סדרת המספרים: שקר אחד קטנטן

-1- מושלמת מדי

יוני

"ליבי, אני חושבת שאת דפוקה על כל הראש."

חתיכות של עוגת גבינה מתעופפות מפי וניתזות אל חיפוי הזכוכית המקיף את המרפסת, כשאני נחנקת מהמזלג שתקוע בפי. לאחותי יש חוש הומור מעוות. אני זוקפת את הערתה באופן אוטומטי לחוש ההומור שלה. "זה לא מצחיק, קייסי."

"את צודקת. זה לא מצחיק."

האופן שבו היא אומרת את זה - גוון קולה הרגוע, העדין - שולח גל מוזר ברחבי בטני. אני מוחה משפתי התחתונה את שאריות העוגה ומסתובבת להביט בפניה, מחפשת אחר רמז - משהו שיחשוף את ההצגה שלה. אני לא מבחינה בדבר. "את לא רצינית, נכון?"

"מעולם לא הייתי רצינית יותר."

בועה של בהלה מטפסת במעלה גרוני. "את שוב משתמשת בסמים?"

היא משיבה במבט זועף.

אני לא מקבלת את תשובתה כאמת. אני רוכנת לפנים ושולחת בפניה מבט נוקב, מחפשת אחר הסימנים - האישונים המורחבים, העיניים האדמומיות - הסימנים המאפיינים משתמשים בסמים, שאותם למדתי לזהות עוד בגיל שתים עשרה. שום דבר. שום דבר פרט לעיניים תכולות וצלולות הננעצות בפניי. אני מרשה לעצמי לפלוט אנחת רווחה קלה. לפחות אנחנו לא חוזרות לנתיב הזה.

אני פולטת צחקוק מתוח נוסף, לא יודעת איך להגיב, מושכת את הזמן באמצעות דחיסת עוד מהעוגה לפי. רק שעכשיו טעם המוקה מריר והמרקם גרגירי. אני בולעת בנוקשות, דוחקת אותה במורד הגרון.

"את מושלמת יותר מדי, ליבי. כל מה שאת עושה, כל מה שאת אומרת הוא מושלם. את לא מסוגלת לעשות שום דבר רע. אם מישהו היה סוטר לך על הפנים, היית מתנצלת בפניו. לפעמים קשה לי להאמין שאת לא מחטיפה לי על חלק מהדברים שאני אומרת. זה כאילו את לא מסוגלת להתעצבן. היית יכולה להיות פרי אהבתם של אימא תרזה וגנדי. את..." קייסי משתתקת, כמו מחפשת אחר המילה הנכונה. "את פשוט יותר מדי פאקינג מושלמת!"

אני מתכווצת ברתיעה. קייסי כל הזמן משבצת בדבריה מילים גסות. התרגלתי לזה עוד מזמן, ובכל זאת, כרגע כל מילה גסה היא כמו אגרוף המוטח באפי.

"יבוא יום ואת תתחרפני ובסופו של דבר תהיי כמו אמליה דייר."

"מי?" אני מזעיפה פנים שעה שאני מנקה בלשוני מחיכי את השאריות האחרונות של העוגה הקמחית.

היא מנופפת בידה בביטול. "נו, האישה הזאת מלונדון שרצחה מאות תינוקות –"

"קייסי!" אני נועצת בה את מבטי.

היא מגלגלת את עיניה ורוטנת, "בכל אופן, זו לא הנקודה. הנקודה היא ששטיינר הסכים לשוחח איתך."

עם כל רגע שעובר, זה הולך ונעשה מגוחך יותר. "מה? אבל... אני... אבל... דוקטור שטיינר?" אני ממלמלת. המטפל שעזר לה להתמודד עם הפרעת הדחק הפוסט טראומטית שלה? ידיי מתחילות לרעוד. אני מספיקה להניח את הצלחת על השולחן לפני שאשמוט אותה מידיי. כשקייסי הגישה לי את הצלחת והציעה שנצפה מהמרפסת שלנו בשקיעה מעל החוף במיאמי, חשבתי שזה ממש מתוק מצידה. עכשיו אני קולטת שבחוסר שפיותה היא זממה מין סוג של 'התערבות' שאני לא זקוקה לה. "אני לא סובלת מהפרעת דחק פוסט טראומטית, קייסי."

