סחיטה איטלקית

1

חגיגות טרום הנישואים החלו במלוא המרץ כמו מנוע ענקי שהתעורר לחיים, אבל לליזי לא היה בימים אלה שום חשק לחגיגות.

ועכשיו, אלוהים אדירים, היא אמורה לבלות את הערב בלה סקאלה, חשבה בעגמומיות. היא נמצאת כאן בסוויטה מפוארת בבית מלון במילאנו, לבושה בשמלת מעצבים מהודרת, שעלתה בוודאי הרבה יותר ממה שהיא אפילו העזה להעלות בדעתה, כדי שתשתלב בין המוזמנים של ערב הגאלה המפואר בלה סקאלה, בעוד שהעסק של משפחתה באנגליה מתמוטט, וכל הרכוש המשפחתי עלול להיעלם יחד אתו.

היא לא רצתה לבוא לחתונתה של חברתה הטובה ביותר, אבל אביה התעקש. אחיה מתיו לא רק לחץ עליה, אלא ממש כעס. "אל תהיי טיפשה," נזף בה. "את רוצה שאבא ירגיש רע יותר ממה שהוא כבר מרגיש בקשר לכל הבלגן הזה? תִסעי לחתונה של ביאנקה כמו שהיה מתוכנן," הוא התעקש, "וכשתהיי שם תאחלי לה בשמי שיהיה לה בהצלחה רבה עם הבחור הסוּפר עשיר שתפסה."

הדברים נאמרו בעוקצנות רבה, וליזי הקדירה את פניה כשנזכרה בהם. מתיו לעולם לא יסלח לחברתה הטובה על שהתאהבה בגבר אחר.

ביאנקה והוריה לחצו עליה אפילו יותר שתבוא למילאנו, ובסופו של דבר היה לה קל יותר להיכנע ולעשות את מה שכולם רצו שתעשה, אם כי היא רק רצתה להיות לצדו של אביה ולתמוך בו.

אבל במקום להיות לצדו, היא צריכה עכשיו להתפתל בתוך השמלה הזאת, אמרה לעצמה ליזי והסיטה בנשיפה תלתל סורר שנפל על עינה כשסידרה את הרצועות על כתפיה, ואז פנתה אל המראה ובחנה את עצמה.

המראֶה שנשקף אליה זעזע אותה, והבעת חלחלה עלתה על פניה. השמלה היתה צמודה מדי בכל המקומות הלא-נכונים, וצבע השמלה האפור-כסוף הבליט את עורה החיוור. וזאת לא היתה הפעם הראשונה בעשרים ושתיים שנות חייה שהיא הצטערה על שלא היתה שחומת עור, עדינה ומתוקה כמו ביאנקה.

אבל היא לא היתה כזאת. היא היתה ג'ינג'ית גבוהה ועגלגלה עם רעמת שיער ארוכה של תלתלים ערמוניים פרועים, שסירבו להישאר במקומם, ולא משנה כמה היא התאמצה להדק אותם. ועם עורה הלבן כל-כך על רקע בד המשי האפור-כסוף הצמוד, היא נראתה כמו רוח רפאים.

כשביאנקה קנתה את השמלה לפני כמה חודשים במטרה ללבוש אותה במסיבת האירוסין שלה, היא נראתה בה יפהפייה – חושנית להפליא. אתמול היא השליכה אותה לעבר ליזי בתיעוב. "אני לא יודעת למה קניתי אותה. אני שונאת את הצבע שלה. האורך שלה לא מתאים לי, והציצים שלי לא ממלאים אותה."

טוב, לה אין את הבעיה הזאת, חשבה ליזי, ושן קטנה לבנה נשכה את שפתה התחתונה המלאה כשהידקה את מחוך השמלה עוד קצת על מדרונותיהם החיוורים של שדיה השופעים. היא הודתה במרירות למחוך על תמיכתו בשדיה.

בשאר המקומות השמלה לא היתה צמודה עד כדי כך כפי שחששה תחילה, היא הבחינה כשהציצה שנית במראה. ואם להודות על האמת, אמרה לעצמה בתקיפות, קבצנים לא יכולים להיות בררניים, אז, ילדונת, את צריכה –

הנקישה הפתאומית על דלת הסוויטה ניערה אותה. "אליזבת, את מוכנה?" קראה אמה של ביאנקה. "אנחנו לא יכולות לאחר ללה סקאלה."

