סיבה כפולה לאהבה

"בחדר מלא בטווסים, את הציפור האקזוטית היחידה."

הקול לחש מול לחייה, מילים ממולמלות שהגיעו מאחורי גבה, מבטאו היה מתובל, נימתו עמוקה. העור על זרועותיה של אינדיה נמתח והצטמרר עוד לפני שהיא יכלה להסתובב כדי לראות מיהו זה שמדבר אליה. והופעתו לא סייעה לה בכלל להירגע. היא ציפתה לעוד איזה איש עסקים או בנקאי משעמם, לבוש במיטב מחלצותיו ומלא בחשיבות עצמית, ובמקום זאת מצאה את עצמה פנים אל פנים עם –

אי אפשר היה לבטא במילים את האפקט של יופיו של הגבר שעמד מולה. הוא היה גבה-קומה ורחב כתפיים, עם עור שחום ושיער כהה שליטף את צווארונו. גבותיו היו עבות וכהות, מבנה העצמות של פניו סימטרי, סנטרו רבוע, מעוטר זיפי זקן, שפתיו נדיבות ורחבות, אפו ישר וארוך. היו לו עיניים שנראו כמו מנהרות לאינסוף, עמוקות ומרתקות, מנוקדות זהרורים בחום, שחור וזהב, מעוטרות בריסים עבים וכהים שגרמו לו להיראות כאילו הוא משתמש בעיפרון איפור. היא נשאה אליו מבט בלי נשימה, והייתה כל כך לא מוכנה לכל זה, עד שכמעט שכחה היכן היא ומה היא עושה שם.

אבל השכחה הייתה זמנית בלבד.

אינדיה הייתה שם לצורך עבודה, והיא לא יכלה להרשות לעצמה לעשות משהו שיהרוס לה את הג'וב הזה – אז היא מצמצה, עיצבה את תווי פניה בחיוך מבטל בנימוס. "תודה רבה," היא מלמלה והפנתה את מבטה בחזרה אל הבר, בדיוק בזמן כדי לראות אישה אחרת – אחת מהטווסים שאליהם התייחס האיש הזה – מתייצבת לפניה ולוכדת את תשומת ליבו של המוזג.

"לעזאזל," היא רטנה, בקול כמעט בלתי נשמע.

"מה בדיוק תרצי לשתות?" קולו היה כמו סירופ מתוק – חלק לחלוטין וממכר. היא כבשה את התשוקה הלא רציונלית להציע לו לבחור בקריירה שנייה של הקראת ספרי אודיו, מאחר והאיש הזה היה כאן, באירוע הצדקה הזה של אלף דולר לראש, כך שלא היה סביר להניח שיש לו איזה צורך להשלים הכנסה.

"זה בסדר," היא השיבה בביטול. "אני הבאה בתור."

"היית הבאה בתור גם קודם," הוא ציין.

היא החליקה לעברו מבט. "נכון, ואם לא היית מסיח את דעתי, הייתי יכולה כבר להזמין."

שפתיו התעקלו בתגובה, בחיוך של הערכה בלתי מוסתרת. "הרשי לי," הוא אמר חרש, בהניחו את ידו על שיפולי גבה כדי למשוך אותה קרוב יותר אליו. בתדהמה מוחלטת, גופה נע ללא ההסכמה של מוחה, כך שהצד שלה נתקל בצד גופו, והיא קפצה, עיניה טסו בהפתעה אל עיניו, כשניצוצות מתלהטים מתחת לעורה. איכשהו, הוא מצא רווח קטן בחזית הבר והזיז אותם לכיוונו, תוך הרמה של ידו.

להפתעתה של אינדיה, מלצרית הופיעה מיד. "ערב טוב, אדוני." היא הרכינה את ראשה קדימה ביראת כבוד, כך שמבטה של אינדיה הבזיק בחזרה אל פניו של הזר. "אוכל להביא לך משקה?"

"הגברת תרצה להזמין," הוא אמר ואצבעותיו נעו כעת בקלילות על גבה, התבנית שהוא צייר שם הייתה קצבית ומבלבלת, כך שכשאינדיה פצתה את פיה לדבר, קולה היה לגמרי מקוטע.

"מים מינראליים בשבילי, בכוס שמפניה, וגם כוס של פינו-נואר."

"ובשבילך, הוד מעלתך?" המלצרית הביטה לכיוונו.

