סיאטל 4: צרות בסיאטל – חלק ב

חג מולד שמח

התעוררתי בבוקר כאובה להפליא. כשמתחתי את שריריי המכווצים כאב לי האגן מהשינה על הרצפה הקשה. זרועי הייתה רדומה מהשכיבה עליה. בעקבות חידוש הקשר העוצמתי בליל אמש, חשתי את המאמץ העמום גם באיברי הנשיים, לאחר שבועות של התעלמות מהם. כל זה לא הטריד אותי באמת כי על בטני נחה זרוע חמימה.

סובבתי את ראשי והתכרבלתי בחום צווארו של קיילן, מתגעגעת לימים בהם הייתי מתעוררת לצידו. זרועו התהדקה סביב מותניי ובאוזני ננשפה המלה שהתגעגעתי אליה יותר מכול, "בוקר."

הוא נשם נשימה עמוקה ומתח את שריריו. היה עליי לשער שגם הוא כאוב לפחות כמוני, אם כי כנראה לא באיבריו הפרטיים. זו תופעת הלוואי של נשים. אבל זה היה נחמד. תזכורת.

רכנתי כדי לנשק את צווארו. "בוקר טוב גם לך." פקחתי את עיניי לרווחה והתרוממתי על מרפקי. חייכתי אל הגבר המנומנם שלצידי ולחשתי, "חג מולד שמח, קיילן."

הוא פקח עיניים ושלח יד אל פניי. "חג מולד שמח, קירה." ידו חלפה על שערי ונכרכה סביב צווארי. הוא החל למשוך אותי למטה אל שפתיו כשדלת חדרי נפתחה. קפאתי ועיניי נפערו כשנזכרתי איפה אני.

"קירה? איפה את?"

כששמעתי את קולה השקט של אחותי הרמתי את ראשי. שערה המרהיב של אנה נאסף לזנב סוס חמוד והיא צחקה כשראתה איפה התחבאתי. היא לבשה פיג'מה בצבעי ורוד וירוק זית וצחקקה כשהשתרעה על המזרן החורק שלי. היא הניחה את ראשה על כפות ידיה, נקשה בעקביה והציצה אל מעבר לקצה המיטה, אל קן האהבה שלנו על הרצפה.

בחיוך הביטה בשנינו כששבתי לשכב בין זרועותיו של קיילן ואז צחקה בקול. "טוב, התכוננתי לאחל לך חג מולד שמח ולשאול אם את רוצה לרדת איתי למטה, אבל אני רואה שכבר פתחת את אריזת המתנה שלך." היא חייכה אל קיילן שהציץ אליה בחיוך משועשע. "היי, קיילן, שמחה שהצלחת להגיע בסוף."

הוא גיחך והידק סביבי את חיבוקו. "היי, אנה. תודה."

משכתי את השמיכות על חזהו של קיילן כדי להסתיר את הקעקוע ואת שרירי החזה המרהיבים שלו כי אנה בהחלט כבר החלה ליהנות מהמחזה שראתה ונאנחתי אל אחותי. "מה השעה?"

אנה העבירה עליי את עיני הירקן המושלמות שלה. "שעת ארוחת הבוקר. אימא מכינה ביצים."

הזדקפתי והידקתי את הסדין אל שדיי; התנועה חשפה מעט את גופו של קיילן. "ארוחת בוקר. אבא התעורר?"

אנה נקשה בעקביה וחייכה בזדוניות. "כן." היא הצביעה על קיילן. "וכדאי שתצא מכאן לפני שאבא יקלוט שאתה לא על הספה."

הזדרזתי להיכנס לפעולה. דחפתי את קיילן אל מחוץ לשמיכות. הוא התפתל ונאבק בי, ללא ספק רצה להמשיך להישאר שם איתי. "קירה, תירגעי."

טלטלתי את ראשי ודחפתי אותו עוד יותר. "לא, אנה צודקת, הוא יהרוג אותך אם ימצא אותך כאן."

קיילן עיקם את שפתיו והרים גבה. "באמת, מה הוא כבר יכול לעשות? לקרקע אותך?"

דחפתי את כתפו והנהנתי. "כן, אחרי שיסרס אותך."

קיילן נאנח וקם בלי לטרוח להסתיר את עצמו. אחותי חייכה כשראתה את גופו העירום ומיהרתי לכסות את עיניה בכף ידי. כיווצתי את עיניי אל קיילן כשאני דואגת שאנה לא תציץ מבין אצבעותיי, ועקבתי אחריו כשלבש את בגדיו. הוא גיחך ומלמל, "טוב, אחמוק למסדרון כדי שיחשוב שהייתי בחדר האמבטיה."

טלטלתי את ראשי. "לא, אתה צריך לצאת מהחלון, לגרום לו לחשוב שיצאת החוצה, או משהו כזה."

קיילן, שרכס את מכנסי הג'ינס שלו, פער את פיו. מכיוון שכבר היה כמעט לבוש כולו כבר לא התאמצתי להסתיר אותו מעיניה של אנה. היא זעפה כשראתה שקיילן כבר לא עירום, ואז חייכה כי הוא טרם לבש את חולצתו. הוא החזיק את החולצה בידיו והצביע על החלון באגודלו. "אנחנו בקומה השנייה, קירה."

כרכתי את הסדין סביב גופי ונדתי בראשי. "בבקשה. הוא לא יאמין שרק היית בחדר האמבטיה." הצבעתי לעבר החלון. "במרחק רחוב אחד מכאן יש חנות קטנה שאמורה להיות פתוחה. אם תקנה שם חלב, אימא שלי תשמח מאוד."

הוא טלטל את ראשו כשידיו על מותניו. "הנעליים והז'קט שלי למטה, בחדר המגורים."

פניה של אנה אורו. "לא, הם לא. הוצאתי אותם החוצה כשהתעוררתי."

הבטתי בה, מופתעת. אנה משכה בכתפיה וצחקקה. "זו לא הפעם הראשונה שהייתי צריכה להסתיר בחור, קירה." היא קרצה לי ואני נדתי בראשי אל הבחורה ההרפתקנית.

קיילן רטן, לבש את החולצה ומלמל בזעף, "לכל הרוחות, מאז הייתי בן חמש־עשרה לא חמקתי החוצה דרך החלון מחדרה של אישה."

גלגלתי את עיניי, ואנה צחקקה. "קיילן, אני חושבת שיום אחד אתה ואני צריכים להחליף סיפורים."

הוא שלח מבט אל אנה בחיוך עקום והיא קרצה לו. הבטתי בפקפוק בזוג ההרפתקני. קמתי ודחפתי אותו לכיוון החלון.

הוא העיף מבט זועף מחוץ לחלון אל הנוף החורפי שנפרש לפניו ואל העמודים הקפואים שעליהם היה אמור להחליק מטה. הוא הביט בי בהבעה אומללה. "את אדם בוגר, קירה. הוא יתגבר על זה הרבה יותר מהר ממה שאת חושבת."

לא סיפרתי לקיילן כמה קשה היה לשכנע את אבא להסכים שדני יישן על הספה באותו בית איתי. "הוא יאלץ אותך לישון באוהל, קיילן. בחצר האחורית." הרמתי את גבותיי בהבעה רצינית לחלוטין.

הוא החל לצחוק עד שקלט שלא התלוצצתי. "טוב," הוא רכן כדי לנשק ללחיי, "אבל את חייבת לי בגדול."

צחקקתי וצבטתי את ישבנו. גם אנה צחקקה. הוא הצדיע לנו בשתי אצבעות ויצא מהחלון. עצרתי את נשימתי כשעקבתי אחריו, מקווה שלא ייפול. כשעמד בקצה הגג לחשתי, "תיזהר."

