מבוא
בנג'י גרובר
הרבי מקוצק סיפר פעם כיצד הפך חסיד: "היה זקן אחד שהיה יושב בבית המדרש ומספר סיפורי צדיקים וחסידים. ואותו זקן סיפר מה שידע ואני שמעתי את שצריך הייתי לשמוע ונעשיתי חסיד". 1 יעקב כהן אינו רבי חסידי, ואני אינני חסיד, אך במפגשי עמו קרה דבר מה דומה. יעקב הוא איש אמת לא פחות מהרבי מקוצק, אך שלא כמוהו, יש בו רכות ועדינות רבה. יעקב אינו אדם צעיר, אך מוחו, רוחניותו וחשיבתו רעננים וצעירים. ספר זה נכתב בעקבות שיחה ארוכה ביני לבינו, שהיו בה שאלות ששאלתי ותשובות שהשיב. הספר הוא פריה של הקשבה ממושכת שלי לדבריו. האמת עצמה, כך למדתי ממנו, אינה חדֿמשמעית. היא מעין חיפוש שאינו תלוי עד תום ברצונו של ההוגה ובשאיפתו. העבודה על ספר זה העמיקה בי את האמונה שהאדם אינו יכול להגיע לאמת הצרופה. הוא מסוגל רק לגלות אמִתות ספציפיות, הקשורות לכל סיטואציה בחיים. לקראת אמִתות אלו צועד החוקר או ההוגה הרציני. אין האדם יכול לחבוק את הקוסמוס כולו.
הפילוסופיה, אמר אריסטו, היא ידיעת האמת. ברם, הפילוסוף אינו חסר רגש. הוא אוהב בְּאהבה שאינה תלויה בַּדבר את האמת שהוא מחפש. למען האמת הוא מוכן להקריב הכול. הפילוסוף הוא בשר ודם, וחובת האמת אינה נטולת קשר לרגשותיו. אין הפרדה מוחלטת בין שכל לרגש. על כן אהבת האמת דוחפת את ההוגה הכן לחפש אותה למרות המכשולים העומדים בדרכו. אותה אהבה היא המצילה אותו מסכנת הצביעות. יעקב אוהב באהבתֿאיןֿקץ את העם היהודי והאנושות, אך יש לו ביקורת רבה הן על המנהיגים הדתיים הן על המנהיגים החילונים. הוא מטיל ספק בצדק שאלוהים עושה, אך מוצא משמעות לחייו בשיגֿושיח היומיומי עם האל ועליו, בחיפוש המתמיד. לעולם אינו מסתפק בתשובה חלקית או בלתי הגיונית לשאלות חייו.
הרהורים אלה מתעוררים בי בבואי לכתוב מבוא לספרו של מורי ורבי, הרב ד"ר יעקב י' כהן, או כפי שהוא קרוי בפי כל מכיריו, ג'ק. במהלך כל חייו הארוכים – בתשע"א חגג את יום הולדתו התשעים ושניים – הוא מנסה לראות את מצבו של העם היהודי בפרספקטיבה הרחבה ביותר, הווה אומר: באור האמת.
אמת, תרתי משמע. אובייקטיבית, האמת היא גילוי היחסים בין תופעות, והקשר בין סיבה למסובב. היא ראיית העולם כפי שהוא, ולא כפי שהחוקר או המשקיף היו רוצים שיהיו. סובייקטיבית, נשקפת האמת ביושרו של האדם, כפי שמוצע במאמרו של רבי שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם קיים – על הדין, ועל האמת ועל השלום, שנאמר: 'אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם' (זכריה ח, טז)". 2 האמת האמורה כאן היא אמִתו של האדם עצמו – שלמותו המוסרית ונאמנותו לאמת כחותמו של הקדוש ברוך הוא. יעקב נאמן לאמת בשני מובנים אלה. הנאמנות שלו לאהבת ישראל ולאהבת כל אדם דוחפת אותו להיאבק בצביעות ובהסתפקות במועט, כשהמועט הוא פחות מהאמת. מאבקו למען השלֵמוּת המוסרית של האומה לא פסק עד עצם היום הזה. הוא דורש מאִתנו לדון את עצמנו לאור קני מידה מוסריים קפדניים ביותר. כדי שנוכל לזכות ללאומיות מוסרית נצטרך ללמוד, לשחזר, להחיות, לתקן ולהגדיל את מסורתנו לאור הידע המעודכן הבדוק ביותר, רצוני לומר על פי חיפוש האמת.
