סדרת המספרים: ארבע שניות להפסיד

1 קיין

לפני עשר שנים

נתזי דם מעטרים את הבטון האפור המאובק, כמו יצירת אומנות מופשטת. פרא האדם החסון שניצב מולי - שפתו התחתונה שסועה, חתך זועם לאורך עצם הלחי שלו - הוא חלק מהסיבה לכך. בהתחשב במהלומות הכבדות שאני סופג מידיו של האנס הזה, שלא מכבר השתחרר מהכלא, קרוב לוודאי שרוב הדם מקורו ממני.

אני מצמיד את מרפקי השמאלי בחוזקה אל הצלעות שהוא זה עתה ריסק בסדרת מכות עוצמתית, נאבק שלא להתכווץ ברתיעה כשכפות רגליי מדשדשות לאחור, לעבר חבלי הזירה המאולתרת. זעקות וצעקות אופפות אותי מכל עבר, מהדהדות ברחבי מגרש החנייה התת קרקעי של מבנה העסקים הזה במרכז העיר. בדרך כלל, יש לי קהל לא קטן של פרוצות עשירות שזורקות לעברי את שמותיהן ואת מספרי הטלפון שלהן בצירוף הערות כמו 'ילד יפה', אך לא הלילה. הלילה הסיכויים שלי עומדים על עשרים לאחד, וכל האנשים האלה הימרו נגדי. אין לי ספק שכרגע הם מדמיינים חופי ים מוזהבים ומכוניות BMW נוצצות.

לכל הרוחות, אני כמעט הימרתי נגד עצמי, אך אין בעולם הזה שום אדם שעליו הייתי סומך שיהמר בשבילי בסכום כסף כזה, חוץ מנייט, אולי. אבל נייט בן ארבע עשרה וידוע שהוא מקושר אליי, וכך אם הייתי שולח אותו לסוכן הימורים, זה היה כמו לצייר מטרה על מצחו.

"קדימה, חתיכת נמושה שכמותך!" זועק ג'ונס, מטיח את אגרופיו השמנמנים זה בזה, חיוך זחוח מעטר את פניו.

אינני אומר מילה בזמן שנייט משפריץ מים קרירים על פניי. אני לוגם מהם מעט, מנסה לשטוף את הטעם המתכתי שממלא את פי. שמעתי שהבחור הזה אוהב למשוך את הקרבות שלו, וכך אינני חושש שהוא יסתער עליי כשור זועם, אבל אני כן חושש מהקהל שדוחף אותי פנימה. אני יכול להרגיש את חוסר סבלנותם תוסס באוויר כשאני מתמהמה. הם רוצים לראות את הגולגולת שלי מוטחת אל הרצפה. עכשיו. אלה הם קרבות מחתרתיים אמיתיים, מהסוג שמחבר גורמים פליליים מהדרגות הגבוהות ביותר עם מחפשי ריגושים, כאילו היו קרובי משפחה בחג המולד. פה לא עושים חלוקה לפי משקל גוף. פה אין בדיקות סמים. אין חוקים. אין שיפוט אמיתי. הקרב לא מגיע אל קיצו עד ששברי גופו המרוסק של אחד הלוחמים נאספים מהרצפה.

לא בדיוק העולם שאליו אבא אוהב היה רוצה להכניס את בנו. אבל לי אין אבא אוהב. יש לי אבא שמוק שמשחק אותה גנגסטר. כשהייתי בן שבע עשרה, אחרי שהחטיף לי מספיק כדי שאלמד איך להתגונן ולחשל את שריריי הרבה מעבר לשנותיהם, הוא החליט שהוא יכול לעשות קופה יפה אם יכניס אותי לזירת הקרבות הלא חוקיים של לוס אנג'לס. הגוף שלי אפילו לא סיים את התפתחותו, אך היה חסון עקב האימונים המפרכים שעליהם אבי התעקש. אינני יכול לומר שהלכתי באי רצון. ברוב הפעמים אפילו נהניתי מזה. היו אלה פניו של אבי שתמיד ריסקתי, עצמותיו ששברתי, וזה מה שאני מדמיין בכל פעם שאני מניף אגרופים ומפרק את עצמותיו של היריב שלי.