הוא הרים אליי את מבטו, אדים נפלטו מפיו כשרעד בחולצה הטי הארוכה שלו. אנה הצטרפה אליי כשהבטתי אל מחוץ לחלון וקיילן גיחך אל שתינו. הוא עיקם את שפתו בשובבות ומלמל, "יש לך מזל שהלילה היה שווה את זה."

הסמקתי ואנה פלטה צחוק גרוני. כשקיילן החל לרדת קראתי לו בשקט. כשנשא אליי את עיניו נשרו פתיתי שלג מלחייו האדומות, ואני חייכתי ואמרתי, "תביא גם קצת ליקר ביצים."

הוא עצם את עיניו וטלטל את ראשו כלא מאמין, ואחר כך המשיך בירידה מחדר השינה. צחקתי למראה הבעת פניו וסגרתי בשקט את החלון. התנערתי מתוך מעטפת הסדין ולבשתי פיג'מה כדי שאיראה כאילו הרגע התעוררתי. אנה עזרה לי להחזיר את כל השמיכות בחזרה למיטה, כשלפתע נפתחה דלת חדרי. החלקתי את שערי ואספתי אותו לזנב סוס ואז חייכתי אל אבא שדחף ראשו פנימה.

הבטתי בו בחום וראיתי איך עיניו החומות סורקות את החדר בחיפוש אחר פולשים. שערו המתדלדל קיבל כמה פסים אפורים. ראיתי אותו זועף לעברי, לעבר החדר הריק, ואחר כך לעברה של אחותי, והייתי בטוחה ששתינו אחראיות לשינוי שעבר שערו.

"חג מולד שמח, אבא," אמרתי בעליזות וקפצתי כדי לנשק אותו.

כשראה שבחדרי אין זכר לגבר הוא נרגע וחיבק אותי. "חג מולד שמח, מתוקה." הוא ניתק ממני ועשה כמיטב יכולתו כדי לדכא את החיוך. "אז הבחור הזה, קיילן, החליט שלא לישון כאן? אני רואה שהוא לא למטה."

זעפתי כמיטב יכולתי והעברתי את מבטי אל אנה שישבה על המזרן החורק. "הוא לא? הוא היה שם אמש כשהלכתי לישון." הבטתי באבי והשתדלתי לשמור על נימת קול רגועה. למזלי, או לרוע מזלי, בשנה האחרונה למדתי לשקר טוב יותר מכפי שהייתי רוצה.

אבא קימט את מצחו. אנה קמה והצטרפה אלינו ליד הדלת. "נתקלתי בו הבוקר. הוא אמר שהוא מתכונן לרוץ לחנות כדי לקנות חלב לאימא. כמעט נגמר לנו." היא הטתה את ראשה לכיוונו של אבא. "נכון שזה יפה מצידו, אבא?"

אבא עיקם את שפתיו אך לא היה לו מה לטעון. הוא משך בכתפיו ומלמל, "כן, כנראה."

אנה ואני חייכנו זו לזו והובלנו את אבינו התמים למטה. בחשאי הודיתי לה כשהגענו. היא לחשה באוזני, "שמעתי אתכם אמש. אין צורך להודות לי – הייתם זקוקים לזה."

הסמקתי כשנכנסנו למטבח.

אימא עמדה שם, טרחה על הכנת ארוחת הבוקר והקציפה קערה מלאה ביצים לתערובת מוקצפת צהובה, שהתאימה לחלוק המצויץ שלבשה על פיג'מת הפלנל שלה. ניחוח לחמניות הקינמון נמהל בריחו השמנוני והמתפצח של הבייקון. פי העלה רוק. ניגשתי אליה מאחור והנחתי את ראשי על כתפה. הריחות והקולות המנחמים החזירו אותי לכל אותם בקרים של חג מולד שחגגתי עם משפחתי.

שערה של אימא היה בצבע שערה של אנה ובצבע שערי. לא בגלל גנים טובים התעכב תהליך ההזדקנות שלה. לא, הנשק הסודי שלה היה מוצר שהרעיון המרכזי שלו היה, 'השיבי מלחמה'. תמיד צחקתי כשראיתי את קופסת הצבע לשיער בחדר האמבטיה שלה. הסיסמה הייתה דומה למשהו שדני היה יכול להמציא. באופן מוזר, השתהיתי לרגע כדי לתהות אם הוא נהנה מחג המולד שלו עם הוריו.

אימא חיבקה את מותניי והביטה באבא מעבר לכתפה. הוא ישב ליד השולחן וקרא עיתון ואנה קשקשה על כך שהיא מחכה בקוצר רוח שנפתח את המתנה שלה; היא קנתה אותו דבר לכל אחד מבני המשפחה. כשאבא הנהן לעבר אנה בהיסח הדעת, אימא העבירה אליי את מבטה. עיניה הירוקות, מתנה שהעבירה לאנה, נצצו כשפגשו בעיניי.

"היה לך כיף אמש?"

הסמקתי מעט ותהיתי אם היא ידעה מה בדיוק קרה. הרי היא התעוררה לפני אבא. שיחקתי בקצה זנב הסוס שלי וניסיתי למשוך בכתפיי כלאחר יד. "היה נחמד לפגוש את קיילן שנית. התגעגעתי אליו."

אימא חייכה ושבה לבישוליה. בחיוך מכוון הוסיפה, "אכן." נשכתי את שפתיי והתפללתי לאלוהים שהיא לא שמעה אותנו.

אימא הסתובבה אליי לפני שפניתי לצאת, קימטה את מצחה ונדה בראשה. "אני בטוחה שהוא בחור טוב, קירה, ואני בטוחה שאת מאוהבת בו עד מעל הראש, אבל... לא בבית, או־קיי?"

מתוך צורך לחסום את התמונה הפתאומית של אימי המסבירה לי על ציפורים ועל דבורים כשהייתי בת שלוש עשרה, עצמתי את עיניי לרגע. לא יכולתי לענות, רק הנהנתי וצעדתי במהירות אל אחותי.

אנה חייכה וכרכה את ידה סביבי. היא החליפה נושא שיחה והחל לדבר על איזה בחור חמוד שבא לעתים קרובות למקום העבודה שלה. רציתי לזעוף אליה, אבל לא עשיתי את זה. היא וגריפין לא נשבעו אמונים זה לזה ויכלו לצאת עם כל מי שרצו. אבל האמת, תהיתי לגבי אותו בחור שבא ל'הוטרס' לעתים קרובות. נכון, זה לא היה מועדון חשפנות או משהו בסגנון, אבל רווקים נכנסו לשם מסיבה אחת בלבד, וזה לא היה בגלל כנפי העוף החריפות. אנה הייתה ראויה למשהו הרבה יותר טוב מכלב חרמן כמוהו.

טלטלתי את ראשי וגלגלתי את עיניי. לאנה כבר היה כלב חרמן. טוב, לפחות ידעתי על הכלב המסוים הזה, והוא היה לא מזיק. כלומר, הוא לא היה איזה צייד מצמרר וגם לא היה אלים. בהתחשב בכל האנסים שבהם אנה הייתה עלולה להיתקל, גריפין, עם כל התנהגותו המגעילה והדוחה, היה עדיף. אלוהים, האם הרגע יצאתי להגנתו של גריפין?

דפיקה בדלת הסיחה את דעתי מהרהוריי. אנה העניקה לי חיוך זעיר וקמה. "אני אפתח."

אבא הצביע עליה ומצחו שב והתקמט. "אני אפתח."

חשתי חרדה וקיוויתי שאבא לא יכביד על קיילן. בסופו של דבר היה זה חג המולד ואפילו ששלחנו אותו עם סיפור כיסוי, עדיין היה נחמד מצידו ללכת לחנות כדי להביא למשפחה בקבוק חלב ואולי גם ליקר ביצים.

