סיפורים שתוקים

אח ורַע – וידויו של קנאי

כי החיים יודעים שימותו והמתים אינם יודעים מאומה ואין עוד להם שכר כי נשכח זכרם. גם אהבתם גם שנאתם גם קנאתם כבר אבדה, וחלק אין להם עוד לעולם בכל אשר נעשה תחת השמש. (קהלת ט, ה-ו)

ר' יהודה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על הקנאה ועל התאווה ועל הרחמים.

(אבות דרבי נתן ב, ד)

הבוקר, כבכל בוקר בחודשיים האחרונים, ניקדתי והדפסתי עוד שיר של איה. לאן נעלמו ימי החסד שאני עצמי כתבתי שירים? לאן נעלם הקֶצֶב שהכתיב לי מילים? לאן התעופפה הדממה שכפתה עלַי את הדיבור? לאן נגוזו הרגעים בהם נשא השיר חלק מעול קיומי? שירַי בגדו בי כמו נחל, הפכתי למעין מצֵבה למשורר האלמוני שהייתי. הגיע הזמן להודות: השרביט עבר לאיה, אחותי הקטנה, בת החמישים. זה שנים, מאז ההתקף הפסיכוטי שהיה לה, היא מתגוררת בחווה של ד"ר מורגנטל, איש יקר ופסיכיאטר בעל חזון, שהקים בחיק הטבע פינת חמד, בה יוכלו נפגעי נפש לחיות וליצור בכבוד. לפעמים, אני מגיע לשם לביקור, מביט בחומת האבן ובאורנים המקיפים את המקום, ואומר: וואללה אריק, זה כנראה הפתרון!

עד כמה שאני יכול לראות ללֵבָב, נדמה לי שאחדים ממכרַי מקנאים בי. אני אמנם בן שישים ואחת, אך חזותי ספורטיבית, דירתי נאה, כרמלה אשתי מדריכת תיירים מבוקשת, נאה לא פחות, מכוניתי יותר יפנית מיפנית, פרנסתי מצויה, ועודד וקרן צאצאַי מפלסים את דרכם בשופי, בלי להיות עלי לטורח. מה עוד אמור לבקש בחייו אדם נבון? אלא שאני, בעוונותי, איני נבון די הצורך; כשאני מדפיס את שיריה של איה הזכים כמי־מעיין, נסרקת נשמתי במסרקות ברזל. אני סובל ומדפיס, מתייסר וממשיך במלאכה. יש ברירה? הרי נשבעתי לאמא לפני מותה לשמור על איה (השומר אחי אנוכי?), ולאיה עצמה, תיבדל לחיים ארוכים, הבטחתי לעזור בהוצאת ספר ביכוריה. לא שאני מלאך. רחוק מזה. אני פשוט פוחד להפוך למפלצת. וכבר היו דברים מעולם. לא פעם איה התוודתה בפנַי: תראה, אריק, אין לי ילדים. השירים הם הילדים שלי. רק אם אפרסם אותם, אוכל למות בשקט. אפשר לשמוע מילים כאלו ולהישאר אדיש? הבטחתי לה, אם כן, שאעשה כמיטב יכולתי לקדם את העסק. ובכל־זאת, במשך ימים רבים ניסיתי לדחות את הקץ. אך צְרָצַר מצפוני לא חדל לנסר, אריק אריק, דג רקק שכמותך. אילו מתה אחותך בדמי ימיה, היית מוציא ספר לזכרה? מוציא. אז אוּדְרוּבּ, כבוש את יצרך ושקוד על העשייה, כדי שבבוא יומך, תנוח על משכבך בשלום. בלב ולב הפכתי למשָׁרתהּ בקודש של אחותי, עבדהּ הנאמן מאונס. והיא, היושבת במקומה המוגן, קשובה לזמירות העולות במוחה, אינה משערת איזו דרמה מתחוללת בתוכי. חדשים לבקרים האגו שלי מנפח את שריריו, מת לנעֵר את המוסֵרות, בלשון אחרת – לשים קצוץ, אבל האני־העליון, פונקציונר של אלוהים, מנחית עליו פקודה להצטמצם בפני הנשגב ממנו. וכך, מחשש לאבד צלם אנוש, החלטתי לשפוך את מרֵרתי על הנייר.

בשבת אביבית אחת, בהיותי כבן ארבע־עשרה, נסענו כל המשפחה לפאנטזיה בעיבלין. החלון האקזוטי הזה נפתח בזכות אבא, שבמסגרת עבודתו כקבלן התיידד עם ערבים בגליל. אמא לבשה שמלת ג'רסי ירוקה 'שיוצאת לה מהאף', איה, בת השלוש, היתה ארוזה כמו 'בובה מאמריקה' בשמלת אורגנדין לבנה, ואני ואודי, כמעט תאומי־גיל, לבשנו אותם מכנסיים ואותה חולצת פסים, שחס וחלילה לא נקנא. (לפי עוצמת הקנאה הבוערת בי, קשה לדמיין שעברתי אי־פעם טיפול מניעתי). כשהגענו לבית־ השמחה קיבל את פנינו אבי החתן באהלן וסהלן שופעי חיוכים, והוביל אותנו לחדר האירוח. בפינה צדדית על הרצפה, התרומם תל צבעוני של שמיכות ומזרנים, ובמרכז התרוצץ פעוט יחף. רחמי נכמרו עליו, בפרט שנעלתי נעליים חדשות; הצטערתי שאין לי בשבילו מתנה קטנה. (הסיפורים שאמא סיפרה על הילדים המסכנים בהודו כבר הניבו פרי). כברירת מחדל, ניגשתי אליו ושאלתי, נוטף מתיקות, איך קוראים לך? בן כמה אתה? ספק אם הבין אותי, אך אני חשתי מיד שעשיתי מעשה טוב, ודגדוג חמים ונעים התפשט לי בשיפולי הבטן. כשחזרנו הביתה, חטפתי מאבא מקלחת קרה: מה התחנפת לילד ההוא? קודם תתנהג יפה אל האחים שלך! כהרף עין נהפך זכר העונג לנחשול של סלידה עצמית. העובדה שמעשַי היו גלויים לפני אבא, ועוד בלי ידיעתי, זעזעה אותי קשות. ביני לביני נשבעתי שלנצח לא אתן לו הזדמנות נוספת לצוד אותי.

