סוגיות הליבה בסכסוך הישראלי-פלסטיני

 חלק א' היווצרותה של סוגיית מזרח ירושלים כניסת ירדן למלחמת ששת הימים

"לא אקח את ירושלים גם אם יתנו לי אותה במתנה", אמר חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, בעת דיון על גבולות המדינה היהודית העתידית במרס 1937. גם חוזה מדינת היהודים בנימין זאב הרצל תמך בבִּנאוּם ירושלים. הרצל וויצמן, חסידי הציונות המדינית, נבהלו מהרעיון לשלוט במארג כה עצום של כנסיות, של מסגדים ושל מקומות קדושים, ולהיות מעורבים בפוטנציאל עימות בין־דתי מתמיד. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, חשש גם הוא במהלך מלחמת העצמאות מתגובת העולם לכניסה אפשרית לירושלים. גם הוא נזהר שלא לגעת בעיר הקדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. מסיבה זו הורה "הזקן" למפקד האזור, האלוף דוד שאלתיאל, "להרוג כל לוחם ישראלי שיעז לחלל או לשדוד מקום קדוש נוצרי או מוסלמי". על כיבוש העיר הוא לא דיבר כלל. חרף היותה "על ראש שמחתנו", וחרף השבועה שנשבע יהודי שלא לשכוח את העיר הקדושה, קברניטי המדינה היהודית לא שאפו לשלוט בה.

כשני עשורים חלפו, וביום השני למלחמת ששת הימים (ה־6 ביוני 67') שני שרי ממשלת ישראל, יגאל אלון ומנחם בגין, הפעילו לחץ כבד על ראש הממשלה לוי אשכול להיכנס למזרח ירושלים ולכבוש אותה. לכל אחד מהם הייתה סיבה טובה משלו — אלון רצה לנקום את נסיגתו הכפויה מהעיר במלחמת העצמאות 48' מול הירדנים, ובגין ראה בהתרחשויות האלה לא פחות מפעמי משיח ואתחלתא דגאולא. אשכול היסס. ואז, למקלט הכנסת שבו היו מכונסים השרים לשם קבלת החלטות בנושא, נכנס לפתע דוד בן גוריון בכבודו ובעצמו. בשיחה שולית לכאורה עם אנשי המפד"ל יצחק רפאל ומשה חיים שפירא הרעים בן גוריון לפתע בקולו: "אין להחמיץ את השעה", והתכוון לכניסה לעיר העתיקה ולכיבושה. הס השתרר בקרב חבורת השרים. אשכול, שלא היה קשוב במיוחד לדבריו של "הזקן", לא יכול היה עתה שלא לקלוט אותם. הוא קלט, הפנים, יישם והורה להיכנס לירושלים העתיקה ו"לקחת אותה".

בסוף יוני 67', כשלושה שבועות לאחר הירי הירדני על ירושלים המערבית בפתיחת מלחמת ששת הימים, החיל הממשל הישראלי את החוק הישראלי על השטח שכונה מזרח ירושלים. הגדרתו המוניציפאלית לא הייתה לכאורה מסובכת כלל — היה זה "שטח עיריית ירושלים הירדנית בתוספת כפרים, עיירות ושטחים פתוחים שנמצאו מעבר לקו הירוק מצפון, ממזרח ומדרום לירושלים". מתוקף הצו שהוצא, סופחה מזרח ירושלים לתחומי מדינת ישראל, ואזורי העיר שסופחו נכללו משלב זה בשטח השיפוט של עיריית ירושלים בראשותו של טדי קולק.

ראוי לזכור כי תשע עשרה שנים, מאז תום מלחמת העצמאות 1948 ועד יוני 1967, הייתה ירושלים עיר מחולקת — במערב העיר, אזור שהשתרע על כ־38,000 דונם, הייתה נוכחות ישראלית מלאה, ואילו במזרחה, בשטח של כ־7,000 דונם שכלל את העיר העתיקה, שלטה הממלכה ההאשמית הירדנית. לפיכך הסיפוח דה פקטו של מזרח העיר בשלהי יוני 67' הפך את עיר הבירה לעיר הגדולה בישראל. העיר גדלה באופן משמעותי, לא רק בעקבות סיפוחם של 71,000 הדונמים של מזרח העיר, אלא גם בעקבות תוספת של כ־71,000 תושבים חדשים, רובם ככולם ערבים.

בפועל אישרה כנסת ישראל סיפוח של כ־71 אלף דונמים לירושלים הישראלית, שרק 7,000 דונם מתוכם היו בתחומי ירושלים הירדנית. שאר השטח בא מתחומי השיפוט של עוד 28 כפרים מצפון ומדרום לעיר, חלקם בנפת רמאללה מצפון וחלקם בנפת בית לחם מדרום. שטח העיר ירושלים הורחב פי שלושה. לימים הופקעו משטחי מזרח ירושלים 24,500 דונם, ועליהם הוקמו כל השכונות היהודיות החדשות. בנוסף, סיפחה ישראל לשטחה גם רצועת שטח המקבילה לקו הירוק, לאורך כמה קילומטרים מדרום ומצפון לאזור לטרון. רצועה זו כונתה שטח ההפקר, שכן בין השנים 1948 ל־1967 היא לא הייתה בריבונות של ירדן או של ישראל. במשך השנים הקימה ישראל ברצועה זו ארבעה יישובים : שילת, לפיד, כפר רות ומכבים, שעל פי המשפט הבינלאומי נמצאים בשטח שאינו נחשב לשטח כבוש.

בסוגיה המזרח ירושלמית ניבטים פערים של אי־הסכמה כמעט בלתי ניתנים לגישור בין הצד הישראלי לצד הפלסטיני. סיפוחם של עשרות אלפי הדונמים אל חלקה המערבי של העיר וההכרזה עליה כעל עיר ש"חוברה לה יחדיו", נתפסת על־ידי הפלסטינים ולמעשה על־ידי הקהילה הבינלאומית כמעט כולה, כצעד בלתי חוקי הנוגד את המשפט הבינלאומי. הצד הפלסטיני רואה במזרח ירושלים את בירתה של המדינה הפלסטינית לעתיד לבוא ואיננו מוכן לקבל בשום אופן את הקמתן של השכונות הישראליות החדשות שצצו בשטח שנכבש. בעוד שפרברים כגון גילה, נווה יעקב, הגבעה הצרפתית ועוד, נחשבים בקרב הציבור הישראלי לחלק אינטגראלי מעיר הבירה הישראלית, הציבור הפלסטיני ומנהיגיו מתעקשים לכנות שכונות אלה "התנחלויות" לכל דבר. בצד הישראלי נשמעו לאורך השנים לכל היותר רמזים — וגם זאת רק במידה שייחתם הסכם שלום כולל, מקיף, סופי ויציב — על כוונה להעביר מספר שכונות ערביות בודדות לריבונות פלסטינית, אך בוודאי שלא דובר מעולם על מסירה מלאה של מזרח העיר לגורם לא־ישראלי.

סוגיית מזרח ירושלים, אחת מארבע סוגיות הליבה, נולדה כאמור בעקבות מלחמת ששת הימים, או ליתר דיוק בעקבות מעורבותה של ירדן במלחמה. אילו המלך הירדני חוסיין היה נמנע מלירות על מערב העיר ירושלים בתחילת המלחמה, ספק אם הסוגיה הייתה נוצרת. ואמנם ערב פרוץ הקרבות ההערכה הישראלית הייתה שחוסיין יימנע ממעורבות במלחמה. אלא שהמלך הצעיר התפתה לשלב זרועות מלחמתיות עם מצרים ועם סוריה והחל בהתקפה על החלק המערבי של ירושלים בירת ישראל. ייאמר מיד — בירתה הרשמית של מדינת ישראל לא הוכרה מעולם על־ידי האו"ם או על־ידי הקהילה הבינלאומית. החלטת עצרת האו"ם 181(2) מה־29 בנובמבר 1947 קבעה כי יש לחלק את ארץ ישראל המערבית לשלוש יחידות: יחידה ערבית, יחידה יהודית וגוף נפרד של ירושלים שכונה בפי כל corpus separatum.

הנטייה של האו"ם הייתה מאז ומתמיד להכפיף את אזור המקומות הקדושים בירושלים רבתי לממשל בינלאומי שיאפשר חופש תנועה ודת לכל. השטח של אזור בינלאומי זה היה אמור להשתרע מעין כרם שבמערב העיר ועד למורדות המזרחיים של הר הצופים והר הזיתים. הנימוקים להכללת טריטוריה כה גדולה בגוף זה, התמקדו ברצון לכלול בו כמה שיותר מקומות קדושים, בעיקר נוכח רגישות המקומות האלה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות. במוסדות האו"ם התקבלו במשך השנים כמה החלטות המאשרות את בִּנאוּם ירושלים ונעשו שם גם הכנות פרקטיות למימושו, על־ידי הקמת מועצת נאמנות שאף הכינה טיוטת חוקה עבור ירושלים הבינלאומית. בנוסף, הכין האו"ם רשימה של שלושים המקומות הקדושים החשובים ביותר בארץ ישראל. הגוף הנפרד הזה אמור היה להיות מנוהל על־ידי מושל מטעם האו"ם, וזאת כדי להמחיש את אי־שיוכו של השטח לאחד מן הצדדים, וכמובן שגם לא יוחסה לו כל ריבונות.