"לא אמרתי שאת כן."

"ובכן, אם כך, מאיפה זה הגיע פתאום?"

היא לא מספקת לי סיבה. במקום זאת, היא מפילה עליי משקל חורג של רגשות אשם. "את חייבת לי, ליבי," היא אומרת בשוויון נפש. "לפני שלוש שנים, כשביקשת ממני להתאשפז במוסד טיפולי, הסכמתי למענך. לא רציתי לעשות זאת, אבל –"

"את היית זקוקה לזה! היית שבר כלי!"

וזה בלשון המעטה. התאונה שהרגה את הורינו לפני שבע שנים הטילה את קייסי למדרון חלקלק ומתפתל שבסופו היא הייתה שרויה בערפל של סמים, סטוצים חסרי משמעות ואלימות. אז, לפני שנים, אפילו כל הדברים האלה לא גרמו לה להשתנות. הייתי בטוחה שאיבדתי אותה.

אבל דוקטור שטיינר החזיר לי אותה.

"באמת הייתי זקוקה לזה," היא מודה ומשרבבת את שפתיה, "ואני לא מבקשת ממך להתאשפז במוסד. אני מבקשת שכשדוקטור שטיינר יתקשר, תרימי את שפופרת הטלפון ותעני. זה הכול. בשבילי, ליבי."

אין בזה ולו שמץ של היגיון - זה פשוט טירוף גמור - ועם זאת אני יכולה לראות, לפי האופן שבו אגרופיה של קייסי קפוצים לצדי גופה ואיך שהיא נוגסת בשפתה התחתונה, שהיא לא משחקת משחקים. היא באמת ובתמים מודאגת לגביי. אני נושכת את לשוני ופונה לנעוץ מבט בקרני השמש האחרונות המרצדות על פני המים, שוקלת את דבריה.

מה כבר דוקטור שטיינר יוכל לומר לי, לכל הרוחות? אני תלמידה מצטיינת הנמצאת על המסלול לאוניברסיטת פרינסטון, כאשר הכיוון הוא הפקולטה לרפואה. אני אוהבת ילדים, בעלי חיים ואנשים מבוגרים. מעולם לא הרגשתי שום דחף לתלוש כנפיים מחרקים או לשרוף אותם באמצעות זכוכית מגדלת. נכון, אני לא אוהבת למשוך אליי תשומת לב ויש לי נטייה להזיע יתר על המידה בקרבת בחורים מושכים, וקרוב לוודאי שאתעלף בדייט הראשון שאצא אליו, אם לא אתמוסס לכדי שלולית של זיעה לפני שמישהו בכלל יספיק להציע לי לצאת איתו.

אך כל זה לא מעיד על כך שבקרוב אהפוך לפסיכופתית רוצחת המונים. עם זאת, אני באמת מחבבת ומכבדת את דוקטור שטיינר, חרף השיגיונות שלו. השיחה איתו לא תהיה בלתי נעימה. זו תהיה שיחה מהירה.

"אני משערת ששיחת טלפון אחת לא יכולה להזיק," אני ממלמלת ומוסיפה, "ואחר כך אנחנו צריכות לדבר על התואר בפסיכולוגיה שעליו את עובדת. אם את מבחינה בדגלים אדומים מתנוססים סביב ראשי, אני מתחילה לפקפק בסיכויי ההצלחה של הקריירה שלך לטווח הארוך."

כתפיה של קייסי נשמטות מרוב הקלה, בעודה נשענת לאחור בכורסא שלה, חיוך שבע רצון מתפשט על שפתיה.

