סוכני בורות

א. חדשות כפעילות פוליטית ואידיאולוגית

מהו פשרם של "עיתונות חופשית", "עיתונות", או "חופש העיתונות"?

מהו ייעודה של העיתונות החופשית? האם היא נועדה לספק מידע?

איזה סוג של מידע? האם היא נועדה לפרש מידע או לנתחו?

מהן "החדשות"? כיצד נקבע מה ראוי לדיווח חדשותי ומה לא?

מהו "ארגון חדשות"? אדם יחיד (בלוגר), קבוצת אנשים (עיתון שבועי), תאגיד עסקי (רשת טלוויזיה)?

מהו "עיתונאי"? מה מכשיר אדם להיות עיתונאי? ניסיון, השכלה, עמדה, הגדרה עצמית?

מהי עבודתו של העיתונאי? האם עיתונות היא מקצוע?

האם קיימות אמות מידה?

האם עיתונאים מסוגלים להיות "הוגנים" או "אובייקטיביים"?

מהי מטרתו של הדיווח? לתמוך בעקרונות היסוד של המדינה ולחזקם? לקרוא תיגר על הרשויות ופקידיהן? להשמיע את קולותיהם של אנשים, קבוצות ועקרונות? להשפיע על הפוליטיקה והמדיניות? לשנות את הסטטוס קוו בחברה? לקדם את "טובת הכלל" של הקהילה?

מהי טובת הכלל? מי מחליט?

מהו ההבדל בין חופש העיתונות ל"חופש הביטוי"? והאם המהפכה התקשורתית שגורמים חידושים טכנולוגיים כמו האינטרנט והתקשורת החברתית משנה זאת?

האם השאלות הללו חשובות בכלל לערוצי החדשות? הן אינן נשאלות כמעט כיום, ובוודאי אינן נשקלות בתבונה. לעיתים נדירות הן נבחנות בתקשורת הציבורית או בדיון פתוח, או עומדות במוקד דיון לאומי ממושך. נראה ש"התקשורת" ממאנת לחקור או לבדוק את "התקשורת". ואולם, כאשר מפקפקים בהתנהלות התקשורת וטוענים שהיא מוטה, נאמנה פוליטית או חסרת אחריות, כלי התקשורת מתעקשים שמשימתם היא אחת: נאמנות לחדשות ולכל מה שנובע מכך — הגנה על החברה מפני ממשלה סמכותנית, הגנה על חופש העיתונות, וקידום האדיבות והצדק בחברה. יותר מכך, הם טוענים בדרך כלל שהם תרים אחר חדשות ומדווחים עליהן בלי תלות בסדר יום אישי או פוליטי כלשהו.

האם זה נכון לגבי התקשורת המודרנית?

לפני יותר משבעים שנה נערכה בחינה עצמית מעמיקה של כלי התקשורת. הוועדה לחופש העיתונות (המכונה גם ועדת הָצִ'ינְס) הוקמה ב־1942 בידי הנרי לוּס, מו"ל כתבי העת טיים ולייף, במטרה לבדוק אם חופש העיתונות נמצא בסכנה ולברר מהו תפקידה הראוי של התקשורת בדמוקרטיה מודרנית. דו"ח הוועדה פורסם ב־1947 וקבע, בין השאר, שחופש העיתונות אכן בסכנה, משלוש סיבות בסיסיות: "ראשית, חשיבות העיתונות למען העם גדלה מאוד עם התפתחותה ככלי לתקשורת המונים. בד בבד, התפתחות העיתונות ככלי לתקשורת המונים הפחיתה את שיעור האנשים שיכולים להביא לידי ביטוי את רעיונותיהם ודעותיהם דרך העיתונות. שנית, המעטים שיכולים להשתמש במנגנון העיתונות ככלי לתקשורת המונים לא העניקו שירות התואם את צורכי החברה. שלישית, מי שמנהלים את מנגנון העיתונות התנהלו לעיתים בשיטות שהחברה מגנה, ואשר אם יימשכו החברה בהכרח תדרוש להסדיר ולנהל".

הוועדה הזהירה: "העיתונות המודרנית עצמה היא תופעה חדשה. היחידה האופיינית לה היא סוכנות תקשורת ההמונים הגדולה. הסוכנויות הללו יכולות לעורר חשיבה ודיון. הן יכולות גם לחנוק אותם. הן יכולות לחזק את התקדמות התרבות או לסכלה. הן יכולות להשחית ולבזות את המין האנושי. הן יכולות לסכן את שלום העולם; הן יכולות לעשות זאת בשגגה, בהיעדר מודעות. הן יכולות להדגיש או להסתיר את החדשות ואת חשיבותן, להתסיס וללבות רגשות, ליצור שאננות מדומה ונקודות עיוורון, לנצל לרעה את המילים הגדולות ולעמוד מאחורי סיסמאות ריקות מתוכן. היקף פעילותן וכוחן מתעצם בכל יום כאשר יותר ויותר כלים חדשים עומדים לרשותן. הכלים הללו יכולים להפיץ שקרים מהר יותר ורחוק יותר משחלמו האבות המייסדים כשעיגנו את חופש העיתונות בתיקון הראשון לחוקה שלנו".

הוועדה התריעה ש"עם אמצעי ההרס העצמי העומדים כעת לרשותם, בני אדם חייבים לחיות, אם הם חפצי חיים, בריסון עצמי, במתינות ובהבנה הדדית. הם מקבלים זה את תמונתו של זה דרך העיתונות. התקשורת יכולה להיות שערורייתית, מסעירה וחסרת אחריות. אם היא כזאת, היא וחירויותיה ירדו לטמיון בשואה העולמית. מנגד, העיתונות יכולה למלא את חובתה בעולם החדש הנאבק להיוולד. היא יכולה לסייע ביצירת קהילה עולמית בכך שתספק לאנשים בכל מקום מידע על העולם וזה על זה, אם תקדם הבנה והערכה של מטרות החברה החופשית שתאמץ אליה את כל בני האדם".1

האם כך נוהגת התקשורת המודרנית? בריסון עצמי, בשיקול דעת ובמתינות? האם אנשי התקשורת מספקים ידע ותובנות שימושיים לציבור ולחברה החופשית, או שהם טרודים בחיבותיהם ובטינותיהם האישיות, הפוליטיות והפרוגרסיביות? האם כלי התקשורת זכו בכבוד ובהערכה מצד קוראיהם, צופיהם ומאזיניהם, הרואים בהם ספקי מידע הוגנים ואמינים, או שמא רבים בקהל האזרחים מתייחסים לדיווחיהם בחשד ובאי אמון? האם התקשורת מתקדמת לעבר הרס עצמי בכך שהיא מזדהה באופן בלתי מוצהר עם מפלגה פוליטית אחת (המפלגה הדמוקרטית) ולא עם האחרת (המפלגה הרפובליקנית)?

למעשה, רוב מערכות החדשות והעיתונאים כשלו בעמידתם על עקרונות המקצוע שלהם, ובסיכומו של דבר גרמו נזק כבד לחופש העיתונות. מיליוני אמריקנים אינם מכבדים אותם או סומכים עליהם כמקורות חדשות אמינים, הוגנים ובלתי מוטים.

למשל, ב־12 באוקטובר 2018 דיווח מכון הסקרים גָאלוֹפּ: "בדרך כלל רפובליקנים נתנו אמון באמצעי התקשורת פחות מעצמאים ובמיוחד דמוקרטים, אך הפער בין רפובליקנים לדמוקרטים גדל. הפער בן 55 האחוזים הקיים כעת הוא מהגבוהים ביותר עד כה, לצד הפער בן 58 האחוזים בשנה שעברה. התקפותיו של הנשיא דונלד טראמפ על 'תקשורת המיינסטרים' משפיעות כנראה על הקיטוב הגובר בהשקפה על התקשורת. רפובליקנים מסכימים עם טענותיו שהתקשורת מסקרת את נשיאותו בחוסר הגינות, בשעה שדמוקרטים נוטים לראות בתקשורת מוסד שעיקרו הצבת סייג לכוחו של הנשיא".

מעבר לכך, "אמונם של דמוקרטים [בתקשורת] גבר בשנה שעברה והוא מגיע כעת ל־76 אחוזים, השיעור הגבוה ביותר שהתקבל בסקרי גאלופ בחלוקה למפלגות, בהתבסס על נתונים זמינים מאז 1997. אמונם של [מצביעים] עצמאים בתקשורת עומד כעת על 42 אחוזים, השיעור הגבוה ביותר לקבוצה הזו מאז 2005. רפובליקנים ממשיכים לפגר בהרבה אחרי קבוצות מפלגתיות אחרות — 21 אחוזים בלבד סומכים על התקשורת — אך הנתון עלה לעומת 14 אחוזים ב־2016 ובשנה שעברה".2 דרך אחרת להביט בסטטיסטיקה הזאת היא לומר שכמעט 80 אחוזים מהרפובליקנים אינם נותנים אמון בתקשורת, וכמעט 80 אחוזים מהדמוקרטים נותנים בה אמון. הדבר מדגיש את הקרבה הפוליטית והאידיאולוגית בין הדמוקרטים לבין העיתונות.

לָארָה לוֹגָאן, שהייתה עיתונאית רשת החדשות CBS וכתבת צבאית מ־2002 עד 2018, דיברה בגילוי לב בריאיון ב־15 בפברואר 2019 על הידרדרותה המקצועית של התקשורת, המעדיפה את המפלגה הדמוקרטית ותומכת בעמדות פרוגרסיביות, ועל חוסר הסובלנות כלפי דיווח חדשותי מנקודת מבט עצמאית או מגוונת. "כל מי שהיה בישראל וביקר בכותל המערבי ראה שלנשים מוקצית חלקה זעירה לתפילה מול הכותל ושאר הכותל מוקצה לגברים. בעיניי זה דימוי נהדר לתקשורת האמריקנית: בפינה הזעירה הקטנטנה שהנשים מתפללות בה נמצאים ברייטברט ופוקס ניוז וגם, אתם יודעים, עוד כמה. ומשם והלאה נמצאים CBS, ABC, NBC, הָפִינְגְטוֹן פּוֹסְט, פוליטיקו, מה שלא יהיה, כן, כולם. ומבחינתי זאת בעיה. כי אפילו אם המצב היה הפוך, אם התקשורת הייתה ברובה ימין גם זאת הייתה בעיה מבחינתי. מניסיוני למדתי שעל כל דבר בחיים מוטב לשמוע עוד ועוד דעות, להביט בעוד ועוד דרכים. כל דבר בחיים הוא מורכב, הכול אפור, כן. דבר אינו שחור ולבן".

