתיבה הקטן והוא עמד מולי צמוד לדלת הכניסה. שני גופים נואלים. ניסיתי להתרומם ממושבי. הוא סגר את הדלת, לא נשען עליה, כמו מבקש להפוך את המעמד למכביד ומביך יותר. את לומדת, אמר והרים זרוע שצנחה מיד. הגרון התרוקן, הלחות שמילאה אותו התפוגגה. הצלחתי לקום ממקומי ולהתפתל בין הרהיטים הספורים והצפופים והוא התקרב. נאחזנו במבט עד שידיו נחו על כתפיי. ידיי מיאנו לזוז. תנודות גופינו התהדקו ומבלי שנזוז כמעט ניקב אותי מבטו חרירים חרירים. הצמדתי את ראשי לצווארו והוא נשם נשימה עמוקה. כמו במקרה הגענו אל המיטה הצרה וכמו במקרה מעדנו עליה. הוא לפת אותי בזרועות חזקות וגופי כאב. על המיטה הזאת אני מקימה עכשיו, ממש עכשיו, את חיי, חשבתי. יכול להיות שאני רק מדמיינת אותם והם יתנדפו חיש בין אנחותינו. הוא בכה? אני בכיתי. בוכה! רוק ודמעות, לחש מייבב אל הרקה החמה. מניפות הברזל העדינות התומכות בעמודי הברזל בחוץ נעות בעונג מעלינו. תקשיבי, תקשיבי. האם לחש לתוך שׂערי? שכבתי על גבי והעורף הורם בין הגב והראש המונחים על המיטה. נהמתי בקול והנהמה פשטה במסדרון הארוך שבחוץ וחדרה אל כל הדירות הקטנטנות. יושביהן הנהנו ברצון. והוא, ראשו על שדיי ורגליו מקופלות על בטני. אחזתי בתלתליו וכמו דלילה הגבהתי את ראשו ושיניי גזרו את העָצמה שהופנתה עד כה נגדי. עכשיו אנחנו ראש מול ראש, מחשבה מול מחשבה. עיניו היו עצומות וגופו כבד אך לא מכביד. תנועות גופינו התמתנו והפכו מינוריות, צלילן נמוך כמו מין בַּסּוֹ קוֹנְטינוּאוֹ עצור. מחינו את פנינו הרטובים זה בלחיו של זה. הוא שלח את זרועו אל מתחת למותניי ואני הרמתי את ראשי. הריח שלו. מעתה אשא אותו אתי. תמיד. ידיו טיילו חרש על שדיי, נשימתו התחדדה. הוא רכן עליי ושלח יד שנייה אל עורפי, עכשיו שפתיים, לשון ודמעות. והכול כל כך חדש! כל כך חדש! הוא הניף את החולצה שלי מעל ראשי. זאת כפרתי, זאת מחילתי! הרמתי את גווי לקראתו ודחפתי את עצמי מטה. חזהו, בטנו, חיככתי את אפי והבושם הנכסף של עורו שתמיד חלף לידי במהירות, נחקק בנחיריי. כבר לא רזה מדי! לא רזה מדי! פרמתי בציפורניי את כפתורי מכנסי הג'ינס והם נפשטו מאליהם. הוא הסיר במהירות את החולצה וכל סודותיו הכמוסים נפרשו לפניי. הוא לא יוכל להתכחש לכך לעולם. ידיו הסירו במהירות את בגדיי הנותרים, עכשיו הוא מלטף את גופי לאורכו. זה הגוף שלי! כבר לא רזה מדי אימא, לא רזה מדי! שאגתי בלי קול. לעולם לא נהיה קרובים יותר, לעולם. האם הרגע החשוף, המוחשי כל כך, יחלוף לו מיד? נאחזתי בגוף שאולי אאבד עוד רגע, וחשתי בדידות עמוקה ומהדהדת. שפתיו טיפסו על הקו שבין קימור הכתף ובדל האוזן והרטיבו אותה. הוא הניח לצווארי, נסוג בזחילה, זרועותיו עטפו את הגוף. יכולתי לנחש את היקף מותניי. הזרוע שלו כמו סרט מידה. ואז פקח את עיניו ופישק בכוח את רגליי. נבהלתי. אינסטינקט חריף ניסה להקשות עליו את המעשה, אך בד בבד אמרתי מילים מרגיעות. אני כאן. אני אתך. הנה באת. הוא הפך אותי בפראות והושיב אותי עליו. הנשימה נעצרה והוא חדר לתוכי ומילא אותי מלוא חופניים צער עמוק, כלא את נשימתי בצפיפות מענגת. ברכיי התחככו בסדין. הן התלהטו והלהיטו אותו. הוא כיוון את תנועותיי. עצמתי עיניים, סובבתי וכיתרתי אותו כמו דרוויש פרסי. סחור סחור עד שבדי השמלה המתנופפת בעיגול מושלם נחתו לצד הגוף שנצרב. הוא הניח את כף ידו על לחְיִי ואני חשתי את רוחבה. כפי שהגיטרה שלו חשה בה. והפוגה..."

"מה קרה? מה את ממלמלת? שׂרי! בואי מהר!"

"אל תדאגי, לפעמים היא קצת הוזה, יש לה חום."

"אז צריך לקחת לבית חולים! לאבא שלה, הוא רופא..."

"היא כבר ישֵׁנה, זה עבר," אמרה שׂרי והלכה אל המטבח.

"אני צריכה ללכת, יש לי בחינות..." רכנתי עלייך בבכי. את ישנת.