אנה ואני הלכנו אחרי אבא לכיוון דלת הכניסה. אבא סגר את הכפתור העליון בפיג'מה שלבש וניסה להזדקף עד כמה שיכל, מכין עצמו לפתיחת הדלת. היה עליי לחייך למראה המחזה; אבא היה גבוה כמעט כמו דני, ובכל זאת קיילן התנשא מעליו. אם הוא מתכוון להפחיד את קיילן בגובהו, זה לא יקרה.

אבא פתח באיטיות את הדלת. אימא מיהרה בעקבותינו מתוך רצון להצטרף לחבורת מקבלי הפנים. הנוף החורפי הנהדר מאחורי קיילן שימש תפאורת רקע מושלמת כשהדלת נפתחה לרווחה. בז'קט העור השחור שלו שהתאים לחולצת הטי השחורה שלבש, הוא היה הניגוד המוחלט לנוף ולא היה אפשר להתעלם ממנו. לא הזיקה גם העובדה שהיה יפה כמו שחקן קולנוע.

מאחוריי שמעתי את מלמולה השקט של אימי. "אלוהים..."

הסמקתי ואנה צחקקה. אימא כבר ראתה תמונות של קיילן, כמובן. שלחתי הביתה כמה וכמה חבילות של תמונות, אבל לראות אותו במציאות זה היה משהו אחר לגמרי. אבא, שבבירור לא שמע את תגובתה של אשתו לנוכחותו של החבר שלי, סקר את קיילן מלמטה למעלה. קיילן חייך בקלילות והושיט לו את ידו, זו שלא אחזה בשקית קניות. "מר אלן, אני שמח לפגוש אותך סוף־סוף. אני קיילן קייל."

אבא משך באפו לרגע לפני שהושיט את ידו לקיילן היפהפה. הוא לחץ אותה זמן ממושך בעודו מנסה לאמוד בשתיקה אם קיילן ראוי לי. מניסיוני ידעתי שקיילן לא יעבור היום את המבחן של אבא. לדני נדרשו כמעט שלושה חודשים של מפגשים יום־יומיים עם אבא כדי שהוא יאמר את שמו של דני בלי להרים את אפו. נדרש לאבא זמן רב מאוד עד שלמד באמת ובתמים לחבב אותו.

"אה־הה." זו הייתה התגובה היחידה שלו לפגישה עם קיילן.

אימא נאנחה בזעף ועקפה אותנו. אולי הרגישה שבעלה אינו מתנהג כיאות למארח בבוקר חג המולד, לכן ניגשה אל הדלת, הניחה את ידה על כתפו של אבא ופנתה אל קיילן. "נעים להכיר אותך, קיילן." היא הצביעה אל עבר הסלון החמים והוסיפה, "בוא, תיכנס בבקשה. קפוא בחוץ."

סובבתי את ראשי לפני שאתחיל לצחוק. כשהבטתי שנית בקיילן הוא הושיט את שקית הקניות לאימי; ידיו של אבא היו על מותניו, פניו מביעות בבירור את העובדה שלא היה מאושר מכך שעוד זכר נכח בביתו, זכר שניסה לסחוף איתו את בתו הצעירה. לא טרחתי לתקן את אבא ולומר לו שכבר מזמן סחפו אותי.

"גברת אלן, שמתי לב שהחלב אצלכם כמעט נגמר אז הבאתי עוד קצת." אימא חייכה ונטלה את השקית. קיילן הביט בי והוסיף, "וקניתי גם קצת ליקר ביצים, במקרה שמישהו מעוניין." הוא חייך אליי בזחיחות ואז שב והסתובב אל אימי.

פתית שלג נמס על שערו והטיפה זלגה לאורך לחיו ובמורד עורו. כל נקבה בבית עקבה אחר התקדמותה. אימי התעשתה ראשונה, חייכה ונטלה ממנו את השקית. "תודה רבה, קיילן. מתחשב מאוד מצידך."

קיילן משך בכתפיו והשפיל מבט, חיוך רך על שפתיו. "זה המעט שיכולתי לעשות לנוכח העובדה שאתם מאפשרים לי להתארח כאן כמה ימים."

אבא שמט את ידיו וסובב את ראשו אליי. "כמה ימים?"

משום מה שכחתי לציין את זה כשביקשתי רשות לארח את קיילן. האמת, אני עצמי לא הייתי בטוחה כמה ימים יהיו לי איתו. בטני התהפכה מעצם המחשבה על הזמן שלנו יחד. נזפתי באבי. "אבא!"

הוא גנח וטלטל את ראשו, אך לא התלונן יותר. הייתי בטוחה שמאוחר יותר כבר אשמע ממנו, אבל נכון לעכשיו הוא היה נחמד מספיק כדי לא לומר דבר נוסף בנוכחות קיילן. אימי עקבה בסקרנות אחר העימות בין אבי לביני, אחר כך דחקה בקיילן לפשוט את הז'קט ולהרגיש בבית. תליתי את הז'קט על מתלה המעילים והתרגשתי מעט כשנטלתי את ידו. היה נחמד לחוש שנית בקרבתו. ידעתי שהפרידה הבאה תהיה מייסרת, אבל אתמודד איתה כשיגיע הזמן.

קיילן חייך ברגע שהריח את תערובת הקפה, הקינמון והבייקון. נראה היה שחש בנוח מאוד בחיק משפחתי והתיישב ליד השולחן מול אבא. בזמן שהכנתי לקיילן קפה אבא סקר אותו כאילו עמד לצאת מדעתו כל רגע, לשלוף נשק להשמדה המונית או משהו בסגנון. קיילן חייך אליו ושאל אותו אם הוא אוהד את קבוצת הבייסבול 'סינסינטי רדס' או 'קליבלנד אינדיאנס'. פניו של אבא זרחו ואז עצר בעצמו. הוא משך בכתפיו ואמר שה'רדס' בסדר גמור.

אימא ואני החלפנו מבטים וגלגלנו עיניים. אבא אהב את 'סינסינטי רדס'; הוא היה דבוק למסך הטלוויזיה בכל פעם שהוקרן משחק של קבוצת הבייסבול החביבה עליו. בבית היה ידוע שאם אתה רוצה ממנו משהו עליך להמתין עד שה'רדס' ינצחו ואז לבקש, ועדיף לא לבקש דבר אם הפסידו.

חזרתי לשולחן בדיוק כשקיילן החל להיכנס לפרטי פרטים של המשחק. מלאת שמחה, הקשבתי לקולו העמוק. הוא ידע יותר ממה שחשבתי שהוא יודע. קיילן מעולם לא נתפס בעיניי כחובב ספורט. זו הייתה אחת מתכונותיו של דני. דני תמיד עקב אחר חדשות הספורט. הוא ואבא צפו יחד בכמה משחקים מדהימים. קיילן, הצליח להמשיך בשיחה שלו עם אבא עד שאימא ואני הנחנו את צלחות המזון על השולחן וזה הפתיע אותי.

מזגתי לעצמי כוס גדולה של ליקר ביצים והתיישבתי לידו. הוא העיף מבט בכוס שלי וחייך לעצמו. לחצתי את ירכו מתחת לשולחן, מודה לו על הפינוק שהביא רק לי. כשנעצנו לרגע מבט זה בזה היה עליי לדחוק בכוח הצידה את הדחף לנשק אותו. אבי כחכח בגרונו.

קיילן שלח אליו מבט כשאנה העבירה לקיילן צלחת עם בייקון. כשקיילן לקח כמה פיסות הצביע עליו אבי בכף ההגשה. "ובכן, קירה סיפרה לנו שאתה חבר בלהקה?"

אבא אמר את זה כאילו הייתה זו מילה בשפה זרה ולא היה בטוח איך לבטא אותה. על פניו הייתה הבעה מבולבלת. עבור אבי, להקות היו משהו שבחורים עשו בשנות העשרה לחייהם. גברים אמיתיים הלכו למכללה, השיגו תארים והצטרפו לשוק העבודה. הוא בכלל לא הבין את הבחירות שקיילן עשה בחייו. קימטתי את מצחי לעברו מהצד השני של השולחן. אולי היה מבין זאת טוב יותר לו הכיר את סיפורו של קיילן, לו ידע עד כמה המוזיקה עזרה לו להתמודד, אבל לא הייתי מי שצריכה לספר את הסיפור וזה לא היה סיפור שקיילן סיפר לכל אחר.