ועכשיו, בגיל תשע עשרה, אני מוצא את עצמי נלחם על חיי בצד העמוק ביותר של הבריכה שנקראת עולם הקרבות הלא חוקיים. בהתחשב בכסף שהשקעתי, אוכל להרוויח בגדול או לגמור בשק גופות. אני נועץ מבט בבריון שניצב מולי. שרירי החזה שלו, המשודרגים בסטרואידים, רוטטים מציפייה, ורידים מכוערים בולטים מצווארו, פניו ערבוביה מבחילה של דם ודיו. אני מקבל את העובדה שקרוב לוודאי לא אהיה האדם האחרון שיישאר על רגליו הלילה. אני דפוק על כל הראש מפני שבחרתי להופיע לקרב הזה. קרוב לוודאי שג'ונס מסטול מקריסטל מת'. שום דבר חלש יותר משתי זריקות של פנטניל לא יצליח להפיל את הבהמה הזאת, ולא מוחבאים בכיס האחורי שלי סמי הרגעה לפילים.

"זי!" קולו של נייט נשבר מאחוריי כשהוא משתמש בשמו של אבי. אני מעיף מבט מעבר לכתפי אל הילד הכחוש בפינה שלי. איש סודי היחיד, היחיד שעומד לצידי בכל קרב וקרב. הוא מצמיד את הטלפון הנייד אל אוזנו, עורו השחור מקבל גוון חיוור חולני. "בווילקוקס קורה משהו רציני." וילקוקס. הרחוב שבו גרים הוריי. עיני המולסה הפעורות של נייט מבזיקות לעבר יריבי הממתין, לפני שהן מוסטות בחזרה אל פניי הפצועות.

"שוב הם רבים?" אני שואל. זו לא תהיה הפעם הראשונה.

ראשו של נייט מתנודד לאיטו בתנועה עגמומית. "לא, משהו אחר הפעם. לפני עשרים דקות בני ראה שני בחורים מגיעים לבית." בני הוא נער בן חמש עשרה שגר במרחק כמה בתים מהוריי ולומד עם נייט בבית הספר. הוא טמבל, אבל מעריץ את נייט מפני שהוא קשור אליי.

"בשבילו או בשבילה?" ככל שהשאלה הזאת מטרידה, היא נחוצה. הוריי בחרו בנתיבי קריירה שאינם עולים בקנה אחד עם עקרונות המוסר. אבי מעורב בסחר בסמים, ואימי מנהלת עסק להנהלת חשבונות/ בית בושת הממוקם בביתה של סבתי המנוחה. עכשיו נראה שמישהו מהם עצבן מישהו מספיק כדי לגרום לו להגיע עד פתח ביתם.

בדרך כלל, לא הייתי שם זין. הייתי מאושר. אולי אם אבא שלי יעצבן את האנשים הנכונים, הם יעזרו לי להיפטר מהבעיה שלי, אבל השעה היא אחת לפנות בוקר וייתכן שליזי, אחותי בת השש עשרה, ישנה במיטתה. אם הבחורים האלה באו כדי לגבות כסף ואבא שלי ייגש אל הכורסה שחלקה הפנימי חלול, הוא יגלה שהיא ריקה, מפני שמוקדם יותר היום גנבתי משם את כל הכסף, עד השטר האחרון, כדי להמר בו על הקרב הזה.

דימוי חדש עולה בתודעתי. אחד הבחורים האלה גובה את החוב שלו מליזי.

זה כל מה שנחוץ לאדרנלין בגופי להתחיל לגעוש. הכאב העז בצד גופי נעלם ברגע, כשאני מביט ביריב שלי במבט מחודש. אם אלחץ על דוושת הגז בכל כוחי, אוכל להגיע לביתם תוך פחות מרבע שעה. ייתכן שזה יספיק. ייתכן שלא. הבריון הזה הוא הדבר היחיד שמונע ממני להסתלק מפה ברגע זה.

