סחיטה רומנטית

"אני יפה מדי בשביל שיגמרו איתי," הבהירה פביאנה לזאן במלוא הרצינות, ופניה המושלמים הביעו את תדהמתה. "זו האנגלית הלא טובה שלי, נכון? אני מבינה אותך לא כראוי – "

"לא," השיב לה זאן בכובד ראש כשהוא עובר בצורה חלקה לגמרי לספרדית, שפת אימה. "המובילים יגיעו תוך שעה כדי לסייע לך לארוז. היינו יחד חודשיים. אמרתי לך מראש שהסידור הזה לא יארך יותר מ – "

"אבל לא יכול להיות שאתה כבר לא רוצה אותי – " תוך נתינת מבט בוחן בהשתקפותה במראה הקרובה ביותר התפיחה פביאנה את שפעת תלתליה הכהים.

"אני כבר לא רוצה אותך," התעקש זאן בקוצר רוח, ובליבו החל לתהות איך בכלל עלה בידו ליהנות מרגע אחד במחיצתה של הברונטית מלאת היהירות הזאת.

"לאן אני אמורה ללכת?" פביאנה הביטה בו בתסכול, והבינה פתאום שגבר נאה ממנו לא יהיה עוד לעולם במיטתה. עם מטר ותשעים של מבנה גוף מרשים, שיער שחור קצוץ קצר, מעל תווי פנים הורסים ביופיים, זאן זיאקיס, אשף הכספים היווני, מותיר אחריו נעליים שיהיה קשה מאוד למלא, ובלעדיו היא תאבד את הגישה שהייתה לה לאירועים האקסקלוסיביים שמהם היא כה נהנתה.

"חפצייך יאופסנו היכן שהוא, וחדר מלון אורגן למענך," הסביר לה זאן, שכעת כבר הרגיש על קרקע יציבה יותר. כבר שנים שהוא החליף מאהבות אחת לכמה חודשים. לא היה שום חדש בסטטוס קוו הזה, ופביאנה הרוויחה יפה מאוד מהקשר שלהם למרות שביקוריו אצלה היו די מעטים.

זאן חשב על העובדה המפתיעה הזאת והחל לתהות ביחס לליבידו שלו. הוא רק בן שלושים. ברור לגמרי שהוא משועמם מפביאנה. אבל למען האמת, העבודה והמרדף אחר כסף תמיד גברו אצלו על הצורך בתענוגות הסקס. יום אחד הוא ייענה לתחנוניה הבלתי פוסקים של אימו ויתחיל לצאת עם נשים מתוך מחשבה על נישואים, אבל היום הזה עדיין רחוק מאוד. הליוס, אביו, התחתן חמש פעמים, מה שהעניק לזאן להקה שלמה, בעייתית ויקרה, של אחים ואחיות למחצה, והוא היה נחוש לא לחזור על הטעויות של אביו. הליוס התחתן בגיל צעיר מדי, בעוד שזאן התכוון לחכות עד שיגיע לכל הפחות לשנות הארבעים שלו ועד שימצה את כל התענוגות הפראיים שהחופש שלו יכול להעניק לו.

לא שלפביאנה או לכל הבחורות חסרות הפנים והאנונימיות שקדמו לה היה משהו פראי במיוחד, הוא הודה בליבו בלעג עצמי מריר. כל שותפותיו למיטה היו דוגמניות או שחקניות קולנוע מתחילות, מסוג הבחורות שמבינות שהוא ישלם בנדיבות על כל דבר שהן ירצו בתמורה לכך שהן יעניקו לו את גופן. זה אומנם מנוסח בצורה גסה למדי, הוא הודה בלי שום בושה, אך הפורמט הבסיסי הזה מתאים לו בהחלט, ובפעם היחידה שבה הוא ניסה גישה אחרת, כשהיה צעיר ואידיאליסט, זה הסתיים בצורה מאוד לא טובה מבחינתו.

זאן האמין שאהבה היא סיכון בעל סיכויים נמוכים. אביו שב והתאהב פעם אחר פעם בנשים שהיו בפירוש לא מתאימות. ליבו של זאן עצמו נשבר כשהוא היה בן עשרים ואחת, ושום דבר לא יצליח לשכנע אותו לשוב לחוויה הזאת.

