סימנים בעץ

המשמרת הארוכה ביותר בהיסטוריה מסתיימת סוף סוף. משום מה דווקא במשמרת שלי כל ניצוץ קטן הופך לשרפה משתוללת. אני מתרחץ בתחנה וממהר להגיע אל הספרייה העירונית, חייב להחליף את הספרים ששאלתי עבור אבא וליפול על המיטה הקרובה כמה שיותר מהר. אני מותש, המשמרת האחרונה גבתה ממני כוחות עצומים ואין לי מושג איך אני עדיין עומד.

"היי, בן." חנה, המתנדבת הפנסיונרית מתקרבת אליי בצעדים מהירים, חצאיתה הפרחונית מסתבכת בין ברכיה בכל צעד.

"היי, חנה." אני מחייך אליה ומניח את שלושת הספרים שבחרתי על הדלפק.

"מה שלום אבא?" היא מתעניינת בחיוך גדול, חושפת שורה מושלמת של שתלי חרסינה.

"את יודעת," אני מושך בכתפיי. "עדיין אבא."

היא מגחכת ומתיישבת מעבר לדלפק. ההיכרות שלי עם חנה התחילה כשהייתה בת זוגו של אבא, לפני התאונה. אישה מדהימה ומלאת שמחת חיים. אבא אהב אותה אהבת נפש עד כדי כך שהחליט לשחרר אותה ממנו. אני עדיין חושב שזאת הייתה טעות ושחנה היא בדיוק מה שהוא צריך, אך משום שעדיין לא נולד גבר עקשן יותר מגדעון גבע אין שום סיכוי לשנות את דעתו בעניין. תאמינו לי, ניסיתי.

"אז מה אתה לוקח לטרחן הזקן הפעם?" היא מסדרת את משקפיה על גשר אפה ומושכת את הספרים מהדלפק. "גיום מוסו, הרלן קובן ו... 'בארבע ידיים', ענבל אלמוזנינו, אה? הממ... בחירה מעניינת." היא מביטה בי בזווית העין בלי להרים את ראשה ואני מביט בה בשאלה. "אבא נעשה שובב לעת זקנה, מה?" היא מבהירה, או לפחות מנסה להבהיר. "אוי, שאני אמות... ג'ייקוב טורס האגדי..." היא מנפנפת בידיה על פניה ואני מתחיל לחשוד שלקחתי ספר אחר מזה שחשבתי.

"אני לא מבין, לקחתי ספרי מתח, לא?"

"שייהנה!" היא מחייכת, מוסרת לידי את הספרים ומוסיפה קריצה. או־קיי, או שנתקע לה משהו בעין או שהיא מתחילה לאבד את שפיותה לעת זקנה.

אני מודה לה ופונה אל היציאה, אך תשומת ליבי נמשכת אחר אישה העומדת בגבה אליי. הדבר הראשון והבולט ביותר בה הוא שיער דבש, גלי וארוך בצורה בלתי רגילה. הוא גולש על גבה, על מותניה, עד מעט מעל ברכיה.

"אתה חושב מה שאני חושבת?" חנה מופיעה לצידי ואני מפנה אליה מבט שואל. "זה המווון שיער, אני בטוחה שתקציב השמפו שלה הוא כמו הגירעון של מדינת ישראל."

בהיעדר היכרות עם שמה צף במוחי רק שם אחד, רפונזל. היא מתחילה לפסוע לאורך מדפי הספרים, מבטה מרחף מספר לספר וידה מתרוממת ומלטפת אותם. קרן אור חודרת מבעד לחלונות הגבוהים ומתאר גופה כמו מתעטף בהילה זוהרת. היא נראית כמו דמות מצוירת העוברת בשדה פרחים ומלטפת עלי כותרת. כה מנותקת, כה שונה בנוף הזה. אני מהופנט, לא מצליח להתיק את עיניי ממנה.

"היי, בן!" חנה נוקשת באצבעותיה מולי.

"את מכירה אותה?" אני מחווה בסנטרי לעבר רפונזל אשר מוסיפה להתהלך בין מדפי הספרים ונעלמת מעיניי.

"את סול?" אני מחייך, אין שם אחר בכל העולם הזה שיכול להלום את קרן השמש הזאת. "בחורה מסכנה," חנה נאנחת. "היא מגיעה לכאן כמעט בכל יום, עוברת בין המדפים, מלטפת את הספרים, לפעמים יושבת על הרצפה בין המעברים ובוהה בהם, ואז פשוט קמה ועוזבת."

"מה הסיפור שלה?" בתוכי נובטת תחושה מוזרה, סקרנות מהולה בחמלה.

"מי יודע?"

"איך זה שאף פעם לא ראיתי אותה כאן?" אני מבין ששאלתי בקול כשחנה ממהרת להשיב שרוב הזמן אני לא מגיע בשעה הזאת. אני מציץ בשעוני.

