סופי לעת עתה

פרולוג: החוף השקט

תמי גורמן עמדה מעל הקבר הפתוח, טיפות זיעה נטפו מזוויות עיניה, מחליפות את הדמעות שסירבו להגיע. השמש הכתה בבור, הופכת אותו למלבן מסנוור, מעוור. כמה אופייני ללאה להיקבר דווקא שם, היא חשבה. בבית הקברות מול הים, ביום הכי חם בשנה. יום שמבטיח את העינוי ההמוני שאימה ייחלה לו. כי כל מי שעומד, כמוה, סביב הבור, בני משפחה קרובים ורחוקים ומכרים ספורים ונועץ בה מבט, אשם במידה כזו או אחרת בסבלה של לאה גורמן, אבל היא, ילדת הסנדוויץ' הבעייתית, יותר מכולם.

היא ידעה שבעיני לאה, יש צדיק אחד בין הנאספים. יואל, ג'ו שלה, שלאה אהבה. בבוקר, כשתמי היניקה את מיכאלה היא ביקשה ממנו שיכין סנדוויצ'ים לדרך הארוכה לחיפה. הדפה את קביעתו, שאסור לקחת ילדים קטנים להלוויה ושישאירו אותם במושב, עם אמא שלו. במבט ששלח אליה כעת, מעל הבור, ניסתה לפענח את הבעתו, כפי שעשתה מהיום שבו חזר הביתה. הוא בעצמו, כך ראתה, התאמץ לפענח את פשר אורכי הגל של פניה. גם אמיר, אחיה הקטן, הביט לעברה. פניו העגולים בקעו סמוקים מתוך חולצת הפולו הכחולה, זיעה ניגרה על פניו, חוברת לדמעות. הוא הגיע לבית הקברות ישירות מהשדה ובקושי החליפה איתו שתי מילים. רק עכשיו יכלה לבחון את הכרס הקטנה שהתעגלה תחת חולצתו, את קו השיער הנסוג. הוא נראה מבוגר מסך שלושים ושתיים שנותיו, אך היא עדיין ראתה בתוכו את הפעוט שאחז בידה כשלימדה אותו ללכת. פניה של שרית, אחותה הגדולה, צפו ליד פניו, ציור אקוורל מטושטש מרטיבות. עיניה מצטרפות לקהל המתבוננים, ביניהם גם גדעון, אביה הסבלני עד אין קץ.

הרב סלסל והיא ציפתה בסבלנות. אולי עכשיו יסכים לבוא סוף־סוף הצער ולהכאיב לה. בינתיים דבר לא הביא את המנוול. לא הידיעה על מותה של לאה ולא המראה של גופתה המובלת על עגלה ולא הקבר הכרוי, שהמתין לאסוף אותה. אולי צלילים, קיוותה, מוזיקת המוות שהתנגנה כעת תעורר אותו. מוזיקה תמיד מניעה אותה, וגם לבית קברות, מתברר, יש פס קול. צליל העפר היבש נחת על הבד במקצב מהפנט ששקעה בו, מטשטש את המילים שנזרקו אליה.

קחי, הרב חזר והושיט לעברה את חופן העפר, זו מצווה.

תודה, אבל לא תודה, רצתה להגיד. תחסוך ממני את המצווה שלך. אילו היה יודע מי היא ומה שיעור חטאיה היה סוקל אותה בעזרת האדמה הזו ומגרש אותה מבית הקברות, שראוי לארח רק צדיקים. הוא הניח את העפר בידה והיא בחנה את פניו של יואל. אתמול בלילה, כשגדעון התקשר היא ענתה. אביה הסתפק במילה אחת. "נגמר". כמו בשיחה ההיא, לפני כשנה, שאמר רק "ממאיר". בשתי הפעמים יואל הגיע מיד, וחיבק אותה.

כף ידה נפתחה מעל הבור. היא שחררה את העפר מטה, לא למען המצווה, לא למען לאה, וגם לא בגלל המבטים. היא לא יכלה לשאת את תחושת היובש הגרגרית בכפה.

לובן התכריכים שעטף את הגופה המצומקת הפך חום. גדעון, אמיר וגברים נוספים אחזו באתים וכיווצו את ערמת העפר. על האדמה העקוב הפך למישור, אבל בתוכה השאלות נחפרו עמוק פנימה.

מה אם לעולם לא תבין. אם לא תלכוד קצה תועה של מחשבה, חוט אריאדנה שיוביל אותה בבטחה בין זיכרונותיה. מה אם לא תצליח לטרוף את הזיכרונות ביד אחת, כדי לברוא אותם חבילה אחרת בשנייה, כמו קלפנית או קוסמת. הרי תאים נולדים ומתים אלפי פעמים, זיכרונות נטענים מעצמם שוב ושוב, שוב ושוב, והיא רק צריכה לגלות את הדרך לשלוף את הזיכרונות הנכונים. לתפוס את זנב הזמן, כמו יואל, ג'ו שלה. הוא עמד סמוך אליה, עיניו מרוכזות בקו אופק נסתר, מגיר נחלי זיעה. הוא נמצא פה בעיקר בשבילה וגם בשביל גדעון, שהוא אוהב. אולי מדמיין את עצמו בציר זמן מקביל. כי יואל, לא כמוה, יודע לאלף את הזמן בתיאוריות ומשוואות. את החלקיקים שלו דווקא הרגישה בעבר ואפילו סיפרה לו, אבל את מהלך הזמן היא לא מבינה. גם לא אותו.

