סודו של העיט

1

מטוס ה"עיט" הישן עמד על המסלול בראש מורכן. שמים כהים ומנומשי כוכבים נראו דרך החופה השקופה שמעלי. מנוע הסילון שאג בעוצמה, והמחוגים התייצבו כמו חיילים ממושמעים בתוך הטווח הירוק של המחוונים.

סקרתי פעם נוספת את תא הטייס בכיוון השעון. כל המתגים והלחיצים היו במקומם. קיבלתי ממגדל הפיקוח אישור המראה על מסלול 10. פתחתי את המצערת עד הסוף בתנועה אחידה עד ש"ברזל נגע בברזל". כפות הרגליים הורמו מן הדוושות בבת אחת והבלמים שוחררו.

התעלמתי מהבעיטה החזקה בישבן כשה"סקייהוק" פרץ קדימה ודהר על המסלול בלי להתאמץ, בדיוק בקצב הנכון, חוזר מתוך הרגל, לאו דווקא כדי לרכוש את חיבתי, על מה שכבר עשה באלפי המראות.

שורות הפנסים משני צדי המסלול היבהבו באור צהוב. המסלול השחור שביניהם נמתח כמו נחש שבלע סרגל. המטוס האיץ והפס המקווקו עבר בדייקנות בין גלגליו. המחוג שבמד המהירות דילג על השנתות הזוהרות של תאורת הלילה והתקרב אל מהירות ההמראה המדויקת.

שנייה לפני כן משכתי בסטיק בתקיפות בידי הימנית. ידי השמאלית נשארה על המצערת הפתוחה. נסקתי אל תוך יריעת השמים הכהה תוך כדי פנייה רחבה שמאלה. מכלי הדלק המלאים ומטולי הנורים לא הכבידו על העיט הקשיש. ככל שטיפסתי, מספר הכוכבים הלך וגדל ואורות הבסיס החלו להיעלם מתחתי.

מצדי הימני התרחקו נצנוצי פנסיהן של המכוניות שנעו מבאר שבע לצומת בית קמה. מד הנסיקה הראה שהמטוס מטפס בקצב של שלושת אלפים רגל בדקה. בתוך שלוש דקות וחצי אהיה בגובה של עשרת אלפים רגל מעל המטווח. אכנס למעגל ההמתנה במרחק לא גדול מהבסיס ואמתין לפחות עשר דקות נוספות עד המועד המדויק לכניסה לפעולה.

שתי דקות לפני המועד אקבל אישור מיחידת הבקרה, ולפני שאתחיל להטיל את הנורים — אנמיך לגובה שנקבע והוכתב בפקודת המשימה. למטה מחכה כוח של ה"ירוקים". פלוגת צנחנים או גולני או יחידה אחרת, שמספרה לא יגיד לי דבר, ואשר אמורה להתאמן בשטח שאני אאיר.

לא ידעתי יותר מזה על האימון המתוכנן של החיילים ברחבי המדבר שמתחתי. וכן, נכון, גם לא כל כך עניין אותי. נבחרתי להיות השעיר לעזאזל, כי אני הטייס החדש בטייסת. לא היתה בי טיפת חמלה על ירוקי המדים, שהתאבקו למטה בעפר הנגב בכפות רגליים מיוזעות.

ביצעתי בדיקת קשר מהירה עם הבקר. "'גחלת', כאן 'טורף'. בודד. מתקרב למעגל בגובה עשרת אלפים. אדווח שוב בזמ"מ."

"או־קיי, 'טורף'. 'גחלת' קיבל. ערב טוב."