זאן, הגאון הפיננסי שהפך למיליארדר בגיל עשרים וחמש, היה ידוע כמוח שמאחורי מהלכים פיננסיים מזהירים שהניבו מיליארדים רבים. הוא תיקן במהירות את החור העצום שאביו הפזיז השאיר בהון של משפחת זיאקיס, והוא פשוט העדיף לארגן את חיי המין שלו בדיוק כמו שארגן כל דבר אחר בסביבתו, כיוון שאי-סדר, מכל סוג שהוא, הכניס אותו למצב רוח רע. הוא אהב את חייו חלקים לגמרי; הוא העדיף שגרה שממנה הוא כמעט אף פעם לא סטה. הוא לא היה מוכן להסתכן במהומות של הרס נישואים ובגירושים יקרים כמו אלו שרוקנו את הונו של אביו. הוא חזק מדי בשביל זה ובפירוש חכם מדי בשביל להימנע מטעות כזאת. למען האמת, הוא נבון יותר מרוב האנשים המקיפים אותו, והסיכונים היחידים שהוא לוקח הם בתחום הפיננסי, שבו הוא סומך על החוש השישי שלו ועל האינסטינקטים האגרסיביים שלו.

הטלפון שלו רטט בכיסו, מה ששחרר אותו מייד מכל מודעות לנוכחותה של פביאנה. הוא שלח יד ושלף אותו, ותהה מדוע דימיטרי, ראש צוות האבטחה שלו, מתקשר אליו פתאום. רגע לאחר מכן הוא כבר הבין, וממש זעם. מישהו העז לגנוב ממנו משהו שהיה יקר לו. הוא יצא בשקט מדירתה של המאהבת שלו מבלי להגיד מילה אחת נוספת לברונטית ההמומה. דירת הפנטהאוז שלו הייתה מקום המקלט שלו שבו הוא לא אירח אף בחורה, וגם לא אף אדם אחר. המחשבה על כך שמישהו חילל את ביתו הלונדוני, למרות כל מאמצי האבטחה שהוא הציב, הטיסה את חמתו לרמה אטומית.

"העוזרת?" הוא פלט, והמיאוס נשמע בבירור בקולו.

"או הבן שלה. היא הכניסה אותו לדירה למרות שזה בניגוד לכללים," השיב דימיטרי בנוקשות. "אני יכול לטפל בזה באופן דיסקרטי, או להתקשר למשטרה – "

"תתקשר למשטרה ותדאג לספק להם את כל הראיות," קטע אותו זאן בפראות. "תדאג שהם ייענשו בכל חומרת הדין!"

זאן אסף פריטי ג'ייד קיסריים שעלו לו סכומים שערורייתיים, והוא הציב את כוס מברשות הקליגרפיה הקטנה בהול של דירתו רק להנאתו האישית, כיוון שזה היה פריט נעים מאוד למגע שהיה שייך בעבר לקיסר של סין. מבחינתו, מלקות יהיו עונש קל מדי לגנבים שהעזו ליטול את הפריט הזה ממנו.

למחרת הטיל את עצמו אחיה התיכוניסט של אלבי לזרועותיה והתייפח, "אני כל כך מצטער... כל הסיוט הזה הוא רק באשמתי!"

"בוא נירגע טיפה," הציעה אלבי בשקט, והחזיקה את פניו של אחיה הצעיר בשתי ידיה הקטנות, בהבינה, על פי מבע הכאב שבעיניו הירוקות, שהוא בכה עד כה, לבדו בחדרו, במשך זמן די ממושך. "אני אכין לנו קנקן של תה – "

"אני לא רוצה תה!" התפרץ דניאל. "אני רוצה לגשת לתחנת המשטרה ולהודות שזה הייתי אני, לא אמא!"

"לא. קודם כול נדבר על כל זה," פסקה אלבי. "אמא הגנה עליך מסיבה טובה מאוד – "

"בגלל לימודי הרפואה הארורים! זה ממש לא משנה – "

מובן שזה משנה, חשבה אלבי לעצמה בצער. דניאל כל כך רצה להיות רופא, כמו אביהם המנוח. זה הדבר היחיד שהוא רצה אי-פעם, מאז שהיה ילד קטן, והרשעה בגניבה תהרוס כליל את השאיפה הזאת. יותר מכך, דניאל כבר התקבל ללימודים באוקספורד כיוון שהישגיו האקדמיים היו ממש מעולים. היא ידעה בדיוק מדוע אימם שיקרה ולקחה על עצמה את האשמה למעשים של בנה, אבל מה שהיא לא יכלה להבין או להעלות בדעתה היה שדניאל יגנוב אי-פעם משהו.

"אני צריכה לדעת מה קרה?" היא דרשה חרש והתיישבה על המיטה ליד אחיה כהה השיער, שצנח והתיישב בראש שמוט. הוא ממש גבה ונעשה ארך גפיים, בגיל שמונה-עשרה, עד כדי כך שכל בגדיו כבר נעשו קטנים עליו מדי; מכנסי הג'ינס שלו בקושי הגיעו עד לקרסוליו ואל כפות רגליו הענקיות. בינה לבין דניאל לא הייתה טיפה אחת של דמיון חיצוני, משום שלמרות שהיה להם אותו אב, לשניהם היו אימהות שונות. אימה של אלבי מתה כשהיא הייתה תינוקת, ואשתו השנייה של אביה אימצה אותה וגידלה אותה כאילו הייתה בתה. היא הנמוכה והעגלגלה במשפחה, נאלצה אלבי להודות בצער, ועיניה התכולות המאירות הביעו דאגה בהסיטה אחורה את שערה הבלונדיני הבהיר מאוד, שנדבק למצחה שהיה לח כיוון שהיא רצה הביתה מהעבודה ברגע שדניאל צלצל אליה.