"בן," היא מניחה אגרופיה על מותניה, על פניה מבט נוזף. "שלא תחשוב על זה!"

"שלא אחשוב על מה?" עיניי נודדות אל המעבר.

"היא לא עוד כיבוש. אתה שומע אותי? היא עברה מספיק בחיים מכדי להיפגע שוב!"

"חשבתי שאת לא יודעת מה הסיפור שלה," אני מחייך והיא מושכת בכתפיה ונעלמת מאחורי הדלפק.

החיוך נמחק לגמרי מפניי כשסול, המכונה בראשי רפונזל, מגיחה החוצה. היא לובשת חצאית מעוטרת ארוכה וחולצת מלמלה לבנה החושפת את כתפיה. מעולם לא ראיתי יופי מרהיב כזה. ידיה ממוללות את רצועת התיק הקטן התלוי בהצלבה על גופה, והיא מתהלכת בעולם משלה, כמו מרחפת בתוך בועת אור. היא מרימה את ראשה ועיניה נפערות כמו איילה הלכודה באורם של פנסי מכונית. אני חושב שאני עומד לצנוח לרצפה, אם אני עדיין עומד. עיני שקד ירוקות וגדולות ננעצות בי, עיניים יפות כל כך ועם זאת עצובות כל כך. היא מנתקת את מבטה וחולפת על פניי במהירות, מותירה אחריה ניחוח קסום של פרחים ותוגה.

"מה עובר עליך?" אבא עוצר את ידי כשאני מושיט אותה לכיוון השמפו. "זאת הפעם השלישית שאתה מורח לי שמפו, השיער תיכף ינשור לי." הוא מגחך ואני מתנצל. "או־קיי, מי זאת?"

"אני כזה שקוף?"

"אתה כזה שקוף." הוא מהנהן ומסמן בעיניו לעבר המגבת התלויה על הקולב.

אני משחיל את כתפי מתחת לזרועו ומרים אותו החוצה מהאמבטיה. כשהוא יושב בכיסא הגלגלים אני מושך את המגבת ומנגב ממנו את שאריות המים. אני לא חושב שיש אדם בכל העולם שמכיר אותי כפי שהוא מכיר, לפעמים אני בטוח שהוא קורא מחשבות, או אפילו שותל אותן במוחי ויודע הכול שנייה לפני שאני חושב עליהן.

אני מסיים להלביש אותו, מוציא את כיסא הגלגלים אל המרפסת ומניח על השולחן הקטן כוס בירה ואת ערמת הספרים שלקחתי בשבילו מהספרייה. אבא שלי הוא תולעת ספרים מהסוג הטורף. למצוא ספר שעדיין לא קרא הופך להיות קשה משבוע לשבוע, אך בקצב שההוצאות פולטות את הספרים החוצה אני חושב שנהיה בסדר. על כל אחד שהוא קורא יוצאים שניים חדשים.

"אז?" אבא לוגם ארוכות מכוס הבירה ומוחה את פיו בידו הבריאה. "אתה רוצה לספר לי עליה קצת?"

"אין מה לספר, אני לא יודע עליה כלום." אני מסביר לו שבסך הכול ראיתי אותה בספרייה ומאז אני לא יכול להפסיק לחשוב עליה.

"מה שלום חנה?" הוא שואל כלאחר יד תוך כדי קריאת התקציר של אחד הספרים.

"חנה בסדר גמור. היא שאלה עליך." צל של חיוך חולף על פניו, והוא מדכא אותו מייד.

הוא חושב שאני לא רואה איך עיניו נדלקות בכל פעם שאני מזכיר את שמה, בהתחלה עוד ניסיתי לשכנע אותו שהוא צריך אותה בחייו, שהיא אוהבת אותו ושהוא לא חייב לוותר עליה רק בגלל תאונה מטופשת. כשראיתי שניסיונותיי חסרי תועלת פשוט הפסקתי לנסות, אבל זה קורע אותי מבפנים לדעת כמה הוא אוהב אותה, כמה הוא מונע מעצמו וממנה אושר ומתחפר בבדידותו בין הקירות האלה. על דבר אחד אני שמח. על הספרים האלה אשר מאפשרים לו לברוח מעט מכיסא הגלגלים הזה ולצאת מגופו אל סיפור אחר, אל חיים מרתקים שבהם הוא לא צריך שהבן שלו ירחץ אותו או יחליף את בגדיו.

בתשע בערב אני קורס על המיטה שלי באפיסת כוחות ועל אף העייפות הרבה אני לא מצליח להירגע. עיניים ירוקות ועצובות טורפות את שנתי ואני לא מצליח להוציא אותה ממחשבותיי. מאז יסמין אפילו לא הסתכלתי על אחרת. אני מניח שזאת הסקרנות שמושכת אותי אליה בחוטים שקופים. אני חייב לדעת מה מסב עצב כזה לאישה צעירה ויפהפייה, אני חייב לחזור לשם.