לוגאן המשיכה וציינה שמבחינתה העניין אינו פוליטיקה ונאמנות מפלגתית; לא בעד טראמפ או נגד טראמפ. העניין הוא דיווח חדשות. "אין לזה קשר לשאלה אם אני אוהדת את טראמפ או לא, או אם אני מאמינה לו או מזדהה איתו. אני לא רוצה אפילו לשוחח על כך, כי אני ניגשת לכך באופן שאני ניגשת לכל דבר. מתברר שזו לא הדרך המקובלת לעבוד היום בתקשורת, מפני שאומנם התקשורת תמיד נטתה בעבר לשמאל, אך היום נטשנו את העמדת הפנים או לפחות את המאמץ להיות אובייקטיביים... העורכת הראשית לשעבר של הניו יורק טיימס, ג'יל אַבְּרַמְסוֹן, מוציאה ספר בקרוב. והיא אומרת, 'היינו מפרסמים, לא יודעת, עשרות כתבות על טראמפ בכל יום, וכל אחת ואחת מהן הייתה שלילית'. אברמסון אמרה, 'הפכנו לעיתון של מדינת אנטי־טראמפ'. ובכן, זאת לא העבודה שלנו. זאת עמדה פוליטית. המשמעות היא שנעשינו לפעילים פוליטיים במובן מסוים. יש שיטענו שנעשינו לתועמלנים, ויש בכך מן הצדק. יש לנו כמה מוסכמות; צריך להסתמך על שני מקורות ראשוניים בשביל דיווח כלשהו, נכון? המוסכמות עוזרות לשמור על אמות מידה בעבודה. אמות המידה האלה הושלכו מבעד לחלון. כלומר, אתם קוראים כתבה כלשהי ושומעים אותה וכולה מבוססת על פקיד ממשל אלמוני אחד, פקיד ממשל לשעבר. זאת לא עיתונות".3

כאשר עיתונאי חורג מן המוסכמה השלטת בכלי התקשורת, כפי שקורה לעיתים נדירות, הקריירה שלו בדרך כלל מאוימת או נהרסת בידי שאר העיתונאים. ואכן, לאחר שהריאיון של לוגאן נפוץ ברשת היא הוחרמה ואף הותקפה אישית בידי עמיתיה למקצוע. בריאיון בתוכנית הָאנִיטִי ברשת פוקס לאחר הריאיון ההוא, לוגאן העירה ש"אם יש קולות עצמאיים כלשהם, עיתונאים שאינם הולכים בתלם ועוסקים באותן נקודות דיון, אז אנחנו משלמים את המחיר. מה שמעניין... הם אינם מסוגלים להפריך את הטיעון העיקרי שלך. הם אינם מסוגלים לעסוק בדברים החשובים באמת. אז הם מגדפים אותך באופן אישי. הם מטילים ספק ביושרה שלך. הם מנסים לפגוע בשם הטוב שלך כאדם וכאשת מקצוע. דבר לא ירתיע אותם. אני לא היחידה. ואני פשוט, אני גמורה, כן, נמאס לי מזה. והם כבר לא זכאים לספר את הסיפור שלי יותר. הם כבר לא מדברים בשמי. אני רוצה לומר בקול רם וברור לכל מי ששומע. איני שייכת לאף אחד. איש אינו הבעלים שלי. אני לא שייכת לא לשמאל ולא לימין".4

אכן, הוועדה לחופש העיתונות הדגישה במפורש שעל כלי התקשורת להקדיש תשומת לב מיוחדת להבחנה בין עובדה לדעה. "הזיהוי של עובדה כעובדה ושל דעה כדעה חשוב לא פחות מהדיוק בדיווחי החדשות. יש להפריד בין השתיים ככל האפשר. זה הכרחי בכל שלבי העבודה העיתונאית, החל ברשימותיו של העיתונאי, עבור בשולחן העריכה והליטוש ובמשרדי המערכת וכלה במוצר הסופי המתפרסם. כמובן, אי אפשר להשיג הבחנה מוחלטת בין השתיים. אין עובדה שאין לה הקשר ואין דיווח עובדתי שאינו נצבע בצבע דעותיו האישיות של הכתב. אבל התנאים המודרניים דורשים מאמץ גדול מאי פעם להבחין בין עובדה לדעה".5

לאחר שהתעלמה מאזהרתה הרועמת של הוועדה, התקשורת עירבה בכוונה בין עובדה לדעה ולמעשה צידדה, בדרך שגרה, במדיניותה ובמטרותיה של המפלגה הדמוקרטית. כתוצאה מכך, הגישה הציבורית כלפי התקשורת המודרנית מתחלקת באופן גורף למדי לפי הקו האידיאולוגי והמפלגתי.

בינואר 2018, קרן נַייט־גאלופ פרסמה סקר בהשתתפות 19 אלף אמריקנים בוגרים. התברר ש"אמריקנים מאמינים שלתקשורת יש תפקיד חשוב בדמוקרטיה שלנו — אך אינם חושבים שהיא ממלאת את חובתה". "84 אחוזים מן האמריקנים מאמינים שלתקשורת העיתונאית יש תפקיד מכריע או חשוב מאוד בדמוקרטיה, במיוחד ביידוע הציבור — אך אינם חושבים שהתקשורת ממלאת את חובתה, ופחות ממחציתם (44 אחוזים) יכולים לציין מקור חדשות אובייקטיבי".

כמו בסקר של גאלופ, פרשנים העריכו ש"בשעה שרוב האמריקנים מכירים בבירור בחשיבותה של התקשורת בדמוקרטיה, קיימים הבדלים מובהקים בין דמוקרטים לרפובליקנים בכל הקשור בהשקפותיהם על התקשורת. ל־54 אחוזים מהדמוקרטים יש דעה חיובית מאוד או חיובית כלפי התקשורת, ו־68 אחוזים מהרפובליקנים רואים את התקשורת העיתונאית באור שלילי".

"דמוקרטים", דיווח גאלופ, "סומכים בדרך כלל על התקשורת, ורפובליקנים בדרך כלל אינם סומכים עליה. החלוקה המבוססת על השתייכות פוליטית הופיעה גם בתפיסת ההטיה בחדשות. 45 אחוזים מהאמריקנים אומרים שיש 'מידה רבה' של הטיה פוליטית בסיקור החדשות (עלייה מ־25 אחוזים ב־1989). 67 אחוזים מהרפובליקנים אומרים שהם מזהים 'מידה רבה' של הטיה פוליטית בחדשות, לעומת רק 26 אחוזים מהדמוקרטים".6

כפי שיתברר, התפיסות שמתגלות בסקרים הללו הן המציאות, ויש ראיות מכריעות לכך שעיתונאים, כקבוצה, דוחים בדרך זו או אחרת את אזהרתה של הוועדה שעיתונאים צריכים לשאוף להבדיל בין עובדה לדעה; בעצם, בדרכים שונות ובמידות שונות, הם מאמצים את הרעיון של "פרשנות" או "ניתוח" של החדשות בבחירת הנושאים, באיסוף המידע ובדיווח עצמו, המושפעים מדרך החשיבה הפרוגרסיבית ומסוננים בהתאם לה.

דו"ח הוועדה כולל עוד אמירות רבות, אך ההערה המסכמת ראויה לציון במיוחד: "אופיו של השירות שהעם האמריקני דורש מהעיתונות האמריקנית שונה מאופי השירות שנדרש בעבר. ראשית, בכך שהוא חיוני להתנהלות הכלכלה והממשלה במדינה. שנית, זהו שירות שהאחריות הנדרשת בו גוברת, הן בכמותו של המידע הנדרש הן באיכותו. מבחינת הכמות, המידע שמספקת העיתונות לעם האמריקני לגבי עצמם ולגבי עולמם נדרש להיות מקיף בהתאם לטווח העניין והאכפתיות שלהם כאזרחי קהילה עצמאית ומתועשת בעולם המודרני. מבחינת האיכות, כלי התקשורת נדרשים להגיש את המידע בתשומת לב קפדנית לשלמותה של האמת ולהגינות הצגתו, ובאופן שיאפשר לאמריקנים להחליט בעצמם, באמצעות שיקול דעתם ומצפונם, את ההחלטות היסודיות ההכרחיות להכוונת ממשלתם וחייהם".7

ניסיון עדכני יותר להגדיר את העיתונות המודרנית עשו העיתונאים לשעבר ביל קוֹבָאץ' ותום רוֹזֶנְסְטִיל, הטוענים: "תמצתנו מן המחקר שלנו כמה עקרונות ברורים שעיתונאים מסכימים עליהם — ושלאזרחים יש זכות לצפות להם... אלה הם העקרונות שסייעו לעיתונאים ולאנשים במערכות של ממשל עצמי להתאים את עצמם לדרישות של עולם שנעשה מורכב יותר ויותר. אלה הם יסודות העיתונות. הראשון שבהם הוא שייעודה של העיתונות הוא לספק לאנשים את המידע שהם זקוקים לו כדי להיות חופשיים ועצמאיים".8 קובאץ' ורוזנסטיל מונים כך את יסודות העיתונות:

מחויבותה הראשונה של העיתונות היא לאמת.

נאמנותה הראשונה היא לאזרחים.

מהותה היא משמעת של אימות העובדות.

העוסקים בה חייבים לשמור על עצמאות ממי שהם מדווחים עליהם.

עליה לשרת כמפקחת עצמאית על הכוח.

עליה לספק במה לביקורת ציבורית ולפשרה.

עליה לחתור להפוך את החשוב למעניין ולרלוונטי.

עליה לוודא שהחדשות מקיפות דיין ובמידה הנכונה.

העוסקים בה מחויבים להפעיל את מצפונם האישי.

גם לאזרחים יש זכויות ואחריות באשר לחדשות.9

נדמה שיסודות העיתונות הללו אינם שנויים במחלוקת כשלעצמם. אך האם הם באמת הקווים המנחים את רוב אנשי החדשות המודרניים?

קובאץ' ורוזנסטיל חוששים שהאתגר הגדול של העיתונות בימינו (ואולי אף האיוּם הגדול ביותר עליה), בשונה מתהפוכות העיתונות בעבר, נובע מטבעה של הבעלות על ערוצי החדשות. "לראשונה בתולדותינו, החדשות מופקות בידי חברות שאינן עיתונאיות, והארגון הכלכלי החדש הזה הוא חשוב. אנחנו ניצבים בפני האפשרות ששמועות ופרסומות תועלתניות, המתחזות לחדשות, יתפסו את מקומו של הדיווח העצמאי. אם זה יקרה, נאבד את העיתונות כמוסד עצמאי החופשי לפקח על כוחות ומוסדות רבי עוצמה אחרים בחברה". "במאה החדשה, אחת מן השאלות הגדולות ביותר העומדות בפני חברה דמוקרטית היא האם העיתונות העצמאית שורדת. התשובה תלויה בכך שיהיו לעיתונאים הבהירות והאמונה שיאפשרו להם לבטא את משמעותה של עיתונות חופשית, ובכך שלנו, שאר האזרחים, יהיה אכפת".10

התבססותם של ערוצי חדשות עשויה לאיים על עצמאות הדיווח החדשותי או לא לאיים עליו, בתלות ביחסים שבין תאגיד מסוים לחברת החדשות שבבעלותו; אך אולי ההתפתחות החשובה יותר היא הופעתה של התקשורת החברתית, והשפעתה על דיווחי החדשות. בכל מקרה, ללא תלות בבימה, בצורה ובמבנה, השאלה החשובה יותר קשורה בתוכן — כלומר, מהם אופיין וייעודן של מערכות החדשות והעיתונות המודרניות.