שלשום מסרתי לנאדֶר, עובד הניקיון של הבניין, חבילה של בגדים משומשים. לפעמים אני מזמין אותו אלי, מכין לנו קפה בוץ, ובסחבקיות מופגנת יושב ומקשקש איתו על המשפחה והמצב. נאדר מגמגם בעברית רצוצה, ואני טורח לדבר עברית קלה מתובלת בערבית שקלטתי מהאוויר. לאחרונה סיפר איך בכניסה לכפר, סובבו לו משמר הגבול את האוזן וכמה כאב. נורא, אני מצקצק, באמת נורא, והוא מוסיף, אדון סוֹפֵר, אתה לא ככה, אתה איש טוב. מה הוא יודע. איך שלא יהיה, כל מפגש נינוח עם בן־העם השכן, מרנין את לִבי, יע'ני עושה אותי מבסוט. מהון להון אני מעיף רסיסי ערבית שהיו לבשָׂר מִבּשַׂר העברית, כמין הבטחה לעתיד זוהר יותר. בהינף לשון החרבות מכותתות, ונדמה שהכול יכול להיות פשוט וטבעי; השקט והשלווה תלויים מעל ראשינו כתאנים בשלות, רק להושיט יד ולקטוף. בעיצומה של האינתיפאדה, פגשתי את נאדר למטה ברחבה. לחצתי את ידו המחוספסת: תאמין לי, אם אני רָאִיס של היהודים, ואתה של הערבים, חלאס מלחמה, מאפיש בלאגן. וכדי לנסוך תוקף לדברַי, חיככתי את כפותי ברעש מצלצל. נאדר חייך, אבל ספק אם ירדתי לעומק חיוכו.

מאז שאני זוכר את עצמי אני שונא מריבות. כרמלה עודד וקרן אמנם יעידו שאני נוח לכעוס, אבל דומה שאף הם לא יכחישו שאני נוח לרְצות. בסופו של דבר, אני דוגל ביחס אוהד לכל אחד, בתנאי שאינו מפלץ. כדי להיות בן־אדם, אני משתדל בין השאר להאט לפני מעבר חצייה, ולא לעשות תנועות מגונות לנהגים. כיף להיות נחמד, 'בפרט שזה לא עולה כסף'. (דברי אמא ז"ל) צחוק צחוק, אבל העניין הוא בנפשנו, כמו שאומרים. מצווה לזלֵף קצת צוף לתוך הקיום המורעל, מה גם שההמתקה מיטיבה עם הממתיק. אין אפס. כשאני מצליח לרדות מתוכי קוּרטוֹב טוּב, מתפשט מיד בשיפולי בטני דגדוג מענג. המערך הפסיכו־פיזי שלי – אגדירו לשֵם הנוחוּת: אריה סוֹפֵר, 1.70, מבנה גוף בינוני, עיניים כחולות – כמו מאבד משהו מגבולותיו, מניח לעצמו לגלוש החוצה כחלב מִסיר. יא אריק, אני אומר, המשיח מתחבא באינספור ויתורים פצפונים, אם תסכים למהול בך טיפה ממיץ זולתך, אולי הרוע בעולם ילך ויפחת. אתמול לדוגמה, כשירדתי לקנות עיתון, התהפך מול המכולת ארגז תפוזים. כשהנער הערבי התכופף לאסוף אותם, אצתי להרים תפוז או שניים והִגשתי לו במאור פנים. קיוויתי שיספר לכל החמולה על היהודי שעזר לו, כפי שאני מספר לאנשי שלומי על חביבותו של נאדֶר. מחוות זעירות הן לעתים צעד גדול לקראת הגאולה. כרמלה מכנה אותי בשמץ לעג, 'הנפש הטובה מסצ'ואן'. קודם תהיה מֶענטש בבית, היא אומרת, ואחר־כך תצא להשכין שלום בתבל. שוב אני נזכר בשיעור הצורב שאבא לימד אותי בשבת ההיא בעיבלין.

כשאני שב ובוחן את מצבי, נדמה כי שורש הרע אינו נעוץ ביובש היצירתי שהשתלט עלי או בפרץ השירים המסחרר של איה. הכול התחיל אי־שם בלחשים שנלחשו ובמילים שהובלעו בטרם נוצרתי. בציפיות ובחלומות שהורי טוו סביבי בטרם ראיתי אור. מה מפעים ומרגש יותר מהתהוות חיים אחרי ההשמדה? מה מרטיט יותר מהולדת בן בכור הנושא את שם סבו שמת בתאי הגזים? איזו התחיוּת מתוך האפר, איזה 'אף על פי כן ולמרות הכול'. (אני לא ציני כרגע). נולדתי אפוא אחרי המלחמה, לשמחת אמי שניצלה בנס מהתופת, ולגאוות אבי שבא לפלשתינה א"י כמה שנים לפני הקטסטרופה. את צעקתי הראשונה השמעתי ביום חורף שהתנהל כקיץ מובהק – אחת הסיבות האפשריות לאופיִי המסוכסך. מתוך פני העגולים הציצו עיני תכלת סקרניות, ועל קרחתי לא איחרה לבצבץ פלומה זהובה. אמי היתה מאושרת. לתינוק כזה פיללה – בלונדי עם עיניים כחולות. אולי חשבה כי בעולם כעולמנו מוטב שהילד ידמה לגוי מצוי. קראו לי אריה על שם סבי אריה־לֵייבּ שנרצח בבוכנוואלד, משא כבד לכל הדעות על כתפי עולל, לכן אף פעם לא הגו באוזני את השם המפורש. 'אריה' לא יאה ליצור פעוט, ובעיקר מנכיח יותר מדי את הצער על הטרגדיה שהיתה. לפיכך הודבק לי הצליל הקליל, מרחיק העדות, 'אריק' ולאוֹת חיבה 'ריקי'. לראשי אמנם לא הניחו כתר, אך מלכותי היתה מובטחת. אבי ואמי סגדו לי, תבל ומלואה סרו למָרותי. עם זאת, החגיגה לא נמשכה לעד.

