סטורם

לפעמים, כשאני נוהגת לבד, אני נכנסת למצב שאני קוראת לו "תרדמת כביש", כשפתאום אני קולטת שאין לי שום זיכרון מ... נגיד, שלושים הקילומטרים האחרונים של הנסיעה, או משהו כזה. אני לא זוכרת כלום. לא את הדרך, לא שעצרתי בשלטי "עצור", לא מה שמעתי ברדיו... נמחק לגמרי. הבזק מהיר של בהלה אוחז בי ואני חושבת, אולי דרסתי מישהו ואני אפילו לא יודעת? אם זה היה קורה, בטח הייתי מרגישה קפיצה וחבטה שהיו מנערים אותי מזה.

נכון?

אני ממצמצת ואוחזת בהגה בכוח, וקולטת פתאום שאני נוהגת בכביש הררי מתפתל, צר ומושלג. כשיצאתי לפני שעה מהבית, בקושי ירד שלג. אני מעיפה מבט בג'י־פי־אס, שלא הוציא מילה כבר מזמן. החץ הכחול הקטן מצביע אל מה שנראה כמו שום מקום, כי אני לא רואה כאן כלום, חוץ מעצים ושלג. הרבה שלג. כשאני מבינה שאני נוסעת בשעת בין ערביים בלי אורות, אני מדליקה אותם וקרני האור מבליטות את השלג אפילו יותר. אני בולעת רוק ותוהה אם הג'י־פי־אס דיבר אליי בזמן שהייתי ב"תרדמת כביש" ופשוט התעלמתי ממנו. כשיצאתי מהבית, מייקל הבטיח לי שאין סיכוי שאתעה בדרך עם המכשיר הדיגיטלי הזעיר הזה, אבל עכשיו עולים בי ספקות כבדים.

אני לוקחת את הטלפון ומתקשרת אליו כדי להגיד לו שדווקא תעיתי בדרך מאוד, אבל הטלפון עבר למצב חירום. אני נאנחת וזורקת אותו חזרה על מושב הנוסע. הוא מנתר ונוחת על הרצפה בצד הנוסע. אני שולחת יד להרים אותו, מסובבת בטעות את ההגה והמכונית מתחילה להחליק. אני מסובבת את ההגה חזרה בפאניקה ולוחצת על הבלמים, והמכונית מסתחררת לגמרי. השלג יורד בעוצמה בזיגזג, וכל מה שאני רואה זה טשטוש לבן מסתחרר, בזמן שאני מנסה להשתלט שוב על המכונית. אני אפילו כבר לא בטוחה באיזה צד של הכביש אני נמצאת, או אם אני נוסעת בכיוון הנכון. המכונית ואני כמו נוצה ברוח, מתעופפות לכאן ולכאן, מסתחררות במשבי הרוח, עד שאנחנו נעצרות בתעלה לצד הכביש, והראש שלי נחבט קלות בהגה. אני פוקחת לרווחה את עיניי ומביטה סביב. לא, זאת לא הייתה התרסקות. לא ממש. זאת הייתה יותר עצירה לא מרשימה, אחרי כל הסיבובים. המכונית נעצרה כשהחלק הקדמי שלה תקוע בתעלה בצד הכביש. אני באמת אסירת תודה על כך שהמכונית לא נהרסה לחלוטין, והראש שלי לא התנגש בשמשה הקדמית, אבל אני בכל זאת תקועה לגמרי, עם גלגלים מסתובבים באוויר. אני מוותרת ומכבה את המכונית, לא בטוחה אם כדאי שהיא תמשיך לפעול, במקרה שפגעתי איכשהו במנוע. בטלוויזיה המכוניות תמיד מתפוצצות אחרי שהן מתנגשותבמשהו.

אני שוב שולחת יד אל הטלפון, בתפילה שקטה שיש קליטה, אבל אין כלום. אפס קליטה. אני מנסה להיזכר אם עברתי ליד בתים או תחנות דלק בזמן שהייתי בתרדמת, אבל אני לא זוכרת מתי לאחרונה ראיתי סימני ציוויליזציה, מה שמחזק את העובדה שאני כנראה בכלל לא קרובה למלון המפואר שבו נערך סמינר השיווק והמיתוג שלי בסוף השבוע. אני אבודה ותקועה. אבודה ותקועה. קצב פעימות הלב שלי מתחיל להאיץ. אבודה ותקועה. אפס קליטה.

טוב, אוולין, תישארי רגועה. תנשמי עמוק. זה לא הזמן להתקף חרדה. תתאפסי על עצמך!

"הֵי, את בסדר?" יד הולמת על החלון ומבהילה אותי עד מוות. אני קופצת וצורחת. ביגפוט בכובע בוקרים שחור ומעיל שחור ארוך, שעיניו נסתרות מאחורי משקפי שמש כהים וסיגריה תלויה מפיו, מנסה עכשיו לפרוץ למכונית שלי.

אוי, אלוהים! רוצח וחוטף מטורף בסופת שלג.

"שלום?" הוא קורא ופותח את הדלת, מה שגורם לשלג לצנוח לתוך המכונית שלי ועליי. אני נרתעת ממנו ונחבטת בתא האחסון שבין המושבים, לא בטוחה מה הוא עושה פה ביער ולמה הוא מנסה להיכנס למכונית שלי. אני מעיפה בו מבט ורואה שיש לו פירסינג בגבה.

מה גורם לאנשים לתקוע פריטי מתכת מוזרים בפרצוף שלהם?

"אל תיגע בי!" אני אומרת, בזמן שהוא שולח יד לתוך המכונית. הלוואי שהיה לי אקדח. או סכין. אבל יש לי רק קופסת סוכריות טיק־טק בטעם תפוז. ואמנם פעם נתקעה לי אחת בגרון, אבל לא נראה לי שהן יעזרו לי עכשיו להגנה עצמית.

"טוב, גברת, רק תירגעי. חטפת מכה בראש?"

גברת? למי הוא קורא גברת?

הוא נראה רק מעט יותר מבוגר ממני, אולי בתחילת שנות השלושים שלו. חשבתי שגברים קוראים "גברת" רק לגברות מבוגרות יותר.

"לא, לא חטפתי מכה בראש." או שכן? אני שולחת יד ומתחילה למשש את הראש שלי. יש מקום אחד כואב ורטוב למגע. אני מרחיקה את האצבע ובוחנת אותה. דם!

"אוי, אלוהים, אני חושבת שנפתח לי הראש."

"לא, זאת רק מכה קטנה."

"יורד לי דם." אני מפשפשת בתיק שלי, מוציאה טישו מקומט ומספיגה את הראש שלי. יש רק קצת דם, אבל עדיין. ביגפוט מביט בי בחיוך משועשע ואז מושיט יד ומסיט את שערי הארוך מהמצח שלי.

