סיירוס

פרק 1 ילדות מתוקה אני שב ונזכר במקום הקסום בו נולדתי וליבי מתמלא התרגשות. אני נזכר ברוחות הבוקר שנשבו על פני העמק הירוק, בעדרי הכבשים שרעו בו בשלווה ובאזור הכפרי שהיה נוף ילדותי. למרגלות ביתי שניצב בראש הגבעה בחבל אלזס הצרפתי המוכר לכל מטייל חובב יין, נפרסו שורות־שורות של שדות אינסופיים ואני טיילתי בהם שמח ומאושר, מעביר את חיי בשלווה ובנחת, כלל לא מעלה על הדעת שהם עומדים להשתנות מן הקצה אל הקצה. * בביתנו, שנראה לי בילדותי כה גדול, נהגנו אני ומשפחתי להשתובב במשחקי ילדות שתכליתם הייתה הפגנת עליונות גופנית על האחרים. היינו צעירים ותמימים והחיים נראו אז נטולי דאגות. הבית היה בנוי כמתחם מגורים מרובע, כשבכל אחת מצלעות המבנה היו חמש דלתות שהובילו לחמש דירות משפחתיות קטנות. באחת מהן התגוררה משפחתי – הוריי, אחיי ואני, ואילו בכניסות הסמוכות התגוררו אחיהם ואחיותיהם של הוריי עם בני משפחותיהם. במרכזו של מתחם המגורים הייתה חצר ראשית גדולה ששימשה את כל דרי הבית. החצר הייתה במרחק מטרים ספורים מפתח דלתנו, ובה נהגנו לבלות כל יום במשך שעות רבות, לעיתים ברביצה סתמית בשמש הנעימה ולעיתים בשלל משחקים והשתובבויות. אבל אהבתנו הגדולה באמת הייתה לרוץ בשטח הגדול והלא מעובד שהקיף את מבנה המגורים. השטח שהיה תחום בחומה גבוהה מכל הצדדים, אפשר לנו מרחב תנועה שבילדותנו נראה כמעט אינסופי, ובו יכולנו לרוץ ולהשתולל כאוות נפשנו כשרק התאפשר לנו לעשות כן. שעות רבות בילינו במשחקי מרדף במרחב הפתוח, כשלמשחקים אלו היה עיקרון אחד בלבד, פשוט ביותר; אחד המשתתפים היה מתנדב להיות התופס ומתחיל במרדף חסר מעצורים אחרי שותפו או שותפיו למשחק. ברגע שהיה התופס מצליח להשיג את הבורח, היה מתפתח קרב היאבקות מדומה של מספר שניות ולאחריו השניים היו מחליפים תפקידים – התופס הופך לבורח, והבורח לתופס – וחוזר חלילה. כך, עד שכל המשתתפים היו צונחים באפיסת כוחות על הרצפה, מנסים להסדיר את נשימתם. גם משחקי כדור היו אהובים עלינו במיוחד; תנועת הכדור המתגלגל או המקפץ תמיד עוררה בנו את הצורך הכפול גם לרדוף אחריו וגם לראות מי יהיה הראשון שיתפוס אותו. למרות שבסביבתנו היו מפוזרים לא מעט כדורים מפונצ’רים או קרועים לגזרים, הרי שיד נעלמה תמיד דאגה להמציא לנו כדורים חדשים, שנוכל בעזרתם לפרוק את אנרגיות הילדות הבלתי נגמרות שלנו. כך, בעודנו משתעשעים במשחקים המבוססים על יכולות אתלטיות בעיקרן, הלך ונוצר סולם מעמדות שבו המנצחים במבחני סיבולת וכוח אלו עלו בשלביו, בעוד החלשים יותר נשארו בתחתיתו. אומנם המדרג שבנינו לא נתן ל”מוביל” בו שום יתרון על פני האחר, אך הוא בהחלט סיפק תחושת גאווה והכרה עצמית, וגם שימש כלי מצוין לחיזוק הביטחון העצמי ולעיצוב האופי. כבר בגיל צעיר מאוד, ולמרות שהייתי הרביעי מבין שמונה אחים ואחיות, ממדי גופי המרשימים וכוחי הרב היו לסימן ההיכר שלי. בתחילה לא הייתי מודע לכך, אך ככל שעבר הזמן והשתתפתי במשחקי הכוח הללו, נוכחתי כי ביכולתי לגבור על יריביי בקלות יחסית ולהכניעם לרצפה ללא מאמץ רב. ככל שהלכנו והתבגרנו, כך הלכתי והתבלטתי בזכות עובדה זו, והדבר הקנה לי במהרה את המעמד של החזק בחבורה, זה שאי אפשר להכניע אותו ולא כדאי להתעסק איתו. לא פעם אחד מאחיי