בוודאי שלא, חשבה ליזי בלגלוג. "רק עוד רגע!" ענתה.

לה סקאלה לא מחכה לאיש, אפילו לא לאיטלקים בני המעמד הגבוה שהיא עומדת לבלות בחברתם, גיחכה לעצמה כשהחליקה את כפות רגליה לתוך נעליים כסופות בעלות עקבים צרים גבוהים, ואז פנתה שוב אל המראה כדי למרוח שכבת גלוס שקופה על שפתיה. היא סירבה בכל תוקף להשתמש בגלוס בצבע האדום המפתה שביאנקה נתנה לה יחד עם השמלה.

היא הציצה שוב בחטף בדמותה, ופתאום קלטה כמה המצב אירוני כשהיא עומדת כאן בלבוש הפאר המושאל והלא נוח שלה וצחקה בפעם הראשונה מזה כמה שבועות. כל מה שהיא צריכה עכשיו זה שחברתה הטובה תשליך לעברה את טבעת היהלום המרהיבה שארוסה העניק לה והיא מסודרת. היא תוכל לשלם את כל החובות של משפחתה אחרי שתמשכן את הטבעת בחנות המשכונות הראשונה שתמצא.

אבל ביאנקה לא היתה נדיבה עד כדי כך – וליזי לא כעסה עליה. ביאנקה מורנו הפכה לחברתה הטובה ביותר מאז היום הראשון ששתיהן מצאו את עצמן תקועות באותה פנימייה אנגלית נוקשה והרגישו כמו זוג חייזריות שנפלו לשם מהחלל החיצון. ביאנקה הגיעה לשם היישר מסידני שבה חיה חיי נוחות עם הוריה האיטלקיים. הם הפכו בִּן לילה מאנשים רגילים לאנשים מולטי-עשירים כשדוד באנגליה נפטר פתאום, ואביה של ביאנקה היה המוטב העיקרי של חברת מורנו בע"מ בלונדון.

ואילו ליזי – טוב, היא נשלחה לאותה הפנימייה מכיוון שאימא שלה חוללה שערורייה נוראית אחרי שניהלה רומן עם חבר פרלמנט מקומי שהיה נשוי. בבית הספר הישן שלה התגרו בה והציקו לה המון בגלל הרומן של אמה, ואביה החליט להעביר אותה לבית ספר המרוחק מאות קילומטרים ממקום השערורייה.

האם ההטרדות פסקו? לא, הם לא פסקו. האם היא סיפרה על כך לאביה? לא, היא לא סיפרה לו, היות שהוא היה מדוכדך מדי בגלל השערורייה ובשל העובדה שאמה עזבה אותם ולקחה איתה את כל הכסף שהצליחה לקחת. אז ביאנקה הפכה להיות חברתה הטובה ביותר ואשת סודה. הן דאגו אחת לשנייה. ביאנקה היתה חמת המזג, בעלת השיער השחור, העיניים השחורות והחוצפה האוסטרלית הרבה, ואילו ליזי היתה השקטה מביניהן, ורוחה היתה מדוכאת בגלל ההצקות שסבלה מהן, ומשום שאמה מעולם לא טרחה ליצור איתה שוב קשר אחרי שעזבה.

מגיל שתים עשרה ועד עכשיו בגיל עשרים ושתיים, היא וביאנקה כמעט שלא עשו משהו בלי שהשנייה ידעה על כך. ועכשיו חברתה עומדת להינשא לבן של אחת מהמשפחות האיטלקיות המובחרות ביותר, ואף שהיא לא רצתה להיות כאן, היא היתה מוכנה להדחיק את דאגותיה ולעשות כל מה שאפשר בשביל שחתונתה של ביאנקה בשבוע הבא תהיה הכי מושלמת. משפחתה של ביאנקה שילמה את כל ההוצאות שלה כדי שהיא תוכל להגיע לכאן. הם סיפקו לה הכול, החל ממקום לינה וארוחות, ועד לבגדים שהתאימו לכל אירוע נוצץ, אפילו אם היו אלה בגדים שביאנקה זרקה.

