סודו של הרבי

מבוא חיים פנימיים

המזכיר, יהודה־לייב גרונר, מיאן לעזוב את החדר ולהותיר את הרבי לבדו. גודל החדר לא עלה על עשרים מטרים רבועים. שלושה מקירותיו היו מחופים ארונות עץ עמוסי ספרים. בקיר הרביעי, הפונה אל השדרה, קובעו חלונות ויטראז' צבעוניים ואטומים, שאינם מאפשרים לראות את הנעשה בחוץ. זה עתה נשא הרבי סדרה של שיחות לפני אלפי חסידים שהצטופפו בבית מדרשו, הממוקם קומה אחת מתחת לחדרו. האווירה היתה מחשמלת. החסידים שתו בצמא כל מילה שיצאה מפיו, וכשסיים, הזדרזו לשוב לבתיהם, לערוך את הסדר ולקיים את מצוות החג. בשיחות האלה שטח לפני הקהל רעיונות על יום ההולדת של הרמב"ם שחל באותו היום, ועל משמעותה של נקודה מיוחדת זו בזמן, ערב חג הפסח. הוא הסביר שמהיום הזה שואבים תודעה של חירות לשנה כולה. חירות מן הטרדות ומהדברים המסיחים את דעתו של אדם במהלך חיי היום־יום. חירות מן הלחץ החיצוני כדי לאפשר התחברות להיבטים הפנימיים שבנפש.1

אשת הרבי, חיה־מושקא, נפטרה רק כשבעה שבועות קודם לכן, בגיל 87. כמעט שישים שנה חיה לצִדו. בשנים האחרונות נהג הרבי לקיים את ליל הסדר בחברתה. הוא והיא לבדם, בביתם, שהיה מרוחק כחמש מאות מטרים מבית המדרש המפורסם בשכונת קראון הייטס, ניו יורק. ילדים לא היו להם. גם אורחים לא היו מצטרפים לבני הזוג בליל הסדר.2 בשנה שלאחר פטירתה כמעט לא עזב את הבית שבו התגורר עמה. שם גם התקיימו תפילות השחרית, המנחה והערבית, כשהרבי שימש שליח ציבור ואמר קדיש. אולם לקראת חג הפסח העתיק את מגוריו באופן זמני לחדר עבודתו שבבית המדרש, אותו חדר צנוע שבו עבד ולמד במשך כל שעות היממה, כדי לקבל את פני האורחים הרבים שבאו למקום.3

המזכיר נחרד מהמחשבה שרבו ייוותר לבדו בערב הזה, ליל הסדר. קשה היה לו להשלים עם המחשבה שהרבי יקדש לבדו, יקרא את ההגדה לעצמו וישתה ביחידות את ארבע הכוסות. ברחוב, מחוץ לחדרו של הרבי, המתינו עוד עשרות חסידים, שכמו המזכיר סירבו לעזוב את רבם לבדו בחדר עבודתו. מחדרו הסגור הוא לא ראה אותם, אולם יכול היה לשמוע את ההמולה.

בכל אחד ואחד ממאות בתי חב"ד שהקימו שלוחי הרבי4 ברחבי העולם, יש לליל הסדר תפקיד מרכזי. גם בקרב יהודים האדישים ליהדותם מתעורר בערב החג הרצון להסב יחדיו סביב שולחן אחד. אולי מדובר במסורת אבות או בזיכרון היסטורי מעומעם. המאמינים יאמרו כי מדובר בצמא פנימי ועמוק של הנשמה. תהא הסיבה אשר תהא, ליל הסדר הוא הזדמנות טובה לשלוחים לשַמֵר את הפינה החמה, ולהעניק טעם של חג עם ניחוח חסידי לכל מי שמוכן להסתופף בסדרים ההמוניים.

יציאת מצרים, הדגיש הרבי פעמים רבות, אינה אירוע מקראי היסטורי בלבד, אלא אתגר תמידי לכל אדם. במחשבה החסידית, יציאת מצרים מבטאת בין היתר תהליך פסיכולוגי של יציאה מהמְצָרים האישיים. שחרור מהגבולות של הנורמות הרוֹוחות, דעת הקהל, הלחצים החברתיים, והתגברות על המשיכה של הרע הפנימי. יציאת מצרים משקפת חירות רוחנית, הנחשפת תוך כדי שחרור מן הכבלים הגשמיים.5

כדי לחשוף מעט מהחירות הזאת של התחברות לצדדים הרוחניים, לגילוי נוכחות הבורא בעולם, הרבי ביקש מחסידיו שלא להותיר אף לא יהודי אחד לבדו. שלא יהיה יהודי שלא תהיה לו האפשרות לקיים את הערב הראשון של פסח כהלכתו. כל אחד מהשלוחים שיצא לדרכו ידע כי זו אחת ממשימותיו החשובות.

ביטוי מובהק לשליחות הזאת היא מכולה ובה טון של מצות, אלפיים בקבוקי יין ואלפי ק"ג של מיני מזון כשרים לפסח, העושה את דרכה מדי שנה ממצרים, דרך סרי־לנקה עבור לקוֹלקטה במערב הודו, ומשם דרך היבשה לנפאל, שבה נערך ליל הסדר הגדול והמאובטח בעולם, בהשתתפות כאלפיים מטיילים. חזקי ליפשיץ, עורך הסדר, מספר כי הוא מתחיל להתכונן לאירוע כשלושה חודשים לפני החג, וללא ספק זה האירוע החשוב לו ביותר במהלך השנה.6 לקראת הפסח, הוא, כמו שלוחים אחרים, מקפיד לוודא שההזמנות לאירוע נמסרו כראוי, ושמידע על הסדר המשותף השיג כל אחד ואחד מהיהודים שמתגוררים במקום או שהזדמנו לאזור.

לכן מפתיעה כל כך היתה תגובתו של הרבי כשראה שמזכירו מתעכב. הוא פנה אליו בחיוך וביקש שיֵצא לחגוג את הסדר עם בני משפחתו. גרונר עוד ניסה לעמוד על שלו, אולם הרבי התעקש לערוך את הסדר לבדו. המזכיר יצא, והותיר את הרבי בחדרו.7 הרבי, הכוח המניע מאחורי פרויקט השלוחים, מפעל היהדות הגדול בעולם, מי שהצליח לשכנע אלפי בני אדם לעזוב את מקום מגוריהם ולצאת לכל פינה בגלובוס כדי לקדם את האמונה היהודית ואת עמקות המחשבה החסידית - בחר להישאר לבדו, בחדר קטן יחסית, בבית מדרש הממוקם בלב־לבה של שכונת פרוורים אמריקנית, שרוב אוכלוסייתה שחורה. על הבחירה הזאת חזר גם בשלוש השנים הבאות, עד היום שבו הִכה בו שבץ מוחי, בכ"ז באדר א' תשנ"ב, 2 במרס 1992.

כיצד ניתן לפרש את הבחירה הזאת? כיצד אפשר להבין את כוחו הכריזמטי של הרבי, לצד התנהגותו המסתגרת, שלא לומר סגפנית? מדוע לא נענה להצעה להזמין אליו את ותיקי החסידים ולקיים את הסדר המסורתי עמם?

את הנטייה הזאת של הרבי להיות עם עצמו ובתוך עצמו ניתן להעריך טוב יותר כשקוראים מכתב ששיגר לחותנו, הרבי השישי של תנועת חב"ד, חמישים ושמונה שנים קודם לאותו ליל פסח של שנת תשמ"ח, 1988.

בשנת תר"צ, 1930, שנה אחת בלבד לאחר חתונתו, התגורר עם אשתו בדירת שני חדרים זעירה בברלין ולמד באוניברסיטה המקומית. באותה שנה התחזקה המפלגה הנאצית ונהפכה מתנועה קטנה ושולית למפלגה השנייה בגודלה בגרמניה. הכלכלה הגרמנית עברה סדרה של תהפוכות. היא החלה להתאושש לאחר מלחמת העולם הראשונה, ושוב סבלה מהמשבר הגדול של 1929, שגרר פיטורים המוניים וקריסה של המשק והתעשייה. לצד חוסר היציבות הפוליטית, התרבות הברלינאית פרחה באותן שנים. כמאתיים אלף יהודי העיר, שנטו לתמוך במגוון של רעיונות ועמדות, היו מעורבים בחלק נכבד מהפריחה הזאת ובתהליך מיצובה של ברלין במעמד תרבותי זהה כמעט לזה של פריז.