"את בסדר," הוא אומר. "זאת רק מכה קטנה."

אני מזיזה את ראשי לאחור. "אל תיגע בי, בבקשה. ותוציא את הראש שלך מהאוטו שלי."

הוא צוחק, מתעלם מבקשתי וכורע ברך ליד המכונית, ומשעין את זרועו על החלק הפנימי של הדלת הפתוחה כאילו שאנחנו מבלים יחד ומדברים, ולא נמצאים לצד הכביש — בסופת שלג — בתעלה. אני די בטוחה שהוא לא שפוי.

"אז... מה את עושה כאן באמצע שום מקום?" הוא שואל בנינוחות.

"נתקעתי עם האוטו," אני עונה, מושכת באף.

"כן... את זה אני רואה. התכוונתי, לאן נסעת לפני שתקעת את עצמך בתעלה?"

"לפולס אין."

"פולס אין?" הוא חוזר אחריי ופולט עוד צחוק. "בובה, את ממש לא בסביבה של פולס פאקינג אין. זה משהו כמו שמונים קילומטר מכאן. אולי אם המכונית שלך הייתה ממשיכה להתקדם עוד שמונים קילומטר דרך העצים היית מגיעה לשם. זה מה שניסית לעשות?"

ג'י־פי־אס מחורבן! אסור היה לי לסמוך על המכשיר המיותר הזה. נראה שהמצב שלי הולך ומידרדר מרגע לרגע. איפה אני לעזאזל, ואיך אני אגיע לפגישה שלי? או הביתה, לצורך העניין. אני אפילו לא יכולה להתקשר להודיע לבוס שלי שאני מאחרת, או למייקל שיבוא לקחת אותי.

"... וזה עוד כמה קילומטרים על הכביש הזה." אוי. ביגפוט דיבר אליי בזמן שניהלתי עם עצמי שיחה בתוך הראש שלי.

"סליחה, מה אמרת?" אני שואלת. שלג מצטבר על שולי הכובע שלו. נראה שכמעט חצי סנטימטר. זה לא יכול להיות טוב.

"אמרתי שיש לי בקתה בעוד כמה קילומטרים על הכביש הזה. נוכל לנסוע לשם ולחכות עד שהסערה תחלוף. הטנדר שלי חונה על הכביש. עצרתי בצד כשראיתי את האוטו שלך מסתובב על המקום ונתקע. כמעט התנגשת בי, את יודעת."

אין מצב! הקלישאה של הבקתה ביער. מעניין כמה מופרעים השתמשו במשפט הזה. זה הבסיס להרבה סרטי אימה וספרים מפחידים.

אני מנענעת בראשי. "לא נראה לי, אבל תודה על ההצעה." כן, אני אהיה מנומסת ואולי הוא ילך בלי להרוג אותי, ולהשאיר את הגופה שלי מוכה ומגואלת בדם בשלג על צלע ההר.

"טוב, אני לא יכול להשאיר אותך כאן. סערת השלגים אמורה להמשיך כמעט כל הסופשבוע. אין לי פה קליטה בטלפון ובטח גם בטלפון שלך אין, אחרת היית כבר מתקשרת למישהו. אמרו שיהיו שישים סנטימטר שלג או יותר. את יכולה לקפוא פה למוות או למות מרעב. אני לא אעשה לך כלום."

"אה, כי היום רוצחים פסיכופתים מודיעים על הכוונות שלהם לקורבנות?" אני מנמיכה את קולי ומחקה קול של גבר. "סליחה, מיס, אבל אני אתחיל להרוג אותך עכשיו. אנא הישארי ברכב, עד שאגיע לאזור ההריגה הנבחר."

הוא פולט צחוק עמוק ואז נאנח ארוכות.

"את חמודה... אבל אני לא פסיכופת. אני סתם מישהו שנסע אחרייך כשאיבדת שליטה על הרכב. ותרשי לי להוסיף שאת צריכה לשמוח שאני כאן. לא נוסעים בכביש הזה הרבה אנשים."

איזה יופי! כביש נידח שאף אחד לא נוסע בו! היה קשה לתכנן זירת רצח טובה יותר.

אני מתעקשת, נחושה לפעול לפי העצה שכולנו שמענו בילדות: אף פעם לא להיכנס לרכב של אדם זר. "אני לא באה איתך לשום מקום, אז אתה יכול לפנות את עצמך מהדלת שלי ולנסוע לבקתה שלך. אבל תודה על ההצעה."

הוא מדליק עוד סיגריה ושואף ממנה כמה שאיפות ארוכות, לפני שהוא עונה לי. "תשמעי, אני לא משאיר אותך כאן לבד. אני לא יודע אם זה בגלל שקיבלת מכה בראש או שאת סתם לא יציבה נפשית או מה שזה לא יהיה... אבל אין מצב שאני משאיר אותך כאן בסופת שלג, גם אם את ממש מעצבנת. אז תפסיקי להיות לא הגיונית. לחבר שלי יש מוסך בעיירה. אני אתקשר אליו כשנגיע לבקתה, ואחרי שהסערה תיגמר הוא יבוא לגרור את הרכב שלך מכאן."

אני יודעת שביגפוט צודק. אני לא יכולה להישאר במכונית ופשוט לחכות שמישהו ימצא אותי, או לקוות שתהיה לי קליטה בטלפון. אני יכולה להישאר כאן ולמות בוודאות, או שאני יכולה לנסוע איתו, בתקווה שהוא לא איזה רוצח מופרע שמסתובב חופשי.

"בסדר," אני רוטנת, מובסת.

הוא נעמד ומנער מעליו את השלג, ואז מנענע את ראשו ומעיף שלג לכל עבר, לפני שהוא מסיר את משקפי השמש ומנקה מהם את פתיתי השלג. "קדימה."

אני מסתכלת עליו בצמצום עיניים, חושבת שאולי אני הוזה. הוא מאופר באייליינר שחור, שמשורטט מתחת לעיניים מדהימות בצבע ירוק־אזמרגד. ברצינות, אייליינר?

"סליחה," אני אומרת, מכווצת כלפיו את עיניי. "יש לך אייליינר בעיניים?"

הוא מגלגל עיניים ומושך בכתפיו. "לא משנה. בואי נלך כבר." הוא מרכיב חזרה את משקפי השמש.

אני לא יכולה להרפות מזה. "אתה עושה קוספליי או משהו כזה?"

"לא."

"אז למה אתה עם אייליינר?" ועוד כזה שמשורטט ממש טוב. אני אף פעם לא מצליחה ליצור מראה מעושן מושלם כזה.

"זה חלק מהפרסונה שלי. אפשר לדבר על השיט הזה אחר כך? אנחנו באמצע סופת שלג. זה לא בדיוק הזמן לשיחות על איפור."

