סהר

1

סהר עבר

ריח העשב מייד אחרי הגשם, זהו ריח שהייתי מקריבה לא מעט בשבילו, ריח של חופש. אחרי כל היום הזה נותרה לי שעה אחת בשבילי. אני אורזת את התפוח שהרווחתי היום, מכניסה אותו לנרתיק המאולתר ומתחילה לרוץ. אני מגיעה אל החלק ביער שאף אחד מלבדי לא הגיע אליו ונכנסת אל פנים המערה, נוחתת על הקרקע הקפואה, הרטובה ממי הגשמים שירדו לאורך כל היום.

שקט.

סוף־סוף בלי מטלות, פקודות, ומילוי גחמותיהם של הגברים ששבים מהציד. לא, אני לא סובלת. לפחות לא כמו שרוב בני עמי סובלים. בניגוד אליהם אני וההורים שלי הצלחנו לחבור לקבוצה של לוחמים מהעם שלנו שהקימו מחנה בלב יער להם ולמשפחות שלהם, רחוק משושן הבירה. רחוק מעיניהם האכזריות של אויבינו. אנחנו חיים ללא התעללות והתאכזרות, והיער הוא הבית שלנו. אני מכירה אותו כמו את כף היד שלי. כל עלה, ענף, מקום מלכודת ודרכי הימלטות. אני אוהבת את היער. אני אוהבת את הרעש שלו. סימפוניה מהפנטת של צלילים שלא אשמע באף מקום אחר.

אני מסתכלת על המים היורדים ומאזינה לרעש העמום של מפל המים. הירח מלא, לכן הלילה בהיר יחסית ואני יכולה לראות מנקודה זו במערה את השבילים הירוקים של העשב הגבוה ואת אור הירח שמשתקף בשלוליות הגדולות. המים שירדו היום יספיקו לנו לשלושה חודשים לפחות. לא אצטרך ללכת הרבה כדי להביא מים מהנחל ואוכל להיעלם יותר זמן לתוך היער, לשקוע במחשבות ובקריאה.

אני מוציאה מהנרתיק המרופט שלי את הקלף שקראתי פעמים רבות מכפי שאוכל לספור. סיפור אהבה שהצליח על אף כל המכשולים. אני מקווה שביום מן הימים גם אני אמצא את האחד שיאהב אותי ואני אותו ונצלח את המכשולים שייקרו בדרכנו.

אני שוקעת בסיפור האהבה ואוכלת את התפוח לאיטי עד שעובר יותר מדי זמן ואני מכריחה את עצמי לקפל את הקלף, להכניס אותו לנרתיק ולהתחיל לחזור למחנה. אני קוברת את שארית התפוח באדמה הרטובה, אוספת בידי מעט מים מהמפל ושותה. תחושת הרעב עדיין מציקה לי, אבל זה לא שיש לי משהו לעשות בנושא. את המנה המוקצבת שלי להיום כבר אכלתי בשעות הבוקר המוקדמות. אני מתחילה לרוץ בחזרה, ומובן ששוב אני מאחרת.

הניסיון שלי להתגנב אל הבקתה שלי בלי שאיש יבחין בי נכשל. כשאני נכנסת על קצות האצבעות אני דורכת על ענף שמשמיע רעש ומסגיר אותי.

"איפה היית עד עכשיו?" אבא יוצא מהבקתה שלו ושל אימא, שנמצאת במרחק לא גדול מהבקתה שלי.

"סליחה, איבדתי תחושת זמן," אני משיבה את התשובה הקבועה שלי.

הוא מתקרב אליי בצליעה, שנגרמה עקב פגישה שלו עם אחד מאבירי המלך, ומלווה אותי לבקתה שלי. "סהר, את לא יכולה להמשיך להסתובב לבד ביער. אבירי המלך חוצים את היער לכיוון שושן. אם הם יתפסו אותך —"

"אני יודעת אבא," אני קוטעת את ההרצאה המתישה והידועה שלו. "אם הם יתפסו אותי וידעו מי אני ומהיכן אני מגיעה, הם יהרגו אותי בייסורים."

אנחנו נעצרים בפתח הבקתה שלי. "למה את ממשיכה להמרות את פי אם כך?"

אני יודעת שגם אם אסביר לו בפעם המי יודע כמה שאני מכירה את היער ויודעת להתחבא היטב בתוכו כך שאפילו מור, דוד שלי, שהוא במקרה גם המנהיג של המחנה הזה והצייד הטוב ביותר, לא יוכל למצוא אותי.

"אני מצטערת, אבא. לא התכוונתי להדאיג אותך," אני אומרת בחיוך שהוא לא יכול לעמוד בפניו. כצפוי, הוא נמס ומחבק אותי בחוזקה.