"תשמעי, את לא צריכה ללכת אם את לא רוצה," הופיעה שׂרי לשמע בכיי. "היא בדרך כלל מנמנמת חצי שעה ו..."

"את לא צריכה להיות באיזה חוץ לארץ, באיזו קומונה היפית?" צעקתי. הנחתי את ספל הקפה שהעיק עליי כל הזמן ופניתי אל דלת הכניסה. את המשכת לישון.

כשהגעתי לביתו של פול השעה הייתה אחרי חצות. טיפסתי אפוסת כוחות לקומה הרביעית והתיישבתי על המדרגה האחרונה להתקין את הנשימה. האור בחדר המדרגות כבה. הושטתי יד ולחצתי על המתג. מקורות היבבה אבדו באור הרפה שכבה מדי פעם. שמעתי את אנחת כאבך בנשימתי הכבדה. הידקתי את ידיי על הבטן. החלש הוא החזק, השולט הוא הנשלט והמוביל הוא תמיד גם המובל, לעזאזל. באופן הטבעי ביותר ובלי ייסורי מצפון ויתרת על הדרך הקלה. הוא בוודאי הופתע, אין ספק שרווח לו. בן זונה! חשבתי, מנסה לאסוף בשבילך רחמים וכעס מיותרים. נואשתי מלחזור ולהדליק את האור, והכאב שלך ברחם שלי חלף. ניצחת. גרוני נחסם כמו מבקש להקיא אבל במקום זאת פלט עוד ועוד דמעות. הצחוק הנוער שלך ניצח, את אף פעם לא טועה. ישבתי על המדרגה לפני דלת דירתו של המאהב שלי ולא רציתי לצלצל בפעמון. אני אהבתי רק מוזיקה, רק מוזיקה.

אולי התרוממתי מעל למדרגות בניסיון להגיע אל מתג החשמל. אולי איבדתי את שיווי המשקל והתגלגלתי במורד המדרגות אל הרחוב. מטולטלת מן הנפילה קמתי על רגליי, לא פגועה. ואת, שהקצת משנת הכאב, הלכת לצדי. קול צעדינו נשמע היטב על המדרכה הריקה מאדם. פול הוא אדם מיוחד, הפצרתי בך, תביני כשתכירי אותו. הוא מנצח על המקהלה ב... סמכותיות. את חייכת, זוכרת את הלילה החם על רצפת חדרי, את התשובה שענית לשאלתי בלי להסס. סמכות, אמרת, בזאב יש סמכות. התרנו את אחיזת ידינו ונכנסנו לאולם החזרות. מעל לעיניו הלא שקטות של פול נצצו טיפות זיעה קטנות. קולו הדהד באולם הריק: "אם כן, שוב, מההתחלה, תיבה שישים בבקשה!" פנינו זו אל זו וחייכנו. פול מחה את הזיעה ממצחו, נשא את זרועותיו והמקהלה שרה.

אשרי האבלים

כי הם ינוחמו6

"אימא לא סובלת וגם לא מאשפזים אותה. היא אפילו לא בולעת תרופות, היא רק מאבדת בהדרגה את דעתה."

אשרי האבלים כי הם ינוחמו.

"הרופאים מכנים את אבדן השפיות של אימא שלי ניוון מוחי ואפילו נמצא לו שם מרשים: Dementia. אין תקווה," את אומרת, "אימא שלי תתנוון לאִטה מה־Dementia הזה." החוט המקשר שלנו, המהודק, היטלטל ונפרם. אחזנו בקצותיו ונכנסנו לאולם החזרות. המנצח מחא כפיים וביקש שקט.

ההרמוניות המוזיקליות הצטנפו בין מסעדי כיסאות העץ ומושביהם.

"בואי," נשמע קול. "פול, זה אתה? עומד בראש המדרגות מחוץ לדלת?" זזתי על המדרגות הקרירות. חייכתי באזלת רוח, אבל לבי הציף אותי כמו קצף הגלים את הסלעים הירוקים מאצות. השתיקה של הנזירות על ההר נרעשת ומתוקה. הוא שלח אל פניי יד שזמן קצר קודם לכן הורמה על מנת לנצח, ונשק לשתי עיניי הנעצמות לשינה ארוכה. "לכי אִתה," אמר, "אתן שייכות..."