אינדיה שוב קפצה בתוך עורה. הוד מעלתך? עיניו של הגבר לכדו את עיניה, הבעה משועשעת עמדה במעמקים האינסופיים הללו, ובושה התערבלה בתוך בטנה. האם הוא נהנה מההפתעה שלה? מהעובדה שאין לה שום מושג מי הוא? אין ספק שהוא נע במעגלים הללו כל הזמן, בעוד שאינדיה הייתה אורחת מזדמנת, שנשלחה לאירועים יוקרתיים כל כך, רק כשסוכנות הליווי נקלעה למצוקה ולא הייתה ברירה. בדרך כלל מי שנשלחו היו הבחורות עם הוותק הגדול ביותר בסוכנות. היא עצמה הייתה עדיין חדשה בעבודה הזאת – שנים-עשר חודשים לפני כן עולמה התמוטט, ומאז היא עשתה כל מה שהיה ביכולתה כדי לסגור את החודש. היא הייתה מוכנה לעשות הכול כדי להשאיר את אחיה האהוב בקולג'. הוא כבר איבד כל כך הרבה, והיא לא הייתה מוכנה שיאבד גם את התואר שלו.

"מים מינראליים גם בשבילי, אך לא בכוס שמפניה."

"הוד מעלתך?" שאלה אינדיה, אחרי שהמלצרית עזבה כדי להכין את המשקאות שלהם.

"כן?"

היא נעצה בו מבט ועיניה הוצרו. "אתה בן משפחת מלוכה?"

"מסתבר שכן."

"בכוונה, אתה מצטנע?"

"זה משהו שבו לא הואשמתי עדיין מעולם."

"אולי לא בפניך."

הוא צחק, בצליל עשיר שגרם ליותר מראש אחד להסתובב לכיוונם וגם גרם לדופק של אינדיה להאיץ בבת אחת. לא רק הדופק שלה, כל תא בגופה רטט במודעות, ובסתר ליבה היא שמחה על הקהל הרב שנדחק לכיוון הבר, מה שגרם להם להידחף זה אל זה, כשגופה נע לעבר גופו המגודל, רחב הכתפיים, עד שהם ממש נגעו.

"מי אתה?" היא שבה ושאלה, כשהסקרנות ממלאת אותה כליל.

"קוראים לי קאליל," הוא אמר.

"אבל האם אני צריכה לקרוא לך הוד-מעלתך?"

"לא. זה לא יהיה ראוי."

מצחה נקמט בבלבול. "אבל אם אתה מלך...?"

"אני עדיין לא מלך," הוא אמר בשמץ של ביטול, כך שהיא תהתה אם נכשלה איכשהו בלשונה. אלא שאז הוא כבר קרב אליה עוד יותר וראשו הורכן לכיוון אוזנה, כדי ללחוש לה. "ואני גם מעדיף לשמוע את שמי על שפתייך, לא את התואר שלי."

זאת הייתה הערה אגבית, ועם זאת, משהו באופן שבו הוא ניסח אותה וצבע של קולו הרטיט את עצביה. תחושה חלקלקה של חום הציפה את גופה, עמוק בשיפולי בטנה, והיא נעשתה מודעת לאופן שבו פטמותיה מתחו את בד המשי הדקיק של שמלתה. היא לא לבשה חזייה, לא הייתה לה חזייה שמתאימה לקווים של השמלה הזאת – כך ששדיה היו מעוכים מול החמימות של חזהו, כשכל אחד מקצות העצבים שלה מודע בערנות רבה מאוד לקרבתו ולכריזמה המדהימה שלו.

עיניו הבזיקו לעבר פיה ושפתיה נפשקו כבמעשה קסמים, קצב הלמות ליבה היה מהיר כמו אחרי ריצת מרתון. שפתיה עקצצו. היא הייתה מוצפת בתחושות שלא חוותה אף פעם בעבר. מוקפת בעילית החברתית של ניו-יורק, ואיפשהו, לא כל כך רחוק ממנה, היה גם הדייט ששילם בעין יפה מאוד עבור זמנה, אבל היא לא הייתה מסוגלת לחשוב על שום דבר, מלבד הגבר הזה שעומד מולה.

"קאליל," היא אמרה, כאילו ביקשה להעיר את עצמה מהחלום המשונה הזה שאפף אותה.

עיניו התלקחו, בתשוקה שאי אפשר היה לטעות בה. בטנה צללה מיד. "ושמך הוא?" השאלה הושמעה בנימה של פקודה.

"אי – אינדיה," היא גמגמה לראשונה מזה שנים, אחרי שהמומחית לדיבור סייעה לה להתגבר על הפגם שהיה לה מילדות.

"אינדיה." ידו עברה אל מותניה, המשיכה להחזיקה קרוב אליו, הבטיחה לה דברים שהיא כל כך רצתה לחוות. "לעונג לי להכירך."

