סופה

"עליך להבין, אני מוכרח לנסוע!" נופף פְּלָטוֹן אילְאיץ' בידיו בחמת זעם. "חולים מחכים לי! חו־לים! מגפה! זה אומר לך משהו?!"

המפקח על תחנת הדואר הצמיד את אגרופיו למותנייתו שנתפרה מפרוות גירית ורכן קדימה:

"כיצד זה לא נבין? כיצד לא נבין? עליך לנסוע, אני מבין היטב, אדוני. אבל אין ברשותי סוסים, ועד מחר לא יהיו לבטח!"

"אבל איך ייתכן שאין לך סוסים?!" זעק פלטון אילאיץ' וכעס צלצל בקולו. "מה התועלת בתחנה שלך, אם כך?"

"זו בדיוק התועלת, שהסוסים אזלו כולם ולא נותר אפילו סוס אחד, אף לא אחד!" חזר ואמר המפקח בקול רם, כמדבר עם חירש. "אלא אם כן בערב ייפלו עלינו מהשמים, בדרך נס, סוסי דואר. אבל לך תדע מתי זה יקרה."

פלטון אילאיץ' הסיר את משקפי המַצבֵּט שלו ונעץ במפקח מבט ממושך, כאילו הבחין בו זה עתה:

"האם מבין אתה, אבא'לה, שאנשים גוססים שם?"

המפקח פתח את אגרופיו והושיט את ידיו אל הדוקטור, כמבקש נדבה:

"וכי כיצד לא נבין? וכי מדוע לא נבין? נוצרים טובים נוטים למות, צרה צרורה, כיצד לא נבין! אבל הבט בחלון, ראה מה מתחולל שם!"

פלטון אילאיץ' הרכיב את משקפי המצבט והעביר בהיסח הדעת את מבט עיניו הצבות אל זגוגית החלון המכוסה שכבת קרח, שלא הייתה כל אפשרות לראות דבר מבעדה. מעבר לחלון עדיין עמד יום חורף סגרירי.

הדוקטור העיף מבט בשעון המטוטלת הקולני בדמות הבקתה של בּאבּא־יאגָה: השעון הראה שתיים ורבע.

"כבר אחרי שתיים!" טלטל בזעף את ראשו בעל השיער הקצוץ והצדעים שהאפירו קלות, היושב איתן על כתפיו. "אחרי שתיים! בקרוב יתחיל להחשיך, אתה מבין?"

"וכי כיצד לא אבין, אדוני, כיצד לא אבין..." פצה המפקח את פיו, אבל הדוקטור קטע אותו בהחלטיות:

"תשמע, אבא'לה! אתה תמצא לי סוסים אפילו מתחת לאדמה! אם לא אגיע לשם עוד היום, אתבע אותך לדין. על ניסיון חבלה."

המילה הממלכתית המוכרת הפילה נמנום על המפקח. הוא חדל למלמל ולהצטדק, ונדמה היה שנרדם כך פתאום. דמותו הכפופה קלות במוֹתנֶיהָ, עטויה מותנייה קצרה ומכנסי פלוסין ונעולה במגפי לבד לבנים גבוהים, מרופדים בעור צהוב, קפאה ללא ניע בדמדומי החדר המרווח שהוסק היטב. לעומת זאת אשתו, שישבה כל אותה עת בפינה רחוקה מאחורי וילון כותנה וסרגה, זעה, הציצה מעבר לווילון והציגה את פניה הרחבים והנטולים כל הבעה אשר כבר הספיקו להימאס על הדוקטור במהלך שעתיים של המתנה, שלוּותה בשתיית תה עם ריבת פטל ושזיפים ודפדוף בשבועון ניבָה1 דאשתקד:

"מיכאליץ', ואם נבקש מחַרְחוּשָׁה?"

המפקח התעשת מיד.

"אפשר לבקש מחרחושה, אולי ישתכנע," הוא גירד את ידו השמאלית בידו הימנית והפנה את פניו אל אשתו בחצי סיבוב, "אבל האדון ביקש סוסים שהמדינה מספקת."

"לא משנה לי אילו סוסים!" זעק הדוקטור, "סוסים! סוסים! סו־ס־ים!"