קיילן העביר לי את צלחת הבייקון וחייך אליו בחום. "כן, אדוני. אנחנו כרגע בסיבוב הופעות. ההופעה הבאה שלנו תתרחש בוושינגטון, בערב השנה החדשה."

כתפיי נשמטו כששמעתי את החדשות. היה זה די מדכא לשמוע שיש לנו תאריך פרידה מוגדר. פניו של אבא האירו לרגע. הוא הניח ערמה של ביצים מקושקשות על הצלחת שלו ואמר כבדרך אגב, "הבנתי, אז תהיה בדרכים הרבה במהלך סיבוב ההופעות הזה?"

קיילן נטל את צלחת הלחמניות מידיה של אנה, שעקבה אחר אבא ברוגז, ואמר בשקט, "כן." הוא נטל לחמנייה והושיט לי את היתר. אצבעותינו נגעו אלו באלו מתחת לצלחת וקיילן הצליח ללטף את אגודלי באגודלו. הבעת פניו צרחה התנצלות – על שהוא ייאלץ לעזוב בקרוב, על כך שייעדר הרבה זמן, על ששוב ניאלץ להיפרד. בלעתי את רוקי והנהנתי לעברו בעידוד.

אבא דחף את הכף לצלחת הבייקון וחייך, "נו, יפה, זה טוב שאתה זוכה להצלחה." קיילן הנהן ונטל מהביצים שהועברו סביב השולחן. כשאבא מילא את המזלג במזון הוא שאל, "אז איך אתם קוראים לעצמכם?"

התכווצתי בתוכי, יודעת שהשם לא ימצא חן בעיני אבי. אנה צחקה וקיילן השפיל את עיניו, לכאורה לא בטוח אם כדאי לו לומר את שמה של הלהקה לאיש שהוא מנסה להרשים. קיילן הרים את המזלג ומלמל, "די־בגס," בידיעה שאולי עדיף לא לשקר כעת.

אבא פלט את המזון שניסה לבלוע. הוא השתעל מעט ורכן מעל הצלחת שלו. "סליחה?"

קיילן כחכח בגרונו והרים את עיניו. "הלהקה. קוראים לה די־בגס." הוא משך בכתפיו. "זה רק... השם אמור להיות משעשע." עיניו של אבא התכווצו. הוא בהחלט לא נראה משועשע. קיילן מלמל, "ייתכן שנשנה אותו אם נתחיל להתפרסם."

אנה העבירה את מבטיה בין שני הגברים וצחקה. היא נדה בראשה נמרצות. זנב הסוס שלה התנופף מצד לצד כשאמרה לקיילן, "כדאי מאוד שלא תעשו את זה. אני אוהבת את זה שאתם נקראים 'דושבגס'."

קיילן נשך את שפתו כדי להסתיר את השעשוע שלו ואימי התנשפה. "אנה!"

אנה דחפה את כתפו של קיילן לאחור בקנטרנות, צחקה שוב וחזרה לחטט באוכל שלה. אבא קימט את מצחו ולא הוסיף מילה. סביב השולחן השתררה שלווה. כולנו שקענו באכילה. האוכל של אימא היה נפלא וכמעט גרגרתי בהנאה כשדחפתי לפי פיסה מלחמניית קינמון דביקה ומתוקה. קיילן עקב אחריי כשאכלתי, מבט שובב בעיניו. בעטתי בו מתחת לשולחן והזהרתי אותו, בשקט עד כמה שיכולתי, שיתנהג יפה. כשחייך אליי בשעשוע ודחף לפיו פיסת לחמנייה, אילצתי את עצמי להסב את עיניי. לפתע ראיתי את עצמי מלקקת סוכר וקינמון מעל עורו וזו בהחלט לא הייתה מחשבה שהייתי צריכה לחשוב בבוקר חג המולד ליד השולחן בביתם של הוריי. כשקיילן צחקק עיניי נתקלו בעיניו של אבי. הוא עקב אחרינו במצח מקומט. עיניו נעו לשנייה לעבר חדר המגורים ועצרתי את נשימתי בתקווה שהוא לא יחבר את הפיסות.

"קיילן, זה נכון מה שאומרים על כוכבי רוק?"

מה שהוא אמר גרם למקלחת צוננת של עצבים לשטוף את גופי ולפתע העדפתי שישאל על ליל אמש.

קיילן סיים את הלחמנייה שלו, העיף מבט סביב השולחן וכיווץ את גבותיו בבלבול. "למה אתה מתכוון?"

אבא השתהה לרגע כדי לקחת ביס מהבייקון והמתח אחז בי. היו כיוונים רבים שאליהם אבי יכל לקחת את השיחה, וכולם נראו לי רעים באותה המידה. "אתה יודע, לגבי הנשים שנוסעות אחרי הלהקות ומנסות להתיידד עם הנגנים?"

אנה שמטה את המזלג. "מישהו אולי רוצה עוד ביצים?" קראה אימא בעליזות.

קיילן התעלם מהשאלה שלה ונעץ מבט יציב בעיניו של אבי. "כן, יש נשים כאלה, אבל פחות ממה שאתה עלול אולי לחשוב – "

אבא קטע את דבריו כשהוא מנופף בפיסת בייקון. "אבל זה נכון. יש נשים שמנסות לפתות אותך? לגנוב אותך מהבת שלי?"

רוגז הלך והציף אותי. שנאתי שדנים בחיי באופן גלוי כל־כך. "אבא!"

אבא התעלם ממני והתמקד במלוא הכוונה בקיילן. קיילן שמר על מבט יציב מול עיניו של אבי ולפתע ראיתי את החשש האמיתי של אבי מכך שאצא עם כוכב רוק. זה לא שהוא חשב שהעבודה הזאת חסרת ערך או שיש בה סיכון אפשרי לצריכת סמים ואלכוהול. אבי חשש מכך שקיילן לא יהיה נאמן לי. פחדיו שיקפו את פחדיי. משום מה, כעת הם נראו סבירים יותר.

קיילן, לצידי, לחש, "כן."

מצמצתי והבטתי בו. לא ציפיתי ממנו לתשובה כנה כל־כך. הידיעה שהוא מקבל הצעות צרבה, גם אם דחה אותן. עיניי החלו לדמוע וקיילן נמנע במכוון להביט בי.

אבא רכן קדימה. אני הבטתי בו, מתפללת שהדמעות לא יזלגו מעיניי. לא רציתי לבכות מול הוריי. הם לעולם לא יבטחו בקיילן אם לא אבטח בו בעצמי. כשאנה פלטה שכל זה אינו מעניינו של אבי, הצביע אבא בעזרת פיסת הבייקון האחרונה שלו על קיילן. "אתה לא חושב שעדיף לקירה שבינתיים תיקחו פסק זמן מהיחסים ביניכם בזמן שאתה בסיבוב ההופעות, כדי שהיא לא תיפגע מהמעריצות שלך?"

קיילן טלטל את ראשו. "לעולם לא. אני לא..." הוא עצם את עיניו לרגע כדי להתעשת. בדיוק כשהתחלתי להרגיש שדמעותיי עומדות לגלוש קיילן פקח את עיניו והביט בי. "אני אוהב את בתך. לעולם לא אעשה משהו שיפגע בה."

אימי קמה ואספה את הצלחת של אבא. "כמובן, יקירי. מרטין פשוט מתנהג כמו אידיוט."

