סין 3: הצד הרחוק של הלילה

העיר שבועיים לפני כן 1

לא לעתים קרובות רקד פול בחייו, ואף פעם לא עשה זאת בשמחה. שנים רבות חלפו מאז הפעם האחרונה שרקד.

אבל מאחר שנמנה עם האנשים שמתקשים לומר 'לא' לילד, ולילדו שלו על אחת כמה וכמה, החל פול להתנועע.

הוא עשה צעד אחד קדימה לקצב המוזיקה, צעד אחד לימין ואחד לאחור; ניענע את ברכיו, ובתנופה גדולה עשה סיבוב במקום.

משא העולם היה מונח על כתפיו. כה קל, שנשיאתו לא הצריכה כל מאמץ.

דייוויד צהל מרוב תענוג.

הם היו מוקפים בכמה מאות זוגות רוקדי ולס. חלקם לא הקדיש כל תשומת לב לשני הזרים בתוכם. אחרים צחקו למראה הגבר עם הילד על הכתפיים, שהזדקר מעל כולם, גבוה מהם בראש. הם שלחו אליהם מילות עידוד, נופפו ומחאו כפיים בכל הפסקה.

דייוויד שמח על תשומת הלב, פול שמח על קלילות הריקוד שלהם ב"כיכר העם" של העיר שִי. במקום לסבול מהחום המעיק של הונג קונג, הוא נהנה עם בנו מהאוויר החמים של יום סתווי נעים בסצ'ואן. מעליהם התקמר רקיע כחול עמוק, צלול. גשם עז שטף בבוקר את הזוהמה מהאוויר, ואת מה שנותר סחפה החוצה מהעיר הרוח בשעות האחרונות.

אחרי כמה ריקודים היה בנו צמא. פול הוריד אותו מהכתפיים והם ניגשו אל שורת קיוסקים שתחמה את הכיכר בצדה האחד. הקיוסקים מכרו גלידה, מאפים ומשקאות והמוני אנשים התגודדו סביבם. מהרמקולים בקע קאנטוֹ־פופ1 מהונג קונג; ניחוח קפה טרי נישא באוויר. פול הזמין לעצמו אספרסו כפול ובשביל דייוויד כדור גלידה ולימונדה. הם התיישבו על שני כיסאות בר, ליד השולחן הפנוי האחרון. דייוויד רצה קשית ופול הביא לו אחת.

"לא, לא צהובה, אדומה."

"אין אדומות."

"דווקא יש. לאישה בשולחן השני יש אדומה."

"צבע הקשית לא משנה את טעם הלימונדה."

"דווקא כן, הוא משנה."

"בטוח לגמרי שהוא לא משנה."

"בטוח שכן. בבקשה, אבא."

פול הביא קשית אדומה.

זמן־מה הם שתקו והתבוננו ברחבי הכיכר.

בלב הכיכר התנשא אל על פסל של מאו טסה דונג, עשוי אבן אפורה־לבנה, גדול מהחיים ואף למעלה מזה. זרועו הימנית של מאו היתה מורמת, הוא נופף לעם או הורה לו את הדרך, לא היה אפשר לדעת בדיוק. בראשו ובכתפיו של הפסל היתה האבן בהירה במיוחד, ככל הנראה ניקו אותו לא מזמן מכל לשלשת הציפורים.

לרגלי מאו סידרה העיר ערוגות גדולות ובהן לבלבו פרחי סתיו אדומים. מאחוריו התנופפה כרזה מבד: "יחי היושב ראש הגדול."

דייוויד לא הקדיש תשומת לב לכל אלה. כוסו היתה ריקה, הגלידה נגמרה, הוא רצה להמשיך לרקוד.

"עוד מעט."

"מתי זה עוד מעט?"

עם רדת הדמדומים זרמו עוד ועוד אנשים אל "כיכר העם": משפחות שנהנו מערב הסתיו הנעים; קונים, עמוסים שקיות כבדות; זוגות צעירים ישבו על ספסלים וכיסאות וביקשו את קרבת זולתם.

גבר זקן התקרב והישיר אליהם את מבטו. כשנפגשו המבטים שלהם, הוא צחק. צחוק מוזר, חסר שיניים. לא עוין, אבל גם לא ידידותי.

כמה נשים מזדקנות הצטרפו אליו בסקרנות, ומיד החלו להעלות השערות לגבי הזר והילד המוזר, בעגה סצ'ואנית כבדה. ככל שהצליח פול לעקוב אחר דבריהן, הן השתוממו למראה שערותיו השחורות והמתולתלות של דייוויד וצבע עיניו הכחול עמוק, שלדעת כולן לא תאם כלל את עיניו האסייתיות. סיני הוא בוודאי לא, אבל גם לא "גווַיילוֹ" אמיתי. אז מה כן? יפני אולי? פול כבש צחוק שעמד לפרוץ ממנו ושתק. הן התבוננו בו במבט חודר ושאלו אם הוא האב או הסב.

"האב," ענה פול.

מבטים סקפטיים. צחוק מקוטע, מפקפק.

הוא חייב להיות איש עשיר שנשא לאישה סינית צעירה. איפה היא יכולה להיות עכשיו? היא בטח כבר עזבה אותו. בנושא זה, ככל שפול הצליח להבין, היו דעותיהן חלוקות ביותר.

דייוויד היה חסר סבלנות. הוא רצה לרקוד.

פול קם ממקומו והושיב אותו שוב על כתפיו.

באמצע הוולס הבא נקטעה המוזיקה. הרוקדים חדלו לרקוד. מבטים עצבניים. מלמולים חרישיים שהלכו והתגברו, שבו ונעשו חרישיים יותר, עד שפסקו. דממה מתוחה, בלתי נעימה, התפשטה בכיכר. דייוויד רכן אל אביו: "מה קרה, אבא?"

"אני לא יודע. הם בטח מחפשים מוזיקה אחרת."

מול הרמקולים פרצה מריבה. המון גברים ונשים צעקו זה על זה, קולותיהם הנסערים הגיעו עד לפול ובנו. לפתע נשמעו צלילים אחרים, נדמו שוב ואחריהם פרצה המריבה שוב ביתר שאת. הצלילים נשמעו שוב, פול הכיר מיד את המנגינה, אבל לקח לו רגע להיזכר מאיפה הוא מכיר אותה.

עורו, נדכאי כל העולם.

מתי לאחרונה שמע את "האינטרנציונל"?

זוגות ראשונים כבר החלו לרקוד, האחרים היססו. בוודאי המתינו לראות מה יחליט הרוב. בהדרגה הצטרפו גם הם.

עמי כל העולם, הביטו באותות!

דייוויד, מלא התלהבות, התנועע לקצב המוזיקה, פול הידק קצת יותר את אחיזתו ברגלי בנו.

"למה אתה לא רוקד?" ביקש דייוויד לדעת.

פול שנא מארשים ושירי מלחמה. אבל למען דייוויד עשה כמה צעדי ריקוד, בגמלוניות ובחוסר רצון.

"לא ככה," נשמע נואשות ממעל. "ממש לרקוד. כמו קודם."

פול השתדל.

בהמשך התנגן השיר "יחי היושב ראש הגדול," שיר הלל ליושב הראש מאו שבימי חייו נהגו להשמיע מדי יום בכל מקום במדינה. האיש הזקן לידם עלה בהתלהבות על כיסא והתחיל לשיר. קולו נשמע כקרקור, אבל את המילים ידע בעל־פה. בני הנוער שישבו על חומה במרחק כמה מטרים ממנו, השתעשעו מזה ועשו פרצופים.

פול עמד מלכת.

"תמשיך, תמשיך," קרא בנו.

"עוד מעט."

"לא, עכשיו."

אחר כך התנגן "המזרח הוא אדום".

המזרח הוא אדום, השמש זורחת

סין הולידה את מאו טסה דונג

היושב ראש מאו אוהב את עמו,

הוא מנהיג אותנו,

כדי לבנות את סין החדשה,

הידד, מנהיג אותנו קדימה.

עוד ועוד זוגות צעירים הצטרפו לרוקדים ולשרים. אפילו בשני בתי הקפה קמו על רגליהם מרבית האורחים, אחדים נעמדו על כיסאות.

"השיר על הכוכב האדום."

שירת מקהלה בת אלפי קולות הרעימה ברחבי הכיכר.

הכוכב האדום מאיר, הוא מאיר בקרני אור;

הכוכב האדום מהבהב, הוא מחמם את הלבבות שלנו.

הכוכב האדום הוא לב הפועלים והאיכרים,

תהילת המפלגה קורנת לעד.

כוחו של ההמון. פול הצטמרר, הוא לא חש בטוב. הוא הרגיש שלבו הולם בחוזקה והוא התקשה לנשום. אולי לא היה צריך לשתות את האספרסו הכפול.

דייוויד הפסיק להתנועע, כאילו הרגיש את חוסר הנוחות של אביו. בשתי ידיו נאחז היטב בראשו של פול.

שני גברים דרשו בגסות מבעל הקיוסק שיפסיק את נגינת הקאנטו־פופ. לנוכח סירובו ניגשו הם אל הרמקולים ותלשו את הכבל.

לאחר מכן התייצבו מול קבוצה של בני הנוער. די היה במילים אחדות כדי לגרום לנערים ולנערות להשפיל את מבטם, לקום בצייתנות ולהצטרף למקהלה. אחד בלבד המשיך לשבת בהפגנתיות. למרות מזג האוויר הנוח, הוא לבש ז'קט עור, מכנסי ג'ינס קרועים ומגפי אופנוען מחודדים; שיערו המחומצן לבלונד בהק ונראה לבן כמעט. שניות ספורות לאחר מכן ריסקה מכת אגרוף את שורש האף שלו. פול פנה משם מזועזע.

דייוויד רצה לרדת מיד מהכתף אל זרועות אביו.

הזקן המשולהב קרא לעברם במילים סתומות, גברים אחרים שעמדו לא הרחק משם הוסיפו קריאות משלהם. פול לא הבין בדיוק מה הם אומרים, אבל נראה שהם דיברו על יפן משום־מה. הוא השיב בחיוך עקום, וזה רק הרגיז אותם עוד יותר. הנשים שרק לפני רגע עוד ניסו לקשור איתם שיחה, שלחו עכשיו מבטים עוינים ובני הנוער הינהנו. פול הסתכל סביבו בחיפוש אחר צ'אנג, שהיה אמור להגיע כבר לפני יותר מחצי שעה. עכשיו רק רצה להסתלק משם.

דייוויד רעד.

פול חיבק את בנו ביתר שאת. מרחוק ראה את צ'אנג מתקרב אליהם.

על גלימת הנזיר שלו היה מרוח רוק.

2

מנזר מוֹשָׁן היה במרחק של קילומטרים אחדים בלבד מ"כיכר העם", אף על פי כן לקח למונית שלהם יותר מחצי שעה להגיע. בכביש בעל ששת הנתיבים התקדמה הנסיעה בקצב הליכה, אם בכלל. הנהג קילל. הוא החליף נתיבים כל הזמן, עד שצ'אנג ביקש ממנו להפסיק. הם אינם נמלטים, אם גם במבט ראשון יכול להיווצר רושם כזה. הם פנו אל כביש עוקף, ואז שוב עמדו בפקק.

פול התקשה להתמודד עם הצפיפות במכונית ועם חוסר התנועה בכביש. הוא שנא את היעדר השליטה שלו בקצב ההתקדמות והרגיש כלוא ברכב. שירת ההמונים הוסיפה להדהד באוזניו. הדממה ללא מילים במכונית גרמה למקהלה להישמע ביתר שאת. הוא היה מעדיף לצאת מהמונית ולהמשיך את הדרך ברגל.

צ'אנג ישב ושתק לידו והתבונן בתצלום של מאו טסה דונג שהיה תלוי על המראה האחורית; תחתיו, על לוח המחוונים, היה דבוק פסלון פלסטיק של היושב ראש הגדול. פול ראה בפניו של צ'אנג כמה הוא נסער. כתם הרוק הגדול על חזהו טרם יבש לגמרי.

המונית פנתה לכביש צדדי בקרבת המנזר. הם יצאו וצ'אנג הלך לקנות דברים בשוק קטן. כמו פעם, חשב פול ושמח על תחושת הקרבה שמילאה אותו. לרגע קצר, שבכל זאת היה ארוך מדי, הפריע לו מראה חברו בגלימת הנזיר. הוא פשוט החליף את המדים, הבזיקה המחשבה במוחו של פול.

תלבושת נזיר במקום מדי שוטר.

המחשבה נעלמה באותה מהירות שבה צצה, ובכל זאת הותירה בפול הרגשה לא־נעימה. את צ'אנג הכיר כבר קרוב לשלושים שנה. הם נפגשו באחד ממסעותיו הראשונים של פול לסין. באותם ימים היה צ'אנג שוטר סיור בשֶנזֶ'ן. בבית שימוש ציבורי נאלץ צ'אנג לגונן על האורח הזר מפני המון סקרני. במשך השנים הפכו שניהם לחברים. אף אדם בעולם, למעט קריסטינה אולי, לא היה קרוב יותר ללבו.

לפני שלוש שנים פרש צ'אנג במפתיע משירותו במשטרה. לשנז'ן הגיע כאדם צעיר, ותוך זמן קצר התקדם מדרגת שוטר סיור למפקח במחלק הרצח. במשך התקופה הבאה, שנמשכה כמעט שלושים שנה, פסחו עליו בעקביות מדהימה בכל קידום. ההנמקה הרשמית לכך היתה אמונתו הבודהיסטית וסירובו להצטרף מחדש למפלגה הקומוניסטית, לאחר שהודח ממנה בשנות השמונים במסגרת מבצע לטיהור ה"זיהום הרוחני". על שני אלה הדרג הבכיר עוד היה מוחל לו ככל הנראה, אחרי ככלות הכול הוא היה אחד המפקחים הטובים והחרוצים ביותר. אבל מה שבאמת פסל אותו בעיני הממונים עליו מלשמש בתפקידים גבוהים יותר, היתה היושרה שלו. בעקשנות סירב צ'אנג לסחוט דמי חסות ממסעדות, ברים, בתי מלון, וגם לא מזונות או מעובדים בלתי חוקיים שהגיעו מהכפרים. אפילו את המעטפות עם כסף מזומן, את הסיגריות, הוויסקי ואת כל שאר המתנות לראש השנה הסיני דחה צ'אנג בנימוס אבל בתוקף.

יושרתו חוֹללה לא פעם מריבות במשפחת צ'אנג. משכורות של מפקח במשטרה ושל מזכירה לא הספיקו כדי ליהנות ממנעמי העידן החדש. הן לא הספיקו לרכישת דירה משלהם וגם לא לרכישת מכונית. הם אפילו לא יכלו להרשות לעצמם לעשות שופינג אחת לכמה זמן באחד ממרכזי הקניות החדשים, עם מגוון המותגים מחוץ לארץ. ארנק הפְּראדה הקטן וחגורת השאנֶל של אשתו היו זיופים מהסוג הזול ביותר.