"אתמול בערב הגעתי לאסוף את אמא כדי לקחת אותה לקבוצת התמיכה שלה נגד שתייה, אבל הקדמתי מעט," הסביר לה דניאל.

אלבי פלטה אנחה כבדה. שניהם השתדלו לעשות כל מאמץ כדי שאימם לא תחמיץ פגישות, ומאז שהקיץ החל, ודניאל סיים את בית הספר והצליח למצוא לעצמו עבודה רק במשרה חלקית, הוא לקח על עצמו את האחריות הזאת. סאלי קרטרייט הייתה ראויה לכל עזרה של משפחתה כדי להישאר פיכחת. היא הייתה פיכחת כבר שלוש שנים ארוכות ונפלאות, אבל אלבי הייתה מודעת עד כאב לכך שאלכוהוליזם הוא מחלה שלא נעלמת בעצם לעולם. למנוע מעצמה להיכנע לתשוקתה אפילו למשקה מסוכן אחד, עם זה סאלי נאלצה להתמודד יום-יום.

"ואז?"

"אמא הייתה באמצע עבודתה; היא ביקשה ממני לשבת בהול ולא לגעת בשום דבר עד שתסיים," רטן דניאל בכעס. "כאילו שאני איזה ילד קטן או משהו, וזה ממש הרגיז אותי, אז לא שמעתי בקולה..."

"במה נגעת?" אלבי כמעט לחשה.

"היה שם מין כד קטן מג'ייד, על השולחן הקטן שליד הדלת, ממש באמצע כתם של אור שמש – נשבע לך, אלבי... זה היה מסוג הדברים שרואים רק במוזיאון, בתוך תיבת זכוכית – ורציתי רק להחזיק אותו שנייה אחת ביד שלי, אז הרמתי אותו ולקחתי אותו אל החלון כדי להסתכל עליו באור השמש, כי זה היה כל כך עדין – "

"ומה קרה אז?" חקרה אותו אלבי בחרדה חסרת סבלנות.

דניאל הביט בה במבוכה כמעט ילדותית. "ואז היה צלצול בדלת הכניסה, ואמא הגיעה במהירות כדי לפתוח אותה, אז החזקתי את הכד חבוי ביד שלי כי לא רציתי שהיא תראה מה שעשיתי. לרוע מזלי, האיש שהגיע עבד אצל מר זיאקיס, והוא בא כדי להגיד לי שאני בכלל לא אמור להיות בדירה, ושאני צריך לחכות לאמא שלי למטה. הוא אילץ אותי לעזוב מייד, כאיל ... הא התנהג די באדיבות, אבל לא הייתה לי הזדמנות להחזיר את הכד למקום כשהוא עומד שם – "

"הו, אלוהים, דניאל!" התפרצה אלבי במחאה לוהטת. "היית צריך לתת לו את הכד מייד! ברגע שיצאת מהדירה עם הדבר הזה ביד, הפכת להיות גנב – "

"כן. נראה לך שאני לא מודע לזה עכשיו?" השיב דניאל באירוניה עגמומית. "אבל נכנעתי לפאניקה. הסתרתי את הכד והבאתי אותו הביתה ואז החבאתי אותו במגירה. התכוונתי לבקש מאמא להחזיר אותו למחרת בבוקר, אבל עוזרת הבית דיווחה על היעדרו בהגיעה לעבודה בהמשך הערב, וזה סוף הסיפור. איחרתי את הרכבת ו – "

טיפש, טיפש, טיפש, הדהדה המילה בראשה של אלבי, אבל היא לא הניחה לה לחמוק מבין שפתיה. היא יכלה לראות בבירור את המצוקה שבה כבר היה ממילא כיוון שהתנהג באימפולסיבית חסרת האחריות של מטומטם גמור. "ומתי נעשתה המשטרה מעורבת בסיפור?" היא שאלה.

