סחרור גורלי

אני יושבת על הכיסא ומותחת את גופי, מנסה להתרכז בשאלות שמופנות אליי. כל כך הרבה שאלות, וכל מה שאני מצליחה לחשוב עליו הוא עד כמה הכיסא הזה לא נוח. אני תוהה אם בנה אותו נגר סדיסט. עורך הדין שעומד מולי מכחכח בגרונו, ואני מתנערת מהמחשבות ומביטה בו במבוכה.

"שמעת את השאלה שלי?" הוא שואל ומזייף חיוך קטן.

"אני מתנצלת," אני עונה וממששת את כפתורי החולצה שלי. "אשמח אם תוכל לחזור עליה."

"שאלתי אם ראית את המעטפות או את המזוודה בידיו של מר אובראיין," הוא חוזר על השאלה לאט, מדגיש כל מילה, ואני מציצה לכיוון חבר המושבעים. פניהם אינן משדרות אמפתיה אלא עייפות, שנובעת מן הסתם מהעובדה שהם כלואים כאן שעות רבות ביום במשך שבועות, ונאלצים להאזין בכל יום מחדש לאותן השאלות מופנות לאנשים שונים. ועכשיו הגיע תורי, לאחר שהוצגתי כעדת מפתח מטעם התביעה.

אבל המבטים העייפים באולם משתנים לפתע למשהו אחר. יש בהם ציפייה. ציפייה שאני אסיים סוף סוף את הסאגה הזאת עכשיו בתשובה חד-משמעית.

"אני... אני... לא ראיתי... אבל..." אני מנסה למצוא את הניסוח המתאים ונקטעת בבוטות על ידי עורך הדין שעומד מולי. הוא איש גבוה ורזה בחליפה מחויטת, שמדבר וזז בתנועות חדות כאילו מותקנת מערכת פיקוד בגב שלו והוא אינו בן אנוש אלא רובוט משוכלל, שאוכל להשתיק אם רק אצליח לנתק אצלו את הכבל החשמלי הנכון.

"גברת בנסון," קולו הצורם מזעזע לי את עור התוף, "שאלתי שאלה פשוטה, שהתשובה עליה היא כן או לא."

אני נושמת נשימה עמוקה ועוצמת את עיניי. כשאני פוקחת אותן המבט שלי ננעץ בגבר הגבוה שיושב בין הקהל המצומצם שבאולם. הוא מהנהן קלות בראשו, מסמן לי להמשיך, ואני נושפת במצוקה.

"אין לנו יום שלם," הרובוט דוחק בי לענות, ואני יודעת שהגיע זמני לספק את הסחורה גם במחיר של ויתור על הערכים שעליהם גדלתי. אני פותחת את פי כדי לענות, והרובוט זז צעד אחד שמאלה. כעת לא נותרה שום חומת ביטחון ביני לבין הגבר העצום שיושב על כיסא הנאשמים שמולי. עיניו השחורות והאפלות חודרות לתוך עיניי, והברכיים שלי מתחילות לרעוד. אני מנסה לזהות תזוזה בתווי הפנים הנוקשים שלו, משהו שיעיד על לחץ, אך הלסת שלו נעולה והוא ממצמץ לאט ובקצב קבוע. אם לא הייתי יודעת שהגורל שלו נתון בידיי, הייתי מוכנה להישבע שהוא נראה משועמם.

"גברת בנסון, אני מזכיר לך שאת מעידה בשבועה," הרובוט מרעים בקולו ונוקש באצבעותיו על המעקה שמולי. אבל אני לא מצליחה לנתק את מבטי מהגבר שעל כיסא הנאשמים, הוא גורם לי לחוות שיתוק כללי למעט ברכיי שרועדות בחוסר שליטה.

"אני מציע שנצא להפסקה קצרה," אני שומעת את קולו המתחנחן של התובע, שיושב במרחק כמה מטרים ממני.

"הגברת תענה קודם על השאלה," השופט משיב בנחרצות, ואני מרגישה שהקולות של כולם רחוקים כל כך וזרים לי, ושהעובדה שאני יושבת עכשיו על הכיסא הזה כלל לא קשורה לדיון שמתנהל כאן. אני מנסה בכל כוחי לנתק את עיניי מחיית הטרף שמולי, אבל אני לכודה.