אלא שהכרזה חריגה של ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון בדיון בכנסת בשלהי שנת 1949, ש"ירושלים היא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל" וש"ירושלים היא בירתה הנצחית של ישראל", שינתה את פני הדברים. ב־13 בדצמבר 1949 החליטו הכנסת וממשלת ישראל לקבוע רשמית את ירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את מוסדות השלטון הישראליים. בפברואר 1950 העתיקה הכנסת את מושבה למשכנה החדש בירושלים. אלא שהבעיות המשפטיות והבינלאומיות שנקשרו בסוגיית הבירה הישראלית רק החלו. משרד החוץ, שעמד בחזית המאבק המדיני בסוגיה זו וספג את עיקר ההתקפות, השתהה במעבר לבירה עד שנת 1953. זאת בשל החשש שהדיפלומטים הזרים יסרבו לקיים דיונים עם משרד החוץ, ואכן כך באמת קרה בתקופה הראשונה שלאחר המעבר לבירה. בעיה נוספת שנוצרה הייתה קשורה לשגרירים הזרים שנדרשו להגיש כתבי האמנה בביתו של נשיא המדינה חיים ויצמן שמוקם בירושלים. אותם דיפלומטים לא היו מורשים על־ידי מדינותיהם להגיע לירושלים, ולכן חיכו לשעת כושר לשם הגשת כתב ההאמנה, למשל כאשר הנשיא ויצמן היה עוזב את מעונו הרשמי בירושלים ומבקר בביתו הפרטי ברחובות או יוצא לחופשה בטבריה.

יהודים החלו לאכלס את שכונות העיר המערבית שהתפנו מתושביהן הערבים במהלך מלחמת העצמאות, וגבולותיה של הבירה החדשה נקבעו זמנית על פי החלטת ועדת שביתת הנשק הישראלית־ירדנית בשנת 1949. במהלך חודש פברואר 1948 דרשו נציגי ארגון ההגנה בירושלים מהתושבים הערבים במספר שכונות, כגון טלביה למשל, להתפנות מבתיהם. רוב התושבים התפנו אך במקביל דרשו ממשרד הנציב העליון הבריטי להגן עליהם ולהורות על השבתם לבתיהם. הנציב נענה לבקשתם והורה להשיבם לשכונה. המשטרה הבריטית הקיפה את בנייני הערבים בגדרות תיל ושוטרים הוצבו במקום כדי לשמור על חייהם ועל רכושם של הערבים, מה שגרם לשיבתם של תושבים רבים לבתיהם.

יום לפני סיום המנדט הבריטי בעיר, ב־13 במאי 48', ביטלו הבריטים את אותה "רצועת ביטחון" שהוענקה לתושבים הערבים, ומייד עם ביטולה החלה הימלטות של התושבים האלה לכיוון מזרח העיר או לעבר הירדן המזרחי. לתוך בתיהם של ערביי טלביה נכנסו יהודים שנאלצו בעצמם להתפנות משכונות אחרות. כדי למנוע ביזה, אחד מתושביה המוכרים של השכונה, בעל הוצאת הספרים ראובן מס, נקט יוזמה ודאג לרכז את הרכוש של כל משפחה ערבית באחד מחדרי ביתה המפונה כשהוא נעול, בתקווה כי ניתן יהיה להעביר את הרכוש למתפנים. כעבור שנים התעורר צורך בתוספת חדרים למגורים ואז הועבר הרכוש במרוכז אל הממונה על הרכוש הנטוש הממשלתי.

למרות העובדה שיהודים אכלסו את העיר והיא הפכה להיות בפועל עיר יהודית, הקפיד במשך השנים הממשל הישראלי שלא להחיל את משטר המדינה על שטחים שלפי החלטת החלוקה לא היו אמורים להיות חלק מישראל, ולכן כונו שטחים מוחזקים. מאוחר יותר, במסגרת הסדר משנת 1956 בין השלטון הירדני למשפחות פליטים משכונות מגורים שנותרו בפועל בידי ישראל, ממלכת ירדן באישורה של ישראל העבירה לידיה את הבעלות על המבנים. עוד בשנת 1948 מצאה מדינת ישראל פתרון ביניים לסוגיה זו, בכך שהתקבלה פקודת שטח פיקוד וסמכויות, שדיברה על תחולת המשפט הישראלי בכל שטח שצה"ל יקבע. ואכן, שר הביטחון הוציא אז מנשר לגבי מערב ירושלים, וכך למעשה הוחל המשפט הישראלי על מערב ירושלים.

אשר למזרח העיר, משנת 48' עד 67' ממלכת ירדן היא זו ששלטה בו מתוקף שליטתה בגדה המערבית כולה. בשנת 1949 התכנסו נכבדי הגדה המערבית ביריחו והודיעו לממשל הירדני בעברו השני של הנהר שהם מבקשים להיות חלק ממנו, ובשנת 1950 סיפחה ירדן לשטחה את הגדה המערבית, ובכלל זה את מזרח ירושלים, באופן רשמי. 19 שנים הייתה מזרח ירושלים בשליטה ירדנית, תחילה של המלך עבדאללה, שהיה זה שסיפח בעצמו את הגדה המערבית לממלכתו, ולאחר הירצחו בשנת 1951, של נכדו ויורשו המלך חוסיין. קו גבול שנפרש לאורך כשבעה קילומטרים חצץ בין העיר המערבית למזרחית, כשבצד הירדני נכחו כוחות הלגיון הערבי מטעמה של הממלכה הירדנית. שגרת גבול הונהגה בין הכוחות הירדניים לבין אנשי משטרת ישראל שאבטחו את הקו הרגיש הזה.

תפישות ואינטרסים הדדיים שהיוו בסיס לשותפות אסטרטגית קשרו את ישראל וירדן לאורך תקופה ארוכה, כשלשתיהן שאיפות הישרדות משותפות ואינטרס ביטחוני משותף, שחלקו קיבל ביטוי גלוי וחלקו נותר חשאי מאז 1960. השותפות החלה בשנות החמישים באופן סמוי ונמשכה החל משנת 1960 במסגרת "ערוץ הקצינים", ובשנת 1963 החליט המלך הירדני לפתוח ערוץ שותפות נוסף.

כאמור, המלך חוסיין קיים עם הממשל הישראלי קשר טוב, חשאי אך הדוק, וההערכה הייתה, גם מפאת הקרבה היחסית שנוצרה בין הצדדים, שהוא ייזהר ויימנע מלתקוף את ישראל. אלא שהמתיחות שליוותה את תקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים בחודשים מאי־יוני 67', ובעיקר בשלושת השבועות האחרונים שלפני פרוץ הקרבות, הביאה את המלך חוסיין הצעיר וחסר הניסיון לקבל החלטה אסטרטגית לשתף פעולה עם מצרים של גמאל עבד אל נאצר ולתקוף את ישראל. ב־30 במאי 67' חתם המלך חוסיין על הסכם הגנה עם מצרים וסוריה, ובעקבותיו הוכפף צבא ירדן לפיקוד המצרי. בתמורה קיבל המלך הירדני ערובה מצרית להגנה במידה שממלכתו תותקף על־ידי ישראל.

השינוי במדיניות ירדן יכול להיות מוסבר על־ידי ההתעוררות הלאומית של האוכלוסייה הפלסטינית בירדן לאחר הפשיטה של צה"ל בכפר סמוע, ב־13 בנובמבר 1966. הערכות מצב של צמרת הממשל הירדני הסיקו כי הציבור הפלסטיני משווע למנהיג ערבי שיעלה את סוגיית פלסטין על סדר היום הערבי, ויפעל לשחרור האדמות הכבושות בפלסטין. הציבור הירדני, שחלקו הפלסטיני הגדול תמך במדיניות נאצר וראה בו את מושיע האומה הערבית, התעודד מאוד מחסימת מיצרי טיראן על־ידו ב־22 במאי 67' וקרא בהפגנות ובכרוזים להשתלבות ירדן במאמץ הכלל ערבי למיגור המדינה הציונית. חוסיין, שחשש ממפץ פנימי בממלכה עקב התמיכה הרחבה במנהיג מצרים, לא ראה כל אפשרות להמשיך במדיניותו כלפי ישראל זולת הצטרפות לנאצר, הסכמה לכל תנאיו והיערכות למלחמה מול ישראל.