"הבוקר... הם הגיעו עם צו חיפוש, וכמובן הם מצאו אותו. אמא ביקשה ממני לגשת לחדר ולהביא את התיק שלה, ובזמן שלא הייתי לידה, היא כנראה התוודתה על כך שלקחה את הכד כיוון שהתמהמתי כי לא יכולתי למצוא את התיק הארור שלה, והם כבר עצרו אותה והקריאו לה את זכויותיה," הוא דיבר בקול חנוק כשהוא בולע עוד כמה יבבות מאוד לא גבריות. "אנחנו צריכים עורך דין – "

אלבי התאמצה לחשוב במהירות אך שום דבר לא עלה בדעתה. מוחה עדיין היה שרוי בהלם. היא הצטערה על כל הפרטים הרבים שהיא יודעת אודות הבוס המאוד עשיר של אימה. הוא היה מסוג האנשים שארון הבגדים שלהם מסודר על פי גוונים, וספרייתם מסודרת באופן אלפביתי. יש לו שולחן כתיבה שאסור בשום אופן לגעת בו, ומיטה שמצעיה צריכים להיות מוחלפים כל יום. חובותיה של אימה בדירתו פורטו באופן נוקשה ברשימה מפורטת ביותר של מותר ואסור. וזה שכשפוגשים אותו פנים אל פנים, האיש נראה כאילו יצא זה הרגע מתוך פרסומת באיזה מגזין בוהק שבה הוא מדגמן בגדי גברים של מעצב-על, נראה לאלבי לגמרי לא הוגן.

היא קראה באינטרנט אודות המעסיק של אימה, למדה דברים נוספים שגרמו לה לחרוק שיניים. למה, בעצם? כיוון שנראה היה שזאן זיאקיס נולד עם הרבה מאוד מזל, והתברך בכל ברכה שיכולה לעלות על הדעת. כפי הנראה, כל מה שהוא הפיק מכל הטוב הזה שנפל עליו, הוא להתנהג כמו מי שסובל מהפרעה טורדנית כפייתית. נכון שכמובן ייתכן שהוא אכן סובל מהתסמונת, היא נאלצה להודות בליבה, כיוון שבעולם האמיתי אף אחד לא יכול להיות כל כך מושלם. כשהיא עוד נהגה לפגוש את אימה אחרי העבודה שלה, כדי לקחת אותה לפגישות של קבוצת התמיכה, היא ראתה כמה פעמים את זאן זיאקיס מגיע הביתה, בזמן שהיא ישבה והמתינה לה בחדר הכניסה המפואר של מגדל המגורים היוקרתי. והוא היה יפהפה. פשוט לגמרי יפהפה.

"עשיתי את הדבר היחיד שיכולתי לעשות," הסבירה סאלי קרטרייט שעתיים לאחר מכן, כשישבה עם בתה המאומצת בחדר השינה שהן חלקו. היא הייתה ברונטית דקיקה, בת ארבעים ומשהו, ועתה היו עיניה הירוקות חרדות ומלאות מתח.

"זה לא הדבר היחיד שיכולת לעשות," התווכחה אלבי בקול חרישי, כי אף אחת מהן לא רצה שדניאל, אשר היה בחדר הסמוך, ישמע אותן. "יכולתם לספר את האמת, שניכם."

"ואת באמת חושבת שמישהו היה מאמין לנו?" שאלה אימה בעיניים דומעות, והציניות של שאלתה הייתה גלויה לחלוטין. "אנחנו עניים והגענו לשפל המדרגה, ולמה? כיוון שאני הרסתי לנו את החיים, דירדרתי אותנו ממשפחה נורמלית ומאושרת לזה."

"זה " בליווי תנועת יד מבוישת כלל את כל הסובב אותן בדירת השיכון שהועמדה לרשותם על ידי רשויות הרווחה, במגדל המגורים המוזנח. אבל הייתה זאת תחושת האשמה של סאלי, עם יבבת הבכי החנוקה שלה, שהדאיגה את אלבי יותר מכול, בחששה התמידי שמא במצוקתה תתפתה אימה לשוב ולשתות אלכוהול. היא ידעה מספיק כדי להימנע מכניסה לוויכוח הגיוני איתה בנוגע למידת אשמתה, מפני שבעצם טענתה של סאלי לא הייתה מוטעית.

כשאביה של אלבי הלך פתאום לעולמו, משפחת קרטרייט הייתה בטוחה מבחינה כלכלית. היה להם בית משלהם, וסאלי הייתה מורה מוערכת בבית ספר לנערות, אלא שהאלכוהול והחובות, שהלכו ותפחו, מחו את רשת הביטחון שהייתה להם, וגם את חייהם הנוחים. סאלי איבדה את מקום עבודתה, ואלבי עזבה את הלימודים בגיל שש-עשרה כדי לחפש עבודה. כמו קוביות במשחק של ילדים שמתמוטטות להן, כל מה שנראה להם בעבר מובן מאליו נלקח מהם, עד שהם הגיעו אל התחתית ונעשו ממש חסרי בית.