קובאץ' ורוזנסטיל עוסקים ב"גיוון" בחדר החדשות, שלטענתם הוא בעל חשיבות מכרעת כדי להבטיח את יושרתו של המוצר החדשותי ואת אמינותם של מי שמפיקים אותו. הם כותבים, בין השאר, ש"מטרתו של הגיוון היא שחדר החדשות לא רק ידמה לקהילה אלא גם שיהיה פתוח וכן, כדי שהגיוון הזה יוכל לפעול. אין זה רק גיוון גזעי או מגדרי. אין זה רק גיוון אידיאולוגי. אין זה רק גיוון חברתי וכלכלי. אין זה רק גיוון מספרי. זה מה שאנחנו מכנים גיוון אינטלקטואלי, הכולל את כל אופני הגיוון האחרים ומעניק להם משמעות".11

האם "אידיאולוגיה" בחדר החדשות אינה הסכנה הגדולה ביותר לעיתונות עצמאית? בין שזהו שלטונו של דיווח מבוסס אידיאולוגיה, שקיים היום בבירור, ובין שזה "גיוון אינטלקטואלי", האם אידיאולוגיה לא צריכה להישמר לעמודי הדעות ומאמרי המערכת של העיתון, או למקטע הפרשנות בשידור? מה קרה ל"עיתונות המקצועית" ולהבטחה, או לפחות להצעה, שהעיתונות תחתור לאמת האובייקטיבית באיסוף החדשות ובדיווח עליהן?

נראה שאפילו מושג האובייקטיביות בדיווח שנוי במחלוקת ונתון לוויכוח. בתחילת המאה שעברה, ובמיוחד בתחילת שנות העשרים, כאשר העידן הפרוגרסיבי החל להכות שורש, הגישה ה"מדעית" לעיתונות — כלומר, עיתונות שנשפטת על פי אמות מידה ותהליכים מקצועיים — התפשטה בחדרי החדשות כפי שהתפשטה במסדרונות השלטון. קובאץ' ורוזנסטיל מביאים טענות שהעלו ב־1919 ווֹלְטֶר לִיפְּמָן, שהיה אז עיתונאי נערץ ופרשן, וצ'רלס מֵרְץ, חבר מערכת הניו יורק וורלד, המגנות את סיקור המהפכה הרוסית בניו יורק טיימס. ליפמן ומרץ כותבים, בין השאר, ש"ככלל, החדשות על רוסיה הן דוגמה לראיית לא מה שהיה, אלא מה שאנשים ביקשו לראות". הפתרון, טענו ליפמן ומרץ, הוא "הרוח המדעית... יש רק סוג אחד של אחדות שהוא אפשרי בעולם רבגוני כמו שלנו. זו אחדות השיטה, ולאו דווקא המטרה; אחדות הניסוי השיטתי". בכך, ליפמן ומרץ מחילים את הגישה הפרוגרסיבית כלפי רוב הדברים גם כלפי מקצוע העיתונות, והעיתונות בכלל.

קובאץ' ורוזנסטיל מרחיבים: "כאשר מושג האובייקטיביות היגר בתחילה לעיתונות, לא השתמעה מכך הכוונה לטעון שהעיתונאים חופשיים מדעות קדומות. ההפך הוא הנכון. המונח החל להופיע בכתיבה עיתונאית בתחילת המאה שעברה, ובמיוחד בשנות העשרים, מתוך הכרה גוברת בכך שהעיתונות מלאה הטיות, לעיתים קרובות בלתי מודעות. הקריאה לעיתונאים לאמץ גישה אובייקטיבית הייתה בבחינת בקשה שיפתחו שיטה עקבית לבדיקת מידע — גישה שקופה לראיות — בדיוק כדי שההטיות האישיות והתרבותיות לא יחתרו תחת דיוקה של עבודתם".

"במאה התשע־עשרה", כותבים המחברים, "עיתונאים נהגו לדבר על משהו שנקרא ריאליזם. זה היה הרעיון שאם עיתונאים פשוט חשפו עובדות וארגנו אותן יחד, האמת תתגלה מאליה, באופן טבעי. הריאליזם התפתח בתקופה שהעיתונות נפרדה מהמפלגות הפוליטיות ונעשתה מדויקת יותר. במקביל הומצאה שיטת 'הפירמידה ההפוכה', כפי שהעיתונאים כינו אותה, שלפיה העיתונאי מסדר את העובדות מהחשובה ביותר עד החשובה פחות, במחשבה שקהל הקוראים יוכל כך להבין את הדברים באופן טבעי".

אבל אין די ב"כוונות טובות" וב"מאמצים כנים".

לפיכך, הם טוענים, האובייקטיביות העיתונאית אינה העניין. יש להתמקד בתהליך אובייקטיבי ובאמות מידה שקובעות כיצד העיתונאי יאסוף את החדשות, יעבד אותן וידווח עליהן. "ברעיון המקורי... העיתונאי אינו אובייקטיבי, אבל שיטת העבודה שלו יכולה להיות כזאת. המפתח הוא המשמעת השלטת במקצוע, לא הכוונה... רוב האנשים חושבים על אובייקטיביות עיתונאית כמטרה, לא כעל שיטת עבודה. ואזרחים רבים מלגלגים על הכוונה הזאת, מאחר שהם יודעים מעט מאוד על השיטות שעיתונאים משתמשים בהן. אך היום, כמו תמיד, תקפה ההבחנה שהאובייקטיביות כמטרה בלבד אינה מספקת ללא שיטה אחידה ליישמה".12

לא ברור אפוא מדוע קובאץ' ורוזנסטיל עוסקים בהכרח בגיוון במערכת החדשות, אלא אם הם מבינים שאין סיכוי גדול ששיטה אובייקטיבית ואמות מידה לבחינה דקדקנית של החדשות יפעלו במערכת חדשות המאוכלסת באידיאולוגים וחסידי מפלגה זו או אחרת. וכך הכוונות נעשות התכלית. קובאץ' ורוזנסטיל בעצם מודים בכך. אבל גם כך, אם קנה המידה של העיתונות המודרנית נקבע, לפחות חלקית, לפי הגיוון האינטלקטואלי במערכת החדשות, נראה ואולי אף ברור שערוצי החדשות והעיתונאים הם פרוגרסיביים באופן גורף בחשיבתם ובעמדותיהם, ומשותף להם הלך הרוח האידיאולוגי האופייני למפלגה הדמוקרטית בימינו — הלך הרוח הפרוגרסיבי שכילה רבים כל כך ממוסדות התרבות והחברה של האומה במאה שעברה, כפי שהסברתי בפירוט בספרי לגלות מחדש את האמריקניות: והעריצות של הפרוגרסיביות.

פרופ' טים גְרוֹסְקְלוֹז מאוניברסיטת ג'ורג' מייסון, לשעבר מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס, פיתח "שיטה חברתית־מדעית אובייקטיבית" המאפשרת לו לחשב כיצד ההשקפות הפוליטיות הפרוגרסיביות של עיתונאים וכלי תקשורת מעוותות את ההשקפות הטבעיות של האמריקנים. התקשורת "מונעת מאיתנו לראות את העולם כפי שהוא באמת. במקום זאת, אנחנו רואים רק גרסה מעוותת שלו. זה כמו לראות את העולם דרך עדשה שמגדילה את העובדות שהליברלים רוצים שנראה ומכווצת את העובדות שהשמרנים רוצים שנראה. לעדשה המטפורית הזאת יש השפעה לא רק על מה שאנחנו רואים אלא גם על אופן החשיבה שלנו. כלומר, ההטיה בכלי התקשורת אכן גורמת לנו להיות ליברלים יותר, וכך אנו מסוגלים פחות להבחין בהטיה הזו, וכך התקשורת יכולה להעצים את ההטיה, וכך אנו נעשים ליברלים עוד יותר, וחוזר חלילה".13

גרוסקלוז ממשיך: "מערכות החדשות בארצות הברית חד־צדדיות באורח קיצוני. תוצאה אחת של המצב הזה היא מה שאני מכנה בעיה מדרגה ראשונה של מערכת חדשות לא מאוזנת. זוהי העובדה הפשוטה שאם אתם קוראים מאמר בעיתון או צופים בקטע חדשות בטלוויזיה, אתם יכולים להיות בטוחים כמעט שהוא נכתב או הופק בידי ליברל. אבל תוצאה אחרת שאני מכנה בעיה מדרגה שנייה עלולה להיות גרועה יותר. שתי תופעות של הבעיה מהדרגה השנייה הן עקרון הדרת המיעוטים, שלפיו חברי קבוצת הרוב מתייחסים לעיתים אל חברי קבוצת המיעוט כאילו אינם קיימים. ובמקרה שהם בכל זאת נזכרים בכך שקבוצת המיעוט קיימת, הם לעיתים מתייחסים אל חבריה כאילו הם מרושעים או תת־אנושיים".

התופעה האחרת שגרוסקלוז מציג היא "עקרון הגדרת הקיצוניות מחדש" שבה "המונחים 'הזרם המרכזי' ו'קיצוני' מקבלים משמעות חדשה בתוך הקבוצה. כאשר, למשל, הקבוצה ליברלית מאוד, עמדות הזרם המרכזי הדמוקרטי מתחילות להיחשב לעמדות מרכז הקשת הפוליטית כולה, ועמדות שבדרך כלל היו מזוהות עם השמאל הקיצוני נעשות מקובלות".14

המכון האמריקני לעיתונות מזהיר שיש הטיה ש"היה נהוג לכנותה 'עיתונות עדר'. כינוי אחר היה 'חשיבה קבוצתית'. זו עלילה שחבר העיתונאים כולו מדווח וחוזר עליה. מונח מודרני לתופעה הוא נרטיב שולט... נרטיבים שולטים יכולים להפוך למעין מלכודת או שגרת עבודה. העיתונאי בוחר עובדות שתואמות את הנרטיב השולט או ההכללה הרווחת, ומתעלם מעובדות אחרות".15

נבחן כמה ראיות — דיווחים, סקרים ומחקרים — המאששות היטב את הבחנותיו של גרוסקלוז ומאפשרות להעריך את האופי האידיאולוגי והפוליטי של התקשורת המודרנית. העובדות הללו מעוררות שאלות רציניות לגבי הגיוון, האובייקטיביות והניטרליות של הדיווח החדשותי.