אבא זעף כלפי אימא ואני מצמצתי ונעצתי בה מבט. אימא מעולם לא קיללה, אפילו לא מילים קלות. כשנראה היה שאבא מתכונן לענות היא נעצה בו מבט – את המבט. זה היה מבט שאמר הרבה. זה היה משפט מורכב ומלא בשנייה של מגע. באותה מידה יכלה גם לצרוח את הדברים. אמרת מספיק, ואם תפתח שוב את הפה אעשה לך את המוות בבית במשך ששת החודשים הבאים! זה בוקר חג המולד ולא אניח לך לגרום לתינוקת שלי לבכות כשהיא באה לבקר אותנו, אולי בפעם האחרונה עד החורף הבא, בכך שתכניס בה ספקות לגבי הגבר שבו היא מאוהבת קשות!

ברוב חוכמתו אבא לא אמר דבר.

השתרר שקט דרוך סביב השולחן. אימא הביטה סביב. "שנפתח את המתנות?"

קיילן חייך חיוך שקט וקם. "נשמע נפלא, גברת אלן."

אימא חייכה אליו, ידיה מלאות צלחות. "קרוליין, יקירי."

קיילן הנהן. "קרוליין. תודה על ארוחת הבוקר. היא הייתה נפלאה." הוא הצביע סביב בידו. "האם יש כאן חדר אמבטיה שבו אוכל להשתמש?"

"בטח." אימא הצביעה במעלה המדרגות בזרת, האצבע היחידה הפנויה שלה.

קיילן חייך, הביט סביב, התנצל ויצא. הוא נראה שמח ולא מוטרד, אבל ראיתי איך האצבעות שלו צובטות את גשר אפו כשפנה לעלות. הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שהשיחה הטרידה אותו. הוא לקח פסק זמן.

כשקיילן היה מחוץ לטווח שמיעה עיניי נעו בחזרה אל אבא. "אבא! מה זה צריך היה להיות?"

אנה שילבה את ידיה על חזה ונעצה באבא מבט רושף. הוא העביר את מבטו בין שתינו. לשם שינוי פניו היו כמעט מבוישות. "קירה, אני מצטער אם חציתי את הקו." הוא רכן קדימה והצביע למעלה. אפשר היה לשמוע את זרימת המים. "אבל את צריכה לשאול את עצמך את השאלות האלה, אם את מתכוונת להיות ביחסים רציניים איתו. האם הכוונות שלכם זה כלפי זה מתואמות? האם הוא באמת אוהב אותך? האם הוא יכול להדוף אישה אחרי אישה? אם תיקחו את היחסים האלה לשלב הבא, האם הוא יזהם את מיטת הנישואין שלך?"

הסמקתי והשפלתי מבט, המומה מכדי לענות. אנה דיברה בשקט. "הוא בחור טוב, אבא. אתה אפילו לא מכיר אותו."

אימא, שידיה היו פנויות כעת, התקרבה והניחה אותן על כתפיי. "מרטין, יכולת לטפל בעניין הזה בדרך הרבה יותר פרטית."

אבא העיף מבט לעברה. "אני רק דואג לבת שלנו."

הרמתי אליו את עיניי. "אני יכולה לדאוג לעצמי, אבא." הצצתי במהירות מעבר לכתפי, רכנתי לעברו ולחשתי, "גם לי היו את כל הספקות שיש לך, או־קיי? אני חושבת על זה. אני חוששת מזה." טלטלתי את ראשי. "אבל אני אוהבת אותו. האם לא כדאי שאתן לו הזדמנות לפני שאני מרשיעה אותו?"

עיניו של אבא נפערו. הוא נשען לאחור בכיסאו, חיכך את סנטרו וחייך אליי ברכות. גאווה אבהית נמתחה בפניו והוא נד בראשו. "תמיד היית חכמה מדי."

התרווחתי שנית אל תוך ידיה של אימי שעמדה מאחוריי וטלטלתי את ראשי. "לא באמת. אבל אני מנסה להיות חכמה יותר." נשכתי את לשוני, לא רציתי לפלוט יותר מדי על הכישלונות שלי. הוריי עדיין לא ידעו את הסיבה האמיתית לפרידה שלי ושל דני. הם הניחו שהוא עזב את המדינה בגלל עבודה, והייתי די מרוצה מכך והנחתי להם לחשוב כך. "אני מאוהבת בו, אבא. הפסקה אינה אפשרות עבורי."

שמעתי משיכת אף מכיוון הדלת והסתובבתי כדי לראות שקיילן עמד שם. ראשו היה שמוט והוא הקשיב. הוא הרים את ראשו ועינינו נפגשו. חיוך אמיתי ושלו היה בפניו. אבא נאנח, אולי סוף־סוף ראה שהוא באמת הפסיד את הילדה הקטנה שלו. קמתי וניגשתי אל קיילן. חפנתי את לחייו שעדיין היו לחות מעט, כאילו התיז עליהן מים, ובחנתי את עיניו הייחודיות. "כבר אין יותר אפשרות כזו, שלא אהיה שלך," לחשתי.

הוא הנהן ורכן כדי לנשק אותי. הנחתי לו לנשק אותי. שאבא ילך לעזאזל.

עשרים דקות מאוחר יותר, היה זה כאילו השיחה בכלל לא התקיימה. קיילן כבר הניח לנושא להתפוגג ואבא נראה מדוכדך מעט על שבכלל העלה אותו. הוא אפילו הפסיק לשלוח מבטים מסויגים וזועפים. הוא לא הפך לפתע שופע חמימות כלפיו או משהו, אבל גם הפסיק להיות אבא גס ומגונן מדי.

אנה שכחה מכל האירוע ברגע שהתקרבנו אל העץ. עבורה ארוחת הבוקר בחג המולד הייתה החלק הקשה ביותר. התחלנו במסורת הזאת רק בשנים האחרונות כשהחלק של המתנות קיבל חשיבות משנית למפגש המשפחתי. אבל היא עדיין הייתה ילדה חסרת מנוחה כשהגיעה העת לפתוח אותן.

קיילן ישב לידי על הספה כשהיא החלה לחלק את המתנות. היא נתנה לכל אחד קופסה זהה בגודלה, עטופה באותה עטיפה, וכולנו נאלצנו לפתוח אותן יחד. קיילן צחק כשהביט סביב וראה איך כולנו פותחים את המתנה של אנה. צחקתי כשראיתי מה זה. כעת, כל אחד מאיתנו היה בעליו של לוח שנה חדש של 'הוטרס'. מצמצתי למראה שלוש היפהפיות שהתנוססו על הכריכה, לבושות בצבעי כתום ולבן.

פערתי את פי והבטתי בה. "קיבלת תמונת שער?"

אנה מחאה כפיים, צחקקה ורקעה ברגליה בהתרגשות. "כן! קיוויתי שלא תראי את זה בחנויות. רציתי להפתיע אותך."

קמתי וחיבקתי אותה. אימא, אבא וקיילן עשו כמוני. ידעתי שהיא נבחרה לחודש אפריל בלוח השנה, אבל הכריכה הייתה עניין רציני. התיישבתי ועלעלתי עד לדף שלה. אלוהים, כמה הייתה יפה. מייד סגרתי אותו. קיילן הניח את שלו בצד, אחז בידי ורכן לעברי. חייכתי לנוכח העובדה שלא הציץ בתמונה שלה ונשקתי ללחיו.

המתנות הרגילות סבבו בחדר – בגדים, ספרים, מוזיקה, סרטים ומשחקים. אפשר היה להרגיש בעליצות באוויר כשכולנו צחקנו ונהנו מהחברה. קיילן עקב אחרי כל ההמולה בשתיקה, עיניו רכות ותוהות. כשהערמה מתחת העץ כמעט נגמרה אנה הושיטה לו מתנה מהוריי. הוא מצמץ בהפתעה כשראה את המתנה, כאילו לא ציפה לקבל מהם דבר. גם אני הופתעתי.