"גברת בנסון, תעני בבקשה על השאלה," הרובוט מרים את קולו. אני ממשיכה להביט בטורף ופותחת את הפה.

"לא," התשובה נפלטת פתאום מפי, ומהומה פורצת באולם.

"מה לא?" הרובוט שואל וצועד צעד קטן ימינה. עיניי ננעצות בחליפה שלו ומתנתקות ממבטו של הטורף, ואני מרימה את ראשי בבהלה.

"אלוהים..." אני ממלמלת ומחפשת שוב את עיניו של הגבר הגבוה שיושב בקהל. המבט על פניו אומר הכול. אין חיוך מרגיע, אין תזוזת ראש מנחמת, רק אכזבה.

הרסתי הכול. אני מרגישה את הפאניקה משתלטת עליי. הייתי צריכה לשקר, אבל הטורף הזה הצליח לנעול אותי במלכודת שלו ושבר לי בגסות את הכנפיים.

"מה לא?" הרובוט שואל שוב ואני רואה כיצד פניו נמתחות בחיוך גדול.

"לא ראיתי את המעטפות או את המזוודה בידיו של מר אובראיין," אני עונה חלושות ונשענת בתשישות לאחור על הכיסא.

"האם זה נכון שמי שהחזיק את המעטפות ואת המזוודה הוא בעצם מר בנסון?" הוא יורה את השאלה לחלל האולם, ואני משתנקת ומנערת את ראשי בהיסטריה.

"גברת בנסון, האם מי שהחזיק את המעטפות ואת המזוודה הוא מר בנסון?" הוא מרים את קולו שוב, "מר בנסון, האח הגדול שלך," הוא מסכם את השאלה שלו וזז מעט, מסתובב כדי להביט בחבר המושבעים. שוב נפרצה החומה, אך הפעם, מהזווית הזו, אני לא רואה מולי את הגבר הגבוה שבקהל ולא את הטורף שעל כיסא הנאשמים. הפעם אני מוצאת את עצמי מביטה בבן, באח שלי. הדמות היציבה היחידה בחיים שלי. הבחור היפה וטוב הלב שלקח על עצמו את תפקיד אבא שלי, למרות שהוא מבוגר ממני בשלוש שנים בלבד. בן מחייך חיוך קטן ועוצם את עיניו כסימן לאישור. הוא מאשר לי לומר את האמת. אני מושכת שערה אחת מראשי ותולשת אותה, הכאב רגעי אך מענג. אני תולשת שערה נוספת ודמעות מציפות את עיניי.

"כן," אני עונה כמעט בלי קול, ומשלימה עם העובדה שחיי עומדים להשתנות לנצח.

שגרה איומה. זרם המים במקלחת הקטנה מכה בחוזקה על ראשי ואני משפשפת את הקרקפת שלי. 363 ימים עברו. 363 ימים מאז שהתהפך עליי עולמי. בעוד יומיים תחלוף בדיוק שנה ובן, אח שלי, ישתחרר מהכלא. אבל אני לא אהיה שם כדי לחגוג איתו. אני אהיה כאן, תקועה בחיים החדשים והמשעממים שלי, עם השם הבדוי המשעמם שלי ועם העבודה המשעממת שלי. בלי אימא שלי, בלי אחי, רק עוד יום ארוך שאני יודעת בדיוק כיצד הוא יתחיל וכיצד הוא יסתיים.

אני מנגבת את גופי וזורקת את המגבת לסל הכביסה. המראה הגדולה שמולי מאפשרת לי הצצה על הגוף הקטן, שרק לפני שנה נהגתי להשקיע כל כך בטיפוחו. אני מעבירה את כף ידי על הזרועות הדקות, החזה העגול, המותניים הצרים, עצמות האגן הבולטות והישבן המוצק. הוא לא יישאר כך עוד הרבה זמן, אם אמשיך בהזנחה הגופנית הפושעת שהחלטתי לאמץ לעצמי. אני מושכת את המגבת חזרה ועוטפת את עצמי. אין טעם להסתכל. אפילו הגוף הכחוש שלי משעמם אותי. והשיער... חום כהה וקודר עם שורשים בהירים שחושפים את צבע השיער האמיתי שלי. בקרוב אצטרך לצבוע אותו שוב. לא משנה כמה פעמים אני צובעת אותו ומנסה להכהות אותו, בסופו של דבר הגוונים הבהירים הטבעיים שלי צצים ומוסיפים ברק לחום העגמומי. אני מברישה את שיערי במהירות ואוחזת במייבש השיער. לאחר חמש דקות לא נותר זכר לגלים הרכים, הארוכים שנחו על כתפיי. עכשיו יש שם רק חוטים ארוכים ויבשים.