והיא היתה אסירת תודה להם, כי אחרת היא לא יכלה להרשות לעצמה להגיע לכאן, ולא משנה מה אמר אביה. והנה היא כאן כבר שבוע מתוך שבועיים של חופש מהדאגות המשפחתיות, משתתפת בחגיגות לכבוד נישואיה הנוצצים של ביאנקה למחזר הסוּפר-עשיר, הסוּפר-מתוחכם שלה.

לוצ'יאנו ג'נובזה מרצ'לו דה סנטיס, שעמד בראש האימפריה הבנקאית העצומה דה סנטיס, ונקרא בפי חבריו הקרובים לוּק.

צמרמורת חלפה פתאום בגופה של ליזי, ורק מתוך תחושת הגנה עצמית, היא חטפה ז'קט כסוף ממשי סרוג והידקה אותו בחופזה על גופה, בעודה מייחלת שלא להרגיש שוב את הצמרמורת המגוחכת הזאת בכל פעם שהיא חושבת עליו.

הוא היה מוזר – שילוב ממש מפחיד של ערמומיות חלקלקה מלוטשת וקור רוח עם גוף יפה, רזה, שחוּם וסקסי. ביאנקה התפתלה סביבו כמו חתלתולה חלקלקה, והוא נראה משועשע מכך, אבל ביאנקה הרי היתה איטלקייה, ואיטלקים הם כאלה, פתוחים וחמים ורגשניים יותר מהבריטים – ממנה, חשבה ליזי כשעשתה את ההבחנה העגומה הזאת.

היא מעולם לא התפתלה מסביב לשום גבר, ולא נראה לה שהיא אי פעם תרצה להתפתל ככה – ולכן הרעידות שחלפו בגופה כשהיתה בקרבתו של לוק דה סנטיס טרדו מאוד את מנוחתה. הוא לא היה הטיפוס שלה. היה בו יותר מדי מכל דבר. הוא היה גדול מדי, גבוה מדי, רזה ושחוּם מדי, סקסי מדי ויפה מדי - מדהים באופן הורס מדי ומסתורי באופן מפחיד מדי, החליטה כשלקחה את תיק הערב משובץ החרוזים הכסוף שלה ופנתה אל הדלת.

הם נפגשו רק פעם אחת לפני שהגיעה למילאנו, בארוחה הפרטית שערכו הוריה של ביאנקה בלונדון לפני כמה חודשים במטרה להציג את החתן לעתיד שלהם בפני חבריהם. לוק הדהים כל-כך את ליזי עד שהיא לא יכלה להפסיק לשלוח לעברו כל הזמן מבטים, מפני שהיה שונה לגמרי מסוג הגברים שידעה שחברתה אוהבת.

"מה את אומרת?" שאלה אותה ביאנקה.

"מפחיד," אמרה אחרי שהצמרמורת הלמה בה באותו הערב בפעם הראשונה. "הוא מפחיד אותי עד מוות."

ביאנקה רק צחקה, אבל היא צחקה מכל דבר. היא היתה מאושרת – מאוהבת שוב – עד הגג. "את תתרגלי אליו, ליזי," היא הבטיחה. "הוא בכלל לא כזה מפחיד כשלומדים להכיר אותו."

רוצה להתערב?

הפעם השנייה שהיא ראתה אותו היתה רק שבוע קודם, היא נזכרה כשלחצה על הכפתור והזמינה את המעלית. הוא הגיע לכאן, למלון, כשהוא מחפש את ביאנקה ומצא את ליזי עומדת ליד דלפק הקבלה אחרי שהגיעה למילאנו. הוא ניגש אליה – ברור שהוא ניגש אליה, איש עם נימוסים מושלמים כמוהו, חשבה. אבל למרות זאת היא לא הצליחה לעצור את גופה מלרעוד שוב.

הוא כעס שביאנקה לא חיכתה לה בנמל התעופה כדי לקבל את פניה – היא ראתה את הכעס חולף על פניו הכהים היפים לפני שהדחיק אותו. כשאמרה לו מיד שהיא לא ציפתה שביאנקה תחכה לה, נמתח פיו החושני לקו דק שהביע הסתייגות.