ההנחה בממשל הישראלי הייתה שלמרות הסכם ההגנה הירדני־מצרי וחרף ההסתה שגברה והלהיבה את הציבור בירדן, הממלכה ההאשמית הירדנית תנהג כמו במלחמת סיני 1956 ותימנע ממלחמה כוללת עם ישראל. הממשל הישראלי האמין שהמלך חוסיין ינקוט מידה מופחתת של עוינות כלפיו, בוודאי בהשוואה לזו של השליט המצרי, ולכן הסבירות להתקפה ירדנית הייתה נמוכה. עד כמה נמוכה הייתה הסבירות להתלקחות בין ישראל לירדן לפי הערכת הממשל הישראלי ניתן ללמוד ממצבת כוח האדם שאיישה את קו הביטחון השוטף בגזרה מול הירדנים. הכוחות הישראליים שעמדו מול אלה הירדניים בחזית פיקוד המרכז בירושלים היו קטנים ומדולדלים: רק 71 חיילים ניצבו לאורך קו החזית בין בתי פאג"י בצפון לקיבוץ רמת רחל בדרום.

בממשל הישראלי ובציבור בכלל ניכר כעס רב על מלך ירדן בגלל הליכתו עם מצרים למלחמה. משהחלו להישמע תופי המלחמה, זמן מועט לפני פרוץ הקרבות, דאג הממשל הישראלי להעביר לירדנים הודעה באמצעות ראש מנגנון הפיקוח של האו"ם, הגנרל אוד בול (Odd Bull), ובה אזהרה שלא השתמעה לשתי פנים, שמוטב לה לירדן להימנע מהתקפה. אלא שהתחזיות האופטימיות אודות מדיניות מרוסנת ומאופקת של המלך חוסיין לא התממשו. הקונספציה לגבי התנהגות אינטרסנטית, מושכלת ומתונה של המלך, קרסה.

בשעות הבוקר של יום שני ה־5 ביוני 67' החלה הפגזה ארטילרית ירדנית על מערב ירושלים. הירדנים ירו על העמדות הישראליות שממולם בהר ציון ובכל הקו העירוני גם אש בזוקות וגם מרגמות. כתוצאה מהירי הוצתה כיפת הכנסייה הבנדיקטית, הדורמציון. לזעם היהודי הצטרף עתה גם זעם נוצרי. גם בשלב הזה עדיין היה בממשל הישראלי מי שקיווה שמדובר בהטעיה. ראשי הממשל הישראלי שציפו למעין תשלום מס של המלך חוסיין במסגרת אותו הסכם הגנה עם מצרים, קיוו שההפגזה תחלוף וקולות האש ידומו. הממשל הישראלי נהג איפוק שנבע מאינטרסים מדיניים וביטחוניים.

ביום השני למלחמה, ה־6 ביוני, ביקרו בהר הצופים שר הביטחון משה דיין ואלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס. לראשונה מזה 18 שנה ביקר שם גורם ישראלי ללא ליווי של חיילים ירדניים כפי שנהוג היה על פי הסכמי שביתת הנשק 1949. בעודם משקיפים על האזור, ביקש נרקיס מדיין אישור להיכנס לעיר העתיקה. שר הביטחון שבע הקרבות לא התלהב מכניסה לירושלים המזרחית. כשהוא צופה אל גגות המסגדים, הכנסיות והמנזרים וכאשר בהק הפסיפס הזה מול עיניו, פלט דיין לעבר נרקיס: "מה אנחנו צריכים את כל הוותיקן הזה?" נרקיס די הופתע ושתק. אלא שזמן קצר לאחר מכן אילצו הנסיבות את דיין לחשוב, ובעיקר להחליט, אחרת.

עם נפילת הפגזים הירדניים הראשונים ברחבי מערב העיר נשלחה אל המלך הירדני הודעת אזהרה שנייה, הפעם באמצעות הממשל האמריקני. הייתה זו שוב הודעה ברוח חיובית, כזו שנשלחת אל ידיד, שהבהירה לו שאם ירדן לא תתערב במלחמה לא יאונה לה כל רע. אלא שחוסיין לא נענה גם לפנייה השנייה של ישראל להימנע מהתקפה, והמלך היה נחוש להסלים את המצב בהמשיכו את תכנית האש שלו. בשלב הזה קיבל צה"ל הוראה להגיב ולהשיב בהתקפה. במתקפה נגדית של צה"ל שארכה ארבעה ימים בלבד נפלה כל החזית הירדנית ונכבשו הגדה המערבית ומזרח ירושלים. צה"ל הגיע עם כוחותיו עד לנהר הירדן. הגדה המערבית ומזרח ירושלים נקרעו מהממלכה הירדנית וצה"ל שלט בערי ובכפרי הגדה, מג'נין בצפון ועד חברון בדרום.

ההחלטה על הסיפוח

"אם כובשים את העיר העתיקה, מתי מחזירים אותה ולמי?" שאל שר החינוך זלמן "זיאמה" ארן את ראש הממשלה לוי אשכול במהלך הקרבות בירושלים, לקול צחוקם של אחדים מהשרים. ארן כלל לא התלוצץ, הוא היה מופתע מאוד מהצעד שננקט בכניסה הצבאית לעיר העתיקה. אשכול וארן נהגו לא אחת ללהג באידיש, השפה האהובה עליהם, באופן שאחרים לא הבינו. אלא שהפעם הם דיברו זה עם זה בעברית צחה, וארן נבהל ממש כשהבין שאשכול רציני בנושא סיפוח מזרח העיר. אשכול הביט שוב ושוב בארן ולא הבין את פשר השאלה והתהייה.

המחזה הזה התרחש למחרת פרוץ הקרבות, ה־6 ביוני 67', בשעה שמונה בערב במהלך אותה ישיבת ממשלה היסטורית שהתקיימה במקלט הכנסת. ניצני ההחלטה לספח את מזרח ירושלים ולאחד את שני חלקי העיר לגוף מוניציפאלי אחד, אכן נראו ונשמעו כבר שם. אמצעי התקשורת הדלים של הימים ההם תיארו את רוב חברי הממשלה שהשתתפו בישיבה כמי ש"אפפה אותם תחושה של שעת חסד היסטורית ורובם דחפו לאיחוד העיר". משדובר על רעיון הסיפוח בפומבי, והיה מנוי וגמור לפחות עם רוב שרי הממשלה שיש לספח את מזרח ירושלים, ארבעה נושאים עיקריים טרדו את מנוחתם של ראשי הממשל הישראלי — הראשון, אופי ההחלטה על האיחוד/סיפוח; השני, כיצד תבוצע ההתיישבות היהודית במזרח ירושלים אחרי הסיפוח; השלישי, תגובת העולם הצפויה להחלטה על הסיפוח; והרביעי, כיצד ניתן לשמור על הסוד הזה עד לאחר קבלת ההחלטה.

הראשונים מבין שרי הממשלה שהעלו תהיות באשר לכדאיות הסיפוח הצפוי היו כאמור שר החינוך ארן ושר הפנים איש המפד"ל חיים משה שפירא. כמו ארן, גם שפירא הביע חשש מההשלכות המדיניות שיהיו לכניסת צה"ל לעיר העתיקה. השניים סברו שמוטב לה למדינת ישראל שלא להחזיק במזרח העיר וחלף זאת להציע להעניק לחלק זה של העיר מעמד בינלאומי, כפי שהקהילה הבינלאומית סברה כבר לפני שנים רבות. בשלב הראשוני הזה היו שניהם, שפירא וארן, בודדים בדעתם. שרי מפ"ם מרדכי בנטוב וישראל ברזילי הצטרפו אליהם בהגיע תורם לדבר. בשלב מאוחר יותר הצטרפו גם שני שרים נוספים, אליהו ששון ומשה קול. ממש בתחילת הקרבות קיימה הממשלה דיון קצר וחבריה, לרבות המסתייגים, התלכדו מאחורי דברי הסיכום של ראש הממשלה. אשכול מצא נימוק ביטחוני למהלך המדיני הצפוי:

הממשלה תעביר לצה"ל את רצונה שיש לשחרר את העיר העתיקה, בתגובה ל.. הפגזות הלגיון הירדני על מערב ירושלים.

אכן, זו הייתה העילה הרשמית והפומבית לסיפוח הטריטוריאלי של מזרח העיר, שמאחוריה הסתתרו למעשה מאוויים לאומיים, היסטוריים, ציוניים ויהודיים בני אלפי שנים. נוספה לכך גם התחושה, שאותה היטיב לבטא השר יגאל אלון, ש"יש ללמד לקח את המלך חוסיין על שהעז לתקוף את בירת ישראל". השאיפה לספח את מזרח העיר למערבה הייתה בשעה זו להחלטה, אם כי היא לא הייתה סופית. את ההחלטה באשר לשטחים הנוספים שיסופחו מלבד העיר העתיקה הותירה הממשלה להחלטה במועד אחר. מלבד ארן שפירא ושני שרי מפ"ם מרדכי בנטוב וישראל ברזילי, כל שאר השרים היו להוטים לחתום מייד על איחודה של ירושלים ובעיקר שמחו להיות שותפים למהלך ההיסטורי.