"את מכוערת," אני אומרת לדמות שנשקפת אליי, "פעם היית יפה, עכשיו את ממש מכוערת." אני מכווצת את עיניי בכעס ומעקמת את פניי. עצמות הלחיים הגבוהות שלי בולטות, השפתיים הוורודות והמלאות מחייכות אליי במרירות והעיניים הגדולות נראות שקועות וחסרות חיים. "היופי החיצוני שלך ממילא לא שווה כלום, את מכוערת מבפנים וכולם רואים את זה," אני מכריזה בקול רם ומתנתקת מהתכלת שבעיניי, שמהבהב במצוקה.

אני נכנסת לחדר השינה הקטן, נדחקת בין המיטה לארון ושולפת מכנסי טייץ שחורים וגופייה לבנה ארוכה. בגדים משעממים שמתאימים בדיוק ליום המשעמם שצפוי לי. אני יוצאת לסלון, מתיישבת על הספה ונועלת את נעלי הספורט. אין ספק שלא יכלו לרהט את הבית בריהוט מדכא יותר. הספה בצבע בז' דהוי, מולה ניצבים שולחן חום קטן וכיסא עץ. אני נאלצת להזיז את הספה כדי לפלס לעצמי דרך, ומתקשה להתנתק מהמחשבות על הבית הגדול והמפנק שזכיתי לגור בו בשנים האחרונות, מאז שבן התחיל לעבוד עם חיית הטרף. התרגלתי מהר מדי לחיי הנוחות ולפינוקים שהוא הרעיף עליי ועל אימא שלנו, לא חשבתי אפילו לרגע אחד לשאול שאלות. הזיכרון של אימא שלי דוקר לי בלב, ואני נושפת אוויר בתסכול. אני מושכת את צרור המפתחות מהשולחן וממהרת לצאת מהבית.

הדרך לדיינר אורכת עשר דקות בלבד. אני מנצלת את הזמן הקצר לעבוד על המוח שלי, אני חייבת להתנתק מהמחשבות על העולם הישן שלי ולהתרכז בהווה המשעמם. שורות הבתים ברחובות הקטנים והמטופחים נראות כמו העתקים מדויקים זו של זו, העיתונים מונחים בסדר מופתי על מדרגות הכניסה והדשא הירוק בחצרות בוהק מהטל של לפנות בוקר.

"לוסי," אני שומעת צעקה ומפנה את מבטי ימינה. דרסי, אישה מבוגרת, קטנה וכבדת משקל מנופפת בידה בהתלהבות, ואני מותחת את פניי בחיוך מאולץ. "לוסי, אולי תבואי אלינו לארוחת ערב?" היא ממשיכה לצעוק ומתקדמת לעברי. אני מביטה בבעתה בגוף שלה מתקרב אליי ומחישה את צעדיי.

"לא הערב, דרסי," אני צועקת לכיוונה ועוברת לריצה, "כבר יש לי תכניות אחרות, אבל תודה!" אני ממשיכה לרוץ ונעצרת רק אחרי הפנייה. האישה הזאת... אני מנערת את ראשי ומציצה לאחור כדי לוודא שהיא לא מאחוריי. מאז שהגעתי לכאן במסגרת התכנית להגנת עדים, כשעולמי קרס עליי וכל מה שרציתי היה להסתגר בתוך קופסת הנעליים שהקצו לי כבית חדש, היא מקפידה להזמין אותי מדי יום לארוחת ערב בניסיון לחבר ביני לבין הילד המגודל שלה. שלושה בחורים צעירים יש בעיירה הזאת. שניים מהם נשואים וחיים כאן את החיים המשעממים שלהם, והשלישי, הבן של דרסי, פנוי, אבל פשוט לא מספיק מפותח שכלית כדי לברוח מכאן ולצאת לעולם האמיתי. הייתי בוחרת לבלות את שארית חיי עם הקשיש הנחמד שמנהל את המכולת השכונתית הקטנה, לפני שהייתי מסכימה לבלות ערב אחד במחיצת הבחור גס הרוח הזה.