"נייט, תגיד לבני להזעיק את השוטרים."

אני משליך את בקבוק המים אל הרצפה ומסתער קדימה.

זה נגמר מהר, עד כי נראה שאף אחד מהצופים לא מבין מה קרה. דממה אופפת את מגרש החנייה הגדול בזמן שכולם ממתינים שג'ונס יקום. כולם חוץ ממני. אני יודע שהוא לא יקום בזמן הקרוב. הרגשתי את עצם הגולגולת שלו נסדקת בזמן שראשו הוטח הצידה עקב המהלומות הקטלניות שהחטפתי לו במהירות מסחררת.

הוא לא זז ממקומו גם לאחר שגלגלי המכונית שלי חורקים על גבי השיפוע במגרש החנייה התת קרקעי.

***

"תישאר כאן," אני מצווה על נייט, עוצר את מכונית הפונטיאק GTO באמצע הרחוב. אני לא יודע איך לא התנגשתי באף אחד, בהתחשב בכך שאחת מעיניי עצומה מרוב נפיחות. אני מזנק החוצה, חולף בריצה על פני קהל מתבוננים מהצד לעבר שיירת רכבי חירום וקציני משטרה. האורות מבזיקים, השוטרים מתרוצצים עם מכשירי קשר בידיהם. לא ייתכן שהם הקדימו אותנו ביותר מעשר דקות.

נדרשים ארבעה קציני משטרה, אקדח המכוון אל מצחי ואזיקים כדי לעצור אותי. הם לא מוכנים לתת לי להיכנס. הם לא מוכנים לענות על השאלה הארורה היחידה שאני חוזר ושואל שוב ושוב. האם ליזי בסדר? במקום זאת, הם מטיחים בי ערבוביה של מילים שאינני מצליח לקלוט, שאינני מעוניין להכיר בהן.

"מה קרה לך, בחור?"

"מי עשה לך את זה, בחור?"

"אתה זקוק לטיפול רפואי."

"איך אתה מכיר את דיירי הבית הזה?"

"היכן היית מחצות ועד הגעתך הנה?"

חרף האזהרה שלי, נייט יוצא מהמכונית ואיכשהו מצליח לחצות את המחסום המשטרתי. כמו צל דומם, הוא ממתין לצידי כשחובשת צעירה מטפלת בחתך שמעל הגבה שלי ומודיעה שיש לי שלוש צלעות שבורות.

אני בקושי שומע אותה כשאני מתבונן בשיירת האנשים הנכנסים ויוצאים מהדלת הראשית של בית הוריי.

אני מבחין בחוקר מקרי המוות.

ראשיתו של השחר מתחילה להפציע בשמיים כאשר בסופו של דבר אחת... שתיים... שלוש אלונקות מוצאות מתוך הבית.

ועל כל אחת מהן מונח שק שחור.

"אני מצטער על האובדן שלך, בחור," אומר קצין משטרה שמנמן בקול מחוספס. לא קלטתי את שמו. לא אכפת לי מה שמו. "דברים כאלה לא אמורים לקרות."

הוא צודק. הם לא אמורים לקרות. ליזי לא הייתה אמורה להיות שם מלכתחילה. אם לא הייתי מוותר עליה, אם לא הייתי מגרש אותה מהדירה שלי, היא לא הייתה נמצאת שם.

הייתי יכול להציל אותה.

אבל עכשיו כבר מאוחר מדי בשביל זה.

***

הווה

"מה זאת אומרת אתם לא יכולים לבצע את המשלוח אלא לאחר סוף השבוע?" חרף מאמציי לשמור על שלוות נפש, קולי נשמע ארסי.

"אדוני, אני מתנצלת. כפי שכבר הסברתי, אנחנו חווים מחסור בעובדים. אנחנו עובדים במרב המהירות במטרה למלא את כל ההזמנות. אנחנו מתנצלים על אי הנוחות," אומרת ברוגע נציגת שירות הלקוחות, ונשמעת כאילו היום היא כבר חזרה על כך מאה פעמים. אני בטוח שזה אכן מה שהיא עשתה.