מחקר משנת 2014 שערכו הפרופסורים לַארְס וִילְנָאט ודיוויד וִיבֶר מאוניברסיטת אינדיאנה, המבוסס על ראיונות רשת עם 1,080 עיתונאים אמריקנים בסתיו 2013, מגלה שאומנם 50.2 אחוזים מן העיתונאים מזהים את עצמם כעצמאים ו־14.6 אחוזים מזהים את עצמם כ"אחר" (דהיינו, לא דמוקרטים או רפובליקנים), אך שיעור המזהים את עצמם כדמוקרטים היה 28.1 אחוזים לעומת 7.1 אחוזים בלבד שזיהו את עצמם כרפובליקנים.16 "ב־1971, בפעם הראשונה שהסקר נערך (זו הייתה הפעם החמישית שהוא נערך), 25.7 אחוזים מן העיתונאים הנשאלים הצהירו שהם מזהים את עצמם כרפובליקנים".17 נוסף לכך, מהעובדה שכ־65 אחוזים מהעיתונאים מזהים את עצמם כעצמאים פוליטית או כ"אחר" לא משתמע בהכרח שהם חסרי נאמנות פוליטית או השקפה אידיאולוגית שעלולה להדריך את עבודתם העיתונאית או להשפיע עליה. אכן, בעשורים האחרונים בלבד, סקר אחר סקר הראו שכלי התקשורת ליברליים יותר מהציבור כולו.18

סקר שערכו פרופסורים באוניברסיטת אריזונה ובאוניברסיטת A&M טקסס בנובמבר 2018, שבחן 462 עיתונאי כלכלה ובהם יותר מ־70 אחוזים שהיו קשורים לכלי תקשורת כמו הוול סטריט ג'ורנל, הפייננשל טיימס, בלומברג ניוז, אסושייטד פרס, פורבס, הניו יורק טיימס, רויטרס או הוושינגטון פוסט, גילה שגם רוב כתבי הכלכלה הם פרוגרסיבים מבחינה פוליטית. כאשר נשאלו "באופן כללי, כיצד הייתם מתארים את הדעות הפוליטיות שלכם?", תשובתם של העיתונאים הייתה: ליברלי מאוד (17.63 אחוזים); ליברלי במידת מה (40.84 אחוזים); מתון (37.12 אחוזים); שמרן במידת מה (3.94 אחוזים); ושמרן מאוד (0.046 אחוזים). כלומר קרוב ל־60 אחוזים מעיתונאי הכלכלה שנסקרו היו ליברלים ופחות מ־5 אחוזים היו שמרנים.19

המרכז ליושרה ציבורית, ארגון מרכז־שמאל, מדווח ש"החוכמה העיתונאית המקובלת גורסת שעיתונאים ועורכים מתפקדים כשופטים במגרש המשחקים של הפוליטיקה — מבצרים של ניטרליות שנאסר עליהם לצדד בקבוצה האדומה או בקבוצה הכחולה, במילים או במעשים", אך בבחירות לנשיאות ב־2016 "אנשים שהזדהו כעיתונאים, כתבים, עורכי חדשות או מגישי חדשות בטלוויזיה, או היו מעורבים באופן אחר בעבודה בעיתונות, תרמו ביחד יותר מ־396 אלף דולרים למסעות הבחירות של קלינטון וטראמפ. כמעט כל הכסף הזה — יותר מ־96 אחוזים — נתרם לקלינטון: כ־430 עובדי עיתונות תרמו בסך הכול, עד אוגוסט [2016], 382 אלף דולרים למועמדת הדמוקרטית".20

ומה לגבי יחסי גילוי העריות המאפיינים את הקשרים בין עיתונאים לבין הממשל הדמוקרטי הקודם? ב־12 בספטמבר 2013, כתב העת אטלנטיק, כלי תקשורת פרוגרסיבי, דיווח על 24 עיתונאים לפחות שנטשו משרות בתקשורת כדי לעבוד בממשל הנשיא אובמה.

הנה כמה מהאנשים שחשפה כתבת האטלנטיק אֶלְסְפֶט רִיב:

העורך הראשי של טיים, ריק סְטֶנְגֶל, עבר למחלקת המדינה ומונה לתת־מזכיר המדינה לדיפלומטיה ציבורית ויחסי ציבור.

דאגלס פְרַנְץ, שכתב בניו יורק טיימס ובלוס אנג'לס טיימס, מונה לעוזר מזכיר המדינה ליחסי ציבור.

העורך הפוליטי באתר הבוסטון גלוב, גלן ג'ונסון, מונה ליועץ בכיר במחלקת המדינה.

כתב הוושינגטון פוסט סטיבן בָּאר מונה למנהל הלשכה ליחסי ציבור במשרד העבודה.

כתבת הקונגרס של הוושינגטון פוסט, שֶׁיילָה מֵארִי, מונתה למנהלת התקשורת של סגן הנשיא ג'ו בַּיידֶן, ולאחר מכן ליועצת בכירה לנשיא אובמה.

רוזה בּרוּקְס הייתה בעלת טור בלוס אנג'לס טיימס לפני שקיבלה משרה אצל תת־שר ההגנה לענייני מדיניות.

דֵסוֹן תוֹמסוֹן מהוושינגטון פוסט עזב את העיתון כדי לשרת ככותב נאומים לשגריר ארה"ב בבריטניה.

רוברטה בַּסְקִין, בעבר כתבת חוקרת ב־CBS, הצטרפה למחלקת הבריאות ושירותי האנוש כיועצת תקשורת בכירה.

ווֹרֶן בָּס מהוושינגטון פוסט, עורך משנה במדור הפרשנות והדעות אאוטלוק, הצטרף לשגרירה האמריקנית באו"ם דאז, סוזן רייס, בתור מנהל כתיבת הנאומים ויועץ בכיר לענייני מדיניות.

כתב אדיוקיישן ויק דיוויד הוף עבר למשרד החינוך.

המפיקה הפוליטית הבכירה סָשָׁה ג'ונסון מ־CNN הצטרפה למשרד התחבורה, ולאחר מכן מונתה לראש הסגל ברשות התעופה הפדרלית.

ג'יל צוקרמן מהשיקגו טריביון עברה למשרד התחבורה ומונתה למנהלת התקשורת שם.

ריק וייס, שעבד בוושינגטון פוסט, מונה למנהל התקשורת ויועץ אסטרטגי ראשי לענייני מדיניות במשרד הבית הלבן למדע וטכנולוגיה.

כתבת CBS ו־ABC לשעבר לינדה דאגלס הצטרפה למסע הבחירות של אובמה ולאחר מכן מונתה למנהלת התקשורת במשרד הבית הלבן לענייני רפורמת הבריאות.

כתב הניו יורק טיימס אריק דָאשׁ עבר למשרד יחסי הציבור של מחלקת האוצר, וכך עשה גם המפיק אנתוני רֵייס מ־MSNBC.

אָנִיש רָמָאן מ־CNN עבד במסע הבחירות של אובמה ולאחר מכן כתב למענו נאומים.

הכתב לענייני ביטחון לאומי של CNN, ג'ים שׁוּטוֹ, לשעבר איש ABC, היה ראש הסגל של שגריר ארה"ב בסין, גארי לוֹק.

והכתבת לענייני סביבה של סן פרנסיסקו כרוניקל, קֵלִי זִיטוֹ, הצטרפה למשרד יחסי הציבור של הסוכנות להגנת הסביבה.21

ראוי לציין שראש לשכת המגזין טיים בוושינגטון, ג'יי קַרְנִי, מונה למנהל התקשורת של סגן הנשיא ביידן, ולאחר מכן לדובר הנשיא אובמה.

החפץ במשימה בלתי אפשרית יחפש מערכת יחסים מקיפה דומה בין ארגוני תקשורת מובילים רבים כל כך ובין ממשל רפובליקני כלשהו בתקופה האחרונה. נוסף לכך, מה לגבי קשרי משפחה בין העיתונות ובין ממשל אובמה? ב־12 ביוני 2013, פּוֹל פַרְהִי מהוושינגטון פוסט גילה את הדבר הבא: "נשיא חדשות ABC בן שֶׁרְווּד... הוא אחיה של אליזבת שרווד־רַנְדֶל, יועצת בכירה לענייני ביטחון לאומי של הנשיא אובמה. מקבילו ב־CBS, נשיא חטיבת החדשות דיוויד רוֹדְס, הוא אחיו של בנג'מין רודס", סגן היועץ לביטחון לאומי לענייני תקשורת אסטרטגית. "סגנית ראש לשכת CNN בוושינגטון, וירג'יניה מוֹזְלִי, נשואה לטום נַיידְס, סגן מזכיר המדינה בכהונתה של הילרי רודהם קלינטון. אשתו של דובר הבית הלבן ג'יי קרני היא קלייר שִׁיפְּמָן, כתבת ABC ותיקה. וכתבת הבית הלבן [של NPR] ארי שָׁפִּירוֹ נשואה לעו"ד מייקל גוֹטְלִיב, העובד במשרד היועץ המשפטי של הבית הלבן". מי שהייתה מנהלת התקשורת של סגן הנשיא ביידן, "שיילה מארי... נשואה לניל קינג, מהכתבים הפוליטיים הבכירים של הוול סטריט ג'ורנל".22 אף על פי כן, פרהי מצטט בכירים בתקשורת המתעקשים שקיימות מגבלות רבות ומגוונות שנועדו למנוע ניגודי עניינים.

יש גם פקידים דמוקרטיים לשעבר שעובדים כעת בתקשורת, ולחלקם קשרי משפחה ארוכי שנים במפלגה הדמוקרטית. למשל:

כריס מָתְיוּס מ־MSNBC עבד בעבר, בין השאר, אצל הנשיא ג'ימי קַרְטֶר ויושב ראש בית הנבחרים הדמוקרטי טִיפּ אוֹנִיל.

כריס קוּאוֹמוֹ מ־CNN הוא אחיו של המושל הדמוקרטי של ניו יורק, אנדרו קואומו.

ג'ייק טָפֶּר מ־CNN עבד אצל אשת הקונגרס הדמוקרטית מרג'ורי מַרְגוֹלִיס־מֶזְוִוינְסְקִי ובחברה לפיקוח על נשק אישי.

אביה של קוּקִי רוֹבֵּרְטְס מ־ABC היה הֵייל בּוֹגְז, מנהיג הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים.

כמובן, ג'ורג' סְטֵפָנוֹפּוֹלוֹס מרשת ABC עבד בממשל הנשיא ביל קלינטון.

יש גם אחרים, כולל כמה רפובליקנים, אבל הרשימה מאפשרת להתרשם מהקרבה השוררת בין כלי התקשורת בוושינגטון הבירה ובין המפלגה הדמוקרטית.

יש גם השפעות אחרות על הדיווח העיתונאי, כולל "בועה גיאוגרפית". פוליטיקו, אתר תקשורת פרוגרסיבי, מציין ש"התקשורת הלאומית אכן עובדת בתוך בועה", ולטענתו "זהו דבר שלא היה נכון עד 2008. והבועה מקצינה והולכת. הבועה, שמרוכזת בחוף המזרחי ובחוף המערבי, היא גיאוגרפית וגם פוליטית. אם אתה עיתונאי פעיל, יש סיכוי סביר שאתה לא רק עובד במחוז שתומך בקלינטון, אלא גם גר באחד מהמחוזות האמריקניים התומכים בקלינטון יותר מכול". ג'ק שֶׁייפֶר וטָאקֶר דוֹהֶרְטִי מייחסים את הבועה לדעיכה בעסקי העיתונות ולעלייה בדיווחי החדשות המקוונים, וכותבים ש"זהו לא רק שינוי במדיום. זהו גם שינוי חברתי־פוליטי קיצוני. משרות בעיתונות קיימות בכל רחבי המדינה, אך לא כך משרות ברשת: כיום, 73 אחוזים מכל משרות עיתונות הרשת מרוכזות בפרוזדור בוסטון, ניו יורק, וושינגטון וריצ'מונד, או ברצועת הסהר בחוף המערבי, מסיאטל לסן דייגו והלאה לפניקס. אזור שיקגו, מרכז תקשורת מסורתי, מחזיק ב־5 אחוזים מן המשרות, ו־22 האחוזים הנותרים מפוזרים על פני שאר ארה"ב. כמעט כל הצמיחה הניכרת בפרסום תוכן עיתונאי באינטרנט מתחוללת מחוץ ללב המדינה, במספר קטן של מחוזות עירוניים שכולם תמכו בקלינטון. אז כשחברים שמרנים משתמשים ב'תקשורת' כמילה נרדפת ל'אזורי החוף' ול'ליברלי', הם לא ממש מפספסים".