הוריו של הרבי נותרו בברית המועצות הסטליניסטית, שהטילה מגבלות קשות על קיומם של חיים יהודיים. הרבי, שהיה שרוי בדוחק כלכלי, היה מוטרד מהמצב המחמיר והולך של הוריו ואחיו, וחיפש דרכים לסייע להם ולחלצם מציפורני המשטר הקומוניסטי. אבי אשתו, רבי יוסף־יצחק שניאורסון, המנהיג השישי של תנועת חב"ד, נאלץ לעזוב את רוסיה שלוש שנים קודם לכן, ולהעתיק את מקום מגוריו ואת מרכז חסידות חב"ד לריגה, בירת לטביה, מרחק של כ־1,200 ק"מ מברלין. באותה שנה ערך חותנו מסע לארצות הברית, בין היתר כדי לבחון אפשרות להגר ליבשת זו.

כחלק מרצף ההתכתבויות ביניהם, במהלך שהייתו של רבי יוסף־יצחק בשיקגו, הפציר בחתנו להרבות בכתיבת מכתבים אליו וליידע אותו בסדר יומו. באחת מתשובותיו מודה לו מנחם־מענדל על משלוח מכתביו ומאמריו מארצות הברית, ומתנצל כי הוא ממעט בכתיבת מכתבים מאחר שחייו, לדבריו, פשוט חסרי מאורעות מעניינים שאפשר לדווח עליהם. מנחם־מענדל הסביר כי יש אנשים שהעיקר אצלם ומקור חיותם הוא דווקא המֵמד הפנימי, עולם העיון והרעיון. אנשים אלה מתקיימים במֵמד הפנימי, וממילא הם מוצאים את עצמם הרבה פחות בעולם החיצוני. והוא, אף על פי שהדבר אינו נחשב בעיניו כמעלה יתרה, נמנה עם האנשים האלה. לכן אין להתפלא, הוא כותב, כי "מאז ומקדם עניים היו חיי במאורעות מעניינים..."8

יכולתו של הרבי לחיות בלב־לבו של הר געש שעומד להתפרץ, באחת הערים התוססות ביותר באירופה, כשמצבו האישי והמשפחתי אינו יציב מבחינה כלכלית וביטחונית, בלי למצוא דבר מעניין לדווח עליו - שופכת אור על העדפתו להיוותר לבדו בליל הסדר, לאחר פטירת אשתו. כל עוד הדברים נגעו לו, הוא העדיף לשהות במקום המרוחק מהעין, להיות עסוק בלימוד ובחיי עיון, בגילוי עצמי של הבורא בתוך הבריאה. הדבר החשוב לו היה להיות ממוקד ולהימנע מהסחות דעת. להיות כל־כולו בעניין שלפניו, ולא בהתרחשות החיצונית. לכן אין להתפלא כאשר לאחר שנים, כשכבר עמד בראשות תנועת חב"ד, התוודה כי התפקיד שקיבל עליו עומד בניגוד לטבעו הבסיסי.9

תשובה זו כמובן אינה מספיקה לפענוח סודו של הרבי מלובביץ'. היא מעידה על צד אחד באישיותו, אך אינה מלמדת אותנו על מקור העוצמה, הסמכות והכריזמה שמייחסים לו רבבות חסידיו ברחבי העולם.

אחת התופעות המרתקות בנוגע לדמותו של הרבי מלובביץ' היא שבחלוף השנים גדלה והולכת ההערצה אליו, הלובשת ביטויים מגוּונים. כיום, השפעתו של הרבי והשפעת תורתו גדולות אפילו יותר מאשר לפני כעשרים שנה. בתוך שישים שנה מיום עמידתו בראש התנועה נפרסו ברחבי העולם קרוב לחמשת אלפים זוגות שלוחים, כשש מאות מתוכם בישראל. לכינוס השלוחים העולמי בשנת תשע"ג, 2012, באו כשלושת אלפים ומאתיים שלוחים, מכאלפיים בתי חב"ד הפזורים על פני הגלובוס - מאוסטרליה ועד אוזבקיסטן, מהונג־קונג ועד מרוקו, מארגנטינה ועד מרכז אפריקה. נוסף עליהם יש עוד רבבות חסידי חב"ד הפועלים במפעליו וביוזמותיו של הרבי, אם כי אינם מוגדרים שלוחים רשמיים על ידי מוסדות חב"ד.

כשקיבל לידיו את הנהגת חב"ד, היתה זו קהילה קטנה, שסבלה טלטלות עזות. מאורעות המחצית הראשונה של המאה הקודמת דלדלו קשות את מספר החסידים, ומי ששרדו היגרו לארצות חדשות וסבלו ברובם קשיים כלכליים לא מבוטלים. במקביל, כתנועה דתית נאלצה חב"ד להתמודד רעיונית ומעשית עם אתגר החילון וההתבוללות.

המקור והמקום העיקרי שממנו התפשטה חב"ד, מאה וחמישים שנה לפני עלייתו של סטלין לשלטון, היה רוסיה. המהפכה הסובייטית שמה קץ לחיים היהודיים הגלויים בברית המועצות. רבים מחסידי חב"ד נאסרו, הוגלו ונהרגו בידי השלטון הקומוניסטי. סניפיה של התנועה בארצות אירופה, בעיקר בפולין ובמדינות הסמוכות לה, נגדעו בשואה.

כאשר הצליח הרבי השישי, יוסף־יצחק שניאורסון, להימלט מציפורני הנאצים ולהגיע חולה, שבור ורצוץ לאמריקה, לא נותרו מתנועת חב"ד אלא הזיכרונות וקומץ שרידים, אודים מוצלים מאש. למרות מצבו הוא התעקש לא לקיים חצר קטנה ומסוגרת, וריכז את כל כוחותיו במאמץ אדיר לבנות מחדש את ההריסות ולכונן את היהדות האמונית בארץ שהיתה סמל למודרניות, לקִדמה ולשינוי אורחות החיים.

ממשיך דרכו, מנחם־מענדל שניאורסון, הצליח בהדרגה, למרות הקשיים, לא רק לשקם את התנועה, אלא גם להפכה למעצמה ענקית, בעלת מטרות מסומנות היטב - קידום מחשבה ואמונה יהודית בכל העולם. הרבי קיבץ את החסידים הבודדים שהיו פזורים ברחבי העולם לגרעין מוצק, שממנו צמחה מחדש תנועת חב"ד. בד בבד בנה באמצעות אותו קומץ חסידים מערך בין־לאומי של שלוחים, בשאיפה להפיח חיים יהודיים מחודשים, לקדם את ההתבוננות בפנימיות התורה ולהוות תריס לפני גלי ההתבוללות.

אותם שלוחים, שהגיעו למקומות הנידחים ביותר בעולם, עמדו מול קשיים עצומים, הבדלי שפה ותרבות, השגת אשרות כניסה ושהייה, מצוקה כלכלית, התגברות על משטר עוין ואף התנגדות של יהודים, שראו בפעילות השלוחים איום על תפיסותיהם.

בשנות החמישים, הרבי היה צריך לדחוק בחסידיו לצאת לשליחות ולעזוב את תנאי החיים הטובים שהתפתחו בשכונת קראון הייטס בניו יורק. כיום נאבקים הצעירים על כל מקום שליחות פנוי. בקרב החסידים, היציאה לשליחות אינה נתפסת כחובה, כמו השירות הצבאי, אלא כמשאת נפש. השלוחים זוכים להערכה ולהערצה ומהווים מודל לחיקוי.

גבי ורבקי הולצברג, שנרצחו במתקפת הטרור על בית חב"ד במומבאי, בראש חודש כסלו תשס"ט, 28 בנובמבר 2008, מהווים דוגמה בולטת למסירות נפשם של השלוחים. הם היו מוכנים לוותר על חיים נורמטיביים, להגר למומבאי, אחת הערים הקשות והמהבילות בעולם, כדי לבנות שם בית חב"ד שישרת את התושבים היהודים בעיר ואת המטיילים העוברים בה.

סרטם של יעל ועידו זאנד, 'גוט שאבעס וייטנאם',10 מציג את ההחלטה ואת הקשיים העומדים לפני זוג צעיר, שזה עתה נישא. מנחם ורחלי הרטמן עזבו את התנאים הנוחים של מקום מגוריהם בירושלים, ויצאו להקים בית חב"ד בהו־צ'י־מין סיטי בווייטנאם, בעלת האופי הקומוניסטי. כמו השלוחים האחרים הם מודים כי הם מתמודדים עם הקשיים הרבים אך ורק באמצעות הכוח שהם שואבים מהמְשַלֵח, ובאמצעות ההשראה שהם יונקים מהרבי מלובביץ'.

כיצד הפך הרבי את קומץ החסידים למעצמה אדירה, חוצה גבולות ויבשות? מה המקום של הרבי בבחירה של הצעירים לצאת לשליחות, וכיצד הוא משמש להם מנוע לקבלת החלטה שכזו? מה יש בו ברבי ובתורתו שגורם לאלפים ברחבי העולם לשנות את מסלול חייהם, להתייצב מול מכשולים ומהמורות, ולצאת למסלול חיים לא פשוט, הכרוך ברכישת מיומנויות מגוּונות, שעל פי רוב השלוחים לא הוכשרו להן? מה סוד הכריזמה של הרבי שמושך אליו, עד היום, מאות אלפי חסידים ואוהדים?