כשנתיים לאחר הופעתי עלי אדמות, נתערער עולמי. אמא הגיעה, ובזרועותיה אוּזוּרְפָּטוֹר שעיניו כהות ונוצצות כ'דובדבנים בשלים'. (הזכויות לדימוי הנ"ל שמורות לסימוֹן הצַבָּע, שכֵננו באותה עת. סימון ואשתו אלזה נפטרו מזמן. חשׂוכי ילדים היו, והזכרתם היא ניסיון זוטר להאריך מעט את ימיהם). לאחי שחור העיניים קראו אהוד, על־שם אהוד בן גרא. שיהיה קצת איזון בין קורבנות לגיבורים. זה היה הרעיון של אבא שהעריץ את לוחמי עמֵנו, החֵל ביהושע בן־נון, שמשון ובר־כוכבא, וכלה ביאיר. כבר בקושטה, בה נולד עם הפיכת אתא טורק, שמע על מאבקה של 'נילי' בעות'מנים, והדבר הפיח בו רוח חלום לוחמנית. מה הפלא שבבואו ארצה, עלם יוקד בן שבע־עשרה, אץ והצטרף ללח"י. אך כיצור עדין וחששן, הוא היה טרוריסט כמו שאני משורר לאומי. שני הסיפורים היחידים שסיפר לי על עצמו, האירו בדיעבד את דמותו: 1. בעודו ילד, גידל בחצר ביתו תרנגולת. כששחטו אותה מירר בבכי, ובשום אופן לא הסכים לאכול את הצלי שהכינו ממנה. 2. פעם הלך עם חבריו לדוג בנחל, והעלה בחכתו פורֵל. למרות צהלותיהם מיהר להחזיר את שללו למים. (כַּאֲשֶׁר שִׁחְרַרְתִּי אֶת דַּג הַזָּהָב, צָחַק הַיָּם, ראה זלדה). ב־48', נדרש להטמין פצצה בבית־קפה שורץ בריטים. יש במקום אזרחים תמימים, אמר למפקדו, וסירב לצאת למשימה. מכאן ואילך הסתפק באיסוף מודיעיני וחלוקת כרוזים. את הפרט הזה למדתי מאַיָה. כבת זקונים שחייתה בבית שנים אחרי שאודי ואני פרחנו לדרכנו, הצליחה לדלות מאבא אי־אלו פירורי מידע. לאחר מותו, אף הגדילה לעשות. בבדידות מוחלטת, כשרק יצירי דמיונה נלווים אליה, חרשה את הארץ וליקטה מקומץ ותיקי מחתרת עובדות נוספות. אני ממש מודה לה. אחרת, מה הייתי יודע על אבי מולידי? קדחת. עד שהתגייסתי לצבא, לא היה לי מושג על הרֶקורד המחתרתי שלו. ('ילדים לא צריכים לדעת הכול', כמו שאמרו אצלנו) ובכל־זאת, בכיתה ג', הייתי קרוב מאוד לגילוי הסוד. בהבזק של שכחה עצמית, פלטה אמא: אז, כשאבא ישב בבית־סוהר... הזדעזעתי. והיא, בלי להתבלבל, הסבירה כי התכוונה לבית־נוער. אלא שאני לא הפנמתי את הגרסה המתוקנת. אדרבה, מאותו רגע קינן בי החשד שאי־שם לפני שנולדתי, אבי היה חצי־פושע. ברבות הימים הושמה האמת על השולחן, ואבא נגאל מעֲבָרו האפל. אך מסכת חייו היתה ועודנה לגבַּי כספר חתום. אפילו אמא, למיטב ידיעתי, לא הכירה את מרתפי נשמתו. ומנין תכיר? שניהם סלדו מהשתפכויות נפש, וראו בהן חוסר חינוך משווע. 'הדיבור הוא כסף, השתיקה היא זהב', נופפה אמא באַרְס־פואטיקה שלה. כשגדלתי, ביקרתי קשות את מדיניות ההסתרה שהיא ואבא נקטו בענייני כסף, מחלות, אסונות ומין, אך ספק אם הסטריפטיז שלי יכפר על הכיסויים שלהם. (מרוב שאתה מדבר על עצמך, אני כבר לא יודעת מי אתה, אומרת כרמלה). אבא, במיוחד, היה אפוף מסתורין. לעתים נדירות שרבב אמירה אישית, כנוצה הנושרת מציפור חולפת. אולם ככל שחסך במילים כך נחשף בהבעות פניו שהיו לרוב מכוּוצות מדאגה. יום אחד כששכב לנוח על הספה בסלון, מישש, חמוּר סבר, את פרק ידו. מה אתה עושה, תהיתי, והוא מלמל, כמי שנתפס על־חם: מודד את הדופק. אולי כי הייתי עדיין נער, לא קלטתי את גודל הפַּחַד שהתנקז בפעולה קטנה זו.

כשאבא נפטר מהתקף לב, הייתי בטוח שלא יחלוף זמן רב ואמות באותה דרך. (אבות אכלו בוסר..). כל חמש דקות בדקתי את הדופק. שיגעתי את כרמלה בהתקפי הפאניקה שלי. גם עודד וקרן לא נמלטו מארשת הבְּעתה שהשתכנה על פנַי. והגרוע מכול: לא הצלחתי לחלוט מהסבל אף שיר ראוי לשמו. תהליך ההתייבשות הארור, שהתחיל עוד קודם, רק התעצם. לרוע המזל, איבדתי בסמיכות גם את אבא וגם את ההשראה, וכתוספת מלח על פצעַי, איה החלה לכתוב, יש מאין, שירים מופלאים. שוב לא כתבה חרוזים שדופים בשבח המולדת ההיסטורית – מתוך הזדהות עם אבינו, חסיד א"י השלמה – אלא שירת מעמקים, מַרעידת־לב ושׂכל. כיצד הפכה מחרזנית מצויה למשוררת מעולה? הפכתי והפכתי בשאלה, ותשובה לא מצאתי. גם היום הדבר נשגב מבינתי. אך אפילו הייתי מוצא הסבר מניח את הדעת, דעתי לא היתה נחה. כי איך יכולתי לשקוט, כשאחותי פולשת אלַי לטריטוריה ומעִזה לגזול מידִי את ההגמוניה כמשורר המשפחתי. אחד אחד ובאין רואה נערמו שיריה במגֵרה התחתונה, בשולחן המשרדי של אבא. נתקלתי בהם במקרה, כשפִשפשתי, אחוז נוסטלגיה, בשרטוטים שנשארו שם. 'איה סופר, שירים', נכתב בעיפרון על קלסֶר מקומט. פתחתי אותו, אדיש למדי, מצפה למצוא בו פזמונים אינפנטיליים, אולם כבר בשוּרת הפתיחה, הוצפו עינַי דמעות. כמו אחרי התבוססות ממושכת בשקר, האמת הלמה בפרצופי. הקנאה נעצה בי את ציפורניה המעוקלות: הגם איה במשוררים?

לא נורא, אריק, אני אומר לעצמי, אין לך במה להתבייש. גם גדולים ממך לא יכלו לכבוש את קנאתם. לא קין, לא שאול המלך ולא אחדים מסופרינו, שקנאתם עלתה כפורחת וספק אם תמיד הרבתה חוכמה. לפני שנים קראתי במוסף הספרותי שאלתרמן, שלונסקי ולאה גולדברג נפגשו ב'כסית' לאחר הופעת 'חופה שחורה' של רטוש. 'זונה השפה העברית!' התיז מישהו (אולי אלתרמן), שהפליא לבטא את גודל ההשתאוּת ואת עזות הקנאה של שלושתם. איך, איך בגדה בהם שׂפת עֵבר, הלכה לשכב עם לקוח אחר. (הָלְכָה לְשַׂחֵק עִם יֶלֶד אַחֵר... מ. ילן־שטקליס).