שייפר ודוהרטי מסיקים ש־"90 אחוזים בקירוב מכל המועסקים בעיתונות הרשת עובדים במחוז שקלינטון ניצחה בו, ו־75 אחוזים מהם גרים במחוז שהיא ניצחה בו בהפרש של יותר מ־30 אחוזים. כאשר מוסיפים לכך את הירידה במספר המשרות העיתונאיות, 72 אחוזים מהמועסקים בעיתונות הרשת או בעיתונים המודפסים עובדים במחוז שקלינטון ניצחה בו. לפי הנתונים האלה, כמובן, קלינטון הייתה המועמדת של התקשורת הארצית... האנשים שמדווחים, עורכים, מפיקים ומפרסמים חדשות אינם יכולים שלא להיות מושפעים — מושפעים במידה רבה — מסביבתם".23

לנוכח המחקרים והניתוחים הללו, האם אפשר עדיין לומר שעיתונאים יכולים בכל זאת להתעלם מהלך הרוח הפרוגרסיבי שלהם ומנאמנותם הפוליטית, בעודם חותרים אחר האמת החדשותית באורח אובייקטיבי וחסר פניות?

האם זו עדיין מטרה, בעיתונות המודרנית?

מחקר שנערך לאחרונה במרכז שׁוֹרֶנְסְטִין הבלתי מפלגתי לתקשורת, פוליטיקה ומדיניות ציבורית, בבית הספר על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד, טוען שלא — ובוודאי לא בכל הקשור בנשיאותו של דונלד טראמפ. ב־18 במאי 2017 המרכז פרסם ניתוח מקיף של הסיקור התקשורתי במאה הימים הראשונים של ממשל טראמפ. בין המסקנות:

התקפותיו של טראמפ על העיתונות מכוונות כלפי מה שהוא מכנה "תקשורת המיינסטרים". שש משבע מערכות החדשות האמריקניות במחקר שלנו — CBS, CNN, NBC, הניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל והוושינגטון פוסט — הן בין אלו שהוא תקף במפורש. כל השש תיארו את מאה הימים הראשונים של טראמפ בנשיאות במונחים בלתי מחמיאים. הסיקור התקשורתי של CNN ו־NBC היה חסר רחמים יותר מכל השאר — הדיווחים השליליים על טראמפ עלו במספרם על הדיווחים החיוביים ביחס של 13 ל־1 בשתי הרשתות. שיעור הסיקור השלילי של נשיאותו של טראמפ ב־CBS הגיע גם הוא ליותר מ־90 אחוזים. שיעור הסיקור השלילי של טראמפ בניו יורק טיימס עבר את רף 80 האחוזים (87 אחוזים של דיווחים שליליים), וכך גם בוושינגטון פוסט (83 אחוזים). הוול סטריט ג'ורנל נמצא מתחת לרמה הזאת (70 אחוזים), פער שאפשר לייחס במידה רבה לכך שהג'ורנל עוסק לעיתים קרובות יותר, ובגישה אוהדת יותר, בנושאים כלכליים. רשת פוקס הייתה ערוץ החדשות היחיד שטראמפ הצליח איכשהו להתקרב בו לאזור החיובי — 52 אחוזים מדיווחי החדשות בפוקס היו בעלי נימה שלילית ברורה, ו־48 אחוזים היו חיוביים. הסיקור של פוקס היה שלילי ב־34 אחוזים פחות מהממוצע בשש מערכות החדשות האחרות... הסיקור של טראמפ במאה הימים הראשונים של ממשלו לא היה שלילי רק במונחים כלליים. הוא היה שלילי בכל הממדים. לא היה נושא עיקרי אחד שההתייחסות לטראמפ בהקשר אליו הייתה חיובית יותר מאשר שלילית.24

הממצאים הללו, במיוחד אלה המתייחסים לרשת פוקס, מעידים על משהו. הביקורת הרווחת כלפי רשת פוקס, במיוחד מצד מתחרותיה בתקשורת, היא שהרשת מגויסת למען טראמפ. אומנם כמה מן המנחים והתוכניות בפוקס מפגינים תמיכה בנשיא יותר מאחרים — וההבחנה בפוקס בין תוכניות חדשות לתוכניות דעה מסומנת בקווים ברורים יותר מאשר ב־CNN וב־MSNBC — אך הנתונים שאסף מרכז שורנסטין מעידים שככלל, הסיקור בפוקס מאוזן הרבה יותר מאשר בערוצי חדשות אחרים, שהם שליליים באורח גורף.

הקביעה הזו יכולה להפתיע בהתחשב בכתבות על פוקס שפורסמו בעיתונות הכתובה והמשודרת, המציגות את הסיקור ברשת כבלתי הוגן ובלתי מאוזן. אכן, פוקס, מנהליה ומנחי התוכניות בה הם תכופות מטרה לביקורת מצד גופי תקשורת אחרים, כמו הניו יורקר, ואניטי פייר, הניו יורק טיימס, הוושינגטון פוסט, פוליטיקו, CNN, MSNBC ועוד. נדמה שעיתונאים ופרשנים פרוגרסיבים בערוצי החדשות האלה עסוקים באובססיביות בירידה במעמדה הציבורי וביוקרתה של רשת פוקס, ואפילו מקדמים חרם מסחרי נגד מנחים ותוכניות ברשת. הסיבה נראית ברורה: רשת פוקס קוראת תיגר על האחידות האידיאולוגית והפוליטית של כלי התקשורת האחרים, המסקרים את טראמפ באופן "בלתי אוהד בכל הממדים".25

מרכז שורנסטין מספק עצה חכמה למערכות החדשות ולעיתונאים. "ראוי שעיתונאים יבלו פחות זמן בוושינגטון ויותר זמן במקומות שבהם מדיניות משפיעה על חייהם של אנשים. אם היו נוהגים כך בתקופת מערכת הבחירות, הם לא היו מפספסים את הסיפור שהוביל לניצחונו של טראמפ — את דעיכת החלום האמריקני של מיליוני אנשים פשוטים. אבל נרטיבים מהסוג הזה אינם בהכרח סיפור כאוב. אמריקה כעת היא חברה מסוכסכת בהיבטים אחדים, אבל אינה חברה הרוסה, והמחלוקות בוושינגטון עמוקות יותר מאלו שמחוצה לה".26

לשם השוואה, ב־28 באפריל 2009 פרסם מרכז המחקר פְּיוּ את מחקרו על דיווחי התקשורת במאה הימים הראשונים של ממשל אובמה. מרכז פיו דיווח ש"הנשיא ברק אובמה נהנה מסיקור תקשורתי שהיה באורח ניכר חיובי יותר מהסיקור שזכו לו ביל קלינטון או ג'ורג' בוש בחודשיהם הראשונים בבית הלבן... בסך הכול, בערך ארבעה מכל עשרה פריטים שעסקו באומבה — ידיעות, מאמרי מערכת ומאמרי פרשנות — היו בעלי נימה חיובית, בהשוואה ל־22 אחוזים בממשל בוש ו־27 אחוזים בממשל קלינטון, באותה קבוצה של שבעה ערוצי חדשות ארציים במהלך החודשיים הראשונים בתפקיד, לפי מחקר שערך המיזם למצוינות עיתונאית של מרכז המחקר פיו. המחקר מצא ששיעור הדיווחים החיוביים על אובמה עלה על שיעור הדיווחים השליליים ביחס של שניים לאחד (42 אחוזים לעומת 20 אחוזים), ו־38 אחוזים מן הדיווחים היו ניטרליים או מעורבים".27

יש דוגמאות רבות נוספות המעידות על העדפותיה הפוליטיות והאידיאולוגיות הפרוגרסיביות של התקשורת, ובהן מחקרים וסקרים המראים עד כמה הדבר נפוץ.28 עם זאת, במקרים רבים העובדות התומכות בטענה הזאת נענות בביטול, בהכחשה, בפרשנות שמשנה את משמעותן או בהצדקה. אך העובדות חד־משמעיות. אכן, בחוגים נרחבים שליחותם האידיאולוגית של ארגוני חדשות ושל עיתונאים אינה מחתרתית עוד. מחויבותם הפוליטית ושליחותם גלויים וחד־משמעיים.

למשל, פרופ' ג'יי רוֹזֶן מאוניברסיטת ניו יורק הוא ממובילי התומכים ברעיון של מה שמכונה עיתונות ציבורית או אזרחית — כלומר, תנועה של עיתונות אקטיביסטית מוכוונת מטרה ומבוססת קהילה, המתפשטת בחדרי החדשות של אמריקה זה כמה עשורים. כמבקר חריף של המועמד לנשיאות דאז דונלד טראמפ, רוזן כתב בוושינגטון פוסט: "תארו לעצמכם מועמד שמעוניין בהגברת הבלבול הציבורי לגבי עמדותיו, כדי שהמצביעים יחדלו ממאמציהם להישאר מעודכנים ובמקום זאת יצביעו בהסתמך על תחושותיהם הבסיסיות בלבד. בתנאים כאלה, האם השאלה 'היכן אתה עומד, אדוני?' משרתת את מטרות העבודה העיתונאית, או שהיא מעמידה את מציג השאלה במקום שיועד לו בתוכניתו הכאוטית של המועמד? אני יודע מה אתם חושבים, עיתונאים: 'מה אתה רוצה שנעשה? האם עלינו להפסיק לדווח על מועמדים לנשיאות מן המפלגות הגדולות? זה יהיה חסר אחריות'. זה נכון. אבל תגובה כזאת חוסמת כל ויכוח תבוני. מאחורי כל פעולה מקובלת של סיקור חדשותי במערכת בחירות עומדות הנחות יסוד לגבי התנהגותם של מועמדים. אני רוצה להציג את השאלה: האם הנחות היסוד הללו עדיין תקפות? טראמפ אינו מתנהג כמועמד נורמלי. הוא מתנהג כמי שאינו מחויב. בתגובה לכך גם על העיתונאים להיות צפויים פחות. עליהם למצוא מענה חדשני. עליהם לעשות דברים שמעולם לא עשו קודם. ייתכן שעליהם אפילו לזעזע אותנו".