נשמע בחור צעיר. בטח יושב בחדר הבקרה החמים והנעים, נעלי בית לרגליו, מתכונן לקראת התנומה בסוף המשמרת. כשהוא יחבק את הכרית שלו, אני עוד אשייט כאן למעלה בין שמים וארץ בתוך שמיכת האופל הגדולה. אסתובב במעגלים מטופשים ואטיל נורים בעוצמה של אלפי נרות. הבטתי שוב במחוונים שדיווחו על מצב המנוע ויתר המערכות של המטוס. מבט אטי וזהיר מחוץ לחופת המטוס כלפי מטה כדי לא לאבד את חוש ההתמצאות, ובהייה חוזרת בנתוני הטיסה. כל המחוגים של מכשירי המנוע עומדים דום בטווח הירוק כמו במסדר. טייס אוטומטי מוצמד. גובה ומהירות נשמרים בקפידה.

הקסדה מכבידה על הראש. הידיים מזיעות בתוך הכפפות. השלפוחית מלאה. הגעתי לתדריך הקצר באיחור, ולא הספקתי ללכת לשירותים לפני הירידה למטוס. שמעתי את המחשבות של עצמי. יש לך זמן לעצמך, עידו ברנע. אתה טייס ואתה אמור להיות מסוגל לעשות שני דברים בבת אחת. גם לטוס וגם לחשוב. המחשבות עברו לפיכך בראשי באטיות, מתגלגלות כמו על מסך של מחשב.

בחג סוכות הקרוב אחגוג יום הולדת עשרים וחמש.

זה באמת מה שרציתי לעשות בחיים?

יותר משבועיים שאני כבר לא טס בטייסת של מטוסי האף־16, טייסת "אבירי הזנב הכתום". ביקשתי להפסיק לטוס משום שאני לא שלם עם מה שאני עושה. כשאני לוחץ על כפתור השיגור והטיל שמתחת לכנף משתחרר ונשלח למטרה שהוכתבה בפקודת המשימה, אני לא מרגיש רק מכה קלה ורעד בכנף. גם הלב רועד. וגם היד שלחצה. וגם המצפון שואל את עצמו שאלות.

אבל הם לא טרחו אפילו לתחקר מה אני חושב ולמה.

כעת אני צריך לשלם את המחיר. החלטתי לעזוב את הטייסת אחרי שהשקיעו בי משאבי עתק, והמערכת — בצדק מבחינתה — העבירה אותי לאן שהיתה צריכה באותו רגע.

קצת מוזר להגיע למסקנה הזאת יותר משש שנים אחרי יום הגיוס, אבל נמאס לי לברוח מעצמי. עכשיו אני מחכה שייענו לבקשתי ויאשרו לי חופשת לימודים. בינתיים אני טס בגרוטאה הזאת כדי לשמור על כושר הטיסה. טיסה זה לא רכיבה על אופניים. אי אפשר לעשות הפסקה ארוכה ואחר כך להיכנס לתא הטייס ולהמריא כאילו כלום לא קרה.

המטוס הזקן לא השמיע רחשים מיוחדים, אבל גרם לי אי־נוחות. אי אפשר להשוות אותו לאף־16. הוא מדיף ריח של זקנה, ניחוחות של חוקן ותחושה שאתה יושב בתוך ארון מלא בתרופות שתאריך תפוגתן פג. לסדרה הזאת של המטוסים נותרו שנות חיים ספורות בלבד לפני שיאפסנו אותם לעד.

כשביצעתי את הבדיקות החיצוניות לפני הטיסה היתה לי הרגשה שהעיט, שהמספר 118 צבוע על זנבו, מחייך אלי חיוך נוגה. גריאטרי. כאילו אומר, "שמע, ידידי הצעיר, האמת היא שגם לי נמאס מכל המשחק הזה בדיוק כמוך. מה אנחנו צריכים את זה? לא הגיע הזמן שנקפל כנפיים ונפרושׁ?"

הבנתי ללבו. הבטתי על התא הקטן עם המכשור הישן, והבחנתי שוב עד כמה מרחב הראייה החוצה מזערי.

אין לי מושג מאין חדר לראשי הרעיון, אבל פתאום החלטתי לעשות גלגול.