אבי היה שקוע באיזה חידוש טכנולוגי ואימי הביטה בקיילן כשהפך את המתנה בידיו לכל כיוון. נעצתי בו את מרפקי בעדינות. "תפתח אותה."

הוא הביט בי ואחר כך באימי. "לא היית צריכה." הוא משך בכתפיו. אימא חייכה.

"אני יודעת."

קיילן בלע את רוקו, פתח את המתנה וחייך כשהחל לעלעל בדפים. מצמצתי כשהצצתי מעבר לכתפו. זה היה ספר על שנינו, על חיינו המשותפים. היו שם תמונות שלי בלבד, חלקן מגיל צעיר מאוד. היום נוספו לשם תמונות מסיאטל – הבית שלו, הבר, מחט החלל. היו שם תמונות של שנינו.

רוב התמונות היו תמונות שצולמו ללא ידיעתנו. בתמונה אחת הוא נעץ בי מבט בעבודה. גבי היה מופנה אליו כששירתי לקוח והמבט בעיניו היה כמעט של הערצה כשעקב אחריי. היו שם תמונות שבהן חייכנו זה אל זה וצחקנו מבדיחה פרטית. בתמונות אחרות נשקנו ברכות זה לזה. התמונה האחרונה צולמה מקרוב כששנינו מכורבלים על הספה הכתומה המכוערת וישנים. אפילו בזמן השינה היה לקיילן חיוך רך.

אנה צחקה. הרמתי את עיניי אליה ואל אימא. קיילן טלטל את ראשו באי־אמון. "אנה עזרה לי להרכיב את זה עבורך," אמרה אימא בשקט, "כדי שתוכל לקחת איתך לדרך פיסה מהבית."

קיילן הביט בה בעיניים מזוגגות מעט. "תודה לך. תודה רבה."

אימא הנהנה. הוא משך קלות באפו, פניו אורו והוא שלח יד אל מאחורי הספה כדי ליטול את התיק שלו. "גם לי יש מתנות."

חייכתי והטיתי אליו את ראשי. בחיוך חילק מתנה לאנה, מתנה משותפת לאבי ולאימי ואחת בשבילי. חייכתי והצבעתי אל מתנה שהתחבאה מאחורי עץ חג המולד. "אל תשכח את שלך."

הוא חייך אליי בזחיחות, אחז בה ואז התיישב לידי שוב. כשבני המשפחה פתחו את מתנותיהם הדהדו בחדר פרצי צחוק והבעות תודה. קיילן ואני הבטנו זה בזה. "יחד?" לחש והרים את המתנה שלי בידיו.

הנהנתי והתחלנו לפתוח בו זמנית את המתנות שהענקנו זה לזה. מיקדתי את מבטי בו ולא במתנה שפתחתי ואז פרצתי בצחוק כשראיתי שהוא עושה אותו דבר. נדתי בראשי, הצבעתי על המתנה שהחל לפתוח בלב חצוי. "אתה קודם."

הוא קימט את מצחו ואז צחק. כמה דקות לאחר מכן החזיק את מה שרכשתי עבורו. לא היה קל לקנות עבור קיילן; הוא לא באמת היה זקוק למשהו או רצה משהו, אבל כמה דברים היו חשובים לו וסמכתי על כך כשהתחלתי לחפש מתנות. ראשית, הוא אהב לכתוב. כל הזמן כתב מילים לשירים במחברות שדחף לכל מיני מגירות בשידה שלו. לכן קניתי לו כמה יומנים מהודרים, אולי בשביל השירים שישמור. הוא גם ניסה להתייחס ברצינות לכתיבת מוזיקה, לכן אחד היומנים האלה היה בעצם מחברת תווים.

שנית, קיילן אהב קלאסיקות ובהיותו תקוע באוטובוס עם חבורה רעשנית, חשבתי שאולי הוא ייהנה ממשהו שיקל עליו, לכן מצאתי דיל מצוין על נגן תקליטורים וצרבתי לו על גבי תקליטור את כל קטעי הרוק הקלאסיים. הטכנולוגיה הייתה מיושנת, כשהיום אפשר להוריד הכול באופן דיגיטלי, אבל כשחושבים על כך שלקיילן עדיין היה סטריאו לקלטות ברכב שלו, שיערתי שזה היה הדבר הכי מודרני שיכולתי לקנות עבורו.

דבר שלישי, קיילן אהב סקס. לא רציתי לתת לו משהו שיביך אותי לפני המשפחה שלי, לכן צילמתי תלבושת סקסית, שתמתין לו בבית לכשיחזור. בחרתי אותה ממש לפני שנסעתי, אחרי שהוא ציין בגיחוך שהוא קונה עבורי משהו. מסיבה כלשהי, ידעתי שהסגנון שלנו שונה לחלוטין, ואם תכננתי אי פעם ללבוש משהו כזה, היה עדיף לו הייתי בוחרת אותו בעצמי.

הוא מצא את התמונה תקועה בתוך אחד היומנים והביט בי בגבה מורמת. כשהצבעתי על האזיקים בפינה העליונה של התמונה החיוך שלו הפך למשהו לוהט. הסמקתי וידעתי שיהיה עליי להיות שתויה מאוד כדי להשתמש בהם, אבל היה שווה לראות את הבעת פניו.

את הדבר האחרון שדחפתי לקופסה קניתי בגחמה של רגע. הייתה זו מכונית צעצוע של 'גלגלים לוהטים'. לא סתם מכונית צעצוע, אלא דגם מזערי של מכונית קלאסית. לא הייתי בטוחה אם זו השבֶל של קיילן, אבל היא הייתה די דומה, והייתה צבועה בשחור מבריק. אחד הדברים שבאמת היו חשובים לקיילן הייתה המכונית שלו וקניתי את מכונית הצעצוע כדי לומר לו שאני דואגת לבייבי שלו ושומרת עליה.

כשקיילן גילה אותה הוא נטל אותה בידו ונעץ בי מבט. פיו נפער והוא נראה המום לחלוטין. קימטתי את מצחי והבטתי בעיניו שהחלו להתמלא דמעות. הוא טלטל את ראשו ומלמל משהו שאני מוכנה להישבע שנשמע כמו, "איך ידעת?"

פתחתי את פי כדי לשאול אותו מה אמר, אבל הוא תפס וחיבק אותי חזק. "תודה רבה, קירה. את לא יודעת כמה אני אוהב את זה, את כל זה." הוא נסוג ונעץ בי מבט, ליבו ניכר במבט עיניו. "כמה אני אוהב אותך."

בלעתי את רוקי והנהנתי. הוא אחז במכונית הצעצוע והצביע על הקופסה שבידיי. "עכשיו תורך."

נשפתי נשיפה מהירה והתרכזתי בקופסה שאצבעותיי. נשכתי את שפתי וכשסיימתי לפתוח את העטיפה תהיתי מה כבר יכל לקנות לי. ברגע שראיתי את מבנה הקופסה ליבי החל לפעום בחזקה. זו הייתה קופסה של טבעת. התמהמהתי ולא הייתי בטוחה אם אני צריכה לפתוח אותה. האם הציע לי נישואין? מה היה עליי לעשות אם כן? חלק ממני התרגש לנוכח הרעיון להיות אשתו, אבל אבי העלה טענה נכונה. לקיילן ולי היו עדיין כמה עניינים לפתור לפני שאפילו נוכל לחשוב על מיסוד היחסים בינינו. כלומר, עדיין לא הגענו אפילו לנקודה שבה נוכל לחיות יחד שנית. הצעד הזה נראה גדול מדי.