"ייתכן שמותגי התקשורת יידרשו לשתף פעולה באופן שלא הכרנו בעבר", רוזן הוסיף. "אולי הם יצטרכו לתקוף את טראמפ בעוצמה שלא נראתה בעבר. ייתכן שיהיה עליהם להסתכן בשבירת כללי ההגינות בראיונות ולסבול מבוכה מייסרת. והקשה מכול, יהיה עליהם להסביר לציבור שטראמפ הוא מקרה מיוחד שהכללים הרגילים אינם תקפים לגביו".29

דיווחי החדשות על המועמד טראמפ, על הנשיא טראמפ, על ממשל טראמפ ועל תומכי טראמפ מרמזים בהחלט שגישתו האקטיביסטית של רוזן לעיתונות ציבורית או אזרחית רכשה לה אחיזה איתנה בחדרי החדשות ובקרב העיתונאים המודרניים. אך אפשר להבחין בה טוב יותר כשבוחנים מאילו נושאים התקשורת מתעלמת, על אילו היא מדווחת, ועל אילו היא מדווחת שוב ושוב, וכן כשבוחנים כיצד מדווחים עליהם וכיצד בוחרים במהלך הדיווח "מומחים" או פקידי ציבור שיתמכו בעמדות מסוימות, וכן הלאה.

לפני 25 שנה, המורה והעיתונאית אָלִישָׁה שֵׁפַּרְד הסבירה שגישתו של רוזן לעיתונות ול"מטרה של עיתונות ציבורית — המכונה גם עיתונות אזרחית, עיתונות של שירות ציבורי, או דיווח נתמך קהילה — דוגלת ב'חידוש הקשר' בין האזרחים לעיתוניהם, לקהילותיהם ולתהליך הפוליטי, כאשר תפקידם של העיתונים אינו שונה מתפקידו של פעיל קהילתי. לפי בשורת העיתונות הציבורית, עבר זמנה של הפסיביות המקצועית; אקטיביזם הוא אופנתי. ניתוק אינו מקובל, השתתפות כן...".30

בזמנו אמר מרווין קַאלְבּ, מנהל מרכז שורנסטין ועיתונאי לשעבר: "אני חושב שהתנועה הזאת היא אחת מהחשובות ביותר בעיתונות האמריקנית זה זמן רב. התופעה הזאת אינה הבזק חולף. זה משהו שכנראה מכה שורשים עמוקים בעיתונות האמריקנית, ויש לבחון אותו בעיון רב". קאלב המשיך והזהיר: "לדעתי, עיתונאי שהופך לפעיל חורג מגבולות אחריותו המסורתית. כאשר העיתונאי ממש מחולל את השינוי ולאחר מכן מסקר אותו, איני בטוח יותר לגבי יכולתו לשמור על איכויות מסורתיות כמו ריחוק, אובייקטיביות, קשיחות... כל העניין בעיתונות האמריקנית היה תמיד ריחוק ממקורות הסמכות באופן שמאפשר ניתוח ביקורתי".31

רוזן ופעילים חברתיים כמותו העוסקים בעיתונות ציבורית ואזרחית דוחים את אמות המידה ואת המושגים המסורתיים של עיתונות חופשית לטובת גישה רדיקלית לדיווח החדשות, שלפיה התקשורת היא כלי חיוני בשירות התנועה הפרוגרסיבית. הם שואלים רעיונות מהפילוסופיה של אנשים כמו הסוציולוג אמיתי עציוני. עציוני מתאר את גישתו כ"אנשים שמחויבים ליצירת סדר מוסרי, חברתי וציבורי חדש, המבוסס על קהילות מתחדשות, בלי להתיר טהרנות ודיכוי".32

אך הפילוסופיה של עציוני, מסריו וכתביו של רוזן והשיטות של עיתונאים במערכות החדשות ברחבי אמריקה, במתכוון ושלא במתכוון, בעצם מאמצים את תפיסת תפקידה של העיתונות כפי שניסח אותה ג'ון דְיוּאִי כמעט מאה שנה לפני כן. אכן, אפשר בצדק להתייחס אל דיואי, אחד האינטלקטואלים הפרוגרסיבים המוקדמים המשפיעים ביותר באמריקה, כאל אחד מן האבות המייסדים של העיתונות המודרנית. שהרי ברור לחלוטין שהתנועה הפרוגרסיבית לא הייתה יכולה להתעלם מקיומה של תקשורת ההמונים, הכלי החשוב ביותר לקידום תוכניתה האידיאולוגית הכבירה: התנתקות רדיקלית ממורשתה, מתרבותה ומיסודה של אמריקה, ובמיוחד מעקרון החירות האישית והשוק החופשי (מכאן הדגש על "קהילתיות").

דיואי הכריז: "כאשר... אני אומר שהיעד הראשון של הליברליזם המתחדש הוא החינוך, אני מתכוון שמשימתו היא לסייע ביצירת הרגלי חשיבה ואופי — דפוסים שכליים ומוסריים — התואמים כמעט לגמרי את ההתרחשויות בפועל. אני חוזר ואומר, הפיצול בין האירועים ובין אופני ההשתוקקות, החשיבה והמימוש של רגש ומטרה הוא הגורם הבסיסי למבוכת הרוח ולשיתוק הפעולה. המשימה החינוכית לא תושלם רק בעבודה על רוחו של האדם, ללא פעולה שמביאה שינוי בפועל במוסדות החברה. המחשבה שאפשר לשנות נטיות ועמדות רק באמצעים 'מוסריים', שאנו מפרשים כמשהו שמתחולל אך ורק בפנימיותם של בני אדם, היא עצמה אחד מהדפוסים הישנים שיש לשנותם. חשיבה, השתוקקות ומטרה מקיימות יחסי קח ותן בלתי פוסקים עם התנאים הסובבים אותן. אבל חשיבה החלטית היא הצעד הראשון לשינוי הפעולה, שבעצמו יקדם את השינוי הדרוש בדפוסי הרוח והאופי".

"בקיצור", אמר דיואי, "הליברליזם חייב להפוך עכשיו לרדיקלי, והכוונה היא לתפיסה 'רדיקלית' של ההכרח בשינויים יסודיים באופן הארגון של המוסדות ובפעילות תואמת שתממש את השינויים האלה. התהום הפעורה בין מה שהמצב הקיים מאפשר לבין המצב הקיים כפי שהוא רחבה עד כדי כך שאי אפשר לגשר עליה בצעדים הדרגתיים שננקטים באופן נקודתי".33

ה"ליברליזם" הזה, שאומנם נטען שהוא מייצג את הקהילה ואת העם, הוא ההפך מכך. לציבור אין דרך מעשית להשפיע על תוכן החדשות והדיווח שהוא מקבל. מעבר לכך, האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, בעודה טוענת שהיא מציבה את האנשים במרכז, בעצם מהללת את חוכמתם של מתכננים ואנשי מנגנון מומחים, ואת יישומם של מודלים מדעיים וגישות להתנהגות האנושית דרך קבלת החלטות ריכוזית. התפיסה הזו בוטאה היטב ב־1922 בפי איש החדשות והפרשן רב ההשפעה וולטר ליפְּמן, בספרו הקלאסי דעת הקהל. בזמנו היה ליפמן סוציאליסט מאוכזב שהתפכח יותר ויותר מאשליותיו לגבי הציבור. לכן, כמו הרבה פרוגרסיבים, הוא האמין שמקורה של הבעיה הוא אי יכולתם של האזרחים בחברה מודרנית מורכבת להבין את המתחולל, ואז לדון בכך ולהגיב בפעולה רציונלית.

ליפמן כתב שהבנת האירועים בעולם מורכבת מדי לאנשים חסרי תשומת לב או טרודים, המרוכזים בחייהם ובמטרותיהם: "מידת תשומת הלב קטנה במידה רבה מהדרוש לכל יוזמה המניחה שכל אזרחי המדינה, לאחר שהקדישו את זמנם לקריאת כל הפרסומים של כל סוכנויות הידיעות, יהיו ערניים, מיודעים ונלהבים מספיק בכל הקשור במגוון תחומים שאינם משתלבים לעולם לכדי עיקרון נרחב כלשהו. אני עצמי איני מקבל את ההנחה הזאת. סוכנות הידיעות היא קודם כול מכשיר העומד לרשות איש הפעולה, הנציג הפוליטי הממונה על קבלת ההחלטות, העובד במקום עבודתו, ואם היא אינה מסייעת להם היא לא תסייע לאיש בסופו של דבר. אבל במידה שהיא אכן מסייעת בידם להבין את הסביבה שהם עובדים בה, היא מסייעת למעשיהם להיראות. בכך הם אכן נעשים אחראיים ביחסם אל הקהל הרחב".34

ליפמן טען שיש לסמוך על המומחים, בפעילותם היומיומית, שישפרו את החברה: "המטרה היא אפוא לא להעמיס על כל אזרח את חוות דעתם של המומחים בכל השאלות העומדות על הפרק, אלא להעביר את העומס הזה מן האזרח אל המנהל האחראי. למערכות חדשות יש ערך, כמובן, כמקור לאספקת מידע כללי ולצורך בדיקת מהימנותה של העיתונות היומית. אבל זהו עניין משני. השימוש האמיתי של מערכת חדשות הוא הסיוע לממשלה ייצוגית ולממשל, במדיניות ובתעשייה. הדרישה לסיועם של כתבים מומחים בדמותם של רואי חשבון, סטטיסטיקאים, מזכירות וכדומה אינה באה מן הציבור אלא מאנשים שעוסקים בעסקי הציבור ואינם יכולים עוד לעשות זאת שלא על סמך ידע מקצועי. במקור ובאופן אידיאלי, העיתונות היא מכשיר שמאפשר לשפר את העיסוק בענייני הציבור, ולא מכשיר שמאפשר ידיעה טובה יותר לגבי מידת הליקויים בניהול ענייני הציבור".35

ליפמן הדגיש שתהליך הניתוח והסינתזה שעורכים המומחים הוא שמאפשר לאזרחים להבין את המציאות. "רק אם ידרוש שהבעיות לא יגיעו לפתחו אלא אם עברו תהליך מסוים לפני כן, יוכל האזרח העסוק של המדינה המודרנית לקוות שיהיה באפשרותו להתמודד איתן באופן תבוני. שהרי הנושאים, כפי שמציג אותם בעל העניין, תמיד מכילים סדרת עובדות מורכבת, מנקודת מבטו, מוקפת בגוש שמנוני גדול של ביטויים עמוסי רגש. בהתאם לאופנה הרווחת, הוא יֵצא מחדר הישיבות כשהוא מתעקש שהתוצאה שהוא רוצה היא מושג מרומם נפש כמו צדק, רווחה, אמריקניות, סוציאליזם. בנושאים כאלה אפשר לעיתים לעורר את האזרח שמחוץ לחדר לכדי פחד או הערצה, אבל אף פעם לא לכדי שיפוט. לפני שיוכל לעשות משהו עם הטיעון, יש להרתיח ולמוסס את השומן העוטף אותו".36

כפי שיכולים להעיד צרכני חדשות רבים, האליטיזם המתנשא הזה, מאפיין בסיסי של הגישה הפרוגרסיבית, נפוץ בגישותיהם של עיתונאים, וללא ספק באווירה של מערכות החדשות בכל הערוצים.