ובחלוף השנים, עם כל המריבות וההתנצחויות הקטנות, הבלתי פוסקות — צ'אנג לא היה יכול לומר אפילו מתי זה התחיל — הלכה אהבתם והתפוגגה.

בעקבות שערוריית שחיתות מונה צ'אנג למנהל מחלק הרצח, אבל התפטר אחרי חודשים מעטים בלבד, כי ידע מראש שיושרתו תכשיל אותו, ואת זה לא יכלה אשתו לשאת עוד.

היא החליפה אותו בתוך זמן קצר ביזם גרמני ובלי לומר מילה עזבה את הדירה עם בנם המשותף. ערב אחד, בשובו מהעבודה, גילה צ'אנג כי מחצית הדברים בבית נעלמו. זה נראה כאילו ספרה אשתו את גרגרי הפלפל ושקלה את הסוכר. עכשיו היה לה ארנק פראדה אמיתי והיא גרה באחד מרובעי הווילות בעיבורי שנז'ן, מעוזם של תושבי חוץ עשירים ושל סינים עשירים עוד יותר.

הפרידה אחרי עשרים שנות נישואים היתה קשה לחברו. פול והוא בילו זמן רב יחד בשבועות ובחודשים הבאים, ובאחד הערבים אמר לו צ'אנג שהתפטר מהמשטרה ושהוא עומד לשוב אל מולדתו סצ'ואן ולהצטרף למנזר בודהיסטי.

פול היה מאוכזב ומלא כעס. מאוכזב, כי צ'אנג היה חברו היחיד והוא ידע שיחסר לו. מלא כעס, כי דווקא החבר הזה לא חלק עימו את סודו, לא שאל בעצתו או התעניין בדעתו.

כעבור שבוע ליווה אותו פול אל נמל התעופה. הוא רצה להיפרד ממנו ולעזור לו עם המזוודות. אבל צ'אנג לקח איתו רק תיק אחד, עשוי עור מלאכותי בצהוב זוהר, שהיה קטן כל כך עד שיכול היה לעלות איתו למטוס. לפני שלושים שנה הגיע לשנז'ן חסר כול, וכך רצה גם לעזוב את העיר.

מאז עזיבתו של צ'אנג לא שבו השניים להתראות. מדי פעם דיברו בטלפון ופה ושם התכתבו במייל. פול היה נחוש בדעתו לבוא אליו לביקור, אבל תמיד צץ משהו שמנע זאת.

כעת התבונן בצ'אנג וראה את חברו כפי שהיה שמור בזיכרונו. הדרך שבה רכן בספקנות מעל העגבניות, בדק בקפידה את הפָּק צ'וֹי, לקח לידו תריסר חצילים, רק כדי למצוא את האחד המתאים. הדרך שבה הריח את השום ואת הפלפל־סצ'ואן או שוחח עם המוכרת לגבי איכותו של הטופו הטרי. אין ספק, גם כנזיר לא אבדה לו תשוקתו לבישול.

כמה התגעגע אל צ'אנג בשנים האחרונות. וכמה קל היה לו לדכא את הגעגועים האלה בהונג קונג.

פול ידע: יהיה לו קשה להיפרד ממנו בעוד ימים אחדים.

המנזר היה מוקף חומה אדומה שגובהה מטרים אחדים והיה חבוי באזור של שיכונים חדשים עם בניינים בני ארבעים קומות. צ'אנג הוביל אותם לחצר. למפיונים ופנסים אדומים השתלשלו מחודי הגגות של שלושת מקדשי התפילה שניצבו במרכז בשורה. מתוך המקדשים התאבך עשן הקטורת אל שמי הערב.

הם חלפו על פני הרי פסולת בניין, על פני משטחים עמוסים בלבנים ורעפים חדשים, על פני קורות עץ ומוטות ברזל. עכברוש חצה בריצה את החצר.

דייוויד נצמד בחוזקה אל אביו, פניו מוסתרות בין כתף לצוואר. פעם אחת בלבד הרים את ראשו והביט סביבו.

"אני רעב," לחש.

המטבח היה חדר פשוט ובו שולחן ארוך, מספר שרפרפים, משטח עבודה, כירה וכיור. בארון פתוח היו סירים, מחבתות וכלי אוכל. בתנור בערה אש.

צ'אנג הניח מידו את המצרכים שקנה.

"מה דעתך על מָפּוֹ טופו צמחוני, שורשי לוטוס ברוטב חמוץ־מתוק, ירקות מוקפצים, ולסיום כמה אטריות־דָן־דָן. בשביל הבן שלך אכין פנקייק עם בצלים ירוקים."

"אל תטרח יותר מדי. אורז ומעט ירקות יספיקו בהחלט."

צ'אנג הביט בו מאוכזב. "מה קורה לך? אתה רוצה לחגוג את הפגישה המחודשת שלנו עם קצת אורז וירקות?"

"לא. אני רק לא רוצה להטריח אותך יותר מדי."

"מה זאת אומרת 'אותך'? שנינו נבשל יחד."

צ'אנג הביא מהארון סכינים, קרשי חיתוך וקערות והניח אותם מולם על השולחן.

פול היה מופתע מכדי להשיב תשובה כלשהי. מעולם לא הורשה לסייע לחברו בבישול.

בעבר צ'אנג בקושי היה מוציא מילה במטבח. כשפול היה אומר משהו, הוא בכלל לא שמע אותו, הוא היה שקוע מדי בעולם של ניחוחות ותבלינים, של עשבי תיבול, שמנים, ממרחים. זמן רב האמין פול שבשביל צ'אנג הבישול הוא רק צורה שונה של מדיטציה, עד שצ'אנג סיפר לו את הסיפור על הוּ הזקן. בתקופת מהפיכת התרבות נכח צ'אנג בשעה שאנשי המשמרות האדומים הכו למוות גבר זקן רק כי העז להוסיף קוֹרֶט פלפל למרק שהוכן במטבח הקומונה. די היה במעשה הזה כדי להוכיח את דרך חשיבתו "הדקדנטית, הבורגנית".

המרק היה חייב להיות באותו טעם לכולם.

מאז החוויה ההיא, כך הודה צ'אנג בפניו, כל ארוחה שבושלה בקפידה ובהשתדלות, היתה חגיגה בשבילו. ניצחון קטן וחרישי של החיים על המוות. של האהבה על השנאה. וככל שהיה טעים יותר, ככל שהחיך גורה יותר, שהאף התענג והקיבה התמלאה, היה הניצחון מתוק יותר. הוא לא היה מסוגל להכין אף ארוחה בלי לחשוב על הוּ.

צ'אנג הניח על השולחן קערה עם מים ולצדה שׂם שורשי לוטוס, עגבניות, קישואים, בצלים ירוקים, פלפלים, מלפפונים וגזרים.

"הי, קטנצ'יק, את אלה תוכל לשטוף, אם אתה רוצה," אמר לדייוויד.

לתדהמתו של פול, טיפס בנו על כיסא, התיישב על ברכיו והחל בעבודה. בקפדנות טבל את הירקות במים, שיפשף אותם והראה כל ירק שטוף לצ'אנג, שהינהן בהערכה.

פול לקח את הירקות השטופים ופרס אותם לפרוסות דקות. צ'אנג קילף שום ובצלים, בחש את בלילת הפנקייק והתחיל לטרוח על הכירה.

עד מהרה התמלא המטבח בניחוח שום ובצלים ירוקים מטוגנים, מעורב בריח שמן שומשום וזנגוויל.

צ'אנג הוציא ממגירה קופסת פלפל סצ'ואן והריח אותה.

"אתה יודע איך הוא נקרא בעבר?"

פול הניד בראשו לשלילה.

"פלפל ברברי."

"כי הוא חריף כל כך?"

"לא. כי הגיע לסין מאמריקה."

צ'אנג חייך, ולרגע אחד האמין פול שהוא מתבדח.

"כל בני האדם ברברים — מלבדנו הסינים, כמובן."

חצי שעה לאחר מכן היה האוכל על השולחן. גם בתור נזיר לא שכח צ'אנג את הבישול. שורשי הלוטוס היו לא קשים מדי אך גם לא רכים מדי. מניסיונו האישי ידע פול כמה זה מסובך. המָפּוֹ טופו היה טעים להפליא גם בלי בשר. צ'אנג הצליח להשיג חריפות מדויקת, פלפל הסצ'ואן הפעיל על הלשון והחיך את השפעתו המאלחשת מעט, והצ'ילי לא צרב בגרון.

האוכל היה טעים אפילו לדייוויד. הוא אכל פנקייק שני ואז התכרבל בזרועות אביו ותוך דקות מעטות נרדם מרוב תשישות.

"אולי נשכיב אותו במיטה שלי?" שאל צ'אנג.

פול הינהן.

חדרו של צ'אנג היה בצד השני של החצר. היה בו מקום למיטה אחת, כיסא אחד וארון צר. מהתקרה השתלשלה נורת ליבון עירומה. פול השכיב את בנו על המיטה, כיסה אותו וכיבה את האור. הם התיישבו על שני שרפרפים מחוץ לדלת. מעבר לחצר גרר את רגליו נזיר זקן, שהלך כה עקום שרק בקושי הצליח להביט היישר קדימה. הוא לא הבחין בהם.

3

"מה קורה לך?" שמע את קול חברו.

"מה צריך לקרות?"

בתנועה איטית הפנה צ'אנג את ראשו הצדה והביט בו.

"התגעגעתי אליך," הוסיף פול, נבוך במקצת.

צ'אנג לא השיב דבר. הוא הפנה ממנו את מבטו והסתכל שוב בחצר שהיתה מוארת באורם של למפיונים מעטים בלבד.

אחרי הפסקה ממושכת אמר פול: "הכול בסדר."

"זה משמח אותי."

מפנים החדר שמע את דייוויד משתעל בשנתו.

"ואצלך?"

"גם הכול בסדר."

פול חשב שאולי המעיט מדי בהערכתו עד כמה התרחקו חייהם בעקבות התפניות שהתרחשו בהם בשלוש השנים האחרונות.

הנזיר ואבי המשפחה.

שניהם חיפשו את דרכם.

אבל כל אחד בפינה אחרת.

דברים חדשים לספר זה לזה היו להם בשפע, אבל זמן מועט עמד לרשותם. היכן מתחילים? כיצד אפשר להפריד במהירות בין העיקר לטפל?

ככל שהשתיקה הכבידה על פול, הלך המתח בתוכו וגבר. עד שהתפרק בנחשול של דיבורים. עד שתשוקתו לחלוק עם חברו היתה גדולה מהחשש לדבר על דברים שהשתיקה יפה להם.

בלי הפסקה דהר דרך שלוש השנים האחרונות.

לידתו של דייוויד והתקוות שהוא תלה בה.

המעבר של קריסטינה. היא עזבה את דירתה בהַנג הַאוּ, ועם ג'וש, הבן שלה מנישואיה הראשונים, ואמא שלה, עברה לביתו. שניהם ידעו שזה מעשה נועז. אמנם כעבור כמה חודשים עברה אמה לדירה קטנה ביונג שוּאֶה ווָאן, אבל גם אז הוסיפה להתארח אצלם בקביעות.

מאמציו לחלוק איתם את ביתו ואת חייו, שעד אז הכילו רק אותו ואת בנו המת; ניסיונותיו להשתלב, לענות על הדרישות שמציבים החיים בחמישה.

מה שהיה אמור להפוך למשפחה הוכיח לו רק מה חסר לו או מה מצוי ברשותו במידה זעומה בלבד: היכולת לחיות בתוך קהילה. להתאים את עצמו. להתמודד עם קִרבה.

איפה היה יכול ללמוד זאת בהיעדר מודל לחיקוי? הזיכרון היפה ביותר מימי ילדותו ונעוריו היה היום שבו עזב את בית הוריו בהיותו בן שמונה־עשרה.

חיי משפחה. הארוחות המשותפות. המבטים. השיחות שבהן די היה ברמיזה כדי לחלוק רגשות. או כדי לפצוע. ההבנה ללא מילים או ההסתייגות השתוקה.

לפעמים ישב איתם, הקשיב, התבונן והרגיש כחקיין. שחקן המגלם איש משפחה.

הוא היה זר בביתו שלו.

קריסטינה לא הבינה זאת.

זר בחייו שלו.

את זה היא תבין אף פחות, כנראה.

כמה בודד אפשר להיות תחת גג משותף. וזו היתה השגיאה שלו. חוסר היכולת שלו, והוא ידע זאת. אך זה לא עשה את זה פשוט יותר.

וגרוע מזה היה הקונפליקט הפנימי שלו, בכל מה שקשור לג'סטין ולדייוויד.

לאחר הולדת דייוויד עשה פול כל מה שתכנן לעשות. הוא סייד את חדרו של ג'סטין, החליף את הכחול הבהיר בצהוב עמוק. את חיות הצמר הטמין בארגז קרטון שהיה מונח עכשיו מתחת למיטה שלהם. בצד שלו. את מרבית הציורים והתצלומים הסיר מהקירות. הוא ארז את מגפי הגומי של ג'סטין ואת מעיל הגשם שלו.

פול לא היה מסוגל לצבוע מחדש את המשקוף עם סימוני המעקב אחר צמיחת גופו של ג'סטין.

28 בפברואר — 128 סנטימטר. הסימון האחרון.

אבל לאחר שהתחבט זמן־מה בנושא, הסכים פול שג'וש ייקח על עצמו את המטלה הזאת.

קצב צמיחתו של דייוויד לא היה אמור להימדד אל מול קצב הצמיחה של אחיו־למחצה המת.

ואף על פי כן.

הולדתו של דייוויד לא עימעמה את זיכרונותיו. אדרבה, היא רק הפיחה בהם חיים שוב. הזחילה הראשונה. הצעדים הראשונים. המילים הראשונות. כיצד יכול היה שלא לחשוב על ג'סטין ברגעים כאלה? ועל זיכרונות אלה האפיל, כמובן, צל שחור משחור שמהל כל שמחה בכאב, עד שכלל לא היה מסוגל עוד להפריד ביניהם.

כאבשמחהשמחהכאב.

בינו לבין עצמו נשבע שלא להשוות. ועשה זאת למרות הכול.

לְמה ציפתה קריסטינה? שימחק את בנו המת מזיכרונותיו? (מובן מאליו שלא, טענה היא) שִכחה היא קרובת משפחה של המוות. (לא בזה מדובר, פול!)

גם על זה נהגו לריב תכופות.

ולמרות זאת, אהבתם לא פחתה. שלו, לפחות. אולי דווקא ההיפך היה נכון. אשר לקריסטינה, פול לא תמיד היה בטוח.