בקור רוח וברוגע, כאדם הרגיל לפקד על אנשים בסביבתו, הוא טיפל בעצמו בסידורי קבלתה במלון ודאג שהיא תקבל סוויטה נחמדה, ולא רק זאת אלא שהוא ליווה אותה אל הסוויטה בעצמו.

ברגע שהוביל אותה מהמעלית אל הסוויטה וידו נגעה בגבה, הלמה בגופה שוב הצמרמורת כמו חץ בוער. היא נסוגה ממנו בבהלה כאילו נצרבה באש, והרגישה ממש טיפשה בשל כך. הוא רק שלח לעברה את אחד מהמבטים הרגועים שלו ונתן לידו לצנוח לצד גופו, ולרווחתה לא אמר דבר.

ועכשיו היא המתינה לאותה המעלית שתוריד אותה אל קומת הביניים של המלון, שם מתכנסים כולם לכוס משקה לפני היציאה ללה סקאלה. ואף שהצליחה להתחמק מלוק דה סנטיס כמו ממגפה במשך כל השבוע הזה, חששה ליזי שהיא לא תצליח להתחמק ממנו יותר הערב. כמות המוזמנים היתה קטנה, וגם התאים השמורים בלה סקאלה היו אינטימיים מדי. היא רק קיוותה שתצליח לשבת בתא אחר ולא בתא שלו.

על הקיר ליד המעלית היתה תלויה מראה, והיא ניגשה אליה כדי להסיט את התלתל הסורר ממצחה שצנח שוב במרדנות. היא לא היתה צריכה להרים את שערה למעלה ולהדק אותו כי ברור שהוא לא יישאר ככה, היא חשבה. אבל אחרי שנכנעה לשערה ונתנה לו לגלוש על כתפיה עם תלתליה הפרועים המבריקים, נראו פניה חיוורים יותר, ועיניה הירוקות-אפורות נראו גדולות מדי.

אני נראית כמו ארנבת מפוחדת, עיקמה ליזי את אפה, הסיטה את התלתל התועה וראתה אותו מזנק בחזרה מעל עינה.

דווקא ברגע הזה נפתחו דלתות המעלית, ומאחוריהן התגלה לא אחר מאשר הגבר הנפלא בעצמו. עיניהם התנגשו לשנייה אחת מבעיתה. הידיעה שהוא ראה אותה עושה פרצופים מטופשים מול המראה הספיקה כדי שלחייה של ליזי יאדימו.

"אה," היא אמרה, מבולבלת מכדי להסוות את הבהלה בקולה. "גם אתה מתארח כאן? לא ידעתי."

זיק של שעשוע האיר לרגע את עיניו בעלות הצבע הזהוב הבלתי רגיל. "ערב טוב, אליזבת," הוא תמיד כינה אותה אליזבת בקולו העמוק, המתנגן במבטא איטלקי. "את באה?"

לעזאזל, היא תצטרך להיכנס לתוך המעלית, חשבה, ועיניה סקרו אותו. הוא לבש חליפת ערב רשמית ממשי שחור ונשען בנינוחות על הקיר האחורי במעלית. התנוחה הזאת אמנם היתה אמורה להפחית מעט ממראה קומתו ומהרושם המהמם של נוכחותו – אבל היא לא הפחיתה.

והמחשבה שהיא תהיה אתו שוב במעלית השפיעה באופן מוזר על עצבי רגליה כשצעדה פנימה. היא שלחה לעברו חיוך מתוח, ואז הסתובבה ועמדה בגבה אליו, ודלתות המעלית נסגרו.

דממה רועמת השתררה כשהמתינו. היא הרגישה את עיניו נעוצות בה. מרוב מתח היא נשכה את הרקמה הרכה של שפתה.

"את נראית יפהפייה הערב," הוא מלמל בשקט.

ליזי נאלצה להילחם בתחושת הרתיעה שהתעוררה בתוכה. היא ידעה איך היא נראתה, והיא ידעה מה הוא רואה – את החברה הטובה הענייה, חנוטה בשמלה שארוסתו לבשה לפני כמה חודשים במסיבה בלונדון.