כנראה שזה חלק מהמראה הגותי המוזר שלו, משהו שראיתי רק בקליפים ובסרטי ערפדים בטלוויזיה. אולי הוא מעריץ של דמדומים? יעזור לי אלוהים, אני מקווה שלא. אני לא יכולה לסבול עוד ערפדים מנצנצים. החברה הכי טובה שלי מעריצה גדולה של דמדומים, ומתעקשת שנצפה בסרטים האלה בכל פעם שאנחנו עושות ערב בנות בבית.

הוא מגיש את ידו כדי לעזור לי לצאת מהמכונית. מחווה מנומסת שלא ממש תואמת לכל השאר אצלו.

"אני לא יכולה ללכת בשלג," אני אומרת, נבוכה.

"אה? למה?"

"כי אני עם עקבים."

"עקבים? מי לעזאזל נועל עקבים במזג אוויר כזה?" הוא מניף ידיים בכעס. "חרא על החיים שלי!" הוא צורח למעלה, אל השמיים המלאים בשלג. "בסך הכול רציתי סוף שבוע בלי כלום. לבד."

"לא ירד כזה שלג רציני כשיצאתי לדרך, טוב? נו, באמת. מה בכלל אתה מבין באופנה?" אני מחווה בראשי אל השילוב של הג'ינס המשופשפים והקרועים שלו ומגפי העבודה, שבמציאות עדיפים בהרבה על חליפת המכנסיים המחויטת שעל גופי ונעלי העקב שעל רגליי.

"אז אני פאקינג צריך להרים אותך לטנדר שלי."

"להרים אותי? מה פתאום. אתה לא נוגע בי." אני משלבת זרועות. אני יודעת שאני בטח נראית כמו ילדה כעוסה, אבל לא ממש אכפת לי.

הוא נאנח, שולח את הידיים שלו לתוך המכונית ולפני שאני מספיקה למחות, שולה אותי משם בקלות ומרים אותי בזרועותיו.

"מספיק עם הבולשיט שלך. גמרנו," הוא מודיע, ואז סוגר את הדלת בבעיטה ומתחיל ללכת במעלה ההר המושלג. אין לי ברירה אלא לכרוך את זרועותיי סביב הצוואר שלו. אפילו דרך המעיל אני מרגישה את הכתפיים והזרועות השריריות שלו. הוא בחור גדול. אני מנחשת שמטר שמונים ושבע, או יותר.

"בבקשה אל תפיל אותי," אני אומרת ונתלית בו, אבל בה בעת מנסה לא לגעת בו.

"את רצינית? את לא שוקלת כלום. את לא אוכלת?"

"אני אוכלת. אפשר להרגיש שאתה גדול מאוד." ברגע שקלטתי מה יצא מהפה שלי, אני רוצה לבלוע מייד את המילים שלי בחזרה. "כלומר... אני מרגישה את השרירים בכתפיים ובגב שלך." חום עולה בלחיי ואני מתחננת ליקום שיבלע אותי לקרבו.

הוא צוחק אליי. "שיט, אם תמשיכי לדבר ככה, אולי אני אפיל אותך."

"נכון לעכשיו, אני לא חושבת שאכפת לי. אני רק רוצה שהסבל הזה ייגמר."

לבסוף אנחנו מגיעים לכביש והוא הולך לעבר הטנדר השחור והגדול שלו, שמכוסה בכמה סנטימטרים של שלג. קצב ירידת השלג מדאיג אותי, אפילו כילידת ניו המפשייר. אני מושיטה את ידי ופותחת את דלת הנוסע ברגע שאנחנו קרובים מספיק.

"אוי, אלוהים!" אני צורחת. "יש זאב באוטו שלך!" אני מפנה את הראש מחיית הפרא המגודלת וקוברת את פניי בצווארו.

"תירגעי! זה רק הכלב שלי. את תמיד כזאת דרמטית?"

"הוא ענק!" אני צורחת, נמנעת מלהסתכל על הדבר הפרוותי העצום שמתנשף אלינו.

אייליינר־ביגפוט מנסה להכניס אותי לטנדר ואני צורחת יותר, בועטת ברגליי כלפי חוץ. "אתה בטוח שהוא לא ינשך? הוא מסתכל עליי כאילו אני ארוחת צהריים."

הבחור שמרים אותי חורק שיניים ואז מתחיל לצעוק.

"ניקו! לך אחורה." הכלב מיילל. "אחורה! עכשיו!" הכלב דמוי הזאב נכנע, וקופץ למושב האחורי של תא הנוסעים המוארך. ביגפוט מניח אותי על מושב הנוסע.

"אל תפחדי ממנו. הוא לא יעשה לך כלום. הוא דובי גדול."

אני מעבירה ידיים בשערי הארוך, שנעשה רטוב וקצת פריך מהשלג. "גם אתה וגם הכלב שלך קצת מפחידים. אל תיעלב."

"לא נעלבתי. עכשיו בואי נעוף מפה." הוא מתחיל לסגור את הדלת, אבל אני מוציאה את זרועי ועוצרת אותו.

"רגע! נזכרתי שהתיק והמזוודה שלי עוד באוטו שלי."

"נו?"

"אני צריכה אותם. כל הדברים שלי שם."

"באמת?" הוא שואל, "גם התרופות שלך שם?"

תרופות? על מה הוא מדבר?

"אה?" אני מטה לעברו את ראשי.

"את בטוח לוקחת תרופות נגד מה שיש לך. את רוצה שאני ארד בחזרה עד לתעלה המזוינת, רק בשביל להביא לך תיק שמלא בבגדים ובעוד נעליים דביליות?"

"סליחה, אבל המחשב שלי שם, עם כל העבודה שאני צריכה לפגישה שלי..."

"אין מצב בחיים שתגיעי לפגישה שלך בסופשבוע הזה, מותק. רק אומר."

"אני עדיין צריכה את הדברים שלי! אני לא יכולה להשאיר את החפצים האישיים שלי באמצע שום מקום!"

הוא מדליק עוד סיגריה, שואף ארוכות ובוהה לכיוון המכונית שלי בתוך היער. אני שמה לב שיש לו דפוס התנהגות של לעשן בזמן חשיבה.

"טוב," הוא אומר לבסוף. "רק שבי פה ותנסי לא להסתבך בעוד תאונות, בסדר? ואל תיגעי בכלום."

אני רועדת כשאני מביטה בו הולך בכבדות במדרון אל המכונית שלי. אני מודעת לחלוטין לכלב האימתני שנושם על עורפי מהמושב האחורי. אני לא רוצה להיות לבד בטנדר עם החיה הזאת, או עם הבעלים שלה, או עם שניהם. אני לא מבינה איך היום הזה כל כך התחרבן כל כך מהר! אני אמורה להיות עכשיו בבית מלון חמים, לטבול באמבט חם ולהזמין שירות חדרים, לא לשבת בסופת שלג עם אדם זר וכלב ענק במידה מתועבת. אני מורידה את מגן השמש ופותחת את המראה, כדי שאוכל לפקוח עין על הכלב מאחוריי. אני רואה שהוא מסתכל עליי דרך המראה ולשונו משתרבבת. נראה כאילו הוא מחייך אליי בזחיחות, ממש כמו הבעלים שלו.