מדוע חזר הביתה, ובחר לבלות איתה את ההיריון הארוך והצירים הארוכים אפילו יותר, אם לא סלח לה באמת? היא מלמלה "אמן" יחד עם הקהל כשאמיר הקריא מצג הטלפון את הקדיש, זוכרת את לאה קוראת לו קדיש'ל שלי, ויחד עם הקהל נסחפה אל היציאה מבית הקברות. עיניה חלפו על אופק מפגש השמיים והים. יואל הלך לצידה, ידו נוגעת־לא־נוגעת בידה. האם אי־פעם יסלח לה סליחה מלאה ושלמה? היא לא שכחה מדוע עשתה את מה שעשתה, אבל לאחרונה התחזקה בה התהייה מדוע הסכימה מלכתחילה לעבור בשבילו את כל מה שעברה. קצה הסנדל שלה נתקע באבן תועה ויואל אחז בה, עוצר את ההתרסקות הצפויה ומשחרר את ידו. בחום שהציף את גופה הבינה שמעל הכול מרחפת בעצם שאלה אחרת: האם אי־פעם תוכל לסלוח לעצמה?

השאלות ריחפו בתוכה כמו חלקים של מובייל. אולי התשובות פשוטות בעצם, חשבה, כשרגליה העלו ענני אבק. אולי צריך רק טריגר קטן. פרפר ירפרף כנפיים באפריקה, והופ — משהו יתחיל לנוע. נאמר, מראֵה. מבט שונה בחפץ מוכר, שמלווה אותה שנים, כמו הצילום שחור־לבן מהגן. עיניה העצובות צועקות מהתמונה תחת שאריות השיער והפוני העקום, שסיפרה לבדה. אולי דווקא צליל, למשל קולו הסדוק של בוב דילן, עם הסאונד הישן והשריטה בתקליט, מתנגן באיזה רגע חשוב של חייה ששכחה, אבל המנגינה, אבל המנגינה, לעולם נשארה והרגע עצמו הפך לא חשוב. ואולי מגע יניע הכול. כמו מגע ידו שנשלחה אל גבה עכשיו, והרעידה אותה. אולי יאסוף פנימה את גופה בחיבוק. לא זה הצעיר, מהפעם הראשונה־ראשונה שלהם, אלא הגוף יפה השנים שהחביא את הצעיר, מהפעם הראשונה־השנייה. ואולי טעם. על לשונה תתמוסס מתיקות מאכל בצקי, שסבתא אסתר שלה הכינה עבורה כשהגיעה לבקר אותה כמה פעמים בשבוע, מיד אחרי בית הספר. גם ריח בא בחשבון. ניחוח ורדי דמשק צהובים ידגדג באפה, כמו אלו שנדרה לשתול על קברה של סבתא אסתר, כדי שישמחו אותה במותה כמו ששימחו אותה בחייה, אבל אירועי החיים עמדו בינה לבין הבטחתה. היא זרקה מבט פרידה אל המצבה של סבתה שהאפירה בעירומה, מאחורי ערמת העפר הטרייה שתחתיה שכבה לאה, מבטיחה לעצמה שבקרוב תבוא לנטוע את שיח הוורדים ההוא.

רגע לפני שעלתה למכונית בדרך לבית הוריה מילים עלו בה, שכבר לא זכרה מאין הגיעו. את חזקה, חזקה וחכמה. אז אל תתייאשי, תמי גורמן, את ככה קרובה להבין. לא את הכול, אי אפשר וגם לא צריך. אז תפסיקי לנסות לעורר את הצער בכוח ותפסיקי לחפש ישועה בים שפרש מולך עופרת נוזלית, ותפסיקי לתקוע קצה סנדל בכורכר, לשרטט על הקרקע ציורים כעוסים כאילו היית הבן שלך, ילד בן שמונה. אבל בעיקר, תפסיקי להגיד לעצמך איך זה יכול להיות, זו אמא שלך שגמרו לקבור עכשיו, אז למה את לא מרגישה דבר.

היא המשיכה לחפש את הצער בכל בוקר כשפקחה עיניים ובכל ערב כששכבה במיטת הילדות שלה ולא נרדמה, בולשת בגופה, במחשבותיה, בעת שימי השבעה חלפו בדירה המלוהטת.

רוב הזמן הם היו ארבעה. גדעון אבא שלה, אמיר, שחזר בחופזה מבוסטון לשבוע שנמתח במדויק בין ההלוויה לסוף השבעה, שרית והיא. בימים חלקו משא מצטבר של אורחים, משפטי תנחומים ממוחזרים, אלבומי תמונות וכיבוד תעשייתי. בלילות פנו איש לחדרו, כל אחד מהם זר במיטתו. גדעון מצונף בצד שלו במיטה הזוגית, מרווח מיותם לצידו, אמיר בחדר הילדות שלו, על מיטת נוער צרה, והיא בחדרה הישן על מיטה דומה, מול מיטה נוספת, ריקה. שרית התעקשה לישון בביתה. תמי התפלאה. הרי עמית וניר נסעו, והבית ריק, אבל שרית קבעה בפסקנות שהיא צריכה להתרגל לחיים החדשים שלה, גרושה. לבדה. אבל לא תישארי לבד, הילדים יחזרו בקרוב משיקגו כשבני יתמקם שם. שרית לא ענתה ותמי הוסיפה שחבל שהחמיצו את ההלוויה. הם היו פה מספיק, שרית ענתה, בבית החולים עם אמא, ואיתי.