לכן ענתה קצרות, "לא, אני לא."

כשנפתחו הדלתות אל בר המלון המפואר שבקומת הביניים, רווח לליזי, אך כשעמדה לצאת מהמעלית, היא הרגישה שוב את ידו נוגעת בגבה, והפעם היא קפאה על מקומה.

זה לא הוגן. למה זה תמיד קורה לה כשהיא בסביבתו?

"שנצא?" הוא עודד אותה בקול רגוע.

ליזי הכריחה את עצמה לצעוד קדימה, והיתה מודעת בכאב למגע ידו, שנשארה בדיוק באותו מקום – כאילו התגרה בה בשל תגובתה המטופשת אליו. האדם הראשון שעיניה ראו היתה אמה של ביאנקה, שנראתה מרשימה בשמלה השחורה והיהלומים הנוצצים.

"אה, הנה את, ליזי," אמרה ומיהרה אליהם, ופניה לבשו הבעה מתוחה שאיימה להרוס את האיפור המושלם.

"לוצ'יאנו," בירכה אותו, ועיניה הכהות רפרפו בחשש על פניו של חתנה לעתיד, ואז הביטו שוב בליזי. "אני צריכה לדבר אתך לרגע, יקירה," היא התחננה.

"בטח," חייכה ליזי, וקולה התרכך מיד כלפי האישה האלגנטית הקטנטונת הזאת, שדאגה תמיד מכל דבר בשל אופייה הלחוץ – בדרך כלל היה לזה קשר לבתה היפהפייה. "מה ביאנקה עשתה עכשיו?" היא שאלה.

ליזי התכוונה רק להקניט מעט את ביאנקה, אבל כשהגבר שעמד לצדה אמר בשלווה, "אני מקווה ששום דבר," היא הבינה שאמרה משהו שלא היתה צריכה לומר לידו.

סופיה מורנו החווירה. ליזי יצאה להגנתה של אמה של ביאנקה, אחרי שהבחינה כבר קודם שסופיה הרגישה לא נוח בחברתו של לוק.

"סתם צחקתי," אמרה ליזי בתקיפות – כנראה בתקיפות רבה מדי, מפני שהגבר שעמד מאחוריה השתתק פתאום, והיא הרגישה במתח שאחז בגבה והתנקז מתחת ללחיצתו הקלה של כף ידו.

כעבור רגע רכן לוק לפניה ונישק את סופיה על לחייה. בהיותה לכודה בין גופו החם לבין גופה העדין של סופיה, דקרה אותה חרטה כי היה ברור שהמחווה שלו נועדה להרגיע את עצביה המרוטים של חמותו לעתיד.

"אני אניח לכן להסתודד יחד," הוא מלמל וידו החליקה מגבה של ליזי.

הוא צעד אל הבר כדי לברך כמה חברים, והליכתו האלגנטית הנינוחה ריתקה את מבטה של ליזי אף שהיא לא רצתה בכך.

"ליזי, את חייבת לספר לי מה הבעיה של ביאנקה," התעקשה סופיה מורנו, וריסיה של ליזי מצמצו כשהסיטה את מבטה הרחק מלוק. "היא מתנהגת מוזר, ואני לא מצליחה להוציא ממנה מילה אחת טובה. היא היתה צריכה כבר לרדת לכאן ולעמוד לצדו של לוצ'יאנו כדי לקבל את האורחים, אבל אחרי שזירזתי אותך, הלכתי לסוויטה שלה, והיא אפילו לא היתה עדיין לבושה."

"היה לה כאב ראש בארוחת הצהריים, והיא הלכה לחדר שלה לנוח," נזכרה ליזי וקמטה את מצחה. "אולי היא נרדמה."

"מה שיכול להסביר באמת את המיטה המבולגנת," אמרה אמה של ביאנקה בעצבנות, "והיא גם נראתה כאילו בדיוק נפלה מהמיטה, ואיך שהיא התחצפה אלי!"

"תני לה עוד כמה דקות להתארגן," הציעה ליזי בקול מרגיע, "ואם היא לא תגיע עד אז, אלך לדבר איתה."