זה היה טיפוס איטי משם, בחזרה אל איזשהו ביטחון קיומי. טיפוס איטי מאוד, חשבה אלבי לעצמה במרירות, אך עד שהתחולל מקרה הגניבה הזה, חייהם הלכו והשתפרו בהתמדה. שלושתם כל כך שמחו ביום שבו דניאל התקבל ללימודי הרפואה, כיוון שזה היה המאורע החיובי הראשון שהם חגגו מזה זמן רב מאוד. סאלי הייתה כל כך גאה בכך שלמרות כל מה שאבד להם, דניאל התמיד בלימודיו והצליח לבסוף להתקבל ללימודי הרפואה היוקרתיים באנגליה למרות התחרות העזה. האיום שחייו של דניאל ייהרסו בגלל טעות אחת טיפשית יכולה להרוס לגמרי את אימה ולדרדר אותה שוב, חשבה אלבי לעצמה כשתחושה חלולה של נפילה מחליאה ממלאת את בטנה.

"לא, הכריזה סאלי בקול יציב, ונחישות עזה הצטיירה על פניה המודאגים. "זהו התור שלי להקריב את עצמי בגלל כל מה שגזלתי משניכם במשך שנים, ואין שום דבר שתעשי או שתגידי שישנה את דעתי בנידון."

טוב, אנחנו כבר נראה בקשר לזה, חשבה אלבי לעצמה בעקשנות כששכבה במיטתה באותו לילה ושמעה איך אימה מתהפכת במיטתה ולא מצליחה להירדם, בדיוק כמוה. אימה, שאותה היא אהבה כל כך, בדיוק כמו את אחיה הקטן. אבל בעצם אימה הייתה אשתו הראשונה של אביה, אחות מפינלנד שנדרסה בתאונה טרגית, במגרש החניה של בית החולים, חודשים ספורים אחרי לידתה של אלבי. אביה הכיר את סאלי והתחתן איתה כשאלבי הייתה בת כשנתיים, ולאלבי לא היה שום זיכרון מאימה הביולוגית. הרקע הסקנדינבי שלה התמצה בכמה תצלומים דהויים וכמה מכתבים מסבתה הפינית הקשישה, שמתה כשהיא הייתה עדיין רק ילדה. מבחינתה של אלבי, משפחה היא הדבר החשוב ביותר, והיא באמת רצתה שאימה תשלים כבר עם העובדה שהיא ודניאל סלחו לה לגמרי על כל הטעויות שלה.

ככלות הכול, הרי זה לא שסאלי רצתה להפוך לאלכוהוליסטית. היא הייתה הרוסה בעקבות מותו הפתאומי של הבעל שהיא כה העריצה, בהיוותרה לגדל לבדה ילדה בת שש ותינוק קטן. היגון שלה הרס את סאלי, והיא החלה להשתמש במשקה בתור תמיכה, וכך הידרדרה והתמכרה לו. לסאלי לא היו שום קרובי משפחה אחרים שיכלו לתמוך בה, וגם לא חברים קרובים, כיוון שזמן קצר לפני מות בעלה הוא העביר את המשפחה מצד אחד של אנגליה אל צידה השני כדי לקבל משרה חדשה. לא, אלבי חשה אהדה רבה מספיק כדי לדעת לא להאשים את אימה בכל הצרות שלהם, והיא גם לא הייתה מוכנה לשבת בחיבוק ידיים ולראות איך סאלי זורקת לפח את כל ההתקדמות שהיא עשתה במשך השנים האחרונות.

אבל בעצם מה היא יכלה כבר לעשות?

ללכת לדבר עם זאן זיאקיס, בתקווה ששמץ של רחמנות מסתתר מתחת לחליפה המעוצבת ולמוניטין המפחיד אודות האגרסיביות חסרת הרחמים וההאדרה העצמית שלו? ממש, היא חשבה לעצמה באומללות, וחשה חלשה מאוד, קטנה וחסרת כל השפעה. מזאן זיאקיס חוששים אנשי הכספים החשובים ביותר בסיטי של לונדון בגלל סירובו התמידי לשחק על פי הכללים שלהם, והבוז שהוא מפגין כלפי כל הצעה לכרות איתו ברית, זמנית או קבועה. הוא פועל לבדו, ואימה לא ראתה מעולם שום סימן לביקור של איזו אישה בדירת הפנטהאוז שלו. אולי הוא בכלל הומו...

לא, לא הוא, החליטה אלבי והתנועעה חרש מתחת לשמיכת הפוך שלה, בהיזכרה, בבושה, בימים שבהם היא חשה כמעט מין צורך אובססיבי לראות אותו מדי יום. היא לא אהבה לחשוב על זה, אבל מין אהבת נעורים השתלטה עליה כשהיא ראתה לראשונה את זאן זיאקיס. ולא בטרם עת, היא אמרה לעצמה בהומור יבש; הרי ככלות הכול, היו הרבה יותר ירידות מעליות בשנות נעוריה הלא מאושרות, אבל כעת היא כבר בת עשרים ושתיים, ועדיין תמימה כמעט כמו ילדה. היא זכרה את הסקירה היוקדת שבה זיכה אותה זאן זיאקיס לפני מספר חודשים, ואת הלהבה העזה שאחזה אותה, עם ההשפעות המפתיעות שהיו למבטו על כל גופה. לא, הוא בהחלט לא הומו, היא הייתה משוכנעת. אך מה שהיה הכי מדהים הוא שגבר שנראה כמוהו בכלל הסתכל עליה בכזאת צורה.