הן התחבקו לפני שהלכה לביתה בערבים וכשחזרה בבקרים, מלווה בריח של לחמניות טריות מהמכולת שליד הבית. חסר רק שוקו, אמיר התבדח, ולמחרת בבוקר הצטרפו ללחמניות גם שקיות שוקו. קייטנת השבעה, תמי אמרה והם צחקו.

סדר היום בקייטנה היה קבוע. בבקרים, אחרי השוקו והלחמנייה, טפטפו מבקרים, מבוגרים בדרך כלל. בצהריים אכלו ונחו קצת, לקראת גל מבקרים נוסף. בכל ערב דיברה עם יואל. מעולם לא היה איש של שיחות טלפון ותמיד יכלה לדעת אם הוא לא לבד כשהוא מדבר איתה, כי אז נשזרו בקולו גידי מתכת. מיכאלה ברחה מהטלפון אבל תמי לא ויתרה. הקטנה שתקה ורק התנשמה באוזניה נשימת תינוקת צפצפנית. היא לא יכלה להסביר ליואל עד כמה נזקקה אוזנה לנשימות הללו, להברות הקטועות שפלטה. עם דניאל דיברה ממש. ביומיים הראשונים עוד שאל, מתי היא חוזרת, ויום אחד שאל, את לא תמותי, נכון? הם חסרו לה, על ריחותיהם וידיהם הקטנות המוכתמות שנתלו בחולצתה. יואל הציע שיבואו אחר צהריים אחד לבקר, והיא אמרה שזה כבר מוגזם, נסיעה ארוכה כל כך בשביל כמה שעות. הוא לא הציע להשאיר את הילדים אצל ברניס ולבוא לבדו, והיא לא ביקשה.

בלילות שכבה בחדרה הישן. במיטה הריקה שמולה יכלה לראות את שרית הנערה מרימה את הפיקֶה בתנועה מזמינה ואת עצמה חומקת אל זרועות אחותה בדממה. תמונות נוספות, הבזקים של זיכרונות, התערבבו עם הצילומים הממוסגרים שעל המדף, שהכירה בעיניים עצומות. כמו תרגיל במחזאות, יכלה להמציא לדמויות שבצילומים מונולוגים ודיאלוגים, להשתמש באביזרים ממדפי המתבגרת שלה: מקל של קוסמים, מדליות או גביעי זהב מתחרויות הקפיצה לרוחק, שנשמרו מצוחצחים. היא ידעה שגדעון הוא זה שמבריק אותם, עד היום מתקשה לקבל את פרישתה מהמקצוע. כמה ניסה לשכנע אותה שתמשיך להתמודד בתחרויות, שהיא מוכשרת, והיא סירבה, נחושה למצוא תחום שבו הצלחתה תרשים סוף־סוף את לאה. החפצים והתמונות סיפרו אין ספור סיפורים אפשריים על ילדותה. אך כמו הצער על לאה, גם הילדה תמר שבצילומים לא באה ולא גילתה לה, איזה סיפור נכון. בת הארבע במטבח הפורמייקה המצוחצח של סבתא אסתר, עיניה מוטות אל שמיכת הטלאים המתהווה תחת ידיה של סבתה, או המתבגרת, תמי, או תמר כמו שרק לאה קראה לה, בשמלת מיני חגיגית, גבוהה בחצי ראש מהאחרים, כוכבת הקאסט של הצגת סוף שנה של שכבת י"א, בידיה זר פרחים ועל שפתיה חיוך ניצחון, שעכשיו יכלה לראות בו גם את תבוסת הילדה, שכל מה שתעשה, כל מי שתבחר להיות, לא ישמח את אימה. או דווקא התמונה החדשה ביותר, כבר די עתיקה בעצמה, שדלית צילמה בהצגת הבכורה של "הפיל הלבן": הוריה עומדים לצידה, מחייכים באיפוק למצלמה, מצידה השני יואל מחבק אותה, פניו נוהרים אליה, והיא מחייכת, אבל בעיניה רואים שהיא עדיין חושבת על מה שלאה אמרה רגע לפני כשניגשה אליה בסוף ההצגה, הלוואי ותצליחי יום אחד, זה תחום קשה ויש תחרות גדולה, ועל התגובה של יואל שאמר, מה זאת אומרת? היא הכי מוכשרת בעולם, האולם היה מלא ומחאו כפיים בלי סוף, היא כבר הצליחה! הצער כפל את עצמו בתוכה. על אהדתו התמידית שנלקחה ממנה, ועל הידיעה שזה בגללה.

בכל פעם שבחנה את הצילומים, מקווה למצוא בהם תשובות לשאלותיה, עלתה בראשה תמונה אחרת, שלא הונצחה בצילום. ידה המונפת של לאה והסטירה שהכתה בפניה, כשמצאה אותה אחרי שהלכה לאיבוד בחוף השקט. היד השלוחה ארבה בלילות, מחכה לרגע שבו גופה של תמי יתרפה במיטה הצרה וצרבה את פני הילדה המלוחים, מכריזה שהיא, ורק היא, האמת.

באחד הבקרים שרית הביאה צנצנת שוקולד "השחר" והם צהלו. כשהתגודדו סביבה עם שארית הלחמניות אמיר תהה בפנים מוכתמי שוקולד, איפה תעצור הרגרסיה ואם בסוף השבוע יעברו לתחליף חלב. היא צחקה ושאלה את עצמה אם הספיקה בכלל להכיר אותו כגבר עם הומור. המילה "גבר" והמראה שלו, לא התיישבו עם מי שידעה שהוא, אחיה הקטן. היא היתה חיילת ואז הוא, ומיד אחר כך ברח מלאה, שדווקא אותו הכי אהבה, עד אמריקה. הוא עבד והתחתן ותכף יהיה לו ילד משלו, שיגדל בארץ אחרת, בלי עבר ועברית, בלי הים וההר, הכחול והירוק והזיכרונות המשותפים.