אני רואה מקצה הרחוב את סם מניח את השטיחון בכניסה לדיינר ומחייכת לעצמי. זה המראה היחיד שגורם לי לחייך בכל בוקר. הגבר אפור השיער מתכופף על ברכיו ואוחז בגבו בכאב, מיישר ומלטף את האריג העבה כאילו שהוא מניח שטיח אדום עבור מלכת אנגליה. כשהוא מתרומם, הוא מרים את ראשו ומבחין בי. חיוך גדול מתפשט על פניו והוא פורש את ידיו לצדדים. אני מדלגת מעל השטיח ומאפשרת לו לסגור סביבי את זרועותיו.

"בוקר טוב, ילדה יפה," הוא אומר וטופח על גבי.

"כבר לא ילדה, וממש לא יפה," אני עונה, ומתענגת לעוד רגע אחד על המגע החמים של האיש שאימץ אותי לחיים שלו בלי לשאול שאלות ובלי לחקור אותי יותר מדי על העבר שלי.

"כנראה אין לך מראות בבית," הוא עונה לי את התשובה הקבועה שלו. "בפעם הראשונה שראיתי אותך, הייתי מוכן להישבע שאת דוגמנית." אני רוטנת והוא צוחק, "אבל דוגמנית למידות קטנות," הוא מוסיף משועשע.

"פעם הייתי יפה," אני ממלמלת ומתנתקת מהאחיזה שלו, "עכשיו כבר לא. וכרגע אני רק רוצה להיכנס פנימה ולהתחיל לעבוד." אני דוחפת את דלת העץ וניגשת לדלפק כדי לסדר את המלחיות שהברקתי רק אתמול בערב. אני שומעת אנחה כבדה מאחוריי, אך סם אינו אומר עוד דבר ונכנס למטבח.

לפני חודש חגגתי את יום הולדתי העשרים וחמישה. אולי "חגגתי" אינו התיאור המדויק. למען האמת הגעתי לעבודה כבכל יום בשבוע, בערב חזרתי למקלחת קצרה ומיד בסיומה נכנסתי למיטה. אבל בערב הזה הרשיתי לעצמי להוסיף לתפילה הקבועה שלי תחינה. נשאתי את ראשי מעלה והתחננתי שמשהו יקרה והסיוט שלי יסתיים. שאתעורר בבוקר לאותו היום שבו ישבתי על כיסא העדים בבית המשפט, והפעם אהיה חזקה מספיק כדי לשקר. כשפקחתי את עיניי בבוקר שכבתי על אותה המיטה בחדר הקלסטרופובי שלי, התחינה שלי לא נענתה.

אני מניחה את המלחיות במקומן ועוברת לקרצף את הרצפה ולנקות אבק מכורסאות העור הישנות. הדלת נפתחת והלקוח הראשון נכנס פנימה. הקשיש החביב מחייך אליי ומתיישב. אני לא צריכה לגשת אליו כדי לקחת הזמנה, אני כבר מכירה את הבחירות המשעממות של כל הלקוחות שלנו. כעבור חצי שעה הדיינר מלא בקשישים חביבים שמנהלים ביניהם שיחות שקטות. אני נכנסת שוב ושוב למטבח, דואגת שכולם יקבלו את מבוקשם וכעבור שעה קלה המקום מתרוקן שוב. אני חוזרת למלאכת הניקיון ורואה שסם מציץ מהמטבח.

"ילדה יפה, מה תרצי לאכול היום?" הוא שואל ומביט בי בציפייה.

"כרגיל," אני עונה ומושכת בכתפיי. הוא נאנח באכזבה, ואני מוציאה ספר מאחורי הדלפק ומתיישבת על אחת הכורסאות. אני מרימה את רגליי על המושב ומניחה עליהן את הספר. כעבור כמה רגעים אני כבר שקועה בתוך העלילה המותחת, רק כך אני מצליחה להתנתק מהמציאות הקודרת שלי. סם מניח סלט על השולחן, ואני ממשיכה לקרוא ורק מנידה בראשי לתודה.