"שייכות לְמה?" התחננתי, אבל פול נעלם ושתינו טיילנו באחו שהתפרשׂ אל אופק רחוק. קראנו קריאות השתאות והרוח מתחה את שׂערותינו לאחור. זרועותינו ביקשו להקיף את ממדיו של המרחב ואת תחושת החופש ששרתה עליו. הטלתי את עצמי על העשב הגבוה והתגלגלתי במדרונות הרחבים, כובשת את הלחות במשקל גופי. אט־אט הפך המדרון תלול יותר ואני התרחקתי ואיבדתי אותך. אני לבד. החושך מחק את הסימנים. רציתי לשוב אבל לא יכולתי להחליט לאיזה כיוון עליי לפנות. לא פחדתי. ניצבתי בסבך העשב הגבוה, פרשׂתי את זרועותיי לצדדים וקראתי בשמך. קולי התקבץ ממרחקים והקיף אותי בקלעים של תאטרון. אני חולמת, אמרתי לעצמי, פוסחת על שתי הסעיפים. מרחוק נצנץ אור. הלכתי לשם. נכנסתי ללא מורא ונמצאתי באולם תאטרון ישן ונטוש. ריח של בור מים ספוג בקירותיו וניחוח של צמחי מרפא עלה מתוכם. ישבתי על אחד הכיסאות המרופדים קטיפה ישנה ודהויה, ומסך כבד התרומם בחריקה קלה. קבעתי את עיניי בבמה הגבוהה, המוצפת אור. איש יפה תואר בחליפה מרושלת ופָנים שיגיעה, דכדוך וצורך נואש לרַצות חקוקים עליהם התהלך לאורך מסדרונות ארוכים וטיפס במדרגות רחבות. אנשים עמדו בדרכו – מתחננים, מאיימים, מדברים על לבו והוא מבקש על נפשו בפנים מתוחים מצער, עד שהוא מגיע לחדר גדול ומהביל שמראות סגלגלות תלויות על קירותיו. "אורידיקה כבר איננה, מה לי פה בלעדיה," שרה נערה. בחלון סגור תלוי וילון לבן רקום. הריח החושני שנדף מן הקירות הישנים אפף אותי. שמעתי את פעימות צחוקך. קולי חזר אליי מן הקירות ספוגי הריח. "הגעת!" לחשתי. "תראי, האיש בחליפה המרושלת מקבץ את חלקי חייו וכולם נענים לו. תראי! הכול שם, הכול שם, את רואה? צריך רק לחשוף ולהגדיר ואחר כך לקבוע את החוקים. זה מה שיוחאי אמר לי במשכנות שאננים, מול החומה של העיר העתיקה. את מבינה? הכול שם. בדיוק כמו שיוחאי אמר, את רואה?" אבל את לא ענית, את לא שם. המסך הכבד ירד ומשך אתו את הקירות הטחובים של התאטרון.

מישהו הדליק את האור למטה והחל מטפס במדרגות. התעוררתי בבהלה. העורף כאב מן הישיבה הקשה על המדרגות הקרות ומן החלומות הטרופים. ירדתי במהירות, חולפת על פני העולֶה התמֵהַּ במדרגות. טוב, אני הולכת! זכרתי את הנהמה שליוותה אותי כשנמלטתי במורד המדרגות המתעקלות של הגימנסיה. "טוב, אני הולכת!" חזרתי בקול כשכבר הייתי ברחוב.

אימא שלי התעוררה לקול המפתח הננעץ בדלת הכניסה. אבא שלי חיכה לי בסלון על הספה הצרה מול הפרחים המלאכותיים באגרטל הכחול־ירוק. עברתי על פניו והוא לא אמר מילה, רק נעמד על רגליו ועיניו הבולטות כעיניי הוליכו אותו לחדר השינה. הוא השאיר את הדלת פתוחה. אימא שלי ישבה על המיטה, כתפיית כתונת הלילה שלה נשמטת וכתפה מתגלה, בוהקת ועגולה. בשׂערה הסתור ובעיניה העצומות למחצה נראתה לפתע מושכת. נבהלתי ומיהרתי להסתלק, שומעת את אנחת צניחתה על הכרים.

הדלקתי את האור ושכבתי על המיטה בבגדיי. זכרתי את מה שאמרת לי בביתה של שׂרי לפני שנרדמת. אמרת שאת רוצה שזאב יאהב אותך ולא את הסקרנות שהביאה אותו למיטתך. אמרת שהוא הציע להתחתן מיד, אבל את צחקת ודחית את ההצעה. אחר כך שאלת למה אני לא מחבבת אותו ולא חיכית לתשובה, אלא הסברת לאט ובבהירות, כאילו דובר בחיי ובעתידי שלי, שההיריון הלא צפוי לא היה חשוב, ולראיה – הקלות שבה פתרת את זה. מה שחשוב הוא המהות והאמת, ואת לא רוצה לחיות כל ימייך בשקר בגלל... מקרה. כך אמרת לי, ואני לא שמעתי. כיביתי את האור, הסרתי במשיכה חזקה את כיסוי המיטה שאימא שלי טרחה ומתחה בכל בוקר והתכסיתי בו עד מעל הראש.

במבנה הישן שבנה מונטפיורי שרר שקט מכביד. השמועות אמרו שהמבנה ההיסטורי יהפוך למלון מפואר וכל דייריו יפונו. אנחנו אמנם משכנו כתפיים אדישות, שהרי בשנה הבאה כבר לא נהיה כאן – אך אדישותנו חיפתה על מבוכה שנעה בין גאווה לבין חשש עגום מיום המחר. קשר מיוחד נקשר בינינו לבין העיר הזאת שהאירועים האחרונים לא חסו עליה, קשר שלא היה יכול להיווצר בתל אביב. השינויים הסעירו את רוחה וגם את רוחנו, וכדי שלא נימצא מסבירים אותם, שקענו בלימודים. יוחאי נשאר בירושלים אחרי שסיים את לימודיו ולימד מתמטיקה בבית ספר תיכון. הוצעו לו מלגות רבות להמשך לימודיו, אך הוא לא החליט באיזו מהן לבחור. זאב חזר לתל אביב והתחיל לעבוד במשרד גדול, אבל בא בכל הזדמנות לירושלים. היינו נאהבים. קרובים, בלי סערות נפש. הזוגיות שלנו עטתה תמיד חיוך, חיוך של נועם. הנפש, שעלתה על גדותיה למראהו במשך ארבע שנים, שָׁקטה, כמו הייתה נתונה לדברים אחרים. הוא אמר שכאשר יגמור את ההתמחות ניסע לאמריקה. לאיזה צורך, שאלתי, והוא אמר: "בּיזנס," והגיחוך המוזר שהחליף לעתים את החיוך התפשט על פניו. כבשתי את פניי והתגעגעתי לירושלים הישנה.