גלגול סביב האף של המטוס. מתוך שעמום, מתוך טיפשות, מתוך רצון לפרגן להחלטה על דרכי החדשה. רק אלוהים יודע. ניתקתי את הטייס האוטומטי.

מעולם לא עשיתי גלגול כזה בלילה. זה היה אסור, כמובן, אבל בטיסות יום עשיתי את זה אלף פעמים. העיט מסוגל לעשות שני גלגולים על צירו בשנייה אחת אם עושים את התמרון באופן מהיר. לא התכוונתי למהר.

הטיתי את הסטיק הצידה במתינות. עשיתי גלגול אטי לצד ימין, מבוקר ומדויק. ראיתי את הכוכבים מתחתי ואת האורות מעלי. כשהייתי הפוך, נשרו עלי פירורי אבק שהיו על רצפת תא הטייס, ונכנסו לי לעיניים. מיהרתי לנער אותם מפנַי.

השלמתי עם המטוס סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות סביב עצמי מבלי שהאף של המטוס זז או נפל למטה אפילו סנטימטר אחד. תמרון מושלם. כמו שכתוב בספר. מעולם לא היה לי כישרון טיסה מובהק. תמיד התקדמתי בזכות עבודה קשה, יזע ודמעות. הייתי גאה על שיכולת הטיסה שלי לא העלתה חלודה. חיברתי את הטייס האוטומטי שוב.

הצצתי בשעון. נותרה דקה עד להטלה ראשונה. צריך להנמיך מיד.

שלחתי מבט מהיר וממוקד במחוונים. מחוג חורג צד את עיני. המחוג של מד הנסיקה וההנמכה הצביע לפתע על צלילה חדה. ריכזתי עיניים באופק המלאכותי. הדמות הקטנה של המטוס בתוך המכשיר שמדמה את המטוס האמיתי עשתה חצי סיבוב ימינה.

מה קורה פה? נדרכתי. לחצתי לחיצה קלה על הכפתור האדום שעל הסטיק כדי לשוב ולנתק את הטייס האוטומטי. אין תגובה. הטייס האוטומטי לא מתנתק. הניסיון להחזיר לידי את השליטה במטוס לא מצליח.

מה יש לו למספר 118 שהוא השתגע פתאום באמצע הלילה?

אולי זה קשור לגלגול שעשיתי? לא הגיוני. זה לא צריך להיות כך. יותר מדקה עברה מאז התמרון. אם היתה בעיה, היא היתה חייבת להופיע מיד ולא אחרי כל כך הרבה זמן.

ניסיתי ליישר את הסטיק. הכנפיים של המטוס הקטן בתוך האופק המלאכותי לא התיישרו. התחושה שלי לעומת זאת היתה שהכנפיים האמיתיות של המטוס כן מתיישרות. המהירות במד המהירות החלה יורדת בפראות כאילו מעצורי האוויר הופעלו עצמאית. לתדהמתי, חשתי שהמטוס דווקא מאיץ.

חייבים להתעלם מהתחושות. זה הכלל הראשוני שלמדתי בסדרה ארוכה של אימוני סימולטורים וטיסות מכשירים אמיתיות. אסור להאמין למה שאתה מרגיש. "תחושות ורגשות תשאיר למשוררים וליפי נפש. אתה כאן לא בשביל לחרוז חרוזים או לפרוט על מיתרי הלב. אתה כאן בשביל לנגן מנגינה אחת. מדויקת. מחושבת. המנגינה של חיל האוויר הישראלי. הטוב בעולם." כך היה נואם בפנינו סרן ציקי ינון, המפקד שלנו בשלב האחרון של קורס טיס.

ברגעים אלה לא היה לי פנאי להתעמק בנושאי חריזה ונגינה.

