סוחרי הספינות החיות 2: הספינה המשוגעת

1 הספינה המטורפת

הרוח על פניו וחזהו היתה חזקה וקרירה, אבל משהו בה רימז על האביב שיבוא בקרוב. לאוויר היה ריח של יוד. ודאי יש שפל כעת, והאצות שליד קו החוף נחשפות. החול הגס מתחת לשדרית שלו היה לח מהגשם החזק האחרון. העשן ממדורתה הקטנה של אמבר דגדג את אפו. הפסלון הפנה ממנה את פניו העיוורות ואז הרים יד וגירד את אפו.

"ערב נאה, אינך מסכים?" שאלה אותו בנעימות. "השמים התבהרו. עדיין יש כמה עננים, אבל אני יכולה לראות את הירח וכמה כוכבים. אספתי צדפות ועטפתי אותן באצות. כשהאש תהיה חזקה יותר, אגרוף מעט מהעצים ואבשל אותן על הגחלים". היא השתתקה בתקווה.

פאראגון לא השיב.

"תרצה לטעום מהן, כשיהיו מוכנות? אני יודעת שאינך זקוק לאוכל, אבל זאת יכולה להיות חוויה מעניינת עבורך".

הוא פיהק, התמתח, ושילב את זרועותיו על חזהו. הוא היה הרבה יותר טוב בזה ממנה. שלושים שנה על חוף לימדו אותו מהי סבלנות אמיתית. הוא יתיש אותה. הוא תהה אם היא תכעס או תתעצב הלילה.

"איך זה עוזר למי מאיתנו שאינך מדבר איתי?" שאלה בהיגיון.

הוא שמע את הסבלנות שלה מתחילה להיפרם. הוא לא טרח למשוך בכתפיו.

"פאראגון, אתה אידיוט חסר תקנה. למה אינך מוכן לדבר איתי? אתה לא מבין שאני היחידה שיכולה להציל אותך?"

להציל אותי ממה? אולי היה שואל. אם הוא היה מדבר איתה.

הוא שמע איך היא קמה ממקומה ועוקפת את החרטום שלו כדי לעמוד מולו. הוא הפנה ממנה באגביות את פניו המושחתות.

"בסדר. תעמיד פנים שאתה מתעלם ממני. לא אכפת לי אם תענה לי או לא, אבל אתה חייב להקשיב למה שיש לי לומר. אתה בסכנה, סכנה אמיתית. אני יודעת שהתנגדת לכך שאקנה אותך ממשפחתך, אבל בכל זאת הצעתי לקנות אותך. הם סירבו".

פאראגון הרשה לעצמו להשמיע נחרת בוז קלה. כמובן שהם סירבו. הוא הספינה החיה של משפחת לאדלאק. לא משנה כמה עמוקה חרפתו, הם לעולם לא ימכרו אותו. הם החזיקו אותו כבול ומעוגן על החוף הזה כשלושים שנה, אבל הם לעולם לא ימכרו אותו! לא לאמבר, לא לסוחרים חדשים. הם לא יעשו זאת. הוא ידע זאת תמיד.

אמבר המשיכה בעקשנות. "דיברתי עם אמיס לאדלאק ישירות. לא היה קל לזכות בפגישה איתה. כשדיברנו לבסוף, היא העמידה פנים שהיא מזועזעת מכך שהעלתי את ההצעה. היא התעקשה שאינך עומד למכירה, בכל מחיר. היא אמרה את אותם הדברים שאתה אמרת, שאף משפחת סוחרים מבינגטאון לא תמכור את הספינה החיה שלה. שפשוט לא עושים כזה דבר".

פאראגון לא הצליח לעצור את החיוך הקטן ששינה בהדרגה את פניו. עדיין אכפת להם. איך בכלל פקפק בכך? במובן מסוים, הוא כמעט חש הכרת תודה כלפי אמבר על שהציעה את ההצעה המגוחכת לקנות אותו. אולי עכשיו, לאחר שאמיס לאדלאק הודתה בפני זרה שהוא עדיין חלק מהמשפחה, היא תחליט לבקר אותו. מרגע שאמיס תבקר אותו, זה עשוי להוביל לדברים אחרים. אולי הוא יפליג שוב בימים עם יד ידידותית על ההגה. הדמיון שלו הרחיק לכת.

