סוכריות לנשמה

חנות הרגשות

 

בין אלנבי לבוגרשוב יש חנות קטנה שבדרך כלל לא שמים אליה לב. היא ממש קטנה ונראית מוזנחת כך שכל מי שעובר לידה אפילו לא מעיף מבט לראות מה יש מאחורי חלון הראווה. גם אם מישהו היה רוצה להציץ מבעד לחלון הראווה הוא לא היה מצליח בכך, מאחר ווילונות עבים מסתירים את מה שיש מאחור, אבל זה לא כל כך משנה כי ממילא מי היה מאמין שבחנות הזאת שנמצאת במרכז תל-אביב מוכרים רגשות? אף אחד לא היה מאמין שהכיתוב "חנות הרגשות" על חלון הראווה באותיות סגולות גדולות אכן מכוון לרגשות אמיתיים כמו שיש לי ולך. לו מישהו היה מתעכב ליד חלון הראווה יותר מאשר השנייה וחצי שלוקח לחצות אותו, בוודאי היה חושב לעצמו שמדובר על איזה שהוא גימיק שיווקי של פרסומאי זול או שמדובר לכל היותר בסוג כלשהוא של משחק שנועד להראות לילדים איך להציג את הרגשות שלהם. גם אני חשבתי ככה. איך אפשר למכור רגשות? רגשות הרי הם זרמים חשמליים במוח שגורמים לנו להרגיש מה שאנו מרגישים, לא? אם מישהו היה אומר לי שהחנות הזאת, שבין אלנבי לבוגרשוב אכן מוכרת רגשות אמיתיים שאפשר להשתמש בהם, הייתי מתרחק ממנו כמו מאש. רגשות שאפשר לקנות? כמו אפליקציה לפלאפון? מה עוד ימציאו? חבר טוב שלי ניסים אמר לי בדיסקרטיות מוחלטת שהוא יודע על מקום שרק מעטים יודעים עליו. מקום שעובר מפה לאוזן "ובמקום הזה", הוא אמר, " בוא תתקרב כדי שאף אחד לא ישמע, מוכרים רגשות".

"מוכרים מה?", שאלתי. הוא חזר באוזניי על דבריו מבטא כל אות בנפרד עד שהבנתי למה התכוון.

"מה זה מוכרים רגשות?", שאלתי. "כמו המשחק של הילדים שמלמדים אותם איך להביע רגשות?". "לא מטומטם", לגלג, "רגשות שיש לנו בגוף. מוכרים אותם שם. איזה שתרצה. בכלל לא יקר. אני קניתי לעצמי כמה כאלה כבר. זה מחזיק חודש, מקסימום חודש וחצי. אחרי כן הולכים וקונים חדש. לרגשות יש תאריך תפוגה. אתה לא יכול להחזיק רגש יותר מחודש, חודשיים מקסימום, כי אחרי זה הוא מתחיל להסריח או שמתחלף ברגש הפוך שאותו אנחנו לא רוצים". על מה לעזאזל הוא מדבר? שאלתי את עצמי.

"אתה מקבל אותו בתוך מיכל זכוכית סגור הרמטי. מה שנותר לעשות זה להגיע הביתה, לפתוח בזהירות את הסגר, אבל לפני שממש פותחים אותו יש להיזהר שלא יברח לך ואז לבלוע אותו"

"מה פירוש לבלוע אותו? איך זה נראה?"

"אתה באמת מטומטם", אמר, "לרגש אין ריח ולא טעם. גם לא ממש רואים אותו. פשוט מקרבים את הצנצנת אל הפה והוא כבר ייכנס לתוכו אם תרצה או לא. רגש לא יכול להיות מוחזק בצנצנת זכוכית יותר מידי זמן. זה גומר אותו".

"וכמה עולה רגש?", שאלתי. ברור שלא האמנתי שיש דבר כזה. אני בן אדם מבוגר. לא מאמין במעשיות כמו סנטה, אלוהים או שכר ועונש.

"תלוי ברגש. יש רגשות יקרים ויש פחות. כמו כל דבר. גם תלוי בטריות. אם זה משהו שאתה צריך שיפעל מיידית עכשיו זה מייקר קצת. אם זה משהו שסובל דיחוי של שבוע זה מוזיל את המחיר. גם תלוי באיזו עצימות אתה רוצה את הרגש".

"עצימות?", שאלתי.