צ'אנג הקשיב לדבריו. מדי פעם הביט בו מהצד. הפנים של צ'אנג. פנים נגישוֹת, פתוחות, חרוצות בקמטים עמוקים, ויותר מרמז של מלנכוליה בעיניים.

מתישהו אזלו לו המילים, לפול, ושניהם יכלו לשתוק.

"מצב מורכב," אמר צ'אנג לאחר הפסקה ממושכת. "מורכב מאוד."

לא היה צורך בעידוד רב מזה.

זו היתה הגדרה מדויקת של מצב חייו: מורכב. מורכב מאוד. איש לא היה יכול לחלוק איתו את הנטל שלו. הוא ייאלץ למצוא דרך. בכל יום מחדש, כנראה.

פול שמע את בנו משתעל שיעול עז, קם ממקומו והלך לראות מה שלומו. כאשר שב, היה צ'אנג שעון אל עמוד, הסתכל בשמי הלילה ועישן.

"חשבתי שכבר הפסקת."

"באמת הפסקתי," השיב צ'אנג תשובה לקונית. חיוך קל.

אולי, חשב פול, היו חייו על האי לאמה קלים יותר, אילו זכה ליהנות מערבים כאלה לעתים תכופות יותר. בלבו נדר לבקר את חברו שוב בקרוב.

"מה היה האירוע הנורא הזה היום אחר הצהריים בכיכר?"

"בשִי התמנה יושב ראש חדש למפלגה, צֶ'ן גִ'יאַן גְווֹ. אף פעם לא שמעת עליו?"

פול הירהר. השם נשמע לו מוכר. "צֶ'ן גִ'יאַן גְווֹ? האם השם הזה לא דומה לשמו של אחד הגיבורים שלחם לצד מאו במסע הארוך?"

"נכון," אישר צ'אנג. "צ'ן הוא בנו של האיש הזה. כוכב עולה במפלגה הקומוניסטית. הוא אמור להיות חסיד מושבע של מהפיכת התרבות."

"אביו לא ישב בכלא בימים ההם?" התפלא פול.

"כן. גם הוא. המשפחה כולה. אמו התאבדה בגלל זה. למרות זאת שב והנהיג את השירה בציבור של השירים האדומים."

"הכרזות ושלטי התעמולה הרבים בשולי הכבישים גם קשורים לזה?"

"כן. כל כמה שבועות מתחיל קמפיין פוליטי חדש נגד פגע כזה או אחר. והאנשים אוהבים את זה. עדיין לא שמעת עליו?"

"דווקא כן, עכשיו אני נזכר. אבל אני לא יודע עליו הרבה."

צ'אנג הינהן. "זכור את שמו. הוא כריזמטי מאוד ושאפתני מאוד. רבים מאמינים שיום אחד הוא יהיה האיש החזק ביותר בסין. הוא השליט סדר בשי ועכשיו הוא מולך על העיר כמו קיסר אדום. הוא עורך דרך קבע משפטי ראווה, הוצאות להורג. על העשירים הוא מאיים, את הקאדרים ועסקני המפלגה המושחתים הוא מגנה, בעוד הוא עצמו אחד מהם. אבל זה מצליח לו. הוא פופולארי מאוד."

לפתע שמעו שניהם קול מתוך החשיכה.

"מאסטר צ'אנג?"

הם פנו בבהלה לאחור. מולם הופיע גבר, השפיל את מבטו וקד קידה.

"שִי, מה אתה עושה כאן בשעה מאוחרת כזו?"

"סלח־נא על ההפרעה, אבל אוכל לדבר איתך לרגע, מאסטר צ'אנג? זה דחוף."

4

צ'אנג התחלחל בכל פעם שאחד מתלמידיו פנה אליו בתואר "מאסטר". אפילו נימת הפנייה לא נעמה לו.

בניגוד לרצונו של ראש המנזר, התחיל כשנה לאחר הגעתו לשם להזמין את אורחי המנזר למעגלי־שיח בשעות הערב, כדי לשוחח על תורתו של הבודהה. כתוצאה מכך התפתחה קהילה קטנה אך נאמנה שחבריה נפגשו מדי שבוע, ובצ'אנג הם ראו את המורה, המאסטר, שלהם. הם העריצו את החלטתו להתנזר מפיתויי העולם ולהצטרף למנזר. מאחר שחי את חייו בהתאם לאמונותיו, נחשב בעיניהם לאדם חכם. ומאחר שדברים חומריים לא עניינו אותו, סגדו לו אחדים כאילו היה גורו.

ההתפעלות הזאת החמיאה לצ'אנג, אבל הוא ידע שהיא מופנית אל האדם הלא־נכון.

הוא לא היה מאסטר. בשום מובן של המילה.

הוא היה חלש. הוא היה קטן, חרד ונוח להתפתות.

הוא חיפש את דרכו.

כמוהם בדיוק.

שי נמצא בוודאי במצוקה, אם הוא מזעיק אותו בשעת ערב מאוחרת כל כך. צ'אנג התנצל בפני פול, לקח איתו את שי והם יצאו מהחצר ונשארו לעמוד במרחק כמה צעדים ממנה. "מה אני יכול לעשות למענך?"

"קיבלתי שיחת טלפון מחבר מפלגה," לחש שי. קולו הרועד הסגיר את סערת נפשו, אגלי זיעה דקים כיסו את מצחו. "אני עומד להיעצר בימים הקרובים."

צ'אנג התנשם עמוקות והתבונן בו בקור רוח. שי התבלט בין התלמידים בתשוקתו לידע. לעתים קרובות בתקופה האחרונה תמך במנזר בסכומים נדיבים, והנזירים כינו תרומות אלה בעוקצנות "דמי כופר לנפש".

ככל שהיה ידוע לצ'אנג, צבר האיש את הונו בבניית דירות ומעונות לקשישים. היו לו אישה צעירה, בן יחיד ושתי מאהבות, ובחודשים האחרונים גם המון בעיות. הוא חב את עושרו לפקידים המושחתים של שלטונות העיר שעכשיו נפלו בזה אחר זה במבצעי הטיהור של צ'ן. אמנם הקאדרים החדשים לא היו חמדניים פחות, אבל השתייכו לסיעה אחרת במפלגה, ואת עסקיהם עשו עם האנשים שלהם.

צ'אנג לא היה בטוח מה שי רוצה ממנו. הרי האיש היה צריך לדעת מראש. "האם זה מפתיע אותך?"

"לא."

"אתה חושב שזה עוול?"

"כן... לא... כן."

"האם קיימות סיבות לעצור אותך?"

"כן."

"האם אין כולנו אחראים לתוצאות המעשים שלנו?"

"בהחלט."

"אז מדוע זה עוול?"

"כי... כי עשיתי מה שכולם עושים."

צ'אנג נאנח קצרות. הוא לא רצה לנהל עכשיו דיון ממושך על תורתו של בודהה. "כיצד אוכל לעזור לך?"

שי התמהמה עם תשובתו. הוא השפיל את מבטו ודיבר בקול חלש עוד יותר. "הייתי יכול להימלט מחר דרך הונג קונג לאמריקה. יש לי ויזה."

"ומה?"

"זה יאלץ אותי להשאיר הכול מאחור. גם את בני ואת אשתי. אני לא יודע מה לעשות."

"ואתה חושב שאני יכול להגיד לך מה לעשות?"

שי הינהן. "כן."

צ'אנג נענע קלות בראשו. "אתה טועה."

"מאסטר צ'אנג, אני בוטח בך. אתה יודע מה אני אמור לעשות."

"לא." אי הנחת של צ'אנג הלכה והתגברה. נימת הדיבור, שפת הגוף של שי עוררו בו מבוכה; מה שהיה אמור לבטא כבוד כלפיו התפרשׁ אצלו ככניעות והתרפסות.

"בבקשה, מאסטר צ'אנג. תן לי עצה, לפחות."

"מי אני, שאעוץ לך עצה? התשובה צריכה לבוא ממך."

"לא." התנגד שי בתוקף. "לא, אם זה היה נכון, לא הייתי כאן."

"איש לא יכול להחליט במקומך."

"אני יודע, אבל אני יותר מדי מבולבל. אני זקוק לעזרה שלך, מאסטר צ'אנג. אתה חייב להגיד לי מה אני צריך לעשות. אתה חושב שאני יכול להשאיר את משפחתי לבדה?"

צ'אנג ניסה לרסן את זעמו ההולך וגובר. "את זה לא אוכל להגיד לך. אף אחד לא יכול, רק אתה בעצמך."

הוא ראה את האכזבה בפני שי. גם את הייאוש ראה.

אבל הוא לא חש כל רחמים. "במקרה זה לא אוכל לעזור לך," אמר בקיצור. "משהו נוסף, חוץ מזה?"

תלמידו רצה להשיב משהו, אבל נמלך בדעתו ושתק.

"אז תצטרך לסלוח לי עכשיו, חבר מהונג קונג נמצא אצלי בביקור."

שי בלע רוק, נשך את שפתיו, היסס להרף עין, ואז פנה לאחור בלי לומר מילה ונעלם באיטיות אל תוך האפלה. צ'אנג הביט בעקבותיו, שקל קצרות לקרוא לו שישוב, אבל זה היה לא הגון. הוא התכוון לגמרי לכל מילה שאמר. לא היה מה להוסיף על כך.

צ'אנג שב אל פול ותיאר בפניו את השיחה הקצרה.

"כלל לא ידעתי שאתה מסוגל..." פול חיפש את המילה המתאימה, "... להיות כל כך בוטה."

צ'אנג היה מהורהר והדליק לעצמו סיגריה נוספת. "גם אני לא."

"ואני חשבתי שבמנזר בודהיסטי הנזירים לומדים שלווה מהי," אמר פול בלגלוג ידידותי.

לרגע עצם צ'אנג את עיניו והתנשם עמוקות. נשימותיו היו שטוחות, השיחה הכבידה עליו. חברו נגע בנקודה שהעסיקה אותו לאורך חודשים רבים.

מובן מאליו שזה בדיוק מה שהוא בעצמו קיווה. את חייו הישנים בשנז'ן לא השאיר מאחוריו כדי לצאת למסעי הרפתקאות. הוא שב אל שי, ונאלץ לגלות כי מעיר הולדתו לא נשאר אלא השם בלבד. הוא לא זיהה בה שום דבר מן העבר, אף בית, אף רחוב, אף פארק. ילדותו ושנות נעוריו כאילו נמחקו.

צ'אנג עזב הכול בתקווה למצוא משהו בסצ'ואן מולדתו. הוא רצה לעסוק במדיטציה ולהקדיש את עצמו להדרכותיו של בודהה, אבל לא כתכלית בפני עצמה. הלימוד נועד להוביל אותו לרוגע ושלווה, לאיזון פנימי. להוציא אותו מהקדורנות שרדפה אותו כמו צל מאז מהפיכת התרבות. ככל שהתבגר, התגברה כמיהתו לשלוות הנפש, שבעומק לבו ידע כי מעולם לא היתה שלו.

בבואו קיווה למצוא תשובות, וכעת כבר לא היה בטוח מה היו השאלות.

הוא כחכח בגרונו. פול המתין בסבלנות.

"אני לא יודע," פתח, "אם אני נמצא במקום הנכון. אפילו אחרי שלוש שנים עדיין קשה לי להתרגל לחיים בלי מֵיי. אני מתגעגע לצחוק שלה. אני מתגעגע לריח שלה בבוקר, כשהיא לצדי. אפילו לנדנודים שלה אני מתגעגע.

"ואני מתגעגע לבן שלי, אפילו שמעולם לא היינו קרובים זה לזה במידה שרציתי. ואולי דווקא בגלל זה. מאז שעברתי למנזר אין בינינו שום קשר. על ההודעות שהשארתי בתיבת הדואר שלו לא קיבלתי תשובה, גם לא על האימיילים שלי. מתישהו ויתרתי. אני חושב שבעיניו אני פשוט לוזר. זקן מדי או טיפש מכדי להתאים את עצמי לזמן החדש. הוא בכלל לא מסוגל להבין שאולי אני פשוט לא מעוניין בכל זה. אם אני לא טועה, הוא עובד כמתווך בשנז'ן.

"אפשר לאבד ילדים בדרכים שונות, פול. אני יודע עם מי אני מדבר, אני לא אומר זאת כלאחר יד."

מעולם לא ניסח את המחשבות הללו בכזו בהירות, ועל אחת כמה וכמה לא ביטא אותן בקול מול אדם אחר. רק עכשיו, כאשר שמע אותן בעצמו, הבין כמה עצב יש בהן. עד כמה הוא נפגע.

פול היטיב להכיר אותו מכדי להטריד אותו עכשיו בשאלות.

"את החיים במנזר תיארתי לעצמי אחרת. ראש המנזר הראשון היה מאואיסט, היתה לו גלימה אפורה. הוא האמין שבודהה, 'המוּאר', השמיע רק לו את הדרכותיו — היישר באוזניו. הוא היה קפדני ונוקשה בפרשנות מילותיו של בודהה. הוא לא הכיר ספקות או סייגים, ולא היה מוכן לשמוע על זה אף מילה. או שהיית מאמין או שהיית כופר. הנזירים האחרים קיבלו את זה בברכה, אני בקושי יכולתי לסבול את זה.

לפני שנה הוא עזב לטובת ניהול מנזר ביוּנאן והוקל לי. עם ראש המנזר החדש השתנה הכול, אבל שום דבר לא השתפר. הוא רוצה להרחיב את המנזר ולהפוך אותו לאטרקציה תיירותית. עכשיו יש לנו חנות מזכרות שמוכרים בה אבני ירקן שאנחנו, הנזירים, בירכנו. הוא בטוח שיש לזה שוק גדול בעיר. במילים האלה הוא השתמש, אתה מתאר לעצמך? בשבוע שעבר ביקרו כאן אנשי שיווק של סוכנות פרסום. ראש המנזר רוצה לקנות מנזר חדש באזור הכפר ולהקים שם 'פינות התבודדות', כיתות יוגה וסמינרי סופשבוע.

"יותר ויותר אני שוקל לעזוב את המנזר.

"אבל מה אוכל לעשות בִּמְקום? מי יעסיק גבר בן יותר משישים, שוטר לשעבר, נזיר לשעבר, נשוי לשעבר? הייתי יכול לעבוד כיועץ בחברת אבטחה פרטית, פעם אפילו קיבלתי הצעה מהסוג הזה. זו עבודה חסינה מבחינה כלכלית ויש בזה עתיד.

"בני האדם פוחדים תמיד.

"אפילו המדיטציה קשה לי כאן יותר ממה שהיתה פעם בשנז'ן, ואני לא יודע למה. השאלות נערמות. והספקות. כן, אפילו הפחדים. אבל למי אני יכול לספר על זה?"

