סחורה יקרה מכל

1

ביער עבות אחד חיֹה חיו פעם חוטבת עצים ענייה וחוטב עצים עני.

לא לא, אל דאגה, זה לא הסיפור על "אצבעוני"! ממש לא. אני עצמי, בדיוק כמוכם, שונא את הסיפור המגוחך ההוא. מתי ואיפה ראה מישהו הורים שנוטשים את ילדיהם מפני שאינם יכולים לכלכל אותם? נו, באמת...

ובכן, ביער העבות הזה שררו רעב גדול וקור גדול. במיוחד בחורף. בקיץ היה חום כבד יורד על היער ומגרש ממנו את הקור הגדול. הרעב, לעומת זאת, היה קבוע, במיוחד בזמנים ההם, כשמלחמת העולם זרעה הרס סביב היער.

מלחמת העולם, כן כן כן כן.

חוטב העצים המסכן גויס לעבודות בשירות הציבור – לרווחתם הבלעדית של הכובשים ששלטו בערים, בכפרים, בשדות וביערות – וחוטבת העצים המסכנה היא ששוטטה אפוא מעלות השחר ועד שעת הדמדומים ביער שלה בתקווה, שנכזבה שוב ושוב, לספק את צורכי ביתה הדל.

למרבה המזל – יש בכל זאת משהו טוב בצרות – לחוטב המסכן ולחוטבת המסכנה לא היו ילדים להאכיל.

החוטב המסכן הודה מדי יום לאל על החסד הזה. החוטבת המסכנה לעומתו קוננה על כך במסתרים.

נכון, לא היו לה ילדים להאכיל, אבל גם לא ילדים לאהוב.

לכן התפללה לחסדי שמיים, לאלים, לרוח, לגשם, לעצים, אפילו לשמש, כשקרנֶיה חדרו מבעד לעלווה והאירו את סבך השיחים בשקיפות קסומה. חוטבת העצים שטחה את תחינתה בפני כל כוחות השמיים והטבע, שיואילו להעניק לה סוף סוף את חסד בואו של ילד.

מעט מעט, עם הגיל המתקדם, הבינה שכל כוחות השמיים, הארץ ומה שמעבר להם עשו יד אחת עם בעלה חוטב העצים, למנוע ממנה פרי בטן.

מכאן ואילך התחילה אפוא להתפלל שיחדלו לפחות הקור והרעב שסבלה מהם מערב עד בוקר, ביום ובלילה.

חוטב העצים המסכן היה קם לפני עלות השחר כדי להקדיש את כל זמנו וכוחות העבודה שלו להקמת בניינים צבאיים למען טובת הכלל, או אולי הפרט.

חוטבת העצים המסכנה, אם נשבו רוחות, אם ירד גשם, אם ירד שלג או אם שרר החום המחניק שעליו כבר סיפרתי לכם, הייתה צועדת הלוך ושוב ברחבי היער שלה, מלקטת כל זרד, אוספת ומסדרת כל בדל עץ שמת, כאילו הוא אוצר שאבד ונמצא. היא גם אספה את המלכודות המעטות שבעלה חוטב העצים היה מניח בבוקר, בדרכו לעמל יומו.

בוודאי תסכימו איתי שחוטבת העצים המסכנה זכתה רק למעט מאורעות משובבי לב בחייה. כשהייתה צועדת לה ביער, קיבתה הומה מרעב, הייתה מגלגלת במוחה את משאלותיה, מאוויים שכבר לא ידעה איך לנסחם. היא הסתפקה אפוא בתחינה אחת לשמיים: שתזכה לאכול, ולו יום אחד, כדי שובעהּ.

היער, היער שלה, השתרע על פני שטח גדול, הוא היה עבות, אדיש לקור ולרעב, ומאז תחילתה של מלחמת העולם הזאת חדרו אליו גברים מגויסים, מצוידים במכונות חזקות, חצו אותו לאורכו והניחו פסי ברזל בתעלה שחפרו. לאחרונה הייתה רכבת אחת, רכבת יחידה, חוצה את המסילה האחת הזאת הלוך וחזור, קיץ וחורף.

חוטבת העצים המסכנה אהבה לראות את הרכבת הזאת, הרכבת שלה, בעוברה. היא הייתה מסתכלת בה בלהט ומדמיינת שהיא עצמה נוסעת בה ונחלצת מהרעב, מהקור, מהבדידות.

במשך הזמן הסדירה חוטבת העצים את חייה, את לוח הזמנים שלה, על פי מעברי הרכבת. זאת לא הייתה רכבת בעלת חזות חייכנית. קרונות עץ פשוטים ובכל אחד מהם מין אשנב יחיד, מכוסה סורגים. אך מכיוון שחוטבת העצים המסכנה לא ראתה מעולם רכבות אחרות, הנוכחית התאימה לה לגמרי, במיוחד מאז הכריז בעלה בקול נחרץ, במענה לשאלותיה, שמדובר ברכבת משא המובילה סחורות.

המילה הזאת, "סחורות", כבשה בסופו של דבר את ליבה של חוטבת העצים המסכנה והלהיבה את דמיונה.

"סחורות!" רכבת סחורות... היא התחילה לראות בעיני רוחה את הרכבת גדושה מצרכי מזון, בגדים, חפצים, וראתה את עצמה רצה לאורך הרכבת, נוטלת ממנה פריטים – ובאה על סיפוקה.

לאט לאט התחלפה ההתלהבות בתקווה. יום אחד, יום אחד, אולי מחר ואולי מחרתיים, לא חשוב מתי, תרחם הרכבת סוף סוף על רעבונה ובעת מעברה תעניק לה באמת נדבה: אחת מן הסחורות היקרות שלה.

כעבור זמן־מה העזה והתחילה להתקרב אל הרכבת ככל האפשר. היא קראה לה, סימנה לה בתנועת יד, התחננה אליה או פשוט בירכה אותה לשלום כשהרכבת כבר הייתה רחוקה מכדי שתוכל להגיע אליה בזמן.

אבל מדי פעם הייתה יד מבצבצת מאחד האשנבים – ועונה לה. לפעמים הייתה אחת הידיים אפילו זורקת לעברה משהו, והיא הייתה רצה לאסוף אותו ומודה לרכבת ולַיד.

ברוב המקרים זו הייתה רק פיסת נייר, שחוטבת העצים הייתה מיישרת בזהירות ובכבוד עצום לפני שהייתה מקפלת אותה חזרה ומניחה אותה על ליבה. האם זו הודעה על מתנה קרֵבה לבוא?

שעות רבות אחרי מעבר הרכבת, כשהלילה היה יורד, כשהרעב נעשה מוחשי מדי, כשהקור נשך בה יותר מקודם וכדי שליבה לא יכאב מדי, הייתה פורשת מחדש את פיסת הנייר, ביראת קודש, והייתה מסתכלת בשרבוטים הבלתי מובנים, הבלתי ניתנים לפענוח. היא לא ידעה קרוא וכתוב, בשום שפה. האיש שלה, בעלה, ידע קצת, אבל היא לא רצתה לחלוק איתו, ולא עם אף אדם אחר, את מה שהרכבת שלה העניקה לה.