סימן שאלה הוא חצי לב

זו שעת בין ערביים. השמש שוקעת בין הבניינים הגבוהים, שנשקפים מחלונות המבנה התעשייתי. כמה קרני אור עיקשות מצליחות לחדור מבעד לזגוגיות, כמו חיצים זהובים שמפלחים את החשכה היורדת. שוב הגיע הערב. אֶלין לא אכלה ארוחת ערב בבית כבר כמה שבועות. גם היום זה לא יקרה. היא פונה להביט בבניין שנמצא רחובות ספורים ממקום עומדה. היא רואה את הצמחייה השופעת של גינת הגג שלה, את השמשייה האדומה ואת הטאבון הדולק. פס עשן דק מיתמר ממנו אל השמיים.

היא מבחינה בדמות. זה כנראה סאם, או אליס. אולי חבר שבא לביקור. הדמות הלא־מזוהה נעה בהחלטיות בין העציצים.

הם בטח מחכים שהיא תחזור הביתה. זה ייקח עוד זמן.

מאחוריה, אנשים מתרוצצים ברחבי הסטודיו. רקע כחול־אפור תלוי ממוט ברזל וגולש לאורך הקיר עד הרצפה. כורסת שזלונג מעוטרת ברקמה מוזהבת ניצבת במרכז החדר. על הכורסה שוכבת אישה יפהפייה שעונדת לצווארה כמה מחרוזות פנינים. פלג גופה העליון מבריק משמן, והשרשראות הרבות מסתירות את שדיה העירומים. שפתיה צבועות אדום, ושכבה נדיבה של איפור משווה לעורה מראה חלק ונקי מפגמים.

שני אסיסטנטים מכוונים את התאורה: הם מעלים ומורידים את הפנסים הגדולים, מצלמים עוד תמונה, מסתכלים במד האור ומתקנים בהתאם. מאחורי האסיסטנטים עומד צוות של סטייליסטים ומאפרים. הם עוקבים בדריכות אחרי כל פרט בתמונה הנרקמת לנגד עיניהם. הם לובשים שחור. כולם לובשים שחור, כולם חוץ מאלין. היא לובשת שמלה אדומה. אדומה כמו דם, אדומה כמו החיים. אדומה כמו השמש השוקעת מחוץ לחלונות.

אלין ניעורה ממחשבותיה כאשר האישה היפה מתחילה לאבד סבלנות ולבטא את חוסר שביעות הרצון שלה בקול רם.

"נו, מה קורה? אני לא יכולה להישאר בתנוחה הזאת עוד הרבה זמן. היי! אולי נתחיל כבר?"

היא נאנחת וזזה מעט כדי למצוא תנוחה נוחה יותר. השרשראות מחליקות הצידה וחושפות את הפטמה שלה. היא זקורה וכחולה מרוב קור. שני סטייליסטים ממהרים לעברה ומסדרים מחדש את הפנינים כך שיסתירו אותה. חלק מהמחרוזות מודבקות לשדיה של האישה בנייר דבק דו־צדדי שקוף, ועורה סומר במקומות שבהם הדבק נוגע בו. היא נאנחת בקול ומגלגלת את עיניה, האיבר היחיד בגופה שהיא רשאית להזיז.

גבר בחליפה, הסוכן של האישה, ניגש לאלין. הוא מחייך בנימוס, רוכן לעברה ולוחש, "כדאי שנתחיל, היא מתחילה לאבד סבלנות, זה יכול להיות בעייתי."

אלין מנידה את ראשה בתנועה לא מחייבת ופונה להביט שוב מבעד לחלון. היא נאנחת.

"אם היא רוצה, אנחנו יכולים לסיים עכשיו. אני בטוחה שכבר יש לנו מספיק תמונות, זו לא כתבת שער הפעם, רק כתבת תמונות רגילה."

הסוכן מרים את ידיו ונועץ בה מבט.

"לא, בשום אופן לא. אנחנו ממשיכים."

אלין מכריחה את עצמה להתנתק ממראה הבית שלה וצועדת לעבר המצלמה. הטלפון שלה רוטט בכיסה. היא יודעת מי מנסה להשיג אותה, אבל היא לא מסתכלת. היא יודעת שההודעה שקיבלה רק תעשה לה ייסורי מצפון. היא יודעת שהמשפחה שלה מאוכזבת ממנה. ברגע שאלין נעמדת מאחורי המצלמה, אלפי כוכבים זעירים ניצתים בעיניה של האישה, והיא זוקפת את גבה ומשרבבת את שפתיה. היא מניעה מעט את ראשה, ושערה גולש לאחור ומתבדר ברוח הקלה שנושבת מהמאוורר. היא כוכבת, בדיוק כמו אלין. עד מהרה הן שקועות זו בזו לחלוטין, ונדמה שכל העולם התפוגג סביבן. אלין מצלמת ונותנת לאישה הנחיות, וזו צוחקת ומפלרטטת איתה. הצוות שעומד בצד מוחא כפיים. פעולת היצירה שולחת זרמי אדרנלין בעורקיה של אלין.

כמה שעות מאוחר יותר, רק אחרי שאלין דואגת שכל התמונות החדשות שהיא צריכה לעבור עליהן שמורות במחשב שלה, היא מכריחה את עצמה לצאת מהסטודיו. הטלפון שלה מתפקע משיחות שלא נענו ומהודעות נרגזות. מסאם, מאליס.

מתי את מגיעה?

איפה את אימא?