כשדלו באצבעות דביקות שאריות שוקולד מהקופסה חשבה שעכשיו כשמתוק להם, זה זמן טוב לשאול, ושאלה אם הם זוכרים את הסטירה שחטפה פעם מלאה בים, ומיד סייגה, שאמיר היה קטן מדי ובטח לא זוכר. היינו בים, בחוף השקט, המשיכה כשלא ענו. אתם הייתם יחד ואני הלכתי לאיבוד.

כן, שרית ענתה. אמא אמרה לך לא לזוז מהחוף אבל כמו תמיד התעלמת ונכנסת למים. אז את זוכרת? תמי פנתה אליה, כשמצאתם אותי, שלושתכם, היא העיפה לי סטירה.

מה פתאום? שרית ביטלה את דבריה. היית בת ארבע, אולי חמש, לא היתה שום סטירה.

היתה, תמי קטעה אותה. את זוכרת רק מה שבא לך, תכף תגידי שהיא לא הכתה אותנו אף פעם.

היא לא! שרית הרימה מבט מעל הסמרטוט הגדוש פירורים. אמיר הביט בהן, פיו פעור ומילים לא יצאו. הוא רק אורח, כבר לא שייך, תמי ריחמה עליו פתאום. אבל שתיקתה של שרית דווקא דרבנה את המילים לצאת. אל תהפכי אותה לקדושה, היא היתה אשה עם בעיות, תמי אמרה, ושרית חתכה אותה מיד. בחייך, תמי, למי אין בעיות? היא מתה, אם עוד לא הבנת, אמא מתה. נגמר. מה זה משנה עכשיו? היא עצרה רגע והוסיפה בשקט, די לחטט בעבר. להמציא סטירות. את לא היחידה שעצוב לה.

אבל זה ההפך. תמי רצתה להגיד לאחותה שאין בה טיפה של עצב. היא רצתה לבקש שאחותה הגדולה תגיד לה שזה בסדר, שהיא בסדר, אבל אמיר, שהעביר את מבטו מאחות לאחות, קלט במיומנות מתחדשת שתמי עומדת לדבר וקם. לא אכפת לי, אמר במבטא המצחיק שלו, שתמי חשבה שהוא קצת מוגזם כי בכל זאת הוא גדל פה ולא שם, היום בצהריים נאכל בפלאפל השווה במרכז הכרמל! היא ידעה שהוא אומר את זה רק כדי להחליף ויכוח בוויכוח, כי אתמול כבר דנו בשאלה אם היה פלאפל שווה במרכז הכרמל. גדעון נכנס ושאל אם נשארו לחמניות. הוא התיישב בינה לבין שרית, כרסם קצה לחמנייה ונאנח —

שמתם לב שהשארתם את המקום של אמא פנוי?

זה שולחן עגול, תמי אמרה.

אז מה? גדעון שאל.

אז אין יושב בראש או מקומות קבועים, ענתה, לכן אמא קנתה אותו.

נו, כן, גדעון נאנח שוב, עיוור ללעג בקולה של תמי. לאמא שלכם דווקא היה מקום קבוע.

נה־נה־נה־נה־נה, הסטירה המשיכה להתגרות בה בלילות. אף פעם לא תביני. זמן זה לא משחק, הוא לא פלסטלינה שאפשר ללוש ואת לא יואל. תחזרי למילים העלובות שלך, תמי, למחזות שהכיוון שלהם ידוע מראש. התחלה־אמצע־סוף, דרך אחת קבועה וישרה משורות הפתיחה ועד תמונת הסיום. לעולם לא תביני את אמא שלך, את האיש שלך ואת המשפחה המשונה שהקמת. כי הכול קשור, הוא ואמא שלך והילדים ומה שעשית, אבל את לעולם לא תביני למה ואיך. ותמיד תתגעגעי לדבר שאין לו שם. נה־נה־נה־נה־נה, כאילו זיכרון הסטירה יפענח הכול.

בבוקר השישי, כששרית נכנסה עם הלחמניות, הטלפון צלצל. הילדים משיקגו! היא רצה לענות, הקשיבה והושיטה את הטלפון לתמי. בשבילך, אחותי.

קולו של יואל הפתיע אותה, הם דיברו רק בערבים. הכול בסדר? שאלה.

כן, הוא ענה, רק רציתי לשמוע אותך.

והילדים?

גם הם בסדר, ענה. דניאל כבר בקייטנה ומיכאלה בגן, רק רציתי לשמוע אותך, חזר והוסיף, בלעדיהם.

אתה בסדר?

כן, לגמרי תם־תם, אבל מה איתך?

אתה יודע, ענתה.

הם שתקו קצת עד ששאל, מחר את חוזרת, נכון?

כן, זה נגמר מחר, ענתה. אחזור בערב. הוא הציע שיבוא לקחת אותה והיא אמרה שלא יתאמץ, היא תבוא ברכבת, כמו שעשתה כשלאה שכבה ברמב"ם. זו נסיעה נוחה ואין סיבה שיטרח.

טוב, אמר. אז נתראה מחר, תם־תם.

נתראה, אמרה. וכבר ברגע שסגרה את הטלפון התחרטה שלא הסכימה שיבוא להחזיר אותה הביתה.