איה, איה, מה עשית לאחיך הבכור, שהאכילך בננות, והמציא לך שירי משחק, והֵגן עלייך יומיום מקנטוריו והצקותיו של אודי. אוף. איך שאני מזגזג! מעיבלין עברתי לנאדר, דילגתי לאיה, זינקתי לאודי, הזכרתי את אמא, נזרקתי לאבא, קפצתי לכרמלה, עפתי למורגנטל, ושוב, כרוצח השב אל זירת הפשע, אני חוזר אלייך, איה. זו אולי מהותי הקנאית, לפזול בלי הרף לצדדים. הדשא תמיד ירוק יותר מעבר לפינה ההיא או ההיא, ובאמצע, תמיד מחמיצים או מאבדים משהו. האבסורד הוא, שדווקא אני לא סובל אנשים שחשים 'נוֹנסְטוֹפּ' נגזלים. בפרט אלו שגורלם שפר עליהם. לרגעים אני שוכח שאני בדיוק כמותם, דִי זֶלְבֶּע דְרֶעק, בלשון זליג החנווני, אבל לרוב אני נזכר בכך ומשנן חיש את 'הפוסל במומו פוסל', מפסוקי המודעוּת התמציתיים ביותר שאני מכיר. חיליק בן־צור, בחוכמתו הפרגמטית, אמר לי, כששירתנו יחד בעזה: 'גם צרות של עשירים הן צרות'. כך נהג להגיב לפרץ רגשות האשם שעלה בי, כל־אימת שקיטרתי על בחילה קיומית, אהבה נכזבת, מיגרנות וכו'. בתכלס ידעתי שיחסית לתושבֵי ג'באליה אין לי זכות להתלונן. עד היום אני מתווכח עם מימרתו של חיליק. מצד אחד אני משוכנע שתלונתי חיונית כצינור מפלֵט לגזים רעילים – לשֵם מה נולדתי, אם לא כדי לצעוק חמס על הגירוש המתמשך מגן עדן – מצד שני, אני נגעל מהקצב המטורף שבו אני מייצר תלונות, מהסירוב או אי־היכולת לסבול ולוּ לחץ נפשי מתון. לא פעם חשבתי על הפסוק: הלא אם תיטיב שׂאֵת. להיטיב, משמע, לשאת את עול התסכול והכעס, או כדברי מירי: להכיל את הרגשות השליליים. (מירי פסיכולוגית ותיקה, חברת ילדוּת של כרמלה ואשת סודה, מאמינה שהפסיכולוגיה היא התרופה לכל תחלואי האנושות). כרמלה מאשימה אותי בחוסר פרופורציות. 'מכל זבוב אתה עושה פיל', היא אומרת, וככל הנראה היתה נוזפת בי גם עכשיו. איך אתה לא מתבייש לבכות על אובדן ההשראה, כשחצי עולם מוכה רעב, מחלות ומלחמות? מה לעשות, התנהגותי מוכתבת בעיקר על־ידי מצבי־רוח. כרגע, למשל, בא לי להתרפק על אחת מצרוֹת התשתית של חיי, אודי.

אמי גייסה את כל הבנתה החינוכית על־מנת שלא אקנא, אלא שכוונות טובות אינן כל יכולות. עובדה. הן לא שברו את גלי המרי שהתנחשלו בי לנוכח הזָר שפלש למיטתי, אחד ממעוזי ביטחוני האונטולוגי, וטרינספר אותי לארגז פח מקרקש שאופסן תחתיה. לאויב עצמו אמנם לא הזקתי, לפחות לא מיד, אבל לדובי שלי, בּוּבִּי, שבלעדיו לא זזתי צעד, עשיתי את המוות. גופי עדיין זוכר איך תלשתי לחסר־הישע את כפתורי העיניים, ודרך חור בבַּד שלפתי מתוכו את אניצי הקש, עד שלא נותרה ממנו אלא שקית יוטה חומה, פרומה ומדולדלת. להפתעתי, עודני יכול לדלות הבהובים מהעונג המחשמל שחשתי במהלך ההרס. אגב, בתצלום שחור־לבן מימי ילדותי, אני נראה עומד ובזרועותי הדובי. לימיני אמא, כרסה בין שיניה, ולשמאלי אֶלְזָה שכנתנו. רציני כפרופסור, אני ניצב ביניהן, ובחיקי דובי בּובִּי האהוב, בריא ושלם, כאילו יצא זה עתה מבית־החרושת. אלה היו ימים. הימים הטובים, הצחים, שבטרם רצח.

אודי צמח להיות ילד כליל המעלות, חלומה של כל אֵם. יפה, נבון וחברותי. מוּמוֹ היחידי היה דיבורו המשונה. בגיל ארבע פטפט עדיין ג'יבריש, ואפילו אבא ואמא התקשו להבינו. יחסית אליו הייתי נואם גאוני, מילון מהלֵך. בלילות, כשהקיץ ומלמל בבכי משהו סתום, העירו אותי בדחיפות על תקן מתרגם סימולטני. בעיניים עצומות פענחתי את הבליל, וההורים שבסך הכול רצו לחזור בשלום למיטתם, נישקו את מצחי בהודיה אינסופית. יום אחד נשלחנו לבילוי אחר־צהריים אצל מש' קאליסקי, זוג יֶקים קשיש וערירי, שגר בשיכון דלת מולנו. לאחר שזללנו ממתקים, פצח אודי ביבבות רמות, מַאמִי, מַאמִי. אדון קאליסקי ואשתו חשבו שהקליינע מתגעגע הביתה, אך אני הסברתי שאחי רוצה מים. ואמנם, משקיבל את מבוקשו, שככה הסערה. אריק 'ווּנדֶער קינְד', דיווחו להורי, שצחקו ואמרו שאין כמוני.

לכאורה הייתי צריך לשמוח שאני אני, שהרי כל ילדותי הרעיפו עלי מחמאות. אולם למרות 'החיזוקים החיוביים' (לשון מירי) הייתי יצור חמוץ ודואג, אולי בגלל הפחד שאודי יגנוב לי את ההצגה. ספק אם הוא מבין עד כמה חשתי אבוד ונטוש, כשהקאליסקים והפבלובסקים התמוגגו מפרצופיו, פרצופי הלץ, שעלו על כל המילים המסובכות שהגיתי. הוא לעומת זאת בטוח עד היום, שאין לי מושג כמה סבל כילד ואפילו כמבוגר מהמשפטים הרהוטים שהפרחתי על כל נושא ובכל הזדמנות. כך או כך, על אף השנים שחלפו, לא נגמלתי מהשאיפה לנצחו בתחרות הפצע הקדמון. חרף ניסיונותי לעקוף את שדה המוקשים העתיק, אני שב ומִתמגנט אליו כמחט־מצפן אל הקוטב. ואם קנאי נאור שכמותי – כך אני מגדיר את עצמי לפעמים – אינו מסוגל להרפות מ'משאלת הבלעדיות' (ראה מירי), מה יגידו הקנאים החשוכים? אגב, כשאני חושב על שלוש הגראציות המהוללות, היהדות הנצרות והאיסלאם, שכל אחת מהן טוענת שהיא כלתו הנבחרת של האל, אני מתפוצץ. גם בלי להיכנס לעובי הסוגיה, דומני שמאום לא היה נגרע מכבודן, אילו חלקו את יצוען עם מלך העולם שווה בשווה. (בוקאצ'ו: דקמרון. סיפור שלוש הטבעות).