פול עבד על דפי פרטיטורה שהיו מפוזרים על שולחן הכתיבה. בפָּטֶפון התנגנה שלישייה של רוול. ישבתי ברגליים אסופות על כיסא הנדנדה שליד הפטפון והקשבתי. הפסנתר געש בפרץ נלהב וארוך, והכינור ניסה להשתלב בו. שני הכלים נאחזו בקולו העמוק של הצ'לו והחלו רודפים זה את זה, מכאיבים זה לזה – הכינור בקולו הגבוה והחד והפסנתר בשלל צליליו המהירים והקצובים. ואז, אחוזים זה בזה בכוח, בדימינוּאֶנדוֹ כמעט סנטימנטלי, נעו השלושה יחדיו בהרמוניה ובקצב כבדים וסמיכים, עד שהתנערו ושבו לנוס איש מפני רעהו. המוזיקה נעשתה יותר ויותר קצרת רוח, מבקשת מנוח ומאריכה את הדרך. נשמתי נשימות קטועות ומהירות עד שהמאבק הענוג הסתיים בנגיעה – ודממה. מחיאות כפיים ארוכות פלשו בסערה אל השקט הטעון.

הבטנו זה בזו ופול שב ושקע בעבודתו.

לחצתי ברגליי המקופלות על בטני מבלי לשנות את תנוחת הישיבה עד שנחלשו מחיאות הכפים. הכאב החלש שמלווה אותי מאז פלטת את הוולד הלא רצוי מרחמך כמעט חלף. הורדתי את הרגליים אל הרצפה והטלפון צלצל. את – נינוחה כמו לא היינו צריכות לגשר על זמן ורגשות.

"קיבלתי מלגה," הכרזת צוהלת.

"באמת?"

"כן, לאמריקה! תואר שני באמריקה!"

"באמריקה?"

"אני בחרתי!" התפנקת בעליצות, מסתירה סוד.

"איזה יופי!"

ואחר כך כבר לא היה מה להגיד. ניסיתי לנסח שאלות פשוטות ומתבקשות.

"אז מה קורה... בחיים?" שאלה.

"בסדר, ואצלך?"

"גם."

וזהו.

ואז אימא שלך מתה ואת לא הודעת לי.

אימא שלי לא מתה מהמחלה הדמנטית המוצהרת שלה. נראה שהמוות ארב לה, שומר באמתחתו מחלה שגרתית יותר שתכריע אותה. כאשר תש כוחה מלתנות את מרירותה ואת החמצותיה, הִכּה אותה המוות בלבה. אבא שלי היה בחדרו. עתה, משיצא לגמלאות, מילא באופן אירוני את בקשתה של אימא שלי והחל מקבל חולים מעטים בקליניקה פרטית. אכזבה מפוכחת הדירה את רגליו מברנר ארבע עשרה, אבל אימא שלי כבר לא הבינה דבר ממה שהתרחש סביבה.

ביום שבו מתה אימא שלי יצאה האישה המטפלת בה לקניות, והשקט הארוך בחדר הטריד את אבא שלי. פעם ועוד פעם הרים את עיניו מהעיתון שהיה מונח על שולחנו ושב וכבש אותן בו. בשנים האחרונות הואטו תנועותיו והוא סיגל לעצמו נטייה לתור אחר משהו בשמים תוך שהוא נוגע בראשו, מזיח מגבעת נעלמה ומגרד את המצח בהיסח הדעת. האישה המטפלת נעצה את המפתח בחור המנעול והוא קם ברעש ממקומו ומיהר לחדרה של אשתו. אימא שלי ישבה כדרכה על המיטה, כף ידה תומכת את לחיה. היא הייתה מתה. האישה המטפלת הזעיקה אותי. מראה פניו הצוהלים של אבא שלי כשבאתי לבשר לו את דבר המלגה היו שמורים היטב בזיכרוני. שפתיו הצטמצמו לכדי עיגול והוא השמיע "אווו..." ארוך ואחר כך אמר "יוו־פיי!" וסוף המילה הדהד במתיקות מוגזמת. כשראיתי אותו על יד מיטת אימא שלי המתה היה מראה פניו בלתי ניתן להגדרה. מהו מראה פנים? מכוון הדברים העלום בחר באבא שלי לבטא את תפלות השינויים במראה הפנים, ואני לא ידעתי מה עליי לעשות. חשבתי שאולי אטול את ידו אבל לא ידעתי איך. חשבתי שזה מה שצריך לעשות, אבל לא לאבא שלי. הבטתי בכף היד ונוכחתי לראות שהזדקנה. ואז באו אנשים זרים והשכיבו את אימא שלי על אלונקה, כיסו את פניה והוציאו אותה מביתה. עמדתי לבדי על יד השולחן הקטן במטבח ואמרתי לה: "אני לא רזה מדי, לא!"