לאחר פרק זמן שנדמה כמו שנים, אני רואה אותו עולה חזרה לכיוון הטנדר, השלג מתערבל סביבו. הוא פותח את דלת הרכב, זורק פנימה את התיקים שלי ונכנס להתיישב מאחורי ההגה.

"תודה," אני אומרת.

"את בטוחה שאת לא רוצה קפה הפוך? אולי אני יכול ללכת בסופה לסטארבקס ולקנות לך קפה."

האמת היא שאני ממש יכולה לשתות עכשיו מוקה שוקולד לבן נחמד, עם קצפת ועם תלתלי השוקולד הקטנים האלה שהם מוסיפים מלמעלה בחגים.

"אני מצטערת, טוב?" אני אומרת לו. "בוא פשוט ניסע." אני רק רוצה להתרחק מהאיש הזה, ולמצוא בהקדם האפשרי דרך להגיע לבית המלון שלי או חזרה הביתה. ועכשיו אני ממש רוצה מוקה לבן, כמו זה ששתיתי אתמול.

הוא מתניע את הטנדר שלו והמנוע רועם. "זה שלושה קילומטרים על הכביש הזה עד לבקתה שלי." הוא מגביר את החימום. "ברגע שנגיע לשם, נזמין גרר למכונית שלך, אם הטלפונים עובדים."

"ואם הטלפונים לא עובדים?"

"אז נצטרך לחכות עד שהם כן יעבדו, או עד שיפנו את השלג מהכבישים מספיק כך שאוכל להסיע אותך לעיירה."

אני פולטת אנחה גדולה ומעוצבנת. "איזה יום מבאס."

הוא מהנהן בהסכמה. "אבל ממש."

עכשיו השלג יורד כל כך חזק וכל כך מהר, שאנחנו בקושי יכולים לראות מבעד לשמשה. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה ראיתי סופת שלג כזאת חזקה. באופן קצת עקום, אני די שמחה שהמכונית שלי נתקעה, כי אני לא יכולה לדמיין את עצמי מנסה לנהוג בשלג כזה, בטח עכשיו כשמתחיל להחשיך.

אנחנו נוסעים לאט בשתיקה מביכה, כשלפתע מזנק מהיער שבשולי הדרך צבי, ישר מול הטנדר. אני צורחת, ביגפוט סוטה מהכביש והטנדר מתחיל להחליק ולהסתחרר, כשהוא צובר מהירות. הוא מושיט יד אחת מול החזה שלי, כדי שאישאר צמודה למושב בזמן שהוא מנסה להשתלט על הטנדר, אבל זה לא מצליח. אני שוב צורחת כשהטנדר עף מהכביש אל תוך היער, נגרר על המדרון וגורף איתו עצים קטנים, עד שלבסוף הוא נעצר ונתקע בין עצים גדולים יותר על צלע ההר.

"פאק!" הוא הולם בידיו על ההגה. "אני פאקינג לא מאמין לשיט הזה!" הוא פונה אליי. "ולמה היית בלי חגורה?"

אני מתרחקת ממנו ונחבטת בדלת.

"סליחה." קולי נשמע קטן וחלש. הלב שלי דופק כל כך חזק, שנדמה לי שאני עומדת להתעלף.

הוא משעין את ראשו על ההגה ונושם עמוק כמה פעמים. "סליחה שצעקתי עלייך," הוא אומר לבסוף בקול רגוע ומאופק, אבל אני רואה שזה קשה לו. "את בסדר?" הוא פונה אליי ואני רואה את הבבואה שלי במשקפי השמש שלו.

אני מהנהנת, פוחדת לדבר. אני שונאת לשמוע את הפחד בקולי. הוא שולח יד למושב האחורי ומלטף את הכלב שלו.

"אתה בסדר, ניקו?" הכלב מייבב ומלקק את היד שלו. "כלב טוב," הוא אומר ברכות תוך שהוא מלטף את ראשו של הכלב. "אתה בסדר."

הוא מנסה להתניע את הטנדר, אבל הרכב מת לגמרי. אני לא מאמינה. באמת, אני פשוט לא מאמינה.

"מה... מה נעשה?" אני שואלת, הפחד משתכן עמוק בבטני לנוכח המחשבה שאנחנו תקועים כאן.

"טוב, נגמרו לנו המכוניות, אז אם את לא רוצה ללכת ברגל או לרכוב על הכלב לבית שלי, אנחנו תקועים פה."

האימה גוברת בי כמו גל גאות, וחרדה לא רציונלית ומוכרת מאוד משתלטת עליי. "מה? מה זאת אומרת? אנחנו חייבים לצאת מפה. אנחנו יכולים לקפוא או למות מרעב, אתה אמרת את זה בעצמך ו..."

"ששש!" הוא צועק ואני קופצת בבהלה. "את מוכנה להירגע? ברור ששתי המכוניות שלנו נדפקו. יש הליכה של קילומטר וחצי או יותר עד הבית שלי וזה רחוק מדי בסופה, בטח כשאת עם הנעלי דפוק־אותי האלה."

"אתה מוכן לשחרר מהנעליים שלי, בבקשה?"

"לא משנה. הסערה בטח תיגמר בלילה או מתישהו מחר, אז אנחנו צריכים להישאר פה עד שתגיע המשאית שמפנה את השלג ונתפוס איתה טרמפ. עד אז, יש לנו מזל שעצרתי בסופרמרקט בדרך לבקתה. אני חושב שיש מספיק אוכל ושתייה שיחזיקו אותנו עד אז, בהנחה שלא נקפא."

שיחזיקו אותנו? מה זה אומר?

"...יש לי מאחורה שמיכה גדולה, אז יהיה לנו די חם. היא כבדה ועבה מאוד."

כולי רעידות וצמרמורות, ואני לא יודעת אם זה בגלל שקר לי או בגלל שאני מתה מפחד, או גם וגם. אני רוצה לצאת עכשיו מהטנדר הזה ולהתרחק מהבחור הזה ומהכלב שלו. אני מתחננת בפני עצמי לא להיכנס לפאניקה, אפילו שאני יודעת שזה בלתי נמנע, כי מאז שהייתי ילדה אני סובלת מהתקפי חרדה, שמתעוררים מסיבות שונות ומשונות. להיות תקועה בטנדר באמצע היער זה בהחלט מתכון מושלם להתקף חרדה מטורף.

הוא שולח את ידו מעבר למושב ונוגע ברגלי. "הֵי, אנחנו נהיה בסדר. אל תדאגי." אני משלבת את זרועותיי ומחבקת את עצמי.