כשאמא נפטרה, ישבנו שבעה בדירתה הצנועה שהיתה פעם 'הבית שלנו'. שם נולדה איה, ושם אודי ואני חלקנו את אותו חדר עד שסיימתי את הצבא. נגזר עלינו לחיות באותה טריטוריה, ומלחמת הכריות היתה הרכה שבמלחמותינו. כל זה היה מזמן, אך עקבות הזמן לא נמחו ובמשך השבעה הם אף התחדדו. בעוד המנחמים זורמים לסלון כאֶל מסיבת הפתעה לבעלת־הבית שמשום מה מבוששת לבוא, תפסתי את הפיקוד. כדברן בלתי־נלאה מגיל אפס, דהרתי מאורח למשנהו, מראיין את פלוני, דורש בשְׁלום אלמוני, מחווה דעה בכל עניין. מסוחרר מלהג, השגחתי לפתע שאודי נועץ בי מבט איום. רק בתום ימי האבל, שפך את מה שאגר בבטן עשׂרות בשנים. אתה ואמא, הטיח בגרון ניחר, הייתם תאומי סיאם, כפתור וָפֶרח. יושבים תמיד מחובקים, משוחחים במעגל סגור. אני נשארתי בחוץ. דבריו שיצאו מהלב, הממו אותי. ראשית, הופתעתי שגבר אָהוּד ומוצלח כמוהו, ד"ר לבוטניקה במכון וייצמן, ובעל משפחה למופת, קשור עדיין בטבורו לפצעי הילדוּת, ושנית, כל חיי האמנתי שדווקא הוא הילד של אמא. הוא השובב, המצחיקן – הילד שלה, ואני, המדקלם בעל־פה פרקים שלמים מהתנ"ך – הילד של אבא. מה שתמך בגרסתי היתה העובדה, שכולם ציינו את דמיוני לאבא, 'אותו מצח, אותו אף', בעוד שעל אודי אמרו המבינים: 'דומה כשתי טיפות מים לאמא'. מכל מקום, תלונתו הקשה של אודי הולידה בי תגובות סותרות. מצד אחד חמלתי עליו, על אחי הקטן שהרגיש מיותר ונידח, ומצד שני בעבעה בי חדווה אפלה, שהייתי בעיניו הנבחר.

(מבלי משים התנחל לי כאן טון פסיכולוגיסטי. למרות שהפסיכולוגיה היא לא 'מַיי־קַאפּ־אוֹף־טִי', הנשורת ההיפר־ אקטיבית שהיא מפזרת בכל פינה, דבקה גם בי. באין שירה ובאין השראה, נכנסתי מן הסתם לנעליה של מירי).

ערב אחד, הלכו אבא ואמא לקונצרט החודשי בפילהרמונית. באופן חריג הבייבי־סיטר הקבועה לא יכלה להגיע. לבקשת ההורים קפץ הזוג קאליסקי לבדוק אם הכול כשוּרה. לנוכח השקט ששרר, וקורי השינה שריחפו באוויר, הם מיהרו לפנות את השטח. או־אז, כמו זולַף לנחירי סם מעורר, גאו בי מיצי הטרף. משהו במרחב הנטוש, שבו אודי ואני הושארנו ללא השגחה עליונה, שחרר אצלי את הנצרה. פעמוני המלחמה צלצלו, וכל תירוץ לפתוח בקרב היה כשר. ביקשתי מאוּדי שייתן לי לרגע את כרית הפּוּך שלו, אבל הוא התנגד. וככל שדחקתי בו להעבירהּ לידַי, נצמד אליה ביתר שאת, כאֶל איבר מגופו העומד להיקרע בשיני חיה רעה. כשכָּלוּ מפי המילים היפות והיפות פחות, דחפתי את שנוא נפשי לעזאזל. כשצנח על קצה המיטה, צורח כאילו נבקע ראשו לשניים, הפכתי את עורי ומיהרתי להתעניין בשלומו. למזלי, הוא בקושי נשרט, אך כיוון שהוסיף לצַווח, התחננתי כמשוגע שלא ילשין עלי. בכיו התחלף בצחקוק קרקרני, וכקורבן שניצח, נהנָה לענות אותי בסרבנותו. רק כשהבטחתי לו את כל הכסף שאקבל עבור שמן הדג שחייבו אותי לבלוע (גרוש על כל כפית), נשבע שלא יגלה לאבא ואמא כלום.

בימים הרחוקים ההם, בטרם נולדה איה, אודי ואני היינו מוצאים למראשותינו מדי שבת בבוקר צלחת מכוסה מפית נייר צבעונית, ותחתיה 'דברים טובים': סוכריות טופי, עדשי שוקולד, מסטיק, עוגה, לפעמים גם גליל קוקוס ורוד עטוף בצלופן. את שלל ההפתעות הניחה אמא בלילה, בתקווה שלמחרת ניתֵן לה ולאבא לישון יותר מאוחר. אך לרוב שימשו הממתקים עילה נוספת למריבות. עם חוש הצדק הקטלני שפיעם בי מגיל רך, קלטתי כל הבדל, ולוּ הדק שבּדַק. עדש נוסף בצלחתו של אודי, שוני קל בצבעים, ובן רגע האיזון השברירי ממילא פקע והתמוטט. קנטור הפתיחה מצידי ניתז, אחריו גידופים, בעיטות, צווחות, ולסיום, איום קולני של הורינו שמנוחתם הושבתה. למען האמת, גם אודי לא היה צדיק תמים. עד שורשי שערותיו התענג למרוט את עצבַּי ולסחוט מפי יללות. כיף חיים לראות את אחיך הבכור, מלך הלימוד בעל־פה ואשף המילים הארוכות (אנציקלופדיה, פופוקטפטל, האחשדרפנים), מייבב כתינוק.

זה שנים, אין הבדל בין ביצועַי הלשוניים לאלו של אודי. לשמע שְׂפתו העשירה והקולחת, מי יאמין שאי־פעם נתקלו המילים בחומת־שיניו ויצאו רצוצות מבין הסדקים. אודי, שראשיתו לא העידה במיוחד על אחרית משגשגת, הִתמיד בלימודיו יותר ממני (משמעת לא היתה מעולם הצד החזק שלי) ובאמתחתו מצויים, נכון להיום, שלושה תארים. בתחרות העתיקה בין הצב לארנב, הכול צפוי והרשות נתונה. לקח לי זמן להתרגל שאחי 'הקטן והמושתן' הינו ד"ר אהוד סוֹפר, בוטנאי ידוע, שמאמריו על פרחי־הבר בא"י מתפרסמים בכתבי־עת יוקרתיים בכל העולם. הִי דִיד אִיט, כמו שאומרים, ולא רק בתחום המקצועי. גם בתחום המשפחתי הוא סיפור הצלחה. החל באוֹרָה, גיסתי החברמנית, מומחית לליקויי תקשורת, וכלה בארבעת ילדיהם המחוננים: אילן, תומר, אשחר ורקפת. כביכול אין לבנאדם סיבה להתלונן. אלא שאי־שם בנבכי נפשו או בתאי מוחו נצרבה החוויה המרה של אזרח־סוג־ב'. לכן, כשאני רק פותח את פי, הוא מתקפד. דומה שבן־רגע חייו מתכסים חשכה, והכוכב היחיד שמתנוצץ בתוכם הוא חֶסֶר ילדותו. מול רכבת דיבורי הדוהרת, שפתיו קופאות ושתיקתו צורחת. הוא נוטר לי כי אני אני. אני מצידי נוטר לו שהוא הוא. מה יהיה, אני שואל את עצמי לפעמים כלאחר ייאוש, הלָנצח לא ניחלץ מהרשת בה נשבינו כתינוקות?