"הנה המשקאות שלכם, אדוני, גברתי." הופעתה של המלצרית היוותה הפוגה מתבקשת מאוד. עיניה של אינדיה נפערו לרווחה והיא הייתה שמחה לקחת צעד לאחור, אם רק הייתה יכולה. אלא שאנשים רבים מדי הצטופפו סביבם, אז היא אמרה לעצמה שאין לה שום ברירה אלא להישאר במקומה, לעת עתה – זה היה תירוץ נוח, כי האמת היא שממילא היא לא רצתה להציב שום מרחק בינה לבינו.

"תניחי אותם על הבר." הוא לא הסיר את עיניו מפניה של אינדיה. היא הרגישה חמימה ונחשקת, והרגישה גם מין צורך שלבש אלף צורות שונות ומשונות. "ספרי לי קצת על עצמך."

אינדיה מצמצה, את זה, היא לא התבקשה לעשות מעולם, באף אחד מהדייטים שאליהם הסוכנות שלחה אותה בשנה האחרונה.

"אני מניחה שיהיה הרבה יותר, מעניין אם אתה תספר לי על עצמך," היא אמרה בכנות מוחלטת, תוך התעלמות מכוס הפינו-נואר שמימינה – אותה היא הייתה אמורה להביא לדייט שלה, ממש כעת.

"למה זה?"

"טוב, קודם כול, אתה בן משפחת המלוכה הראשון שפגשתי מעודי." היא אמרה את זה תוך הרמת כתף אחת, וזה משך את מבטו למטה, ומהבשר הצחור של כתפה הצידה, אל המחשוף והעמק שנגלה לו בין שדיה. אינדיה ינקה שאיפת אוויר חדה. פרפרים התנחלו בבטנה. בנוגע למידת עניין שלו אי אפשר היה לטעות, אבל מה שהפיל אותה מהרגליים היה דווקא תגובתה הפיזית.

"ואת האישה הראשונה שאני פוגש, שקוראים לה אינדיה. אז מה הטענה שלך?"

לחייה הוצפו בחמימות. היא נמשכה אליו במידה עוצרת נשימה, וזה היה ממש אסון. או לכל הפחות, מטרד לא קטן בכלל, מאחר והיא הייתה בדייט עם לקוח, ולא שילמו לה בשביל שתפלרטט עם גבר אחר. היא כבר יכלה לתאר לעצמה את תלונתו של איתן – שנראה כמי שמסוגל בהחלט להיות שמוק בלתי נסבל – בפני הסוכנות, אם הוא יראה אותה שקועה בשיחה אינטימית עם גבר אחר – בעיקר עם מישהו כזה. היא לא יכלה לומר איך היא יודעת שדווקא הגבר הזה יעצבן אותו במיוחד, מלבד העובדה שהוא כל כך סופר-גברי. היא תיארה לעצמה שהוא יגרום לכל הגברים האחרים לחוש מאוימים.

ושסביר להניח שהוא גם מודע לזה.

"הטענה שלי..." היא התרחקה ממנו בקושי מסוים וכרכה את אצבעותיה סביב המשקאות "...היא שאני די בטוחה שסיפור חייך מתעלה על הסיפור של חיי, איך שלא תסתכל על זה." היא העניקה לו חיוך קטן. "אבל לרוע המזל, אני לא יכולה להשתהות פה להקשיב לו. אני פה עם מישהו."

עיניו בהקו ברגש שהיא לא הצליחה לפרש. כעס? קוצר רוח?

היא הבינה את התחושות הללו. אבל עבודתה הייתה כה חשובה – היא כבר הוציאה את השכר של הערב הזה, פי שלושה, ועצם המחשבה על הודעת התשלום של שכר הלימוד של הקולג', שהייתה מוצמדת במגנט אל דלת המקרר שלה, העלתה על עורה זיעה קרה.

"מישהו שהיית מעדיפה להיות איתו?" הוא שאל בביטחון נינוח. איך ההרגשה, להיות כל כך בטוח בעצמך? הו, הוא בהחלט צדק, כמובן. היא הייתה שמחה לתת הכול כדי להחליף את בן-זוגה לדייט הזה, אבל היא הייתה פה לצורך עבודה, לא הנאה, כך שצרכיה האישיים נאלצו לתפוס את המושב האחורי.

"זאת לא שאלה הוגנת. באתי לפה עם מישהו אחר."

"זה לא אומר שאת חייבת לעזוב איתו. עזיזתי."