אני מהנהנת אבל מסרבת לדבר, והוא ממשיך. "טוב, אז אני חושב ששנינו צריכים לעבור למושב האחורי, כי יש שם הרבה מקום ונוכל להתכסות בשמיכה. אני חושב שזה יעזור לנו להתחמם."

"מה עם הכלב?"

אין מצב שאני יושבת ליד החיה המפלצתית הזאת. הלוואי שהחתול שלי היה פה. היילו מתוק וחמים והוא היה מצטנף בחיקי ומרגיע אותי בגרגור מנחם.

"...יצטרך לשבת מקדימה. יש לו המון פרווה והגוף שלו בנוי לקור, אז הוא יהיה בסדר."

אני ממש לא רוצה לשבת במושב האחורי מתחת לשמיכה עם הבחור ארוך השיער עם האייליינר, משקפי השמש, הפירסינג וכובע הבוקרים.

לאיזה גיהינום הזוי הגעתי?

"טוב, אז תעברי אחורה ואני אקרא לניקו שיעבור לפה, ואז אני אבוא לשבת לידך, בסדר? אני יודע שהוא מפחיד אותך, אבל הוא לא יעשה לך כלום."

אני מקללת בשקט ומטפסת מעל הכיסא למושב האחורי. אני מתיישבת בפינה, הכי רחוק שאפשר, בזמן שהוא מעביר את הכלב למושב הקדמי ואז עובר אחורה בעצמו. הוא מרים שמיכת פליס עצומה ועבה, מנער אותה ואז פורשׂ אותה עלינו.

"יש עליה קצת שערות של כלב, אבל לפחות היא חמה ואפילו נקייה, חוץ מהפרווה."

אני מחייכת אליו חיוך קלוש. "זה יעזור."

המושב האחורי של תא הנוסעים המוארך די גדול, לשמחתי. שנים לא ישבתי בטנדר ולא זכרתי שיש בהם כאלה מושבים אחוריים גדולים. זה בטח משהו שיש בדגמים החדשים.

"נחמד, מרווח מאוד." אין לי מושג מה עוד אני יכולה לומר.

הוא מעניק לי את החיוך מעוקם שלו וצוחק. "אממ, תודה?"

"אני רק מנסה לדבר על משהו. זה נורא מביך."

"כן, זה פאקינג מביך ולא במובן הטוב של המילה. אבל כנראה שנהיה תקועים פה כמה זמן, אז אנחנו צריכים להיות חברים לכמה ימים. בואי נתחיל עם השמות שלנו. איך קוראים לך?"

"אוולין. ולך?"

"סטורם."

"סטורם?" אני חוזרת אחריו. "כאילו, סערה? אתה צוחק עליי?" האירוניה.

"כן... כשאמא שלי הראתה לאבא שלי את האולטרסאונד, הוא אמר שזה נראה לו כמו עננים שחורים של סערה, אז הם קראו לי סטורם."

"בטח מוזר שיש לך שם שאתה צריך להסביר מחדש בכל פעם שאתה פוגש אנשים."

"לא, בכלל לא. אני אוהב את השם שלי. לפחות הוא לא משעמם תחת כמו ג'ו או מייקל."

מה שמזכיר לי את מייקל, ואני תוהה מה הוא עושה. אם אני לא אתקשר אליו, הוא יתחיל לדאוג. אולי הוא יבוא לחפש אותי ויציל אותי מהגיהינום החדש הזה.

סטורם רוכן לפנים ופושט את המעיל שלו. "זה נרטב כשיצאתי לטייל ביער בשביל להביא את התיקים שלך. עדיף שאני אוריד את זה במקום לשבת פה כמו איזה ספוג, אה?" הוא מקפל ומניח אותו על המושב הקדמי, ואז מסיר את הכובע ומעלה את משקפי השמש על ראשו.

העיניים שלי ממוסמרות אליו, בניגוד לשאר הגוף שלי, שמנסה לשבת הכי רחוק ממנו שאפשר. שערו חום כהה ארוך, גולש כמה סנטימטרים מתחת לכתפיים. יש לו שתי קווצות שיער צבועות בצד ימין, אחת בסגול ואחת בלבן. הוא לבוש בסוודר שחור בסריגת צמות. השרוולים מופשלים ואני רואה קעקועים מכסים את שתי הזרועות שלו, ממפרקי הידיים ועד למרפקים. יצירות האמנות ממשיכות מעבר לצווארון שלו ואל הצוואר. בחיים לא ראיתי מישהו שנראה כמוהו ואני מרותקת, פשוט בוהה בו, כאילו הוא חיה אקזוטית בגן החיות. העיניים שלו פוגשות בשלי, ואני מפנה מבט במהירות.

"מה?" הוא שואל.

"כלום."

"הסתכלת עליי. את רוצה להגיד משהו?"

"לא... לא התכוונתי לנעוץ מבטים. פשוט אף פעם לא ראיתי מקרוב מישהו שנראה כמוך."

הוא מרים גבות ומחייך בזחיחות. "שנראה כמוני? זה עלבון או מחמאה?"

אני מנענעת את הראש וקצת מתפתלת. "ממש לא עלבון."

"אני אנחש... את רגילה לטיפוס הספורטאי, שיש לו שיער קצר, מכנסיים מתוקתקים ומוקסינים?"

אני מודה בהנהון. "כן, אפשר לומר. אני לא רגילה לגברים עם אייליינר ופסים צבעוניים בשיער."

הוא משעין לאחור את ראשו על המושב ועוצם עיניים. "אני אוהב להיות שונה. אני לא מרגיש צורך להשתלב."

אני לא אודה בזה בפניו, אבל אני מעריצה את זה. מייקל טיפוס משתלב. אני כבר בקושי יכולה להבדיל בינו לבין החברים שלו, כי הם מתלבשים אותו הדבר, נוהגים באותו סוג רכב, ולכולם יש שיער קצר עם קצת קוצים פרועים מלפנים. אפשר לומר שגם אני כזאת, אני לובשת את האופנה האחרונה, כמו כל הבנות במשרד. אבל ברגע שאני לבד בבית, אני הכי רוצה ללבוש חולצת טריקו ישנה, מכנסי יוגה ולנעול נעלי אולסטאר ורודות.

"אז תגידי, אוולין, לאיזו פגישה נסעת?"

"זה היה לעבודה."

"את זה הבנתי. מה את עושה?"

"אני מנהלת שיווק במשרד פרסום קטן. הייתי אמורה ללכת לסמינר על אסטרטגיות מיתוג ושיווק לעסקים קטנים חדשים."

"נשמע מעניין."

"טוב, כמו שאמרת, עכשיו ברור שאני אפספס את זה. הבוס שלי יתעצבן. הוא שילם הרבה כסף לרשום אותי לסמינר ולהזמין לי את החדר במלון."