צ'אנג השתתק לזמן־מה והדליק עוד סיגריה.

"החיים במנזר תובעים תשוקה והתמסרות," אמר מהורהר. "הם מלאי ויתורים, גם אם אני לא יכול להגיד בדיוק מי או מה חסר לי, מלבד מיי והבן שלי. הרי חוץ ממך לא היו לי חברים בשנז'ן. לא היו לי חיי חברה בכלל. הייתי זאב בודד, מאז ומתמיד.

"אולי ההתמסרות היא כבר מעבר לכוחותיי. אולי חסרה לי התשוקה לרעיון. שפלות הרוח. או שאולי זו דווקא הבורות שנחוצה כדי לקבל ללא סייגים את עיקרי האמונה של אדם אחר? יכול להיות שחסרים לי הרצון או היכולת להרגיש בבית בתוך קהילה. אני לא יודע. אבל אולי אני רק מסבך את הכול, בזמן שזה בעצם פשוט מאוד: אולי פשוט כבר האמנתי מספיק בימי חיי."

5

פול התעורר לפני בנו. כמו פעמים רבות בחודשים האחרונים, לא היתה שנתו של דייוויד רגועה, הוא דיבר מתוך חלום ופעם אחר פעם העיר את אביו בבעיטות. כעת שכבו שניהם בשלווה זה לצד זה, אף מול אף. פול התבונן בילדו הישן. האוויר היבש של המזגן סדק את שפתיו; רק שלא ישכח למרוח אותן אחר כך בקרם.

הוא האזין לנשימות המהירות, הקצובות. הסתכל על המצח הגבוה, האף הקטן. מאמו קיבל דייוויד את גון העור האופייני לסינים מהדרום. הוא נראה שונה לגמרי מג'סטין בעל העור הבהיר, השקוף כמעט.

ג'סטין. ילד שברירי. כבר בלידתו.

פול התחלחל. הוא לא רצה להיזכר. מדוע חייבות מחשבותיו לשוב ולנדוד עכשיו אל העבר? הוא נמצא כאן. בשִי. בבית מלון, במיטה. ליד דייוויד. הוא לא רצה לחוות שום דבר מלבד הרגע הזה. האתמול לא קיים. וגם המחר לא. הוא חזר על המילים והתרכז בנשימות שלצדו.

לרגע אחד, יקר מציאות, הרגיש רק את ההבל החמים שזרם מאפו של דייוויד. ברכות העביר את ידו על עורו. עדיין נדף ממנו ריח הילדות המתקתק במקצת, שבקרוב ייעלם לתמיד.

ואז שוב עלה בו הפחד, ולא היתה לו דרך להתגונן מפניו. היה זה הפחד שפעימות הלב הקטן הזה עלולות להיפסק לפתע.

פשוט כך.

אבל למה שזה יקרה? שאלה אותו קריסטינה, כאשר סיפר לה פעם על דאגתו. היא מבינה את פחדיו, אבל דייוויד הוא ילד בריא והתפתחותו תקינה, את זה אישרו הרופאים בכל בדיקה. לבותיהם של ילדים אינם מפסיקים כך סתם את פעימותיהם, פול. לא בלי סיבה.

הוא הינהן בעצב. כיצד יכול היה לצפות שהיא תבין את כוונתו?

פול קם ופתח את הווילונות כדי חרך צר. הוא התיישב אל שולחן הכתיבה, לקח לידו את מכשיר הטלפון שלו ובדק באינטרנט מה קורה בבורסה של הונג קונג. בשנים האחרונות הרוויח כסף רב במניות. הוא השקיע תמיד במניות צונחות, מה שהלם בדיוק את טבעו הפסימי, לדעתה של קריסטינה.

"גם אתה היית פעם בן ארבע?"

פול הניח את הטלפון ופנה לאחור, מופתע. "בוקר טוב, קטנצ'יק שלי."

"גם אתה היית פעם בן ארבע?" חזר דייוויד על שאלתו.

"ברור."

"ואיפה אני הייתי אז?"

"את זה אני לא יודע," השיב פול. תשובה לא נכונה. הודאותיו בחוסר ידיעתו הכעיסו את בנו בכל פעם וגררו שאלות נוספות, שגם עליהן לא ידע פול להשיב.

מיד הביט בו דייוויד בחרדה. "למה לא? הרי תמיד אתה יודע איפה אני."

פול הסיט את הווילון, התיישב לצדו על המיטה וחשב רגע. "דיברתי שטויות. אתה היית, כמובן, בבטן של אמא."

בנו הינהן בשביעות רצון. לרגע אחד לא ידע פול מה עליו לומר. הדממה לא נעמה לו.

"אתה רעב?"

דייוויד לא ענה. הוא לא היה אכלן גדול.

"אולי נאכל ארוחת בוקר במיטה?"

"מה אפשר לאכול?"

"מה שאתה רוצה. ביצה. קורנפלקס. לחמניות. מישהו אפילו יביא לנו את זה לחדר."

"באמת?" נראה שהרעיון מוצא חן בעיניו. הוא הזדקף וחכך בדעתו.

"אני רוצה לאכול באמבטיה."

"באמבטיה אי אפשר לאכול ארוחת בוקר. הרי הכול יירטב."

"אז במערה!"

"איזה מין מערה?"

"כמו זאת שבנית אתמול."

כעבור חצי שעה ישב פול בראש כפוף מתחת לשמיכה שהוא מתח כאוהל בין שולחן הכתיבה לכורסה, כשהמגהץ, השעון המעורר והקומקום החשמלי מחזיקים אותה תחת משקלם. דייוויד שכב מולו מתחת לשולחן הכתיבה והם אכלו טוסט עם ריבת פטל, שתו מיץ תפוזים, שוקו חם ותה ירוק. הם בדיוק נמלטו מדרקון ירוק, יורק אש, ולכן יכלו לדבר רק בלחש.

"מה נרצה לעשות היום?" לחש פול.

"ללכת לדובי הפנדה," השיב דייוויד בלי היסוס.

"אבל שם כבר היינו אתמול."

"נו אז מה. זה לא מצא חן בעיניך?"

"דווקא כן. מאוד."

"אז אנחנו יכולים באמת ללכת לשם שוב."

מאחר שלא היתה לפול הצעה טובה יותר, לא היה יכול להתנגד למסקנה ההגיונית הזאת.

למען האמת, גן החיות של הפנדות מצא חן בעיני פול במידה יוצאת מהכלל. זה היה מתקן שכמותו עדיין לא ראה בסין. הדשא כוסח לא מזמן, העצים נגזמו בקפידה. נשים מזדקנות רוקנו את פחי האשפה. בשום מקום לא היו מוטלים בקבוקים או שקיות פלסטיק. בתי השימוש בחנות המזכרות היו נקיים ופעלו כהלכה. בכל פנייה שנייה בדרך היו שלטים שהזכירו למבקרים מה אסור להם לעשות: לירוק. לקלל. להידחף בתור. לדרוך על הדשא. להיות לא מנומסים. ללבוש בגדים מלוכלכים. לתדהמתו הגדולה של פול צייתו האנשים להוראות.

הם הלכו דרך חורש במבוק צפוף שהקנים הארוכים שלו השתפלו מעליהם כגג. כאילו הם הולכים דרך מנהרה ירוקה וארוכה. משב רוח עז הרעיד את קני הבמבוק ורשרושם הקולני הבהיל את דייוויד. הוא נעצר במקום. "יש דרקונים בסין?"

"לא."

"מאיפה אתה יודע את זה?"

"את זה קראתי. לפני שנים רבות הם נכחדו."

דיוויד היה מרוצה מהתשובה, והמשיך ללכת. עד מהרה פקעה סבלנותו מרוב ציפייה למפגש המחודש עם הפנדות, והוא רץ קדימה, ומשך אליו מבטים סקרניים. תגובה זו היתה מוכרת היטב לפול, לאן שלא הגיע עם בנו, הוא עורר תשומת לב, אפילו בהונג קונג.

דייוויד חיכה לו ליד הגְּדֵרָה הראשונה. הוא הספיק לטפס על ספסל והתבונן בחמישה דובים שבמרחק קטן מעשרה מטרים ממנו, כשרק תעלה מפרידה ביניהם, ישבו בשלווה, מתעלמים מהאנשים הרבים שצופים בהם, ולעסו ענפי במבוק. מאחוריהם שכבה פנדה על ענף היוצא מגזע וישנה.

"למה היא ישנה בעץ?"

"כי נוח לה שם. תרצה גם אתה לישון פעם בעץ אצלנו בגינה?"

דייוויד הביט בו במבט נוקשה. לפני שהספיק להשיב, התעורר אי־שקט בין הצופים. גברים מצוידים במכשירי קשר הגיעו בריצה מהשביל וציוו בגסות על כל העוברים והשבים לפנות את הדרך. מול הגדרה הם הדפו הצדה בכוחניות את אורחי הגן, איש לא רטן על כך. שני ילדים נפלו ופרצו בבכי, הוריהם צעקו עליהם שישתקו. דייוויד טיפס לזרועות אביו.

פול ראה תריסר צעירים פוסעים לאיטם דרך חורשת הבמבוק ומתקרבים אליהם. צחוקם, קולותיהם הרמים, נשמעו כבר מרחוק. הם נראו בתחילת או באמצע שנות העשרים שלהם, לבושים היטב במידה בולטת לעין, הנשים החזיקו נרתיקים יקרים, נעלו מגפי עור גבוהי עקבים, ענדו תכשיטים רבים והרכיבו משקפי שמש גדולים.

ככל שהתקרבה הקבוצה, נסוגו המבקרים האחרים לאחור. גבר צעיר אחד היה בבירור האיש המרכזי בקבוצה. פול ראה זאת בשפת הגוף שלו, בדרך שבה הביטו בו האחרים, שבה התחרו על תשומת לבו, שבה פינו את הדרך למענו. הוא לבש טי־שירט לבנה צמודה לגוף, את משקפי השמש שלו הסיט מעל מצחו. לצדו הלכה היפה בנשים. הם נעצרו מול גדרת הפנדות.

לפתע פלטה האישה הצעירה כמה צווחות חדות.

"הו, איזה מתוק, איזה מתוק," קראה בהתלהבות.

כל האנשים מסביבה עקבו אחר מבטה. האישה כלל לא התעניינה בדובים, עיניה היו מופנות אל דייוויד.

"איזה מתוק," חזרה ואמרה. גם המלווים שלה הביטו בו עכשיו בסקרנות. אחדים צחקו. אחרים שלפו את הניידים שלהם וצילמו את האב ואת בנו. תשומת הלב הביכה את פול, לא נעמה לו. הוא פנה מהם ורצה ללכת.

"היי!"

פול התחלחל.

"בואו הנה רגע."

באיטיות הוא סב לאחור. הגבר הצעיר סימן לו להתקרב. קולו לא נשמע עוין, אלא סמכותי בצורה מוזרה, יחסית לאדם בגילו. כל משפט נשמע כפקודה.

המבקרים פסעו הצדה, המעבר שנוצר לפניו כאילו סימן לו שמדובר בדרישה בהולה שחייבים לציית לה. פול לא רצה להיות חסר נימוס ופסע צעדים אחדים לקראת הקבוצה. הגבר הצעיר היה נמוך ממנו בראש, היו לו שפתיים בשרניות, אף גדול, עיניים גדולות במיוחד וגוף שרירי מאוד. הוא בחן את פול.

האישה לחשה משהו באוזנו, הוא הינהן ושניהם צחקו.

"ילד או ילדה?"

"ילד," אמר פול בידידות מאולצת.

"בן כמה?"

"ארבע."

"עוד מעט אהיה בן חמש," הוסיף דייוויד.

צחוק.

"מה שמך?" ביקשה האישה לדעת.

"בַּאוֹ."

"'אוצר יקר ערך' — איזה שם יפה."

היא הושיטה את זרועותיה, כאילו ציפתה שדייוויד יבוא אליה. "תצלום." אינסטינקטיבית הידק מעט פול את זרועו סביב דייוויד. היא נעמדה לצדו, חבריה ורבים מהסובבים אותם צילמו, כאילו היתה כוכבנית הוליוודית. ואז רצתה חברתה להצטרף לתמונה. ואז עוד אחת. ועוד אחת.

ושוב היא הושיטה את זרועותיה, ודייוויד נצמד בחוזקה אל אביו. היא הוציאה מהתיק שלה סוכרייה על מקל, שחורה־לבנה, שנראתה כמו ראש של פנדה קטנה, ואז הושיטה אותה לדייוויד. הוא העיף באביו מבט שואל, פול הינהן.

"רק אם תבוא אליי," אמרה בחיוך והסיגה בחזרה את הסוכרייה.

דייוויד היסס לרגע, ואז ניתק מזרועו של אביו ועבר אל זרועות האישה הצעירה. חבריה צהלו וצחקו וצילמו תמונות נוספות. היא, לעומתם, השתתקה מרוב שמחה. היא נתנה את הסוכרייה לדייוויד, הריחה את שערותיו וליטפה בעדינות את צווארו.

המצב העיק על פול במידה הולכת וגוברת. "אנחנו רוצים להמשיך," אמר ולקח בחזרה את הבן שלו. הוא הרגיש שהיא אינה רוצה לשחרר; היא החזיקה בדייוויד ומשכה אותו, ורק אחרי היסוסים ממושכים שחררה את אחיזתה בחוסר רצון.

"עוד תצלום אחד עם החבר שלי," דרשה.

נימת הדיבור שלה היא שהכעיסה את פול. "לא, זה מספיק," השיב בבוטות, ואז פנה ללכת.

"אתה נשאר כאן עד שהחברה שלי ואני נעשה עוד תמונה עם הבן שלך."

פול שקל קצרות אם עליו להגיב בכלל על החוצפה הזאת או להתעלם ממנה. הוא לא רצה לריב, אבל עוד לפני שהספיק לעשות צעד אחד, חסמו את דרכו שני שומרי ראש. הוא פסע צעד אחד שמאלה, אחר כך ימינה, ושניהם עשו בדיוק כמוהו. הם היו רציניים. לא היה לו סיכוי לעבור דרכם. פול פנה לאחור.

"תגיד לאנשים שלך שיתנו לי לעבור."

הגבר הצעיר שילב את זרועותיו על חזהו, בפניו הופיע צחוק לגלגני, מתריס.

פול ניגש היישר אליו, התייצב מולו ואמר בקול רם וברור, כך שכולם יכלו לשמוע אותו: "חתיכת חרא."