אני צובט את גשר אפי בניסיון לשכך את כאב הראש שלפתע מתהווה, נאבק בדחף להטיח את הטלפון בשולחן. השיחה הזאת היא בזבוז זמן מוחלט. את אותה השיחה אני מנהל מדי יום ביומו בשבועיים האחרונים. "תגידי להנהלה שלך ש'אי נוחות' זו לא ההגדרה הנכונה." אני מנתק לפני שהיא מספיקה לפלוט את התשובה המוכנה מראש שלה לתגובה הזאת.

אני פולט אנקה, משעין את גבי על הכיסא ומשלב את ידיי מאחורי ראשי. אני סוקר את קירות משרדי המלאים מדפים מהרצפה ועד התקרה. המשרד מתפקד גם כחדר מלאי גדוש במיוחד. חמשת השבועות האחרונים היו עמוסים במיוחד ב''פניס'', ובגלל משלוחי בירה לא סדירים, כל המותגים האיכותיים ביותר אזלו ולא יהיו זמינים בסוף השבוע הקרוב. פירוש הדבר שאבלה ליל שבת נוסף בהסברה ללקוחות מדוע העובדה שבירה ׳הייניקן׳ אזלה לא מזכה אותם בריקוד צמוד על חשבון הבית.

יש ימים שאני פשוט שונא את העסק הזה.

לאחרונה, אני שונא את העסק הזה מדי יום ביומו.

אני פותח בקבוק של 'רמי מרטין' משובח ומוזג את הנוזל המוזהב לכוס. זה אחד מהרגליי הרעים, כוס לפני פתיחת המועדון כדי להירגע, וכוס עם סגירת המועדון. למרבה הצער, אני כבר לא מצליח להירגע בקלות, לכן אני מוצא את עצמי ממלא את הכוס שוב ושוב. מזל ששעות העבודה מוגבלות, אחרת הייתי מפתח בעיית שתייה, ובהתחשב בכך שבקבוק עולה מאתיים דולר, הייתי מפתח גם בעיה של תקציב.

דלת המשרד נפתחת בדיוק ברגע שהצריבה המנחמת מחליקה במורד גרוני.

"קיין?" קולו העמוק של נייט מהדהד שנייה לפני שגופו, המתנשא לגובה שני מטרים ושוקל מאה ושלושים קילוגרמים, חוצה את פתח המשרד. אני עדיין מתפלא איך הילד הקטן והכחוש נעשה הענק שזה עתה ניצב מולי, אבל זה לא צריך להפתיע אותי, בהתחשב בכך שאני הייתי זה ששילם את חשבונות הקניות האדירים לאורך שנות התבגרותו. "בדיוק קיבלתי הודעה מצ'רי. היא חולה."

"היא שלחה לך הודעה?"

הוא מהנהן לאיטו, לרגע אחד לא מסיט את עיניו מעיניי.

"זו הפעם השלישית תוך שבועיים שהיא מודיעה שהיא חולה."

"כן," הוא מסכים, ואני יודע שאני והוא חושבים באותו הראש. אף אחד לא מכיר אותי טוב יותר מנייט. למעשה, אף אחד לא מכיר אותי באמת, חוץ מנייט.

צ'רי עבדה עבורי במשך שלוש שנים וחצי. יש לה מערכת חיסון של כריש. בפעם האחרונה שהיא התחילה לפספס משמרות בגלל 'מחלה', מצאנו אותה חבולה ומסטולה מקוקאין, הודות לחבר השמוק שלה.

"אתה חושב שהוא חזר?"

אני מעביר את אצבעותיי בשערי וחורק בשיניי נוכח התסכול ההולך וגואה בקרבי. "אם כן, הוא המטומטם הכי גדול בעולם, בהתחשב במה שקרה בפעם האחרונה." נייט דאג שהוא יגיע לבית החולים עם עצם ירך שבורה ושתי כתפיים פרוקות. חשבתי שמדובר בהרתעה יעילה.

"אלא אם כן צ'רי הזמינה אותו."