מזרח ירושלים נכבשה. עם כיבושה מינה אלוף פיקוד המרכז עוזי נרקיס את שלמה "צ'יץ'" להט, אז אלוף משנה בחיל השריון ששב מקרבות סיני, לתפקיד המושל הצבאי שלה. החשש הגדול של משה דיין מהכניסה למזרח ירושלים היה מביזה ומגניבה של רכוש ערבי. נרקיס סיפר כי ערב המינוי של להט שאל אותו דיין: "האם צ'יץ יהיה מסוגל לפתוח באש על יהודים שיעסקו בביזה?" כשקיבל תשובה חיובית, אישר דיין את מינויו של שלמה להט כמפקד מזרח ירושלים. לסגנו של צ'יץ מינה נרקיס את סגן אלוף יעקב סלמן, מומחה לענייני ערבים, כדי שישלים את צ'יץ בידע הרב שלו בענייני החברה והאוכלוסייה הערבית. להט וסלמן היו כפופים לאלוף חיים הרצוג, שתפקידו הוגדר אז כ"מפקד כוחות צה"ל באזור הגדה המערבית".> השניים קבעו את מפקדתם בבית־המשפט המחוזי הירדני במזרח העיר.

בשורה של מפגשים שבהם נטלו חלק פקידים ממשלתיים בכירים, אנשי מקצוע מדרגים שונים וקבוצת שרים שפעלה במסגרת ועדת שרים מיוחדת לנושא הסיפוח, עסקו הכול בפרטי הפרטים של הסיפוח ובהשלכותיו השונות. תוצאות הערכות המצב והמלצות הדיונים הללו היו אמורות להיות מועברות להחלטתה של מליאת הממשלה שנתבקשה לאשר את ההמלצות. שר המשפטים איש מפא"י והמערך, יעקב שמשון שפירא, עסק בנושא הגיאוגרפי, היינו בגודל השטח המוצע לסיפוח. היה זה אחד הנושאים הכבדים בסוגיה המזרח ירושלמית. על גודלו של השטח הזה התקיימו דיונים רבים ונשמעו לא מעט ויכוחים ואף "חילופי מהלומות" מילוליים בין השרים האינטרסנטיים וראש עיריית ירושלים מחד, לבין המתנגדים לסיפוח מאידך.

תוך כדי הדיונים הממשלתיים על אורכה ורוחבה של הטריטוריה האמורה להיות מסופחת, הורה שר הביטחון משה דיין לאלוף רחבעם "גנדי" זאבי, שדיין סבר שאיש לא הכיר טוב ממנו את השטח, לשרטט את מפת העיר המאוחדת המוצעת ולהגיש לו אותה לאישור בהקדם. פעמיים שירטט זאבי את המפה ופעמיים החזיר לו אותה דיין לתיקונים, לצמצומים טריטוריאליים, ולשם תיחום שונה ואחר. דיין שכלל לא רצה בסיפוח נאלץ להתכופף בפני רצונו של אשכול. לאחר מכן הביע דיין לא אחת את חששו ממספר גדול מדי של תושבים ערבים שייוותרו בשטח העיר המוצע לסיפוח, והחל לבדוק "בציציותיה" של התכנית הזאת את מספר התושבים האמור להיות מצורף. כוונתו של דיין הייתה להמעיט ככל שניתן בכמות האוכלוסין שייוותרו תחת שלטון ישראל.

בתחילה הציע רחבעם זאבי לספח לישראל כמעט שליש משטחי יהודה ושומרון (הגדה המערבית), והתווה קו תיחום שהחל מההרודיון וקבר רחל בדרום, דרך הכפר עובידיה, בואכה מעלה אדומים, ואדי קלט ועד פרברי רמאללה בצפון. דיין מאוד לא אהב, בלשון המעטה, את "התכנית הגדולה" של זאבי ואף העיר לו על כך בלשון חריפה ועוקצנית משהו: "אני מכיר את התיאבון הגדול של היהודים", ברומזו לשאיפתו הסמויה של טדי קולק ראש עיריית ירושלים שהוטמעה בתכניתו של זאבי, לקבל לידיו גם את שדה התעופה בקלנדיה, לימים שדה התעופה עטרות. דיין לא נרגע משאיפות ההתפשטות של קולק ופנה שוב אל גנדי:

אז לא יהיה לנו שדה תעופה בירושלים. כל זמן שהשטח בידינו אפשר לטוס שם. אבל בגלל שדה התעופה אני לא בעד קלנדיה, ואני לא בעד עשרה כפרים נוספים עם 20 אלף תושבים וניתוק הגדה המערבית הצפונית מהגדה המערבית הדרומית.

השעות חלפו, וראש הממשלה אשכול לחץ לקבל תכנית טריטוריאלית כלשהי ולהחליט עליה. לאחר שלושה סבבי תכנון ושרטוטי סקיצות, אישר שר הביטחון דיין את התיחום שהוצע על־ידי זאבי ואשר היה אמור להיות מועבר לדיון הממשלתי. הקו שנקבע כגבול הסיפוח ממזרח היה "הקו הישר המחבר את קבר רחל בואכה בית לחם, כולל שדה התעופה קלנדיה". ושוב כבדיונים קודמים, לא כל שרי הממשלה היו שלמים עם תוואי הגבול המוניציפאלי החדש של עיריית ירושלים המאוחדת. ההסתייגויות היו הפעם הן משמאל והן מימין. יגאל אלון למשל, ביקש שהות ממושכת יותר לשקול את הדברים. הוא הציג גישה מקסימליסטית, בהעריכו שקיימת אפשרות שגבול ירושלים ייהפך בעתיד לגבולה של מדינת ישראל ולכן הציע להרחיב אותו מעבר לתוואי שהתקבל בסופו של דבר. "האם נבדקה אפשרות להכליל במסגרת תחום השיפוט העירוני גם את אזור בית"ר", שאל השר אלון והתכוון לכפר בתיר בנפת בית לחם. ובטרם שמע את תשובתו השלילית של אשכול הוסיף אלון לפרוטוקול: "יש לתקן את קו הגבול, מכיוון שהגבול שליד מסילת הרכבת עובר ליד בית"ר". שר המשפטים שפירא הודה במלים: "אני לא מתמצא בעניין אבל אפשר לדון" ולבסוף פטר את אלון, שביקש לשלוט בציר מסילת הברזל, בלא כלום.

מנחם בגין, איש תנועת החירות והשר ללא תיק בממשלת האחדות הלאומית, ניסה לפשר בין הגרסה המינימליסטית של דיין לבין הגישה המקסימליסטית של אלון ושירטט קו אמצע. גם שר המשפטים שפירא, הגורם הממשלתי שעיני כולם היו נשואות אליו כמי שבסופו של דבר יכריע בעניין התיחום הגיאוגרפי הסופי ויגן עליו מבחינה משפטית, החל משרטט את המפה העתידית של העיר המאוחדת. בישיבה שלפני הדיון הממשלתי המכריע סיפר שפירא לשרים: "אמש התקיימה ישיבה של הוועדה והיא אישרה את המפה שלפניכם פה אחד". שפירא הודה בקול שקט שאכן שדה התעופה קלנדיה היה אבן הנגף. "הסטייה היחידה לעומת המפה הקודמת, היא החלק שכולל את קלנדיה וכמה מקומות קטנים בנווה יעקב", סיכם שפירא. מספר המתנגדים לתכנית הטריטוריאלית החדשה עלה שוב.

ב־11 ביוני 67', שישה ימים לאחר פתיחת המערכה הצבאית, החליטה הממשלה, ממשלת הליכוד הלאומי, לספח רשמית את מזרח ירושלים. ארבעה שרי הממשלה שהתנגדו לסיפוח נמצאו במיעוט מול רוב מכריע של שרים שצידדו בו. המתנגדים היו כבעבר שר הבריאות ישראל ברזילי ושר השיכון מרדכי בנטוב, שניהם אנשי מפלגת מפ"ם שהייתה אז בברית פוליטית עם מפא"י במסגרת סיעת המערך. שניהם הצביעו על פי צו מצפונם שנטה להימנע מכיבוש וכל שכן מסיפוח שטח כבוש. הצטרפו אליהם בהצבעה נגד הסיפוח שני שרי מפא"י, תחילה שר החינוך זלמן ארן ומאוחר יותר שר המשטרה אליהו ששון. התומכים בסיפוח היו שרי המערך: לוי אשכול כראש הממשלה, יגאל אלון כסגנו וכשר הקליטה והעבודה, שר החקלאות חיים גבתי, שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, שר האוצר פנחס ספיר, שר הדואר ישראל ישעיהו, שר החוץ אבא אבן, שר המסחר והתעשייה זאב שרף, שר המשטרה אליהו ששון ושר התחבורה משה כרמל. שני שרי המפד"ל שנמצאו אז בממשלה דחפו בכל כוחם ממניעים אידיאולוגיים למימוש הסיפוח: שר הסעד יוסף בורג, ושר הדתות זרח ורהפטיג. שר נוסף של המפד"ל, שר הפנים חיים משה שפירא, היסס לא מעט ושאל שאלות רבות בטרם הצביע בסופו של דבר בעד הסיפוח. בסיפוח תמכו גם שר הביטחון משה דיין איש סיעת רפ"י ושני השרים ללא תיק מנחם בגין ויוסף ספיר מגח"ל, הסיעה שהצטרפה ערב המלחמה לממשלת הליכוד הלאומי.