קולה של אמבר גרר אותו חזרה באכזריות. "היא העמידה פנים שהיא מוטרדת מכך שיש שמועות על מכירתך. היא אמרה שזה עלבון לכבוד משפחתה. ואז היא אמרה -״ קולה של אמבר נחלש לפתע, בכעס או בחשש. "היא אמרה שהיא שכרה אנשים שיגררו אותך מבינגטאון. שאולי יהיה טוב יותר לכולם אם תהיה רחוק מהעין ורחוק מהלב". אמבר השתתקה באופן רב־משמעות.

פאראגון חש משהו בתוך חזה עץ הקוסמים שלו מתקשה לפתע.

"אז שאלתי אותה את מי היא שכרה".

הוא הרים את ידיו במהירות ותחב את אצבעותיו לתוך אוזניו. הוא לא יקשיב. היא תנצל את הפחדים שלו. אז המשפחה שלו עומדת להזיז אותו. זה היה חסר משמעות. יהיה נחמד להיות במקום אחר. אולי הפעם, כשיסחבו אותו מכאן, הם יישרו אותו. נמאס לו להיות בשיפוע.

"היא אמרה שזה לא ענייני". הרימה אמבר את קולה. "ואז שאלתי אותה אם הם סוחרי בינגטאון. היא פשוט נעצה בי מבט חודר. אז שאלתי אותה לאן מינגסלי מתכוון לקחת אותך כדי לפרק אותך".

פאראגון החל לזמזם בייאוש. בקול רם. אמבר המשיכה לדבר. הוא לא יכול לשמוע אותה. הוא לא רוצה לשמוע אותה. הוא פקק את אוזניו חזק יותר ושר בקול, "אגורה ללחמנייה, אגורה לשזיפים, אגורה למרוצים, לראות את הסוסים..."

"היא זרקה אותי מהבית!" שאגה אמבר. "כשעמדתי בחוץ וצעקתי שאעלה את הנושא בפני מועצת סוחרי בינגטאון, היא שיסתה בי את הכלבים שלה. הם כמעט תפסו אותי!"

"הניפו אותי גבוה, הניפו אותי נמוך, הניפו אותי עד שאעוף", פאראגון שר את החרוז הילדותי בייאוש. היא טועה. זאת חייבת להיות טעות. המשפחה שלו פשוט מזיזה אותו למקום בטוח. זה הכל. זה לא ממש משנה את מי הם שכרו לעשות את זה. ברגע שהוא יהיה על המים, הוא יפליג בנכונות. הוא יראה להם כמה קל להשיט אותו. כן. זאת תהיה הזדמנות להוכיח להם את עצמו. הוא יראה להם שהוא מצטער על כל הדברים שהם גרמו לו לעשות.

היא כבר לא דיברה. הוא האט את השירה שלו, ואז נתן לה לגווע להמהום. שתיקה, פרט לקולו שלו. הוא הוציא בזהירות את אצבעותיו מאוזניו. כלום, פרט לרחש הגלים, הרוח המזיזה את החול על החוף וקולות הנפץ מהמדורה של אמבר. שאלה עלתה בדעתו והוא שאל אותה בקול לפני שנזכר שהוא לא מדבר איתה.

"כשאגיע למקום החדש שלי, האם תמשיכי לבוא לבקר אותי?" "פאראגון. זה לא ייעלם בגלל שתעמיד פנים. אם הם ייקחו אותך מכאן, הם יקצצו אותך בשביל עץ הקוסמים".

הפסלון ניסה גישה אחרת. "לא אכפת לי. יהיה נחמד למות".

קולה של אמבר היה שקט, מובס. "אני לא בטוחה שתמות. אני חוששת שהם יפרידו אותך מהספינה. אם זה לא יהרוג אותך, סביר להניח שישלחו אותך לג׳מאיליה, וימכרו אותך כחפץ נדיר. או ייתנו אותך במתנה למושל בתמורה למענקים וחסדים. אני לא יודעת איך יתייחסו אליך שם".

"זה יכאב?" שאל פאראגון.

"אני לא יודעת. אין לי מספיק ידע לגבי מה אתה. האם... כשקצצו את פניך, זה כאב?"

הוא הפנה ממנה את פניו המרוסקות. הוא הרים את ידיו והעביר את אצבעותיו על שבבי העץ במקום שבו היו עיניו. "כן". מצחו נחרש קמטים. בנשימה הבאה הוסיף, "אני לא זוכר. יש הרבה שאיני זוכר, את יודעת. היומנים שלי אינם".

"לפעמים קל יותר לא לזכור".

"את חושבת שאני משקר, נכון? את חושבת שאני יכול לזכור, ושאני פשוט לא מוכן להודות בכך". הוא התעקש בתקווה לפתוח במריבה.