מתוך ידיעה שהוא עוקב אחריי בדריכות, לא רציתי שיחשוב שאני מפקפקת בו ולכן שלפתי את הקופסה מהעטיפה הקרועה ופתחתי את המכסה. בתוכה נחו שתי טבעות כסף; אחת נראתה כמו טבעת לגבר והשנייה טבעת לאישה. בטבעת של האישה היו משובצים יהלומים קטנים. מבולבלת, כיווצתי את גבותיי והבטתי בו. הוא חייך והרכין אליי את מבטו.

הוא שלח יד ונטל את הטבעת הגברית. "אלו טבעות הבטחה," לחש. הוא נטל את הטבעת הנשית והרים את ידי הימנית, החליק אותה על אצבעי ואמר בשקט, "את עונדת אחת." הוא החליק את הטבעת הגברית על אצבע בידו הימנית. "ואני עונד אחת." הוא חייך בשביעות רצון ונד בראשו. "אנחנו מבטיחים שאיש לא ייכנס בינינו. שאנחנו... שייכים זה לזה, ורק זה לזה."

נעצתי בו מבט, מופתעת ומלאת חמימות. דמעה התגלגלה לאורך לחיי. "אני אוהבת את זה," לחשתי ורכנתי כדי לנשק אותו.

במשך רגע ארוך התנשקנו ברכות על הספה. כנראה היינו ממשיכים להתנשק אלמלא נחבטה בפניי עטיפת מתנה מקומטת. סובבתי את פניי כדי לנעוץ באחותי מבט זועם. היא צחקקה והרימה בקבוק בושם יקר מאוד. הסוג החביב עליה. "תודה, קיילן. אני אוהבת את זה."

הוא הנהן וצחק קלות כשהתכרבל לצידי. מהצד השני של הספה אבי כחכח בגרונו והצביע על מה שקיילן קנה להם. "כן, תודה לך, קיילן."

אימי חייכה כשחיבקה את מה שנראה כמו כרטיסי טיסה. עיקמתי את פניי וניסיתי לגלות לאן היו אמורים לטוס. קיילן רכן ולחש באוזני: "קניתי להם כרטיסים לסיאטל כדי שיוכלו לנכוח בטקס הסיום שלך ביוני."

לסתי נשמטה בתדהמה. הוא צחק כשראה את הבעת פניי. "קיילן. לא היית צריך."

הוא משך בכתפיו. "אני יודע, אבל ההורים שלך צריכים לראות שכל העבודה הקשה שלך משתלמת וכרטיסי הטיסה יקרים, אז..." הוא משך בכתפיו.

כשהאווירה הרגועה של בוקר חג מולד מוצלח התפשטה בחדר, דחקתי את גופי אל גופו של קיילן, שילבתי את אצבעותינו, ראיתי איך טבעותינו מתאימות זו לזו וחייכתי. נאנחתי כשחשבתי על הייצוג הממשי של המחויבות שלנו זה לזה, וראיתי שקיילן עדיין השתעשע עם המכונית שבידו.

נרתעתי והרמתי אליו את פניי. "כשנתתי לך את הצעצוע אמרת משהו. מה זה היה?"

קיילן הביט בידיו וחייך לעצמו, טלטל את ראשו ומלמל, "זה שום דבר."

נשקתי ללסתו. "ובכל זאת, תאמר לי."

הוא הביט בי ואחר כך בחדר המלא במשפחה שאהבתי. אנה התכרבלה ליד אימא, מודה לה על סוודר הקשמיר שכנראה עלה להוריי סכום לא מבוטל. אבא עלעל בלוח השנה של אנה ואמר לה שהיא נראית ממש... יפה.

קיילן ספג את האווירה בחדר ונד בראשו. "זה כל־כך נעים. כל־כך חמים. סוג של אידיליה." קולו היה נמוך, כמעט בלתי נשמע. "אני עוד מחכה שיגיע החלק של הצעקות." הוא העיף מבט לעברי ושוב בידיו. "זה כל־כך משמעותי בעיניי שנתת לי להיות חלק מכל זה." הוא חזר והביט בי, שביעות רצון בפניו. "אני חושב שכעת זה יהיה הבוקר הכי חביב עליי מכל הבקרים שחוויתי בחג המולד."

חייכתי ותקעתי מרפק בצלעותיו. "אפילו שהיה עליך לרדת לאורך העמודים?" לחשתי והקפדתי להסתיר את דבריי מאוזניו של אבי. "אפילו שעברת חקירה צולבת?" אמרתי בנימה רצינית יותר.

הוא חייך והנהן. "כן. עדיין הכי טוב."

ידעתי שכנראה לא היו לו יותר מדי נקודות אור בילדותו ותהיתי מה היה הזיכרון הכי טוב שלו עד לרגע זה. כששאלתי אותו הוא הפנה את ראשו ובעיניו הופיע מבט מרוחק. "הייתי בן חמש. זה היה ערב חג המולד. אבי התרגז על משהו. אני לא זוכר על מה. הוא העיף אותי על הקיר וידי נשברה."

עיניי נפערו כשחיוכו של קיילן התרחב. זה נחשב לזיכרון טוב?

הוא לא הגיב להבעת פניי, העיף מבט ביד שהייתה כרוכה סביבי והעביר את אצבעותינו השלובות על העצם מתחת לחולצתו. "היא נשברה כאן." באימה גמורה קלטתי שבדיוק באותו מקום דני שבר את זרועו.

קיילן משך בכתפיו, פניו עדיין רציניות. "הם לקחו אותי לחדר המיון, אימי התלוננה כל הזמן שהם בטח יאחרו למסיבה. אני לא יודע למה אני זוכר שהיא אמרה את זה." קיילן הביט בעץ חג המולד וטלטל את ראשו. "בכל מקרה, הם אשפזו אותי והלכו. לא ראיתי אותם עד מוצאי החג."

הוא רכן קדימה, חייך חיוך רחב כשסיפורו הלך ונעשה נוראי יותר. "הייתה שם אחות שכנראה ריחמה עליי או משהו כי הייתי לגמרי לבד בבוקר חג המולד." הוא נטל את מכונית הצעצוע בידו, הרים ובחן אותה מקרוב. "היא נתנה לי ערכה של שלוש מכוניות צעצוע של 'גלגלים לוהטים'. כבאית, ניידת משטרה ומכונית קלאסית." הוא חייך כשעיניו ננעצו בעיניי. "בדיוק כמו זו." הוא נד בראשו ופלט צחוק קל. "כל היום שיחקתי במכוניות האלה." הוא החליק את המכונית לאורך זרועי ומלמל, "אבל זו הייתה החביבה ביותר עליי. זה היה הדבר היחיד שהתחרטתי שלא לקחתי איתי ללוס אנג'לס כשעזבתי את הבית. אבל שכחתי והוריי זרקו אותה."

מבטינו נפגשו שוב. "זה היה חג המולד הכי טוב כי לא הייתי בבית. הצעצוע הזה היה המתנה הכי טובה שקיבלתי, אפילו טובה יותר מהגיטרה שלי, אני חושב. כי הגיטרה הייתה תכסיס של הוריי כדי שלא אטריד אותם." הוא שוב הביט במכונית. "זה היה ממש טהור."

הוא בלע את רוקו ומבטו חדר לתוך עיניי. "חשבתי שלעולם לא אראה שוב משהו כמו המכונית הזאת. איך ידעת לקנות לי אותה?"

טלטלתי את ראשי. דמעות החלו לצרוב בזוויות עיניי. "זה פשוט נראה כל־כך מתאים לך."

קיילן קימט את מצחו כשראה את דמעותיי. "לא סיפרתי לך את זה כדי שתצטערי בגללי." הוא חפן את לחיי. "אני בסדר, קירה." הנהנתי מתחת לקצות אצבעותיו, אבל דמעה אחת בכל זאת הצליחה לחמוק. הוא סילק אותה באגודלו וחייך. "רק רציתי שתדעי כמה זה משמעותי בעיניי. רציתי להודות לך על שהזמנת אותי לחוות את זה עם המשפחה שלך. זה חשוב לי הרבה יותר ממה שתוכלי לקלוט."

