סודות בית השמפניה

הדרך התפתלה מעל הכרמים השופעים של חבל שַמפּאן. אינֶס שוֹבוֹ האיצה בדרכה מריימס לכיוון דרום־מערב, וענני אבק פרחו כשובל מאחורי הסיטרואן השחורה והבוהקת שלה. הרוח צלפה בפראות בשערה הערמוני. היה זה חודש מאי, הכרמים כבר החלו להתעורר, וניצנים בגודל אגרופים זעירים נשלחו לכיוון השמש. בתוך כמה שבועות הם ילבלבו, ובספטמבר כבר יהיו הענבים בשלים וכמהים לבציר — ענבי שרדונה ירוקים בהירים, פּינוֹ מֶניֵה שחורים ופּינוֹ נוּאַר בגון אוכמניות.

אך האם אינס עדיין תהיה כאן? האם מישהו מהם בכלל יהיה כאן? צמרמורת חלפה בגווה. היא בלמה כדי להיצמד לעיקול בכביש, והמנוע רטן במחאה כשפנתה למטה בדרך הביתה. מישל היה אומר לה שהיא נוהגת מהר מדי ובפזיזות. אבל הוא הרי נזהר כל כך בכול.

ביוני תמלא שנה לנישואיהם, והיא לא יכלה להיזכר ביום אחד בכל התקופה הזאת שבו הוא לא גער בה בעדינות בעניין כלשהו. אני פשוט דואג לך, אינס, הוא חזר ואמר. זה מה שבעל אמור לעשות. לאחרונה, כמעט כל האזהרות שלו היו מפני הגרמנים שארבו ממש מעברו השני של קו מאז'ינו, הגבול המבוצר שהגן על צרפת מן הכאוס ששרר בשאר אירופה. אלה מאיתנו שהיו כאן במלחמה הגדולה יודעים שצריך לקחת אותם ברצינות, הוא אמר לפחות פעם ביום, כאילו לא היה רק בן ארבע בתום הקרבות.

אינס, הצעירה ממישל בשש שנים, עדיין לא נולדה כשהגרמנים נסוגו סופית ממחוז מארן ב־1918, אחרי שכמעט החריבו את ריימס, העיר המרכזית בו. אבל היא הבינה את הצורך להיזהר שכן אביה סיפר על המלחמה די והותר — לרוב בזמן שהיה שיכור מברנדי ובליווי חבטות אגרוף בשולחן.

לעולם אל תבטחי בהוּנים! היא יכלה עכשיו לשמוע את קולו העמוק והמחוספס של אביה, אף שמת כבר לפני שנים. הם אולי עושים את עצמם חברים של צרפת, אבל רק טיפשים יאמינו לזה.

ואינס בהחלט לא היתה טיפשה. הפעם, לשם שינוי, היא זו שתביא את החדשות שישנו הכול. היא התמלאה בתחושת ניצחון קלה, אך כשמיהרה לתוך וִיל־דוֹמאנז' היה נדמה לה שכנסיית סן־לִייֶה הדמומה והקודרת, שניצבת זה שבע מאות שנים מעל הכפר הקטן, נוזפת בה על הקטנוניות שלה. כי מה זה משנה מי צודק ומי טועה, הרי מדובר במלחמה. במוות. אדמת היערות בצפון־מזרח המדינה כבר ספוגה בדמם של בחורים צעירים. בדיוק כמו שבעלה צפה מראש.

היא נסעה דרך השערים, בלמה בחריקה מול טירת האבן המרשימה בת שתי הקומות וזינקה מהמכונית לעבר הדלת שהוליכה אל רשת עצומה של מרתפים תת־קרקעיים. "מישל!" היא קראה כשירדה בדילוגים במדרגות האבן והאוויר הצונן והלח היה כמו זרם מים על פניה. "מישל!"

קולה הדהד במבוך הסבוך של החללים שנחצבו באדמה לפני שבעים וחמש שנים בידי הסבא־רבא האקסצנטרי של בעלה. אלפי בקבוקי שמפניה נחו שם על צדם, הון קטן של בועות שממתינות למערכה הבאה.

"אינס?" קולו המודאג של מישל נישא מאי־שם במעמקי המרתפים, ואחר כך היא שמעה את פסיעות רגליו קרבות עד שהוא הגיח לפניה מעֵבר לפינה בלוויית תֵיאוֹ לוֹרֶן, היינן הראשי של בית שוֹבוֹ. "מה קרה, יקירתי?" שאל מישל בעודו ממהר אליה. הוא הניח את ידיו על כתפיה ועיניו בחנו את פניה. "את בסדר, אינס?"

"לא." רק עכשיו שמה לב עד כמה היא קצרת נשימה מן החדשות ומן הנסיעה ומן הירידה המהירה אל צינת המרתפים. "לא, מישל, אני ממש לא בסדר."

"מה קרה?" שאל מישל, ואילו תיאו הביט בה בשתיקה ופניו חתומות כתמיד.

"זה התחיל," אינס הצליחה לומר. "הפלישה, מישל. הגרמנים באים!"

דממה כבדה השתררה באוויר הלח. כמה זמן עוד יימשך השקט במרתפים לפני שתפלח אותו מלמעלה הלמות צעדי מגפיים צבאיים של גרמנים? לפני שכל מה שהם בנו יהיה בסכנה ואולי אפילו ייהרס?

"אה," מישל אמר לבסוף. "אז נדמה לי שצריך לסיים להחביא את יתר בקבוקי השמפניה."