ספר זה הוא פרי של שיחה בין יעקב לביני שנמשכה יותר משנה. שנינו, רב ותלמיד, כתבנו במשותף דפים אלה. המפגש היה בין יליד ארצות הברית בתחילת המאה העשרים, שחי שנים רבות בארצות הברית ושנים רבות יותר כאן, במדינת ישראל, לביני, יליד ארצות הברית, החי רוב חייו כאן בישראל. הוא סב לנכדים בוגרים ואני אב לילדים צעירים. אני הוסמכתי לאחרונה לרבנות כאן בישראל, והוא הוסמך שם, בארצות הברית, לפני שנות דור ופעל מאז יוםֿיום למילוי שליחותו. העבודה עמו סייעה לי רבות בחיפושיי, בבקשת האמת שלי. באתי צמא והוא השקה אותי. אני מאמין שמה שדליתי מבאר זו יכול לרוות את צמאונם של רבים אחרים.
כהן הוא תלמיד מובהק של מורו ורבו הרב פרופ' מרדכי מנחם קפלן, אבי היהדות המתחדשת (Reconstructionist Judaism). 3 עם זאת, אישיותו והשקפת עולמו עצמאיות וייחודיות. הוא האדם שעשה יותר מכול ליישום מחשבתו של קפלן בישראל, אך הוא עשה זאת תמיד מתוך מחשבה מקורית ובלתי תלויה, תוך חיפוש הדרך הנאותה להביא בשורה זו לקהל הישראלי. עשרות שנים ביקש להנחיל לעם בישראל את החשיבות והרלוונטיות של קפלן ליהדות הישראלית. אולם, לא פחות מנאמנותו לרוחו של רבו, יעקב הוא הוגה עצמאי, החושב את מחשבת הקיום היהודי הישראלי, המשַנה בהתמדה את מה שנחל מקפלן והיוצר אסכולה משל עצמו. דווקא מכוח עצמאות זו הוא מצליח להלביש את תורת קפלן לבוש עברי וישראלי, לפרשה ולפתחה מתוך היכרות מעמיקה עם השאלות הקיומיות המתעוררות בישראל, ומתוך התמודדות אישית וציבורית אִתן.
יעקב צמח ביהדות ארצות הברית והוא חי ופועל כבר עשורים רבים בישראל, אך חשיבות הגותו חורגת מתחומי שתי ארצות אלה. עיקר הגותו ברוחה הסבלנית ובמתודה המנחה אותה נעוץ בשאלה כיצד יש לטפל בבעיית היהדות בכל מקום. רוח זו ומתודה זו משרתות את העיקרון הגדול של אחדות ישראל על יסוד אהבת ישראל, תוך הכרה בחירותו של כל יהודי.
יעקב בנה את חייו ושליחותו הרבנית והאקדמית סביב מטרות שהאמין בהן, ובהן ראה חשיבות לקיום וקידום העם היהודי והאנושות בכללה. הוא מדבר במתינות על מהפכות ויש בו ענווה רבה. כך למשל כששוחחנו על התפילה, תחום שהוא חקר ולמד רבות ואף כתב עליו מאמרים וספרים, אמר לי: "עדיין אני נבוך לגבי תחום זה, אך יש לי כמה מסקנות, גם אם אינן שלמות". 4
ספר זה שוזר שיחות שלי עם יעקב בנושאים מגוונים עם מאמרים שהוא כתב בתקופות שונות במהלך שנות חייו הרבות. השיחותֿראיונות מבטאים מצד אחד את זרימת החשיבה של יעקב. מצד אחר הן מגלמות את הפילוסופיה החינוכית והיהודית שלו. יעקב משוחח אתי, תלמידו, והשיחות משוחחות עם המאמרים. הנושאים המגוונים העולים בשערי הספר נוגעים זה בזה, משפיעים זה על זה, ומושפעים זה מזה.