הטיילת התחדשה בהידור. מעקה הברזל החלוד הוסר מזמן, ומכיוון שהוסר נשארו זרועותיי תלויות בצדי גופי. גלים יומרניים הסתערו על החוף. מעבר לכביש עוד עמדו בתי הקפה הבלויים. זכרתי אותם מגובה קומתה של ילדה קטנה שעמדה וסרט לבן וגדול מדי קשור על קודקודה, עיניה נשואות אל מרומי במת התזמורת ואל הרוקדים שאחזו ותמכו זה את גופו של זה באחיזה משונה, טקסית. רוחותיהם של מלצרים בעניבות פרפר שחורות התעופפו בין החורבות, מניחות קפה או ויסקי על השולחנות ההומים אנשים עליזים, ומפיות לבנות נחות על פרקי ידיהן. הנה אימא רוקדת בזרועות גבר אלמוני. שׂערה הבלונדיני ארוך ורך, מחוזק בסיכת ראש פשוטה וכל המלצרים בעניבות הפרפר נשנקים מן העשן הגודש את שׂערה המפואר. "הכול בארץ ישראל בקול רם מדי, וולגרי, ואין מקום לאינדיבידום," היא אומרת לאיש שבזרועותיו היא רוקדת, "מה לעשות, באנו לפלשתינה." חייכתי אליה בהיסח הדעת והיא שלחה את ציפורניה אל סנטרי מבלי לומר מילה. זרועותיי בצד הגוף דביקות משמן ומסוכר. מחינו אותן בבגדינו. אימא שלך גיחכה והשׂער הנהדר נהדף לאחור כשצעקה: "איך אפשר ל'וריד כתמים זה מבגדים, כבר אין לי ידיים! תראי, ידיים של כביסה!" והציגה שתי ידיים עמלות, נוגעות ללב. בכל זאת המשכנו למחות בהסתר את ידינו בבגדים על יד קולנוע מוגרבי, כשהלכנו ליומית.

בערבו של אותו יום שבו נערכה הלווייתה של אימא שלך עמדתי על הבמה ושרתי בחזרה האחרונה לפני קונצרט הסיום של לימודיי את שירה של ג'ני מ'אופרה בגרוש'.

רבותיי עוד הלילה אשטוף פה כלים ומיטה לכל איש אציעה

ואתם נותנים לי פני

ואני מודה דומם

ואתם רואים לכלוך פה ופונדק מזוהם

אבל איש אינו יודע מי ומה אני

לא, איש אינו יודע מי ומה אני 7

אבא שלי פרסם מודעת אבל בעיתון, ועוד מודעה הודבקה על קיר הכניסה לבניין מגורינו. חודש יוני. בבית הקברות הישן העצים העתיקים והגבוהים כחושים מכדי להצל. חלקות קבר נושאות מצבות פתטיות. יוחאי הלך מאחור בצעדים תואמים. אבא שלי פסע לצדי, זרועו שלובה בזרועי המאובנת. זאב צעד גם הוא מאחורינו, תלתליו החומים והארוכים בהירים יותר באור השמש ומשווים לו מראה נערי. שׂרי פסעה לצדו וחיוך קפוא מרוח על פניה. כשעמד התנודד זאב על מקומו, לא מוצא מענה למבוכתו. כפות ידיו נפרשו ועיניו מצמצו ללא הרף. הצצתי בו, מנסה לחוש את העפעוף הקבוע של עיניו וראיתי אנשים זקנים, רעיו של אבא שלי למפלגה ומטופליו הנאמנים.

"יתגדל ויתקדש," ייבב אבא שלי במסכנות. "יתגדל ויתקדש שמֵיהּ רבא." קולו התגבר והתמוטט, הופך למלמול חסר גוון. זקפתי את הגב והסתכלתי קדימה כדי שלא לראות את היבבה מתפלשת לרגליו. באור המסנוור ראיתי דמות מטושטשת משוטטת סביב המצבות ועוצרת על יד הפסנתר הישן שלה. שנים שאיננו לומדות לנגן. אבל היא לא העזה להיפטר מכלי הנגינה היפהפה שפמוט אחד בלבד שרד עליו. בואי, סימנה בידה. "קיצור דרך... שביל נסתר... רק שתינו... בואי אתי." הנחנו את אצבעותינו על הקלידים וניסינו לנגן. כך, בין העצים, בעמידה. אצבעותיי לא עמדו בקצב הדילוגים ההרמוניים של אצבעותיה המנתרות בלי סדר על הקלידים.

"למה לא באת ללוויה?" אני שואלת בין הצלילים.

"כי לא הודעת לי."

"באמת?" לא הסרתי את ידיי מן הפסנתר.

"אהה," המהום ארוך מטלטל את אמירי הברושים, מפזר ביניהם את צלילי המחולות הפּולובציים של בּוֹרוֹדין. אנחנו מנגנות יחד, בעל פה.

"אז תשמעי עכשיו. אימא שלי השתגעה. כל מי שרצה לשמוע ידע שאבא שלי הוא רופא פרובינציאלי ושהיא הגיעה מעיר הבירה; שהיא בהסגר, היא התחננה שמישהו יחלץ אותה מציפורניו של האיש שכלא אותה רק כדי שיוכל להתבודד עם ה'רזה הזאת שצוחקת כמו שיקסה.'" לאבא שלי לא הייתה דרך להתמודד עם ההיעלמויות התכופות שלה, על כן הוא נעל אותה בתוך הבית. אבל היא באמת הייתה מעיר הבירה." התענגנו מנגינתנו המדויקת. "את מכירה את הבדיחה הזאת על הוורשָׁאִי שלא ידע איפה פאריס וכשאמרו לו שהיא רחוקה מוורשה עשה תנועת ביטול בידו ואמר: 'אם היא כל כך רחוקה מוורשה, היא בטח לא חשובה.' פרובינציה, את מבינה?" פרצתי בנאקות צחוק, והיא אספה את ידיה שכמו נכוו מהקלידים, נמלטת מפני הצביטות האיומות שאיימו על זרועה ונעלמת עם הפסנתר. הסתכלתי על הברושים של בית העלמין ויוחאי טלטל אותי בעדינות. אבא שלי התבונן בי בדאגה ואיש זר אחז בצווארון חולצתי וקרע אותו.