"כן, באיזו עוצמה הוא צריך להיות". תקשיב, אמר ניסים וניסה להישמע הכי אמין שאפשר, "נניח חברה שלך פתאום מעירה לך שאתה לא משקיע בקשר ביניכם. שאתה לא מפגין כלפיה חיבה כמו שהיא צריכה לקבל. שאתה סתם מבזבז את הזמן שלה. זה הזמן לקנות רגש. רגש של אכפתיות. רגש של חמלה – זה תמיד דבר טוב. אתה קונה את זה וחודש יש לך שקט. הרגש עובד בשבילך בלי שאתה צריך לעשות שום דבר מיוחד. רק צריך לזכור את תאריך התפוגה. לפעמים התאריך שרשום על הצנצנת אינו בהכרח התאריך האמיתי. אתה יודע רגשות זה לא מדע מדויק".

הייתי חייב שהוא יראה לי את החנות הזאת. היה ברור לחלוטין שמהטלים בי. אין דבר כזה וגם אם ימציאו בעתיד איזה משהו כזה, סביר להניח שלא אהיה בסביבה עד אז. ועוד בצנצנות של זכוכית. ניסים לקח אותי לחנות ההיא. בדרך הוא ביקש לעצור לאכול שווארמה אצל "צנעני התימני". התבקש שאני זה שאשלם לאור המאמצים הכבירים שהוא משקיע. אכלנו וגם שתינו קולה, כי איזו שווארמה הולכת בלי קולה? וכשסיימנו חזרנו לחפש את החנות בין אלנבי לבוגרשוב. הגענו לחנות עם הווילון והכיתוב "חנות הרגשות" אבל היא הייתה סגורה. לא היה שום שלט שעידכן מהן שעות הפתיחה או משהו שיסגיר מה קונים שם.

"זו הבעיה עם החנות הזאת", אמר ניסים, "לא תמיד יודעים מתי היא פתוחה. ככה זה עם רגשות, באים והולכים מתי שבא להם. בגלל זה אני לפעמים קונה יותר מאשר אני צריך ואז נאלץ לזרוק לפח האשפה כי כבר התקלקל. אתה יודע כמה פעמים זרקתי אושר לפח פשוט בגלל שלא הייתי צריך אותו באותו החודש? חבל, אבל זה כמו קוטג'. לא יצא לך לזרוק קוטג' שפג תוקפו?"

מיאנתי להאמין. חנות שמוכרת רגשות נמצאת דווקא בין אלנבי לבוגרשוב לא בדיוק מרכז העולם. אף אחד לא יכול להגיד מתי היא פתוחה, אבל כשהיא פתוחה זה "אכול ככל יכולתך". היה מתבקש שאחזור לבדוק את החנות בעצמי. מספר פעמים הגעתי אליה. פעם מוקדם בבוקר, פעם בצהריים ופעם אפילו בשתיים בלילה אחרי שחזרתי מבילוי, פשוט כי הייתי חייב להוכיח לעצמי שאכן אין דבר כזה. ואתם יודעים מה? תתקרבו, אני לא רוצה שיותר מידי ישמעו: יש דבר כזה. באחד הימים הדלת הייתה פתוחה, אז נכנסתי. מאחורי הווילון שהסתיר את הכול היו עשרות צנצנות זכוכית ריקות. ליד כל צנצנת היה פקק ועליו רשום סוג הרגש המיועד לאותה צנצנת: אושר, שמחה, עצב, אכזבה, ועוד רשימה ארוכה של רגשות שלא ידעתי בכלל שבן אדם יכול להכיל אותם. המוכרת הנחמדה הסבירה מה אני יכול לקנות, ורק הזכירה שמומלץ לא לערבב בין רגשות סותרים כמו שמחה ועצב. לא בגלל שהגוף לא יכול להתמודד עם זה, אלא בגלל שזה סתם בזבוז של כסף שהרי יבטלו אחד את השני. היא גם הסבירה, עלמת החמד הזאת, שאין מניעה לקנות כמה שרק ארצה אבל לכל דבר יש תאריך תפוגה אז מומלץ לא לבזבז סתם על דברים שלא ממש צריכים אותם מיידית עכשיו. מה שראיתי לנגד עיניי היו צנצנות ריקות. די הזכיר לי איך שהיו מוכרים לצליינים שבאו לארץ הקודש, אוויר תוצרת ישראל. אבל הגעתי עד לשם אז ביקשתי שתי צנצנות: אחת עם אושר ושנייה עם הכלה.

"ובאיזו עוצמה תרצה זאת?", שאלה בדיוק כשלקחה כף כמו זו שלוקחים איתה פיצוחים והכניסה לתוך מה שחשבתי שנראה כמו שק גדול שהיה מתחת לדלפק שלה.

"מה האפשרויות שלי?", שאלתי. הייתי חדש בנושא קניית רגשות.