בלי להמתין לתגובה, הדף אותו הצדה בגסות וצעד בהחלטיות בשביל העולה אל חורשת הבמבוק, בכיוון היציאה. חצי תריסר גברים מצוידים במכשירי קשר הלכו לצדו, לא בטוחים מה עליהם לעשות. היה ברור שהם מחכים לפקודה. פול שמע קולות ניתזים מתוך הווקי־טוקי שלהם וקול שחזר ואמר משהו שפול לא הבין. אחרי עשרים מטר הם עמדו מלכת והניחו לו לעזוב.

דייוויד עקב בתשומת לב אחר הסצנה הזו כולה ושום סימן של התרגשות לא ניכר בו. כעת הביט באביו במבט ביקורתי: "לא אומרים 'חתיכת חרא'."

6

פול היה חייב להגיע לשירותים בדחיפות כזו שבטנו כאבה. עוד ביציאה מגן החיות רצה ללכת לשירותים, אבל התור היה ארוך מדי ומתישהו פקעה סבלנותו של דייוויד. הרחובות היו פקוקים, נסיעת המכונית לבית המלון נמשכה קרוב לשעה וחצי. פול בקושי היה מסוגל להתאפק עוד.

בצעדים גדולים נחפז לתוך הלובי והחנה את עגלת הטיול לצד אחד העמודים, מול שירותי הגברים. "חכה לי כאן. תיכף אחזור."

כאשר שב ויצא, לאחר שתי דקות, היתה עגלת הילדים ריקה.

פול הסתכל סביבו וחיפש. כועס יותר מאשר מודאג. כמה פעמים כבר אמר לבנו שאסור לו להתחבא סתם כך במקום כלשהו? פעם עשה זאת בלאמה, וכמעט נפל למים מגשר המעבורת. את חייו חב לערנותו של עובר אורח.

"בַּאוֹ!" תכופות, כאשר דיבר אל בנו בתקיפות, עבר פול לסינית.

הוא בדק מאחורי העמודים. מאחורי שני עציצים עם צמחייה שופעת. מאחורי ספסל. מאחורי ויטרינה.

דייוויד אהב להתחבא מתחת לשולחנות. פול כרע על ברכיו מול הספה וזחל על ארבע סביבהּ.

כלום.

"דייוויד?"

הוא שב והתרומם והבחין שכל השיחות באולם פסקו. האנשים נשארו במקומותיהם ולא זעו. כאילו עצר מישהו סרט פתאום. כל העיניים היו מופנות אליו.

"מישהו ראה את הבן שלי?" קרא פול אל תוך הדממה.

שתיקה.

הם חמקו ממבטו. פקידי הקבלה. השוער. שלושת אנשי העסקים שלידו. שני נערי השירות.

"מישהו ראה את הבן שלי?" קרא פול פעם נוספת. בקול חזק ותובעני יותר. אין תגובה.

פול ניגש אל היציאה, וכאילו ניתן לכך האות, שבו כולם אל עיסוקיהם הקודמים.

בכבש הכניסה חנו מספר לימוזינות אאודי שחורות ושני רכבי שטח תוצרת מרצדס. השוער נעץ את עיניו בפול.

"ראית את הבן שלי?"

התשובה היתה מבט חלול, חסר עניין.

מתוך אחד מרכבי השטח רעמו קולות בס עמוקים. השמשות היו כהות, פול לא היה מסוגל לזהות אם מישהו יושב ברכב. הוא נקש על חלון הנהג. החלון נפתח כדי סדק צר. ליד ההגה ישב גבר מחוטט פנים בעל תספורת קצרה, שעל מצחו היתה שומה. האיש הביט בפול בשאלה.

"ראית הרגע ילד יוצא לבד מהמלון?"

המוזיקה מילאה את המכונית, פול לא היה בטוח שהאיש הבין בכלל את שאלתו. הוא חזר עליה פעם נוספת, בקול רם יותר. האיש נענע בראשו ומיד אחר כך נסגרה השמשה שוב.

פול מיהר בחזרה ללובי.

"דייוויד?!"

בהדרגה הלך והתמלא פאניקה. בבקשה, דייוויד, צא בבקשה מהמחבוא שלך.

המעליות. דייוויד היה מוקסם ממעליות. למה לא חשב על זה מיד? כנראה עלה לבדו במעלית לחדר בקומה העשרים ושמונֶה.

אבל בלי עזרה לא היה יכול להגיע אל הכפתור הגבוה ביותר וללחוץ עליו. האם מישהו הרים אותו אל הכפתור?

פול רץ לאורך המסדרון הארוך, החדר לפני האחרון היה שלהם. הוא זינק פנימה. "דייוויד? דייוויד, איפה אתה?"

כלום.

הוא חש בחילה.

אולי יצא דייוויד מהמעלית בקומה אחרת? הוא יכול להימצא בכל אחת מקומות המלון.

בכל חדר.

בדרכו חזרה אל המעליות שמע קול ילדותי מתוך אחד החדרים. הוא דפק בדלת, איש לא פתח. הוא דפק חזק יותר, הלם בשני אגרופיו, שב ושמע את הקול הילדותי, הקול הגיע מהחדר השכן. אישה צעירה פתחה את הדלת, בזרועותיה החזיקה ילדה קטנה, מבוהלת, שעיניה הגדולות הביטו בו בבהלה. פול התנצל על ההפרעה.

הוא ניסה להישאר רגוע, לארגן את מחשבותיו. אסור לו להניח לפחד להשתלט עליו.

על התקרה במסדרון הבחין במצלמות. בית המלון היה מפוקח על ידי מצלמות וידיאו. משהו שפול תמיד סלד ממנו, הפך עכשיו לברכה. באמצעות המצלמות הללו ימצא את בנו תוך דקות אחדות.

האישה בדלפק הקבלה לא ענתה לו. לא בסינית. לא באנגלית. פול נעשה קולני.

גבר מזדקן ניגש למקום והציג את עצמו בתור "מנהל המשמרת".

לא, את הילד הוא לא ראה, אבל אין בעיה לראות הקלטות מרבע השעה האחרונה. לא, פול לא יוכל לעשות את זה בעצמו, בשביל זה מחזיק המלון צוות אבטחה שעבר הכשרה מתאימה. הכול יתברר. שלא ידאג. רק צריך להתאזר קצת סבלנות.

פול המשיך לחפש. הוא ירד במעלית אל בריכת השחייה. עבר בחדר הכושר, בבר, בבית קפה צמוד למלון; ממהר יותר, נסער יותר מרגע לרגע. פתח דלתות בתנופה וצעק את שם בנו אל תוך חדרים ריקים ומרתפים אפלים.

כאשר שב בחזרה אל הלובי, כבר היה פול אדם אחר.

אני מצטער שאני נאלץ לומר לך...

בדלפק הקבלה שני פרצופים חדשים. לא היה עוד כל זכר ל"מנהל המשמרת". איפה הוא, מתי ישוב? הם הביטו בו כאילו אין להם מושג על מי הוא מדבר. במקום זאת ניגש אליו גבר צעיר יותר. הוא אחראי על האבטחה בבית המלון. הם עברו ביסודיות על כל ההקלטות ולא מצאו שום דבר חשוד. המצלמות מכסות כמעט שמונים אחוז של הלובי, עגלת הילדים עמדה בפינה שלא היתה מפוקחת על ידי המצלמות.

פול לא האמין לאף מילה שלו.

7

שפוף, מכונס בעצמו, ישב פול על כיסא בתחנת המשטרה; לצ'אנג, שישב לצדו, הוא נראה כאילו הזדקן בשנים רבות. הוא דיבר אל עצמו, בלי הרף בא בטענות אל עצמו. איך היה יכול להשאיר את בנו בלי השגחה? מדי פעם בפעם הרים את מבטו, הסתכל בחברו בשאלה, כאילו היה בידי צ'אנג לומר לו איפה דייוויד.

שני השוטרים טיפלו בו בנימוס רב ובנכונות מרבית לעזור; לנוכחותו של נזיר בחברתו לא הקדישו תשומת לב מיוחדת. הם הציעו סיגריות ותה, הניחו על השולחן גרעיני מלון קלויים וניסו להרגיע אותו. בסבירות רבה מאוד התגנב דייוויד אל מחוץ לבית המלון ואחר כך פשוט הלך לאיבוד. מרכז העיר שִי מפוקח כמעט כולו על ידי מצלמות אבטחה. הם ימצאו אותו. בלי כל ספק. מקרים כאלה הם שכיחים יותר ממה שנהוג לחשוב. רק שלשום, בתום חיפושים שנמשכו שעות רבות, החזירו להוריה ילדה קטנה בת חמש, שהלכה לאיבוד בשעה שהם ערכו קניות.

זה בדיוק מה ששוטר יגיד במצב כזה, חשב צ'אנג לעצמו. אבל הוא ידע. הזמן אינו משחק לטובתם. עם כל שעה, בעצם לא, עם כל דקה שחולפת, פוחת הסיכוי שלהם למצוא את דייוויד.

סחר בבני אדם. לצ'אנג לא היה ספק שבדיוק בזה מדובר. בסין היה זה ענף עסקי שהניב רווחים גדולים. עשרות אלפי נשים צעירות נעלמו מדי שנה. נחטפו, נפלו קורבן להבטחות כוזבות או נגררו לאור יום ברחוב והוכנסו אל תוך רכבים מסחריים כדי להימכר ככלות בפרובינציות מרוחקות. גם אלפי ילדים נעלמו באותו זמן. בלי להותיר עקבות. בייחוד בנים בגילו של דייוויד היו סחורה מבוקשת. הם נחטפו ונמכרו לזוגות חסרי ילדים, לאיכרים בלי בנים או לאנשים מחוץ לארץ. רק מעטים ביותר זכו לשוב ולראות את הוריהם.

בתקופה שהיה מפקח משטרה נאלץ צ'אנג לחקור סוחרי־אדם אחדים. רובם היו בעצמם בריות אומללות, פועלים נודדים מהכפר שנכשלו בערים, בלי עבודה אבל עם משפחה בכפר שממתינה להעברות כספים חודשיות, ושלעתים קרובות היתה תלויה בהן כדי לשרוד. זה לא הצדיק דבר, כפי שנאלץ צ'אנג להסביר שוב ושוב לאשתו הספקנית ולבנו, כאשר דיבר כך על עבריינים. אבל זה הסביר משהו.

אבל אף אחד מהטיפוסים האלה לא היה מעז לארוב לקורבנותיו בבית מלון יוקרתי כזה.

רק בשנותיו האחרונות של צ'אנג כמפקח התמקצע ענף העסקים הזה. העבריינים נעשו צעירים יותר, מיומנים יותר, מאורגנים ומשכילים יותר, אף שלא אהב את המילה הזאת בהקשר זה. את קורבנותיהם הבריחו דרך הפרובינציות, במהירות וביעילות. הם קיבלו הזמנות שכללו גובה, גיל, סוג ומגדר, והתחייבו למועדי אספקה. בני האדם הפכו לסחורה.

כמו כל דבר במדינה הזאת.

רבים התאגדו בחבורות גדולות, ממש בהתאם לדוקטרינה השלטת של כלכלת השוק החופשי, כדי להגדיל את התפוקה ואת נתח השוק שלהם.

אם דייוויד נחטף על–ידי סוחרי–אדם סביר להניח שהוא לא יימצא עוד בתוך העיר. אפילו אם יימצאו תמונות של מצלמות האבטחה, שיראו אותו נעלם אל תוך כלי רכב, יהיה מספר הרישוי מכוסה, השמשות יהיו כהות, צבע הרכב ויצרנו יהיו כה שכיחים, שלא יתאפשר לזהותו. סביר ביותר להניח כי עקבותיו של דייוויד אבדו לנצח היום אחר הצהריים.

מהמבטים שהחליפו ביניהם שני השוטרים הסיק צ'אנג כי הם שותפים לדעתו.

פול שב ותיאר את שעות לפני הצהריים ואת הדקות שקדמו להיעלמו של דייוויד. לא, לא הוא לא הרגיש שמישהו עוקב אחריו. שום דבר חשוד לא משך את תשומת לבו. אף אדם זר לא ניסה לדבר איתו. לא שלשום כשהגיעו, גם לא אתמול או היום לפני הצהריים.

הוא תיאר את חיפושיו אחר בנו שהלכו בהדרגה ונעשו נואשים.

השוטרים שיערו כי בצילומי האבטחה של בית המלון יימצאו רמזים, הקולגות שלהם כבר נמצאים בדרך לשם כדי להתבונן בהקלטות, עוד מעט הם ידעו יותר.

שני רכבי השטח האפורים בחזית המלון עוררו את חשדם.

לגבי הגבר שישב ליד ההגה היו לפול זיכרונות עמומים בלבד. היו לו צלקות בפנים. פול לא הבחין באנשים אחרים שישבו במכונית, מאחר שלא יכול היה לראות את החלל הפנימי.

רעשים חשודים? פול ניסה להיזכר. לא. ואפילו אם היו כאלה, מן הסתם נבלעו במוזיקה הרועשת.

השוטר המבוגר יותר טלפן לקולגות שלו שעברו על סרטי הווידיאו. היה עליהם לבחון מיד את סרטי המצלמות שפיקחו על כבש הגישה ועל הכניסה, תוך התמקדות בשני רכבי שטח מתוצרת מרצדס; עד אז הוא יישאר על הקו.

הם המתינו בשתיקה. שני השוטרים הדליקו סיגריות.

השוטר שהמתין על הקו שמע מה ששמע, היה ברור שזה לא שימח אותו. וזה הלך והחמיר עם כל משפט שנאמר. צ'אנג ראה זאת בעיניו הרושפות, בהיצרות השפתיים שלו, בחריקת שיניו.

"שום דבר בלתי רגיל," שיקר. אולי היה ביכולתו להשלות את פול, אבל לא את צ'אנג.

"לפי מספרי הרישוי נמצא את הבעלים, וליתר ביטחון נחקור אותם. אולי הבחינו במשהו חשוד."

פול היה צריך ללכת לשירותים, שוטר ליווה אותו.

"לא היו מספרי רישוי על כלי הרכב," אמר צ'אנג ברגע שהם נשארו לבדם.

המפקח הביט בו במבט בוחן ולקח שאיפה מהסיגריה שלו. שניהם היו בני אותו גיל וכנראה צברו הרבה חוויות דומות לאורך שלושים שנות שירות במשטרה. הם ראו יותר מדי ממה שבני אדם מסוגלים לעולל זה לזה. שמעו שקרים רבים מדי. תירוצים רבים מדי, מוּדעוּת מעטה מדי. הם הביטו בתהומות, ולא מצאו בהן שמץ נחמה. העצב בעיניו העיד שהזמן הפך גם אותו לאדם מלנכולי.

"מאיפה אתה יודע את זה?"

"שלושים שנה הייתי מפקח במחלק הרצח בשנז'ן."

השוטר נדהם. הוא לקח עוד שאיפה מהסיגריה שלו ונשף את העשן באיטיות דרך אפו.

"מספרי הרישוי הם לא הבעיה."