אני מגלגל את עיניי. היא בחורה טובה עם ערך עצמי נמוך וטעם איום ונורא בגברים. למרות שזה היה מפתיע אותי, לא הייתי פוסל את האפשרות הזאת. ראיתי את זה קורה בעבר פעמים רבות.

"אני חושב שפשוט אקפוץ לבקר אותה, כדי לוודא שלא מדובר במשהו מעבר לווירוס או לענייני נשים," אומר נייט ולוקח את המפתחות.

אני נאנח ורוטן, "תודה, נייט." במשך שנה עזרנו לה להישאר נקייה מסמים וחופשייה מהחבר המטומטם שלה. הדבר האחרון שאני רוצה לראות זה חזרה על מה שקרה בעבר. "והנה," אני שולף מארנקי שטר של עשרים דולר ומשליך אותו על השולחן, "הילד שלה אוהב המבורגרים."

נייט מזעיף פנים לנוכח הכסף שלי ומשאיר אותו במקומו. הייתי צריך לנחש. "ואם הוא נמצא שם?"

"אם הוא חזר לתמונה..." אני מעביר את לשוני על שיניי. "בינתיים אל תעשה דבר. תתקשר אליי תיכף ומייד."

נייט מצדיע לי בעצלתיים ויוצא ממשרדי, מותיר אותי עם מרפקיי על שולחני וכפות ידיי מוצמדות אל שפתיי הקפוצות, תוהה מה בכוונתי לעשות במקרה שמצבה של צ'רי שוב יתדרדר. אני לא מסוגל לפטר אותה. לא בזמן שהיא זקוקה לעזרה. אבל... פאק. אם נצטרך לעבור את זה איתה פעם נוספת...

רק בשבוע שעבר הייתי צריך לשכנע את דליילה לחזור לייעוץ, מפני שהיא שוב התחילה לחתוך את עצמה. שבועיים לפני כן, הסענו את מריסה לבית החולים עקב סיבוכים בהפלה הלא חוקית שהחבר השמוק שלה שכנע אותה לעבור. היא אפילו לא הספיקה לחזור לעבודה עדיין. בשבוע שלפני כן –

דפיקה על דלתי נשמעת במפתיע, גורמת לזעמי להתלקח. "מה!"

ג'ינג'ר תוחבת את ראשה פנימה.

אני נושם נשימה עמוקה ומחווה בידי שתיכנס. "סליחה." אני נוזף בעצמי חרש על כך שצעקתי עליה.

"היי, קיין, החברה שלי תגיע לפגוש אותך הערב," היא מזכירה לי בקולה המחוספס המתאים לסקס טלפוני. הלקוחות פה מתים על זה. הם מתים גם על כל יתר הדברים שקשורים בה, כולל שדיה הטבעיים הגדולים ולשונה המושחזת. "אתה זוכר? זו שדיברתי עליה בתחילת השבוע."

אני נאנק. שכחתי מזה לחלוטין. ג'ינג'ר סיפרה לי על כך בשישי האחרון, בזמן שניסיתי ליישב ויכוח שנערך במסדרון בין קינסלי לצ'יינה. מעולם לא הסכמתי לפגוש את הבחורה, אך גם לא סירבתי. ג'ינג'ר ללא ספק מנצלת את העובדה הזאת. "נכון. ותזכירי לי בתור מה היא רוצה לעבוד? רקדנית?"

ג'ינג'ר מהנהנת בהתלהבות, שערה הקצר הפרוע, הצבוע בגוונים של בלונד, ורוד ודבש, מעוצב בסגנון מבולגן. "אני חושבת שהיא תמצא חן בעיניך, קיין. היא שונה."

"שונה באיזה מובן?"

ג'ינג'ר מעקלת את שפתיה הוורודות והלוהטות. "קשה לי להסביר. אתה תבין כשתפגוש אותה. היא תמצא חן בעיניך."