היא לא הייתה יפהפייה עוצרת נשימה, ולא היה אפילו דמיון קלוש בינה לבין הדוגמניות הדקיקות וארוכות הרגליים שהיא ראתה נשענות על זרועו בתמונות באינטרנט. קומתה הייתה רק מאה חמישים ושמונה סנטימטרים, עם שיער בלונדיני, לבן כמעט, שהגיע עד מותניה, עיניים תכולות וקימורים נדיבים שהפכו כל קנייה של בגדים לסיוט של ממש. היא האריכה את שערה בגלל שצבעו הייחודי היה הדבר האחד שהיא אהבה בהופעתה החיצונית. ובאשר לשדיה הגדולים, לישבנה הענקי ולירכיה העבות, היא הייתה שמחה להחליף אותם עם כל המעוניין. אילו רק הייתה מהבחורות הללו שאוהבות ללכת למכוני כושר, אבל היא שנאה את זה, שנאה דיאטות, שנאה לעלות על המשקל ואהבה בהחלט לאכול. הוא כנראה הביט בשדיה, היא חשבה לעצמה במרירות.

האם יוכלו שדיה לסדר לה ריאיון איתו? מבוישת מהמחשבות שבראשה, היא העוותה פנים, אבל היא לא הייתה במצב שמאפשר לה להצטנע בנוגע למה שעשוי אולי להשיג לה פגישה עם זאן זיאקיס. הוא אדם בעל הרבה מאוד עוצמה והשפעה, אדם עשיר מאוד, וסביר להניח שהעובדים שלו שומרים על הגישה אליו כאילו היה גביע של פלטינה, שרק בני המזל המעטים, העשירים והחזקים כמוהו יכולים לפגוש. אז לנסות לגשת אליו בבית? או במשרדים שלו?

הוא שומר על פרטיות רבה מדי ולכן היא לא תוכל לפנות אליו בפנטהאוז שלו. אז זה יצטרך להיות באחד ממשרדיו. קצת לפני עלות השחר הצליחה סאלי סוף-סוף לשקוע בשינה לא שקטה, ואלבי התגנבה ממיטתה, אחרי שהחליטה לבסוף מה עליה לעשות. מאחר שהיא פקפקה בכך שזאן ייאות להעניק לה ריאיון אישי, היא תכתוב לו מכתב ובו תפרט את מה שיש לה להגיד. שווה לנסות, היא חשבה לעצמה בחוסר התלהבות. זה עדיף על חוסר מעש. אם כי לא בהרבה, הבהירה לה תבונתה הבסיסית.

בעזרת המחשב הנייד של דניאל היא החלה לכתוב את ההיסטוריה של משפחתה, וזאת רק אחרי שהתנצלה מכל הלב הן על הגניבה והן על שהיא מטרידה את זאן. היא הבינה שהייתה רוצה לספר לו את האמת לאמיתה, אבל בדיוק כמו אימה, היא חשבה שמסוכן מדי יהיה להציב את דניאל במעמד של חשוד. אם היא הייתה מספרת לזאן זיאקיס את האמת, הוא היה יכול לבטל בקלות רבה את כתב האישום נגד אימה ולהחליף אותו בתלונה נגד אחיה, או אפילו חמור מכך, הוא יוכל להשתמש במכתב הזה שהיא כותבת לו נגד כל המשפחה שלה. אולי בכלל לכתוב משהו שחור על גבי לבן עלול להיות מסוכן מדי, היא חשבה לעצמה בחשש. היא עצרה כמה פעמים במהלך מלאכתה כשצמרמורת קרה חולפת בגווה בנסותה לא לדמיין לעצמה איך מעשיה יכולים להוליך לתוצאות גרועות עוד יותר.

אך איזו אופציה אחרת עוד יש לה? להתחנן בפני בן-אדם שעלול להיות חסר לב לחלוטין הייתה הדרך היחידה שהיא ראתה לפניה. ורק אז, אם הוא יהיה מוכן לפגוש אותה, היא תוכל להתחנן כמיטב יכולתה על עתידה של משפחתה. הצורך לשקר, להודות שאימה נכנעה כפי הנראה לדחף רגעי בלתי נשלט, ממש הציק לאלבי, אך מאחר שסאלי כבר הודתה בפני המשטרה על הגניבה, בעצם לא הייתה לה שום ברירה. היא התחננה בפניו לבטל את התלונה כיוון שהוא קיבל בחזרה את הפריט היקר שלו. האם בכלל יש לזאן זיאקיס איזו מידה של רחמים? האם זה אפשרי שבן-אדם שיש לו כל כך הרבה יהיה גם אנושי ואכפתי?