"אז מה כן?" שאל צ'אנג בכעס.

"לפעמים הידיעה היא בעיה הרבה יותר גדולה מאי־הידיעה."

"למה אתה מתכוון?"

"החבר שלך לא יראה עוד פעם את הבן שלו." אחרי הפסקה ממושכת הוסיף ואמר: "אסור לו בכלל לנסות לחפש אותו. עשה לו טובה: אתה חייב להוריד אותו מזה."

"זה נראה לך הגיוני?" הגיב צ'אנג ברוגז. "מובן מאליו שהוא יעשה הכול כדי למצוא את בנו."

"אבל מה אם יש לו ילדים נוספים שזקוקים לו? אישה שרוצה לראות אותו שוב?"

תחושה רעה החלה להשתלט על צ'אנג. הוא ביקש שיתירו לו לראות את הסרטים. בחשאי, כמובן.

השוטר נענע בראשו וכיבה את הסיגריה שלו.

מחווה קטנה, כלפי מי שהיה קולגה בעבר. הרי על סמך ניסיונו הוא עשוי בתנאים מסוימים לגלות משהו שאולי חמק מעיני החוקרים הצעירים.

"ברגע זה," אמר הקומיסר, "ההקלטות נמחקות. אתה צריך לשמוח שאתה לא יודע מה רואים בהן."

8

לא, הוא לא רצה לשוב עכשיו אל בית המלון. לא אכפת לו מה המליץ הקומיסר. הרי צ'אנג לא באמת מאמין במלוא הרצינות שהוא מסוגל לשבת בשקט בזמן שהמשטרה מחפשת את בנו, נכון? להירגע! איזה רעיון אבסורדי. הוא רוצה לעזור בחיפושים. הוא יקיף בשיטתיות את הרחובות סביב שַׁנגרי־לָה, יבדוק כל דרך גישה, כל חצר אחורית, כל כניסה לבית. הוא ידפוק בדלתות, יתחקר ילדים אחרים, ילך למגרשי משחקים. תשובות שליליות לא יניחו את דעתו. יש לו תצלום של דייוויד. אולי ראה אותו מישהו. עוברי אורח ברחוב? הזבניות בחנות התה מול המלון? בסופרמרקט. בקיוסק. במסעדה. בשׂדרת החנויות הקטנה במרחק גוש בתים אחד מהמלון? אולי הלך להתחבא שם. הוא לא ינוח עד שימצא את הבן שלו. הרי השוטרים עצמם אמרו שילדים קטנים הולכים לאיבוד לעתים קרובות יותר ממה שחושבים; שילדים תועים בדרך בגלל סקרנותם. אבל בסוף הם תמיד מופיעים שוב.

אבל אולי נפגע על ידי מכונית ועכשיו הוא שוכב באחד מבתי החולים בעיר. על זה הם עוד בכלל לא דיברו, על בתי החולים. הוא יטלפן לכולם בזה אחר זה, לכל אחד מהם, אז מה אם המשטרה כבר עשתה את זה. לא מזיק להתקשר פעם נוספת. ואולי עדיף לנסוע לשם ישירות ולברר במחלקות הטיפול נמרץ? זה לא באמת משנה כמה בתי חולים יש בשִׁי.

אבל אולי אסף מישהו מהרחוב את דייוויד הבוכה וליתר ביטחון לקח אותו איתו הביתה. ועכשיו אינו יודע מה לעשות בו, כי דייוויד לא זוכר את שם בית המלון. אולי הם צריכים לשכפל את התצלום שלו ולהדביק על גזעי עצים וחזיתות בתים בקרבת בית המלון. אולי יוכלו לבקש את סיוען של תחנות הטלוויזיה המקומיות. הן יכולות להראות את תמונתו של דייוויד. זה נראה לך רעיון טוב, צ'אנג? הם כבר ימצאו אותו איפשהו בשעות הקרובות, בריא ושלם. ילדים אינם נעלמים בלי להותיר עקבות; נכון, צ'אנג? אתה היית שוטר. אתה יודע. תגיד כבר משהו, צ'אנג. תגיד משהו.

9

במשך כל היום ליוותה אותה שמחה שקטה לקראת הבאות. לראשונה מאז לידתו בילתה קריסטינה שני לילות בלי הבן שלה. שנתה לא היתה טובה פחות בגלל זה, היא לא היתה מהאימהות האלה. ביומיים האלה היו לה הרבה פגישות במשרד, וזמן מועט בלבד לחשוב עליו. זה רק הגביר את שמחתה עכשיו לקראת המפגש הקרוב. סופשבוע ארוך עם דייוויד ועם פול. בלי ריצות בין בית למשרד. בלי הקיטורים התמידיים של אִמהּ הקנאית.

שלושה ימים, שייטיבו גם עם פול ואיתה כך קיוותה. מאז לידתו של דייוויד הם פיתחו חסכים. תפקידיהם כאם ואב מילאו אותם כמעט לגמרי. הימים היו ארוכים והערבים עם פול היו קצרים. לעתים תכופות שכבו שניהם במיטה בעשר, עייפים מכדי לדבר על היום שחלף או לקרוא כמה עמודים בספר. הם היו הורים, הם שמחו על זה, אבל לא נשאר להם מספיק זמן להיות נאהבים. שניהם שכחו או הדחיקו עד כמה קשה להיות הורים של ילד קטן.

קריסטינה קלטה מיד שמשהו לא בסדר.

מבטו. הדם ניקז מפניו. עורו אפור כאפר. אין חיוך לקראתה.

בוודאי קיבל הרעלת קיבה ולא ישן בלילה. היה עליו לומר משהו. הרי יכלה לקחת מונית לבית המלון.

פול וצ'אנג. איפה הבן שלה?

הוא מתחבא מאחורי אחד העמודים? מאחורי אביו? קריסטינה עמדה מלכת והסתכלה סביבהּ, מחפשת. היא לא אהבה את משחקי המחבואים התמידיים שלו.

נוסעים אחרים שירדו מהמטוס נדחקו מאחור בדרכם ליציאה, אחדים דחפו וקיללו, כי היא חסמה חלקית את המעבר.

הוא קפץ לכביש ונפגע ממכונית? החליק במדרגות? אולי היתה לו תאונה בבריכת השחייה של המלון? אם הוא שוכב באיזה בית חולים, למה פול לא נמצא איתו? למה לא הזהיר אותה מראש בטלפון?

איפה דייוויד? היא הרגישה פחד מבשר רעות שהולך וממלא אותה.

לפתע עמד פול לידה ולקח אותה בזרועותיו. לרגע קט קיוותה שרק דמיינה את הכול.

מצבו של דייוויד טוב.

הוא נמצא בבית המלון, בייביסיטר שומרת עליו בשנתו.

תגיד לי שזה באמת ככה, פול.

הוא לא אמר דבר. הוא החזיק אותה חזק בזרועותיו שהכוח הלך ואזל מהן.

הם התיישבו באחת מפינות הטרמינל, הוא דיבר בלחש, מתחמק ממבטה.

"איך יכולת להשאיר אותו לבד בלובי?" היא תפסה בכתפיו וניערה אותו. תסתכל עליי!

"למה לא לקחת אותו איתך לשירותים?" איך יכול היה להתנהג בחוסר זהירות כזה?

לא היו לו תשובות.

"למה לא השגחת עליו טוב יותר?" היא הדפה אותו מעליה, זינקה ממקומה, רצתה להסתלק מהמקום ולא ידעה לאן.

היא צעקה מילים סתומות, כעבור כמה שניות היו מוקפים שוטרים בלבוש אזרחי.

צ'אנג הסביר להם את המצב וניסה להרגיע את קריסטינה. הוא מבין את הפחד שלה, אבל המשטרה של שי, שנראית מיומנת בצורה יוצאת מהכלל, עורכת חיפושים נרחבים אחר דייוויד. לפי כל הסימנים הוא רץ החוצה מהמלון ואז הלך לאיבוד, וזו רק שאלה של זמן עד שישוב ויימצא.

שפת הגוף של צ'אנג ומבטו דיברו בשפה אחרת.

קריסטינה רצתה לראות הכול. את הלובי, את בתי השימוש. השולחנות. הוויטרינות. את בית הקפה. היא צעדה ברחבי הלובי, שחזרה פעם אחר פעם כל נתיב הליכה שבנה אולי הלך בו. כמו כלב גישוש ניסתה לעלות על עקבותיו של הילד.

היא התעשתה שוב והחלה לפעול: היא הורידה מהטלפון הנייד שלה את התצלומים העדכניים ביותר של דייוויד ומסרה אותם למשטרה; תיארה את בנה לפרטי פרטים, גובה ומשקל, סיפרה על ביישנותו, תהתה אם היה מסוגל ללכת עם זרים, מהי הגלידה החביבה עליו ביותר, אילו צעצועים מלהיבים אותו במיוחד. השוטרים רשמו לעצמם הערות במרץ רב.

רק הרבה אחרי חצות, כששכבה במיטה ליד פול, הצליחה לבכות סוף־סוף.

הוא לא ניסה לנחם אותה. בשעות האחרונות ניסה לחבק אותה פעמים רבות, אבל בכל פעם היא פנתה ממנו. הכאב היה גדול מדי. ראשה כאב, גם איבריה וקיבתה. היא לא רצתה שייגעו בה.

בקושי יכלה לסבול את נשימתו הכבדה לצדה, אפילו ריחו המוכר שתמיד אהבה כל כך, דחה אותה פתאום.

איפה דייוויד? הפחד וחוסר הוודאות הוציאו אותה מדעתה. תוך כדי השיחה עם השוטרים צצו במוחה תמונות שמיד הדחיקה שוב. בנה שוכב פצוע בתעלת ניקוז. או מוטל מדמם בשולי הכביש, אחרי שמכונית דרסה אותו ונמלטה משם. בכל התמונות האלה הוא בוכה וקורא לה. היא מיקדה את כל תשומת לבה בשאלות השוטרים. אבל בבדידות הלילה לא הצליחה עוד להתגונן בפני החזיונות שלה.

אולי באמת הלך לאיבוד ועכשיו הוא יושב באיזה גראז' או במרתף אפל שדלתו ננעלה מעצמה והוא אינו מסוגל לפתוח אותה.

או שפדופיל הצליח לפתות אותו אל ביתו. הוא היה קורבן נוח, נאיבי וסקרן כפי שהיה. באי לאמה לא היה צורך להזהיר אותו מפני זרים. היא חשה בחילה. החזיונות היו גדולים מדי, מפלצתיים מדי, מעבר למה שמחשבתה מסוגלת להכיל.

האם מישהו חטף אותו כדי למכור אותו? מדי פעם בפעם קראה בעיתון South China Morning Post סיפורים על סחר בבני אדם ועל הורים סיניים שמחפשים נואשות אחר ילדיהם, בעוד הרשויות מתעלמות מהם. יש לקוות שהחוטפים שלו יטפלו בו היטב, לכל הפחות. הרי הוא הסחורה שלהם.

דייוויד הקטן שלה. שכל כך פחד בחושך. שעד היום לא נפרד מהוריו אפילו ליום אחד. איזה פחד אוחז בו ברגע זה? האם הוא בוכה, האם הוא ישן? האם הוא פצוע, האם כואב לו?

למה היא לא איתו? למה אינה יכולה לעזור לו? זה בלתי נסלח. הם כשלו בתפקידם כהורים. היה זה תפקידם לשמור על בנם מכל רע.

אסור היה לה להניח לו לנסוע לשִי לבד עם אביו. למה הלכה למשרד במקום להצטרף אליהם מיד? הכול היה באשמתה. ובאשמתו של פול.

האשמה שלה.

האשמה שלה.

ושל פול.

האשמה שלה.

האשמה שלה.

ושל פול.

כאשר לא יכלה עוד לחשוב על שום דבר אחר, כשלא נותר בראשה דבר מלבד המילים הללו, מיהרה לבלוע שני כדורי הרגעה שצ'אנג השיג בשבילה.

היא עוד הרגישה את גופהּ מתרכך, הרגישה איך היא מרפה ואיך בהדרגה נסוג הכול אל המרחק ומאבד את משמעותו. ואז נרדמה.

צלצול טלפון העיר אותה. דרך חרך בין הווילונות הסתנן לחדר אור אפור של עלות השחר. היא הביטה בשעון, השעה היתה מעט אחרי חמש וחצי. פול ישב ליד שולחן הכתיבה והרים את השפופרת. הוא הינהן בתנועה מכאנית, סיים את השיחה וקם ממקומו.

"לאן אתה הולך?" שאלה בלחש.

"ללובי. מישהו רוצה לדבר איתי."

"חכה, אני באה איתך." היא רצתה להתרומם, אבל השפעתן המאלחשת של התרופות עדיין היתה חזקה מדי. היא שקעה בחזרה אל תוך הכריות.

"אני תיכף חוזר," אמר פול.

"חכה, חכה..."

היא שמעה את הדלת נסגרת.

10

איש לא המתין לו בלובי. שוער הלילה סימן בתנועת ראש עצבנית על היציאה.

שש לימוזינות חנו בכבש הגישה. פול הביט סביבו, איש לא נראה במקום. לפתע, במרחק של מטרים ספורים בלבד, נפתח חלון מכונית כדי רוחב כף יד, מישהו קרא לו והורה לו להיכנס לרכב. ליד ההגה ישב גבר בעל פנים מחוטטות ועל מצחו שומה כהה, גדולה. פול זיהה אותו מיד.

"מהר. סגור את הדלת," ציווה.

פול נכנס לרכב. על הספסל האחורי הבחין באישה קטנה.

בשתי ידיו לפת האיש את ההגה, מבטו מופנה קדימה.

"מה אתה רוצה ממני?"

"עוד היום אתה חייב לעזוב את שי," אמר, בלי להביט בפול.

"למה? הבן שלי נעלם. אני לא עוזב את שי לפני..."

"הוא שוכב ליד אשתי והוא ישן."

בתנועה חדה פנה פול לאחור. על הספסל האחורי שכב צרור עטוף בשמיכות. האישה הסיטה הצדה קצה אחד של הבד, פניו של דייוויד נחשפו. פול העביר את מבטו לסירוגין בין האישה לבעלה. עיניו מלאו דמעות.

"מי אתם?"

"זה לא משנה," אמר האיש בגסות.

"מה אתם רוצים? דמי כופר? אתן לכם את כל מה שיש לי. יש לי מניות ובית בהונג קונג, שאוכל למכור..."

"אנחנו לא רוצים כסף."

"אז מה כן?"

"שום דבר."

"שום דבר?" פול היה בטוח שלא הבין את דברי האיש.

"לא, שום דבר."

"אבל למה... אני לא מבין..."

"ככל שתדע פחות, ייטב לנו וגם לך."