המפקח הלך אל המכתבה בצעד מדשדש:

"אם הוא לא נסע לדודו בכפר חוֹפְּרוֹב, אפשר שייעתר..."

הוא ניגש אל המכתבה, הרים את שפופרת הטלפון וסובב כמה פעמים את החוגה, בעודו מצמיד את ידו השמאלית אל מותניו, זוקף את גבו וזוקר את ראשו המקריח, כמבקש לצמוח לגובה:

"מיקוֹלַאי לוּקיץ', מיכאליץ' הוא שמטריד את מנוחתך. אמור לי, מוביל הלחם שלנו עבר אצלכם היום? לא? נו טוב. אלא מה! איך ייסע עכשיו? הרי אין שום אפשרות, אין ויכוח. נו, תהיה בריא."

הוא הניח בזהירות את השפופרת על כנה ודשדש לכיוונו של הדוקטור. בפניו, פני גבר בן בלי גיל, מגולחים ברישול ונטולים זקן, ניכרו סימני התעוררות.

"אז מתברר שהיום חרחושה שלנו לא נסע לחופרוב, להביא לחם. הוא פה, רובץ על התנור. הרי כשהוא נוסע להביא לחם, הוא תמיד קופץ בדרך לדודו. שם הוא יושב לשתות תה ולפטפט פטפוטים, ורק לקראת הערב מביא לנו לחם."

"יש לו סוסים?"

"יש לו עצמונוע."

"עצמונוע?" צמצם הדוקטור את עיניו ושלף את נרתיק הסיגריות.

"אם יעלה בידך לשדלו, הוא ייקח אותך לדוֹלְגוֹיֶה2 בעצמונוע."

"ומה עם אלה שאיתי?" קימט פלטון אילאיץ' את מצחו כשנזכר במזחלת, ברכָּב ובצמד הסוסים מטעם המדינה.

"הם יחנו פה בינתיים, ואחר כך תחזור איתם."

הדוקטור הדליק לו סיגריה, פלט את העשן:

"ואיפה הוא, מוביל הלחם הזה שלך?"

"פה לא רחוק," נופף המפקח בידו מאחורי גבו. "וַסְיאַטְקָה ילווה אותך. וסיאטקה!"

איש לא ענה על קריאתו.

"הוא בטח בבקתה החדשה," נשמע מאחורי הווילון קולה של אשת המפקח.

היא קמה מיד, רשרשה בחצאיתה על הרצפה ויצאה. הדוקטור ניגש למתלה, הסיר ממנו את מעילו ארוך השוליים והכבד המרופד בפרוות כבשים, השתחל לתוכו, חבש כובע בעל כיסויים לאוזניים וזנב שועל משתלשל, כרך סביב צווארו צעיף לבן ארוך, עטה כפפות, אחז בצמד תיקי נסיעה ופסע בנחישות מעל למפתן הדלת המובילה אל המבואה החשוכה, שהמפקח פתח אותה לפניו לרווחה.

הרופא המחוזי פלטון אילאיץ' גארין היה גבר גבוה וחסון בן ארבעים ושתיים, שאפו בולט ושלפניו הצרים, המוארכים והמגולחים למשעי הייתה ארשת תמידית של אי־שביעות רצון מרוכז. "כולכם מפריעים לי לבצע את משימתי החשובה עד מאוד, המשימה שייעד לי הגורל, שאני יודע לבצע טוב יותר מכל אחד אחר ושכבר השקעתי בה את רוב חיי הבוגרים," אמרו כמדומה פניו חדורי המטרה, בעלי האף הגדול הנחוש והעפעפיים התפוחים במקצת. במבואה נתקל הדוקטור באשת המפקח ובנער וַסְיאַטְקָה, שנטל ממנו מיד את שני התיקים.

"הבית השביעי מפה," הדריך אותו המפקח לפרידה, בעודו רץ קדימה ופותח את הדלת אל מדרגות הכניסה. "וסיאטקה, תלווה את האדון הרופא."

פלטון אילאיץ' יצא החוצה וצמצם את עיניו. היה יום סגרירי וצונן. הרוח לא הייתה חזקה, אך היא לא שקטה במשך שלוש השעות שחלפו והמשיכה לפזר את פתיתי השלג הזעירים.