בספר שבעה ראיונות ושמונה עשר מאמרים. משימה לא פשוטה הייתה לקבוע מה מתוך השפע העצום של כתיבתו ייכלל בספר זה. לא פחות מורכבת הייתה שאלת המיון והסיווג לשערים. ההפרדה ביניהם מלאכותית במידה רבה, וכל כולה ניסיון להקל על הקוראות והקוראים ולמקד את מבטם. לא אחת ייתקלו הקוראים בכך שהסוגיות השונות נשזרות זו בזו בהגותו של יעקב, עולות פעם אחר פעם בהקשרים מגוונים. ניסינו לעצב תמונה מלאה ככל האפשר של הגות זו, ובו בזמן להעניק מקום עצמאי לכל שיחה ולכל שער. עשינו זאת מתוך תקווה שכל קורא וקוראת יוכלו למצוא את המקום הנכון לו ולה, את הממדים שמשנה זו נוגעת בו ובה, ודוברת אליו ואליה אישיות ייחודית זו.
השילוב בין השיחות לבין המאמרים מאפשר הצצה כפולה אל עולמו של יעקב. שעריו השונים של הספר שוזרים אמירות עכשוויות בדברים שנכתבו בעבר, לעתים עבר רחוק למדיי. הקוראת והקורא של ספר זה ייטיבו לעמוד על מהלך זה אם יתנו דעתם גם למועד פרסומו המקורי של כל מאמר ולבמה שראה בה אור. שילוב זה מבטא גם את אישיותו הדיאלוגית של המחבר. הקורא והקוראת מוזמנים להשוות בין השיחה לבין המאמר ולבחון היכן משתנה העמדה, מתרככת, נעשית נחרצת פחות לנוכח השאלות והמגע האישי, נעשית בכוחו של הדוֿשיח פתוחה וגמישה יותר ממה שניבט באמירה המונולוגית המאפיינת מאמרים וספרים. מטבע הדברים, נושאים, מקורות וסוגיות עשויים לעלות יותר מפעם אחת במאמרי אותו שער ובריאיון הפותח אותו.
שער 'העם היהודי'
כהן רואה בתולדות עם ישראל את סדרת ניסיונותיו של העם להסתגל לשינויים בתנאי חייו. אלפיים שנה האומה לבשה צורות מגוונות. צורות אלו אפשרו לה להתקיים כמיעוט בעולם עוין. בדורות האחרונים אנו נמצאים בתקופה חדשה הדורשת שוב שהעם היהודי ינקוט נתיבי קיום ויצירה חדשים. נתיבי קיום אלה חייבים לתאום את הנהגים המיוחדים בכל אחת מארצות מושבם של היהודים. שאלה מרכזית המעסיקה את כהן היא כיצד על העם היהודי לבטא את רוחניותו בתנאי החופש החדשים בעולם. לצורך כך הוא מייחד ניתוח מעמיק לאופייה של הדת בכלל ושל היהדות בפרט.
יעקב הוא בראש ובראשונה ראליסט. הוא מסתכל במציאות חייו של העם היהודי בעולם כמות שהיא. יש בו רצון לתקן ולשנות, אך ראשית לכול הוא מתאר את מה שעיניו רואות, מתוך שילוב של פיקחון ביקורתי נוקב ואהבה עזה – "נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב" (משלי כז, ו), "אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב" יעקב – "יוֹכִיחַ" (על פי משלי ג, יב). הוא מתאר את עם ישראל לא כנבחר אלא כעם אחד במשפחת האנושות, שעוד ארוכה דרכה אל ההתבגרות וההפיכה לחבורה אמִתית של בני אנוש ולא של פראים. בחיי כל העמים יש זמנים של התקדמות ושל נסיגה; זה נכון גם לגבינו. יעקב מאמין כי יש לנו סיכוי טוב לשחזר, להחזיר, לחזק את השיווי משקל של הפרקטיקה היהודית והקיום הלאומי. כאשר הוא שואל את השאלה הסוציולוגית – מהו העם היהודי או מי הוא העם היהודי בימינו – הוא שואל באותה עת את השאלות הדתיות – מהו מקומו ומהו תפקידו של עמנו בין העמים ובעולם כולו?
הוא מנתח את מצבם של היהודים ושל היהדות בהנחה שבתקופתנו התרחשה מהפכה במצבם של היהודים ושל היהדות, ואין להבין מהפכה זו אלא כחלק מן המהפכה העולמית. "אני סבור שנצטרך לפעמים לוותר כליל על עיקרים אשר נתקדשו בעבר, ונצליח לפרש מחדש עיקרים מסורתיים אחרים; ניאלץ גם לאמץ לעצמנו עיקרים שאבותינו לא דימו". 5 למפנה זה צדדים מחשבתיים וצדדים סוציולוגיים, אך ההבחנה אינה מוחלטת. יש יחס אורגני בין המדרש ובין המעשה, בין השינויים האידאולוגיים ובין השינויים החברתיים. מבחינה סוציולוגית עומד העם היהודי לפני מצב חדש, שהוא פועל יוצא מן התהליך הדמוקרטי ומהקמת מדינת ישראל. על פי תפיסתו, נקודת המוצא לניתוח הבעיה היהודית חייבת להיות הגורם הלאומי, שכן העם מעצב את המסגרת שהאידאולוגיה, העבודה והמוסר של הדת נוצרים בתוכה. דמותו של העם היהודי היא גורם חשוב להבנת הדת היהודית. המבנה החברתי של העם הוא חלק בלתי נפרד מהדת עצמה.