כעת, לראשונה, התבונן בהם פול בעיון. הם נראו באמצע שנות הארבעים שלהם, לבושים בפשטות וכל אחד מהם ענד תליון עם צלב עשוי זהב.

"קח את הילד שלך והסתלק מהעיר כמה שיותר מהר," אמר האיש פעם נוספת.

"אבל למה?"

"כי יבואו לחפש אותך."

"מי?"

בני הזוג שתקו שניהם. פול חזר על שאלתו.

"הבוס של בעלי," אמרה האישה בלחש. "הוא חטף את הבן שלך. אנחנו רק מחזירים לך אותו. בשמו של אדוננו."

פול לא הבין מיד למי היא מתכוונת. "איזה אדון?"

"ישו הנוצרי, המושיע שלנו."

"הבוס שלי נתן את הבן שלך במתנה לחברה שלו. כי היא חשבה שהוא חמוד כל כך."

"מיהו הבוס שלך?"

הם התעלמו משאלתו.

"מאיפה היא מכירה את דייוויד?" התפלא פול, במידת מה של חשדנות.

"היא ראתה אותו אתמול במקום של דובי הפנדה ורצתה אותו לעצמה," השיבה האישה. "בעלי התחיל לעבוד לא מזמן כאחד הנהגים שלו, אני הייתי אמורה להיות המטפלת של הבן שלך. לא יעבור זמן רב מרגע שיבחין שאנחנו והילד כבר לא כאן, ועד שייוודע לו שהילד חזר לידי הוריו. הוא יעשה הכול כדי להחזיר את הילד לידיו."

פול ניער את ראשו כלא מאמין. "רצתה? ילד כמתנה?"

שניהם הינהנו.

"לזה אני לא מאמין. הרי הוא לא יכול לגזול ממני..."

"הוא יכול, הוא יכול..." חלקה האישה על דבריו.

"אתה לא מקומי," הוסיף בעלה ואמר. "אין לך שום מושג כמה חזקה המשפחה הזאת."

פול העביר מבט מפקפק מהאחד לשני. "אבל איך יוכל... את דייוויד...?"

"המשטרה," נכנס האיש לדבריו, "תעצור אותך באמתלה כלשהי ותמצא סמים בחדר שלך. בית המשפט דן אותך באשמת הברחת סמים. זה מה שקרה לאחרונה לאיש עסקים מסינגפור שהסתכסך עם הבוס שלי. את תשע השנים הבאות יבלה האיש בבית הסוהר."

פול שתק. התרחיש שתיאר הנהג לא היה בלתי מציאותי.

"מה תעשו עכשיו?" שאל אל תוך הדממה.

"יש לנו קרובי משפחה בפרובינציית פוּג'אן. הם יסתירו אותנו במשך זמן מה."

"אני יכול לעזור לכם במשהו?"

"איך תוכל לעזור לנו? אדוננו המושיע יגן עלינו."

פול ניסה להעריך כמה כסף יש לו בכיסו. "ברצון הייתי נותן לכם..."

"אנחנו לא רוצים את הכסף שלך," אמרו שניהם קול אחד.

"למה אתם עושים זאת?"

הגבר הביט באשתו, כאילו רק היא יודעת את התשובה על כך.

"אנחנו מאמינים בריבּון עולם. כבר שישה חודשים בעלי עובד בשירותו של הבוס, עד כה העמיס על מצפונו חטאים רבים למדי. הילד שלך... זה היה יותר מדי."

"תודה. אני..." פול חיפש מילים.

"'מה שעשיתם לאחד מאחי הקטנים האלה, לי עשיתם.' הבשורה על פי מתי כ"ה, 40," הסבירה חרישית. "אדוננו המושיע מראה לנו את הדרך."

פול ראה את הפחד בעיני שניהם, אך לא שמע אותו בקולותיהם הרגועים.

"עכשיו יש לך שעתיים, שלוש שעות לכל היותר, עד שמישהו יבחין בהיעלמנו. עד אז אתה כבר חייב להיות מחוץ לעיר. בית המלון יהיה בין המקומות הראשונים שהם יבואו לחפש בהם. אולי אפילו ידווחו לו על זה. הוא משלם משכורת לראש האבטחה."

פול עמד לפתוח את הדלת, ואז היסס.

"מי הבוס שלך?"

"צֶ'ן טִיאֶן הָאוֹ, בנו של מזכיר המפלגה צֶ'ן." האיש עשה הפסקה קצרה. "לך עכשיו."

פול יצא מהמכונית, פתח את הדלת האחורית, ובזהירות נטל לזרועותיו את בנו הישן. "איך אוכל להודות לכם?"

"אין כל סיבה להודות לנו."

האישה הינהנה אליו. "שאדוננו המושיע יסייע לכם. הוא יביא אתכם אל מקום בטוח. יברך אתכם האל."

פול נחפז דרך הלובי הריק, מלווה במבטיו החשדניים של שוער הלילה. במעלית התעורר דייוויד לרגע. הוא פקח את עיניו, וכאשר ראה את פול חלף חיוך על פניו. ואז שב ושקע בשינה.

קריסטינה עדיין ישנה. הוא השכיב את דייוויד לידה וארז במהירות את חפציהם. הוא רצה לעזוב את המלון מהר ככל האפשר. הוא חיפש טיסה במחשב; בטיסה של 16:30 היו כל המקומות תפוסים, הוא הזמין שלושה מקומות לטיסה הבאה.

לאחר שהשלים את הזמנת הכרטיסים לטיסה, קלט פול שאין לו כל מושג היכן יוכלו להימצא עד הערב. להחליף את בית המלון? מסוכן מדי, כל תושב חוץ חייב להירשם במשטרה. מרכז קניות? בתי קפה? מסעדות? מקומות ציבור היו מסוכנים בדיוק באותה מידה, אם בני הזוג צדקו וצ'ן יחפש אותם. המקום הבטוח ביותר יהיה המנזר של צ'אנג.

פול התיישב על המיטה, ליטף בעדינות את פניה של קריסטינה. הוא רכן מעליה ולחש באוזנה. "יקירתי. תתעוררי. אנחנו מוכרחים לעזוב."

11

במשך שעתיים ישב צ'אנג באולם בחברת הנזירים האחרים וניסה להרפות. לא לחשוב על ברכיו הכואבות, לא על גבו, לא על פול, דייוויד וקריסטינה.

ככל שהשתדל, זה רק הלך ונעשה קשה יותר. הוא התרכז בנשימה שלו. הרגיש את אוויר הבוקר הקריר חודר אל תוך אפו ואז, לאחר שהתחמם, שב ונפלט. הוא שר את המנטרה שלו. מיקד את מבטו בבודהה הזהוב שמולו. הכול ללא הועיל. ללא הרף סבבו מחשבותיו סביב חברו. מה זה הקארמה הזאת? לאבד שני ילדים? אילו חטאים יכול היה לחטוא בחייו הקודמים, כדי להיות ראוי לכך? או שבסופו של דבר שולטים חוקים שונים מאלה שהניח "המואר" ועליהם הצהיר? האם בכל זאת נשלטים החיים על ידי המקרה? שרירותיות קרה וחסרת חמלה. אבסורד.

בדיוק כפי שטען פול מאז ומתמיד.

מהחצר חדר לאולם רעש דפיקות הפטישים של ראשוני הבנאים. בבוקר זה שמח צ'אנג על הרעש. היה זה הסימן הלא־רשמי לסיום המדיטציה, וראש המנזר והנזירים הראשונים התרוממו.

צ'אנג נכנס לחדר האוכל ואכל אטריות באי־חשק, ואז הגיעו אל אוזניו קולות שהיו מוכרים לו היטב. הוא פנה לאחור ומולו ניצבו פול, קריסטינה ודייוויד. צ'אנג ראה מיד בעיני חברו שלא חדשות טובות בלבד מביאות אותו למנזר בשעת בוקר מוקדמת כל כך.

הוא הביא קערות של אורז וירקות וקנקן תרמוס עם תה. הם התיישבו בחצר לאור קרני השמש הראשונות. בשעה שדייוויד אכל מעט מהמזון, סיפר פול על מה שהתרחש.

"הזמנתי לנו כרטיסים להונג קונג בטיסה של עשר," סיפר בסופו של דבר.

צ'אנג נענע בראשו נמרצות. "אתם לא יכולים ללכת לנמל התעופה."

"למה לא?" שאלה קריסטינה בדאגה.

"מה יכול לקרות לנו שם? כבר יש לי כרטיסים לעלייה למטוס, ועשיתי צ'ק־אין," הוסיף פול.

צ'אנג התפלא על התמימות הזאת. "לפני העלייה למטוס אתם חייבים להזדהות עם הדרכונים שלכם. אם, כפי שאני מניח, צ'ן מחפש אחריכם, הם יעצרו אתכם."

"באיזה נימוק?"

"הם רוצים את הילד שלכם. הם רגילים לקבל כל דבר שהם רוצים. אם לא נותנים להם מרצון, הם לוקחים לעצמם בכוח."

"מי זה 'הם'?" פול עדיין לא הבין, וצ'אנג שמע זאת בהיסוס שבקולו.

"צ'ן. שִי. ווּ. תבחר שם. האנשים החזקים במדינה הזו. קל לפברק משהו כדי להכניס אתכם למעצר מנהלי של חודשים ארוכים. והמשפט שיבוא בעקבותיו לא יהיה הוגן, השופטים לא יהיו אובייקטיביים. הרי אתה יודע את כל זה! זה לא הביקור הראשון שלך בסין! נראה לך שזה יעניין מישהו אם תיעלמו למשך שנים באיזה כלא בסצ'ואן? בתקופה הראשונה עוד יבוא לבקר אותך הקונסול האמריקני כמה פעמים. הממשל האמריקני אולי אפילו יוציא הודעת גינוי. ומה אחר כך? משבר דיפלומטי בגללכם? אני לא חושב." צ'אנג בחן את ההשפעה של מילותיו. "ובמשך כל הזמן הזה יהיה דייוויד במוסד. ואולי, גם את זה אפשר לארגן בקלות, אצל משפחת צ'ן."

"אילו אפשרויות עומדות לרשותנו? יש רכבת לכיוון שנז'ן?" שאלה קריסטינה.

אף אחד מהם לא קלט עד כמה חמור מצבם. "נסיעה ברכבת לא באה בחשבון. כדי לקנות כרטיסי נסיעה תצטרכו להציג את הדרכונים שלכם. חוץ מזה לא הייתי נוסע דרומה. אני לא מאמין שיניחו לכם לצאת להונג קונג. צ'ן היה מזכיר המפלגה בפרובינציית גוּאַנגדוֹנג בעבר. יש לו שם קשרים מעולים. הגבול סגור בפניכם."

"אתה באמת חושב שעוצמתו מרחיקה לכת עד כדי כך?"

"אני לא יודע. אבל זוהי אחת הבעיות במדינה שלנו: אנחנו אף פעם לא באמת יודעים עד לאן מגיעה עוצמתו של אדם כלשהו. אתה רוצה להעמיד את זה למבחן?"

"לא. ודאי שלא," השיב פול. "אז לאן? אל יוּנאן ודרך ההרים לבורמה?"

"לא. זה יהיה מסע הררי של ימים רבים. לא עם ילד בן ארבע."

"אם כך, אז לאן?"

"לבייג'ינג," אמר צ'אנג בהחלטיות.

פול הביט בו בתדהמה. "למה דווקא לבייג'ינג?"

"כי שם נמצאת השגרירות האמריקנית. זה המקום הכי בטוח. אתה אמריקני. אתם לא מתנגדי משטר, השגרירות יכולה לדאוג שתצאו מהמדינה. כוחו של צ'ן מסתיים בשער השגרירות."

"מה המרחק בין בייג'ינג לשִי?" שאלה קריסטינה בספקנות.

"בסביבות אלפיים קילומטר."

"איך נוכל להגיע לשם?"

צ'אנג העביר את שתי כפות ידיו על ראשו המגולח למשעי. לא היה לו מושג קלוש ביותר כיצד יוכלו להגיע לבייג'ינג בלי שיזהו אותם. פול מושך תשומת לב בכל מקום בשל גובהו, ודייוויד לא פחות ממנו בגלל מראהו. הם לא יכולים לישון באף בית מלון ולא להשתמש בשום אמצעי תחבורה ציבורי.

כמה טלפונים מטעמו של צ'ן יספיקו כדי שהמשטרה תתחיל לרדוף אחר פול ומשפחתו ברחבי הפרובינציות. מי יהיה אמיץ די הצורך כדי להסתיר אותם, ולו גם ללילה אחד בלבד? מי יהיה מוכן לסכן את נפשו כדי להעביר אותם ממקום אחד אל משנהו? ולשם מה? המניע היחיד שעלה בדעתו של צ'אנג היה הכסף.

הוא הדליק סיגריה, לקח כמה שאיפות ואז הטיל אותה לרצפה ודרך עליה. "כמה מזומן יש עליכם?"

קריסטינה ופול עשו חשבון. הם לא הצליחו להגיע ליותר מששת אלפים רֶנמִינבִּי.2

"זה לא הרבה." ששת אלפים רנמינבי לא הספיקו לכיסוי עלויות הדרך אל עיר הבירה. אפילו שישים אלף לא יספיקו לכך. הסכנה היתה יותר מדי גדולה ולא היה אפשר לאמוד אותה. צ'ן רדף את יריביו ללא רחמים, ולא חס גם על משפחותיהם, חבריהם ושותפיהם העסקיים. הוא היה בנה של מהפכת התרבות, ומדי יום ביומו הוכיח בשִי שהיטיב ללמוד את לקחיה: מי שנוהג בסלחנות כלפי יריביו, יתחרט על כך. מי שמפגין חולשה, כבר הפסיד. צ'אנג העביר את מבטו בין שלושתם. עד כה דייוויד כמעט לא אכל דבר ולא אמר אף מילה, פול נראה מותש לחלוטין.

"אתם נראים עייפים. תרצו לנוח מעט בחדר שלי? אני אנסה לארגן משהו. עדיין יש לי כמה קרובי משפחה כאן בעיר."

12

צ'אנג שוטט ברחובות העיר ללא מטרה. הוא לא רצה להישאר במנזר, והיה זקוק לתנועה כדי להכניס סדר במחשבותיו. אבל הוא התקשה לעשות זאת. ילד הניתן כמתנה. כאילו היה חיית מחמד. גם אם זה נשמע מגוחך, לא היה לצ'אנג כל ספק שבדיוק בזה מדובר. בני האדם נעשו חסרי מעצורים, תאוותניים. אבדה להם כל אמת מידה.

כמו פעם. הוא חווה את פריקת העול, את היעדר המצפון של מהפכת התרבות. מי שלא הכיר את סיפורן של השנים ההן, לא יוכל להבין את ההתנהגות המבישה של סין העכשווית. בתקופה ההיא הם היו במלחמה. במלחמה נגד העולם הישן. במלחמה נגד הפילוסופיה הישנה. התרבות הישנה. המנהגים הישנים. ההרגלים הישנים.