"מה הקטע, אֶוו? את תקועה בתעלה ליד הכביש בסופת שלג. נראה לי שהוא יבין."

הוא באמת נתן לי עכשיו שם חיבה? אני מנידה בראשי, מניחה לזה וחוזרת לחשוב על מצבי הנוכחי. אני כבר יכולה לשמוע את ג'ים צורח על בזבוז כספים ועל חוסר האחריות שלי, במיוחד כשאני העובדת הכי צעירה במשרד, דבר שתמיד חשוב לו להדגיש. כל מה שמעניין אותו זה כסף ורווחים.

"הבוס שלי הוא לא בדיוק הטיפוס המבין."

"אז שיזדיין. את לא צריכה את השיט הזה."

"נכון, אבל אני כן צריכה את העבודה שלי. ואתה תמיד מדבר ככה?"

"אם הוא יעשה לך בעיות, תגידי לי ואני אכסה לו את ההוצאות שהוא הפסיד בגלל שסטית מהכביש. וכן, אני פאקינג מדבר ככה."

"מה? אתה משוגע? אתה לא יכול לתת לי כסף."

"כן, אני בטח קצת משוגע. אבל זה לא סיפור גדול בשבילי. אני לא רוצה שאיזה דוש ילחיץ אותך בגלל כסף. החיים קצרים מדי בשביל זה."

אני נועצת בו מבט לרגע וקולטת שהוא לגמרי רציני. "למה אכפת לך?"

הוא מושך בכתפיים בנונשלנטיות. "לא יודע. למה לא? אני לא חמדן."

"בוא נקווה שזה לא יגיע לשם, אבל תודה," אני אומרת בכנות.

הוא מפהק. "אין בעיה."

"אתה עובד?" אני שואלת בניסיון להמשיך בשיחה. אני לא רוצה לשבת בשקט בטנדר החשוך, כי זה ממש מביך.

"כן, גם אנשים שנראים כמוני עובדים," הוא עונה בסרקסטיות. אאוץ'.

"לא התכוונתי לזה ככה. רק רציתי לשאול במה אתה עובד." אני ממש צריכה לשים לב איך אני מנסחת דברים. לפעמים יוצאות מהפה שלי שטויות.

"אני בונה אופנועים בהזמנה."

וואו. מעולם לא רכבתי על אופנוע ואני פוחדת מהם, אבל לבנות אותם נשמע כמו קריירה מעניינת.

"נשמע די מגניב. בחיים לא הייתי על אופנוע."

הוא מביט בי המום, כאילו יש לי עשרה ראשים.

"מה? באמת?"

אני מהנהנת. "תמיד פחדתי מהם."

הוא מחייך וזה מאיר את כל הפנים שלו. "אני אגיד לך מה, איווי. באביב אני אקח אותך לסיבוב על הכביש של התאונה שלנו. ממש יפה פה באביב. למעלה יש מפל מגניב קטן ויפה וממש רגוע שם. את תאהבי את זה."

"אני לא יודעת..."

הוא כבר מתכנן תוכניות לאביב? איתי? במה סיבכתי את עצמי פה?

"תסמכי עליי. אני אסע לאט ואני אקח אותך על האופנוע שאני הכי אוהב. אני מבטיח לך שאת תאהבי את זה." הוא נראה כל כך מלא תקווה, שאני צריכה להסכים. והוא קרא לי "איווי". לא קראו לי ככה מאז שהייתי קטנה.

"אני אחשוב על זה. אם אתה מבטיח שתיסע ממש לאט."

"עשינו עסק."

מעניין אם הרכיבה הקטנה שלנו באמת תצא לפועל. מה יקרה אם הסופה תחמיר ונהיה תקועים כאן במשך ימים? מה יקרה אם אף אחד לא ימצא אותנו ונגווע ברעב או שנקפא למוות? הביטוח יכסה את הנזק למכונית שלי? מייקל יזכור להאכיל את היילו?

אני מתחילה לרעוד ולהתנשם בכבדות, והיד שלי לופתת באינסטינקטיביות את ידית הדלת. אני עוצמת חזק את העיניים ומנסה לגרש את הפחד בכוח הרצון. בבקשה, די, אני מתחננת לעצמי. לא כאן, לא עכשיו, לא איתו. אבל מאוחר מדי. הרעד הבלתי נשלט כבר התחיל.

"הי, אוולין, את בסדר?" העוקצנות מתחלפת בדאגה. אני מהנהנת, לא מצליחה למצוא את קולי, והלפיתה שלי בידית הדלת מתחזקת אף יותר, כשאני נלחמת בדחף לפתוח את הדלת ולרוץ. לאן? אני לא יודעת, אבל אני חייבת לצאת מהטנדר הזה. אני חייבת לצאת מכאן ולגרום לפחד הזה להיפסק.

הוא מניח יד על כתפי ורוכן אליי. "מה קרה? את לא מרגישה טוב? את ממש חיוורת. דברי אליי."

גל של סחרחורת שוטף אותי וגורם לי לבחילה ולקוצר נשימה.

"התקף חרדה," אני לוחשת. "יש לי התקפי חרדה מאז שהייתי ילדה..." הלב שלי פועם כל כך חזק שאני מרגישה את זה באוזניים שלי, ועכשיו מגיעה גם התחושה של החום הלוהט, שגורמת לי להזיע קצת, אפילו שאני קופאת. אני על הפנים.

"אוי, פאק." הוא פונה הצידה על המושב, כך שהגב שלו נשען על הדלת. "בואי הנה." הוא מניח ידיים על כתפיי ומושך אותי אליו, כשהגב שלי נשען על החזה שלו. הוא מכסה אותנו בשמיכה וכורך את זרועותיו סביבי בחיבוק דוב.

"תישעני עליי," הוא אומר ברכות. "תעצמי עיניים ורק תקשיבי לקול שלי."

הידיים שלי עולות ומתהדקות סביב הידיים שלו. כל הגוף שלי רועד והמוח שלי רץ אלף קילומטר בדקה, מאות פחדים ומחשבות רעות מציפים אותי במהירות. אני כל כך שונאת את התחושה הזאת, אני רק רוצה שזה ייפסק.

סטורם מתחיל לדבר, קולו רך וחלק, רק מעט מעל לחישה. "כשהייתי קטן, הייתי בא לבית של סבא וסבתא שלי בסופי שבוע. היה להם שטח של שמונה מאות דונם, הרוב היה הרים. הייתה שם פעם חווה, אז היו בשטח אסם ישן ועוד כמה מבנים. סבא שלי השתמש בהם לאחסון. יש להם בית יפה, בנוי מלבנים ועם הרבה חלונות. הוא גדול. יש שם הרבה חדרים, חדר אוכל ענק, אבל ממש נוח. סבתא שלי אוהבת לקשט. היא מאלה שמקשטות לכבוד כל עונה וכל חג, למשל היא שמה את הפסלים הקטנים האלה של הדמויות לחג המולד וכל זה. בסלון יש אח ענקית ותמיד בחורף אהבתי לישון מולה. כשהיינו באים לישון שם כל הילדים, כמה מאיתנו ישנו על הרצפה בסלון."