או קרובי משפחתי היה מנסה לקרוא עליי תיגר, אך קרב ההתגוששות בינינו הוכרע כמעט תמיד תוך שניות כשידי על העליונה, בעוד יריבי נותר שרוע לרגליי בתנוחת כניעה, שולח מבט מתחנן שאחוס עליו. במעמד זה, אני מצידי לא הרגשתי שום צורך להמשיך ולהשפיל או להכאיב ליריבי; ברגע שהוכרע המאבק הייתי מניח לו לנפשו, מאפשר לו לקום חזרה על רגליו ולהמשיך לשחק כאילו דבר לא קרה. חרף העובדה שניצחונותיי הושגו לרוב בקלות יחסית, לא התלהבתי מהם יתר על המידה ולא נשאבתי למאבקי אלימות או מפגני שליטה על מי מאחיי וקרובי משפחתי האחרים, אלא פשוט נהניתי מהקרבה אליהם ומההרגשה הטובה של פריקת אנרגיה בפעילות ספורטיבית־חברתית. לקרבות ההיאבקות האלו הייתה שיטת התחלה קבועה – כשלאחד מהחבורה היה חשק לשחק, הוא היה ניגש לאחד הנוכחים שחשב שיש בכוחו לגבור עליו, ומתחיל להציק לו במגוון שיטות אותן פיתחנו ושכללנו עם הזמן, וזאת במטרה לדרבן אותו לקום ולהיאבק. על פי רוב השיטה הייתה עובדת, ובתוך זמן קצר הייתה פורצת תגרה מלווה ביללות קרב משעשעות כשעוד ועוד חברים מהקבוצה היו מצטרפים אל המעגל, בוחרים צד באופן אקראי לגמרי ומשליכים את עצמם פנימה אל המערבולת הסוערת שבמרכז הזירה. פעילות זו של משחקים חברתיים הייתה ממלאת את רוב זמננו ויכולנו לשקוע בה שעות רבות מבלי לשים לב. הכוח והאנרגיה שלנו באותה התקופה נדמו כבלתי נגמרים, ואילולא הייתה אימנו קוטעת את משחקינו ומאיצה בנו לבוא לאכול, נדמה היה שיכולנו לרוץ ולהשתולל כך כל היום בלי הפסקה. והנה, באותם הרגעים בהם הייתה מסמנת לנו לבוא, היינו עוזבים בבת אחת את עיסוקינו וממהרים בריצה שמחה אל הארוחה המיוחלת, שבסופה היינו פורשים לתנומה קלה, ולו רק כדי לצבור כוחות חדשים להסתער שוב על מגרש המשחקים. ככל שחלף הזמן ואנו הלכנו ובגרנו, כך הלכו משחקינו והשתכללו. פיתחנו גם משחקי כוח המבוססים על משיכת חבל או משיכה של כל צעצוע אחר שעשה את העבודה ונשאר שלם. ניסינו את כוחנו בטיפוס למקומות גבוהים או בזחילה למקומות צרים וחשוכים שלא תמיד ידענו איך לצאת מהם, והתנסינו בשלל משחקי שובבות הנובעים מסקרנות של צעירים המגלים זה עתה את העולם. לא פעם נזקקנו לעזרת הורינו או לעזרתו של מבוגר אחראי אחר על מנת למצוא את דרכנו חזרה הביתה, לרדת ממקום גבוה שטיפסנו עליו או להיחלץ ממנהרה צפופה שנלכדנו בה. העובדה שנדרשנו לעזרה לא גרעה מתחושת הגאווה, להפך! בדרכנו הביתה היינו צועדים בראש מורם ובחזה נפוח של מי שצלחו אתגר מסוכן בזכות “כישורים” מופלאים. וכשהיינו מסיימים את טקס ההתרברבות המזויפת, שבו כל הנוכחים שיתפו פעולה עם המתרברב התורן, היינו מרכינים את ראשנו ורצים בעליצות חזרה אל מגרש המשחקים. * יום אחד גם אני מצאתי את עצמי מרחיק מן הבית אל שטח לא מוכר. היה זה ברגע שבו סקרנותי גברה עליי והחלטתי לעקוב אחרי תנועה חשודה. אני זוכר את היום הזה היטב, איך התגנבתי בשקט לכיוון השיחים, משוכנע שהצלחתי להערים על מי או מה שנמצא שם, אך כשקרבתי מצאתי רק שיח גדול מתנדנד לו קלות ברוח ללא נפש חיה בסביבה. מוזר, חשבתי לעצמי, אני בטוח ששמעתי פה מישהו... תהיתי, והרי התגנבתי במיומנות רבה. איך הוא הצליח לחמוק ממני ככה? אני זוכר את תחושת התסכול ואת הפטרול הנוסף שעשיתי סביב אותו