הווילונות הגבוהים נחו בכבדות. בין קפליהם הרחבים הצטבר אבק ולכלוך ישן והלחות המהבילה הצמידה אותם אל הקיר. שני מאווררים אטיים איוושו בשריקה. הקהל כבר מילא את האולם. רחל נעה בין הצללים מאחורי הקלעים, מעשנת בעצבנות. שתינו נשיר הערב את שירה של ג'ני. אני שרה טוב ממנה אבל היא שחקנית טובה ממני, ונוכחותה על הבמה מחפה על חסרונות שירתה. נכנסתי לחדר האיפור וישבתי מול המראה. מתחתי את הצוואר שכמו נקע ומבט תקיף ננעץ במקום הכואב. אימא שלך עמדה מאחוריי ועיניה מלאות אירוניה אצילה, מתגרה בקהל שבא ללוותה אל הקבר. "ג'ני?" שאלתי בטיפשות. אצבעותיה המטופחות של אימא שלך אחזו בסיגריה והיא שלחה אליי חיוך מתקתק ונועז. "תחשבי," אמרה מבלי לזוז, "אני מעיר גדולה! אני מעיר גדולה! תחשבי ככה, ותזכרי שלא כל מי שהוא מעיר גדולה יודע להיות בן אדם של עיר גדולה, כן?"

"מה?" שאלתי אובדת עצות. הכאב בעורף גבר ושיתק את הגב. "מה?" שאלתי שוב ובטחוני הלך והתערער.

"יש כאלה שהכול אצלם בְּלוֹף," המשיכה אימא שלך, "הם לא באמת מעיר גדולה. חסרה להם... גרנדוּרה, את מבינה, יש דברים שבן אדם נולד אתם שאי־אפשר ללמוד באף בית ספר, את מבינה, כן?"

"ואני?" לחשתי. "אני גם?" אבל היא הביאה את הסיגריה אל פיה ושלושים תותחים הריעו לכבודה. "אני לא, נכון? אני לא. אני יודעת," אמרתי בתבוסה. הצצתי ברחל, היא עוד עמדה שם באפלולית. שׂערה הפרוע נראה מלוכלך. היא בכלל לא התכוונה להתאפר.

"ורחל," שאלתי את אימא שלך, "רחל כן?" אבל אימא שלך כבר לא הייתה שם.

"אבל אני דורותי... אני יכולה," ניסיתי בייאוש והחזרתי את מבטי אל המראה. אישונייך התרוצצו בעיניי. קירבתי את השפתון האדום אל פי. את עצמת את עיניי הבולטות, נותנת לאישוניך הפוגת מה. מרחתי את פי באדום עז.

"לא צריך!" קולך נשמע מתוך המראה.

"אני מוכרחה, אני צריכה לכסות על... שיחשבו ש... לפחות הערב..."

"לא צריך."

אימא שלך... סימנתי, ואישונייך הכלואים בעיניי חיפשו דרך להיחלץ. "רחל היא כל כך ג'ני," אמרתי בייאוש, "יש בה חופש שאין בי."

"לך יש אומץ לב."

"ג'ני משוחררת ונועזת, אני לא."

"את יכולה להיות כל מה שתבחרי. את בדיוק מה שאת רוצה להיות, דורותי."

דמותך במראה דהתה ואני צבעתי את הלחיים בסומק כהה כדי לכסות את החיוורון.

שרתי כמעט בלי קול ובלי התלהבות. הקהל המשתומם מחא לי כפיים בנימוס אבל כאשר רחל שרה, חיפו גווניו הגרוניים, העמוקים, של קולה על חוסר המיומנות. פול ישב באולם ופניו הביעו חוסר הבנה מוחלט ואני חשבתי שהוא נמוך מדי, שהרגליים שלו דקיקות מדי, ושהוא נוהג לשלב אותן כדרך הנשים.

רחל לחצה את ידו של איש מרשים שבא לקראתה וצחקה בקול וללא עכבות. כל העומדים בקרבתה נסוגו מעט כדי לפנות מקום לצלילי צחוקה. התבוננתי בה בשוויון נפש. היא התחבקה עם קשישה הדורה. הקשישה הרחיקה אותה מעט מעליה ושעה ארוכה הסבירה בידיה רבות ההבעה דברים שרחל הקשיבה להם בשׂימת לב. שוב ושוב העבירה את לשונה על שפתה העליונה, סופגת את טיפות הזיעה, ואני עמדתי לבד. אחר כך, בבית, נתקפתי חרדה עזה וכל גופי רעד.

הרוח החמה שבאה מן הים הדביקה את שׂערי ללחיי. פסעתי במהירות לאורך הטיילת כאילו חיכה לי מישהו בקצה הדרומי. לפני שהגעתי ליפו נתקלתי בערמות אשפה ובשאריות בנייה. הסתכלתי על אורות העיר הרחוקה באדישות ופניתי צפונה. את נשבת כמו רוח קיץ לחה במחשבותיי. אמרתי לך שאיבדתי הכול ביום שבו נקברה אימא שלך, ושאני מסרבת לנסות ולהשיב את מה שאבד. אמרתי שמשהו בי מתנגד להסביר את חוסר העניין הנורא שאחז בי אחר כך, שהכישלון של קונצרט הסיום לא היה אלא בת קול של הסלפנות שלי. פערתי את פי מול המים האפלים. שירה של ג'ני נישא על ספינת פיראטים בקולי שלי, אבל הוא לא בקע מגרוני. הוא נשמע עזוב. החרדה שלפתה אותי אמש שבה לשלוט בי כאילו השתוקקתי להסיר מעליי נטל מבייש. המשכתי ללכת צפונה. הרוח הדרומית ייבשה את הזיעה שחזרה וזלגה לאורך רקותיי. צלילי השירה המשוגעת של הרוח התנגנו באוזניי בלי זמרת, בלי זמרת.