כשהמכתב במעטפה שעליה נכתב 'פרטי – למכותב בלבד', אלבי המתינה על המדרכה מחוץ למטה החברה של זיאקיס, בשמונה, באותו בוקר. בהיותה מוכרת בחנות לחפצי אומנות, היא לא התחילה לעבוד לפני תשע. ולפי מה שאמה סיפרה לה בשיחות סתמיות במהלך החודשים האחרונים, זאן זיאקיס התנהל על פי לוח זמנים קבוע כמו שעון שוויצרי. הוא עוזב את הפנטהאוז שלו בשמונה ונוסע למשרדו בלימוזינה, שבעה ימים בשבוע. שבעה, היא חשבה לעצמה בהומור מריר. הוא בן-אדם שעובד כל יום כדי להצליח. טוב, במוסר העבודה שלו היא לא יכלה להטיל שום דופי.

הלימוזינה הגדולה והשחורה הגיעה ונעצרה. הנהג פתח לו את הדלת רק אחרי שמכונית כהה נוספת נעצרה מאחור וארבעה גברים בחליפות כהות יצאו ממנה. בהביטה באכזבה, אלבי הבינה שזאן זיאקיס מאובטח על ידי טבעת בלתי חדירה, עוד לפני שהוא מוציא אפילו רגל אחת, בנעל מצוחצחת ביותר, מחוץ למכונית שלו. בכל זאת, היא החלה להתקדם לכיוונו, על רגליים שנעשו משום מה חלשות מדי כדי לשאת אותה, כשזאן עצמו הגיח אל אור השמש; שערו השחור-כחול בהק כמו משי משובח, העור השזוף נראה מתוח על עצמות לחייו, מתחת לעיניים כהות, שקועות עמוק בפניו, וגופו הרזה והשרירי חנוט בחליפה אלגנטית שהתאימה לו כמו מעטה שני של עור. ושם היא קפאה.

"זוזי אחורה!" אמר לה מישהו, ובבלבולה היא נסוגה כמה צעדים לאחור כשהיא אוחזת בחוזקה את המעטפה.

האיש שבו היא הייתה מעוניינת נכנס אל הבניין... מחוץ לשדה ראייתה, מחוץ לטווח השגתה, והיא נמלאה תחושה מחליאה של כישלון. פניה החווירו כמו סיד ועיניה התעמעמו.

גבר הופיע אז מולה, איש מבוגר, והיה דבר מה מוכר בפניו הקשים. "המכתב הזה שאת אוחזת, הוא קשור לאימך?" הוא שאל ללא שום הקדמות. "כי גם אני עובד אצל מר זיאקיס – "

"הו." אלבי הייתה מופתעת מאוד מפנייתו. "כן, זה בנוגע לאמא שלי – "

"אז תני לי אותו," הוא הפציר. "אני אוודא שזה יגיע אל שולחנו של הבוס."

המומה לגמרי, אלבי הרימה את מבטה וראתה את טוב הלב שהשתקף בעיניו. "אתה – ?"

"דימיטרי," הוא השיב ונטל את המעטפה מתוך אחיזתה שהלכה ונעשתה רפויה יותר. "אני מכיר את אמא שלך. אינני יכול להבטיח שהבוס יקרא את זה או משהו כזה, אבל אני כן יכול לשים את זה על שולחנו."

אלבי מצמצה. "תודה, באמת," היא מלמלה.

"אין בעיה. היא אישה נחמדה מאוד," אמר לה דימיטרי, ואז פנה והסתלק משם במהירות עד שנבלע בתוך הבניין, כשהוא תוחב את המעטפה לכיסו.

ודימיטרי, מי שהוא לא יהיה, לא חושב שסאלי קרטרייט היא גנבת, הבינה אלבי בעלותה על האוטובוס כדי להגיע לעבודתה. היא שבה וחשבה על המפגש המפתיע הזה. מזל שזה קרה, בהתחשב בכך שהיא קפאה כמו פסל קרח כשראתה את זאן זיאקיס, ולא שהיא חשבה ששומרי הראש שלו היו בכלל מאפשרים לה להגיע לקרבתו כי מישהו הרי הורה לה לזוז אחורה. דימיטרי? אחד משלושת הגברים האחרים?

זה לא משנה, היא החליטה בעודה מסדרת צמר לסריגה על מדפי החנות שבה היא עבדה. המכתב עשוי להגיע אל שולחנו של זאן, אבל כמו שדימיטרי בעצמו אמר, זה לא אומר שהוא ממש יטריח את עצמו לקרוא אותו, ובוודאי שזה לא מבטיח שהוא יענה לה באופן שהיא מקווה.