השר זלמן ארן, שהתנגד לסיפוח והרעים בקולו שוב ושוב: "אני זוכר יפה את בן גוריון בעת מבצע 'קדש' כאשר הכריז שלא ניסוג", גיחך קלות תוך הבעה צינית על פניו. ארן רמז "לתקלות" המדיניות וללחצים הבינלאומיים שהכריחו את ישראל לקבל החלטות לא נוחות ולהתקפל בעת שלא הייתה נוחה לה. מספר שרי ממשלה ניסו להסות את ארן אך זה המשיך בשלו. הוא האריך בדיבורו והזכיר עוד ועוד פרשיות מן העבר, כדי שהמאזינים יפיקו מהן את הלקחים ויעמדו לצדו בהצבעה החשובה.

ואמנם, למפקפקים בכדאיות הסיפוח הצטרף שר המשטרה מהמערך, אליהו ששון, שהזהיר גם הוא מפני עימות עם העולם הנוצרי בעקבות הכרזת הסיפוח הצפויה. דיין הנהן בראשו, כי הרי גם הוא לא התלהב מסיפוח "הוותיקן בזעיר אנפין", כפי שכינה את מזרח העיר. מאידך, דיין לא התנגד לסיפוח ואף לא התבטא נגדו במהלך הישיבה. שני שרי מפ"ם בנטוב וברזילי ראו את הסיפוח המיועד כבכייה לדורות. הם הביעו את חששם בפני מליאת הממשלה שהסיפוח עלול לטרפד ניסיונות לכונן שלום עם מדינות ערב השכנות בעתיד. הוויכוח התלהט ונמשך לאורך שעות ארוכות. אשכול ביקש למצות את הדיון ואפשר לכל אחד מהשרים להתבטא בחופשיות. בתום דיון ארוך ומתיש העבירה הממשלה לבסוף את המשך עבודת המטה לגורמי צה"ל.

ואכן, במחצית השנייה של יוני 67' סגן אלוף אריק רגב, קצין אגף המטה של פיקוד המרכז, שיגר מכתב לשורה ארוכה של נמענים, החל בראש עיריית ירושלים טדי קולק וכלה באחרון קציני המטה בפיקוד, שנושאו היה סיפוח מזרח העיר. במכתב, שבראשו הכותרת "מוצב אפרים" (שם הקוד הצבאי של מפקדת פיקוד המרכז ששכנה בבנייני האומה בעיר), נכתב ש"תוך הימים הקרובים עשויה הממשלה להחליט על הרחבת שטח העיר ירושלים, שיכלול את העיר העתיקה וחלקים נוספים כמופיע בתשקיף הבא", תשקיף שצורף למכתב ופירט את גבולות העיר החדשים. רגב ביקש מהנמענים לעיין בתשקיף השטח שצירף וקבע את יום ששי ה־30 ביוני 67' בשעה שמונה בבוקר כמועד הדיון בנושא זה, בראשותו של אלוף הפיקוד עוזי נרקיס. דיון מוקדם בנושא זה התקיים גם אצל האלוף עזר ויצמן, ששימש ראש אג"מ במטכ"ל, ובו נכח גם עוזרו, ראש אג"מ/מבצעים האלוף יצחק חופי.

במסגרת ההכנות לסיפוח העיר הציעו מפקדי צה"ל כולם להכריז על "העיר המשוחררת" כשטח סגור, לפי תקנה 125 לתקנות ההגנה לשעת חירום 1945. המשמעויות של ההכרזה הזו מבחינה אדמיניסטרטיבית היו ביטול מפקדת העיר ירושלים בראשות אלוף משנה שלמה להט; העברה זמנית מבחינה צבאית של כל השטח לפיקודו של אל"מ אליעזר אמיתי, מפקד חטיבה 16; ובהמשך העברה של כל השטח לאחריות עיריית ירושלים. אלא שהאירועים שהתרחשו בשטח הקדימו את תכניות צה"ל וטרפו את כל הקלפים. ב־30 ביוני 67' כבר לא היה טעם לקיים כל דיון. איחוד העיר כבר היה לעובדה מוגמרת.

עוד ב־21 ביוני 67' הושלמה עבודת המטה להצעת החוק לאיחוד העיר ירושלים על פי המפה שהוכנה בידי האלוף רחבעם זאבי ואושרה על־ידי הממשלה. השמועות שהמועד של ה־30 ביוני היה לצורכי הטעיה, כדי למנוע את הדלפת המידע, לא נמצאו מבוססות אך בהחלט היה בהן היגיון. ממש על סף החתימה על המסמכים, נזכר לפתע האלוף נרקיס לנסות לשכנע את דיין לכלול את קבר רחל שבבית לחם בתוך המפה. דיין לא ראה כל סיבה לדון בכך בשלב כה מאוחר ודחה מעליו את האלוף. נרקיס לא ויתר וסינן לעברו: "משה, אם לא עכשיו, אימתי?" דיין לא הגיב. הוא התלהב מהרעיון של נרקיס לגבי קבר רחל בערך כפי שאהד את נושא הסיפוח בכללותו.

הודעת פיקוד המרכז על כוונת הסיפוח והתגובות שבאו בעקבותיה התפשטו מטבע הדברים עד מהרה בקרב גורמים ממשלתיים וצבאיים. מאוחר יותר התברר שגם לארצות הברית הגיעה ההודעה, או אולי דלפה. מזכיר המדינה האמריקני דין ראסק, ששמע על הכוונה הישראלית, זימן אליו את שגריר ישראל בוושינגטון אברהם הרמן, ודרש מישראל להימנע מכל פעולת סיפוח. ברם, הממשלה החליטה להתעלם מפנייה זו, במיוחד כשהיא נאמרה בשפה רפה למדי וכמסר בלתי מאיים שהועבר באמצעות השגריר ולא בשיחה ישירה בין ראשי המדינות. שר החוץ אבא אבן, שהיה אחראי בעיקר למאבק הדיפלומטי בחזית הבינלאומית ולתגובת הקהילה הבינלאומית לסיפוח, חשש יותר מהתגובה באו"ם. הוא ביקש לדחות את מימוש הסיפוח עד לאחר הדיון בעצרת האו"ם, שעמד להתקיים באותם ימים, כשחששו העיקרי היה שהסיפוח יעורר הדים שליליים במהלכה של העצרת ויביך את ישראל.

נוסף על כך, הציעו פקידיו הבכירים של המשרד להצניע את המשמעות המדינית וההיסטורית של הסיפוח, ולהציגו כ"צעד מנהלי המתחייב בהקשר של הרחבת השירותים המוניציפאליים לאוכלוסייה". למי מבין השרים שלא הבין את התחבולה המתוכננת הוסבר כי המדובר בנושאים עירוניים למהדרין, כגון אספקת מים, חשמל, ביוב וכיוצא בזה. השר ללא תיק מנחם בגין, שרצה אולי יותר מכולם בסיפוח מזרח העיר, הציע מספר פעמים שלא להשתמש כלל במילה סיפוח, אלא לכנות זאת "הרחבת הגבולות" של העיר. כן הציע בגין לבצע כל פעולה הקשורה לסיפוח זה "בקול דממה דקה ומבלי להעיר את הדוב מרבצו".

הגיע מועד הדיון הממשלתי הסופי, האחרון בסדרה שלפני ההצבעה בכנסת. בין המתכנסים נכח שר המשפטים יעקב שמשון שפירא, ששימש כיושב ראש ועדת השרים שהגישה למליאת הממשלה את ההצעה הסופית לסיפוח השטח, בצירוף מפות והסברים. חבריה הנוספים של הוועדה היו: שר הביטחון דיין, שר החוץ אבא אבן, השר ללא תיק מנחם בגין, שר הדתות זרח ורהפטיג, שר הפנים חיים משה שפירא, והשר מטעם מפ"ם מרדכי בנטוב. שבועיים של דיונים, אשר במהלכם הושמעו דעות בעד ונגד הסיפוח ושבהם נידון כמעט כל פרט הקשור באקט המדיני והמבצעי, באו אל קצם. בישיבה הנוספת, ביום ראשון ה־25 ביוני, אישרה הממשלה את מעשי החקיקה הנוגעים לאיחוד העיר וביום שני ה־26 ביוני 67' כונסה ישיבה מיוחדת נוספת של הממשלה, כשעל הפרק נושא אחד בלבד שהוגדר כאיחוד ירושלים. גם בישיבה זו עדיין לא נמוגו החששות וההסתייגויות. שר התיירות והפיתוח משה קול הודיע לפתע כי הוא מודאג מהנושא הדמוגרפי וביקש לדעת כמה תושבים ערבים יימצאו בשטח שיסופח. שר המשפטים שפירא השיב לו שמדובר ב־60 עד 70 אלף נפש.