"פאראגון. אנחנו לא יכולים לשנות את האתמול. אנחנו מדברים על המחר".

"הם באים מחר?"

"אני לא יודעת! זה היה על דרך המשל". היא התקרבה לפתע והצמידה אליו את ידיה. היא לבשה כפפות כנגד צינת הלילה, אבל זה עדיין היה מגע. הוא חש את צורות ידיה כשתי נקודות חום כנגד הקרשים שלו. "אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהם ייקחו אותך ויקצצו אותך. אפילו אם זה לא יכאב, אפילו אם זה לא יהרוג אותך. אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה".

"אין דבר שביכולתך לעשות", ציין. הוא חש לפתע בוגר על שביטא את המחשבה הזאת בקול רם. "אין דבר שביכולתנו לעשות".

"אלה שטויות פטליסטיות", הכריזה אמבר בכעס. "יש הרבה שביכולתנו לעשות. לכל הפחות, אני נשבעת שאעמוד כאן ואילחם בהם".

"לא תנצחי", התעקש פאראגון. "זה טיפשי להילחם, בידיעה שאינך יכולה לנצח".

"יכול להיות", השיבה אמבר. "אני מקווה שלא נגיע לידי כך. אני לא רוצה לחכות עד שהמצב יהיה נואש כל־כך. אני רוצה לפעול לפניהם. פאראגון, אנחנו זקוקים לעזרה. אנחנו זקוקים למישהו שיהיה מוכן לדבר עבורנו בפני מועצת הסוחרים".

"את לא יכולה?"

"אתה יודע שאני לא יכולה. רק סוחר ותיק יכול להשתתף בפגישות האלה, ובוודאי לדבר בהן. אנחנו צריכים מישהו שיכול ללכת אליהם ולשכנע אותם לאסור על בני לאדלאק לעשות את זה".

"מי?"

קולה של אמבר היה חרישי. "קיוויתי שאתה מכיר מישהו שיהיה מוכן לדבר למענך".

פאראגון שתק במשך זמן מה. אז צחק בגסות. "איש לא ידבר למעני. זה מאמץ מטופש, אמבר. תחשבי על זה. אפילו למשפחה שלי לא אכפת ממני. אני יודע מה הם אומרים עלי. אני רוצח. יתרה מזאת, זה נכון, לא? כל המלחים אבדו. התגלגלתי והטבעתי את כולם, ולא רק פעם אחת. בני לאדלאק צודקים, אמבר. הם צריכים למכור אותי כדי שיקצצו אותי". ייאוש הציף אותו, קר ועמוק יותר מכל גל סופה. "הייתי רוצה להיות מת", הכריז. "הייתי רוצה פשוט להפסיק".

"אתה לא מתכוון לזה", אמרה אמבר ברכות. הוא שמע בקולה שהיא יודעת שהוא מתכוון לזה.

"את מוכנה לעשות לי טובה?" שאל לפתע.

"מה?"

"תהרגי אותי לפני שהם יעשו זאת".

הוא שמע את שאיפת האוויר העדינה שלה. "אני... לא. לא אוכל".

"אם תדעי שהם בדרך לקצוץ אותי, תוכלי. אומר לך מה הדרך הוודאית היחידה. את חייבת להצית אותי. לא רק במקום אחד, כי אם ברבים, כדי לוודא שהם לא יוכלו לכבות את האש ולהציל אותי. אם תאספי עץ יבש, מעט בכל יום, ותשימי אותו בערמות בסיפון המטען שלי..."

"אל תדבר אפילו על דברים כאלה", אמרה אמבר בחולשה. בהיסח הדעת הוסיפה, "כדאי שאניח את הצדפות להתבשל עכשיו". הוא שמע שהיא גורפת את המדורה שלה, ואז את רחש האצות הרטובות המעלות אדים על גחלים חמים. היא בישלה את הצדפות בעודן חיות. הוא שקל לציין זאת בפניה. הוא החליט שזה רק יטריד אותה, לא ישכנע אותה לעשות כרצונו. הוא המתין עד שהיא שבה אליו. היא התיישבה על החול ונשענה על גופו הנוטה. שערה היה דק מאוד. כשהוא נגע בקרשים שלו, הוא נתפס ונצמד לעץ.

"את לא מדברת בהיגיון", ציין בנעימות. "את נשבעת שתעמדי ותילחמי למעני, בידיעה שתפסידי. אבל את החסד הפשוט והבטוח הזה את מונעת ממני".