מטרתו של ספר זה היא לפענח את סוד כוחו של הרבי מלובביץ'. הספר חושף מיהו הרבי בעיני מאמיניו, ומי היה באמת. מה מאפיין את התורה ששטח לפני הקהל, היכן גר ומה למד, וכיצד התנהל בדל"ת אמותיו. אם היה מודע להערצת החסידים, אם היה מתייעץ בקשר להחלטותיו, ואם כן, עם מי. מה היה מקומה של אשתו בחייו כמנהיג ומה היה טיב היחסים ביניהם.

בתוך כך מתמודד הספר עם סדרת שאלות, כגון מה באורח חייו, בתפיסת עולמו, במגע שלו עם אנשים, גרם ועדיין גורם להמונים לדבוק בו? כיצד הצליח להשפיע על רבים כל כך לשנות את מסלול חייהם? האם מדובר בתופעה עדרית או שמא במרדף אינטלקטואלי משותף להבנת המסרים העולים מארון הספרים היהודי, כפי ששרטט אותם הרבי?

השאלה הראשונה הנדרשת להתמודדות עם הסוגיות הללו נוגעת להבנת המוטיבציה שהניעה את הרבי - מה דחף אותו לפעולה. בדרך כלל, אנחנו יכולים לרדת לסוף דעתם של אנשים טוב יותר כאשר אנחנו מבינים את המניעים שלהם. את רוב פעולותיהם של בני האדם אנחנו מבקשים להסביר כתוצר של דחפים מוסווים או גלויים, ובכלל זה דחף למימוש שאיפות אישיות, תאוות ויצרים, דחף לשליטה, אגו, כסף, כבוד. גם כאשר אנחנו מדברים על הגשמת חזון, אנחנו סקרנים לברר מה עומד מאחורי אותו חזון.

השאלה החשובה השנייה היא כיצד חשב הרבי לשכנע את קהלו לקבל את רעיונותיו. בדרך כלל איננו מסתפקים בידיעה מה מניע מנהיגים. אנחנו רוצים לדעת שמניעיהם ואמונותיהם הפנימיות תואמים את החזון שהם מציגים כלפי חוץ. שאלת המניעים של הרבי בפעולתו כרבי, ועוד לפני כן, בארבעים ותשע שנות חייו קודם לתפקיד זה, קשורה קשר הדוק למה שניתן לכנות 'המוּדעות הרטורית'. כל אדם שמבקש לקדם מסר נוקט דרך שכנוע מסוימת, מתוך מוּדעות עצמית, מגובשת יותר או פחות. מוּדעות היא תנאי בסיסי לצורך גיבוש מסר והפצתו. על פי רוב, דוברים המבקשים לשכנע במסר מסוים בדרך פומבית חשודים כמי שנוטים לשימוש בלשון כפולה ודו־משמעית. לאמור, פנייה אחת לחוג פנימי של מעטים, ובמקביל, בתוך אותו טקסט עצמו או בטקסטים נפרדים, פנייה אחרת לקהל הרחב.

לעומת זה, היהדות מאז ומעולם הדגישה כי ההתנהגות של היחיד צריכה לעמוד בקנה אחד עם האידיאלים שהוא מאמין בהם. מעלה מוסרית היא מצב ש'תוכו כברו', שפיו ולבו של אדם שווים. אין הכוונה שהוא צריך לומר כל מה שהוא חושב, או מה שהוא מרגיש, אלא שעל האדם להתקדם בעבודתו העצמית כך שישלוט גם על מה שהוא מרגיש, על מה שהוא חושב ועל האופן שבו הוא מתנהג.11

הפילוסוף הנודע ברוך שפינוזה, למשל, חשוד בקרב חוקרים כמי שביקש לערוך מניפולציה על ההמון חסר התבונה,12 ולהחדיר בהם מסרים מוסווים.13 כמו אפלטון, הוא לא היסס לקדם את 'השקר המועיל'. כלומר לשקר לקהל כדי לקדם עמדות שלדעתו יועילו לחברה כולה.

לעומת זה, הרמב"ם, על פי דעה מסוימת, ביקש ללמד את הציבור לחשוב.14 הוא נטה להציג מסר בהיר, פשוט וברור, חף משיבושים, טעויות והטעיות. המענה שלו לפונים אליו לבש את השפה והדיאלקט המקומי, כדי שדבריו ייטמעו בקרב הקהל בלי קשיים מיוחדים. כחלק מגישה זו השיב לכל קהילה שפנתה אליו על פי רמתה, כדי לאפשר לחבריה כלים לחשיבה בהירה וללימוד עצמאי, שיובילו בסופו של דבר לפרשנות נכונה, לדעתו, של התורה. במילים אחרות, הרמב"ם חשב על העצמת הקהילה יותר מאשר על מניפולציה שלה.15

על פי הדוגמאות האמורות, המוּדעות הרטורית צריכה ללמד לא רק מה הניע את הרבי, אלא גם מה חשב לעצמו כלפי סביבתו ובאיזה אופן סבר שיש להשפיע על הסביבה. הפרק הראשון בספר מתמודד עם שני ההיבטים האמורים, שאלת המניעים לצד המוּדעות העצמית של הרבי. אחת הדרכים לברר את המאפיינים המדוברים היא לחזור אחורה בזמן, לשנה שבה נפטר חותנו, תש"י, 1950. שנה שלמה חלפה בין היום שבו נפטר רבי יוסף־יצחק ועד היום שבו מונה מנחם־מענדל; שנה מלאת התרחשויות ואירועים מכוננים. במשך השנה הזאת סירב מנחם־מענדל לקבל עליו את ההנהגה, אך בה־בעת נשא בתפקידים מרכזיים בתנועה. פתרון החידה - מדוע סירב לקבל עליו את ההנהגה במשך חודשים רבים, ומהם הגורמים שדחפו אותו לקבל בסופו של דבר את המינוי - מאיר באור חדש את הבנת המוטיבציה שלו, את הלוך מחשבתו ואת הערך שייחס לתפקיד שנטל עליו.

* * *

חידת הקסם של הרבי מלובביץ' נעשית קשה עוד יותר לפיצוח כשמביטים מהצד על מסכת חייו. את אלה אפשר לפצל לשני חלקים בולטים. החלק האחד נוגע לארבעים ותשע שנותיו הראשונות, עד שקיבל עליו את תפקיד הרבי, בשנת תשי"א, 1951; והחלק השני בחייו הוא התקופה שבה כיהן כרבי, משנה זו והלאה.

ביוגרפיה מוצלחת היא בדרך כלל כזאת שבה הדמות העיקרית עוברת חוויות מרתקות, מחליפה מקומות, ערים ותקופות, ובתוך כל אלה פותחת לקוראים צוהר למניעים שדוחפים את הדמות. תקופת חייו הראשונה של הרבי אמורה לספק עלילה שכזו. הרבי נולד ברוסיה ונחלץ מאימת הקומוניזם ללטביה ומשם לברלין. עליית הנאציזם הובילה אותו לפריז, ולבסוף הגיע לארצות הברית. הוא הכיר את המגמות הרבות ביהדות אירופה, וחווה על בשרו את ההתפתחויות העולמיות באחת המאות האינטנסיביות והעקובות מדם שידע המין האנושי.

עד לפני שנים ספורות נחשבו השנים האלה בקורות חייו של הרבי אפופות סוד ומסתורין, ונשענו בעיקר על שמועות וסיפורים, שכדרכם נוטים להגזמות ולהשערות, מקצתן פרועות. הרבי עצמו נמנע מלדבר על חייו. עדויות יחידות על אירועים בחייו אנחנו יכולים למצוא בהערות אוטוביוגרפיות ששיבץ לעתים נדירות יחסית בדבריו. סיבה אחת לכך נעוצה בתפיסתו העקרונית שלא להעמיד את עצמו במרכז, ולהתעסק כל העת בדברים העומדים לפניו. בטבעו הוא היה שונה מחותנו, רבי יוסף־יצחק, שנהג להרבות בכתיבת זיכרונות ותיאורים של התרחשויות מהעבר, הנשענים על ציור רומנטי של ההיסטוריה החסידית.

בשנים האחרונות נחשפו עשרות מסמכים חדשים והתכתבויות השופכים אור חדש ואמין על קורות חייו של הרבי באותן שנים ראשונות. מסמכים נדירים, רשימות שכתב לעצמו, מכתבים שקיבל ושלח, תיעוד רשמי של המדינות שבהן התגורר והמוסדות שבהם למד - כל אלה מתארים את נתיב חייו, ומסבירים את הבחירות שלו, את אופי המפגשים שלו עם אישים מגוּונים ואת דפוסי פעולתו. שנים אלה עיצבו את תודעתו, ובהן גיבש את ידיעותיו והעמיק את היכרותו עם זרמי מחשבה שונים, ועם תנועות פוליטיות ביהדות ומחוצה לה.