ואז, כשנדמה היה שההסתייגות של משה קול הייתה האחרונה, באה מתקפה נוספת של ארבעת השרים שהתנגדו לסיפוח לכל אורך הדיונים: ברזילי, בנטוב, ארן וששון. שוב הביע ששון את חששו מתגובתם הצפויה של מיליוני נוצרים בכל רחבי העולם ואילו ארן הציע בפעם זו חלופות להצעת הסיפוח משום שחשש כי ההכרזה בכנסת שבעקבותיה תבוא נסיגה, "פירושה יהיה חורבן", כלשונו. גם דיין, שתמך עקרונית בסיפוח, היה מוטרד בכל זאת מסוגיית המקומות הקדושים שתמיד הזכיר כאבן נגף. לקראת הדיון הזה הספיק דיין לעיין בדו"ח שהוכן על־ידי שלושה מומחים לענייני ערבים ודתות ושהוגש כבר ב־10 ביוני 67'. הדו"ח קבע כי "שליטה בקודשי האסלאם תגרום לכך שיוטמן זרע פורענות הג'יהאד בעתיד". אכן איום מפחיד. אלא שחרף האיומים והחששות המשיכה הממשלה לקבל החלטות בלי לסטות מהקו המרכזי שאישר את הסיפוח. בינתיים, עד להצבעה בכנסת, הטילה הממשלה על ועדת השרים המיוחדת לגבש הצעה לתהליך שיוביל לאיחוד העיר במתווה שיהיה מקובל על מכנה משותף רחב ככל האפשר, בכנסת כמו גם בציבור.

גם ערב ההצבעה בכנסת המשיכו שרי הממשלה להיות מוטרדים מהגדרתו של הסיפוח שחלקם כינו "איחוד". חלק מהשרים הוטרדו שוב מן ההיבט החוקי וחלקם תהו כיצד ניתן יהיה לעכב את פרסום ההודעה עד לאחר ההחלטה הרשמית של הממשלה ועד לאחר ההצבעה בכנסת, מחשש לטרפוד בינלאומי או משפטי. בקרב השרים היה חשש כבד שהדלפה ופרסום מוקדמים של הנושא יטרפדו את ההחלטה וישתקו את הממשל הישראלי. אך כלי התקשורת הישראליים והזרים לא התכוונו להיות כלי משחק בידי הפוליטיקאים ולהמתין עם הפרסום לנוחיות שרי הממשלה. השרים המשיכו לדון גם באמצעים להדיפת מתקפה דיפלומטית בינלאומית נגד הממשל הישראלי במידה וזו תתחיל בעקבות פרסום הידיעה.

מי שנטל על עצמו את הטיפול בשמירת המידע ובמניעת הפצתו לכלי התקשורת עד לאחר ההצבעה היה שוב שר המשפטים יעקב שמשון שפירא. לשאלתו של השר משה קול, סיפר שפירא כי ביום שישי שקדם לישיבה נפגש עם קבוצה גדולה של עיתונאים כדי לשכנעם שלא לפרסם את הנושא. "כל העיתונאים היו סימפטיים ביותר, מלבד עורך אחד, אשר חושב שיותר חשוב שהקוראים שלו יידעו מה קורה מאשר לשמור את זה בסוד", סיפר שפירא, אך לא גילה במי המדובר. אחרי שהרהר שוב בדברים שאמר הודה השר שפירא: "זה אמנם נגד הדמוקרטיה, אבל ביקשתי מהם וכולם הסכימו לא לעשות מסביב לזה תרועה גדולה. כולם הבטיחו". גם השר ישראל גלילי דיווח כי הוא נפגש עם נציגי כלי התקשורת: "נפגשתי עם עורכי העיתונים במוצאי שבת ודיברנו איתם, בין שאר הנושאים, על הנושא הזה. הסברנו היטב את המצב והיו מהם שהניעו ראשם במורת רוח ובחיוך גם יחד. היו מהם שאמרו שהישיבה הזאת יש לה משמעות כל כך גדולה, היסטורית ועולמית, שאפילו אם יפרסמו אותה באותיות זערוריות בקצה הגיליון, היא תזעק מכל עבר"."על זה עניתי להם", סיפר גלילי, "אף על פי כן, תזעקו באותיות זערוריות במקום באותיות של קידוש לבנה. באיזו מידה הם יקיימו זאת או לא, זה נותר לראות. מלבד זאת התקשרתי גם עם הצנזור", הפטיר.

ראש הממשלה אשכול האזין לדוברים בקשב רב ולא השתכנע שהצרות לא תגענה מכיוון כלי התקשורת. אשכול היה ספקן לגבי עיתוי הפרסום באומרו: "מחרתיים יכול עיתונאי לכתוב באותיות של קידוש לבנה: 'היום ירושלים חוברה לה יחדיו'", ורמז לכך שפרסום כזה עלול יהיה לטרפד את כל הנושא. נוכח החששות שהעלו אשכול ושריו, פתחו חברי הממשלה בדיון חדש שנושאו היה, כיצד ניתן לוודא שנושא הסיפוח יידון בתוך המגזר הפוליטי המצומצם בישראל ב"צורה שקטה". שר המשפטים שפירא הדגיש כי הופנתה בקשה לכל סיעות הכנסת "להוריד פרופיל". הוא שב והדגיש: "לא שלא יהיה ויכוח, אלא שהוא יהיה בטונים נמוכים... המקסימום שיכול להיעשות פה זה לבקש מחברי הממשלה שידברו עם נואמי סיעותיהם ויבקשו לתת לזה צביון לא כל כך בומבסטי, אלא שינסו לדבר בניחותא. יותר מזה אי־אפשר להשיג".

השר מנחם בגין מצדו, חשד בחברי הכנסת הקומוניסטים שהם עלולים להדליף את הידיעה אך איש לא התייחס לדבריו ברצינות. שר הבריאות ברזילי איש מפ"ם נזעק להגנת הקומוניסטים, כשפנה אל בגין ושאל־תמה: "אז מה רוצים מהעיתונאים (בישראל)?" לשר העבודה יגאל אלון הייתה הצעה מעשית יותר: "אולי כדאי לדבר טלפונית עם כל אחד מהעיתונאים כדי להבטיח זאת". גם השר משה קול המליץ: "כדאי להשקיע עמל כדי להבטיח זאת". כאשר לחצו שרי הממשלה על שפירא כדי לדעת האם ניתן להבטיח במסגרת החוק שהמידע לא "ייצא החוצה" עד להצבעה בכנסת, הבהיר שר המשפטים: "אני חושב שיהיה יותר יעיל שהצנזור ידאג לזה. עשינו מבחינה טכנית הכול כדי שזה לא יתפרסם עד לאחר ישיבת הכנסת, ושהפרסום הראשון יהיה רק לאחר הישיבה".

ראש הממשלה אשכול, שחשש יותר מכולם מדליפת המידע, חכך בדעתו לפתע והחליט לשנות כיוון: "אז אני מודיע שישיבה זו דינה כישיבת ועדת שרים לענייני ביטחון, שממנה לא מתפרסם שום דבר". כך קיווה אשכול להטיל איפול מוחלט על כוונות הממשלה לספח את מזרח העיר. שר המשפטים שפירא שמח על מציאת המוצא של אשכול: "אני מבקש להודיע לצנזור שלא ירשה עד מחר אחר הצהריים שייכתב באיזה עיתון, או במברקים שהולכים החוצה, משהו בעניין איחוד ירושלים", והוסיף: "זו אילוזיה לחשוב שעיתונאי העולם לא יידעו שנעשה פה דבר עצום... " כך קבע־העריך שר המשפטים שפירא. השר יוסף ספיר שראה אצל כמה מחבריו סממני התרגשות מיוחדים המאפיינים אירועים בעלי חשיבות יתרה, היה מודאג מהתוצאות וניסה להרגיע בהעירו בציניות: "אני רק מקווה שמישהו מחברי הכנסת לא יקום ויבקש לשיר 'התקווה'".