קרירות הבוקר התפתחה לחום תוקפני כמו ביום ההלוויה. המזגן עבד במלוא העוצמה אבל לא הצליח להזיז את האוויר בחדר. בצהריים תמי הסתגרה באמבטיה. היא פתחה את דלת הארונית, וסקרה את התרופות הרבות של לאה שהצטופפו על המדף. היא לא זיהתה את אלו שנוספו לאחרונה, אבל הכירה היטב את מאגר התרופות האנטי־דיכאוניות שלאה הטמינה בתיק מיוחד, זה שמצאה פעם במעמקי ארון הבגדים של אימה, כשחיפשה בו צעיף להצגה שהעלו בי"ב. תכולת התיק עברה בשלמותה אל האמבטיה, לאחר שכל הילדים עזבו את הבית. תמיד חשבה על אימה כעל אישה חולנית. כעת כשסקרה את פניה שלה במראה, מופתעת לגלות שני קמטים חדשים יורדים מזוויות פיה, זהים לאלו שחרצו את פניה של לאה, עלתה בה מילה אחרת. עצובה.

מחשבותיה נקטעו מנקישות בהולות בדלת, שאותתו על צורך דחוף של אחד האורחים. היא יצאה מהאמבטיה אל מילים מתנצלות של שכנה לשעבר והתהלכה בין חדרים. הראש שלה התחיל להלום. היא התמקמה במטבח. כששרית נכנסה פלטה, אני נחנקת. אחותה הביטה בה. למה שלא תיסעי לים?

באמת? אפשר?

שרית חייכה, את צריכה אישור ממני? תמי חיכתה שתוסיף נזיפה, אבל שרית המשיכה, תיסעי, תיסעי, אחותי. היום כבר לא יגיעו עוד מנחמים. לכי להתאוורר בים שלך.

היא הוציאה מכיסה מפתחות. הפז'ו חונה ליד הבית שלי. תיסעי. ידה של תמי היססה באוויר ושרית הניחה בה את הצרור, מהדקת סביבו את אצבעות אחותה.

כשהזיעה לאורך שלושת הרחובות, שקלה לאיזה חוף תיסע: לחוף מול בית הקברות, או לחוף דדו שאליו היה הכי קל להגיע דרך פרויד. אבל כשהתניעה את המכונית של שרית, מנסה להיזכר בקלאץ' והילוכים כבר החליטה. היא חששה שהדרכים השתנו, ושאולי תתעה. והיא אכן תעתה אבל הסתדרה.

החניון היה פנוי. השומר הזקן הרים את המחסום בחיוך, שן הזהב שלו נצצה בשמש. היא שילמה ומצאה חנייה מיד.

החוף היה כמעט ריק. כמה זקנים נמנמו על כיסאות נוח ושלוש סבתות כרעו על החול ובנו ארמונות עם הנכדים על קו המים. כמה מעט לאה בילתה עם הילדים, חשבה. לאחר כל לידה חלתה בשפעת וטענה שהיא חוששת להדביק אותם. אבל גם כשהחלימה, והצהירה שתגיע אליהם למושב בכל שבוע כדי לעזור לה ולראות את הילדים, היא הגיעה פעמיים־שלוש, והתנדפה. לאה מעולם לא בנתה ארמונות חול עם דניאל ומיכאלה בחוף השקט, חוף בתשלום שיצא מהאופנה, וגם לא בכל חוף אחר. תמי פסעה, מופתעת לגלות עד כמה קצרה רצועת החוף בין שני שוברי הגלים. כשהיתה ילדה, רצועת החול נמתחה עד אין־סוף. איך יכלה ללכת לאיבוד במקום קטן כזה?

היא התקרבה אל המים. בין ארמונות החול רגלה ניגפה בדליים וכף, בתבניות פלסטיק צבעוניות ששיחקו בהם ילדים שלא היו ילדיה. אימהותיהן נשאו אליה עיניים בוחנות.

היא חלצה את הסנדלים ושיקעה את רגליה בחול, משתדלת להטביע בו עקבות עמוקות. הן הלכו והתמלאו, נשטפו במים, חוזרות להיות חול רטוב וחלק. היא זכרה תחושה של חול דחוס, קר, תחת כפות רגליים קטנטנות. חשבה על לאה, נגררת איתם בשני אוטובוסים, שתי ילדות קטנות ותינוק, וסלים עם פירות וקנקל עם מים וכריכים, כפי שהתעקשה לקרוא לשתי פרוסות מעוכות מודבקות במרגרינה. היא כבר ידעה לשחות. גדעון סיפר לכל מי שהקשיב וגם למי שלא, איך כשהיתה בת ארבע, בתחילת הקיץ, לקח אותה בשבתות לבריכה הסמוכה, בריכת מי המלח של מרגולין. בנקודה הזו היה צוחק את הצחוק הנדיב שלו. תמי'לה למדה צ'יק צ'ק, מזל, כי משמרות היו לי גם בשבת, אבל מהר מאוד היא כבר ידעה לשחות. בחופש הגדול ההוא שחתה היטב, אבל לאה לא הרשתה. האם ביקשה מאביה שישכנע את אימה, או שוויתרה מראש, כי ידעה שלעולם לא יתווכח עם לאה?