עם זה, בארבעים שנות חייו הראשונות השפיע על מעט מאוד אנשים. הרבי, כפי שתואר, היה בעיקר מכונס בעצמו ועסוק כל העת בלימוד אינטנסיבי ובתנועה מתמדת לשיפור עצמי ולהרחבת ידיעותיו. בעשר השנים הראשונות להגעתו לארצות הברית נאלץ להעמיס על כתפיו עוד ועוד תפקידים ציבוריים, בניגוד לנטיית לבו, עקב לחץ שהפעיל עליו חותנו. אולם גם בתפקידים האלה קשה לומר כי היה מוּכר ופופולרי בקרב הציבור הרחב בארצות הברית או מחוצה לה, אם כי השפעתו והיקף היכרויותיו התרחבו בהדרגה מעבר לקבוצת החסידים המצומצמת ולתלמידי ישיבת חב"ד.

החלק השני של חייו, אם מסתכלים מהצד מבלי להעמיק בתורתו, במפגשים שקיים ובתכנים שסיפק, עשוי להיתפס כאפרורי למדי. הרבי שהה רוב שעות היממה בחדר עבודתו. בשעות הלילה המאוחרות היה שב לביתו. מעולם לא עזב את גבולות שכונת הפרוורים הניו יורקית, פרט לביקורים בבית העלמין שבו נטמן חותנו. ארבעים ואחת שנה שהה בדל"ת אמותיו, מעולם לא ביקר בעיר אחרת, לא טס או נסע לשום מקום, וכמעט לא השתתף באירועים כלשהם מחוץ לשכונה שבה התגורר. אפילו כשהוזמן על ידי נשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, לבקר בבית הלבן, דחה בנימוס את ההצעה, וציין כי אין הוא נוהג לצאת למסעות ולביקורים. הנשיא קיבל את מנהגו של הרבי בהבנה והציע שביום הולדתו של הרבי יטלפן אליו ויאחל לו 'מזל טוב'. אברהם שם־טוב, החסיד שתיווך בין לשכת הנשיא למזכירות הרבי, היה נבוך גם הפעם, כפי שחש אי־נעימות כשנאלץ לדחות את הזמנת הנשיא. הוא היה אנוס להסביר לאנשי לשכתו של נשיא ארצות הברית כי בעיני הרבי, יום הולדתו של אדם לא נועד לטקסים אלא להתבוננות פנימית ולחשבון נפש. לתדהמתם של אנשי לשכת הנשיא, שם־טוב התנצל כי הרבי לא יהיה זמין בטלפון באותו יום משום שהוא עתיד להתפלל ב'ציון' חותנו, וממילא אינו נוהג לדבר בטלפון.16

כל תנועה חריגה שלו בשנים הללו תועדה על ידי חסידיו. פעם אחת, בשנות השמונים, הופיע בבנק המקומי על מנת להסדיר עניין כלשהו. השמועה עברה כהרף עין וקהל החסידים היה כמרקחה.17 פעם אחרת סבל מכאבי שיניים, והובהל לרופא. כשחזר מהטיפול כבר התגודדו מחוץ לחדרו כמאתיים חסידים.18 עד כדי כך היתה יציאתו מסביבתו הקרובה, אפילו אל מעבר לרחוב, חריגה ומושכת תשומת לב. אולם דווקא בשנים האלה, שבהן כמעט לא יצא משכונת מגוריו, נעשה לרב המשפיע ביותר בעולם היהודי, שאחריו צבא של ממש, הסומך על הוראותיו בעיניים עצומות.

בפרקים הבאים נפרשת מסכת חייו של הרבי מלובביץ', בניסיון לתאר מי היה האיש ומה היה סדר יומו, תוך הסתמכות על עדויות אמינות ועל מסמכים מקוריים. אחת התכונות היסודיות שהקהל מבקש למצוא אצל המנהיג היא אמינות. בני האדם מאמינים למי שנתפס על ידיהם כמקור מוסמך לידע, אותו הידע שהוא חולק איתם.19 מאפיין נוסף שהקהל מבקש למצוא אצל הדובר והמנהיג, הוא שיהיה ייחודי בתכונה כלשהי, שיהיה נבדל בכישוריו וביכולותיו, אבל בה־בעת לא ייתפס כבעל אינטרסים החורגים מאלו של קהלו. התיאורים הביוגרפיים של הרבי אמורים ללמד אותנו איזו מידה של אמינות מקרינים חייו, מהי אותה תכונה ייחודית שבגינה נתפס כניחן בקסם אישי ומנהיגותי, ואם האינטרסים שלו היו זהים לאלו של העם היהודי בכלל ושל קהל חסידיו בפרט.

כריזמה

מרבים לייחס לרבי מלובביץ' כריזמה. לכאורה, בזכות היותו כריזמטי הצליח להפוך פופולרי כל כך. אך מהי אותה כריזמה שבה ניחן? האם זו תכונת פלאים, או אסופה של תכונות, שבכוחן להשפיע על הזולת? האם כריזמה קשורה ביכולת לשאת נאומים רטוריים מצוינים? אם כן, בהחלט ניתן לקבוע כי הרבי לא עמד באף אחד מהכללים הנדרשים מהנואם הטוב, ופעל בדרך הפוכה לגמרי מהנדרש מאדם כריזמטי. כמעט תמיד היה מדבר מונוטונית, מרצה את דברי תורתו בצורה קצבית, ללא שימוש במגוון הכלים, הטכניקות והטריקים שמציעה תורת הרטוריקה לנואמים. בניגוד לסגנון הרוֹוח בעולם החסידי, בשיחותיו של הרבי היו משובצים סיפורים מעטים בלבד, וגם הם לא היו מוצגים בדרך עסיסית ומלאת פרטים. הוא לא היה מניע את ידיו, לא השתמש בחידודים לשוניים ונמנע ממילים טעונות. לשונו בדרך כלל לא היתה ציורית אלא ישירה, קצרה ומדויקת, וכמעט לא נקט שימוש בגוף ראשון. דבריו היו נטולי מילים נרדפות, חזרות ושאלות רטוריות או פיסוק רגשני. מהי אם כן אותה תכונה כריזמטית, מושכת, שבה ניחן הרבי? נראה שכל חסיד או מעריץ יספק תשובה שונה, ולוּ מפני שכל אחד רואה ברבי משהו אחר. כל אחד ואחת מחסידיו גם מתקשר אליו בדרך שונה, ובמקרים לא מעטים גם מבין אותו אחרת.

יש שהרבי הוא בעיניהם מעל לכול גאון תורני, הבקי לפני ולפנים בארון הספרים היהודי, בתלמוד, במדרשים, בספרי הפוסקים, ברמב"ם ובתורת הסוד.

בעיני אחרים, הסדירות המחשבתית שלו, היכולת שלו לשזור הבנה אקטואלית, מדעית ורוחנית, עם מחשבת התורה, היא ההופכת אותו לפורץ הדרך של הדורות האחרונים. עדות בולטת ברוח זו היא של פרופ' ולוול גרין, חוקר בתחום הבקטריולוגיה מאוניברסיטת מינסוטה וחבר בקבוצת מדענים שחקרה את השפעות השהייה בחלל על האדם, אשר מצא את עצמו שב אל עולמה של היהדות בעקבות סדרת התכתבויות עם הרבי.20 כמותו גם פרופ' ירמיהו ברנובר, אסיר ציון ומדען, שזכה בפרסים רבים בגין הישגיו המחקריים ועמד בראש המכון ללימודי מגנטו־הידרודינמיקה באוניברסיטת בן־גוריון בבאר שבע. הוא התקרב לעולם היהודי לאחר שנפגש, כבר בשנות השבעים, תחת המשטר הקומוניסטי, עם ההגות החסידית ועם מאמריו של הרבי מלובביץ'.21 דמות מרשימה אחרת היא זאת של פרופ' שלמה קאליש, בעל דוקטורט מאוניברסיטת אם־איי־טי, פרופסור למִנהל עסקים, טייס במלחמת יום הכיפורים ואחד מבכירי תעשיית ההיי־טק בישראל, שמצא את עצמו הופך לחסיד של הרבי תוך כדי עבודתו כמרצה בכיר בפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב.22

יש גם מי שדווקא היכולת של הרבי לפענח את נפש האדם ואת נבכי היחסים שבין אדם לחברו, היא העושה אותו דמות ראויה להערצה. אלה מסבירים כי היכולת שלו להבין כל אחד ואחד בכל מצב נתון, מבלי לשים את עצמו במרכז, מתוך התעמקות מוחלטת בעניין הנדון, הפכה אותו ליועץ המושלם לפונים אליו במהלך ההתמודדויות הרבות בחייהם. גברים ונשים, בכל הגילים ומכל המגזרים, היו מתדפקים על דלתו תכופות, במשך רוב שנות מנהיגותו, ובפיהם שאלות פרטיות על סוגיות קטנות כגדולות. בלשכתו היו מתקבלים מדי יום ביומו כשלוש מאות מכתבים, מכל קצוות תבל, באמצעות הדואר האמריקני, ועוד עשרות מכתבים ששולשלו אל התיבה שהוצבה בפתח משרדו. על המכתבים היה הרבי עונה באדיקות, מתעקש לפתוח בעצמו כל מכתב ומכתב.

