סטייל משלך

לתרגם גם את הקלאסה והשיק הצרפתי למרחב הישראלי

זאת היתה שעת צהריים בפריז, הרחק מהמולת שבוע האופנה שלכבודו ביקרתי בעיר ככתבת האופנה של עיתון "הארץ". אל בית הקפה ברחוב הצדדי זרמו נשים מהמשרדים הסמוכים, להפסקת צהריים. החלל התמלא בקולות צחקוק ואו־לה־לה, נקישת עקבים, צלצול צמידים, קליק של סגירת שפתון שנשלף לרגע מהתיק.

השולחנות התמלאו בנשים. פריזאיות אמנם, אבל נשים רגילות בשגרת יום עבודה. לא נשות אופנה, לא דוגמניות, לא מעצבות. נשים באמצע החיים. אני זוכרת את עצמי בוחנת, מתפעלת, סוקרת וסופרת: קלאסה, נשיות, עידון, ניסיון, סקס־אפיל, איזון, ביטחון. האיפור עדין, השיער מטופל, הבדים איכותיים, וזה ניכר. הגזרות מחמיאות, מונחות היטב על הגוף, משאירות את המרווח שמאפשר תנועת בד קלה בעקבות תנועת הגוף. והנעליים: דווקא נוחות, יחסית, אבל עם כושר פיתוי, בְּיאן סוּר. ומעל הכול, המזיגה בין החלקים המטופחים לאלה שנותרו טבעיים, לא מטופלים, היתה נהדרת. זאת הקלאסה הנונשלנטית, ההכרה ביכולת שלך ליהנות מעצם היותך אישה - הכרה מושרשת בתרבות הצרפתית, שמעריכה יופי בכל גיל. חברתי, אמריקאית בפריז מזה הרבה שנים, הגדירה זאת כך: ״בפריז מספיק שאת אישה.״ נקודה.

ובחזרה לתל אביב בצהרי היום. הימים הם ימי חולצות הבטן. וזה מכה בי, נשפך מכל מקום, לפעמים ממש תוקף. המאמץ של נשים להתלבש צעיר בכל מחיר, ומנגד, הוויתור, ההזנחה. נדמה היה שיש רק שני מצבים לנשים בישראל: פריחה או קמילה. כך על פי הבגדים: צמוד, לוחץ וחשוף; או אוהל, שק, טי־שירט ענקית. לשווא אני מחפשת את הנשיות הבשלה והבטוחה בעצמה, את המקבילה המקומית לקלאסה הפריזאית. במרחב הישראלי של תחילת שנות האלפיים לא היתה לגיטימציה למראה בוגר בהקשר נשי ומושך.

למה אי־אפשר להתבגר אחרת גם פה, חשבתי, באוויר הים־תיכוני המהביל? למצוא את האיזון, טיפוח במינון, לתרגם את השיק והקלאסה הפריזאיים לשפת המקום. זה קצת מסובך ביולי־אוגוסט, אבל גם בפריז חם, ואין אפילו מזגן. למה אי־אפשר להשלים את הידע שחסר פה, לפתח מודעות לפרטים הקטנים, לדקויות, לאיכויות. להירגע עם הטרנדים. ליהנות מעידון ותחכום, להסתפק ברמיזה. להתחיל להתלבש כמו גדולה.

אחרי כמה חודשים של התבוננות וחיפוש פירסמתי את תובנותי במוסף "גלריה" של "הארץ", בתוספת עצות של כמה מרואיינות. אחת מהן היא העורכת והמתרגמת הלית ישורון, יפהפייה שבגרותה לא הכזיבה. "אופנה היא אחד האופנים לחיות את הזמן. האהבה לבגדים היא בעינַי אהבה לחיים ולעולם. לבוש הוא כמו הגנה, וכל גיל מכתיב את הצורך בהגנה אחרת. בגיל ארבעים, למשל, לא תלכי במיני," היא אמרה לי אז, והאירה את הקשר בין המילה "בגד" למילה "בגידה": ״אני רואה לא פעם בחנויות את הבקשה הזאת, בעינֵי הנשים שיוצאות מתאי המדידה: שהבגד לא יבגוד, לא יסגיר.״

מיד עם פרסום הכתבה החלו התגובות לזרום, והמשיכו לזרום עוד חודשים רבים. בטרום עידן הטוקבקים והלייקים, הרגשתי הדף תגובות חסר תקדים של נשים שבירכו אותי על שהארתי את הפינה האפלולית הזאת, שהודו לי על שהשמעתי את קולן. קול שלא היה לו מקום בתרבות הישראלית שסוגדת לנעורים ולא יודעת איך להתבגר בחן. בדיוק ההיפך ממה שהתרחש באותה עת מעבר לים, בארצות הברית וגם באירופה, שם בני דור ה"בייבי בום" - אלה שנולדו אחרי מלחמת העולם השנייה, גדלו בשנות השפע והתבגרו באווירה הליברלית של שנות השישים והשבעים - תפסו את עמדות המפתח והציגו גישה אחרת ורעננה לחיים משל הוריהם החסכנים, שכל חייהם היו נתונים לתכתיבים, גישה ששברה את המוסכמות על מהו "מבוגר" ומה "צעיר".

מאז פרסום הכתבה חלפו כמעט עשרים שנה. תמונת המצב המקומית השתנתה. תל אביב היא מוקד משיכה לצעירים קוּלים מכל העולם, והסטנדרטים האסתטיים משתנים לטובה כל הזמן. במקביל, מתקיים בחברה הישראלית שיח ערני על הדרת נשים ומאבק על זכויותיהן ומקומן. הסטיגמות מתערערות, אפשרויות חדשות נפתחות, וסיסמאות חדשות נולדות. היום ״חמישים זה הארבעים החדש" ו"שישים זה החמישים של פעם". היום פחות חשוב הגיל שלך, חשובה ההתאמה בין מי שאת לבין איך שאת נראית ואיך שאת לבושה. למי חשוב? בעיקר לך. למען עצמך. כי כשאת נראית ומרגישה במיטבך, הטוב הזה מתפזר על כל מי שסביבך.

כדי להבין מה גורם לך להיראות ולהרגיש במיטבך, צריך לעצור רגע, להתבונן בעצמך, ולבחור. לשם כך כתבתי את הספר הזה. הוא נועד לעזור לך להבין מה מתאים למבנה הגוף שלך, לאילו דברים כדאי לשים לב כשאת הולכת לקנות בגדים, איך לחזק את היתרונות שלך וממה כדאי להימנע, או במשפט אחד: איך להתלבש היטב ולהרגיש טוב עם עצמך.