"הוא לא יגבה ממך יותר מדי," מלמל המפקח, שהצטמרר ברוח. "הוא לא מתאבי הבצע. רק שיסכים לנסוע."

וסיאטקה הניח את התיקים על הספסל שבראש המדרגות המובילות אל הבית, נעלם במבואה ושב עד מהרה במעיל פרווה קצר, מגפי לבד וכובע. הוא אחז בתיקים וירד בבטישת רגליים במדרגות המושלגות:

"בוא, אדון."

הדוקטור צעד אחריו, והסיגריה שבפיו העלתה עשן. הם הלכו ברחוב כפרי שומם, מכוסה שלג. השלג נערם לגובה, מגפיו של הדוקטור המרופדים מבפנים בפרווה שקעו עד מחציתם בשלג.

סופה... חשב פלטון אילאיץ', ומיהר לינוק מהסיגריה שכבתה מהר ברוח. השד יודע למה החלטתי לנסוע דוּךְ דרך התחנה הארורה הזאת. מקום שכוח אל: לעולם לא תמצא בו סוסים בחורף. בי נשבעתי שלא אסע, ובכל זאת נסעתי, dummkopf.3 מוטב היה לי לנסוע בכביש הראשי, להחליף סוסים בזַַפְּרוּדְנִי ולהמשיך משם. אף שהדרך הייתה מתארכת בשבע וֶרסְטָאוֹת,4 כבר הייתי עכשיו בדולגויה. התחנה שם מסודרת והדרך רחבה. Dummkopf! וכעת לגום את הלפתן שבישלת...

וסיאטקה בטש לפניו במרץ בשלג ונענע את צמד התיקים הזהים, כמו כפרייה המנענעת דליים על אסל. אמנם היישוב שקם סביב התחנה כונה כפר דוֹלְבֵּשִׁינוֹ, אך היה זה למעשה משק המונה עשר חצרות מרוחקות זו מזו. עד שהגיעו בדרך המלך המושלגת לבקתה של מוביל הלחם, הספיק פלטון אילאיץ' להזיע קמעה במעילו הארוך. סביב הבקתה הישנה ששקעה בחלקה התחתון באדמה, כוסה הכול שלג. עקבות אדם לא נראו, כאילו לא גר בה איש, ורק הרוח עקרה קרעי עשן לבן מתוך הארובה.

עוברי האורח חצו את הגינה המוקפת גדר מאולתרת ועלו במדרגות הכניסה המושלגות, שנטו על צידן. וסיאטקה הדף את הדלת בכתפו. התברר שאינה נעולה. הם נכנסו למבואה החשוכה. וסיאטקה נתקל במשהו ופלט אנחת כאב:

"אוֹח..."

פלטון אילאיץ' בקושי הבחין בחשכה בשתי חביות גדולות, במריצה ובערימת גרוטאות. משום מה עמד במבואה של מוביל הלחם ריח מכוורת — ריח כוורות, פּוֹלֶן ודונג. הניחוח הקיצי המתוק לא הלם כלל את סופת חודש פברואר שהתחוללה בחוץ. וסיאטקה תחב את אחד התיקים תחת בית שחיו, פילס בדי עמל דרך אל הדלת המחופה בד יוטה, פתח אותה ופסע מעל למפתן הגבוה:

"שלום לכם!"

הדוקטור נכנס בעקבותיו והשתופף, כדי לא להיתקל במשקוף.

פנים הבקתה היה חם, מואר ומסודר מעט יותר מהמבואה: גזרי עץ בערו בתנור רוסי גדול, על השולחן עמדה, יחידה, מלחיית עץ, כיכר לחם נחה תחת מגבת, בפינה הסתמן ריבוע קהה של איקונה בודדה, שעון מטוטלת נעזב שנעצר בשעה חמש וחצי היה תלוי על הקיר. אשר לרהיטים, הבחין הדוקטור רק בתיבה אחת ובמיטת ברזל.

"הדוד קוֹזמָה!" קרא וסיאטקה אחרי שהניח בזהירות את התיקים על הרצפה.

איש לא ענה.

"אולי יצא לחצר?" הפנה וסיאטקה אל הדוקטור את פניו הרחבים המנומשים. אפו היה ורדרד ומשעשע למראה, כאילו עורו התקלף.