בהזדמנויות רבות נוהגים החסידים לציין כי רבם לא לקח יום אחד של חופש בכל ימי חייו. פעם אחת יזמו מזכיריו חופשה בת שבועיים במקום קרוב, שבו יוכל הרבי לנוח מעבודתו. הם דאגו לצרכים הארגוניים, ושלחו נציג שישכנע את הרבי לקבל את יוזמתם. הרבי דחה את ההצעה, בין היתר בטיעון שעליו להשיב לכל אותם מכתבים, ואם ידחה את המענה, לא רק שהדבר לא יהיה הוגן כלפי הפונים, אלא שעל שולחנו יצטברו כל כך הרבה מכתבים, שהעבודה שתמתין לו כשיחזור מהחופשה תאפיל על החופשה.23

המכתבים שהגיעו אל הרבי נגעו בכל תחומי החיים. זה שאל על שידוך, וזו על גידול הילדים. אחת ביקשה ברכה ואחר עזרה. יש מי שביקש עצה בתחום הפרנסה ומי שהתעניין באופן שבו יש לכונן יחסים נכונים בקהילה. אמן ביקש את חוות דעתו של הרבי על ציור שצייר, וחוקר על מחקר שערך או על המצאה חדשה. רב שאל לדעתו בסוגיה הלכתית סבוכה, וראש ישיבה ביקש תשובה לקושיה מטרידה בתלמוד. נוסף על אלה היו כמובן פניות שוטפות בענייני ניהולם של מוסדות חב"ד במדינות העולם ובאתגרים הכלליים שעמם התמודדה היהדות העולמית. התשובות נשאו בדרך כלל אופי כפול. מצד אחד התייחסות אקטואלית לסיטואציה; התייחסות המעידה על תבונה רבה, רגישות, פיכחון ויכולת ניתוח חדה של המציאות. מן הצד השני עידוד הפונה להתחזק באחת ממצוות היהדות, בהדלקת נרות שבת, במתן צדקה, בהנחת תפילין, בהצטרפות ללימוד משותף וכהנה.24

בעיני רוב החסידים, הרבי שימש לא רק יועץ שניתן לסמוך על המלצותיו ועל הכרעותיו. הם גם ראו בו סוג של נביא ובעל ראייה החורגת מהמגבלות הטבעיות. לכן סיפורי המופתים שהתפתחו סביבו הם המעלים אותו בעיניהם משאר האדם ומקנים לו מעמד נשגב ובלתי־מעורער. יש גם רבים המפרשים אירוע מסוים שעברו כנס פרטי, שאותו הם מקשרים למעורבות ישירה או עקיפה של הרבי, ובגין אותו אירוע נותרו ממעריציו.

מהאמור ניכר שכריזמה אינה תכונה העומדת בפני עצמה, אלא קשורה בהערכתו של ציבור המאמינים.25 כריזמה אינה תכונה או מערך של תכונות שכל דובר, רב או מנהיג, היה יכול לאמץ לעצמו וכך להפוך לכריזמטי. כריזמה בוודאי גם איננה נאום מתוחכם, מקושט ומליצי, או יכולת מניפולטיבית להוליך אנשים בכחש. הכריזמה נתונה להכרעת הקהל. הוא הקובע מהי כריזמה בנקודת זמן מסוימת.26 על כן, כדי להבין את הדובר, המנהיג, יש להבין את קהלו.27 על אותו משקל, כדי להבין את הרבי, יש צורך להבין את החסידים ואת מי שבחר להקשיב לרבי או להתייעץ עמו.

רוב חסידיו של הרבי, בוודאי הצעירים והחוזרים בתשובה שביניהם, כלל לא הכירו אותו היכרות אישית. הם נמשכו אל תורתו. על החדשנות שבמסרים שקידם הרבי ועל טיבם ניתן לעמוד טוב יותר תוך בחינת יחסה של הסביבה כלפי פועלו. פעמים רבות, התמיכה או ההתנגדות לתורתו עשויים להצביע על מאפייניה של אותה תורה.

כשאדם מדבר, הוא מדגיש, מצביע, מעורר דבר מסוים, רעיון, עובדה או הצעה, מתוך שלל המידע הזמין לפניו.28 בפרקים הבאים לאחר התיאור הביוגרפי נברר אילו ידע ורעיונות ביקש הרבי לקדם מן הפריפריה של המחשבה היהודית אל מרכזה. מהו הידע שהרבי רצה להפוך לקולקטיבי, על אילו מקורות נשען לצורך כך, וכיצד השפיעו ומשפיעים רעיונות אלה על דמותה של היהדות בישראל ובתפוצות. איזה אתגר אינטלקטואלי הציב הרבי, אם בכלל, ומהי תפיסתו לגבי תכלית האדם והבריאה. מה חשב על היחסים בין אמונה ושכלתנות, על מעמד האישה, על הציונות ועל מצבים פסיכולוגיים שהאדם נתון בהם. איזו חשיבות נשאו שיחותיו ונאומיו בעיני קהל החסידים מהבחינה התורנית והרעיונית, ואילו מסרים מעשיים מקופלים בהם. האם יש רציונל שעובר כחוט השני ובאמצעותו ניתן לסכם את המסר העיקרי העולה מאלפי מכתביו, שיחותיו ומאמריו, והאם זה רציונל חדשני ומקורי שלו, או שהוא הצליח לזקק אותו מתוך ארון הספרים היהודי.

יכולתו של מנהיג לשכנע אחרים תלויה בכך שדבריו ייתפסו כדבר חיוני, היוצק משמעות לחיי השומעים ומצביע על הרלוונטיות של אותם רעיונות. מכאן שהשיחות והנאומים של הרבי חשובים לבחינה ולדיון, לא רק כגוף של ידע תיאורטי או כתרגילים אינטלקטואליים, אלא בעיקר בזכות התוכן והמסרים המעשיים המקופלים בהם. אותם מסרים ייבחנו מנקודת המבט של אישים שקיימו דיאלוג עם הרבי. באמצעות זוויות ראייה אלה ננסה לגלות מה הם מצאו בו וכיצד ראו את מנהיגותו.

אי־אפשר להתעלם מכך שהצלחת הרבי גדלה והלכה בד בבד עם התפשטותה של תרבות 'העידן החדש', עם המעבר להשקפה תרבותית פוסט־מודרנית ועם התבססות הרעיונות של הליברליזם והקפיטליזם. הזרמים הקולקטיביסטיים של תחילת המאה הקודמת, כמו קומוניזם, פאשיזם, פטריוטיזם ולאומיות, הציעו משמעות כללית, משותפת, למיליוני בני אדם. לעומתן, המגמות בנות זמננו דוחפות את האדם לחיפוש אישי ועצמאי אחר משמעות ותכלית. משמעות חייו של האדם בעידן הפוסט־מודרני הרבה פחות ברורה משהיתה בתקופות קודמות. בהקשר זה, בפרקים המדוברים תיבחן, בין היתר, איזו משמעות הציע הרבי לאדם בחברה בת זמננו, שיכולה להתמודד בהצלחה עם ההיצע הרב־גוני של תורות 'העידן החדש'.

לבסוף יוקדש מקום לבחינת השאלה החוצה את חסידות חב"ד בזמננו - היחס של החסידים אל הרבי לאחר 'הסתלקותו', ומדוע יש מהם הטוענים כי הוא עדיין חי. מה מגולם בזווית ראייה זו? כיצד ניתן להבינה, אם בכלל?

* * *

בשלושת העשורים האחרונים לערך זכו תנועת חב"ד בכלל, והרבי מלובביץ' בפרט, לפופולריות רבה בקרב חוקרים מדיסציפלינות מגוּונות.29 עשרות עבודות ומחקרים נכתבו במחלקות למדעי החברה והרוח, בשאיפה לפענח את סוד ההצלחה של התנועה ולעמוד על מה שמקובל לכנות במחקר 'התיאולוגיה' המקיפה שהיא מציעה וכוח ההשפעה של הרבי.30 ריבוי המחקרים על הרבי ועל החסידות מלמדים על הדומיננטיות ועל ההשפעה הגוברת והולכת של חסידות חב"ד על כלל העולם היהודי.