היא המשיכה לצעוד, מביטה אל חלקת המים הנוצצים. ים כזה בדיוק היה ביום של הסטירה, כי בחוף השקט הדגל היה תמיד לבן של כניעה. אבל לאה לא הרשתה לה לשחות ולא רצתה להיכנס איתה. היא הסכימה שרק תשב על קו המים לבנות ארמון טפטופים ואת שרית ואמיר לקחה איתה, תחת הסככה. קולה של לאה צלצל באוזניה, את לא נכנסת, תמר, ברור? וגם תשובתה, טוב, אמא. היא התכופפה לחול ושיקעה בו יד. גרגרי החול תחת ציפורניה הזכירו צמרמורת אחרת. של קור פתאומי, מלווה עצב שנתקע בגרון. המים קרצו, כמו עכשיו, הבטיחו לחמם אותה. בטח אמרה לעצמה שלאה לא תרגיש בחסרונה, כי ממילא לא אכפת לה ממנה.

היא סרקה את החול, קיוותה למצוא צדפים יפים, להביא לדניאל ולמיכאלה. אבל בחוף השקט לא היו צדפים או טבע. רק חול ומים עשויים פלסטיק.

היא צעדה קדימה, מילאה את ריאותיה באוויר ים מלוח. עיניה לא צרבו. השקט אפף אותה. היא עצרה. עצמה את עיניה.

הזיכרון צף כמו בועת אוויר במים. לאה מתקרבת מכיוון שובר הגלים. אמיר התינוק ממלא את ידיה, שרית הילדה צועדת על ידה. כשהם מתקרבים, היא רואה את החיוך על פיה הסגור של לאה שמסתיר את הניב השבור שמעולם לא תיקנה. ידיה ריקות פתאום, פתוחות לקראתה. תמי מתכווצת, כי עכשיו תונף היד ותבוא המכה. אבל לאה נמוגה. שקט סביב. היא מסובבת את ראשה אל קצה רצועת החול, לכיוון הכביש, הופכת פניה לאחור. לאה לא שם. החוף ריק, ורק שורה של עקבות בחול מובילות עד אליה. טביעות קטנטנות, של ילדה, שהגלים מלקקים שוב ושוב אך הן קבועות בחול.

לפני שנכנסה אל המכונית, ניערה עודפי חול מהרגליים ונעלה את הסנדלים שנשאה בידה. היא נהגה אל הצומת, חלפה על פני בית החולים ותחנת הרכבת. זו שממנה הלכה ברגל לבית החולים כשהיתה מגיעה לבקר את לאה, משתדלת לשכוח את עלבון המילים שלאה אמרה לה בביקור הראשון שערכה בחיפה, מיד אחרי השיחה מגדעון, שבישר על הגידול. לך אני לא דואגת. לאה החוותה בראשה אל תמי. מכולם, את תתאוששי הכי מהר. התאוששות וחוזק היו תכונות לא ראויות בעיני לאה והמשפט חבט בה כסטירת לחי. היא לא הבחינה בזקן שניסה לחצות ובלמה בשנייה האחרונה, שמחה על האור האדום, שהכריח אותה לעצור.

ההרים שורטטו מולה בירוק כהה. מתווה ברור ובוטח שמפריד בין הרכס לבין מרחבי השמיים. מפגש צבעים פשוט כמו ציור של ילד. מכונית עצרה בחריקה במקביל אליה. חלונותיה הסגורים הקרינו את המראות בתוכה לכדי סרט אילם. גבר הניע שפתיים, פניו פנו לאישה. גם בלי פס הקול ידעה שהם מתווכחים. שתי ילדות קרועות עיניים במושב האחורי, החזיקו ידיים. פתאום האישה הסתובבה אל הילדות, חיוך מאומץ על שפתיה. היא רכנה מעבר למושב ללטף את ברכיהן. תמי ראתה את גופן הקטן מתרפה, את החיוך שהחזירו לאימן, שרק לאחריו היא הסתובבה שוב קדימה. הרוך שבתנועה הקטנה הפנט אותה. כל כך הרבה פעמים הם נסעו ברחובות חיפה, בתחילה משפחה של ארבעה, אחר כך חמישה, כשאביה נוהג, תמיד ברכבים יד שנייה או שלישית. ככל שפשפשה בזיכרונה לא זכרה שום מצב שבו לאה הסתובבה אליה כדי לנחם אותה או לשלוח ליטוף. צפירה עצבנית החרידה אותה. היא לא שמה לב שהאור התחלף. גם לסבלנות של נהגים חיפאים יש גבול. ואולי הוא בכלל מתל אביב.

מכביש פרויד עד הבית זה קל. היא יכולה להמציא משחקים, כמו אלו שהמציאה כשהיתה ילדה, וחזרה באי־חשק מדלית הביתה. מאה וארבעה צעדים עד לאורן שבעיגול, בלי לדרוך על הקווים במדרכה, לספור אצטרובלים שנשרו מהעץ. כל סיבוב בפרויד הפך שם שקירב אותה הביתה. יואל. דניאל. מיכאלה. תמר. תחזיקי מעמד, תמי. עוד מעט את מגיעה. ככה את קרובה להבין, כי אולי הטריגר שלך הוא מילה או חיוך שמכניעים את הזמן. מה יש, לא רק ליואל, גם לך מגיע איזה חסד קוונטי משלך.

שוב היה לילה. כבר לא מנומס לבקר. בדירה נשארו רק היא וגדעון. אמיר יצא עם אורי, חבר ילדות, שרק היום, כשזרק עיתונים למכל המחזור, ראה את המודעה. שרית אמרה שמחר תקדים בגלל הטיסה של אמיר, שישימו שעון ויהיו מוכנים.