ידי מוצאת את דרכה אל עורפי בניסיון לשכך את המתיחות שתמיד ניכרת בו. זה לא יעזור. גם ביקורים שבועיים אצל המעסה לא מועילים למתחים מהסוג שהמקום הזה מייצר. "לא משנה אם היא תמצא חן בעיניי. יש לנו יותר מדי עובדים. כרגע אני לא זקוק לעוד רקדנית או ברמנית." בהתחשב במוניטין של ''פניס'', אפשר לומר שהמקום הזה נחשב העילית של המועדונים למבוגרים. אני לא מקבל לעבודה כל אחד מהרחוב. אני שוכר עובדים על בסיס המלצות וקצב תחלופת העובדים פה איטי במיוחד. חוץ מקינסלי, חלפה כמעט שנה מאז שכרתי עובדת חדשה. יותר מדי רקדניות זה אומר מריבות על כסף.

"אני יודעת, קיין, אבל... אני חושבת שהיא באמת תמצא חן בעיניך."

ג'ינג'ר עובדת עבורי כברמנית זה שנים רבות, יותר מאשר כל אחת אחרת. אני סומך על דעתה לגבי אנשים. שלוש הבנות שעליהן היא המליצה התגלו כעובדות מצוינות שכעת נמצאות על המסלול לחיים בריאים, שומרות מרחק מענף הסחר במין. לכל הרוחות, היא זו שהכירה לי את סטורם - סיפור ההצלחה הגדול שלי.

לאחר שתיקה ארוכה, אני שואל, "וההעדפות שלה? האם היא...? לא שזה חשוב, כמובן."

עיני החתול הירקרקות־כחלחלות שלה מנצנצות כשהיא מחייכת אליי. "אני די בטוחה שהיא בקטע של גברים. עדיין לא ראיתי שום הוכחה לכך, אבל זה מה שהתחושה שלי אומרת לי, למרבה צערי."

למדתי להעריך את הנטייה המינית של ג'ינג'ר. מעולם לא חוויתי איתה את אותו רגע מביך שבו עובדת שלי מחליטה שאקבל בברכה את ידה המונחת על הזין שלי. היא אחת העובדות היחידות שעליה אני יכול לומר זאת. זו אחת הסיבות לכך שאני מסתדר איתה היטב.

"איך קוראים לה?"

"צ'רלי."

"שם אמיתי או שם במה?"

היא מושכת בכתפיה. "אמיתי, נראה לי. 'צ'רלי׳ זה השם היחיד שהיא נתנה לי."

אני משתתק ולוגם לגימה נוספת מהמשקה. "בדקת אותה?"

ג'ינג'ר מכירה את הדרישות. בלי סימנים של הזרקות. בלי סרסורים. בלי זנות. יש לי אפס סובלנות כלפי סמים וזנות. ברגע שהשוטרים יקלטו משהו כזה המקום ייסגר, ויותר מדי אנשים מסתמכים על 'פניס' מכדי שאתן לזה לקרות. יתר על כן, אין פה שום צורך בכך. אני מוודא שהבנות תוכלנה לגרוף את הכסף בבטחה, בלי שהן תאלצנה למכור את השארית האחרונה של כבודן.

הנהונה הנמרץ מספק לי את התשובה.

"ניסיון?"

"וגאס. היא עברה כמה ראיונות בסביבה, כולל ריאיון ב'עיר החטאים'." ג'ינג'ר מרימה גבה ברוב משמעות. "אתה יודע מה ריק מכריח אותן לעשות."

אני נשען לאחור בכיסא. כן, שמעתי מה הן הדרישות של ריק כדי להתקבל לעבודה במועדון שלו. העובדה שהבחור הזה שמן, מיוזע ושעיר לא תורמת. "היא סירבה לשתף פעולה?"

ג'ינג'ר מצחקקת. "לפי מה שהיא סיפרה לי, היא בקושי הצליחה לצאת משם בלי להקיא."

אני מהנהן. זה בהחלט מעניק לה כמה נקודות אצלי. אני רוצה לעזור לכל אישה שמרגישה שאין לה ברירה אלא לפשוט את הבגדים שלה כדי לשרוד, אבל אני אדם אחד, ולא כל אישה חזקה מספיק כדי להימנע מהמלכודות של התעשייה הזאת.