"רק את מסוגלת לעשות את זה כשהיא במצב רוח רע שכזה, יקירה," אמרה אמה של ביאנקה בקוצר רוח.

ולא הארוס של ביאנקה? תהתה ליזי. היא שילבה את זרועה בזרועה של גברת מורנו והובילה אותה בחזרה אל האזור שבו התכנסו האורחים. כמה דקות לאחר מכן בירך אותה בחמימות ג'ורג'ו, אביה של ביאנקה, והציג אותה בפני דודנה של ביאנקה, שאותו לא פגשה לפני כן.

ויטוֹ מורנו היה בערך בגילה. הוא בורך במראה השחוּם והיפה של משפחת מורנו, ובזוג עיניים כחולות צוחקות. "אז את אליזבת," אמר, "שמעתי עליך רבות מהרגע שהגעתי לכאן היום אחר הצהריים."

"ממי שמעת?" תבעה ליזי לדעת.

"מהדודנית היקרה שלי, כמובן." חייך ויטו. "ביאנקה התעקשה שאת האדם היחיד שהציל אותה מחיים של מרד ורשעות כשנאלצה לעזוב את סידני ונשלחה לאנגליה ללמוד 'בבית הספר הכי שמרני בסביבה', לטענתה."

אה. "אתה אחד מבני משפחת מורנו מסידני," הבינה ליזי. "עכשיו אני מזהה את המבטא."

"כן, אני הייתי השותף לפשע של ביאנקה לפני שאת תפסת את מקומי," הוא הסביר.

"אתה הדודן הזה?" היא צחקה אליו. "גם אני שמעתי עליך הכול."

"עכשיו הקסם שלי נפגע קשות." נאנח ויטו.

כוס ארוכה עם שמפניה תוססת הוגשה לליזי, וכשלקחה אותה והרימה את מבטה, ראתה את לוק עומד לפניה ומתנשא מעליה כמו ענק שחוּם.

"אה – תודה לך," היא מלמלה.

הוא רק הנהן לעברה בראשו הכהה, ולאחר מכן הנהן גם בברכה לוויטו והתרחק שוב. ליזי נשארה לעמוד שם בתחושה מוזרה.

ואז ויטו אמר משהו. היא הדפה הצדה את מחשבותיה על לוק דה סנטיס וקיוותה בכל לבה שהן תשארנה שם לתמיד. הדקות חלפו והבר התמלא באורחים, אבל עדיין לא היה שום סימן לביאנקה. בסופו של דבר אנשים החלו להיות חסרי מנוחה בעודם בודקים שוב ושוב מה השעה בשעוניהם.

מבטה של ליזי נדד אל לוק דה סנטיס. הוא עמד בנפרד מהאחרים ודיבר בטלפון הנייד שלו – ולפי ההבעה המתוחה על פניו, הוא לא נראה מרוצה ביותר.

הוא דיבר עם ביאנקה? זה לא יפתיע אותה, היות שהיא כבר ראתה אותו כועס על ביאנקה בשל הרגלה לאחֵר תמיד.

טוב, תתרגל לזה, אמרה לו בלבה כשהתבוננה בו וראתה שסגר בכעס את הטלפון הנייד שלו והחליק אותו לכיס הז'קט שלו. חוסר מודעותה המשווע של ביאנקה לזמן ולמקום גרם למחלוקות תמידיות עם אמה ועם ליזי. הוא צריך להיות בר-מזל אם היא תגיע בזמן לכנסייה בשבוע הבא.

אולם ככל שחלפו הדקות, אפילו לליזי היה קשה להתאפק שלא להציץ כל רגע בשעונה, בעוד סופיה מורנו שולחת לעברה מבטים מתחננים. היא בדיוק עמדה להתנצל בפני ויטו וללכת לבדוק מה קורה עם ביאנקה כששמעה פתאום קולות התרגשות מכיוון המעליות.