"בעצם, זה דווקא כן אומר את זה." היא העיפה מבט למטה, בלב מלא חרטה. בערב הזה, מכל הערבים – יום הולדתה העשרים וארבעה – מה היא לא הייתה נותנת כדי לפנק את עצמה, רק פעם אחת! היום הזה היה כה בודד, בניגוד גמור לאופן שבו אימהּ, אביה החורג ואחיה נהגו לחגוג איתה בכל שנה. הו, ג'קסון עדיין התקשר, והם שוחחו במשך קרוב לשעה – האושר שלו מילא את ליבה שמחה, למשך זמן מה. אבל מעבר לזה, אינדיה הייתה לגמרי לבד בבית הגדול והריק, כשהיא חושבת על המשפחה שהייתה איתה שם תמיד, על האופן שבו הדברים היו בעבר. פלרטוט עם הגבר הזר, הנאה להדהים הזה, היה יכול להיות מתנה מושלמת לעצמה, אבל מה שנחוץ לה יותר מכול היה השכר על הערב הזה. היא לא יכלה לעשות שום דבר שיסכן את עבודתה. אז בצער ממשי, היא העניקה לו חיוך של פרידה. "היה נחמד לפגוש אותך, הוד-מעלתך."

אבל הוא לא היה מוכן לוותר. "ביקשתי ממך לקרוא לי קאליל," הוא הזכיר לה חרש. אגודלו נלחץ מתחת לסנטרה, כדי להרים את פניה אל פניו, כך שעיניהם ננעלו והעולם כולו כאילו נעלם, נשמט מתחת לרגליהם בהותירו רק את שניהם תלויים מעל לזמן ולמרחב.

"אני לא יכולה לקרוא לך שום דבר," היא אמרה וקולה חסר את היציבות שלה היא נזקקה, למרות נחישותה. "אני חייבת ללכת."

"זה מה שאת רוצה?"

"אל תמשיך לשאול אותי את זה."

"כבר שאלתי פעם?"

"פחות או יותר." היא נאנחה, אבל לא הפנתה את מבטה. "הדייט שלי כבר בטח מחכה לי."

כעת הזוויות של שפתיו כבר התעקלו, בלעג שלא ניתן היה להחמיץ. "דייט ששלח אותך לבר, כדי להביא לו משקה? האם גבר שכזה באמת ראוי לזמן שלך?"

"אני הצעתי," היא אמרה. "הוא היה שקוע בשיחה עסקית חשובה."

"אף שיחה אינה חשובה יותר מהזמן שלך. אילו היית פה איתי, את היית יודעת את זה."

שפתיה נפשקו; שום תשובה הייתה לא אפשרית.

"גבר שהתמזל לו מזלו מספיק כדי להשיג דייט איתך, צריך להפוך את זה למטרת חייו לדאוג שתהיי מאושרת, לא לשלוח אותך לבר כל פעם שהוא חש טיפה צמא."

הנשימה חמקה מתוך גרונה במשב של אוויר חם. "זה לא – ככה – " היא התעקשה. הדופק שלה היה קלוש ושפתיה עקצצו. בהכירה בכך שאיתן אכן הצביע לכיוון הבר והכריז על מה שהוא רוצה לשתות, כאילו היא בת לוויה שלו בתשלום, מה שהיא אכן הייתה.

"את רוצה לשמוע במה יהיה כרוך דייט איתי?"

"אני חייבת לחזור." היא גנחה בצרידות, בלי לעשות שום ניסיון להשתחרר מקרבתו.

"ראשית, הייתי שולח לך את הכתובת של בוטיק בשדרה החמישית, כדי שתוכלי לגשת וליהנות מבחירת מה שתרצי ללבוש – לבוש תחתון, שמלה, נעליים, תכשיטים, כל מה שליבך יחפוץ. ואז הנהג שלי היה מביא אותך אל הסוויטה הנשיאותית של מלון קרלייל, שם היית מבלה את אחר הצוהריים בטיפולי טיפוח מפנקים וגם, חשוב מאוד, נהנית מתנומה קלה, כדי להבטיח שלא תהיי עייפה."

ריגוש של תשוקה חלף לאורך גבה, כי התמונה שהוא צייר הייתה שונה מאוד מחייה, כפי שניהלה אותם כעת.

"הייתי אוסף אותך בשמונה, והיינו יוצאים לארוחת ערב. אבל הייתי שוכר את כל המסעדה, כדי להבטיח שנקדיש זה לזה את מלוא תשומת ליבנו. לבד, היינו רוקדים מבלי שעינו של איש תראה אותנו, ואז, לפני חצות, היינו שבים אל חדר המלון שלך, שם הייתי נהנה לשמוע את שמי על שפתייך, שוב ושוב ושוב."