תוך שהוא מדבר, הוא מלטף בעדינות את היד והאצבעות שלי. צליל קולו והמגע העדין מרגיעים אותי. אני עוצמת עיניים ומרשה לגוף שלי להירגע אל תוך הגוף שלו.

"סבתא אהבה לאפות והייתה מכינה לנו עוגיות חמאה מדהימות, ושוקו חם שהיא הכינה משוקולד אמיתי, עם חלב חם וקצפת שהיא הכינה. זה היה פשוט חלום. האחים שלי, אחותי הקטנה ואני, היינו מטיילים בשבילים שם בשטח והיינו רואים צבאים ושועלים. אם ירד שלג, סבא שלי היה יוצא לבנות איתנו איש שלג ענק. פעם הוא אפילו בנה לנו איגלו. ואז היינו חוזרים לבית, כמעט קפואים, וסבתא הייתה מכינה לנו מרק או צלי. היה ממש נפלא לגדול ככה. תמיד הרגשתי שם בטוח ומאושר. אפילו עכשיו, אם אני עובר תקופה דפוקה, אני בא להתארח אצלם כמה ימים, וסבתא מתנהגת אליי כאילו אני בן עשר. ואת יודעת מה? אפילו לא אכפת לי, כי כולנו צריכים לפעמים שיטפלו בנו קצת. נכון?"

אני מהנהנת, קצב הנשימה ופעימות הלב שלי חוזרים למצב הנורמלי. "תודה, סטורם," אני לוחשת. התקף החרדה שלי עבר. אני לא יודעת איך הוא ידע שזה יעבוד, אבל זה עבד. לא הייתי צריכה לקחת כדור הרגעה או לרוץ הביתה להתחבא או להיות כמה שעות בהתמוטטות מוחלטת, כמו שבדרך כלל קורה לי. כל מה שהייתי צריכה זה את הזרועות של האיש הזה מסביבי ואת הקול שלו, שמשתף איתי זיכרונות מתוקים.

אני מתיישבת, כדי לעבור חזרה לצד שלי, אבל הוא מחזיק אותי בעדינות, שאישאר צמודה אליו.

"תישארי ככה. אני אחמם אותך."

זה נכון. הרבה יותר חם לי כשאני עטופה ושעונה עליו. המוח שלי מתקשה לקבל את זה שמותר לי להתכרבל עם מישהו במצב מלחיץ, אפילו שהוא בחור קצת משונה ומפחיד שמתאפר באייליינר בגלל איזו "פרסונה" לא ברורה.

אנחנו יושבים כמה זמן בדממה, כשהצליל היחיד בתוך הרכב הוא קול הנשימות הרכות של הכלב הישן. לא נראה שהמצוקה שלנו משפיעה על ניקו, וכל עוד סטורם איתו בטנדר, הוא מרוצה.

"ניקו נראה כל כך שלֵו עכשיו," אני מעירה. "לי יש חתול בבית."

סטורם פולט צחוק קטן, כאילו אני משעשעת אותו. "באמת? אוקיי... ספרי לי על החתול שלך."

חלק מהשיער של סטורם מונח על הכתף שלי, מתערבב בשערי, וזה מוזר לראות שיער ארוך של גבר שזור בשערי — שערו הכהה כמעט שחור לצד החום האדמוני שלי. זה נראה לי קצת ארוטי. אני מסלקת במהירות את המחשבות האלה מהראש.

"קוראים לו היילו. הוא לבן לגמרי והוא נולד חירש. אמא שלי נתנה לי אותו ליום הולדת שמונה. הוא בן שמונה־עשרה."

"שמונה־עשרה? באמת?" הוא שואל, המום בבירור. "הוא מבוגר מספיק בשביל להוציא רישיון!"

אני מהנהנת ומצחקקת. "כן. הוא מקסים. אפילו שהוא לא שומע, הוא עדיין ממש מתוק. הוא הולך אחריי בכל הבית וישן איתי בכל לילה. יש לו עיניים כחולות ממש יפות. נדמה שאפשר לטבוע בהן, מרוב שהן כחולות. כמו השמיים."

"אני לא חושב שפגשתי פעם חתול חירש. או כלב. אני אוהב חיות, ניקו זה החבר הכי טוב שלי. הוא בן שמונה."

"היילו איתי כל כך הרבה זמן, שאני לא יכולה לדמיין את החיים בלעדיו. קשה לי לחשוב על זה שהוא כבר כל כך זקן. אני כל הזמן דואגת שיקרה לו משהו. כאילו עכשיו, אני מקווה שהוא בסדר. אני מקווה שמייקל מאכיל אותו ולא שוכח להחליף לו את המים."

"מייקל?" הוא חוזר אחריי.

"החבר שלי. אנחנו ביחד מהתיכון."

"לא נשואים?"

כולם אומרים את זה וכן, זה מפריע לי. אחרי שתים־עשרה שנים ביחד הוא עוד לא הציע לי נישואים.

אני פולטת אנחה מעוצבנת.

"לא, עוד לא," אני עונה לו. "הוא רוצה להיות יותר מבוסס כלכלית לפני שהוא יתחתן ויקים משפחה."

"אני כבר לא בקטע של מערכות יחסים. אין לי כוח להתעסק בכל השיט הזה."

"אז אתה כל הזמן רווק? זה נשמע כמו הרבה בדידות."

"אולי אני רווק, אבל אני לא בודד. יש לי הרבה ידידות שאני יוצא איתן וחוגג איתן. את יודעת, יזיזות. אנחנו יוצאים לבלות, עושים חיים ואז הן הולכות הביתה."

זה לגמרי מחליא אותי ואני מתרחקת ממנו, חוזרת למקום שלי בצד השני של המושב, כדי לנעוץ בו מבט זועם. "אתה לא חושב שזה קצת מגעיל, סטורם? סתם לשכב עם כל מיני בנות?"

הוא מושך בכתפיו. "לא, בכלל לא. הן יודעות מה המצב בינינו. אני לא משלה אותן ולא נותן להן לחשוב שאולי יהיה בינינו משהו אחר. אנחנו נהנים בלי כל הבולשיט. אני הרבה בנסיעות. אני מתקשר אליהן כשאני נמצא בבית. אנחנו עושים קצת חיים וזהו. אני עושה מין בטוח, אז מה הבעיה?"

"זה פשוט נראה לי קצת זול, לעשות סקס בלי אהבה או מחויבות." אני אפילו לא יכולה לדמיין חיים שלמים מלאים בסטוצים.