כיום הם שוב במלחמה. במלחמה נגד זיכרונות. במלחמה נגד הסביבה. במלחמה נגד צניעות וריסון. נגד הגינות ויושר. בעיקרו של דבר לא השתנה כלום: הם שוב מנהלים מלחמה נגד עצמם. אנחנו עַם בטראומה, חשב צ'אנג לעצמו. גם בזאת לא השתנה דבר.

על פול ומשפחתו לעזוב את העיר מהר ככל האפשר. תוך שעות ספורות תופיע המשטרה כדי לתחקר אותו עצמו, את צ'אנג. אתמול בתחנת המשטרה הוא גילה חוסר זהירות וסיפר לאחד השוטרים את שם המנזר שבו הוא חי.

אבל לאן יוכלו ללכת?

הוא חייב לבקש עזרה מאנשים שהתרחקו מהחברה. כאלה שחיים מחוצה לה, שאין להם עוד מה להפסיד, אבל כאלה שאינם מתנגדים פוליטיים גלויים, כי הרשויות מפעילות פיקוח על הבדלנים. אבל כיצד יוכל למצוא מישהו סתם כך, בזמן קצר כל כך? ומי ביניהם יהיה באמת מהימן מספיק? הלשנה במקרה כזה תתוגמל היטב.

בסין לא פועלת רשת ארגונים שהצליחה להימלט מפיקוח השלטונות, להוציא, אולי, את הכנסיות והמנזרים. צ'אנג חשב על בני הזוג שהחזירו את דייוויד לאביו.

בשמו של המושיע.

האמונה הניעה אותם לסכן את חייהם. היתה כנסייה מחתרתית שכללה אלפי חברים שאינם יודעים פחד, אבל איתם לא היה לו כל קשר. על כל פנים לא קשר ישיר.

צ'אנג חשב על ראש מנזר שבשנתיים האחרונות התראה איתו לעתים קרובות למדי. המנזר נמצא לא רחוק. ראש המנזר בא מכפר שנמצא במרחק של כמה מאות קילומטרים בכיוון צפון־מזרח, בקרבת הגבול לפרובינציית שָאן־שִי. לפחות הכפר נמצא בדרך לבייג'ינג. יכול להיות שלראש המנזר הזה יש שם קרובי משפחה נוספים או שהוא מכיר שם בודהיסטים אחרים שיהיו מוכנים לעזור. צ'אנג חשב גם על האחיין שלו המתגורר בשי ומשמש עורך ראשי של שבועון שנוקט מידת מה של ביקורתיות, ככל שמתאפשר בנסיבות הקיימות. אולי יהיה לו רעיון. שני אלה היו תקוותו היחידה.

כאשר חזר צ'אנג למנזר כעבור שלוש שעות, היתה השעה מעט אחרי אחת־עשרה ושלושים.

הוא הלך היישר אל ראש המנזר והסביר שמסיבות משפחתיות דחופות עליו לנסוע ללא דיחוי לשנז'ן. בנו נפצע קשה בתאונה והוא שוכב בבית חולים. הוא אמר שהשיג כרטיס טיסה לשעה 20:00, אך לפני כן ברצונו להראות את שמורת הפנדות לידידים שלו. ידידיו ישובו — זאת שב והדגיש פעמים אחדות — בחזרה להונג קונג בטיסה המאוחרת.

לרשויות יהיה קל לבדוק את הפרטים שמסר. אם יתמזל מזלו הן יאמינו באמיתותם ובערב ימתינו לפול בנמל התעופה. ההטעיה תעניק לפול ולמשפחתו יתרון של כמה שעות.

הוא נחפז אל חדרו. פול, קריסטינה ודייוויד ישנו במיטתו, יותר זה על זה מאשר זה לצד זה.

צ'אנג משך בכוח בכתפו של החבר שלו. "תתעוררו."

הוא העיר אותו מתרדמה עמוקה, ופול הביט סביבו בעיניים ממצמצות. הוא נזקק לרגע כדי להבין היכן הוא נמצא. בקושי הצליח להזדקף.

"אנחנו חייבים לצאת לדרך מיד," פקד צ'אנג.

"לאן?"

"את הכול אסביר לך אחר כך."

קריסטינה התעוררה באיטיות מיוסרת.

"אני צמא," אמר דייוויד.

"יש לך משהו לשתות?" שאל פול.

"אחר כך. אתם חייבים להזדרז." צ'אנג שמע את הגונג המודיע על מדיטציית צהרי היום. "אם לא תסתלקו מכאן מיד, כבר יהיה מאוחר מדי."

הם עזבו את המנזר דרך יציאה אחורית, בחוץ כבר המתינה להם מכונית שצ'אנג ארגן. הדבר האחרון שהוא ראה היו שוטרים בלבוש אזרחי, בדרכם אל משרדו של ראש המנזר.

13

קריסטינה הביטה דרך החלון. זמן רב נדרש לנהג כדי להיחלץ משי. התנועה היתה פקוקה בכבישים מהירים תלת־קומתיים שהובילו דרך קילומטרים רבים של אזורי תעשייה, חלפו על פני בתי חרושת, מחסנים, אתרי בנייה נטושים וחורבות. הם עזבו את האוטוסטראדה ונסעו לאורך שׂדרה מתפתלת. הרקיע האפיר, עננים נמוכים צבעו באור עמום את הנוף ההררי ושדות האורז הרבים שבו.

מפעם בפעם נאלצו לעצור כי הדרך נחסמה על ידי כרכרת סוסים או עגלה רתומה לשוורים, או שאיכרים ייבשו את פלפלי הצ'ילי שלהם על הדרך. בכל פעם קילל הנהג, שעד כה לא החליף איתם אף מילה. קריסטינה הבחינה שהוא מתבונן בה בראי האחורי. מבטיהם נפגשו והיא התקשתה לפענח את המבט שלו. ככל הנראה השתוקק מאוד להיפטר מהמשא הבעייתי שלו.

דייוויד כבר נרדם, ראשו היה מונח בחיקו של פול, רגליו על ברכי אמו. היא החזיקה אותן בחוזקה בשתי ידיה, הסיטה מעט את מכנסיו כלפי מעלה, ליטפה את עורו העדין והתבוננה בקרסוליו הרזים. מאז שובו לא יכלה להימנע מלגעת בו כל הזמן, לרחרח, ללטף ולגפף אותו. היא היתה מעדיפה לא להסיר ממנו את ידיה לעולם, אבל דייוויד הבהיר לה שבשבילו זה יותר מדי.

דייוויד, שבדרך כלל לא ישב בשקט אף שנייה ודיבר ללא הרף, שקע אל תוך שתיקה עמוקה מטילת אימה. רעב וצמא היו שתי המילים היחידות שהם שמעו מפיו. כאילו רק עכשיו למד לדבר. פעמיים עשה במכנסיים, וזאת אחרי שנגמל מחיתולים גם בשעות הלילה. משאלות אמו על שאירע לו בהיעדרה התעלם.

קריסטינה רצתה לדעת כל דבר, כל פרט ופרט, כאילו בדרך זו היתה יכולה להשיג שוב שליטה על הזמן שבו היה בנה חסר הגנה, נתון לחסדי זרים. האם נעלו אותו? האם היה לבד? היכן ישן?

פול הביט דרך החלון השני. זמן־מה אחרי שצ'אנג יצא מהמכונית ניסה פול לאחוז בידה, אך היא הסיגה אותה לאחור. מאז הוא שתק.

צ'אנג צייד אותם בהוראות מדויקות. אבל לא כתובת. לא שמות. שלא יוכלו לחשוף אף פרט במקרה שייעצרו. הנסיעה אמורה להימשך שעות רבות, הנהג יודע לאן עליו להביא אותם, וזה יספיק. צ'אנג השיג טלפון נייד בשבילם, אבל אסור להם בשום פנים ואופן לטלפן ממנו, אלא רק להמתין עד שיטלפנו אליהם. במקרה חירום קיצוני הם רשאים להשאיר הודעה קצרה במספר מסוים השמור במכשיר. במקום שמביאים אותם אליו הם יהיו בטוחים למשך ימים ספורים, אך לא יותר מזה. צ'אנג רצה לנסות להגיע אליהם בדרכים עוקפות. במקרה שזה לא יעלה בידו, הם יקבלו הוראות נוספות במסרון בטלפון. אם תוך שבוע לא ישמעו ממנו שום דבר, ייאלצו להסתדר בכוחות עצמם. על שאלתם כיצד יוכלו להגיע לבייג'ינג במקרה כזה, רק הביט בהם בעיניים עייפות ושתק.

"פול?" לקח לו רגע להסב אליה את ראשו. התשישות בעיניו. הפחד. ככה עוד לא הכירה אותו.

מה הם עשו לדייוויד, רצתה לשאול אותו.

"מה יש?"

"אתה חושב שהם הרביצו לו?"

הוא הניד בראשו לשלילה. "בשביל מה להם?"

התשובה שלו הרתיחה אותה. "מה אני יודעת," הרימה עליו את קולה. "אולי כי הוא לא עשה מה שהם אמרו לו?"

"לא נראה לי."

"למה אתה מאמין שלא?" דרכו המאופקת רק הלכה והגבירה את כעסה. "הוא פחד. הוא בכה. אני בטוחה שהם הרביצו לו. אתה לא שואל את עצמך מה הם עשו לו?"

"דווקא כן, כמובן."

"אבל?"

"אלה היו חמש־עשרה שעות שבהן לא היינו לצדו. עשר מהן הוא ישן בוודאי. אני חושב..."

"פול," נכנסה לדבריו בחדות. "מה אתה רוצה להגיד כאן? שזה לא היה ממש נורא?"

"לא, לא לזה אני מתכוון."

"אולי הוא בכלל לא ישן. אולי הוא בכה רוב הזמן ולא היה שם אף אחד להרגיע אותו. אתה לא רואה כמה הוא השתנה? הוא כבר לא אומר כלום. הוא שוב מרטיב במכנסיים..."

"אני יודע," השיב פול בשקט ממש. "אבל מה יעזור לנו לתאר לעצמנו מה הם..." בלי להשלים את המשפט, הוא פנה ממנה ושב להסתכל דרך החלון.

קריסטינה כעסה מכדי שתוכל להשיב משהו נוסף. היא לא ביקשה לעצמה מחשבות כפייתיות על מה שאנשים זרים עוללו לבנה, אבל האם לא היתה זאת השאלה הראשונה? חמש־עשרה שעות יכולות להימשך לנצח. אולי הדיבור על כך יוכל לעזור? היא היתה זקוקה לעזרתו, והוא הסב ממנה את ראשו.

מהמורה בדרך טילטלה אותם כהוגן. דייוויד התעורר. הוא הביט באמו במבט מרוחק בצורה מוזרה. כאילו הוא רואה דרכהּ. את המבע הזגוגי הזה הכירה קריסטינה מהמקרים הנדירים שדייוויד שכב במיטה עם חום גבוה. היא הניחה את ידה על מצחו, אבל חומו היה רגיל.

"מתוק שלי, אתה מרגיש טוב?"

הוא עצם את עיניו בלי לענות.

"אתה צמא? מתחשק לך לאכול משהו?"

אפילו לא ניד ראש.

היא הסיטה את הטי־שירט שלו כלפי מעלה ושוב חיפשה בפלג גופו העליון אחר סימנים כחולים, שריטות או כל סימן להתעללות. הוא הדף מעליו את ידיה, סידר בחזרה את חולצתו והסתובב אל הצד.

מולם הופיע יישוב גדול למדי, המכונית האטה את נסיעתה ואז בלמה פתאום בחדות, פנתה ימינה ואחרי מאה מטר נעצרה בכיכר בשולי כפר. שם המתין כלי רכב אחר. הנהג שלהם אמר שעליהם לעבור לרכב השני.

קריסטינה זרקה מבט שואל אל פול. הוא משך בכתפיו. הנהג יצא מהמכונית, דיבר עם הגבר השני ומסר לידו כמה מעטפות. ואז העבירו את חפציהם ופול נשא בזרועותיו את דייוויד למכונית השנייה. הוא פקח קצרות את עיניו ומיד שב ונרדם.

הנהג החדש נתן לפול אחת משתי המעטפות ויצא לדרך. פול שלף מכתב מתוכה, רפרף על הכתוב והושיט אותו לקריסטינה.

חבר יקר,

אחייני שׁוּ הוא עורך ראשי של שבועון בשִי, הוא ארגן למענכם את הנסיעה הזאת ואת התחנה הראשונה שבה תשהו. הוא חשב שעדיף שתחליפו את המכונית, הוא אינו בוטח בנהג במאה אחוז.

אתם בדרככם אל איכר בשם לוּאוֹ ג'י־אָה טינג. פעם פרסם אחייני סיפור עליו ועל משפחתו, והוא חושב שתוכלו לשהות שם בבטחה במשך ימים אחדים. לואו יודע רק שאתם עורכים מסע וזקוקים למקום לינה לכמה לילות. אינך צריך לשלם לו תמורתם, הוא אינו מצפה שתשלמו לו. אתם עוד תזדקקו מאוד לכסף.

אני מנסה לארגן את התחנה הבאה ומקווה שנתראה אצל לוּאוֹ תוך ימים ספורים.

צ'אנג

קריסטינה החזירה את המכתב לפול. היא חשה בחילה. אולי זה בגלל הכביש ההולך ומתפתל או בגלל מהירות נהיגתו של הנהג החדש. העיקה עליה המחשבה עד כמה הם נתונים לחסדי אחרים. תלויים באנשים זרים. בנכונותם לעזור. ביושרם. בהגינותם.

פול פתח חלון, היא נשמה עמוקות. האוויר הרענן היטיב עימה.

הכבישים נעשו צרים יותר, משובשים יותר. בכפרים כמעט לא ניצבו עוד מבני אבן, רק בקתות עץ או טיט. לאחר מחצית השעה הם עצרו מול חצר איכרים. לפניה ניצבה חומה גבוהה שצבעה האדום דהה זה מכבר. הכרכוב בראש החומה היה מצופה אריחים מזוגגים בצבע ירוק. באמצע החומה היה שער עץ עגול שנצבע לאחרונה באדום כהה.

גבר מזדקן יצא מהשער, כאילו ציפה להם. הוא נשען על מקל הליכה וצלע מאד. בעקבותיו הלך כלב שנבח בקול רם ועצבני. הנהג יצא מהרכב ונתן לו מעטפה עבה. הזקן הוציא מכתב מתוכה, קרא אותו, הביט בכיוון המכונית והינהן.

מוזיקה קנטונזית פופולארית

כ־800 דולר