טלטלתי את ראשי. "לא, אני חושבת שקלטתי."

נשקתי לו נשיקה קלה, אבל שפתי רעדה. ידעתי שאתחיל לייבב בגללו אם לא אחליף נושא אז נדתי בראשי ונשמתי עמוק. "לא יזיק לי קצת ליקר ביצים. רוצה?"

קיילן חייך בשלווה וטלטל את ראשו. "לא, אני לא צריך כלום."

הנהנתי, נשקתי לראשו ומיהרתי לצאת. הוא לא היה זקוק לרחמים שלי ולא רצה אותם. הוא כבר התמודד עם העבר שלו לפני זמן רב.

העברתי את קצות אצבעותיי מתחת לעיניי ונתקלתי באימי במטבח. היא חייכה כשהכינה עוד קנקן קפה. "נראה שקיילן נהנה."

כן, הרבה מעבר למה שיכלה לשער לעצמה. נדתי בראשי ועטיתי על פניי את החיוך הקליל שקיילן תמיד ידע לחייך. "כן, תודה רבה ששכנעת את אבא להניח לו לבוא. אני יודעת שזה היה בזכותך, ואני באמת..." בלעתי את רוקי כי הסיפור הרגשני שלו עדיין ליווה אותי. "באמת אסירת תודה."

אימא קימטה את מצחה, אחר כך ניגשה וחיבקה אותי. "הכול בסדר. אין צורך להיות רגשניים כל־כך."

נאנחתי וחיבקתי אותה בחזרה. "אני יודעת." שחררתי אותה והנחתי את ראשי על כתפה. היא ליטפה את זרועי ואחר כך הביטה בטבעת שעל אצבעי. היא קימטה את מצחה לרגע והעבירה את מבטה אל חדר המגורים, אל קיילן.

עקבתי אחר מבטה ויכולתי לראות שאנה הצטרפה אליו על הספה ושניהם עלעלו בלוחות השנה שלה. הם בחנו משהו בריכוז וקיילן צחק וטלטל את ראשו. הבטתי בזוג היפהפה ונאנחתי. אחר כך חיככתי את הטבעת באגודלי וחייכתי. הוא בחר בי.

"זה מקיילן?" שאלה אימי בשקט.

החזרתי אליה את מבטי והנהנתי. "כן, הוא קנה לשנינו טבעות הבטחה. מתוק, לא?"

היא היססה לרגע לפני שהגיבה. "מתוקה, אני אולי לא מסכימה עם הדרך שבה אביך טיפל בנושא, אבל לא לגמרי לא מסכימה איתו לגבי קיילן." היא טלטלה את ראשה והביטה באנה ובקיילן שהחלו להשליך עטיפות מקומטות זה על זה. "הוא כל־כך... כריזמטי, קירה. במציאות עוד יותר מאשר בתמונות." היא שבה והביטה בי במצח מקומט. "נשים מבחינות בדברים כאלה, וגברים מושכים לא תמיד טובים בניהול מערכת יחסים אחת. האישה שאיתו צריכה להיות אדם מיוחד מאוד כדי להתמודד עם כל תשומת הלב שמורעפת עליו ולסמוך עליו שלא יתעה בדרכו. את בטוחה שאת האישה הזאת? את בטוחה שאת רוצה לצאת איתו?"

היא הביטה שוב בקיילן ובאחותי, ולפתע הרגשתי מה היא באמת רצתה לומר; שאנה, אחותי היפהפייה, המושכת, הספונטנית והקלה, הייתה שידוך מתאים יותר. זעפתי ושילבתי את ידיי על חזי. "כן, אני בטוחה. אני יודעת מה אתם חושבים עליי, אבל קיילן רואה בי הרבה יותר מכך. הוא אוהב אותי."

אימא נסוגה לאחור וכיווצה את עיניה. "מה את חושבת שאנחנו חושבים עלייך, קירה?"

נדרכתי. לא רציתי לדבר על המשפטים הקבועים שתמיד שמעתי, לא רציתי לדבר על ההבדלים הגדולים ביני לבין אנה, הבדלים שצוינו באוזניי כל ילדותי. אימא לחצה את כתפי כשלא עניתי. כשחזרה על השאלה, נאנחתי ומלמלתי, "אני יודעת? שאנה היפהפייה ואני... אני החכמה."

אימא נאנחה וחיבקה אותי. "קירה, מתוקה. אני מקווה שלא גרמנו לך להרגיש ככה. זו מעולם לא הייתה הכוונה שלנו." היא נסוגה ובחנה אותי. "זה לא מה שאנחנו חושבים. אנחנו תמיד מספרים לאנשים על שתי בנותינו היפהפיות והם תמיד מסכימים איתנו. את מושכת לא פחות מאחותך, קירה. אני חושבת שאת היחידה שלא רואה את זה." אימא שלחה שוב מבט אל חדר המגורים וטלטלה את ראשה. "אבל אנה... מסתמכת רק על המראה שלה. ככה היא מגדירה את עצמה. לפעמים אני חוששת שכל מה שיש לה זה היופי שלה, וכשזה יתפוגג בסופו של דבר..." היא חייכה, הביטה בי והחליקה את שערי לאחור. "את יפה וגם חכמה, ותתמודדי בהצלחה עם כל אתגר שהחיים יעמידו בפנייך." היא רכנה לעברי ונשקה למצחי. "אביך וגם אני גאים מאוד באישה שצמחת להיות." היא נאנחה ונדה בראשה. "את התינוקת שלנו. אנחנו פשוט לא רוצים שתיפגעי, זה הכול."

חייכתי והבטתי בקיילן. אנה התפעלה מהטבעת שלו. הוא חייך אליה ואחר כך סובב אליי את מבטו. הוא שם לב לכך שאני מביטה בו והנהן קלות, כאילו אמר לי שהכול יהיה בסדר. כשאימא נשקה לראשי והלכה אל חדר המגורים, שמעתי את הטלפון של קיילן מצלצל בז'קט שלו. חשבתי שאולי זה אחד הבחורים שרוצה לאחל לנו חג שמח, אז ניגשתי ושלפתי אותו מהכיס. זו הייתה הודעה ממספר שלא הכרתי; על הצג היה כתוב רק 'חסוי'. התכוננתי ללחוץ על הכפתור כדי לקרוא את ההודעה כשהטלפון נשלף מידיי.

מופתעת, הרמתי את עיניי אל קיילן שעמד לידי. הוא חייך, הביט במסך, לחץ על כפתור והכניס את הטלפון לכיס. קרח הציף אותי; הוא אפילו לא הביט בהודעה, כפי שבטח היה עושה לו היה לבד. הסקרנות שלי התעוררה. הבנתי שאולי עשיתי טעות בכך שנתתי לו טלפון במתנה.

הוא התעלם מהבעת פניי והצביע על אנה. "רוצה לשחק משחק? אנה חושבת שהיא יכולה לנצח אותי במונופול." הוא צחק וטלטל את ראשו. זעפתי. לא, לא רציתי לשחק. רציתי לדעת מי שלח לו הודעה.

"בטח," מלמלתי. כשהתחיל למשוך אותי משם התחלתי לתהות שמא הוריי היו נבונים יותר מכפי שהייתי רוצה להאמין. לפני שיכולתי לעצור בעצמי שאלתי, "ממי ההודעה?"

קיילן חייך בקלילות. "מגריפין." הוא רכן לעברי וצחק. "תסמכי עליי, את באמת לא רוצה לראות את הדברים שהוא שולח לי בזמן האחרון."

קימטתי את מצחי, אבל הנהנתי. זה היה סיפור מתקבל על הדעת לגמרי, ורק לפני רגע הוא נתן לי טבעת הבטחה. הוא לא היה עושה זאת אם לא התכוון לקיים את חלקו בהבטחה, נכון?