טייס מקצועי מאמין למכשירים בטיסת לילה. אך ורק למכשירים. אבל המכשירים מראים שהטייס האוטומטי לקח פיקוד על המטוס ועושה בו כרצונו. מד הנסיקה עולה ויורד. האופק מתנהג כמו מטוטלת. המהירות עולה ויורדת. המטוס בועט ומשתולל כאילו הוא סוס פרא בתחרות רודיאו, שהאשכים שלו קשורים במטלית רטובה שהולכת ומתייבשת.

בלית ברֵרה אני סומך רק על עצמי ועל תחושותי. מתחבר לכאבי הבטן ולמיצים שמבעבעים לי בקיבה. עידו ברנע, נראה מה אתה באמת שווה כשאף אחד לא יכול לעזור לך.

אולי שכחתי לעשות איזו בדיקה לפני ההמראה? לא יכול להיות.

אגלי זיעה מרטיבים את עורפי וזולגים על גבי. סימן ברור של תחילת חרדה. הרגשתי את טיפות הזיעה מצטברות לשלולית בתוך כפפות העור החומות, שכפות ידי היו תחובות בהן.

בשלב זה המטוס עושה מה שעולה על דעתו. ודעתו משובשת. הוא מאיץ ומאט, מרים את האף ורועד רעידות שהולכות ומתגברות, ומיד מפיל אותו מטה ומנסה להתגלגל על צדו. החושך בחוץ מנטרל את יכולת הראייה. הגוף מרגיש תחושות אחרות ממה שהעיניים רואות במכשירי הטיסה.

זה הסיוט של כל טייס שטס לבדו בטיסת לילה. לאבד חלילה את ההתמצאות. להיכנס ל"ורטיגו". אולי אני צריך לשדר אות מצוקה ברדיו. להכין את הבחור הצעיר בחדר הבקרה לקראת מה שיקרה אחרי האי־ודאות שאני חווה.

לא, אני מעדיף שלא.

אני רואה את האורות של דימונה מרחוק. מרחק יריקה מהעיר הקטנה קורצים האורות של מפעלי הדשנים. קרוב אלי אני מזהה את כתם האורות הגדול והמטושטש של באר שבע. המטוס מתקדם אל אזורי המגורים הצפופים. זהו שטח שבשום פנים ואופן אסור לי להתקרב אליו. אם מטוס מתרסק חלילה על השטח העירוני, הוא עלול לגרום אבדות אינספור. אני חייב לעשות הכול כדי להתרחק משם.

אם אני מזהה בעיני את האדמה, זהו סימן שאני לא בוורטיגו. ואם אני לא בוורטיגו, אז מה קורה כאן?

אני לא מצליח לנתק את הטייס האוטומטי גם על ידי הוצאת לחיצי החשמל. מכשירי המנוע תקינים. גם כל המערכות האחרות נראות תקינות. אני לא מזהה שום תקלה שרשומה בספר המטוס או שמפורטת בחוברת נוהלי החירום המצויה בכיס הסרבל שלי. אין לי זמן להוציא אותה ולדפדף בהוראות. אני גם מכיר אותן בעל פה. לפחות כך נדמה לי ברגע זה.

אסור שמישהו למטה ביחידת הבקרה יחשוב שאני היסטרי. וגם אם אדווח על המצב המחורבן שלי, מה יעשה הילדון עם החצ'קונים בחדר הבקרה? איך הוא יכול לעזור לי כשאני כאן בחושך, בגובה עשרת אלפים רגל, מנסה לרסן את המטוס המשתולל? אין סיכוי שיבין את סחרחרת התחושות שאני חווה.

עידו, תתרכז! אלה החיים שלך, בן אדם. שלך ושל הציפור שאתה דוהר בה. יישרתי את הכנפיים שוב. המטוס צלל כלפי מטה כאילו יש לו רצונות ונשמה משלו. עוף דורס ופראי שהחליט להעיף את רוכבו.