שבתי הביתה באשמורת הראשונה. אפילו אבא שלי כבר לא חיכה לי.

הראשון שקיבל את פניי בפתח אולם החתונות היה יוחאי. הפגישה המחודשת אתו הִכּתה אותי בהפתעה כאילו מת ושב לתחייה. לפני שאבדתי בתוך החיבוק הכבד הספקתי להציץ אל תוך עיניו הקטנות שדמעות תמיד אצורות בזוויותיהן.

"מזמן!" אמר בשמחה אמִתית.

"כן, כן," אמרתי קצרת רוח, מנסה להדוף את כל מה שנגדש בי בסוף הקיץ.

"תפשטי את המעיל ותתלי אותו שם," הורה לי כמו לילדה קטנה.

"כן, כן," חזרתי בצייתנות וכל אותו הזמן שוטטו עיניי סביב.

"גדלת."

"מה?"

"את נראית... אישה..."

"איפה 'חתנכלה'?" שאלתי בזעף.

"בפנים." הוא החל פוסע לצדי.

"אתה בטוב?" בחרתי מילה מתוך אוצר המילים שלו.

"בטוב, בטוב," עכשיו היה הוא קצר רוח.

מרחוק ראיתי אותה מחבקת את יוחאי באולם שעוד לא התמלא קרואים. אחר כך התחילו הולכים לקראתי מבלי להביט בי. שמלתי הקצרה חשפה את ברכיי. תחושת החמצה מילאה אותי. לכדתי אותה במבט.

שמלת הכלה הקצרצרה שלך הבליטה את גזרתך הדקה ואת ברכייך הגרומות. לראשך הונחה הינומה קצרה והיא מתחה את שׂערך לאחור. לא היית כלה יפה. עינייך היו מאופרות מדי. מבטינו נפגשו ואישונייך חדלו ממרוצתם.

ככל שהתקרבה אליי בצעדיה המשולבים להפליא עם צעדיו של יוחאי, כך הלכה והתרחבה המבואה שהייתה ריקה עדיין מאדם. עקביה נקשו על רצפת השיש. צל חיוור של דמותם המשותפת הסתמן עליה.

קירבת את לחְיֵ לשלי, ואני, מבלי לחשוב כלל, שאלתי אם את עדיין מתכוונת לממש את המלגה באמריקה.

קרבת הגוף שלה גרמה לבד שמלת הכלולות שלי לרטוט. היא שאלה אם אממש את המלגה באמריקה. למרות הכול, כך אמרה, למרות הכול. למרות הכול, השבתי בצחוק מאולץ.

הצחוק הסיג אותי לאחור במהירות. בטרם חשתי את כוחה של העמדת הפנים הקרה, חשבתי על הלב, על לבך שנושא עכשיו את בחירו. הלב המסור שפועם בקרבך, שחיכה בסבלנות אין קץ, דחה פתרונות קלים וניצח! העפתי מבט ביוחאי שכבר שקע בשיחה עם זוג שלא הכרתי.

"אתה נראה כמו בוב דילן," קראתי כשראיתי את זאב בבגדי חתן וצחקתי את צחוק הקוֹלוֹרָטוּרָה של רחל – נטול עכבות, שונה בהחלט מצחוקך וכלל לא הולם אותי. לשמעו עצרת שוב את אישונייך מצהלתם.

את צחוקו של מי היא שואלת? חשבתי, את הרברבנות של מי היא מעתיקה, הודפת מעליה את כל מה שעומד בינה לבין זחיחות הדעת ההכרחית שלה. בין הברכות והחיבוקים ראיתי אותה מוארת ומוצלת לסירוגין, מחבקת את זאב בהסתייגות ומבטלת אותה במחי צחוק מלאכותי. כמה זמן היא כזאת? משיחת הטלפון הקצרה ששוחחנו כשהזמנתי אותה לחתונה הבנתי שקונצרט הסיום היה כישלון אבל היא מרגישה רווחה גדולה, "חופשייה סוף־סוף," – כך אמרה. קולה נשמע משכנע. אחר כך כבר לא נפגשנו.

פסעת לחופה לאורן העז של עינייך. אני עמדתי עם כל הקרואים לצד מסלול ההליכה שלך. בשובל החושך שנמשך אחרייך זהרו קווי אור דקים וישרים להפליא. לחשתי: "רק על האבנים הצהובות, רק על האבנים הצהובות," ושפתייך לאטו בתשובה: "דורותי, רק על שביל האבנים הצהובות." חציתי בחָפזה את המסלול ועברתי לצד השני וחוזר חלילה. אנשים הביטו בהשתוממות ברשת הסבוכה שכלאה אותנו לאִטה בין שתי וערב. רק על האבנים הצהובות דורותי, רק על האבנים הצהובות.

"מזל טוב!" צעקו הקרואים ואבא שלך, שלימד אותנו מי היה שפינוזה, שאהב בני אדם ואפילו את ה'יימח־שמם' לא מיהר לשפוט, אבא שלך נחרד מן הצעקה הגדולה. פניו זָקְנוּ ושׂערו התמעט כל כך עד שבין קווצותיו בצבצה קרקפת ורודה. סלילי עשן הסיגריה של אימא שלך חדרו וניפחו במהירות את תסרוקתה. היא התבוננה בשלוות מתים ברופא הפרובינציאלי שחשב שהוא פילוסוף גדול. הלכתי אליו. רציתי לנחם אותו על אבדנה של הילדה ההיא שהוא דיבר אתה בלשון תינוקות. הוא זיהה אותי מיד ופנה אליי באותה נימה ילדותית.