שער 'המדינה היהודיתֿדמוקרטית'
כהן חי את השאלה כיצד יש לקיים מדינה יהודית ובעת ובעונה אחת לשמר אותה כדמוקרטיה אמִתית לכל אזרחיה; כיצד ליצור תרבות יהודיתֿישראלית פלורליסטית, מקומית, היכולה למרות הכול להיות כוח שיאחד את העם היהודי 'באשר הוא שם'. לדברי יעקב יש לאמץ פילוסופיה של יהדות לאומית, אשר תישען על מקומה ותפקידה של ארץ ישראל בחיי העם היהודי כולו, ובה בעת תשריש אתוס דמוקרטי אמִתי במדינת ישראל שיאפשר למיעוטים בתוכנו להרגיש כי ישראל היא גם שלהם.
הוא מציע חשיבה חדשה על כמה הנחות שהדריכו את ההגות הציונית מתחילת דרכה. אחת מהנחות בלתי אפשריות אלה היא שמדינה יהודית יכולה להיות דמוקרטית בלי שאזרחיה הערבים ירגישו במלוא מובן המילה שזו מדינתם. יעקב נושם את הדמוקרטיה. דמוקרטיה, להבנתו, אינה רק שיטת בחירות ומנגנון ממשלתי; היא תורת חיים, ויש בה תכנית דתית לגאולה. הייעוד הראשון של הדמוקרטיה היא לאפשר חופש. הקשר בין דמוקרטיה לחופש הפרט הוא ענייני ואורגני. דמוקרטיה וכפייה הן תרתי דסתרי. כל קהילה צריכה לעבוד עם הקהילות האחרות החברות בקהילה הרחבה. חובה על כל קהילה במדינה לפנות לשונים ממנה כדי ליצור שיח פורה. חיוני במיוחד לפתח שיח קרוב בין הכוחות הליברליים ביהדות. כך גם בנוגע לקשר בין התפוצות היהודיות: עליהן ללמוד וללמד בינן לבין עצמן ובינן לבין מדינת ישראל. יעקב מדגיש: "האופי היהודי של מדינת ישראל תלוי בדרך שהעם היהודי ינצל בה את החופש כדי לקדם את התוכן התרבותיֿדתי של החברה. אבל בכל מה שנוגע לבעיות הפוליטיות, כלכליות ובריאותיות, בכל זה יש שייכות לממשלה הדמוקרטית, ובה ישתתפו האזרחים כולם באופן שווה"6.
שער 'הבחירה'
אין לכהן ספק שהאמונה בבחירה ובייחוד עם ישראל הייתה הגורם הפסיכולוגי החשוב ביותר בקיום האומה. ובכל זאת הוא מעורר את השאלה כלום לא הגיעה השעה לשנות את עמדת העם למושג הבחירה:
יש כמובן פירושים רבים, אך הרעיון של בוחר ונבחר לא נראה לי. ובכל זאת, אפשר להגיד שיותר משישראל שמר על המסורת הזאת, שמרה מסורת זו על עם ישראל. לי כמעט אין ספק, שהאמונה בבחירה ובייחוד ישראל הייתה הגורם הפסיכולוגי החשוב ביותר בקיום האומה. ובכל זאת ברור לי שכיום הגיעה השעה לשנות את עמדת העם למושג הבחירה.