במטבח היא וגדעון טיפלו בערמת הכלים, מתעלמים מהמדיח. היא שטפה, מטביעה צלחות וסכו"ם במי סבון בכיור, והוא ניגב. תראי, אמר. כל כך הרבה אנשים היו פה היום, הלוואי שאמא היתה יכולה לראות כמה אנשים אהבו אותה.

היא חשבה שהוא טועה. אנשים באים בשביל שרית, קצת בשבילה ובשביל אמיר, והרוב בשבילו, אדם שבחיים לא הסתכסך עם אף אחד, שאי אפשר שלא לחבב. היא הנהנה וחשבה על השיחה עם יואל, שהתקשר שוב, להגיד לילה טוב. על מצמוצי הנשיקות שהילדים הדביקו אל הטלפון, דניאל שסיפר לה על הציור בספר שלה, עם הילדה הלבנה, שדומה לה. ויואל שהסביר שדניאל נדלק על הציור ההוא של ולסקז. סיפרתי לו שזו מתנה שסבתא לאה נתנה לך כשהיית ילדה, אמר, וכל אחר הצהריים הוא מילא דפים בציורים של האינפנטה מרגריטה והתעקש שהיא דומה לך. הקול שלו היה נקי ממתכת כשאמר שיאסוף אותה מתחנת הרכבת. כשנפרד ממנה אמר, תשתדלי לישון קצת, תם־תם, את חסרה לי. כמה טוב שנתראה מחר.

רק עכשיו שמעה, כי יש דברים שצריך להגיד פעמיים. הוא חזר לקרוא לה תם־תם, השם שהמציא לה כשהכירו, שהפסיק להשתמש בו אחרי השיחה האיומה על המרפסת, כשהיא ביקעה את האדמה תחת רגליהם, והוא עזב, קורע אותם סופית. הוא אמר שהיא חסרה לו. שהוא רוצה לראות אותה. הוא סלח לה? סלח באמת?

ידה רעדה, הצלחת נשמטה פנימה וצללה במי הסבון העכורים. הדמעות פרצו ממנה בבת אחת וגדעון הסתובב אליה וחיבק אותה כשהמגבת עדיין בידו. פתאום היה שוב גבוה מעליה, כמעט כמו בימים שחיבק את הילדה שמיאנה להתנחם בחיבוקים.

תבכי, תמי'לה. טוב לבכות.

כתפיה רעדו כשמלמלה בקול מנוזל —

אמא שנאה את זה. היא כעסה עליי כשבכיתי.

טוב, גדעון משך בכתפיו ושחרר את החיבוק, לאף הורה לא קל לראות את הילד שלו עצוב. לאמא שלך זה היה קשה במיוחד.

היא רצתה להגיד לו שזה נכון, אבל כשדניאל או מיכאלה בוכים, היא מחבקת ומנחמת אותם ולא עומדת מולם בשתיקה זועפת או מעבירה נושא.

הם עברו לסלון והתיישבו בכורסאות הבד המהוהות. גדעון הדליק את הטלוויזיה, זפזפ עד שעצר במשחק טניס. הם בהו בשחקניות שחבטו בכדור מצד לצד, צלילי החבטה הדהדו בחדר.

התחושה שתפחה בה שנים, שהבשילה לידיעה בשבעה, כעת התנסחה במילים.

היא לא אהבה אותי, אמרה בלחש.

מה? גדעון שאל, שקוע במשחק.

לספר לו? חשבה. באחת הפעמים שבהן גררה עצמה לבית החולים, להביא לאימה חלוק או שפתון לחות, לקחת אותה לשירותים או למקלחת. לאה שאלה אותה, למה את פה בכלל? למה את עושה את זה בשבילי?

היא פשוט לא אהבה אותי, קולה רעד.

ראשו נפנה אליה.

מה את מדברת, כעס נדיר נמהל בקולו. בטח שהיא אהבה אותך.

היא עברה מהכורסה אל המזרן. הניחה כרית מאחורי גבה ונשענה על הקיר.

שניהם בהו בטלוויזיה. היא עיסתה את כפותיה הכואבות.

אהבה לילד היא לא דבר אוטומטי, אמרה. לפעמים הורה צריך ללמוד לאהוב.

חבטות הכדור הדהדו בחדר.

ולפעמים זה קשה, הוסיפה בלחש.

היא הרגישה את גופו של גדעון מתכנס לתוך עצמו, כמו צב ענק לתוך שריון. אולי עכשיו הוא ישאל, חשבה. למה בדיוק היא מתכוונת. אם היא מדברת עליה ועל לאה, או שעליהם, עליה ועל יואל. הוריה לא שאלו שאלות. לא כשעברו את הטיפולים. לא כשאשפזו אותה. גם לא כשיואל עזב את הבית, או כשחזר. תמיד כשהחלה לספר ללאה משהו ממה שעובר עליה, לאה היתה חייבת בדיוק לצאת מהחדר להביא את המיקסר, או להראות לה מכתב מאמיר. עכשיו היא חיכתה לרגע שבו יגיח מהשריון שלו וישאל אותה מה היא אומרת בעצם. למי היא מתכוונת. שיוכיח לה שאמא שלה אהבה אותה כשכל הזיכרונות שזכרה, המילים שנאמרו ובעיקר אלו שלא, מוכיחים את ההפך. אבל הוא שתק. כשדיבר לבסוף קבע, הורים אוהבים את הילדים שלהם. כל אחד מראה את זה אחרת.

היא כבשה את אכזבתה ולאחר רגע גיחכה —

ממש כל משפחה אומללה — אומללה בדרכה שלה.