ההצבעה בכנסת על הסיפוח התקיימה ביום שלישי ה־27 ביוני 67' בשעה שבע בערב, כשלושה שבועות לאחר פרוץ מלחמת ששת הימים. רוב עצום של חברי כנסת תמך בהצעה שהונחה על שולחן הממשלה — איחוד שני חלקי העיר. באותו היום החליטה כנסת ישראל למעשה על סיפוח דה פקטו של מזרח ירושלים למערבה. מבחינה משפטית נסמכת ההחלטה של הכנסת על תיקון 11 לפקודת סדרי שלטון ומשפט, לפיו המדינה מוסמכת לקבל החלטה שבשטחה של ארץ ישראל המנדטורית יוחל המשפט, השיפוט והמִנהל של מדינת ישראל. בהחלטה לא דובר על סיפוח או על ריבונות אלא על תחולת המשפט.

בעקבות התיקון קיבלה הממשלה צו אשר מגדיר את האזור שבו יחול המשפט הישראלי. הצו כלל את מזרח ירושלים וזאת "מטעמים אסטרטגיים של הגנה על ירושלים באמצעות הרים", וכדוגמה הובאה שכונת גילה הממוקמת על הרים בדרום העיר. סעיף תיקון מספר 6 לפקודת העיריות שתוקן בהמשך מאפשר לעירייה להרחיב את תחום שיפוטה בשטחים שלגביהם ניתן צו על־ידי הממשלה. כלומר, באמצעות דבר חקיקה זה פישטו את הליך הרחבת תחום השיפוט של עיריית ירושלים. באותו יום שלישי ה־27 בחודש יוני 67' סופח בצורה רשמית גם השטח הנוסף שהיה קרוי במסמכים "חלק ממזרח ירושלים" ובכך הושלמה פעולת החקיקה.

סגן מושל ירושלים סגן אלוף יעקב סלמן, ציין בחיבור אקדמי שכתב מספר שנים מאוחר יותר שהחלטת הסיפוח/איחוד של מזרח ירושלים שהתקבלה כבר בימים הראשונים שלאחר מלחמת ששת הימים, "התקבלה על בסיס רגשי וללא שיקול דעת מעמיק". לטענתו של סלמן "זאת הייתה מדיניות של תגובה שהתגבשה בלחץ הסביבה המפלגתית, האווירה המפרגנת בדעת הקהל והרוח הדי אוהדת בכלי התקשורת. ההשלכות של הסיפוח לטווח הארוך לא הובאו בחשבון." "זה התפרץ החוצה מתוך אימפולסים של ציונות של אלפיים שנות גלות... ישראל סיפחה יותר מדי, מהר מדי וללא מחשבה מעמיקה", כתב סלמן בעבודתו.

תקופת ירח הדבש

האיחוד הפיזי של שני חלקי העיר ירושלים החל להיות ממומש במהירות. יומיים לאחר קבלת ההחלטה ההיסטורית על איחוד העיר, ב־29 ביוני 67', נפגשו במלון המלך דוד בירושלים ראש העירייה טדי קולק ושר הביטחון דיין ועמהם נכחו עוד כמה מבכירי שירות הביטחון הכללי. קבוצת הבכירים התכנסה שם בעיקר כדי לדון בדרכים ליישום בפועל של איחוד העיר. הקבוצה התכוונה לדון בשאלה מרכזית אחת: כיצד ומתי יתבצע החיבור הפיזי של שני חלקי העיר.

בעודם מביטים ממרפסת המלון על השטח המפריד בין שני חלקי העיר הציע ראש העירייה קולק לנקוט בדרך של חיבור הדרגתי, היות שחשש מהתפרצויות אלימות עקב החיכוך הצפוי בין האוכלוסיות היהודית והערבית. קולק התכוון לאפשר מעבר חופשי בין שני חלקיה של ירושלים למשך כמה שעות בלבד מדי יום, לבחון את התנהגות האוכלוסיות זו כלפי זו ובהתאם לכך לקבל את ההחלטות לגבי ההמשך. שר הביטחון דיין ראה מציאות חדשה שמתהווה בשטח והורה לפתוח את העיר באופן מלא ומיידי, ללא כל הדרגתיות. דיין אף ביקש לפתוח בבת אחת את כל שבעת השערים בעיר העתיקה כשרק שער הרחמים ייוותר נעול, ולאפשר תנועה פתוחה לשני הכיוונים ללא כל מגבלות.

הוראותיו של דיין תפסו את המתכנסים בלתי מוכנים. אלוף הפיקוד נרקיס התלונן באותה ישיבה על מצוקת כוחות שיטור ועל חשש מתופעות של ביזה. משום כך הוא תמך בעמדת קולק — לפתוח את המעבר פתיחה הדרגתית. נרקיס חשש למעשה משיטפון של אנשים, בעיקר יהודים שייכנסו לעיר העתיקה, כפי שאירע ב־7 ביוני 67' כאשר נפוצה השמועה על פתיחה שער האריות. שר הביטחון דיין הפנה אליו מבט כועס והרים את קולו: "תסתדר עם מה שיש", והורה לנרקיס להיערך לקראת פתיחת קו התפר באופן מיידי. כשדיין סיים לסכם את הדיון בהנחייה לבצע את הוראותיו, נפתחו מייד כל שבעת השערים בעיר העתיקה והתנועה החלה לזרום בשני הכיוונים. באחת הפכה ירושלים לעיר אחת.

חיבור שני חלקי העיר עבר בהצלחה. בתחילה בחן כל צד את משנהו כמו שני מתאגרפים בזירה החוששים זה מזה ובוחנים זה את זה בזהירות. אך עם חלוף השעות הפך המפגש הראשון בין התושבים משני הצדדים למסע בלתי נגמר של הפתעות. היה זה מסע שנמשך כשלושה שבועות, מה־29 ביוני עד ה־20 ביולי 67', ובהחלט יכול להיות מתואר כירח דבש יהודי־ערבי, במיוחד כשמשווים את התקופה לזו שהייתה לפניה או לזו שתבוא אחריה. היה ברור לכול כי החברה הערבית המקומית נאחזה הלם עם כניסתו של הממשל הישראלי ושל צה"ל אל תוך הגדה המערבית ומזרח ירושלים. היה זה הלם שנבע בראש ובראשונה מהיקף המפלה הצבאית והמדינית שנחלו מדינות וצבאות ערב במלחמה שארכה שישה ימים בלבד.

הדו"חות המודיעיניים הראשונים שהגיעו אל שולחנו של ראש הממשלה אשכול שיקפו הלכי רוח קשים בצד הערבי. "מצאנו את תושבי הגדה מופתעים והמומים ממהירות ניצחון צה"ל ומממדי תבוסת צבאות ערב", כתבו שני המזרחנים משה ששון ושאול בר חיים, במכתב לצמרת הממשל הישראלי. השניים ידעו גם לנמק את הסיבה העיקרית להלם: "המפלה קשה במיוחד לאחר ש(התושבים) היו תחת הרושם של הכנות ממושכות למלחמה, שנעשו על־ידי מנהיגי ערב ונאצר בראשם במשך עשר השנים האחרונות".

להלם זה נוסף עתה הלם אחר, תוצאה של המפגש הראשון עם הישראלים. הפעם נבע ההלם מעוצמת הניגוד בין הדימוי לבין המציאות, בין מה שנאמר וסופר להם בריש גלי לבין מה שראו עיניהם ושמעו אוזניהם. הערבים הופתעו מאוד מ"האויב" הישראלי שנגלה בפניהם, אויב שנראה שונה ממה שידעו עליו. הדימוי של הישראלי המאיים והמסוכן שהוטמע בספרות ובתקשורת הערבית ושעליו סופר לתושבים הערבים במזרח ירושלים בשני העשורים האחרונים שקדמו למלחמה, התגלה לפתע כשונה לחלוטין מהמציאות — "היהודים הציונים" נתגלו להם כשונים מהדמות הברברית, האלימה וצמאת הדם שאותה טיפחו בקרבם מנהיגיהם לאורך השנים. בימים הראשונים לחיכוך הישראלי־ערבי במזרח העיר "התברר לפתע כי הישראלי אינו שודד, אינו אונס או יורה לכל עבר ובמקרים רבים הוא דובר ערבית ומשלם ביד נדיבה..." כתב דוד רונן, איש שב"כ שפעל בגזרה בתקופה זו.

למרות הכול, החשש והמורא של התושב המקומי מהישראלים המאיימים לא נעלמו בימים הראשונים אף לרגע. כבר במפגש הראשון של ההנהגה המקומית שהורכבה מנציגות נכבדה של המשפחות המסורתיות שעוד ידובר בה, עם ראשי הממשל הצבאי ובראשם האלוף חיים הרצוג, המוזמנים המקומיים היו בטוחים כי הם עומדים להיחקר ולהיענש על פעילותם כנגד ישראל בתקופה הירדנית. אבל אז, כפי שהתרשמו בשב"כ, שאנשיו היו יוזמי ומארגני המפגשים הללו: "הישראלים לובשי המדים, בעלי דרגות השררה, נתגלו להם כחייכנים, מסבירי פנים ומבקשי עצה".