כל האורחים פנו בבת אחת כדי להתבונן במתרחש. הדממה שהשתררה היתה מתוחה כאילו לבבותיהם של כולם החסירו פעימה. ביאנקה עמדה שם, סוף-סוף, ונראתה כמו חיזיון מרהיב, לבושה בשמלה המתנחשלת על גופה בגלי משי זהובים. שערה הכהה היה אסוף למעלה והבליט את פניה המתוקים המושלמים ואת אורכו של צווארה הדק והחלק בצבע השמנת. יהלומים נצצו בתנוכי אוזניה ועל צווארה.

אם יניחו כתר על ראשה, היא תיראה כמו נסיכה, חשבה ליזי בחיבה, בעוד עיניה הענקיות בצבע השוקולד של ביאנקה סוקרות את הקהל, ופיה הרך מביע התנצלות.

"שלום לכולם, אני מתנצלת שאיחרתי כל-כך," אמרה ביאנקה בקול מתנגן בשקט, והבר התעורר לחיים למשמע התגובה המתחנחנת להפליא.

"זאת הבחורה האמיצה שלי," היה נדמה לליזי ששמעה את ויטו ממלמל בלחש, והיא נעצה בו מבט חד, אבל לא הבחינה בהבעתו במשהו שאישר את האמירה המשונה הזאת.

ואז לוק צעד קדימה והרים את אצבעותיה הדקיקות של ביאנקה אל שפתיו. הוא אמר דבר-מה לארוסתו שהצית ברק בעיניה והרטיט את פיה היפה להפליא.

הוא אוהב אותה, הבינה ליזי באותו הרגע. תחושה מוזרה לפתה את חזה. היא קימטה את מצחה, התרחקה מזוג האוהבים וחשה הקלה כשהתחושה המוזרה התפוגגה.

הם נסעו אל בניין האופרה בשיירת לימוזינות נוצצת. היה ברור שוויטו מורנו ישמש כבן הזוג שלה, והוא הצחיק אותה כך שהיא נרגעה יותר ויותר במשך הערב. הבילוי בלה סקאלה היה נפלא, וזאת היתה חוויה ממש מהנה לליזי – בעיקר משום שהצליחה לחמוק מלשבת ליד ארוסה ההורס של חברתה הטובה. בתום המופע הם נסעו לאכול ארוחת ערב בפּלָאצוֹ יפהפה מהמאה השש עשרה בפרוורי מילאנו.

זה היה מקום מפואר מאוד, דוגמה טובה לסגנון חייהם של העשירים. בנוסף לאוכל התקיימו במקום ריקודים, ומאחר שוויטו דאג למלא כל הזמן את כוס היין שלה, היתה ליזי כבר שתויה למדי כשלוק דה סנטיס הופיע ליד כיסאה והזמין אותה לרקוד.

חלפו כמה רגעים עד שהצליחה לחשוב על תירוץ שיצדיק את סירובה, אבל הוא השחיל בינתיים את ידו מתחת למרפקה ודחק בה לקום על רגליה. "בחייך," אמר בנחרצות. "זה מקובל שהחתן רוקד לפחות פעם אחת עם השושבינה של כלתו."

ליזי חשבה שזה אמור לקרות אחרי החתונה, אבל הרטט החזק שחלף שוב בגבה הלחיץ אותה מדי ועצר את נשימתה מכדי שתוכל לסרב לו. הוא משך אותה אליו על רצפת הריקודים והאיץ בה לרקוד.

התאורה היתה עמומה, והמוזיקה שהושמעה היתה בלדה רומנטית, שהתנגנה באיטיות וליוותה זמרת ששרה בקול עמוק, מלהיב וחושני. לבה של ליזי הלם בכבדות כשהם נעו יחד. היא ספגה לתוכה את השפעתו המטרידה של החום הגברי שהקרין והרגישה את שריריו הקשים נלחצים אל גופה הרך והמתוח.

"תירגעי," לחש לה אחרי כמה רגעים. "זה אמור להיות בילוי מהנה."

ליזי הרימה את מבטה, ראתה את הניצוץ המשועשע בעיניו וחום פשט בלחייה. "אני פשוט לא רגילה ל-"

"להיות קרובה כל-כך לגבר?" הוא גיחך.

"לרקוד בנעליים האלה!" היא תיקנה אותו בכעס. "וזה לא יפה מה שאמרת."