מה? גדעון שאל.

זה בכלל מחזה, מה שאתה מציע. לא החיים שלנו. שלי.

די, תמי'לה. היא עשתה מה שהיא יכלה.

היא שתקה ובליבה חשבה, חבל שיכלה כל כך מעט.

הם המשיכו לצפות במשחק. טניס מעולם לא עניין אותה והיא נשארה רק כדי לא להשאיר אותו לבד. כשלא יכלה עוד להחזיק את עיניה פקוחות, איחלה לו לילה טוב והלכה לאמבטיה. היא צחצחה שיניים, חושבת על דניאל, מברשת השיניים תחובה בפיו והוא סופר ברצינות את מספר ההברשות, וחייכה לעצמה, כשגדעון הופיע בדלת.

אני כבר יוצאת, אמרה בפה מלא קצף.

זה בסדר, הוא נכנס והיא פינתה לו מקום מול המראה, חושבת שבטח כבר לא נשארו הרבה בתים עם חדר אמבטיה אחד.

היא שטפה את פיה. עיניו חייכו אליה דרך המראה.

את יודעת, לכל סיפור יש כמה צדדים. אולי תספרי את הצד שלך. זה חשוב. את יודעת, את הרי כותבת.

זה רק הצגות לילדים, היא ניגבה את פיה במגבת הפרחונית של ילדותה.

זה לא רק הצגות לילדים! מחה גדעון לאחר שירק את המשחה לכיור. מילים זה מילים. ותמיד כתבת. כשהיית קטנה היה לך יומן, ולפני זה, אפילו לפני שידעת לכתוב ידעת להגיד. ידעת לצעוק! כמו מיכאלה שלך.

המחשבה על מיכאלה העלתה בשניהם חיוך.

היא משכה בכתפיה. אולי, אבל מה זה משנה עכשיו.

גדעון הפנה אליה עיניים צלולות, חודרות. אף פעם לא ראתה כמה דניאל דומה לו, בעצם.

בטח שזה משנה. ככה אולי תביני. פעם שמעתי משפט, שאת החיים אפשר להבין רק לאחור ולחיות רק קדימה. אז תחפשי אחורה תמי'לה, בזיכרונות ובסיפורים ואולי תביני, אולי, כי לרוב אין תשובה אחת והעבר ממזר. אבל אז תוכלי לחיות קדימה.

החדר גדל בלילה כשהצללים נעו על הקירות. היא ידעה שלא תישן. שוב תהיה סהרורית מחר.

התמונות על המדף קפאו בסדרן הקבוע. תנסי לישון קצת, תם־תם. תנסי לישון. חזרה על דברי יואל, כמו מנטרה, כמו השבעה. היא כיסתה את עצמה בחיבוק מפיקֶה. הכינוי שלה בפיו, שתי מילים, החביאו כל כך הרבה געגוע. הן התערבבו בתוכה, כמו בהתחלה, כששמה בפיו טלטל אותה. באחת התמונות החלה תנועה זעירה. חיוך חסר שיניים נפתח אליה בחשכה. תמי הילדה זוקפת ראש שחור־ לבן. מה את עושה, תמר, היא רוצה לשאול את הילדה כשתודעתה מתעמעמת. עכשיו גם תמי של הצגת י"א מתעוררת ומגישה לה את זר הפרחים, וזו של בכורת "הפיל הלבן", מהדקת את ידיה סביב יואל ומהנהנת באישור. גם ידיה של סבתא אסתר נעות, מכניסות ומוציאות את המחט מהבד. את ילדה חזקה, תמי, סבתא אומרת בקול הסיגריות שלה ומישירה אליה מבט, חזקה וחכמה. כל התמיות יחד מקיפות אותה, לוחשות לה, אנחנו התשובה, אנחנו חוט אריאדנה שלך. למה אתן מתכוונות? היא רוצה לשאול. אבל אז מילה קופצת בתוכה. סופרפוזיציה.

אני סופרפוזיציה. גדולה וקטנה, מבוגרת וילדה. הבנה מפלחת אותה. השזירה של ג'ו. חלקיקים רחוקים מאות אלפי קילומטרים שזורים יחד, מגיבים באותו רגע על שינוי או תנועה, מתנהגים אותו הדבר. עכשיו הבינה את מה שלא אמר לה במפורש. הם נשזרים גם בזמן. בינות ערפילי הנמנום היא מעצבת במילים את הרעיון, שלא תאבד ממנו דבר מחר כשתעניק אותו בחזרה לג'ו. הוא יחכה לה בתחנה, וברגע שתרד מהרכבת, היא תרוץ אליו ותספר לו על הרגע הזה ששוזר אותה יחד, דרך המילה שהוא העניק לה. עכשיו התמיות שבצילומים ותמי שבמיטה רואות את אותו הדבר: הידיים של סבתא אסתר מאחות פיסות בד שונות, פרחים, נקודות, פסים, לשמיכה. שפתיה נרגעות, עיניה נכנעות לשינה. ג'ו מחבק אותה בחיבוק שאוסף את כולה פנימה. קצוות הזמן נתפרים זה לזה, פיסה לפיסה. עבר להווה, הווה לעתיד, אישה לגבר, אישה לילדה. זיכרונות חיים, נוכחים, נטווים לחוט אריאדנה, שסבתא אסתר משחילה דרך קוף המחט: הוא יוליך אותה במבוך השאלות ויוביל אותה אל שורש הדברים. כי חוט אחד, לפעמים זה כל מה שצריך כדי להתחיל.