עיניה נעצמו כשחזיונות הבליחו בראשה, של גופו העירום, של גופה, שלובים יחדיו על סדינים עשירים במידה שלא תיאמן, במלון היוקרתי להדהים. הערב שהוא תיאר נשמע כמו שלמות בהתגלמותה, ואם אינדיה לא הייתה לומדת בעצמה באיזו קלות העניין של גבר עלול לחלוף ולהיעלם, היא עוד הייתה עשויה לשאול את השאלה הבאה. אלא שמי שנכווה פעם אחת ברותחין נזהר אחר כך גם בצוננין – זה היה מוטו שהיטיב לשרת את אינדיה לאורך השנים.

"ובבוקר?" היא לחשה וקולה המעובה הסגיר עד כמה התפתתה על ידי המילים שאמר.

עיניה הציצו לעבר עיניו, בדיוק בזמן כדי לראות משהו דמוי הפתעה בוהק במעמקיהן.

"הבוקר, יהיה יום חדש לגמרי," הוא אמר בשקט.

"ואתה כבר לא תהיה בו."

ראשו הורכן קדימה. "לעולם אני לא נשאר באמריקה לאורך זמן. הבית שלי נמצא בחאטריין."

"אה! חאטריין." היא זיהתה את המדינה מיד, כמובן. עשירה, מודרנית, בעלת חשיבות פוליטית, ממוקמת בקצה המפרץ הפרסי, עם עיר בירה שנחשבת לאחד מפלאי העולם המודרני.

"הדייט איתך נשמע ממש נפלא," היא אמרה בנימה של צער. "אבל אני קבעתי לי כלל, לא להסכים לסטוצים חד-פעמיים." עכשיו היא כבר נסוגה לאחור, אם כי לא מספיק מהר.

"אפילו במקרה שבו זה מה שאת רוצה?" הוא שאל בקול חלק כמשי.

ליבה החל להתדפק על צלעותיה. היא נשאה את מבטה אליו, הלכה לאיבוד בתוך עיניו, בעצם קרבתו אליה, כשנשימתה בוערת. "איך אתה יודע מה אני רוצה?"

"אני לא. אני רק מנחש. אני טועה?"

כן. תגידי כן. אבל אינדיה הייתה כנה מעל לכול. היא נדה בראשה פעם אחת, כשגופה מתנדנד קדימה.

"לא חשבתי שאני טועה," הוא אמר בפשטות וראשו הורכן טיפה לעבר ראשה כשעיניו מקניטות אותה, מפתות אותה. הוא התכוון לנשק אותה, ולמרות שאינדיה ידעה שהיא חייבת להתרחק אחורה, גופה נע קדימה מרצונו העצמי, רגליה דחפו אותה מעלה בנכונות להתמסר לנשיקתו הלוהטת, לכיבושו הבוטה, כך שעצם יכולתה לחשוב הלכה לגמרי לאיבוד.

ידו ליטפה את מותניה ורגל אחת נשלחה קדימה כדי לתמוך בה, ליצור מין כלוב סביב גופה, להחזיק אותה בדיוק היכן שהייתה, עטופה כליל בנוכחות שלו. "זה היה אולי רק לילה אחד, אבל הלילה האחד הזה היה מדליק לך את הנשמה, עזיזתי. אני מבטיח לך."

זה היה כאילו ששפכו עליה דלי של מי קרח. היא משכה את פניה אחורה בתנועה חדה, מיהרה להסתכל לכיוון הבר הצפוף. גבו של איתן היה מופנה אליה – תודה לאל. קצות אצבעותיה רעדו מהתחושות שהציפו אותה ומגל החרדה, בגלל מה שקרה הרגע. היא תפוטר בלי שום ספק, אם איתן ידווח לסוכנות על זה, והיא לא תוכל לשאת את זה. איפה עוד היא תוכל להשיג עבודה כזאת? "קשרים חמימים" הייתה סוכנות מסוג אחר – בלי סקס בין הלקוחות והצוות. זה היה כלל נוקשה, וזה גרם לאינדיה לחוש בטוחה ולקבל דייטים, בלי לחשוש שהלקוח יצפה לאיזה "שירות אקסטרה" בסופו של הערב, והתשלום גם היה טוב פי עשרה מכל עבודה אחרת שהייתה מסוגלת לעשות.

"אני לא יכולה," היא אמרה ועיניה נמלאו כאב, בגלל שבעצם היא כל כך רצתה! "בבקשה, תשכח שבכלל נפגשנו."