אכן, הימים הראשונים של המפגש בין הישראלים והערבים התאפיינו, בחלקם לפחות, בתחושה הדדית חיובית. עשרות אלפי ישראלים נהרו אל המקומות הקדושים בירושלים כמו גם אל ערי הגדה המערבית האחרות, כדי לצפות במתרחש במקומות אלה, רובם בפעם הראשונה בחייהם. הישראלים שטפו גם את השטחים במסע קניות אדיר: הם מיהרו לנצל את חלון ההזדמנויות הכלכלי וקנו כל מה שנמכר בזול יותר מאשר במקומות מגוריהם. אליאס פריג', חבר עיריית בית לחם ולימים ראשה, סיפר כי "בשבת הראשונה, ב־10 ביוני, באו היהודים וקנו כל מה שהיה בעיר. אצלנו הרי הכול היה מיובא, במחירים נמוכים. ואחרי שבוע... המדפים היו ריקים". האווירה הנינוחה למדי אפשרה לפעול במשותף והשפיעה אפילו על שיתוף הפעולה בתחום החקלאי משני צידי הקו הירוק, כאשר קציר הקיץ של שנת 67' הפגיש תושבים משני הצדדים לפעולות חקלאיות משותפות.

אבל לא רק הישראלים היו אלה שנהרו למחוזות חדשים מבחינתם. הייתה גם תנועה בכיוון ההפוך, בעיקר בקרב הערבים בעלי המכוניות, שהגיעו לכל פינה במדינת ישראל תוך ניצול ההזדמנות לנוע בחופשיות כאילו ביקרו בחו"ל. חלקם באו כדי לבלות בערי ישראל המתפתחות, או לרחוץ בים שלא היה זמין להם במשך תשע עשרה שנים. רבים נסעו כדי לצפות במקומות שבהם גרו, הם או אבותיהם, לפני מלחמת העצמאות שהתרחשה ב־1948. הגעגועים שיחקו כאן תפקיד חשוב.

מחמד מילחם תושב חלחול שליד חברון, לימים מראשי התנועה הלאומית הפלסטינית בשטחים, גר בילדותו בשכונה הירושלמית שיח' ג'ראח. הוא למשל, הלך לראות את בית ילדותו בשכונה, את בית הקולנוע אוריון שאליו הלך בנערותו ואת בית המסחר שוורץ. למלחם הייתה הערה מעניינת לגבי המפגש הרגשי המחודש עם שכונת ילדותו: "הדור של ההורים שלנו, שהיו לו בתים בחיפה וביפו, לא רצה לבוא. זה הכאיב להם מדי. אנחנו, שהיינו בגיל העשרה בעת הנכבה בשנת 1948, הלכנו לבקר". מלחם אף הפיח תחושה חיובית כשאמר: "הייתה תחושה שהכול חוזר לחיים משותפים של יהודים וערבים, כמו לפני 48', כאילו המלחמה כלל לא התקיימה". שנים לאחר מכן יעמוד מלחם במרכזה של הוועדה להכוונה לאומית (ול"ל) בשטחים ויוביל בשם "אש"ף פנים" את ההתנגדות לממשל הישראלי ואף יגורש לירדן.

האווירה הטובה הניעה גם את נציגי הציבור הערבי לפעול בשיתוף פעולה עם הממשל הישראלי. תושבים עודדו את נציגי הציבור לבצע פעולות "שימצאו חן" בעיני הממשל הישראלי. כך למשל, כשלושה שבועות מתום הקרבות, הוגשה עצומה בשם כ־500 נכבדי ותושבי אזור בית לחם שהופנתה אל המושל הצבאי בעיר, עצומה שכללה קריאה למדינת ישראל "להכליל את בית לחם בתחומי מדינת ישראל". בין החותמים על העצומה היו שלושת ראשי העיריות הנוצריות של בית לחם, בית ג'אלה ובית סאחור שביקשו בעצומה "לספח את עריהם אל ירושלים בירת ישראל וזאת... מטעמים רוחניים וכלכליים".

גם ראש עיריית חברון, מחמד עלי אל ג'עברי וראש עיריית מזרח ירושלים רוחי אל ח'טיב, הצהירו באותה עת כי הם מוכנים לשמש כמתווכים של רצון טוב למען השלום כי "הגיעה העת לשלום עם ישראל", כפי שהגדירו זאת אז. האווירה המתוארת השפיעה לחיוב גם על הסדר הציבורי. ב־13 ביוני 67' הפיצה עיריית מזרח ירושלים כרוז פומבי לציבור הערבי המקומי שבו דרשה מהתושבים "לשמור על הסדר ועל השקט בעיר". שמונה ימים מאוחר יותר התקיימה פגישה בין ראש עיריית ירושלים טדי קולק לעמיתו המזרח ירושלמי רוחי אל ח'טיב, שנשא בתפקיד זה בעשר השנים האחרונות שלפני הכיבוש. לאות תודה והערכה על הביקור ותוך הבעת כבוד לאורח הישראלי, הניף אל ח'טיב את דגל ישראל על בניין העירייה. היה זה מחזה שקשה להאמין כי אמנם התרחש.

הממשל הישראלי תרם גם הוא ליצירת האווירה החיובית בתקופה זו: במנשר שפיזר צה"ל כבר ביום השלישי למלחמה, בניגוד לצפוי, לא היה כל אזכור מפאר למערכה הצבאית שהדהימה את העולם ואשר הסתיימה רק שעות מספר קודם לכן. המגמה הייתה שלא להעיק יתר על המידה על התושב המקומי ולא להציק לו באמצעות לוחמה פסיכולוגית, כפי שהיה מקובל במלחמות עבר. הכרוז הראשון שהופץ לתושבים הודיע להם ש"צה"ל נטל לידיו את השליטה, את השמירה על הביטחון ועל הסדר הציבורי באזור זה", ובהמשך הודיע המפקד הצבאי בשפה צבאית לקונית ויבשה על מה שיתבצע על־ידי הממשל בגזרה המזרח ירושלמית.

במטרה להפיג את המתח ואת החששות בקרב האוכלוסייה, שעיקר סבלה אז היה אי־הבהירות המדינית ואי־הוודאות לגבי העתיד, הכריז הממשל הישראלי על מטרות מינימליסטיות לגבי האזור שנכבש. לא רק אופי המנשר והפעולות הראשונות בשטח שיקפו מגמה של אי־רצון להכביד עוד על תושבי הגדה המערבית ומזרח ירושלים, גם המעשים היו כאלו. "אנו מעוניינים להניח להם לנהל את חייהם הלאומיים והתרבותיים ללא התערבות מצדנו ויינתן להם חופש המחשבה וההתבטאות...ישראל חייבת להבטיח נורמליזציה בניהול השוטף של ענייני המקום", הכריז אז שלמה גזית, עוזרו של שר הביטחון דיין על ההנחיות שהתקבלו מהדרג המיניסטריאלי. בסיכומו של דבר, מורא הישראלים לא נפל על התושבים החדשים לתקופה ממושכת. היו סיבות טובות מספיק לחששם של תושבי האזור מהמפגש הראשון עם הישראלים, אך כעבור תקופה קצרה בלבד התברר לתושבי מזרח העיר שהשד הישראלי אינו נורא כל כך.

האווירה החיובית הכללית, או "ירח הדבש", שררו עד ליום שבו הכריזה מדינת ישראל על סיפוחה דה פקטו של מזרח ירושלים. אותו רגע מכונן, איחוד העיר בפי הישראלים או הסיפוח בפי הערבים, הפך לנקודת מפנה ביחסים שבין מדינת ישראל לבין התושבים המקומיים במזרח ירושלים ובגדה המערבית כאחד. המהלך שתוכנן על־ידי הממשל הישראלי, הניסיון לאחד את עיריית מזרח ירושלים בראשות רוחי אל ח'טיב עם עירייתו של טדי קולק במערב העיר, היה לקו השבר האמיתי ביחסים ההדדיים האלה. ימים ספורים לפני שהחליט קולק על הצעד של איחוד העיריות, הוא עוד התקבל בכבוד מלכים במזרח העיר. ערביי העיר המזרחית נראו כמי שמנסים לשמור על יחסים תקינים עם הממשל הישראלי ועם עיריית ירושלים, כל עוד לא נפגע העיקרון המקודש שלהם — השמירה על ערביותה של אל קודס. הנהגת מזרח ירושלים קיוותה והאמינה כי לא יעלה בדעתו של קולק להרחיב את גבולות העירייה על חשבונם, ושלא יעלה על דעתו להחליט על איחוד העיריות. כך האמין ראש העירייה רוחי אל ח'טיב וכך האמינו עמיתיו חברי העירייה שהעדיפו לשמור על עצמאות המוסד שלהם. אלא שבממשל הישראלי חשבו אחרת. מעת שנכפתה האינטגרציה בין שני חלקי העיר, שתחילתה באיחוד העיריות, נפתח פרק חדש, עכור וקשה, ביחסים שבין שני הצדדים. ירח הדבש החל הופך אט אט למחול שדים.