משכתי בסטיק. המשכתי ולחצתי על כפתור הניתוק של הטייס האוטומטי עד שהאגודל עמד להישבר. שום דבר לא עזר. משכתי את הסטיק אלי בשרירים מאומצים. המטוס המשיך לדהור כלפי מטה. כאילו הוא מוכן לקבל פקודות רק מהגמד האוטומטי, החזק והמנוול, שמכריח אותו לעשות פעולות הפוכות מאלה שאני מורה לו.

מד הגובה הראה שמונת אלפים רגל, והמספרים בתוכו עדיין התגלגלו אחורה במהירות של מונה בתחנת דלק. הנה הוא חוצה את קו שבעת אלפים רגל. לכל השדים והרוחות. זה מתקרב.

המספרים במד הגובה רצו אחורה כאילו גם הם רוצים להימלט מהמטוס.

בגובה ששת אלפים רגל צריך לנטוש. אלה ההוראות. אסור להישאר רגע אחד מיותר בתוך מטוס שיורד מגובה ששת אלפים רגל. מי שנוטש אחרי הירידה מהגובה הזה מטוס בלי שליטה — יכול שלא לצאת חי. עוד שניות ספורות ויהיה מאוחר מדי.

מה קרה לעיט הזקן שהוא משטה בי? איזו רוח שטות נכנסה לו בקרביים? — איציק שמול, המכונאי בטייסת, אמר לי לפני הטיסה שזהו אחד המטוסים הכי אמינים בליין, ושיש לו היסטוריה של טיסה ארוכה בלי תקלות.

המחוג של מד הגובה חצה את הקו של ששת אלפים רגל בתאוצה כלפי מטה. משכתי עוד קצת זמן. טיפה. מגרד את קצה המעטפת. ועדיין בלי תוצאה.

לחצתי על כפתור השידור, "'טורף' מאבד שליטה במטוס. 'טורף' לקראת נטישה. אני חוזר..."

שמעתי שהבקר צרח משהו בתשובה. לא הבנתי מה. המחוג הראה שהגובה הוא מתחת לחמשת אלפים רגל. כבר חציתי את הגבול הרבה מעבר למותר. אין ברֵרה. שעת המזל שלי הסתיימה. ניסיון אחרון. משכתי משיכה נוספת ופראית בסטיק. עוד רגע ושלפתי אותו ממקומו. כאילו כלום. חיית הטרף בשלה.

פחד וחרדה תוקפים אותי בערבוביה. אני מרגיש זקפה נוראית במפשעה. זה נכון מה שאומרים. כשהגוף חש שהסוף קרב הוא זוקף לפתע את התורן, כמו מטס הצדעה אחרון לקראת פרֵדה מהחיים. אני עומד לגמור כמו החיילים הירוקים שלמטה, עם קיבה ריקה וביצים מלאות.

למה זה קורה דווקא לי? ואיך זה ייגמר? אולי אני לא אצא מכאן בחיים בכלל?

או שאני אצא פגוע... בראש... בגפיים... בעמוד השדרה... בכולם גם יחד?

אני רואה בדמיוני את סגן אלוף איתי שביט, מפקד הטייסת הקודמת שלי, מניד בראשו באי־אמון ואומר, "עידו, אתה פשוט נכנסת לוורטיגו ולא מוכן להודות בזה."

חרדה ובושה עצומות אופפות את כל גופי. בושה עמוקה וחרדה פולשנית. כאלה שחודרות לעצמות ולתאים הכי קטנים. מטלטלות את הכליות ואת הלב ומהפכות את המעיים. והבושה עוד יותר חזקה מהחרדה. אני אפס. אפס בריבוע. טייס של עפיפונים...

הרמתי את שתי הידיים מעל הראש. הרגשתי את הידית של כיסא המפלט בכפות ידי. הצמדתי את השוקיים לכיסא ואת הזרועות לגוף. לא נותר אפילו קמצוץ זערורי של זמן. ניצלתי אותו עד תום.

חריקת שיניים. הדופק ממריא אנכית. השפתיים נשוכות.

משיכה חזקה בידית של כיסא המפלט.