בדרך כלל, הבעיה עם הגישה הביקורתית של רוב המחקרים היא שהם אינם מצליחים להסביר את סוד הצלחתה של התנועה, אלא דווקא את ההפך - מדוע היא היתה אמורה שלא להצליח. הביקורת, גם אם אין היא מתיימרת להיות אובייקטיבית, מסמנת בעיות מוסריות וערכיות מנקודת מבטו של החוקר, ובכך מחמיצה את נקודת המבט של הקהל המאמין.

אחת הדילמות המרכזיות בכתיבת ביוגרפיה על הרבי היא אילו משקפיים להרכיב, מאיזו זווית לבחון את פעולותיו. מצד אחד, הכלים האקדמיים לכאורה - ביקורתיות, ניסיון לאובייקטיביות, בחינת אמינות הדוברים, מתודולוגיה שיטתית והישענות על מקורות מוסמכים - הם בעלי ערך רב ועשויים להתגבר על סיפורים ומעשיות, שיש בהם למנוע גיבוש של תמונת מבט אמינה ככל האפשר. מצד שני, הנטייה הביקורתית מחמיצה את ההבנה של הקהל ואת הסיבות האמיתיות שהוא מקבל עליו את הרבי, את משנתו הרעיונית ואת הוראותיו.

הסופר אלי ויזל, המבקש בספרו הנשמה החסידית להתחקות אחר קורות חייהם של ראשי החסידות, נאלץ להתמודד עם שאלות של אובייקטיביות מחקרית ואמיתות היסטוריות. כבר בפרק הראשון מביא ויזל את דברי סבו:

מובן שתמיד יהיה מי שיאמר לך כי סיפור זה או אחר אינו יכול להתקיים במציאות, לא ייתכן שיהיה אמיתי מבחינה אובייקטיבית. אין לכך כל חשיבות. חסיד אובייקטיבי אינו חסיד.31

ויזל מדגים היטב דברים אלה בכל הנוגע לדמותו של הבעל־שם־טוב, מייסד החסידות. הוא מתאר כיצד הבעל־שם־טוב, שהותיר ומותיר את חותמו על מיליוני מאמינים ברחבי העולם, הפך בקרב מלומדים מסוימים למטרה לעוינות משולחת רסן. דמותו של הבעל־שם־טוב חומקת, לדברי ויזל, ממי שמשקיף עליה מבחוץ, ממי ששופט את סיפוריו, שסיפר בעצמו או שסיפרו עליו. אלה מפסידים את היכולת להבין את הבעל־שם־טוב.

הפרדוקס המרתק שעליו מצביע ויזל הוא, שאף על פי שהבעל־שם־טוב חי במאה השמונה־עשרה, רק לפני כשלוש מאות שנה, בלב־לבה של אירופה, הוא נותר נעלם מבחינה היסטורית. כל מי שיתחקה אחר הביוגרפיה שלו, בניסיון להבין את כוח השפעתו, ימצא דמות שקוויה משורטטים בטשטוש והם מלאי סתירות. סוד ההשפעה של הבעל־שם־טוב נעלם מכלי המחקר הרוֹוחים, והותיר חוקרים רבים מתוסכלים, ולכן גם כאלה הפוטרים אותו, בלשונו של ויזל, כ"שרלטן, שיכור גס רוח, נוכל בור או תאב בצע".32

הקושי הניצב לפני החוקרים נובע מחוסר היכולת למצוא את הקו המחבר בין האדם במיתוס לאדם האמיתי, בין בדיה לעדות היסטורית, "בייחוד כיוון שנושא המחקר שלהם הוא אדם, שבעבר הלא רחוק יחסית זעזע את עצם יסודותיה של היהדות, שחולל מהפכה באורח החשיבה של העם היהודי, בתפיסותיו ובאורח חייהם של בניו".33

בעיה דומה עומדת לפני חוקרים המבקשים להבין את הרבי מלובביץ'. חייו של הרבי התנהלו במאה הקודמת. האמצעים הטכנולוגיים המפותחים עוזרים להכיר טוב יותר את התנהגותו, את רעיונותיו ואת מפגשיו עם הקהל. אמנם חייו הפנימיים של הרבי הם רז הנסתר מעיניהם של החוקרים, אולם בכל הנוגע להתנהגותו החיצונית היה הרבי כספר פתוח. הוא אמר מה שחשב והיה עקבי ברעיונותיו ובשיטתו. משנתו פרוסה לעיני כול ומנוסחת בדרך שיטתית ואקטואלית. כאמור, גם שנותיו באירופה אינן לוטות בערפל כפי שנהוג לתארן. הרבי אמנם לא עסק בעצמו ולא הרחיב על עברו, אולם גם לא הסתיר דבר. רוב חייו ממוסמכים ובהירים. ועדיין, למרות האמור, המחקר אינו מצליח לעמוד על סוד הצלחתו, ולעתים בשל כך מבקר את פועלו בדרגות משתנות של עוינות.

המחקר הביקורתי נראה בדרך כלל כתרשים מפורט, המתאר בדיוק ממה צריך להיזהר מי שעדיין לא השתכנע, על פי סולם הערכים של החוקרים. ככזה הוא אינו מסביר את יסודות העוצמה הטמונים במנהיגותו של הרבי.34 כדי לעמוד על כוחו של הרבי, המחקר נדרש לוותר על שיפוטיות מוקדמת כלפי עמדותיו. הוא נדרש להימנע מלראות את תפיסותיו המשיחיות ככזב וכהולכת שולל במקרה הגרוע, וכתרופה סמלית ופסיכולוגית לתקוות סמויות ולמצוקה קיומית קיבוצית, במקרה הטוב.35 הכשל הגלום בתיאור הביקורתי נעוץ בכלל יסודי בחקר תורת השכנוע וההשתכנעות, ולפיו אנשים, בדרך כלל, אינם משתכנעים ממה שהם סבורים שהוא שקרי. גם אם נעשית על הקהל מניפולציה כלשהי, הוא מאמין לדברים לא משום שהוא סבור שהוא נתון למניפולציה, אלא מפני שהוא סבור שהדברים ששמע אמיתיים, לפחות ברגע ששמע אותם. כלומר, אם אנחנו רוצים להבין תופעה מנהיגותית מסוימת, לעולם לא נבין אותה באמצעות הביקורת כנגדה. קידום עמדה מוסרית הוא דבר אחד; להבין את כוח השכנוע של המסר - זה דבר אחר. מכאן, אם בני אדם משתכנעים רק במה שהם מאמינים שהוא אמיתי, כדי להבין את השפעתו של הרבי על הקהל, אנו נדרשים להתבונן ברעיונות שהפיץ בהנחה שהם אכן אמיתיים.

מן העבר השני, לא רק החוקרים מתקשים לעצב תמונה בהירה של הרבי ותורתו. גם הביוגרפיה החסידית נוטה לעתים לקבל סיפורים, עדויות ותיאורים היסטוריים שהאותנטיות שלהם לא נבחנה בשיטתיות. דבר זה פוגע באמינות הביוגרפיה. יתר על כן, החיבור החסידי מדבר בשפה של קהלו, החסידים, ובשל כך פעמים רבות אין הוא נגיש דיו לקהל הרחב.

ספר זה מבקש להציג את האיזון בין מבט קר ומנוכר מהצד, המחמיץ את הבנת הרבי מלובביץ', ובין דברי הימים הנכתבים במשקפיים החסידיים, העלולים לנטות לידי הגזמה, גודש וראייה חד־ממדית של המציאות. איזון בין התייחסות אל הרבי, מנחם־מענדל, כאל איש צעיר חריף שכל הצועד בדרך המיוחדת לו, ובין התייחסות אליו כאל הרבי מלובביץ', בכינויו הנפוץ, כינוי המלמד שאף שמעולם לא ביקר בלובביץ',36 העיירה הקטנה ברוסיה שבה פרחה ושגשגה חסידות חב"ד, הוא נתפס כממשיך הנאמן של מורשתה. העיירה הזאת מסמלת ליודעי דבר את השילוב בין משמעות השם לובביץ', 'עיר האהבה', ובין אמונה יוקדת, למדנות יוצאת דופן בעמקותה, ומעל לכול, בעֵירה פנימית להשפיע על העם היהודי ודרכו על העולם כולו.

הספר מתיימר להציג בחינה היסטורית שיטתית של המאורעות, לצד ניתוח הרבדים הפנימיים והעמוקים של תורת הסוד היהודית, המשמשים רקע להתרחשויות ומניע לפעולות האנושיות המתוארות. השפה החסידית המשמשת את הדמויות לובשת בספר צורה מחודשת, ונעשית קריאה ונהירה לקהל הרחב. כחלק מגישה זו, בוארו בספר רעיונות קשים ולא שגורים, תורגמו מכתבים וכתבים בשפות זרות, 'נפתחו' קיצורים וראשי תיבות, ובסוף הספר קובצו ההערות, אשר נועדו לקורא המבקש להעמיק במקורות. בה־בעת, הבחינה הביוגרפית והרעיונית חייבה זהירות מְרבית כקו מנחה. היא דרשה לאפשר לעובדות לדבר בעד עצמן, ולהמעיט עד כמה שאפשר בכפייה של מערכת פרשנית חיצונית עליהן.