היא מרפרפת עליהן, אבל לא קוראת אותן במלואן. היא לא מסוגלת כרגע. כבר לילה, והיא צועדת ברחובות השוקקים של מנהטן ומניחה למוניות לחלוף על פניה. היא חוצה את הכביש, והאספלט שמתחת לרגליה עדיין חמים מקרני השמש שהאירו עליו במשך היום. היא הולכת לאט וחולפת על פני צעירים נאים ושיכורים שצוחקים בקול רם. היא רואה אנשים אחרים, מלוכלכים, חסרי אונים, יושבים על המדרכה. הסטודיו קרוב מאוד לבית שלה, אבל עבר זמן רב מאז שחזרה הביתה ברגל. עבר זמן רב מאז יצאה מגבולות חדר הכושר, הסטודיו והבית. המדרכה משובשת, והיא צועדת לאט בנעלי העקב שלה, ערנית לכל מהמורה קטנה בדרך. הרחוב שלה, רחוב אורצ'רד, שומם לגמרי בלילה, לא עוברים בו אנשים וגם לא מכוניות. הוא מטונף ומוזנח, כמו כל הרחובות בלואר איסט סייד. היא אוהבת את זה, את הניגוד בין החוץ לפנים, בין עליבות ליוקרה. היא נכנסת ללובי של הבניין, חולפת על פני השוער השקוע בתנומה ולוחצת על כפתור המעלית. אבל כשהדלתות נפתחות, היא מהססת ופונה לכיוון השני. היא רוצה להישאר בחוץ עוד קצת, לספוג את שאון העיר. גם ככה כולם בטח כבר הלכו לישון.

היא פותחת את תיבת הדואר, מוציאה ממנה צרור מכתבים והולכת למסעדה השכונתית הסמוכה שבה היא נוהגת לשבת אחרי ימי צילום ארוכים. כשהיא מגיעה היא מזמינה כוס של בורדו 1982. המלצר מנענע את ראשו.

"1982, אנחנו לא מוכרים אותו בכוסות. יש לנו רק כמה בקבוקים ממנו. החרא הזה נדיר. זאת הייתה שנה טובה."

אלין נעה במושבה באי נוחות.

"תלוי את מי אתה שואל. אבל אין לי בעיה לשלם על בקבוק. תביא לי את היין, תודה. אני שווה את זה. אני חייבת את ה־1982."

"בסדר, את שווה את זה, מה שתגידי." המלצר מגלגל את עיניו. "אנחנו עוד מעט סוגרים, דרך אגב."

אלין מהנהנת.

"אל תדאג, אני שותה מהר."

היא עוברת על המעטפות בלי לפתוח אותן, ואז היא רואה מעטפה שמושכת את תשומת ליבה. על החותמת כתוב שהיא הגיעה מוויסבי, ועל המעטפה מודבק בול שוודי. השם שלה מופיע עליה בדיו כחול באותיות גדולות שנכתבו בכתב יד. היא פותחת את המעטפה ומוציאה מתוכה את המכתב. זו מפת כוכבים, והשם שלה מודפס על גביה באותיות גדולות ומסולסלות. היא עוצרת את נשימתה וקוראת את המילים שכתובות בשוודית מעל המפה.

ביום הזה, כוכב נקרא בשם אלין.

היא קוראת שוב ושוב את השורה בשפה הזרה. רשת קואורדינטות מורכבת מציינת את מיקומו המדויק של הכוכב בשמי הלילה.

מישהו קנה לה כוכב. כוכב משלה, שנושא את שמה. זה מוכרח להיות... יכול להיות ש... שהוא זה ששלח לה את זה? היא מכריחה את עצמה לשמור על קור רוח. היא לא מעיזה להגות את שמו אפילו בפני עצמה, אבל היא רואה את פניו בבירור, את החיוך שלו.

הלב שלה הולם בחזה. היא מרחיקה ממנה את מפת הכוכבים, בוהה בה, ואז היא קמה ויוצאת אל הרחוב כדי להסתכל על השמיים, אבל מעל הבניינים נמתחת רק יריעה חלקה בצבע כחול כהה. בניו יורק אף פעם אין חושך אמיתי, אף פעם אי אפשר לראות את קבוצות הכוכבים הנודדות על פני הרקיע. הבניינים הגבוהים של מנהטן מגיעים כמעט עד השמיים, אבל מגובה הרחוב נראה הכול רחוק. היא נכנסת שוב למסעדה. המלצר עומד ליד הכיסא שלה עם בקבוק היין ומחכה. הוא מוזג מעט מהיין לכוס שלה, והיא גומעת את הנוזל בלי לשים לב לטעם. היא מסמנת לו למלא את הכוס בתנועה חסרת סבלנות ולוגמת שתי לגימות גדולות. ואז היא מרימה את מפת הכוכבים ומסובבת את הנייר השקוף ימינה ושמאלה. בתחתית המפה, על רקע השמיים הכהים, הופיע משפט בצבע זהוב.

ראיתי את התמונה שלך במגזין. לא השתנית. מזמן לא נפגשנו. תהיי בקשר!

פ'

מתחת לשורה מופיעה כתובת. בטנה של אלין מתהפכת כשהיא רואה את שם המקום. היא בוהה בו, ועיניה מתמלאות דמעות. היא מלטפת באצבעה את קווי המתאר של האות פ' וממלמלת את שמו. פרדריק.

תחושת יובש מתפשטת בפיה. היא לוקחת את כוס היין ומרוקנת אותה. ואז היא צועקת לעבר המלצר.

"היי! אפשר לקבל כוס חלב גדולה? אני ממש צמאה פתאום."