לעומת הסבורים כי מושג הבחירה פירושו ההנחה בדבר אחריותֿיתר מוסרית המוטלת על עם ישראל, יעקב טוען שמבחינה מוסרית כל העמים אחראים באותה מידה לנהוג לפי רצון ה' כדרך שהם מבינים אותו. לכל עם יש רקע היסטורי מיוחד לו, ורקע זה מעניק לו ערכים והישגים מוסריים ומביאו להציב לעצמו ייעוד מתאים לרוחו. אך אין במורשה זו כדי להבטיח לשום עם כי בכך פתר את בעיית הטוב, הן להלכה הן למעשה. כל עם חייב ללמוד משאר העמים. ההדדיות היא יסוד מוסד להבנת ההבדל בין תקופתנו לבין תקופות קודמות, שאפשר היה להצדיק בהן במידת מה את הגישה המסורתית של 'עם לבדד ישכון'.
בשונה מנושאים אחרים כגון הלכה, תפילה ומדינה דמוקרטית, שבשיחות שערכנו ניכר שיעקב מתלבט ומחפש, בנושא הבחירה, הוא הרבה יותר חדֿמשמעי. משום כך הריאיון בנושא זה קצר מקודמיו.
שער 'האמונה'
"וַיֹּאמֶר אֲדֹנָי יַעַן כִּי נִגַּשׁ הָעָם הַזֶּה בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי וַתְּהִי יִרְאָתָם אֹתִי מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלֻמָּדָה. לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיה כט, יג-יד).
להבנתו של יעקב, פסוקים אלה מתארים במדויק את מצב האמונה היהודית. העם אינו מוכן לחקור את המסורת היהודית בשׂוּם שֶׂכל בכנות ובאומץ לב. רבים מקיימים את המסורת כ'מצוות אנשים מלומדה'. על כן העם נענש בחומרה – אין לו מנהיגות.
האמונה היהודית, ככל אמונה דתית בעולם, היא תוצר של מתח תמידי בין העם לבין הפרט, בין מסורת אבות לבין השקפות מודרניות, בין הישן לחדש, בין העתיד לעבר – חיפוש בלתי פוסק לאמת, לטוב וליפה. יעקב מתאר את המסורת היהודית כשילוב של לבטי העם, בניסיונו להבטיח את קיומו ואת קיום תורתו, עם חיפוש הפרט היהודי אחר אלוהים וגילוי רצונו בכל התקופות בתולדותינו, יש אידאולוגיות חברתיות ופרטיות המתנגשות זו בזו או המעשירות זו את זו. האמת הרוחנית מתבטאת בצורות שונות. האידאולוגיה הדתית עשויה להתגשם בצורות פולחן שונות, והאידאולוגיה הדמוקרטית יכולה אף היא ללבוש צורות ולפשוט צורות. יותר מכול מפעמת ביעקב ההכרה כי לאמת עצמה בני אדם אינם יכולים לתת ביטוי מוחלט, וכי החיפוש אחריה צריך להתנהל בחופש גמור, גם בחינוך וגם במוסדות הציבוריים, הממשלתיים והחברתיים. להבנתו, הריבוי בחיים היהודיים מביא לידי שגשוג מכל הבחינות – בחינוך, בתאולוגיה, באמנות ובספרות, ובמסירות היהודים לאומה. כל זה עולה מתוך התפיסה כי הדת היא חיפוש הגשמתם של היחיד ושל קבוצות בני אדם. בניגוד לתפיסות הרואות בדת מערכת אמונות וחוקי התנהגות שנתגלו לאנושות על ידי אֵל עלֿטבעי, יעקב מפתח בעקבות משנתו של מרדכי קפלן תאולוגיה נטורליסטית.
שער 'ההלכה'
כפי שקשה להגדיר מהי הלכה כך קשה להגדיר את סוג השיחה שלנו על הלכה. בשיחה על ההלכה יעקב סיפר לי על אביו. 7 הוא אהב את אביו וראה בו אדם חכם מאוד, אך הוא, יעקב, לא היה יכול להיות אבא שלו. "הייתי צריך להיות אני, ולא הוא". 8 הוא מייחס תובנה זו גם כלפי ההלכה ואומר "אני מאוד אוהב את ההלכה, אך לא יכול לחיות בעקבותיה". משמעות אהבת אדם את הוריו אינה שהוא חייב, או אף שראוי לו ללכת בדרכיהם דווקא. אפשר לכבד את הישגיהם, להכיר במגבלותיהם ולהמשיך הלאה למקום שהם לא הגיעו עדיו.
