מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן שרק בהנאה בין שיניו כששלט האזהרה הצהוב הופיע בשולי הכביש: זהירות – קנגורואים חוצים את הדרך!
מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן רצה כל כך לצרף קנגורו לחנות החיות הקסומות שלו! כמה שהן ערמומיות, החיות האלה! ערמומיות עד כדי כך שהן מתרחקות בניתורים ברגע שהן שומעות רחשי מנוע...
הוא נדרך, וסקר בתשומת לב את שולי הכביש. כבר לא נותר לו הרבה זמן. עוד מעט הספינה תיקח אותו עם האוטובוס שלו הביתה.
הוא יישר את משקפי השמש שלו על אפו ורכן קדימה, אוחז בחוזקה בהגה.
דינגו, כלב פרא אוסטרלי, שכב מכורבל על המושב שליד הנהג. מאחוריו מתח אֶמוּ את צווארו הארוך אל מחוץ לחלון. בַּרְוָוזוֹן נמנם שם בשלווה, ויַרְבּוֹעַ־כיס קטן ופעלתני שקיפץ מעלה־מטה על בטנו לא הטריד כלל את מנוחתו. חיות קסומות נחמדות, כן, כן, בהחלט. רק שחסר שם קנגורו!
האוטובוס התקדם לאורך הדרך הראשית הישרה כסרגל. השמש האירה באלכסון את הקרקע, ועצים כבירים הזדקרו על רקע השמיים שצבעם היה כחול כהה.
מר מוֹרִיסוֹן אהב את היבשת הזאת, שאִפשרה חופש רב כל כך לתושביה. בפריפריה האוסטרלית מותר להבעיר אש בכל מקום שרוצים. גם בערים הכול מתנהל ברוגע. אף אחד לא צחק שם כשמר מוֹרִיסוֹן נכנס למסבאה עם הכובע המרופד, המעיל ומגפי העור שלו, והזמין לעצמו כוס בירה. הנהון ידידותי בראשו, ומייד קידמו את פניו בברכה. איש לא התפלא כשהוא עצר עם האוטובוס המקרקש שלו לפני חנות כדי לקנות לעצמו בגד ים וקרם הגנה. ואף אחד לא היה מוטרד כשהוא...
היי, הנה, שם מלפנים, עדר של קנגורואים!
מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן לחץ על דוושת הבלם, פתח לרווחה את הדלת שליד הנהג, ויצא במהירות מהאוטובוס. הוא קימר את כפות ידיו סביב הפה ושאג: "זה אני! מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן! הבעלים של חנות החיות הקסומות! מישהו יכול לשמועעע אותי?"
העדר המשיך וניתר קדימה בלי להתעכב.
טוב, אז לא! מוֹרְטִימֶר חזר, מאוכזב, לאוטובוס שלו. רק זמן רב לאחר מכן הוא הבחין בווֹמְבַּט שעיר־אף קטן שהתגנב פנימה מבעד לדלת הפתוחה.
חלפה שעה.
מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן עצר את האוטובוס ליד יער אקליפטוסים. הגיעה העת להפסקה!
הוא פתח את שתי הדלתות, כדי שגם החיות יוכלו לחלץ עצמות. הוא עצמו טייל להנאתו לאורך שביל כבוש.
מה הסיפור עם הקנגורואים האלה? מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן ניסה להיזכר במה שידע עליהם. "הם חיים בקבוצות קטנות ביערות דלילים," הוא מלמל. "וניזונים בעיקר מעלים, עשבים, שורשים, ניצנים, חוטרים וקליפות."
הוא לא שמע עכשיו איזשהו רחש?
הוא נעצר במקומו והביט סביבו בתשומת לב. שום דבר.
אבל כשהביט למעלה, נפלטה מפיו קריאת "אוהו!" מתפעלת.
זאת הייתה קוֹאָלָה. קוֹאָלָה חמודה במיוחד עם פרווה קטיפתית רכה ועם חוטם בוהק.
היא רבצה על אחד הענפים והביטה היישר בפניו בעיני הכפתור השחורות שלה.
נשימתו של מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן נעתקה.
הקוֹאָלָה התחילה לדבר. המשפטים שהגתה נשמעו כאילו התאמנה באמירתם זה שנים: "אתה מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן? הבעלים של חנות החיות הקסומות?"
מוֹרְטִימֶר הנהן, והחיה החלה להתנועע. ברגליה הקדמיות היא נאחזה היטב בענף, ואילו רגליה האחוריות נמתחו לכיוון הקרקע.
הקוֹאָלָה התנודדה מצד לצד כמו לוליינית בקרקס, מתחה תחילה את רגלה השמאלית, ולאחר מכן את הימנית.
"אחת, שתיים, שלוש, אני באה!" צהלה החיה הקסומה.
היא צנחה למטה, ונחתה היישר לתוך זרועותיו של מוֹרְטִימֶר.
"איך קוראים לך?" שאל מר מוֹרִיסוֹן וחייך.
"אני סִידְנִי," ענתה הקוֹאָלָה. "ואני רוצה מאוד לבוא איתך אל חנות החיות הקסומות שלך."
מוֹרְטִימֶר מוֹרִיסוֹן הושיב את הקוֹאָלָה על כתפיו וחזר בצעדים עליזים אל האוטובוס שלו.
את הקנגורו הוא כבר יחפש מחר...
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.