"מוות בלהבות אינו חסד".

"לא. נעים בהרבה להיות מקוצץ לחתיכות, אני בטוח", השיב פאראגון בסרקסטיות.

"אתה עובר מכעס ילדותי להיגיון קר", אמרה אמבר בפליאה. "האם אתה ילד או גבר? מה אתה?"

"שניהם, אולי. אבל את משנה את הנושא. אנא. הבטיחי לי".

"לא", התחננה.

הוא נאנח ארוכות. היא תעשה את זה. הוא שמע זאת בקולה. היא תעשה את זה אם לא תהיה דרך אחרת להציל אותו. רעד מוזר עבר בו. זה היה ניצחון מוזר. "וצנצנות שמן", הוסיף. "כשהם יבואו, אולי לא יהיה לך הרבה זמן. שמן יגרום לעץ להישרף מהר וחזק".

אז היתה שתיקה ארוכה. כשהיא דיברה שוב, קולה היה שונה. "הם ינסו להזיז אותך בחשאיות. תאמר לי איך הם יעשו את זה?"

"סביר להניח שבאותה הדרך שהעלו אותי לכאן. הם ימתינו לגאות. סביר להניח שהם יבחרו את הגאות הגבוהה ביותר של החודש, בלילה. הם יבואו עם גלגיליות, חמורים, אנשים וסירות קטנות. זה לא יהיה מבצע קטן, אבל אנשים בעלי ידע יוכלו לבצע אותו במהרה".

אמבר שקלה את דבריו. "איאלץ להעביר את חפצי לתוכך. איאלץ לישון על הסיפון כדי לשמור עליך. אוה, פאראגון", קראה לפתע, "אין אף־אחד שיכול לדבר למענך בפני מועצת בינגטאון?" "רק את".

"אנסה. אבל ספק האם הם ייתנו לי הזדמנות. אני נוכרית בבינגטאון. הם מקשיבים רק לשכמותם".

"אמרת לי שאת זוכה לכבוד בבינגטאון".

"הם מכבדים אותי כאומנית וכסוחרת. אני לא סוחרת ותיקה. הם לא יהיו סבלניים כלפי אם אתחיל להתערב בענייניהם. סביר להניח שאגלה לפתע שאין לי לקוחות. או אולי גרוע מכך. העיר נחלקת יותר ויותר בין הסוחרים הוותיקים לבין הסוחרים החדשים. יש שמועה שמועצת בינגטאון שלחה משלחת למושל, עם האמנה המקורית שלהם. הם ידרשו שהוא יכבד את דברתו של המושל אסקלפיוס. השמועה אומרת שהם ידרשו שהוא יקרא חזרה לכל הסוחרים החדשים ויבטל את כל מענקי האדמה שנתן להם. הם תובעים גם שהמושל קוסגו יציית לדברי האמנה הישנה, ויימנע ממתן מענקי אדמה נוספים ללא הסכמת סוחרי בינגטאון".

"שמועה מפורטת", ציין פאראגון.

"יש לי אוזן חדה לשמועות ולרכילויות. היא הצילה אותי ממוות יותר מפעם אחת".

השתררה שתיקה.

"הלוואי שהייתי יודעת מתי אלתיאה חוזרת". קולה של אמבר היה מלא צער. "הייתי יכולה לבקש ממנה לדבר בשמנו".

פאראגון התלבט אם להזכיר את בראשן טרל. בראשן היה ידידו, בראשן ידבר למענו. בראשן הוא סוחר ותיק. אבל בעודו חושב על־כך, הוא נזכר שבראשן נושל מירושתו. בראשן היווה מקור מבוכה עבור משפחת טרל באותה מידה שפאראגון היווה מקור מבוכה לבני לאדלאק. לא יעזור שבראשן ידבר למענו, גם אם הוא יוכל לגרום למועצת הסוחרים של בינגטאון לשמוע אותו. זאת תהיה כבשה שחורה אחת המדברת בשם רעותה. איש לא יקשיב. הוא הניח את ידו על הצלקת שעל חזהו והסתיר לרגע את הכוכב בעל שבע הפינות שנצרב עליו. אצבעותיו נעו עליו בהרהור. הוא נאנח, ואז שאף עמוקות.

"הצדפות מוכנות. אני מריח אותן".

"רוצה לטעום?"

"למה לא?" הוא צריך לנסות דברים חדשים כל עוד הוא יכול. בקרוב ההזדמנות שלו לחוות דברים חדשים תחלוף אולי לנצח.