פרופ' צ'רלס קַסְלֶר ממכללת קְלֶרְמוֹנְט מֵקָנָה וממכון קלרמונט מסכם כך את המהפך שעברה התקשורת: "בתחילת המאה העשרים העיתונות החלה לחשוב על עצמה כעל מקצוע. במאה התשע־עשרה עיתונים צמחו מתוך מפלגות פוליטיות. כעת התעוררה רוח בלתי מפלגתית, עצמאית, מונחית מומחיות ומודרכת על פי דוגמת מדעי החברה החדשים, בגישה פילוסופית־היסטורית או בגישה מדעית יותר. שני המתכונים באו מאותו מטבח אקדמי, ולכן היה סביר לגלות שמתקני החברה הרציניים, האידיאליסטים והפרוגרסיבים וחוקרי המציאות החברתית הקרים והמדעיים מגויסים לטובת אותן מטרות פוליטיות".

קסלר הוסיף: "גם העיתונות החדשה התבגרה בעודה רואה בעצמה ליברלית ו'אובייקטיבית' בעת ובעונה אחת. היא הייתה אובייקטיבית בכך שידעה להפריד בין עובדות לערכים: היא דיווחה על עובדות, אך הגבילה את הערכים לעמודי הדעות. אבל האובייקטיביות או המדעיות הללו הן עצמן ערך ליברלי. ליברלים מכל הגוונים כמעט היו בטוחים שהעובדות הנבדלות הללו יצטרפו מתישהו לכדי 'היסטוריה', עובדת־על שתוכיח את גרסת הקִדמה הפרטית שלהם ולפיכך גם את ערכיהם... העמוד הראשי ועמוד הדעות היו מתואמים בסופו של דבר".37

רוזן, שאינו בוטח בתבונתם ובחוכמתם של אחיו האזרחים, מתעקש על הדרכתם ותמרונם בידי העילית בתקשורת: "אם אנו מניחים שהציבור קיים 'שם בחוץ' פחות או יותר בשלמותו, אזי קל לנסח את משימתה של העיתונות: ליידע אנשים לגבי מה שנעשה בשמם ובקרבם. אבל נניח שקיומו של הציבור שברירי יותר. לעיתים הוא יכול להיות ערני ומעורב, אבל לעיתים קרובות לא פחות הוא נאבק בלחצים אחרים — ובהם לחציו שלו — שיכולים בסופו של דבר לנצח. התעלמות מענייני הציבור היא אולי בין הלחצים הפשוטים יותר, ואטומיזציה של החברה היא אחד המורכבים. הציבור חלש מההון, הקשיים מכריעים אותו, התשישות משתלטת עליו, תשומת הלב מתפוגגת, הציניות עולה על גדותיה. ציבור שמתקיים באופן השברירי הזה מרמז שמשימתה של העיתונות היא אחרת: לא רק ליידע ציבור שעשוי להתקיים ועשוי שלא להתקיים, אלא לשפר את הסיכוי שהציבור הזה אכן יתקיים כציבור ולא רק כאוסף יחידים. ג'ון דיואי, מגיבוריי המוקדמים, הציע דבר דומה בספרו הציבור ובעיותיו מ־1927".38

נדמה שרוזן מתייחס להשקפתו של דיואי על העיתונות כמעניקת "משמעות" — "התוצאות החברתיות" של המידע. דיואי כתב ש"'חדשות' פירושן משהו שאך זה התרחש, ושהוא חדש פשוט משום שהוא חורג מהישן והרגיל. אבל משמעותו תלויה ביחסיו עם מה שהוא מייבא, בתוצאות החברתיות שלו". לפיכך, דיווח על אירועים במנותק מהקשרם החברתי, ומיחסיהם לעבר כחלק מרצף, מבודד אותם מהקשרים שלהם. "אפילו אם מדעי החברה כמנגנון מחקר ייעודי היו מתקדמים יותר משהם כעת", המשיך דיואי, "הם יהיו חסרי אונים יחסית בהכוונת הדעות בנושאים שהם מעניינו של הציבור, כל עוד הם נותרים הרחק מיישומם הבלתי פוסק באיסוף ה'חדשות' ובפרשנותן מדי יום. מנגד, כלי המחקר החברתי יהיו מסורבלים כל עוד הם מעוצבים במקום ובתנאים מרוחקים מהאירועים המתחוללים בהווה".39

שוב נמצאנו למדים, אם כן, שחדשות אמיתיות הן מידע משולב בתיאוריה חברתית פרוגרסיבית.

העיתונאי לשעבר מתיו פְּרֶסמן, מרצה בכיר באוניברסיטת סִיטוֹן הוֹל, מציג טיעון מורכב יותר התומך בנטישת העיתונות המבוססת על עובדות לטובת אקטיביזם חברתי. הוא טוען ש"בעיני כמה פרשנים, המאפיין השליט של העיתונות האמריקנית הוא הטיה ליברלית. אבל זה לא מדויק, משום שמשתמעת מכך תופעה מכוונת של עיוות החדשות או התעלמות מוחלטת מההשפעות הפוליטיות של הסיקור. מה שמגדיר באמת את העיתונות האמריקנית בימינו הוא מערכת ערכים הקובעת את השיפוט החדשותי. היא כוללת ערכים פוליטיים: אי אמון בבעלי ההון ובבעלי העוצמה, אהדה למנושלים, אמונה באחריותה של הממשלה לטפל בליקויים חברתיים. יש ערכי עיתונות: האמונה שעיתונאים חייבים לנתח את החדשות, חייבים לשרת את הקוראים שלהם, חייבים לחתור לאיזון. הערכים האלה לא עוצבו כדי לשרת סדר יום אידיאולוגי כלשהו, אך הם מסייעים ביצירת מוצר חדשותי משביע רצון יותר למי שנמצאים במרכז המפה הפוליטית ובשמאלה יותר מאשר לאלה שמימין".40 פרסמן טוען שכתוצאה מאירועים איומים כלשהם בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, עיתונאים לא יכולים עוד פשוט לדווח חדשות כחדשות אובייקטיביות, ללא פרשנות שמושפעת מערכים פרוגרסיביים.

במילים אחרות, עיתונאים אינם אמורים לחפש עובדות ולדווח עליהן כחדשות, אלא להעביר את סדר העדיפויות שלהם באיסוף העובדות, ואת העובדות עצמן, דרך מסננת של אידיאולוגיה פרוגרסיבית שתיתן להן משמעות ומטרה. כמובן, המשמעות או המטרה מקדמות במקרה את המדיניות וסדר היום הפוליטי הפרוגרסיביים. מכיוון שהגישה הזאת מחריגה את הערכים הפוליטיים והמוסריים של אוכלוסייה אמריקנית גדולה, אי אפשר לממש אותה ללא משוא פנים, כפי שטוען פרסמן. לכל היותר אפשר לומר שהיא נטולת משוא פנים, אך בפועל טענה כזאת היא אווילית ובלתי אפשרית. הדבר מסביר את בלעדיותה המוחלטת כמעט של ההטיה האידיאולוגית בדיווחי החדשות בימינו. הם מוטים לעיתים קרובות מדי. הם מודרכי מדיניות לעיתים קרובות מדי. וזה, לפיכך, "משביע רצון יותר בעיני המרכז־שמאל".

פרסמן מסביר את מה שהיה, להשקפתו, מצבה העגום של העיתונות לפני מאה שנה. "מאז שעיתונים אמריקניים חשובים החלו לאמץ את אידיאל האובייקטיביות בשנות העשרה והעשרים של המאה העשרים, הם אפשרו רק למעט עיתונאים נבחרים לפרש את החדשות: כותבי מאמרי מערכת, כותבי טורי דעה, והכותבים במוספי יום ראשון המיוחדים... עיתונאי ימי החול, לעומת זאת, היו אמורים להיצמד לשאלות הענייניות: מי, מה, מתי, היכן וכיצד. שאלת ה'מדוע' הייתה מחוץ לתחומם. אך לצד הדיווח הפרשני, הדברים הללו החלו להשתנות".

לאחר מכן, איתור האמת האובייקטיבית ומסירתה הלאה כחדשות לא היו עוד כוונתו ומטרתו של העיתונאי. את מקומן תפסו "דיווח פרשני" דרך עדשות פרוגרסיביות. "התנועה לעבר הפרשנות", פרסמן מסביר, "החלה בשנות החמישים ונמשכת היום, והיו לה השפעות מרחיקות לכת. היא גרמה לעיתונאים להגדיר מחדש את מושג האובייקטיביות, עוררה אי אמון ציבורי כלפי התקשורת ושינתה את מאזן הכוחות בארגוני חדשות מן העורכים לכתבים. אבל בהתחלה — כמו כל שינוי עמוק בארגונים גדולים ומבוססים — זה היה פשוט ניסיון להתמודד עם התחרות", דהיינו עם הרדיו, לאחר מכן הטלוויזיה, וכעת הרשת".41

לפיכך, כאשר צרכן החדשות קורא, שומע או רואה הטיה פרוגרסיבית ואפילו פוליטיקה מפלגתית בעיתונות שנראית כאילו היא מיישרת קו עם הצהרותיהם וקווי מדיניותם של אנשי המפלגה הדמוקרטית ושל פקידים דמוקרטים, בהתאם לקווי המתאר של האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, הוא לא שוגה בדמיונות.

עשר שנים לפני שפרסמן כתב את טענותיו, כתב הוושינגטון פוסט לשעבר תומס אֶדְסָל היה בוטה ומרחיק לכת עוד יותר בטיעון הזה. אדסל הצהיר ש"העיתונות צריכה להכיר בליברליות שלה — ואז להתמודד איתה, לאתגר אותה ולתת עליה דין וחשבון". "עיתונות המיינסטרים היא ליברלית. פעם, לפני 1965, עיתונאים היו תערובת של בני מעמד הפועלים ובוגרי קולג' כושלים שלא התאימו למטות התאגידים או לפקולטות לתיאולוגיה. מאז התנועה לזכויות האזרח והתנועה לזכויות הנשים, מלחמת התרבות ופרשת ווטרגייט, קהל העיתונאים במוסדות כמו הוושינגטון פוסט, ABC, NBC, CBS, הניו יורק טיימס, הוול סטריט ג'ורנל, טיים, ניוזוויק, הלוס אנג'לס טיימס, הבוסטון גלוב וכן הלאה היו ברובם חברים 'חדשים' או 'יצירתיים' בעילית הליברלית — גברים ונשים משכילים הנוטים לתמוך בזכות להפלה, בזכויות האישה, בזכויות האזרח ובזכויות ההומוסקסואלים. על פי רוב, דמויות כמו ביל אוֹרַיילִי, גְלֶן בֶּק, שׁוֹן הָאנִיטִי, פָּט רוֹבֶּרְטְסוֹן או ג'רי פוֹלְוֶול לא ראויים בעיניהם אפילו לבוז".42

כמובן, אדסל צודק לגבי הבוז שרוחשת העיתונות המודרנית כלפי שמרנים באופן כללי. אבל היחס הזה הוא יותר מבוז. הוא מגיע לכדי עוינות גלויה למוסדות תקשורת שמרניים, כמו תוכניות אירוח שמרניות ברדיו או רשת פוקס ניוז, שאינה מזהה את עצמה כערוץ חדשות שמרני אלא כרשת תקשורת נון־קונפורמיסטית שהמוטו שלה הוא "הוגנת ומאוזנת". יותר מכך, הלך רוחה הפרוגרסיבי וגישתה הפרשנית של התקשורת גורמים לכך שהעיתונות, כפי שאפשר לצפות, מטילה ספק בכל נורמה תרבותית, מסורתית ומוסדית כמעט, שהרי היא מתפקדת עכשיו כענף של המפעל האידיאולוגי והפוליטי הפרוגרסיבי הרחב יותר. התוצאה היא גם קוצר ראייה בהבנת החברה, ובוז וחוסר סובלנות גוברים שמפגינים העיתונאים ומערכות החדשות כלפי אזרחים כמותם שעשויים להחזיק בעמדות אידיאולוגיות אחרות, ובמיוחד כלפי תומכי הנשיא טראמפ בימים אלה. יש לציין שוב שהדברים מסייעים בהבנת מערכת היחסים האינטימית השוררת בין העיתונות ובין המפלגה הדמוקרטית. משתמע מכך שברוב המקרים המפלגה הדמוקרטית נהנית מהפרשנות החדשותית של כלי התקשורת.