"עד שתתחתני אני כנראה אמות מדאגה," הוא אומר ונושק לראשי.

"אבא, בבקשה." אני מרחיקה את עצמי מהחיבוק שלו. "אל תתחיל עם זה פעם נוספת."

"סהר," הוא אומר את שמי בתקיפות. "אני לא מתכוון למות בלי לדעת שאת מוגנת בידיו של גבר הגון."

"גבר כמו אבישי?" אני לא מצליחה להסתיר את המרירות במילותיי. אני לא מצליחה להבין את הדחף להבטיח אותי לגבר. אחרי הכול אני רק נערה צעירה ועדיין לא מוכנה לנישואין.

"מה הבעיה באבישי? הוא מבקש את ידך מאז הפכת לאישה." אבא כמעט מתחנן שאקשיב לו.

"אני לא מעוניינת באבישי." אני מתכוונת להסתובב ולהיכנס לבקתה, אבל אבא אוחז בזרועי ומאלץ אותי להישאר לעמוד מולו.

"הוא יהיה אבא נהדר לילדים שלך. הוא יספק לך אוכל והגנה." אבא מונה שוב את היתרונות בנישואין לאבישי. "לא תצטרכי להסתפק במנה מוקצבת וקטנה של אוכל. את לא תלכי לישון רעבה אף פעם."

"אבא, אני לא רוצה את אבישי," אני אומרת שוב.

"למה לא?"

"הוא כבר נשוי לאישה אחרת." אני מציינת את הפרט שהוא תמיד משמיט.

"זה לא חדש שלגבר יש יותר מאישה אחת. והוא יכבד אותך ויוקיר אותך כאילו את היחידה."

"אני לא רוצה להיות כאילו אני היחידה. אני רוצה להיות היחידה." אני מרימה את הקול ומייד משתתקת. עכשיו לילה ואפילו שאנחנו מתגוררים בקצה המחנה יש בקתות שנמצאות בקרבה מספקת כדי לשמוע את השיחה בינינו.

"הוא ביקש את ידך באופן רשמי הערב," אבא אומר בקול שקט אחרי שתיקה של כמה רגעים. "הסכמתי וגם דודך מור הסכים וחשב שזה רעיון טוב לשדך לך אותו." אני מרגישה שהאדמה נשמטת מתחת לרגליי. צמרות העצים מעליי מסתובבות בצורה מסוכנת ואני מרגישה שאם לא אשב עכשיו, כנראה אפול. אבל אני סוגרת את האגרופים שלי בחוזקה ומעגנת את הרגליים שלי על אדמת היער, מכריחה את עצמי להישאר זקופה. "בבקשה, אל תבכי, סהר." אבא מושיט את ידו לנגב את הדמעות שלא הרגשתי שהתחילו לזלוג מעיניי, אבל אני מזיזה את ראשי הצידה בחדות ומסך השיער הכהה שלי מסתיר את פניי הדומעות מעיניו. "אני עושה את זה לטובתך. אני מקווה שתביני את זה יום אחד."

"אני לא אבין את זה. ואתה תראה אותי לא מאושרת, זה מה שאתה רוצה?"

"אני אוהב אותך, ואני עושה את זה לטובתך."

"אם היית אוהב אותי, לא היית נותן את ברכתך לאירוסין שאני לא רוצה."

"סהר."

"לא, אני לא רוצה להמשיך לדבר איתך."

"סהר, אל תכעסי עליי, את יודעת כמה קשה לי כשאת כועסת עליי." הוא מנסה להתקרב אליי, אבל אני מתרחקת ממנו.

"אם לא תבטל את זה, לא אפסיק לכעוס עליך," אני מסננת בזעם.

"לא אבטל את זה, ילדה שלי, אני דואג לך."

"אז תתרגל לראות אותי כעוסה."

"את תסלחי לי יום אחד," הוא אומר, אבל אני לא ממשיכה להקשיב לו ונכנסת לבקתה שלי.

אני לא מצליחה להבין למה אבא לא מבין שאני מעדיפה להישאר לבד ולא להתחתן עם גבר שאני לא אוהבת.

אני נשכבת על יריעות העורות שמשמשות לי כמיטה ומסתכלת על החריטה שחרטתי על הקיר מעליי. ציירתי עליו את הירח כדי שגם כשיהיה יום גשום כמו היום, שבו אני לא יכולה לישון תחת כיפת השמיים, אצליח לראות אותו ולדמיין את האור היפה שלו זורח. אני מקרבת את העששית הקטנה, שככל הנראה אבא הדליק לפני שהגעתי, מוציאה את הקלף מהנרתיק שלי ופותחת אותו בדיוק במקום שבו הפסקתי.