אולם הצרימות שמלוות את יחסַי עם אודי, לא מפירות את שלוותי כצלצולי הטלפון התכופים של איה. מאוּדי אני יכול להתנתק ביתר קלות, מפני שעיסוקינו שונים בתכלית. איך אמר לי ידיד שאשתו עזבה אותו לטובת גבר אחר: לוּ בחרה במרצה להיסטוריה כמוני, הייתי מת מקנאה, אבל תודה לאל, היא הסתלקה עם רואה חשבון. איה זה סיפור אחר לגמרי. לא רק שהיא פלשה לממלכה שלי, היא פלשה אליה, כשכבר הייתי מנושל ממנה, וכמעט מוכן למכור את ביתי ומשפחתי תמורת שיר. אוי, איה, איה, אחותי האהובה וצרתי הצרורה. פעמיים ביום היא מצלצלת ומדווחת, מתי קמה ועל איזה צד, ומתי צחצחה שיניים ובאיזו משחה, ומונה את המאכלים שאכלה, ומתארת בפרוטרוט חלום שחלמה, ומדברת על כוחות־על ורמזים מגבוה, ושליחוּת וקרני טלפתיה, ומזכירה את יפתח מעוז התַחמן, מפקד מחתרת אלפא, ואת אחיאופל הרשע זולל הנשמות, כל המי וָמוּ שאכלסו את מוחה כשחָיתה בעולם הזוי. ואחרי סיכום תולדות המחלה, היא מבקשת לקרוא שיר שכתבה באישון לילה, כשהקיצה מזיק אוֹר שנדלק בראשה. אני לוקח נשימה עמוקה.

אני כותב 'לוקח נשימה', אף שאיני חסיד של אינגלוּז העברית. טוּ טֵייק אֶ בְּרֶת', טוּ טייק אֶ דֶסִיזִ'יוֹן וכו'. מה רע ב'נושם'? קצר וקולע. תאווה לאוזן. מה חסר לשפתנו, שֶׁרצים לחטוף ניסוחים בניכר? (ירמיהו: מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחוֹר..). בתיכון, כשהתוודעתי – 'בזכות', לא 'בגלל', המורה נעמי – לאוצרות 'וְדַיֵּק', התנ"ך של מחזיקי־השפה, עשיתי את התקניוּת קרדום לחפור בו, אימצתיה כסמל סטטוס. כל בת שאמרה 'שלוש שולחנות' או 'יוֹשֶׁנֶת', נפסלה על הסף, גם אם היה לה גוף משגע. אריק בן יהודה, קראו אחרי בלעג. אבל כיום, אני חוטא כמו כולם ב'לקחת אחריות' ו'לקחת צ'אנס'. עם זאת, למראה ניקוד שגוי, אני עדיין זועם, כאילו חוּלל כבוד העברית בפרהסיה.

כשאיה מטלפנת אלי ומבקשת להשמיע שיר חדש, אני נושם עמוק ומתכונן להקשיב לדבריה כמי שמושיט את גווֹ למַכִּים. כשהיא מתחילה לקרוא, כלומר למלמל במהירות, אני מבקש בנימוס ולבסוף בתרעומת, שתאט את הקצב ותדבר ברור. לא רק שהיא מפריעה לי באמצע החיפוש אחר ההשראה, היא עוד חייבת להזכיר לי, גם אם לא במזיד, שהממלכה נקרעה מידַי וניתנה לה. לפעמים אני מרגיש כעכבר ניסוי במעבדת הגמול האלוהי. על אודי נגזר לסבול מקיומי, עלי נגזר לסבול מקיומה של איה, וכן הלאה. לרגעים אני מדמיין שאפשר אחרת; בעיני רוחי אני נופל על צוואר אחותי, נושק לה ובוכה. נושק? נושך? (פירוש רש"י לנשיקת עשָׂו ליעקב).

חלמתי הלילה חלום:

ערפאת ואני יושבים על דיוואן תחת כיפת השמיים, מחליטים לשים קץ למלחמות בין עמינו. ערפאת מחייך ואומר: חג הפסח מתאים לעשיית סולחה. בהמשך הוא נואם בעברית על אחווה ורעות מול קהל פלסטיני. תחושת שחרור מציפה אותי אך מתפוגגת מיד. אני חושד בעצמי שכפיתי על ערפאת לדבר עברית כדי למחוק את זהותו הערבית, וחושד בערפאת שפנה אל עמו בעברית צחה כדי שלא יבינו דבר. בעיניים פקוחות אני שואל היהפוך כושי עורו...

לא תמיד הייתי מסובך ומכוּוץ ביחסַי עם איה. אדרבה, כשנולדה, כל חדרי לבי היו פתוחים לקראתה. למעשה, מרגע שידעתי שאמא בהריון, ציפיתי בכיליון־עיניים להולדת האח או האחות. עצם החידוש הלהיב אותי. כבר אז שנאתי ימים בלי אטרקציות – סרט, ארטיק, או מסטיק – כבר אז התקשו להשׂביע את רעבוני. ('אין הקומץ משביע את הארי'). השׂובע היה רגעי, ולאחריו קם מרבצו רעָב נוסף, עז מקודמו, למשהו לא מוגדר ויוצא מגדר הרגיל. אירועים כמו נסיעה ברכבת, אורחים, או תינוק בבטן של אמא, יכלו לספק את הסחורה. כך היה בחופש חנוכה, כיתה ה', כשדודה ז'וליה, אחותו הצעירה של אבא, באה לביקור עם בני דודַי. היא ואמא הסתגרו כדרכן במטבח, ואני כדרכי התחבאתי מאחורי הדלת וצותתי. ד"ר פבלובסקי לא ממליץ עכשיו על דיאטה, אמרה אמא, בכל מקרה אף שִׂמלה לא עולה עלי יותר. תיכף ומיד הבנתי במֶה מדובר, ורצתי לבשר את הבשורה לאודי ולַבני־דודים ששיחקו בגולות על השטיח. הם גיחכו, קראו לי 'בְּלוֹפֶר', ואני זרקתי לעומתם: 'אתם סתם מקנאים'. 'הם סתם מקנאים', היה משפט הנחמה שאמא היתה שולפת, כל־אימת שהגעתי הביתה בוכה כי צחקו לי, אמרו לי, או עשו לי. 'הם סתם מקנאים' במגוון הטיות דקדוקיות הפך לנשקי הסודי. וראו זה פלא, ככל שהשתמשתי בו, כן רבו מהרסַי ומחריבַי, ועימם רבתה אמונתי שהעולם כולו מקנא באריק. לאורך שנים שאבתי את כוחי הדל ממעיין הקנאה, ואפילו כיום אני מרגיש חי רק כשמקנאים בי. מקנאים בי, סימן שאני קיים. האם אלמד אי־פעם כדברי א. חלפי – לְצַמְצֵם אֶת עַצְמִי/ כְּדֵי נְקֻדָּה/ אַלְמוֹנִית/ שֶׁלֹּא לְהַטְרִיד בְּגוּפִי/ מַלְכֻיּוֹת?