ראיתי יותר מדי מהן נופלות, והניסיון להציל אותן שוב ושוב בסופו של דבר מתיש. אני בוחן את פניה האקזוטיות והיפות של ג'ינג'ר, לבסוף מעלה את השאלה הגדולה.

"מה הקטע שלה, ג'ינג'ר? למה היא רוצה להיות חשפנית?" אני מעביר את האצבע על שולי הכוס. בדרך כלל ישנה סיבה טובה לכך. או סיבה גרועה, תלוי איך מסתכלים על זה. באשר ליחס בין עובדות נורמליות להפליא לבין עובדות דפוקות על כל הראש, בדרך כלל ישנה נטייה חזקה לקטגוריה האחרונה. "היא נשרה מהלימודים ואין לה שום עתיד? עבר של התעללות? חבר שמוק שרוצה להרוויח קצת כסף מהצד? תסביך אב? או שהיא פשוט מחפשת תשומת לב?"

ג'ינג'ר מנידה בראשה ורוטנת בקול יבש, "אתה כבר מותש מכל זה, אה?"

אני נושא את ידיי באוויר. "את לא כמו כל האחרות, ג'ינג'ר. את יודעת את זה."

מאז היום שבו ג'ינג'ר נכנסה למשרד שלי, ביום הולדתה השמונה עשר, מעולם לא הייתי צריך לדאוג בקשר אליה. היא מגיעה מבית יציב, לא עברה התעללות ומעולם אפילו לא העיפה מבט חטוף בכיוון הבמה. המטרה שלה ישירה וכנה: לחסוך מספיק כסף כדי לפתוח אכסנייה בעמק נאפה. בהתחשב בכמות הכסף שהיא מרוויחה פה, הייתי אומר שהיא די קרובה להגשמת החלום. לאחר שתיקה ארוכה, היא מושכת בכתפיה.

"הדבר היחיד שאני יודעת הוא שהיא רוצה לעשות כסף. נראה שיש לה ראש על הכתפיים, מפני שהיא לא לקחה את העבודות האחרות."

קרוב לוודאי מפני שהיא הבינה שהיא תמצוץ לגברים בחדרים הפרטיים. אני נאנח ומצמיד את ידי אל מצחי בניסיון לשכך את הקמט החורש אותו, רוטן, "בסדר. אנחנו נראה." אני באמת מתכוון לעשות את זה עכשיו? מה אם מדובר בצ'רי נוספת? או מריסה? או צ'יינה? או שיילן? או -

"מצוין. תודה, קיין." היא משתתקת, משעינה את גופה המחוטב, הנתון במכנסיים קצרים ובגופייה, על משקוף הדלת. "אתה בסדר? לאחרונה אתה נראה תשוש."

תשוש. זו דרך טובה לתאר זאת. תשוש עקב שבועות על גבי שבועות, חודשים על גבי חודשים, של לקוחות חצופים, סוגיות ניהול יום יומיות ועובדות שנראה שאינן מסוגלות לסדר את חייהן בלי שמישהו יתערב. אני מוסיף לכך את תשומת הלב של המשטרה - מפני שהם מניחים, על בסיס העבר שלי ועיסוקי הנוכחי, שאני הולך בעקבות הוריי - והרי לי סיכום חיי בעשור האחרון.

זה מספיק כדי לגרום לכל אדם שפוי בדעתו לפרוש.

שקלתי את האפשרות הזאת. שקלתי למכור את 'פניס' ולשכוח מהכול. ואז העפתי מבט בפניהן של העובדות שלי - אלה שאני יודע שבלעדיי תמצאנה את עצמן במקומות כמו 'עיר החטאים' - ושיני המתכת של המלכודת החובקת את החזה שלי ננעצות בי ביתר חוזקה.

אני לא מסוגל לנטוש אותן. עדיין לא. אם אוכל פשוט להביא את החבורה הזאת לחוף מבטחים בלי להוסיף לעצמי צרות נוספות, אוכל לחיות את החיים במקום שקט כלשהו. חוף מבודד בפיג'י נשמע כמו רעיון לא רע בכלל. אך אף אחת מהמחשבות האלה אף פעם לא מבוטאת בקול רם.

