סוף הסיפור

1.

"את אוהבת ספרי מתח?"

ניקי מעיפה מבט אל המראה הפנימית. נהג המונית מכווץ עיניים אליה מבעד לעדשות עגולות עבות, כמו תחתיות צ'ייסרים.

"נראה שאת קוראת ספר מתח," הוא אומר בקול צרוד. המכונית עוברת מעל בור ומיטלטלת.

היא מניפה את ספר הכיס. "אגתה כריסטי. רצח במסופוטמיה." האיש רוצה לפטפט, וניקי מעוניינת לרַצות. נהיגה במונית היא בטח מקצוע בודד.

"את מעשנת?"

"לא, אדוני."

"יופי." הוא נועץ סיגריה בין השיניים. "את יפה מכדי למות צעירה."

הוא מצית את הסיגריה בזיפו חבוט, וניקי לוחצת על מתג החלון לפתיחה. אוויר לבן נשפך פנימה, לח וצונן, מציף את המושב האחורי. היא לוחצת שוב על מתג החלון, עד שרק סנטימטר נשאר פתוח, מטה את ראשה אל החלון ורואה שם את תאומתה: ריסים מחודדים ממסקרה, גלוס נוצץ על השפתיים. היא יפה מדי — היא יודעת את זה אבל לא אכפת לה במיוחד.

המונית מקרטעת. התיק שלה מקפץ על הרצפה. "נראה לי שפגעת במדרכה."

"נו טוב." הוא לוטש עיניים בשמשה. "אני בהלם מזה שמצליחים להנחית מטוסים. זה נס שאת על הקרקע בכלל."

טיסות הן לא דבר טבעי במיוחד עבור ניקי, ומבחינתה זה תמיד נס כשהיא נוחתת. היא מעיפה מבט אל הגאות הסמיכה של ערפילי הערב, הבוהקים כפנינה בתאורת פנסי המכונית.

"יוני עגמומי. אין לכם מזג אוויר כזה שם במזרח."

"לא." שם במזרח — נשמע רחוק להפליא, מסתורי.

הוא רוטן בסיפוק ואז מאותת, והם פונים פנייה חדה ומתחילים להאיץ במעלה הגבעה. ניקי לופתת את חגורת הבטיחות.

"ספרי מתח," עשן זורם מפיו, גועש באוויר הקר. "הרבה תעלומות בסן פרנסיסקו. שמעת על הזודיאק?"

"אף פעם לא תפסו אותו."

"אף פעם לא תפ — כן." הוא מזדעף אל המראה הפנימית. ניקי סותמת את הפה. זאת העיר שלו, הסיפור שלו. "הוא הג'ק המרטש שלנו. חוץ מזה יש לנו את הרומנטיקה באוויר. טיסה שנעלמה בשנות החמישים. טסה מעל הוואי ואז פשוט" — יניקה מהסיגריה — "נעלמה." נשיפת עשן.

"מה קרה לה?"

"מי יודע? אותו סיפור עם צפלין הרפאים. בזמן המלחמה כמה חיילים טסו להם בצפלין, וכשהוא התרסק בדאלי סיטי, לא היה בו אף אחד. זאת תעלומה, שאני כאילו — זאתי שמה!" הוא מנופף ימינה. "האחוזה הכי ישנה בפסיפיק הייטס."

ניקי רואה בית ויקטוריאני בהיר עם חלונות כמו עיניים פעורות לרווחה, עומד במרחק־מה מהרחוב, כאילו קפץ בבהלה. "בנו אותו חמישים שנה לפני רעידת האדמה," מתרברב נהג המונית. "הוא כבר היה בגיל המעבר, ובכל זאת שרד."

"הוא נראה מופתע," מציינת ניקי. "כאילו לא מאמין שהוא עדיין כאן."

הוא שוב גונח. "גם אני לא מאמין."

הם ממשיכים לנסוע במנהרת הערפל. משני הצדדים בוהקים שלטים, אצבעות רפאים מצביעות קדימה: לכיוון הזה, תמשיכו הלאה.

"אמרת שאת מניו יורק?"

"כן."

"טוב, זאת השכונה הכי יוקרתית במדינה."

הבתים נישאים לצידי הדרך, רפאים בערפילים: גבירות מהמאה התשע־עשרה, צנומות ומטופחות, לבושות בגווני פסטל; מבנה בסגנון ספרדי מכוסה קיסוס; חיקוי טיודור, קורות עץ וגבס מעל לבֵנים בדגם הרינגבון; שתי מלכות אן, עם עיטורי עץ שנראים כמו תחתיות תחרה.

"חלק מהאנשים כאן בהייטק," מעדכן נהג המונית. "גוגל. אובר. תני לי להגיד לך משהו על אובר —" הוא מזעיף פנים אבל לא אומר לה כלום. "עדיין יש כאן הרבה כסף ישן. טיפוסים מהסוג של תמיד־היינו־עשירים."