כפי שדיווח גאלופ ב־5 באפריל 2017, "62 אחוזים מן האמריקנים הבוגרים אומרים שלכלי התקשורת יש [מפלגה פוליטית] מועדפת. זוהי עלייה לעומת 50 אחוזים בשנים קודמות. רק 27 אחוזים כעת אומרים שכלי התקשורת אינם מעדיפים אף אחת מן המפלגות הגדולות... כיום 77 אחוזים מהרפובליקנים אומרים שכלי התקשורת מעדיפים מפלגה אחת על פני האחרת. ב־2003, 59 אחוזים מהרפובליקנים אמרו זאת. בהשוואה, 44 אחוזים מהדמוקרטים טוענים כעת שלכלי התקשורת יש העדפות פוליטיות, ללא שינוי מ־44 אחוזים שאמרו זאת ב־2003... גאלופ ביקש ממי שחושבים שקיימת העדפה פוליטית בתקשורת שיציינו מהי המפלגה המועדפת על התקשורת. כמעט שני שלישים (64 אחוזים) מהמאמינים שלתקשורת יש העדפה כלפי מפלגה פוליטית מסוימת אומרים שזו המפלגה הדמוקרטית. רק כשליש מהמספר הזה (22 אחוזים) מאמינים שכלי התקשורת מעדיפים את הרפובליקנים. כל זה אינו חדש. אמריקנים שחשים בהעדפה פוליטית בכלי התקשורת תמיד טענו שכיוונה של ההעדפה הזו נטה לטובת הדמוקרטים, אם כי שיעור האוחזים בדעה הזו השתנה".43

מבחינת אדסל, הבעיה היא ש"יש כתבים שמרנים טובים מעטים בלבד. יש הרבה תומכי ערכים שמרניים ומובילי דעת קהל שמרנים שהם מרשימים מבחינה אינטלקטואלית, אבל נראה שהאידיאולוגיה הזאת אינה מובילה ליצירת עיתונאים טובים".44

כמובן, כפי שמראים המחקרים, אפשר בתור התחלה לציין שיש מעט מאוד כתבים שמרנים בשל אחידות האמונות והדעות במערכות החדשות. לכך אפשר להוסיף את העובדה שקהילת העיתונאים נתונה בתהליך של הסתגרות אידיאולוגית וגיאוגרפית גוברת. אבל אדסל הוסיף לכך את הטענה, המשרתת את עניינו, ש"בניגוד לכך, כל סקירה של העיתונאים הבכירים של האומה בחצי המאה האחרונה תראה שברוב המקרים ליברלים הם עיתונאים טובים המקיימים את מסורת סיקור החדשות האובייקטיבי. על פי ההשקפה הזו, הנטייה הליברלית של כלי התקשורת המרכזיים היא יתרון, אך בשנים האחרונות, בתוך הוויכוחים לגבי הטיה ליברלית, היא נוהלה שלא כראוי".45

לפי החשיבה הזאת, לליברלים יש עדיפות מספרית מוחצת בארגוני החדשות, ליברלים הם עיתונאים טובים יותר בכל מקרה, וההעדפה הליברלית היא בעצם בעיה של סימון ושיווק.

אדסל, כמו פרסמן אחריו, נאלץ לנסח את מטרת העיתונות באופן שגם מגשים את עצמו וגם לוקה בסתירה עצמית, כדי להצדיק את ההטיה בכלי התקשורת הליברליים ובמקביל לדחות את הביקורת לגבי ההטיה הזו. "בשעה שהעובדים בתחום נוטים לתמוך בהשקפת עולם דומה", כתב אדסל, "לרובם יש מחויבות אישית ומקצועית להצגה אובייקטיבית של מידע". אדסל התלונן על כי "סירובם של מנהלי כלי התקשורת מן הזרם המרכזי להכיר בנטיות הפוליטיות של עובדיהם יצר תחושת אשמה מסוכנת בכלי התקשורת, שבגללה העיתונות נסוגה בניסיון למנוע את ההאשמה בנטייה לשמאל, וזאת עד כדי כך שבסופו של דבר היא מוצאת את עצמה מנוטרלת או נוטה לכיוון הימין".46

נוסף לכך, נראה שההשקפות האידיאולוגיות הפרוגרסיביות של כלי התקשורת שינו את צורתן באופנים מסוימים והפכו למסע צלב מוסרי, כפי שקרה במישורים חברתיים אחרים שהושפעו מרגישויות פרוגרסיביות במאה האחרונה. קובאץ' ורוזנסטיל טוענים שרוב העיתונאים "חשים שעבודתם העיתונאית היא מעשה מוסרי, ויודעים שהרקע שלהם וערכיהם מכוונים את מה שיעשו או לא יעשו בעבודה הזו... לגבי עיתונאים רבים, הממד המוסרי הזה הוא בעל עוצמה חזקה במיוחד בהינתן מה שמשך אותם למקצוע מלכתחילה. כאשר הם החלו להתעניין בחדשות, לעיתים קרובות כצעירים בגיל ההתבגרות, רבים מהם נמשכו למשלח היד הזה בשל רכיביו הבסיסיים ביותר — הסבת תשומת הלב למקרים של אי צדק מערכתי, יצירת קשר בין אנשים, יצירת קהילה... לעיתונאים האלה יש תחושות חזקות לגבי הממד המוסרי של מקצועם, משום שבלעדיו לא נותרו להם אמצעים רבים שיכולים לסייע להם למצוא את דרכם באזורים האפורים של ההחלטות האתיות".47

צו מוסרי המדריך את חייו של אדם, שלא לדבר על הקריירה שלו, הוא ודאי נאצל. במובן הזה אין כל ייחוד בעיתונות. אנשים מכל שדרות החיים, בכל המקצועות ותחומי העבודה, צריכים שיהיה להם צו מוסרי כזה, או שישאפו אליו. אבל אם וכאשר מוסריות מוגדרת או מובנת במונחי אידיאולוגיה פרוגרסיבית, והמטרות הפוליטיות והמדיניות הנגזרות ממנה, התוצאה היא מקצוע שהעוסקים בו הופכים למעמד או לאריסטוקרטיה שהמשתייכים אליהם הם צורמניים, יומרניים, יהירים ומתנשאים בצדקנות, ורק לעיתים רחוקות יש להם יכולת לבחינה עצמית ולשיפור. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בסיקור התקשורתי של הנשיא טראמפ. צ'רלס קסלר מסביר: "הנשיא טראמפ מנצל את הפגיעוּת הזאת בביקורתו נגד 'חדשות הכזב'. הוא מאשים את העיתונאים לא רק בהמצאתן, בסילופן או בבדייתן של העובדות באופן שיתאים לנטייתם הפוליטית, אלא גם בכך שהם ממציאים את אמות המידה המשמשות אותם להסתיר עובדות ולהצדיק את העבירות שהם מבצעים: הסמכות המזויפת של 'האובייקטיביות', הניטרליות והקִדמה. נאמנותם המפלגתית דומה לזו של עיתונאים לפני מאתיים שנה, אבל הם אינם יכולים או אינם רוצים להודות בכך, ולפיכך אינם יכולים אפילו להתחיל לשאול כיצד למתן את עצמם. האמת היא שהם יכולים לשגות ברמייה עצמית באותה מידה שהם יכולים לטעות".48 וכך, הנשיא מערער על עליונותם המוסרית של רבים בעיתונות.

וכאן נמצא חלק חשוב של הבעיה: מהו ייעודו של "המקצוע העיתונאי"? האם העיתונות המודרנית אמורה להיות מפעל שהוצף בהלך רוח ומערכת ערכים פרוגרסיביים ואף על פי כן נותר חופשי מנטיות פוליטיות, כפי שטוען פרופ' פרסמן; או שהעיתונות המודרנית אמורה לפעול בשאיפה לאקטיביזם חברתי ולמהפכה חברתית, ולכן בהכרח לקדם רפורמה אנטי־מערבית, כפי שדורש פרופ' רוזן; או האם היא מועדון בלעדי לאנשים ונשים חכמים המסבירים את העולם לפשוטי העם; או האם היא אמורה רק לאסוף עובדות ולחשוף את האמת האובייקטיבית ולדווח עליה, תוך השארת הפרשנות והניתוח לקוראים, לצופים ולמאזינים; או האם היא מוסד שתפקידו לחזק את החברה האזרחית דרך קידום עקרונות היסוד של האומה?

העובדות מעידות שבתחומי הפוליטיקה והתרבות, בין השאר, העיתונות הפכה למפעל פרוגרסיבי ברובו המכריע. חוסר הכנות שבהכחשת העובדה הזאת, בהגנה עליה ואפילו בקבלתה בברכה מוביל לעיתים קרובות לחשיבת עדר, לחשיבה קבוצתית, לדקלום טענות, ואפילו למקרים שבהם תעמולה מוצגת כחדשות. אך יש לומר, כפי שהראינו קודם לכן, שיותר ויותר קולות משפיעים בתקשורת מייחסים פחות חשיבות לתדמית המתיימרת לאובייקטיביות, ונוהגים בגילוי לב רב יותר לגבי הלך הרוח הפרוגרסיבי המדריך את עבודתם החדשותית. זהו מפעל שמתקיים זה כמאה שנה.

השאלות שעלו בפתיחת הפרק נענות פחות או יותר בהצגת הערכים והלך הרוח של כללי ההתנהגות הקיבוציים של כלי התקשורת, ודבקותם באקטיביזם החברתי. יש להוסיף שכלוחמים בצבא התנועה הפרוגרסיבית, מערכות החדשות והעיתונאים הרחיקו לכת הרבה מעבר לעקרונות ולאמונות היסוד שהניעו את המדפיסים, מפרסמי הקונטרסים והמו"לים של העיתונים שהביאו לעולם את חופש העיתונות ואת החירות האמריקנית.