"סתם לא ישנתי היטב לאחרונה," אני אומר לג'ינג'ר, מעלה על שפתיי את החיוך שלמדתי לזייף. אני מתחיל להרגיש כאילו מדובר במסכת ברזל שחונקת אותי.

לפי האופן שבו ג'ינג'ר מכווצת את גבותיה, אני יודע שהיא לא מאמינה לי. "טוב, בסדר, אתה יודע שאני מוכנה תמיד להיות אוזן קשבת, אם אתה זקוק לאחת," היא מחייכת בעליזות, מנענעת את מותניה וקורצת. "ולא לשום דבר מעבר לזה."

קול צחוקה הולך בעקבותיה כשהיא יוצאת מהמשרד ומצב רוחי הקודר משתפר באורח זמני, כשאני נערך להכין את תלושי המשכורת של צבא הרקדניות, המאבטחים, הטבחים והמלצריות שנמצאים תחת חסותי. סרג', זמר אופרה איטלקי לשעבר בן ארבעים ושמונה, מנהל את המטבח שלי כאילו היה שלו, אך אני מטפל בכל היתר.

למרבה הצער, עשרים דקות לאחר מכן מצב רוחי הקודר חוזר, ובגדול, כאשר נייט מתקשר אליי. "הדודג' הכחולה שלו נמצאת פה."

אני מטיח את אגרופי בשולחן ומטלטל את כל מה שמונח עליו. "אתה צוחק עליי, נכון?" אני מקדיש רגע לניסיון לשלוט בבועת הזעם הגואה בקרבי. נייט לא צריך לטרוח לענות. שנינו רגילים להתלוצצויות הדדיות, אבל הוא יודע שיש נושאים לגביהם לא כדאי להתלוצץ איתי. שמוקים שמנצלים נשים הוא אחד הנושאים האלה.

"אתה רוצה שאכנס?" שואל נייט.

"לא, חכה בחוץ. אם הוא חזר, קרוב לוודאי שהוא נושא איתו נשק." ככל שהבחור הזה מטומטם, אני מקווה שאחרי הפעם האחרונה הוא הפיק את הלקח. "אני בדרך. אל תיכנס לשם, נייט." אני מבטא את האזהרה האחרונה בקול נוקשה. אם אאבד את נייט בגלל זה, לא אוכל לשאת זאת. אפילו לא הייתי צריך לתת לו להיות מעורב. הייתי צריך להכריח אותו ללמוד בקולג' ולחיות חיים רגילים. אבל לא עשיתי זאת, מפני שהוא החבר היחיד שיש לי, ואני אוהב שהוא נמצא בסביבה.

תוך שניות אני כבר מחוץ לכיסא, שפוף בפינת המשרד, מקיש את הסיסמה. אצבעותיי נכרכות בחוזקה סביב פלדת אקדח הגלוק. אני מתעב את עצמי כשאני נוגע בו. הוא מייצג אלימות, שבירת חוקים... את החיים שהותרתי מאחור. לעולם לא אתן להם להכריע אותי, אך אם אצטרך להגן על נייט ועל צ'רי ועל בנה בן השמונה שהתקשר אליי מהטלפון הנייד שלה כדי להזעיק את עזרתי לאחר שהוא מצא את אימו מחוסרת הכרה על הספה, אהיה מוכן לנעוץ את הקנה היישר ברקה של המנוול הזה.

אני עומד ללבוש את נרתיק האקדח, ואז הדלת נפתחת לכדי חריץ. "קיין?"

אני צריך להתחיל לנעול את דלת המשרד הארורה. אני כובש קללה, מחליק את האקדח בחזרה לכספת ונעמד, נאבק להרחיק את הזעף מקולי כשאני נוהם, "ג'ינג'ר, את באמת צריכה ללמוד –" איך לדפוק על דלתות, כך המשפט היה אמור להסתיים.

אך במקום זאת הוא מסתיים בנשיפה חדה, כי אני מוצא את עצמי נועץ מבט בעברי.

בפֶּנִי.