אדים רודפים את הרחובות שלפניהם. הם גולשים על גלי האספלט, גלים עצומים שמתרוממים וצונחים. ניקי עוצרת את הנשימה.

"יש לנו גם סופרי מתח בסן פרנסיסקו. דשיל המט — הוא היה גר שם. ברחוב פוסט."

עוד שלט מגיח מהערפל, דוחק בהם קדימה. לכיוון הזה, תמשיכו הלאה.

"אה, יש לי משהו בשבילך." לועס את הסיגריה. "יש סופר מתח אחד שגר ב — פק הייטס, אם אני לא טועה. מקום שווה. אשתו והבן נעלמו לילה אחד."

ניקי מצטמררת.

"התפוגגו. כמו המטוס ההוא. לפני עשרים וחמש שנה כזה... לא — עשרים שנה. ערב השנה החדשה, 1999." המילים מרחפות בענן עשן, מתנודדות כמו מצופים.

"מה קרה להם?"

"אף אחד לא יודע! היו כאלה שחשדו באח — האח של הסופר, אני מתכוון — או באשתו, או בשניהם אולי. יש כאלה שנשבעו שזה היה הבן שלהם. הבן של האח, אני מתכוון. היו גם שני עובדים, בחור ובחורה. אבל רוב האנשים..." עיקול בכביש. "רוב האנשים מאמינים שזה היה הסופר בעצמו. והגענו," הוא מכריז, המונית עוצרת ליד המדרכה ביבבה, ניקי נזרקת קדימה והספר מתגלגל מחיקה.

היא צופה בנהג נחלץ מהמושב הקדמי, הולך לתא המטען. קצה הסיגריה בוהק בערפל, בהיר כמו אור תעתועים.

ניקי דוחפת את ספר הכיס לתיק. שואפת שאיפה עמוקה, משתעלת — תא הנוסעים מסריח כמו מדורה — ואז דוחפת את הדלת ויוצאת אל הערפל. הרחוב שומם, גושי הבתים הם לא יותר מצללים, החזיתות כמו גולגולות, בוהות זו בזו משני צידי הכביש. היא שוב מצטמררת.

"באת מוכנה עם הסוודר הזה," אומר נהג המונית כשהדלת נטרקת מאחוריה.

ניקי מסתכלת על עצמה. פריט הלבוש הכי יקר שלה: קשמיר, גזרה פשוטה בצבע פחם וצווארון וי, היישר מהניקוי היבש. אי־שם מעל נברסקה היא שפכה עליו בירה. הג'ינס שלה, היא רואה, עדיין מכוסה פה ושם בשֹער־גורים גס, למרות שבילתה אזור־זמן שלם בניסיון לקושש אותו בפינצטה.

כשהיא זוקפת את הראש, הנהג בוהה בשביל הגישה התלול לחניה. הוא פונה אליה.

"זה הבית שדיברתי עליו," הוא אומר. "הבית המסתורי, ידעת?"

"מודה באשמה." היא גם מרגישה ככה.

"שיט. נתת לי לקשקש."

"לא רציתי לקטוע אותך," היא מסבירה בחביבות — היא לא התכוונה להונות אותו. אבל היא קראה הכול על האישה והבן שנעלמו פתאום. בשלב זה היא ידעה מה שכולם ידעו. או כמעט כולם.

נהג המונית מכבה את הסיגריה ומשליך אותה לרחוב, כשבעקבותיה נוצץ זנב מטאור זעיר. "מה'תומרת. באת לביקור?" מבט חטוף במזוודות שלה, טרולי ותיבת וינטג' על גלגלים עם אבזמי עור וניטים, מוכתמת במדבקות יעדים.

"יש לי דד־ליין." היא תוחבת יד לתיק, שולפת שלושה שטרות של עשרים ואחד של חמש.

הוא מלטף את השטרות. "היום כבר לא רואים שטרות כמעט."

"אני בחורה מיושנת."

"ואת לא פוחדת? את לא חושבת שהוא הרג אותם?"

בלחש, כאילו שאל אם היא לא חושבת ששתתה יותר מדי. "אני מקווה שלא," אומרת ניקי בעליזות.

"טוב. תיהני מהתעלומה שלך." הוא עוקף אותה אפוף ניקוטין. ניקי תוהה אם הוא מתכוון למוות במסופוטמיה או להיעלמות בסן פרנסיסקו. כשהוא מתכופף אל המושב הקדמי, המכונית חורקת וגם הנהג. "תיהני גם מהעיר," הוא צועק. "מאה שלושים קילומטרים רבועים, מוקפים במציאות." הדלת נטרקת.

ניקי ממשיכה לבהות במזוודות שלה, גבה מופנה אל המונית. המנוע מכחכח, האגזוז מתיז פיח על רגליה; היא מקשיבה למכונית מתרחקת.

כשהיא פונה לאחור, הערפל מכונס בתוך עצמו, קפוא, חָלק ודומם כמו מראה, כאילו המונית והנהג לא היו שם מעולם.