אבל בזה אלבי טעתה. זאן היה כה מוטרד מהמראה הלא צפוי של ראש צוות האבטחה שלו שניסה להניח בחשאי מעטפה על שולחנו כשחשב בטעות שלא רואים אותו, ששום דבר לא היה מונע מזאן לפתוח את המעטפה מתוך סקרנות גרידא. דבר ראשון, הוא הסתכל על החתימה: אלבי קרטרייט. השם היה מוכר לו היטב, והוא ידע גם שהיה עליו להיות מוכן לטקטיקה כזאת במצב העניינים הנוכחי. הדחף המיידי שלו היה להשליך את המכתב לסל הניירות, בלי להציץ בו כלל. זהו הצעד שנבון היה לעשותו.

ובכל זאת, למרות היותו אדם נבון מאוד בנוגע לנשים, זאן לא הצליח להניע את עצמו לזרוק את המכתב בלי לעיין בו. הוא שם לב לבחורה הזאת לפני מספר חודשים, טוב, ממש שם לב אליה, הוא הודה בלב כבד, ואפילו הורה לדימיטרי לברר מי היא, בהניחו שהיא מתגוררת בוודאי באותו מגדל מגורים יוקרתי. אלא שמה שנודע לו היה שהיא בתה של עוזרת הבית שלו, וזה הביא מייד לסוף העניין שלו בה. מיליארדרים לא מסתובבים עם בנות של אנשי צוות המשרתים שלהם. הפער הוא פשוט גדול מדי, הסיכון להסתבכות מכוערת פשוט גדול מדי.

ועם זאת, למרות הכול... מבלי שיקרא עדיין את המכתב, זאן חזר במוחו לרגע אל העבר, נזכר באלבי קרטרייט כאילו הייתה ממש מולו כעת. שערה הבוהק, הלבן כמעט כמו חלב, העיניים התכולות הנפלאות, הזוהר הטבעי המטריף שנגה ממנה, שלא לדבר על העובדה המדהימה שהיא נראתה שונה לגמרי מכל הנשים שאיתן הוא שכב בדרך כלל, ועם זאת, באופן בלתי מוסבר כלל, הצצה אחת קטנה לכיוונה הפכה אותו קשה יותר, ובמהירות רבה יותר ביחס לכל אחת ואחת מהן.

היה לה קצת משקל עודף, הוא הניח במעומעם; קשה היה לדעת, מאחר שהוא ראה אותה רק פעם אחת, בז'קט שחור רפוי שבו היא ממש נבלעה. נמוכה מאוד, לא הטיפוס שלו, ממש לא הטיפוס שלו, הוא אמר לעצמו בנוקשות בעת שניער את המעטפה כדי לחלץ מתוכה את המכתב. מעורבותו המוזרה של דימיטרי במסירתו של המכתב הטרידה אותו יותר מאשר תוכנו. אם הוא לא יכול לבטוח בראש צוות האבטחה שלו, במי הוא כן יכול לבטוח? מה גרם לדימיטרי להיות מעורב אישית בעניין כה גס והמוני?

זאן התייחס באופן מדעי לכל דבר שהוא קרא. השפה שבה אלבי השתמשה הייתה טובה בהרבה מכפי שהוא ציפה, ואז הוא החל לקרוא ממש, ומה שהתגלה לו היה מחכים מאוד מנקודת המבט שלו, למרות שבסופו של המכתב הוא ממש לא הבין מדוע היא ציפתה ממנו, בתור הקורבן של המקרה, להיות מעוניין לעשות משהו שיסייע לסאלי קרטרייט בצרה הזאת שהיא הביאה על עצמה.

כמובן הוא ראה את הדברים מנקודת המבט שלו. לאט מאוד החלו להתגבש במוחו של זאן זיאקיס רעיונות בנוגע לנשים. רעיונות שכמוהם לא העלה בדעתו מעולם – אותו זאן, שלא הרשה לעצמו מעולם להיכנע לשום סוג של פיתוי לא נבון, זאן שבדרך כלל משל בנוקשות בכל מחשבה שחלפה במוחו, כבש כל דחף לא מוסרי כדי להתרכז באופן משתלם יותר בעבודה. ברגע שמאפשרים לרעיונות רעים לצאת מתוך השק, הם נוטים לחולל מהומה שלמה בדמיונו של אדם, לעורר התרגשות כזאת שרק הישג כלכלי מדהים נוטה בדרך כלל להעניק לו... וזהו זה, זאן זיאקיס התפתה למעשה ארוטי אפשרי, לראשונה בימי חייו.

הוא קיפל את המכתב, בחיוך קודר ומאיים, כזה שיריביו העסקיים הכירו כסימן בדוק לאיום ולסכנה. הוא ייתן לטרף שלו להתבשל כמה ימים טוב-טוב בחוסר ידיעה, ורק אז הוא ייצור איתה קשר...