כשאיה קרמה עור וגידים, ההורים התקרבו לגיל העמידה. חברים אחדים הרימו גבה. השתגעתם? מה אתם צריכים עכשיו תינוק, אחרי שיצאתם מהחיתולים. אבל היו שקיבלו תיאבון והחליטו לעשות עוד ילד. ('וראיתי אני את כל הֶעמָל ואת כל כִּשְׁרון המעשׂה כי היא קנאת איש מֵרֵעהו'). באותה עת, חיי משפחתנו היו נעימים ושקטים; עברנו מהשיכון לדירה מרווחת יותר, והצלקת האדומה בבטנו של אבא הלכה והחווירה. על פרטי הניתוח שהציל את חייו, למדתי מיוֹאָשָׁה, בתו של ד"ר פבלובסקי. לאבא שלך היה גידול בגודל אגרוף, שִרבבה, קומצת את ידהּ מול אפי. אם לא היו מוציאים לו אותו, הוא היה מת. יואשה, בת גילי, ידעה הכול על הכול. איך נולדים תינוקות, ומה זה אונס, ואיך היהודים נרצחו עירומים במקלחות גז, ואיך המבוגרים שוכבים לא רק כדי לעשות ילדים אלא פשוט לשם תענוג. את כל המידע הרגיש שהסתירו ממני בחירוף־נפש, מסרה לי יואשה על רגל אחת במגרש המשחקים. היא תפקדה לא רע כנחש בגן העדן שאבא ואמא ניסו לבנות לי ולאודי אחרי הגיהינום. יואשה וסיפוריה האפלים נותרו בביתי הישן, וביתנו החדש הפליג הלאה על מי מנוחות. צלקתו של אבא הלכה והחווירה, ובטנה של אמא הלכה אט אט ותפחה.

איה נולדה בערב פסח, פגה עם בעיות נשימה חריפות. כעבור שנים נודע לי כי שלושה ימים פרפרה בין החיים למוות. מומחה אף־אוזן־גרון קבע שנחיריה צרים מדי, וד"ר פבלובסקי היה משוכנע שהאשמה בזיהום האוויר. ערכו לה עשרות בדיקות ומצאו רגישות לאבק. אמא אמרה בפיכחון מר שאין לילדה מקום על הפלנטה, כי גרגרי אבק יש בכל חור. ואכן, לעתים תכופות, בלי סיבה נראית לעין, איה התקשתה לנשום. צפצופים בקעו מפיה, ובית־החזה הפֶערטֶל־עוף־שלהּ עלה וירד כמפוח. במצבים כאלה אמא תמיד מָשלה ברוחהּ, אבא איבד את הצפון, ואילו אני התמחיתי בהצצה מן הצד. בבלי דעת נוצר בי כלפי איה משולש רגשות, שבסיסו חמלה ודאגה, וקודקודו בושה. חוליהּ המוזר פגע בי וערער אותי כמו הבלתי־מספיק הראשון שקיבלתי. (כיתה ה', מבחן בהנדסה). חוץ מבריאותה הרופפת הסתפחה אליה עם הזמן שונוּת בלתי־מוגדרת. היא היתה אמנם נבונה וצחקנית, אבל כאילו חסַר לה הדבק שיחבר אותה לעולם. הילדים לא ששו לשחק איתה, וככל שגדלה, נדחתה על־ידיהם בגלוי. בהדרגה הבנתי שאחותי שייכת לזן פריך במיוחד, שאינו מתאים לג'ונגל האנושי. זרע הפורענות שנזרע בה הלך ומיצה את הפוטנציאל הגלום בו. לאט אבל בטוח, הפכה איה מילדת־חמד דקיקה, עליזה וסקרנית, לבחורה סגורה, כבדת גוף ועגומת נפש. באופן מפתיע או דווקא צפוי להחריד, עיניהם של אבא ואמא טחו מלראות את הנולד. עד היום מטרידה אותי השאלה, אם טיפול ראוי ובעוד מועד היה עוצר את הידרדרותה במדרון התעתועים.

ביום הולדתה האחרון הודיעה לי בגאווה, כילד שחדל למצוץ אצבע, כי נגמלה לחלוטין ממחשבות השווא ומהמגלומניה, לא עוד שדרים טלפתיים מיִפתח מָעוֹז, לא עוד פחד מוות ממוצץ הדמים, אחיאופל. כעת היא אישה מן היישוב, בלי כוחות־על, ומבחינתה זה עדיף. יופי, חשבתי, קוקטייל התרופות והשיחות עם ד"ר מורגנטל אכן עזרו. אבל אתמול אחר־הצהריים, היא טלפנה וסיפרה שנתקפה געגועים לקולות הישנים, 'הרוח הַחַיָּה באופַנֵּי השירים', כלשונה. בלעדיהם חייה נראו לה פתאום אפורים. משום כך ניסתה להעלות באוב את יצורי דמיונה, להפיח בהם שוב נשמה. והנה, הפלא ופלא, הם שבו לפכפך במצחה, ופתחו לה שער לעולמות קסומים. אך אליה וקוץ בה. חיש קל השתלט עליה אי־שקט מוזר שהפך לתְמָנון חרדה. זרועותיו נכרכו סביב צווארה ועמדו לחנוק אותה. אולם הפעם לא שמרה את הדברים בבטן אלא רצה לד"ר מורגנטל ושפכה בפניו הכול, ה־כ־ו־ל. זהו. יותר היא לא אוגרת סודות. שהנפש לא תתפוצץ לה בפרצוף כמו אז. סודות כמוסים זה רק לחמורים וסוסים, צחקה, צונפת ונוערת, ואני אחריה. היא אמנם משגעת לי לפעמים את השכל, אבל היא גם האדם היחיד שאיתו אני יורד בכיף מפסי־הייצור הרגילים. להרף עין התפקענו מצחוק, ומשנתקררה דעתנו, הוסיפה שד"ר מורגנטל נעץ בה שַפודי אישונים ואמר: איה, איה, שכחת שהקולות האלו הפכו את חייך לבלתי־נסבלים? אל תתפתי להם. היא הקשיבה לו בתשומת־לב, ולשם שינוי לא חשדה שאחיאופל מדבר מגרונו, תאב לרוקן אותה מאֵש היצירה. סוף סוף הבינה שטוב ציפור אחת על העץ מאלף ציפורים במוח. לרגע הצטיירה בעינַי שפויה ובוגרת ממני עשרת מונים.

מדי יום, כשקולה בוקע מהאפרכסת, הדם עולה לי לראש. מתחשק לי לטרוק את השפופרת או לקפוץ מהגג. אך בד בבד, בין תימרות זעמִי וענני תסכולַי, מבליח זכר אהבתי אליה, התינוקת החמודה שהיתה, צחוקה הפעמוני, ולבי נכמר. או־אז נדמה שלְהַבָּא, כשתבקש להדפיס עבורה שיר, לא אתכווץ ולא אתקמץ, ולשֵם שינוי אומַר לה, תפאדללי, יא עיני, יא רוחי. היום בחנתי את עצמי בזמן אמת, ובעוונותי, שוב הגבתי בצורה מחפירה. כשצלצל הטלפון, סימנתי למארינה העוזרת, בעוויוֹת קוף ותנועות תזזית, אני לא כאן. מארינה הסבירה לאיה שנסעתי לפגוש את הבוס. ברוך שפטרנו, נשפתי, אף שלא התכוונתי להתנער מהבטחתי. בסך הכול חשבתי לדחות קצת את הקץ.

