7 בספטמבר, 2017
בית הסוהר של הוד מלכותה בצ'ארנוורת
מר רקסהאם הנכבד,
אין לך מושג כמה פעמים התחלתי לכתוב את המכתב הזה, והכול הסתבך לי. אבל אני מבינה שאין כאן שום נוסחת פלאים. אין שום דרך שבה אוכל לגרום לך להקשיב למקרה שלי, ולכן איאלץ להשתדל כמיטב יכולתי להעלות את הדברים על הכתב. לא משנה כמה זמן יידרש ממני, ולא משנה כמה אסבך את הסיפור, אני מתכוונת להמשיך לכתוב ולספר את האמת.
שמי הוא... וכאן אני נעצרת ורוצה לקרוע שוב את הדף.
כי אם אומר לך את השם שלי, אתה תדע למה אני כותבת אליך. הפרשה שלי הייתה מרוחה בכל העיתונים, השם שלי הופיע בכל כותרת, הפרצוף המיוסר שלי בהה מכל עמוד ראשי – וכל אחת מהכתבות רמזה על האשמה שלי בצורה שגובלת בביזיון בית המשפט. אם אגיד לך את השם שלי, יש לי הרגשה נוראית שאתה עלול לראות בי מקרה אבוד ולזרוק את המכתב שלי. לגמרי לא אאשים אותך, אבל בבקשה ממך, לפני שתעשה את זה בוא ותשמע מה יש לי להגיד.
אני בת עשרים ושבע, וכמו שתראה במען שבראש המכתב, אני נמצאת כרגע בבית הסוהר הסקוטי לנשים שבצ'ארנוורת. אף פעם לא קיבלתי מכתב ממישהו שיושב בכלא, אז אני לא יודעת איך המכתבים נראים כשהם יוצאים מכאן, אבל אני מתארת לעצמי שסידורי החיים הנוכחיים שלי יהיו די ברורים לך עוד לפני שתפתח את המעטפה.
מה שאתה אולי לא יודע זה שאני במעצר עד תום ההליכים.
ומה שאתה לא יכול לדעת זה שאני חפה מפשע.
אני יודעת, אני יודעת. כולם אומרים את זה. כל אישה שפגשתי כאן היא חפה מפשע – לטענתה, בכל אופן. אבל במקרה שלי זה נכון.
אולי ניחשת מה אני עומדת לכתוב עכשיו. אני כותבת אליך כדי לבקש ממך לייצג אותי כסנגור שלי במשפט.
אני מבינה שזה לא מקובל, שלא כך נאשמים אמורים לפנות לעורכי דין (באחת הטיוטות המוקדמות של המכתב הזה קראתי לך פרקליט –אני לא מבינה שום דבר במשפטים, ועוד פחות במערכת המשפט הסקוטית. כל מה שאני יודעת למדתי מהנשים שאני נמצאת איתן בכלא. כולל את השם שלך).
יש לי כבר עורך דין – מר גֵייטְס, ולמיטב הבנתי הוא זה שאמור למנות את מי שיגן עליי בבית המשפט, אבל הוא גם זה שבגללו התחלתי להסתבך כאן. לא אני בחרתי בו – המשטרה מינתה אותו בשבילי כשהתחלתי לפחד, וכשסוף־סוף קיבלתי שכל וסתמתי את הפה וסירבתי לענות על שאלות עד שהם ימנו לי עורך דין.
חשבתי שהוא יטפל בכול, שהוא יעזור לי לשטוח את הטענות שלי. אבל כשהוא הגיע... אני לא יודעת, אני לא מסוגלת להסביר את זה. הוא פשוט החמיר הכול. הוא לא נתן לי לדבר. בכל פעם שהתחלתי לומר משהו, הוא קטע את דבריי במילים "למרשתי אין תגובה הפעם", וזה רק גרם לי להיראות אשמה הרבה יותר. אני מרגישה שלו רק יכולתי להסביר בצורה מסודרת, זה לא היה מגיע לאן שזה הגיע. אבל משום מה העובדות המשיכו להתעוות על הלשון שלי, והשוטרים גרמו לכול להישמע כל כך נורא, כל כך מפליל.
לא שמר גייטס לא שמע בדיוק את הצד שלי בסיפור. ברור שהוא שמע אותו. אבל משום מה – אלוהים, כל כך קשה להסביר את זה בכתב. הוא יושב ומדבר איתי, אבל הוא לא מקשיב. ואם הוא כן מקשיב, הוא לא מאמין לי. בכל פעם שאני מנסה לספר לו מה קרה, בכל פעם שאני מתחילה מההתחלה, הוא קוטע אותי בשאלות האלו שמבלבלות אותי, והסיפור שלי מתחיל להסתבך לגמרי, ומתחשק לי לצרוח עליו שפשוט יסתום את הפה.
והוא לא מפסיק לדבר איתי על מה שאמרתי בדוחות הכתובים מהלילה הזוועתי ההוא בתחנת המשטרה, כשהשוטרים עשו לי חקירה צולבת, ואני אמרתי – אלוהים, אני לא יודעת מה אמרתי. אני מצטערת, אני בוכה עכשיו. אני כל כך מצטערת שיש כתמים על הנייר. אני מקווה שאתה מצליח לקרוא את כתב היד שלי למרות כל הכתמים.
מה שאמרתי, מה שאמרתי אז – את הנעשה אין להשיב. הכול מוקלט. וזה נורא. זה ממש נורא. אבל זה יצא לא נכון. אני מרגישה שאם רק היו נותנים לי הזדמנות להעביר את ההגנה בתיק שלי למישהו שבאמת יקשיב לי... אתה מבין למה אני מתכוונת?
אוי, אלוהים, אולי אתה לא מבין. הרי אף פעם לא היית כאן. אף פעם לא ישבת מול השולחן והרגשת כל כך מותש עד שרצית ליפול ארצה, והיית כל כך מפוחד עד שרצית להקיא, והשוטרים שאלו אותך עוד ועוד שאלות עד שכבר לא ידעת מה אתה אומר.
אני מתארת לעצמי שהגיע הזמן להגיד דברים בשם אומרם.
אני האומנת מפרשת אֶלינְקוֹרְט, מר רקסהאם.
ולא הרגתי את הילדה.
קוראים כותבים
אין עדיין חוות דעת.