"אני יודע," אמר, "את זמררת גדול־לה. ובאוו־פררה תשיררי לנו?" בשורשי האף עקצצו עצבים רגישים, ואני שלחתי את ידי ואחזתי בידו שנותרה מונחת על ברכיו. "אתה הדור כל כך," הצלחתי לומר.

"תודה, תודה," השיב וגוו הזדקף במין גאווה.

יפה כמו מודיליאני, חשבתי בתימהון. חשבתי שאטול את ידו אבל לא ידעתי איך. חשבתי שזה מה שצריך לעשות אבל לא לאבא שלי.

מזל טוב! קרא אחד מהאורחים לעבר אבא שלך. המבוגרים שישבו סביב השולחנות אכלו כאילו לא אכלו מימיהם. משכתי את ידי בבהילות והסתכלתי בצעירים שפיזזו על בימת הריקודים. הבנות אחזו בשולי החצאיות הקצרצרות במין התחסדות חיננית והבנים הניעו את גופם לקצב המנגינות והדליקו סיגריה בסיגריה. הלכתי לשבת על יד יוחאי.

"איש יקר האבא שלה," אמר.

"כן."

יוחאי מזג לשנינו יין מתוק. שתקנו.

"אתה יודע שהיינו מתארחות בעמידה בחדר העבודה הקטן שלו, והוא היה מדבר ללא הרף. על שפינוזה והיינה, על טיסה לירח ועל ז'ול ורן, על גרמניה ועל הגרמנים הטובים, על ארץ ישראל האומללה ועל המדינה האמיצה. על בן גוריון והקוממיות ועל בגין ועל הנפילה הבלתי נמנעת, ואנחנו שתקנו. היה שם שלד אדם בגודל טבעי, באמת. ידעת שהיינריך היינה כתב שיר על צ'ולנט? אולי בכל זאת למדנו משהו. הוא, מכל מקום, היה להוט ללמד. אל בתו פנה תמיד בשפת תינוקות, אליי לא. אבל הוא מעולם לא כיוון את דבריו אליי, אני לא ממש זוכרת. הוא לא הרגיז מעולם, מעולם. הוא לא בייש ב... נוכחותו. הם היו אחוזים בחָזקה ב... אדישות. היא מעולם לא כעסה על אביה, על הנימה האידיוטית של דבריו. אבא שלי הוא איש יפה. יפה כמו מודיליאני. ראית פעם צילום של מודיליאני? לא. תיארתי לעצמי. כשהלכתי לברך אותו ראיתי כמה הוא זקן וקירח ויש לו שיניים תותבות, והוא פנה אליי כמו אל תינוקת, הוא אמר 'זמררת גדול־לה.' כמו פעם, בחדר העבודה שלו, עם השלד הדוחה. ואני בכלל לא זמרת ובטח שלא גדולה. זהו, נגמר."

"מה נגמר?"

"מה ז'ת אומרת מה נגמר? הכול. הוא רופא, הוא יודע דברים, הוא לא... משלה את עצמו. עכשיו הוא לבד." הרגשתי נבגדת מבלי שאדע מדוע, ויוחאי הרכין את ראשו ונשען על מרפקו. החצאיות הקצרצרות היטלטלו כמו מחוג של מטרונום זועם, פני הבחורים המתנועעים היו מרוכזים בהבעה ריקה והכול נדמו מתאמצים ללא תכלית, ללא כיוון. יוחאי הסיר את המרפק מעל השולחן ונשען לאחור.

"שׂרי נסעה?" שאלתי כאילו התעוררתי מחלום.

"כן, היא נסעה ללמוד צרפתית בסורבון."

"אה, אז זה החוץ לארץ שלה."

יוחאי סימן בכף ידו תנועה מבטלת וצחק צחוק קצר. שתקנו שוב.

"ואיך הייתה הפגישה שלכן?" שאל.

"שלנו?" נשאתי את ראשי וחייכתי בחום לעברך – הרחוקה, החוגגת. "למה אתה שואל?" היתממתי. הוא עצם את עיניו לרגע והסתיר את החיבה המהולה בחמלה ללא דופי שהוא חש כלפיי.

"אני אוהבת אותה והיא אוהבת אותי," אמרתי במהירות ויוחאי פקח את עיניו.

מרחוק ראיתי את יוחאי מסמן בכף ידו תנועה מבטלת וצוחק צחוק קצר. שפתיו השמיעו מילים שלא שמעתי. היא נשאה את ראשה וחייכה לעברי חיוך מכביד. יוחאי עצם את עיניו לרגע. כאשר אמרה משהו במהירות, חזר יוחאי ופקח את עיניו.

2. שיר עתיק מאת מחבר לא ידוע.

3. מתוך 'יגון' מאת אנטון צ'כוב. כתבי אנטון צ'כוב, תרגם: א. אברם, הוצאת כרמי, 1958.

4. סגנון אופרה רציני מן המאות ה־17 וה־18, חגיגי ומורכב מאריות מפותחות. עוסק בנושאים מיתולוגיים.

5. מתוך אנטיגונה מאת סופוקלס. תרגם: אהרֹן שבתאי. הוצאת שוקן, ירושלים ותל אביב, תש"ן.

6. הבשורה על פי מתי, ה 4.

7. מתוך אופרה בגרוש מאת ברטולט ברכט. תרגם: אברהם שלונסקי, ספרית פועלים (יד שלונסקי), תל אביב, 1983.