ולבסוף יצוין, כי על אף המחקר המקיף שעליו מתבסס הספר, עיקר החידוש בספר איננו בגילוי מסמכים חדשים, אלא בזווית הראייה המקיפה שהוא מבקש לספק לקורא על סוד קסמו של הרבי. אותו סוד שהופך אותו ואת תורתו לבעלי משיכה רבה כל כך בשישים השנים האחרונות. אותו סוד שגורם לאלפי חסידים ושלוחים ברחבי העולם לנהל דרך חיים טוטאלית ולא שגרתית בעולם הקפיטליסטי. סוד שמטרתו העיקרית היא לשכנע את השומעים להפשיט את שגרת החיים, ולגלות לעצמם ולסביבתם את מה שרבם לימדם כפנימיותם של החיים.

1. ערב פסח הוא יום עמוס הכנות. ביום זה הרבי מעולם לא נשא דברים בציבור. שנת תשמ"ח היתה הפעם הראשונה שנשא בה דברים שלוש פעמים - לאחר תפילת שחרית, לאחר תפילת מנחה, ובליל החג, לאחר תפילת ערבית. ראו: זלמן רודרמן, יומן שנת הקהל תשמ"ח, ניו יורק, 1988.

2. בשנים מוקדמות יותר הרבי היה עורך את סעודת החג בדירתו של חותנו, רבי יוסף־יצחק, בחברת בני המשפחה המורחבת.

3. שנה לאחר פטירת הרבנית העביר הרבי את מגוריו בפועל לחדר עבודתו בבית המדרש.

4. ההגייה הנכונה היא שלוחים ולא שליחים, כפי שמופיע במקומות רבים. ראו למשל: "לכן תתני שִׁלּוּחִים על מורשת גת" (מיכה א, יד); "ושולחין שלוחים בכל המקומות" (משנה, סנהדרין יא, ד); "למה שלח יעקב אצלו שלוחים" (בראשית רבה [וילנא], פרשת וישלח, עה).

5. הרעיון מופיע בתצורות שונות במקומות רבים בספרות החסידות בכלל ואצל הרבי בפרט. בתניא ראו למשל פרק מז. וראו שיחת הרבי עוד קודם מינויו, משבת מברכים בחודש סיוון תש"י, תורת מנחם, כרך א, עמ' 76; או תורת מנחם, כרך כה, תשי"ט, מכתב כללי, עמ' 194.

6. ראו ריאיון עם ריבקי רט:

http://www.aish.co.il/h/pes/h/48871032.html

7. לפי עדותו של גרונר. שיחה מחודש שבט תשע"ב, פברואר 2012. גרונר מציין כי כמה מזקני החסידים הִפנו אל הרבי בקשה שיבחר כמה מהם להסב עמו אל שולחן הסדר. הרבי השיב שהוא מבקש לערוך את הסדר לבדו, ובכל זאת גרונר קיווה כי הרבי ייאות לאפשר לו להישאר לצִדו או לפחות לסייע לו בהתקנת הסעודה.

8. מכתב מב' בסיוון תר"צ, אגרות קודש, רבי יוסף־יצחק, כרך טו, עמ' עח.

9. בכמה הזדמנויות הסביר הרבי כי העיקרון המדובר הוא מטלה שעל האדם לעמוד בה: "כאשר אדם עובד את עבודתו בקו אחד בלבד, בקו הימין או בקו השמאל, אפילו הוא עושה עבודה זו בכל כוחותיו, ייתכן שעושה זאת מצד הטבע שלו. התבטלות והתמסרות אמיתית באה לידי ביטוי כאשר האדם מתעלה מה'אני' ועובד בשני הקוים ההופכיים." ראו לקוטי שיחות, כרך ג, עמ' 969.

10. צולם בישראל ובווייטנאם בשנת 2006 ושודר לראשונה בערוץ 8 ביום 1.10.2008.

11. ראו המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי. בית הלל מסתפקים בכך שהאדם 'ינקה' את דיבורו ואת מעשיו. בית שמאי תובעים גם מחשבות מתוקנות (שבת לא, ע"א). בית שמאי מציגים דרישה שיהיה "תוכו כברו" (ברכות כח, ע"א), שפנימיות האדם תהיה כחיצוניותו. וראו: י' בשבט תשי"ז, תורת מנחם, כרך יט, עמ' 55.

12. לטענת ירמיהו יובל זוהי המגמה המרכזית במאמר התיאולוגי מדיני לשפינוזה. ראו: ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, תל אביב, ספרית פועלים, 1994, עמ' 149, 150.

13. שם, עמ' 164.

14. מחלוקות רבות התקיימו לאורך השנים סביב מפעלו העצום של הרמב"ם בכלל ותפיסתו המשיחית בפרט, והשפיעו כמובן על תפיסת הגישה הרטורית של הרמב"ם. ליאו שטראוס, בניגוד למובא כאן, טוען כי הרמב"ם, כמו שפינוזה ממשיך דרכו במובן זה, השתמש במכוון בכתיבה אזוטרית ובכפל לשון כגורם של זהירות:

Leo Strauss, Persecution and the Art of Writing, Chicago, University of Chicago Press, 1988. דב שוורץ מסכם רשימת מקורות הכוללת חוקרים שעסקו בחקר משנתו של הרמב"ם ובמחלוקות השונות סביב הגותו. ראו: שוורץ דב, הרעיון המשיחי בהגות ימי הביניים, אוניברסיטת בר־אילן, רמת גן, 1997, עמ' 70 הערה 56.

15. ראו:

Ralph Lerner, Maimonides' Empire of Light - Popular Enlightment in an age of Belief, Chicago & London, The University of Chicago Press, 2000, p. 4־12. עם זאת, לרנר מדגיש כי יש מקומות, כבאיגרת תימן, שבהם הרמב"ם מותיר דו־משמעות ומסרים כפולים, כפי שהוא למשל מציג את המציאות בתימן לעומת המצב שתואר במכתב הפנייה אליו (ראו עמ' 15).

16. ראו ריאיון של שם־טוב לאהרון דב הלפרין, שבועון כפר חב"ד, ניסן תשס"ח. הופיע גם ב: http://www.shturem.net/index.php?section=news&id=25495

17. ריאיון עם המזכיר גרונר.

18. שיחה עם המזכיר יהודה קרינסקי, כסלו תשע"ב, דצמבר 2011.

19. על האמינות כיסוד בחקר תורת הרטוריקה, ראו:

Michael S. Kochin, Five Chapters On Rhetoric: Character, Action, Thing, Nothing and Art, 2004, p. 24.

http://www.geocities.com/mskochin/workinprogress/fivechap70B.PDF

20. ראו: פרופ' גרין, שלום וברכה: 22 שנות התכתבות עם הרבי, באר שבע, בית חב"ד המרכזי, תשע"ב.

21. ראו: ירמיהו ברנובר, הדרך חזרה, תל אביב, ספרית מעריב, 1984; ממעמקים: דרכי אל היהדות, ירושלים: משרד החינוך, 1974; התשובה, ירושלים: שמי"ר, אגודת אקדמאים שומרי מצוות יוצאי רוסיה ומזרח אירופה, תשמ"א; ועוד.

22. ראו ריאיון של פרופ' שלמה קאליש באתר הידברות:

http://www.hidabroot.org/MediaDetail.asp?MediaID=9837

23. שיחה עם המזכיר גרונר.

24. ראו בהרחבה באגרות קודש.

25. מקס ובר מצביע על הלגיטימיות של הכריזמה ככזאת המצויה אצל הדובר כל זמן שהיא מוכחת, "כלומר, כל זמן שמכירים בה והיא מסוגלת להניח את דעתם של החסידים או התלמידים." ובר, על הכאריזמה ובנית המוסדות, ירושלים, הוצאת מאגנס, 1979, עמ' 32.

26. ראו:

Richard M. Weaver, Language is Sermonic, Baton Rouge, Louisiana State University Press, 1970, p. 106.

27. תקשורת איננה תהליך חד־כיווני. דובר בדרך כלל אינו מתבודד בחדר האטום לרעשי הסביבה, ומשם מנסה להוביל את קהלו לשינוי הנדרש בתפיסותיהם. הוא מלווה את קהלו בדרך לשינוי המיוחל. להרחבה ראו:

John Fiske, Introduction to Communication Studies, London, Routledge, 1990.

28. ראו:

Kochin, op־cit, p. 7.