הוא מגלגל עיניים לעברי. "אוולין, יש דבר כזה סקס בלי אהבה. הם לא תמיד הולכים ביחד, את יודעת."

אני מושכת עליי יותר את השמיכה. "טוב, הם אמורים ללכת ביחד."

הוא מדליק סיגריה ונועץ בי מבט לכמה דקות. אני חושבת שקצת העלבתי אותו. "אוולין, אהבה היא לא דבר חד־משמעי. לא כל אחד שאומר את זה או שמתיימר להיות מאוהב, באמת מאוהב. אני חושב שהרבה אנשים עסוקים בדברים אחרים שהם מרגישים, כמו חרמנות, כמו רצון להיות בזוגיות, תשוקה מינית וכל השיט הזה, והם מגדירים את הרגשות האלה כאהבה."

הוא נושף טבעת עשן בתוך הטנדר. "אבל אהבה אמיתית? אהבה כזאת שאנשים מוכנים למות אחד בשביל השני? שהם יהיו מוכנים לעשות הכול, רק כדי להיות ביחד? אני לא חושב שיש את זה להרבה אנשים. אני יודע שלהורים שלי יש את זה. אני יודע שלסבא ולסבתא שלי היה את זה. אבל אני עוד לא מצאתי את זה. אז כן, אני רק מזיין את הבחורות שאני מסוגל לסבול לכמה שעות." הוא פותח מעט את דלת הטנדר כדי לאפר את הסיגריה. "יש לי שאלה אלייך, איווי. את באמת, באמת אוהבת את מייקל? או שאתם סתם במערכת יחסים מתוך הרגל? אתם ביחד כבר כל כך הרבה זמן, שאת בטח כבר לא יודעת איך את מרגישה, כי בגדול, הוא נהיה כמו רהיט ישן שיש לך כל החיים. את פוחדת לנסות משהו חדש, כי הוא מרגיש לך בטוח. זה שאת מרגישה ביטחון, זה לא אומר שזאת אהבה."

בום.

אולי הוא צודק בכמה דברים, אבל אני לא אודה בזה בפניו. הניצוץ בזוגיות שלי ושל מייקל כבה כבר מזמן, אבל זה נורמלי בזוגיות ארוכה, נכון? עדיין כיף לנו. אנחנו עדיין שוכבים. נכון, הוא עסוק מאוד, אבל אני יודעת שהוא אוהב אותי ושאני אוהבת אותו.

סטורם מחייך אליי בלגלוג בזמן שאני מצדיקה לעצמי את הזוגיות שלי. "את חושבת על מה שאמרתי... את שואלת את עצמך אם זה נכון. אם זאת אהבה אמיתית או שאתם סתם תקועים יחד מתוך נוחות?"

"אני אוהבת את מייקל והוא אוהב אותי. אנחנו יחד כבר שתים־עשרה שנה. זה שאתה לא מסוגל לאהוב אף אחת, לא אומר שגם אנשים אחרים לא יכולים. אני מרחמת עליך. אתה תהיה בודד כל החיים ונוסף על זה, בטח גם תחטוף מחלת מין."

"אז איך הוא מראה לך שהוא אוהב אותך? אני סתם סקרן איך האנשים בצד השני חיים." הוא שוב פותח את הדלת, מכניס בשנית משב אוויר קר, זורק את הסיגריה החוצה ומפנה אליי את מלוא תשומת ליבו.

אז האמת היא שלא עולה לי כלום. אני מנסה לחשוב על משהו בקדחתנות. "הוא קנה לי ג'י־פי־אס לפני שנסעתי לפה, כדי שאני לא אתעה בדרך," אני סוף־סוף אומרת.

סטורם מתחיל להתפקע מצחוק. כאילו, הוא מתקפל בהתקפת צחוק ממש מול הפרצוף שלי. אני שולחת אליו מבטים רושפים עד שהוא מפסיק.

"ברצינות? הוא קנה לך בארבעים דולר מכשיר ג'י־פי־אס קטן שאפילו לא עובד, כי עובדה שהלכת לאיבוד. את חושבת שלקנות למישהו מכשיר אלקטרוני זאת אהבה?"

"זאת אכפתיות. הוא קנה את זה כי אכפת לו ממני. הוא יודע שאני פוחדת לתעות בדרך."

"הולי שיט, סליחה. אני לא מתכוון לצחוק עלייך, אבל זה הכי קורע. אם כל כך אכפת לו, למה הוא לא הסיע אותך לכאן בעצמו?"

טוב. באמת ביקשתי ממייקל שיסיע אותי למלון ושיחזור לקחת אותי ביום ראשון. לא היו לו תוכניות, חוץ מלשבת בבית ולצפות בטלוויזיה. הוא אמר שלא בא לו, ואז הוא רץ לחנות הסמוכה וחזר עם הג'י־פי־אס המטופש. אני שונאת לנהוג ולפחד שאני אתעה בדרך ושאני אחטוף התקף חרדה במכונית, אבל הוא לא לקח את זה ברצינות ואמר שאני ילדותית.

אני מרגישה מובסת. "הוא אמר שלא בא לו," אני מודה. "הוא רצה לשבת על הספה ולראות טלוויזיה."

"אולי אני מניאק, אבל את זה אני יודע: אם הייתי אוהב מישהי והיא הייתה מבקשת ממני, הייתי מסיע אותה פאקינג שעה לפגישה. אם לא הייתי ממש אוהב אותה או מחבב אותה? אז לא, הייתי מדביק את התחת שלי מול הטלוויזיה כמו מייקל ושוכח מזה."

"הוא עייף. הוא עובד הרבה. אין עם זה שום בעיה." אפילו אני שומעת את הטון המתגונן שלי.

סטורם מהנהן לאט. "טוב, אני מבין. נשמע הגיוני."

הבחור הזה דפוק. אין לו זכות לשפוט אותי או את הזוגיות שלי. אנשים לא נשארים יחד שתים־עשרה שנים מחורבנות אם הם לא אוהבים זה את זה. הוא לא יכול להבין את זה, כי הוא לא עבר את זה אף פעם. אני מרחמת עליו. הזוגיות הכי ארוכה שהייתה לו אי־פעם היא עם הכלב שלו.

"אולי כדאי שננסה לישון קצת." ההצעה שלו נשמעת לי מעולה. שינה תחסוך ממני את ההערות ואת הביקורת שלו.

"רעיון טוב," אני מסכימה, משעינה את ראשי על החלון ובוהה לצד השני, כדי שלא אצטרך לראות אותו יושב שם ומסתכל עליי. כל אחד מאיתנו מושך על עצמו קצה אחר של השמיכה ואנחנו מתעלמים זה מזה. הקור צובט, אבל השמיכה עבה וכבדה מאוד ולוכדת את חום הגוף שלנו.

אני מקווה שאני לא אקפא למוות בשנתי.