"לוסי," הוא פונה אליי ואני מרימה את ראשי בחוסר חשק, "אני מצטער שאני מפריע לך," הוא נראה נבוך, ואני ממהרת להניח את הספר ומביטה בו בחיבה. "אני יודע שאיבדת את ההורים שלך בתאונה מצערת ואני יודע שאת לבד בעולם הזה, אבל..." הוא משתתק לרגע ומשפשף את גבו, ואני מתייסרת מהמחשבה שהאיש היקר הזה אינו יודע וכנראה לעולם לא ידע את האמת על החיים שלי, "אני חושב שאת צריכה לעזוב את העיירה העלובה הזאת ולנסוע לאחת הערים הגדולות," קולו רועד, ואני יודעת שהשיחה הזאת מצערת אותו. "ילדה, אין לך מה לחפש כאן. התאבלת מספיק. עכשיו זה הזמן שלך לכבוש את העולם. את חכמה, יפה וטובת לב, תוכלי ללמוד, למצוא עבודה טובה ולהקים לעצמך משפחה."

"סם," אני קוטעת אותו, "אתה יודע שאני מעריכה מאוד את כל מה שאתה עושה עבורי, במיוחד את העובדה שנתת לי לעבוד אצלך. אני לא רוצה לצאת מכאן. טוב לי כאן." אני מרימה שוב את הספר אך הוא נשאר לעמוד מולי.

"לוסי, אם את דואגת בגלל כסף, אל תדאגי. אני אעזור לך. את יודעת שאין לי ילדים. אשמח לתת לך כסף ללימודים ולמחיה, לפחות עד שתסתדרי."

אלוהים, אני חושבת בייאוש. לא מגיע לי להיות קשורה לאיש הטהור הזה. אני מרגישה שאני מזהמת את הסביבה שלו בנוכחותי. "לא, סם," אני מנענעת בראשי לשלילה. "אתה מדהים ואני אסירת תודה, אבל אני מעדיפה להישאר כאן, באמת." אני מדפדפת בספר, מנסה להיזכר באיזה עמוד עצרתי ומחכה שהוא יעזוב אותי לנפשי. סם מבין שמבחינתי השיחה הזאת הסתיימה. הוא רוכן קדימה כדי ללטף את ראשי וחוזר למטבח.

אני קוראת שורה ולא מצליחה להבין מה קראתי. אני חוזרת עליה שוב ושוב, אבל המחשבות שלי נודדות למשרד הפרסום הגדול שבו עבדתי. האולם הגדול שמחולק באמצעות מחיצות לעשרות עמדות עבודה, הרעש התמידי של צלצולי טלפון, של שיחות קולניות, של צחוק, של חיים. העבודה האינטנסיבית, לעתים עד השעות הקטנות של הלילה, ובסיומה הבילויים בברים, שכללו שתייה מרובה של אלכוהול והחלפת מאהבים בקצב מטורף.

עברתי מגן חיות לבית קברות, אני חושבת ומשפשפת את עיניי. הלוואי שסם היה יודע שלא אני בחרתי בעיירה הזאת, שהיא נבחרה עבורי במסגרת התכנית שאולצתי להשתתף בה. הלוואי שהוא היה יודע שפעם הייתי מלאת חיוניות, שהייתי עסוקה כל כך, שטרפתי את החיים... טוב, מספיק עם הנוסטלגיה, אני נוזפת בעצמי, היא רק מדכאת אותך יותר. אני מנערת את ראשי ומנסה שוב ושוב להתמקד בשורות שמול עיניי, עד שלאחר כמה דקות אני מצליחה להישאב חזרה לעלילה.

דלת העץ חורקת כשמישהו נכנס פנימה, אך סם כבר ניגש אליו ואני ממשיכה לקרוא בלי להרים את ראשי. אני שולחת יד לעבר הצלחת, תופסת כמה ירקות ומכרסמת אותם. אני שומעת את סם מפנה שאלה ללקוח, ונשימתי נעצרת כאשר הלקוח עונה לו.

אני מכירה את הקול הזה.