"שוב את קוראת בלילות?" קולו של אבישי מבהיל אותי. לא שמעתי שהוא נכנס מרוב שהייתי שקועה בכתב שלפניי. "לא אמרתי לך שקריאה בחושך תהרוס לך את הראייה?" הוא נוזף בי, אבל בקול רך, דואג.

אני מתרוממת לישיבה. "למה אתה כאן, באמצע הלילה?" אני שואלת.

הוא מחייך חיוך יפה שממס את רוב הנשים במחנה. כולם חושבים שאשתו היא בת המזל במחנה, ונראה שכולם צודקים. אי אפשר לומר על אבישי משהו שלילי. הוא אדיב, רחום, ולוחם בכל רמ"ח איבריו. ונוסף על כל זה, אלוהים חנן אותו ביופי עוצר נשימה. עיניו חומות גדולות ומשדרות חום, הלסת המרובעת שלו נוקשה בעלת זוויות חדות, וגופו בנוי לתלפיות בזכות היותו לוחם מאומן. ועם כל זה, אני לא מצליחה לפתוח את ליבי אליו.

"אני מבין שאבא שלך לא הספיק לדבר איתך," הוא מרשה לעצמו להתיישב לצידי, אבל במרחק ראוי שלא גורם לי להרגיש אי־נוחות, על אף גודלה הקטן של הבקתה. אני לא מגיבה לדבריו ונותנת לו להמשיך לדבר כשאני כבר יודעת מה הוא הולך לומר. "אבא שלך הסכים לתת לי אותך לאישה." אני נוחרת בבוז. "סהר, בבקשה." הוא מושיט את ידו כדי לסובב את פניי אליו ואני נותנת לו. "אני מבטיח שאעשה אותך מאושרת. אני אגן עלייך, על הילדים שלנו. אני אעשה הכול כדי ש —"

"כדי שמה? שאהיה האישה הצייתנית שיושבת בבקתה שלך ושל אשתך ומגדלת לך את הילדים?" אני מתרחקת מעט לאחור ומגע ידו בפניי מתנתק, אבל עדיין נועצת את מבטי בשלו. "האישה השנייה," אני אומרת בבוז.

"אני לא אתן לך להרגיש שנייה לה. את תמיד תהיי הבחירה הראשונה שלי."

"אבל זה לא נכון! כי יש לך אישה שבה בחרת ראשונה." אני כועסת. "אתה יודע שאני לא רוצה להיות אשתך, ובכל זאת הלכת לאבי וביקשת את ידי."

"אביך היה יכול לסרב לבקשתי, אבל הוא יודע בדיוק כמו מור דודך שזה הצעד החכם ביותר עבורך."

"תבטל את זה, אבישי. תגיד לאבי שחזרת בך," אני מבקשת ממנו. אולי אם אפנה ללב שלו, שאני יודעת שקיים ופועם מתחת לחזה שלו, אולי הוא יצליח לשנות את העתיד שאני לא מאחלת לעצמי.

"אני לא יכול." אני יכולה לשמוע את הנוקשות בדבריו.

"למה לא?"

"כי אני אוהב אותך."

"אתה אוהב את איך שאני נראית." זה לא סוד. "אתה לא מכיר אותי כדי לאהוב אותי," אני מרימה את הקול.

"אני מכיר אותך מאז היית ילדה," גם הוא מרים את הקול.

אני נושפת בייאוש. "אני לא אהיה מאושרת איתך."

"אני חולק עלייך." שוב הוא מנסה להתקרב אליי, אבל אני מושכת את גופי לאחור. "תני לי להוכיח לך שאת טועה. אני אגרום לך להתאהב בי. אני אהפוך אותך לאישה מאושרת."

"אבישי, בבקשה, תנסה ל —"

"מור! מישהו ראה את מור? יש פולשים!" קול רם נשמע מחוץ לבקתה. אבישי מזנק על רגליו.

"תישארי כאן. אל תסכני את עצמך," הוא פוקד עליי ובלי לחכות לתגובה שלי יוצא מהבקתה.

צעקות נשמעות בחוץ. חיכוך והתנגשות של מתכות החרבות מהדהדים מכל כיוון ואני מתכווצת ומחבקת את עצמי, מחכה שהקרב ייגמר כדי שאוכל לצאת ולטפל בפצועים, אבל אז אני שומעת את הצעקה של אימי. אני לא מצייתת לפקודתו של אבישי, יוצאת מחוץ לבקתה ונתקלת פנים אל פנים ברוצח של ההורים שלי, באביר מממלכת פרס.