יעקב, כקפלן לפניו, רואה ביהדות ציוויליזציה דתית. בשיחות עמו נוכחתי כי הוא מבין במלוא היקפן את התמורות ברוח התקופות שהוא חי בהן, ונכון להבין כי נדרש טיפול שורש בכל מערכת היהדות. בהקשר זה עולה ביקורתו על ההלכה והיהדות, ביקורת המעוגנת באהבה למסורת, למערכת ההלכתית ולעם ישראל. פעמים רבות שב ואמר בשיחותינו שאהבה וביקורת אינן תחושות או מצבים נוגדים וסותרים. זה, להבנתי, יסודה של מערכת היחסים שלו עם המסורת היפה שלנו. "אהבה אינה דורשת הסכמה וזהות, דמיון, הידמות. ההזדהות עם העבר אינה דורשת הליכה בדיוק באותן דרכים". 9
לדבריו, העם היהודי מאוחד במסורתו המשותפת וברצונו להמשיך להתקיים. כדי שנצליח במשימת הקיום בעתיד, כפי שזכינו בעבר, יש לתאם בין הדרישות המסורתיות לבין הנראה לנו היום רצוי. יש לחפש במרחבי ההלכה דינים ומנהגים המסוגלים לתקן את חברתנו, ולחנך כל יהודי לעשיית הטוב והישר, שהיא לשיטתו תמצית עבודת אלוהים. את אלה יש ליישם בחיינו, שכן ההלכה היא אמצעי, ולא מטרה בפני עצמה, היא אינה יכולה להמשיך לתפקד במלואה כאילו הייתה זהה עם היהדות כולה. בתקופתנו נדרשת 'הלכה' דמוקרטית, העומדת בעניינים רבים וחשובים, כמובן, בסתירה להלכה התורנית. 'הלכה' זו צריכה לתת את מלוא החשיבות לפלורליזם, לשוויון ולדרכי חקיקה.
שער 'התפילה' (ועתיד בית הכנסת)
ספרו של יעקב פילוסופיות של התפילה נפתח בנימה אישית. "נושא מחקר זה אינו נותן לי מנוח יותר מחמישים שנה, מאז הוסמכתי לרבנות. אני מניח שזה ימשיך להעסיק אותי ולהטריד את מנוחתי בשנים שנותרו לי".10 מאז פורסמו דברים אלה, בשנת 2000, נוספו יותר מעשר שנות התמודדות. זכיתי להתפלל לצד יעקב כמה שנים בקהילת מבקשי דרך 11 וכן לשרת אִתו בוועדת התפילה של הקהילה, ללמוד ולשוחח עמו על נושא זה. חשתי שיש לו מה לומר לציבור בישראל הנאבק בסוגיית התפילה ומייחל לה. לי הוא עזר רבות בשכלול כוונתי בתפילה.
שאלה מרכזית המעסיקה אותו היא כיצד אפשר להפוך את התפילה נגישה ומשמעותית יותר בעבור ציבור המתפללים והמתפללות, בני כל הגילים והרקעים. הוא מבקש להביא אותנו לעידן חדש של תפילה ועיסוק בה, ומודע עמוקות לכך שהדיאלוג שלנו עם האל מורכב ובעייתי.
יעקב הדגיש לפניי, שאין לו תשובה לרבות מהשאלות שהוא מעלה. בכל זאת הוא מרשה לעצמו להביא את רעיונותיו על התפילה לפני הציבור, באמונה שהדיון הציבורי הרחב יצמיח אנשים ראויים ממנו, שיהיה בכוחם לענות על השאלות.
שער 'החינוך'
כהן כתב ופרסם רבות על חינוך, והקדיש את חייו לחינוך יהודי לבני כל הגילים. תמיד שאל כיצד לחנך את הילדים שלנו לאהבת המורשת שלהם, לפיתוח היכולת להתמודד עם דרישותיו של העולם המודרני המדעי, ולחידוד חוש הביקורת. עבודת הדוקטור שלו עוסקת בתחום הפילוסופיה של החינוך, וכן אחד מספריו. הוא מתמיד בשאלה כיצד אפשר לקדם את החינוך היהודי ולשפרו.
שנים רבות הוא קורא למהפכה אשר תביא לאיחוד הזרמים היהודיים בבית ספר משותף. קיומם של זרמים בחינוך מסלף את הדמוקרטיה, מטשטש את תמונת היהדות, ומושתת על דעות חינוכיות פגומות. לדבריו, מורים נדרשים לעזור לחניכיהם להתמודד עם מציאותֿחייהם. זו משימה מסובכת וקשה, ולכן על המוסדות לחינוך גבוה ליזום את התהליך להבנה מקיפה ואורגנית של מציאות זו. אם בכל זאת בחברה החופשית יש מקום לזרמים חינוכיים אחדים, יש לעודד מקסימום של חילופי דעות ופעולה הדדית בין מורי הזרמים ובין תלמידיהם.