ואני יודעת שקיבלתי את ההחלטה הנכונה.

*

ספטמבר

לפעמים בחיים אדם מקבל החלטה, ומוצא את עצמו מטיל בה ספק. זה קורה הרבה. הוא לא ממש מתחרט עליה. הוא יודע שקרוב לוודאי הוא קיבל את ההחלטה הנכונה ושקרוב לוודאי מוטב לו כך. אבל הוא בכל זאת מקדיש לא מעט זמן לתהייה מה, לכל הרוחות, הוא חשב לעצמו.

אני עדיין תוהה למה אי פעם הסכמתי לשיחת הטלפון ההיא. אני תוהה בקשר לזה על בסיס יום יומי. אני בהחלט תוהה לגבי זה ברגעים אלה ממש.

"אני לא מציע שתככבי בסדרת הסרטים 'נערות חסרות מעצורים', ליבי." הוא כבר שינה את גוון קולו לגוון החלקלק והסמכותי שבו הוא משתמש כדי לאלץ אותי לעשות משהו.

"מניין לי לדעת? לפני שלושה חודשים הצעת שאנהל שיחה עם אורנג אוטנג." סיפור אמיתי.

"כבר חלפו שלושה חודשים? מה שלום ג'ימי?"

אני נוצרת את לשוני ונושמת נשימה עמוקה לפני שאעיר הערה עוקצנית. "עכשיו זה לא זמן טוב לשוחח, דוקטור שטיינר." וזה אכן לא זמן טוב. באמת ובתמים. השמש זורחת, האוויר חמים, ואני סוחבת מזוודה ורודה וקקטוס, מפלסת את דרכי בין אלף סטודנטים מבולבלים אחרים והוריהם הלחוצים. זהו יום הכניסה למגורים במעונות, ואני עדיין עלולה להקיא בשל הטיסה המטלטלת שעברה עליי. אחת מהשיחות של דוקטור שטיינר שמכילות אחת מטקטיקות הגרילה שלו זה הדבר האחרון לו אני זקוקה כרגע.

ולמרות זאת, הוא ממשיך בשלו.

"לא, ליבי. קרוב לוודאי שזה לא הזמן המתאים. אולי היית צריכה לשנות את מועד הטיפול שלך איתי, בהתחשב בכך שידעת שהבוקר תעלי על טיסה לניו ג'רזי. אך לא עשית את זה," מציין דוקטור שטיינר בשלווה.

אני מביטה לצדדים כדי לוודא שאף אחד לא שומע את השיחה הזאת. כתפיי מתקמרות וקולי נחלש כשאני לוחשת, "לא הייתי צריכה לשנות שום מועד, כי אני לא בטיפול."

טוב. אז אולי זה לא מדויק כל-כך.

זה לא היה מדויק כל-כך מאז אותו ערב נעים בחודש יוני, במהלכו אחותי טמנה לי מארב באמצעות עוגת גבינה. כבר למחרת בבוקר קיבלתי שיחה מדוקטור שטיינר. בסגנון האופייני לו, המילים הראשונות שהוא אמר לי לא היו 'שלום' או 'נעים לשוחח איתך שוב'. הוא פשוט אמר, "אז שמעתי שאת פצצת זמן מתקתקת."

יתר השיחה התנהלה ללא אירועים מיוחדים. שוחחנו על הקריירה האקדמאית המושלמת שלי, על היעדר חיי האהבה שלי, על תקוותיי, על חלומותיי ועל תוכניותיי לעתיד. הקדשנו לא מעט זמן לשיחה על אודות ההורים שלי, אך הוא לא התעכב על הנושא.

אני זוכרת שבתום השיחה חייכתי, והייתי בטוחה שהוא יאמר לקייסי שאני בסדר וכשירה לניהול חיי חברה ושהיא יכולה להמשיך בציד המכשפות שלה אחר המעורערים נפשית במקומות אחרים.