השיח, מוודא שלא פספסתי שום דבר. כשהתחלתי להשלים עם האכזבה, החלטתי לשים פעמיי חזרה הביתה, אלא שבלהט ההתגנבות החשאית גיליתי כי התרחקתי מהבית עד מאוד והגעתי לאזור לא מוכר. בהלה קלה אחזה בי באותו הרגע, אך חיש מהר גירשתי אותה ממחשבתי וניסיתי להתמקד במציאת הדרך חזרה. פניתי לכיוון אחד וסבתי על עקבותיי תוך זמן קצר כשנוכחתי לגלות שהשביל אינו מוביל אותי למקום מוכר. פניתי לכיוון אחר, ושוב אותו הדבר – לא זיהיתי היכן אני נמצא. הרגשתי חסר אונים ומבולבל, אבל הייתי נחוש שלא להישבר. פניתי לכיוון חדש בתקווה למצוא רמז כלשהו למיקום שלי, או אולי להיתקל באיזה פנים מוכרות. התחלתי לגשש דרכי לאט, מנסה לחפש כל רמז דק בנוף שסביבי, כשלפתע שמעתי מרחוק את קולות בני משפחתי המחפשים אותי. נהדר, אני בכיוון הנכון! צהלתי וחשתי צורך עז לזעוק לעברם, אני כאן! אני כאן! בואו לקחת אותי! אך ההתרגשות שהציפה אותי חנקה את גרוני וכל שהצלחתי להפיק ממנו היה יללה דקה של מצוקה ותחינה לעזרה. עבור אימי זה כל מה שהיה נחוץ. בחושיה החדים היא איתרה במהירות את המקום בו הייתי ובתוך זמן קצר הגיעה אליי, כשעל פניה הבעה חמורה של כעס מהולה בהקלה על כך שנמצאתי בריא ושלם. לאחר שסיימתי להסתער בשמחה על אימי, היא פנתה כאילו לא קרה דבר והחלה להוביל את דרכנו הביתה, כשאני משתרך אחריה בצעד כושל, מנסה להדביק את קצב הליכתה ומלא עדיין בהתרגשות מההרפתקה ומסופה הטוב. בתוך זמן קצר כבר ניצבנו שנינו בפתחה של החצר הגדולה. כל המולת המשחק הסוער שהתקיימה בה באותו הזמן עצרה באחת, וכולם הפנו מבטם לכיווננו. אחי הגדול היה הראשון שהפנים מה רואות עיניו, ובן רגע הסתער עליי בתרועות שמחה, כשיתר האחים וקרובי משפחתי הצטרפו אחריו ובירכו על שובי. כשהסתיים טקס קבלת הפנים אמנם הצטרפתי למשחק הסוער, אך הייתי מותש מאירועי היום וחשתי רצון עז למצוא לי פינה שקטה ולעצום את עיניי, לחדש את כוחותיי ולתת לכל מה שעבר עליי לשקוע. * ככל שהלכנו וצברנו הרפתקאות, כך התחלנו להחכים ולהבין טוב יותר את העולם. למשחקינו הרבים היה תפקיד חשוב ביותר בעיצוב האופי של כל אחד מאיתנו. יכולנו כבר לזהות את האמיצים שבינינו ואת ההססנים יותר. יכולנו לקלוט את החזקים ואת החלשים. את אלו הממהרים להשתמש בגופם ובכוחם לפתרון בעיות, לעומת אלו שהשתמשו קודם בראשם בטרם פעלו. תכונות אלו היוו את הבסיס הראשוני בעיצוב האופי ותפיסת החיים של כל אחד מאיתנו, ומבלי שידענו גם את עתידנו, שכן מבלי ששמנו לב נשלחו לעברנו עיניים בוחנות שעקבו, בדקו והסיקו מסקנות לגבי העתיד של כל אחד ואחת מאיתנו. היו אלה ימים נפלאים של ילדות מתוקה. כל עוד הייתי מוקף בבני משפחתי ובחבריי, חשתי כי כל צרכיי מסופקים. החיים היו רגועים, פשוטים ויפים ושום דבר לא הטריד את שלוותי. ככל שחלף הזמן הלך גופי גדל והתחזק, ואיתו גם השתפרו יכולותיי הגופניות. שוב לא היה לי עוד צורך להתגושש על מנת להוכיח את כוחי. הייתה זאת כבר עובדה מוגמרת – הייתי הגדול והחזק שבחבורה. יחד עם זאת, אחיי היטיבו לדעת שגם הייתי עדין הנפש והרגוע מכולם. כך, למעשה, זכיתי בכינוי הענק העדין! וכך מבלי דעת, השילוב הזה של ממדי גוף גדולים לצד כוח פיזי רב, מלווים בחוסן נפשי ואופי שלו, הפכו למה שקבע עבורי את מסלול חיי.