29. ניתן למנות כמה טעמים העומדים ביסוד הפיכתה של תנועת חב"ד ותורתה ל'אקזוטית' בעיני החוקרים. הטעם הראשון מקורו בכך שחב"ד, המבוססת על ספר התניא, מציגה את אחת המשנות הקוהרנטיות והסדורות ביותר בארון הספרים היהודי ומקיפה כל פרט בחייו של המאמין. בניגוד לספרי יסוד אחרים, ספר התניא אינו מהווה ליקוט אקלקטי של רעיונות סביב פרשות השבוע, החגים ומעגל חייו של היהודי. התניא מציג תורה שיטתית, המיוסדת על כל מרחבי הפרד"ס, ושעוצבה בתשומת לב רבה במשך למעלה מעשרים שנה על ידי רבי שניאור־זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. בעיני החוקר, תופעה שמאחוריה תפיסת עולם שלמה מהווה חומר גלם מרתק לבחינה.

הטעם השני הוא ההצלחה של הרבי מלובביץ' להפוך את מחשבת חב"ד לגורם דומיננטי ומוביל בעולם המחשבה היהודית והזהות היהודית ולגוף ידע המוכן לאתגר את תנועות 'העידן החדש' ואת התרבות הפוסט־מודרנית. על פי רוב, חוקרים יעדיפו לבחון תופעות מוּכרות ומשפיעות יותר, שכן כך גם יגבר הסיכוי לפרסום ולהכרה בחשיבות המחקר שלהם ולהצדקת התחום או האירוע שבחרו לחקור.

ואחרון, תנועת חב"ד מושכת רבים בשל האקוטיות של הרעיון המשיחי והמשמעויות האופרטיביות העולות ממנו על פי פרשנויות של רבנים ואישים שונים. העשן המשיחי מרתק חוקרים רבים לתור אחר מקור האש.

הסיבות שהוצגו לעניין הרב בתנועת חב"ד הן גם המוליכות לעתים לקריאה מוטעית של תורת החסידות. משנת חב"ד מקיפה כל כך, עד שכל אחד מהמונחים המשובצים בה נתון לבחינה ולהתבוננות מזוויות שונות, ולעתים אף סותרות. כמעט בשום מקום אינה משמשת תורת חב"ד מקור אנציקלופדי למושגים מעולם הקבלה, אלא היא מבקשת להציג תפיסה שלמה שמושגי הקבלה הם רק אביזר אחד בה. חוקר קבלה הנכנס לשדה החב"די נטול מיומנויות במדעי ההתנהגות, מסתובב בו כפיל בחנות חרסינה, המנתץ את ההבנה של יישום המושגים בחיי היום־יום. לעומתו, סוציולוג, המצויד בארגז כלים אמפיריים וחסר יכולת הניתוח של הפילוסוף, נתקל בבעיה דומה מהכיוון ההפוך. רב־הממדיות של התנועה, וכן העומק והרוחב של ההגות שעל בסיסה היא צומחת, מובילים לא אחת לניתוח לקוי של הכתבים או של ההנהגה החסידית.

מהיבט אחר, ההדגש המשיחי בחב"ד עשוי לגרור גם הוא להבנה מוטעית של הכוונות המשיחיות או להשלכת תופעות אזוטריות במסגרת החסידות על כלל התנועה. ניתוח זה צומח על פי רוב על קרקע של היעדר בקיאות בכתבי החסידות או לחלופין בניסיון לקדם סדר יום חלופי, המנוגד לזה שמציעה חב"ד; שכן באקדמיה, כמו בשדה העיתונות, אין העברה של ידע שאיננה מגלמת העדפה חברתית־פוליטית.

30. ראו למשל: דב שוורץ, מחשבת חב"ד - מראשית ועד אחרית, רמת גן, אוניברסיטת בר־אילן, תשע"א 2010; שלי גולדברג, מסע הנשמה, נשמת הצדיק ונצחיות הנשמה במשנת חב"ד, ירושלים, בית ראובן מס, 2009; יצחק קראוס, השביעי, תל אביב, ידיעות ספרים, 2007; אלון דהן, דירה בתחתונים: משנתו המשיחית של ר' מנחם מנדל שניאורסון, ירושלים, חמו"ל (דיסרטציה), האוניברסיטה העברית בירושלים, תשס"ו. ומחקרים ישנים יותר שהבולטים בהם הם של רחל אליאור, כדוגמת תורת אחדות ההפכים - התיאוסופיה המיסטית של חב"ד, ירושלים, מוסד ביאליק, תשנ"ג, ושל אביעזר רביצקי, "תנועת חב"ד בזמן הזה: בין שמרנות למשיחיות", בתוך הקץ המגולה ומדינת היהודים - משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, תל אביב, עם עובד, 2001, עמ' 249־276.

31. אלי ויזל, הנשמה החסידית, אישים, מעשים, מעשיות, תל אביב, ידיעות ספרים, 2010, עמ' 13.

32. שם, עמ' 14.

33. שם.

34. דוגמה מובהקת לאמור היא התמונה העולה מהביוגרפיה של הרבי, שכתבו מנחם פרידמן ושמואל היילמן, הרבי מלובביץ', בחייו ובחיים שלאחר חייו, אור יהודה, דביר ומרכז שז"ר, 2011. את הספר אפשר לקרוא בשתי קריאות שונות. אם עוקבים אחר החלקים העובדתיים, ניתן להתרשם מתיאור מקיף ובו התפתחותה של תנועה, שפעלה במאה הקודמת בעקביות מרשימה במטרה לשמר את דפוס המחשבה היהודי ואת אורחות החיים היהודיים בעידן של תמורות מפליגות. הזרקור בספר מופנה כמובן אל הרבי, שכחסיד התנהל תחת האדמו"ר השישי של חב"ד, רבי יוסף־יצחק שניאורסון. הקריאה השנייה של הספר היא של החלקים המיוסדים על מערכת פרשנית, לעתים לא מבוססת ורוויית סתירות פנימיות.

הבעיה המרכזית עם גישה פרשנית ביקורתית זו היא שהיא מחמיצה את סוד כוחו של הרבי ומתארת את הנוהים אחריו כאנשים שנכנעים למניפולציה שנעשית עליהם. מי שמניח כך אינו יכול להבין את התופעה, עד שלא ישנה את הזווית שבה הוא בוחן את הדברים.

הסיבה לצורך בשינוי של זווית הראייה מנקודת המבט של חקר הרטוריקה היא שאם נטען שהמשתכנעים בדבר מסוים לרוב יאמינו באותו דבר שהוא אמיתי, שהרי אין מי שמשתכנע בדבר שהוא סבור שהנו שקרי, אזי סביר, אף שאין זו הסקה לוגית ישירה, שאלו שאינם משתכנעים באותו דבר לא ישתכנעו בו מכיוון שהם סבורים כי אינו אמיתי. אם מישהו מהחסידים היה סובר שהרבי לא נהג כשורה במהלך חייו, לא היתה לו סיבה לתמוך במועמדותו ועל אחת כמה וכמה להעריצו.

לכן, כדי להסביר את כוחו של הרבי יש להסביר מה רואים החסידים ברבי, מה ברבי גורם לאותם חוזרים בתשובה לזהות בו דמות מופת, מנהיג בעל שיעור קומה. ואם נלך צעד אחד רחוק יותר - מה גורם לצעירים, שלא הכירו אותו מימיהם, לראות בו את הראוי להיות המשיח. ביקורת מוסרית, חשובה ככל שתהא, אינה יכולה לפתור את החידה אלא לכל היותר להצביע על הסיבה, מזווית הראייה של מחבר הביקורת, שכל אותם עשרות אלפים שעדיין רואים ברבי מלובביץ' את מנהיגם, בווריאציה כזו או אחרת, טועים.

על בחינת הרטוריקה כניסיון להפוך את האמת למשכנעת יותר, ראו:

Kochin, Five Chapters, op. cit, p. 8.

35. מניסוחים שונים של רעיון הגאולה, בקשת הישועה הקרובה נתפסת כמנת חלקן של קבוצות פרימיטיביות, לא מודרניות, שאינן חושבות בדרך עצמאית, וחסרות רצון להשתתף במערכת הפוליטית הקיימת. האדם המודרני, ה'משכיל', ה'נאור', המעורה בחברתו, אינו יכול להשתכנע מרעיונות משיחיים. ההנחה החבויה בנקודת מבט זו היא שהמשיחיות איננה תופעה 'אמיתית' או 'עמוקה' לפחות כמו כל מערכת רעיונות אחרת, אלא סוג של תרופה, פתרון למשבר שחווה ההמון הסובל ממצוקה, מתסכול, מחרדות וכדומה. ראו למשל תיאורו של יונינה טלמון למונח 'מילנריזם', כפי שזו מופיעה באנציקלופדיית מדעי החברה:

Yonina Talmon, "Millenarism", International Encyclopedia of Social Sciences, vol. 10, New York, Macmillan, cols. 349־362.

36. כפי שהעיד על עצמו, ראו שיחות קודש, תשל"ט, כרך ג, עמ' 736/ב.