הוא רק צחק בקול נמוך ועמוק שהדהד באופן אינטימי על שדיה. "את יצור מוזר, אליזבת האדלי," הודיע לה. "את מאוד יפה, אבל את לא אוהבת שאומרים לך את זה. את מתוחה ומתגוננת בנוכחותי, אבל את רגועה לגמרי בחברתו של רודף נשים סדרתי כמו ויטו מורנו."

"ויטו לא רודף נשים," מחתה ליזי. "הוא טיפוס קליל מכדי להיות רודף נשים."

"תתקשרי לאיזה מספר טלפון שאת רוצה בסידני, ורק תזכירי את שמו."

היא הבחינה שהוא אמר את זה בציניות ולא בלגלוג. "טוב, אני מחבבת אותו," הצהירה בעקשנות.

"אה, אני מבין שאת כבר נלכדת ברשת שלו."

"וגם את זה לא היה יפה מצדך להגיד."

ראשו הכהה נרכן פתאום, והוא קירב את שפתיו ללחייה. "אני אגלה לך סוד, מִיה בֶּלָה – אני לא נחמד יותר מדי."

הוא היה קרוב כל-כך עכשיו עד שהיא הריחה את ניחוחו הגברי החריף. ליזי הדפה את ראשה לאחור. "טוב, כדאי לך להיות נחמד לביאנקה," היא הזהירה אותו מתוך תחושת נאמנות לחברתה.

הוא רק צחק והזדקף שוב, ואז משך אותה אליו עוד יותר קרוב, כך ששלט בנחישות בתנועותיה בגופו החסון. הוא היה גבוה ממנה משמעותית בכמה סנטימטרים, ועיניה היו בגובה הלסת החזקה והמסותתת שלו. הם לא דיברו שוב, וככל שהריקוד נמשך, היא נעשתה מודעת יותר ויותר לכל דבר בו, אולי באשמת כוסות היין הרבים מדי ששתתה בפזיזות. אפילו המגע החלקלק של בגד המשי שלו מתחת לאצבעותיה הקסים אותה, כמו גם הלובן של חולצתו שבהק לעומת צווארו בצבע הזית הטבעי.

הוא היה יפה תואר. לא היה טעם להתכחש לזה. כל דבר במראה שלו היה מושלם, החל משערו השחור המבריק, בתספורת המעוצבת בקפידה, ועד לאורך אפו האופייני לאיטלקים ולצורת הפה היפהפה שלו.

הזמרת המשיכה לשיר בקול נמוך ומלא רגש, וליזי הרגישה את המשיכה החושנית של המנגינה מחלחלת לתוכה באותה העוצמה כמו של היין ששתתה כל הערב. בלי לחשוב יותר מדי היא עצמה את עיניה ונתנה לתחושה הזאת לסחוף אותה הרחק. אצבעותיו הזהובות הארוכות של כף ידו האחת לפתו את אצבעותיה הדקיקות, ואצבעות כף ידו השנייה נחו למטה על גבה. היא לא הרגישה כשאצבעותיה ליטפו את בד המשי של הז'קט שלו, וגם לא כשהתקרבה אליו כל-כך עד שנשימתה רפרפה על צווארו, היא רק נעה לאן שהוביל אותה. היא הרגישה את המתח הרוטט שהשפיע על גופה, אבל לא ידעה שהוא השפיע גם עליו. אצבעותיו ליטפו קלות את אצבעותיה הלפותות בכף ידו, והיד שעל גבה החליקה מעלה למרכז עמוד השדרה שלה ולחצה עליה בעדינות כדי לקרב אותה אליו אפילו יותר.

זה היה – נעים. מעין תחושות של עקצוץ וריחוף. לא היה לה מושג עד כמה היא נרגעה בזרועותיו, עד שהרגישה את חומו של העור המתוח מתחת לשפתיה וטעמה אותו בקצה לשונה.

ליזי פקחה את עיניה בבהלה והרחיקה את ראשה ממנו. מיד כשהבינה מה עשתה, השתלטה עליה אימה שלוותה בגל מבוכה, שחלף בלחייה והבעיר אותן כמו אש.

היא חיככה את שפתיה על צווארו של ארוסה של ביאנקה וטעמה אותו בלשונה.