"יש נמוך, בינוני וגבוה. המתחילים בדרך כלל לא לוקחים גבוה".

ביקשתי "בינוני" כי חשבתי שבחלש אולי לא ארגיש כלום ובגבוה לא הייתי מוכן לגעת עדיין כי עודני טירון.

היא לקחה צנצנת ומילאה אוויר מהשק אל הצנצנת וסגרה אותה מהר. אחרי כן הסבירה את מה שניסים אמר בנוגע לבליעה של תוכנה. לא ראיתי בצנצנת הזאת שום דבר. אוויר ותו לא. לפחות שמחתי שהמחיר היה ממש מגוחך אז גם אם עבדו עלי זה לא יהיה נורא.

הגעתי הביתה עם שתי הצנצנות שלי. פתחתי את הצנצנת עם האושר ובלעתי את האוויר. פתחתי את השנייה עם ההכלה ובלעתי גם אותה. לא הרגשתי משהו שונה. אולי גיהקתי כי בלעתי יותר מידי אוויר. כאשר נכנסה חברה שלי סיוון הביתה והתחילה לשפוך את הלב שלה ישבתי על הספה והכלתי אותה. לכל אורך השיחה הזאת שנמשכה אולי איזה שעתיים וחצי לא הנדתי אף עף. מעולם לא יכולתי לצלוח את זה ללא החנות לרגשות. מזל שיש דברים כאלה בארץ. מאז אני מכור. אני חייב את זה כמו אוויר לנשימה. חודש עובר ממש מהר, וכמה ימים לפני שתאריך התפוגה עובר אתה מתחיל להרגיש שעוד מעט הוא נגמר כי יש לזה תופעות לוואי לא הכי נעימות: עצבנות, חוסר שינה, דיבור לעצמך – כל הדברים שלא היית מצפה שיקרו מרגשות מקולקלים. ניסים אמר שצריך להיזהר. התחילו לצאת רגשות מזויפים – כמו הוויאגרה. רגשות שזמן התפוגה שלהם עבר מזמן או שעומד לפוג כל רגע או בכלל שהרגש עצמו אינו מה שהבטיחו שיהיה. זה הכי מבאס. לקנות רגש אחד ולקבל רגש אחר במקומו. אי אפשר להחזיר רגש שבלעת חזרה לתוך הצנצנת. זה לא שאפשר להקיא אותו חזרה אם לא רוצים. ברגע שהוא נכנס אז הוא יוצא רק אחרי שנגמר. הכול הסינים הללו מזייפים אז רגשות הם לא יזייפו? איך שלא יהיה, שאלתי פעם עלמת חן אחרת שמכרה בחנות איך אפשר לדעת שהרגשות שלהם מקוריים? איך אפשר להיות בטוחים בזה? היא ענתה שלרגשות שלהם אין צבע. הרגשות המזויפים יש להם צבע עכור. כנראה עוד לא הצליחו ממש לזייף זאת בצורה מושלמת. יכול להיות שהיא צדקה.

כמה ימים אחרי שקניתי "שמחה" חברה שלי אמרה לי שאני כולי מזויף ולא אמין ושהיא רוצה להיפרד ממני כי היא לא מכירה אותי יותר. היא אמרה שזה לא אני יותר אלא משהו לא טבעי. מעולם לא סיפרתי לה על החנות לרגשות. מי הולך לספר על התרנגולת מטילת ביצי הזהב שיש לו ביד? אבל נלחצתי ואז סיפרתי. סיפרתי הכול על החנות הזאת. סיפרתי כמה פעמים קניתי הכלה וחמלה ושמחה ואושר. הכול שפכתי. היא לא האמינה. גם אני לא האמנתי בתחילה. אז לקחתי אותה לשם. היינו צריכים ללכת מספר פעמים כי אף פעם אי אפשר לדעת מתי הם פתוחים וכשהיא נכנסה היא קנתה לעצמה מכל הבא ליד. כשהיא לקחה את הרגשות שלה היא אמרה לי "אני מצטערת חמוד שלי שככה דיברתי. זה לא אני שדיברתי. זה הרגשות המקולקלים שאמרו את אשר אמרו". אתם מבינים? גם חברה שלי הייתה חזק בעניין עוד לפני שהכירה אותי. ככל שאני מדבר יותר עם אנשים אני שם לב שרובם משתמשים. אין היום כמעט אף אחד שלא קונה רגשות. כזה שמביע אותם בצורה הטבעית כמו שעשו פעם. למה לעבוד קשה? רק צריך להיזהר מהמזויפים. שלא יקלקלו את כולנו בסוף.

****