בפעם הבאה שמספר הטלפון משיקגו הופיע על צג הטלפון שלי, בבוקר שבת בשעה עשר בדיוק, הוכיתי בתדהמה אך עניתי לשיחה. מאז, המשכתי לעשות זאת מדי יום שבת, בעשר בבוקר. מעולם ראיתי משרד של פסיכיאטר מבפנים, דרישת תשלום או תיק מטופל. שנינו פיזזנו סביב המילה 'טיפול', אך לפני השיחה הזאת מעולם לא השתמשנו בה. אולי זו הסיבה שאני מסרבת להכיר בדוקטור שטיינר בתור מי שהוא.

המטפל שלי.

"בסדר, ליבי. אשחרר אותך. אנחנו נמשיך בשיחה שלנו בשבת הבאה."

אני מגלגלת את העיניים, אך לא אומרת דבר. אין שום טעם. זה כמו לטחון מים.

"תוודאי שאת שותה שוט של טקילה. רוקדת ברייקדאנס. כל מה שאתם הצעירים של היום עושים בשבוע הראשון שלכם בקולג'. זה יהיה טוב בשבילך."

"אתה ממליץ על חומרים ממכרים וריקודים מסכני חיים כמהלכים לשיפור החיים שלי?"

כבר משיחת הטלפון השנייה היה לי ברור שדוקטור שטיינר החליט 'לטפל' בביישנות המוזרה שלי באמצעות מטלות מגוחכות ולעתים קרובות מביכות, אך לא מזיקות, על בסיס שבועי. הוא מעולם לא הודה במה שהוא עושה, מעולם לא הסביר את עצמו. הוא פשוט ציפה ממני שאציית.

ואני תמיד מצייתת.

אולי זו הסיבה שבגללה אני צריכה להיות בטיפול.

מה שמפתיע בסיפור, זה ששיטתו אכן עבדה. שלושה חודשים של מטלות אוויליות באמת עזרו לי להרגיע את העצבים שלי בחברת אנשים, להביא לידי ביטוי את מחשבותיי הפנימיות ולחמש אותי במידה מספקת של ביטחון, ועכשיו הזיעה לא פורצת מכל נקבובית בעורי בכל פעם שגבר נאה נכנס לחדר.

"הצעתי טקילה, ליבי. לא קריסטל מת'... ולא, אני לא ממליץ על טקילה, מפני שאת בסך הכול בת שמונה עשרה ואני רופא. זה יהיה מאוד לא מקצועי מצידי. אני ממליץ שתעשי חיים!"

אני פולטת אנחת ייאוש, אך מחייכת כשאני אומרת, "אתה יודע, הייתי נורמלית. אני חושבת שאתה הפכת אותי למטורללת."

פרץ צחוק מהדהד באוזניי. "נורמלי זה משעמם. טקילה, ליבי. היא הופכת את פרחי הקיר לפרפרים. אולי אפילו תפגשי - " הוא עוצר ליצירת אפקט דרמטי - "בחור!"

"אני באמת צריכה לזוז," אני אומרת ומרגישה בסומק העולה בלחיי, כשאני מטפסת במדרגות הבטון אל מסדרון בניין המעונות שנראה כמו הוגוורטס.

"קדימה! תייצרי זיכרונות. זה יום שמח עבורך. ניצחון." קולו של דוקטור שטיינר מאבד את גונו הקליל, ולפתע הופך נוקשה. "את צריכה להיות גאה."

אני מחייכת אל הטלפון, שמחה על רגע הרצינות. "אני גאה, דוקטור שטיינר. אבל... תודה." הוא לא אומר את המילים, אבל אני שומעת אותן. אבא שלך היה גאה בך.

"ותזכרי –" הקלילות שבה אל קולו.

אני מגלגלת את עיניי לעבר הטלפון. "הבנתי. 'נערות עם קצת מעצורים'. אעשה כמיטב יכולתי." אני שומעת את צחקוקו כשאני לוחצת על המקש המנתק את השיחה.