הוא מאמֵץ את הדעה המסורתית, "נעשה ישראל אגודה אחת והתקינו עצמכם לגאולה", 12 אך להבנתו 'אגודה אחת' אין משמעה אגודה אחידה. באמונה שאהבת ישראל ואחדות לא אחידה זו של ישראל הן בין יסודות היהדות, הוא מבקש לשנות את תפיסת הנוער לגבי מהי יהדות ולגרום למחנכים ולחניכים לפעול מתוך שיתוף פעולה בין הדורות ובין הזרמים. הוא מדרבן לכינונו של תהליך חינוכי משותף להורים ולילדים. על ההורה לחנך את עצמו מחדש וללמוד מחדש עם ילדיו. השילוב השלישי שהוא מדבר עליו הוא חינוך משותף לתלמידים הבאים מרקעים שונים – כלכלי, חברתי, תרבותי, אתני. יש להנחיל לדורות הבאים את התודעה שהיהדות היא תרבות חיה ותוססת, יצירתית ורחבה, ולעשות זאת בקשר הדוק עם הציונות. לדבריו, הא בהא תליא. על היהדות להתבסס על יֶדע המסורת מזה ועל מוכנות לצמוח ולהשתנות עם השינויים בתרבות הכללית מזה: "יש לחזק את רצון העם לשרוד בכל מקום על ידי יצירת תרבות יהודית גבוהה, וכן לפתח רצון להיאבק בתנאים חברתיים ותרבותיים קשים ומסובכים". 13 מחנכים שאינם יכולים לנווט בין החופש לאחריות ינפצו את ספינתם אל סלע המתירנות או הדוגמטיות. שיפור בחינוך היהודי קשור קשר אורגני למידת ההכרה בעם שאנו נתונים בעידן של חופש. בינתיים לוקה הכרה זו בחסר; הצעות פתרון לשאלות החינוך היהודי המתעלמות מחֶסר זה אינן יותר ממשחק חסר תועלת.
*
כאמור, בכל אחד משערי הספר שלובים ריאיון ומאמרים. הראיונות והמאמרים עשויים לעורר עניין בשתי רמות: בתוכנן של האמירות האישיות וברישום העשיר והמורכב שיוצר העיון המצטבר בהן. הנושאים הנדונים בספר נראים ידועים ומוכרים מכבר, אך דווקא משום כך ניכר עד כמה יש בכוחו של הטיפול האישי והמיוחד של יעקב כדי להפוך את נקודת המבט השגורה עליהם. דבריו חושפים לא אחת מעט מן המורכבות, מהכאב ומהכוח הגלום במצב האנושי.
יעקב כהן מוסר בידינו מורשת, ירושה עשירה של רעיונות חשובים המחייבים אותנו לבחינה מעמיקה של דרכנו שלנו. הוא רוצה לעורר אותנו לחשוב מחדש על הסוגיות שאינן פתורות של קיומנו ולתהות על משמען. למרות גילו המופלג, ואולי דווקא בגללו, הוא מאמין כי יש חדש תחת השמש. גדולתו מתבטאת בכך שהוא מבקש דרך. הוא פונה אל לב העם – לשכל ולהיגיון, וגם לרגשות של כל יהודי ויהודי – ודורש מאִתנו קרבן. הוא תובע מאִתנו לוותר על כל אשליותינו, על כל נטייה להסתגרות אישית ולאומית, על כל יומרנות לידיעת רצון אלוהים. זה קרבן יקר, אולם דוגמתו האישית של כהן יכולה לעזור לנו בבואנו לנסות ולהעלותו, כדרך שהוא עושה כל חייו.
אני מחייך בפה מלא כאשר אני שב ונזכר במפגשים המיוחדים שהולידו ספר זה. המפגשים נערכו עם יעקב ורחל בדירתם הצנועה בגבעה הצרפתית בירושלים, לא הרחק מהר הצופים. אחזתי בשולי גלימתו בניסיון להביא לפני קוראי ספר זה מעט מדמותו של תלמיד חכם, איש אהוב, שאני קורא לו רב ומורה, ורבים קוראים לו בפשטות ג'ק.
קוראים כותבים
There are no reviews yet.