לאיה אין מושג מה עובר עלי. היא תמימה לאללה. ובכל־זאת, נוח לי לחשוב שהיא מיתממת. כך אני מספיג גם אותה בתמיסה העכורה. מחלֵק בינינו את גרעיני הרוע שווה בשווה. כשהיא שואלת, מה אתה עושה? אני חושד שהיא פוחדת כמוני שנרקוד על אותו מגרש. אתמול, לדוגמה, שאלה אם אני עוד כותב שירים. פה ושם, נהמתי, ומצאתי תירוץ לסיים את השיחה. התקפי הייאוש ומִפגנֵי האנחות שלי לא נעלמים מעיני כרמלה. מזל שרוב השבוע היא בהדרכות, כך נחשׂכים ממנה רוב פרצופַי העקומים ובעיטותַי בדלתות. למרות זאת, היא מכירה אותי מספיק כדי לחזור ולטעון שאני מנפח את הסיפור עם איה מעל ומעֵבר. היא העלתה (בהשפעת מירי?) את ההשערה שאני מלבֶּה את קנאתי כדי שיהיה לי נושא לכתוב עליו. יש בזה משהו, אם כי בשוּרה התחתונה אני באמת מקנא. קנאה שורשית, שורפת, שלא היתה מביישת אף קנאי. כשאיה כותבת כל יום שיר, בעודי מיובש כמו, כמו... באר חרבה (לו לפחות הייתי מוצא דימוי מקורי) איני רוצה להיות אני. איך המוזה הארורה עזבה אותי?! וכשאני חש נטוש, אני נוטש: את עצמי, את משפחתי, את היקום כולו. שלום ולא להתראות. מגיף את כל הפתחים. אין יוצא ואין בא. לא נותן ולא לוקח. לא מדובשך ולא מעוקצך עולם. ואחרי כמה דקות או ימים, אני מתעשת ואומר: אריק, אריק, החיים הם חיים, כמו שרצח הוא רצח. ואם אתה לא יכול לפרגן לחיים בלי תנאי, אתה לא בן־אדם. לכן, אחת מן השתיים, או שתמות צר־עין וערל־לב, או שתָקוּם, תתגבר כארי ותעשה תיקון. וכיצד תעשה תיקון? תכתוב את קנאתך עד דק, עד שהיא תהפוך לאבק פורח. אפשרות זו שאני שוטח כמעין תפילה, מרוממת מעט את רוחי. לרגע נדמה לי שֶׁמוֹת הקנאי שאני, לא יהיה בהכרח רגע מותי.

מה שמוציא לי את הרוח ממִפרשׂי הקנאה, זהו פחד האימים ממחלות וממוות. כשהוא משתלט עלי, ניטל העוקץ משאר הדברים שבאופן רגיל מורידים אותי שְאוֹלה: ההשראה המתמדת של איה, החסימה היצירתית שלי, התעלמותו של אודי ממאמרַי בעיתון, הריב עם כרמלה על הווילון בחדר־השינה... מזווית מסוימת, אם כן, הפחד הינו גורם פודה ומשחרר. בזכותו אני מרפה קצת מחלומות הגדולה ומתסביך הנחיתות (שני צדדים של אותו מטבע, כדברי מירי), וכבר לא אכפת לי אם איה כותבת או לא שירים גאוניים. פתאום משאלתי היחידה היא להיות בריא עד מאה ועשרים. לעזאזל הכול, העיקר לא להתפגר. 'השיר המגובש ביותר לא יציל אותי מהתפוררות, גם לא אהבתֵך', היו מילות ההקדשה לכרמלה (סמוך לנישואינו) בקובץ שירַי הראשון. כל הכבוד שכתבתָ את האמת, אמרה אז. אני במקומהּ הייתי נעלב עד העצם, ומן הסתם עושה סקנדל. אך כל זה עבר זמנו, בטל קורבנו. כעת אני שקוע עד צוואר באיה. מעניין איך היא היתה מגיבה, אילוּ ניצבה מול הברירה לחיות עד זקנה מופלגת בלי להשאיר חותם או למות בדמי ימיה ולהותיר עקבות לנצח. האם איה שייכת לסוג הנדיר המוכן למסור את נפשו על אָמנותו? (ראה חנוך לוין שכתב וביים את 'אשכבה' על ערש דווי). מעודי לא שוחחתי איתה בנושא, וּודאי שאיני מתכוון להכניס לה אותו לראש) 'תנו לסינים לישון כי אוי ואבוי אם יתעוררו', אמרה אמא בשם נפוליאון), אי־אפשר לדעת איך היא תושפע משיחה על קץ החיים, ומי ערֵב שהיא לא תתפרק שוב. בכל מקרה אני אמור להיות מגן שלומה. הרי נשבעתי לאמא לשמור עליה כעל בבת־עיני. למיטב ידיעתי, אמא הלכה לעולמה רגועה, בידיעה שאיה שלה בידיים טובות. לאבא היה מזל. הוא לא ראה את בת זקוניו, ילדת שעשועיו, גוררת צעד, זגוגת מבט, במסדרון המחלקה הסגורה.

בתהליך ממושך שהואץ אחרי מות אבא, הלכה איה והשתבללה. לא פעם ראיתי ששפתיה נעות במלמולים משונים אבל לא ניסיתי לרדת לחִקרם. בפניה האטומים, חיפשתי לשווא את התינוקת שכל־כך אהבתי. ביני לביני לא חדלתי להאשים את ההורים שהתכחשו למצבה, ומבלי משים דחפו אותה צעד צעד לתוך צינוק החולי. בדיעבד אני שואל, מה עשיתי למענה? מה עשית אתה, אריק, אביר המילים הגבוהות, למען אחותך. בשפה רפה אני מודה: התרגלתי לחיות איתה כמו עם פצע מוזר, שאת טבעו לא מעיזים לברר.

בתום אשפוזהּ חלמתי:

אנשים מבית־הכנסת השכונתי מציעים לאבא לכתוב את שמהּ של איה התינוקת בספר תורה. אבא מסרב בנימוק שאֵלו מנהגים פרימיטיביים. אני מתנגד להתנגדותו ומחליט לשוחח איתו. בינתיים נודע לי שאיה לקתה בגמגום קשה. אני מתחבא בבית־ השימוש ופורץ בבכי. איה שומעת אותי מתייפח וגם היא מתחילה לבכות. אני מחבק אותה ולוחש: זה הגורל, זה רצון הגורל. אחר־כך אני משתדל לגמגם כמוה. ניסיוני נכשל. אני דוחס לפי אבן לוהטת.

לפני שנים, בשובי בלילה מהמערכת, חלפתי ברחוב שבו גרה איה בדירת קרקע פצפונת. בחודשים המעטים שחָיתה שם, לא הרשתה לאיש להיכנס. לא לי, לא לאמא, לא לאודי. אבא, כאמור, היה כבר בעולם שכולו טוב. ביתהּ כנפשהּ היו סגורים ומסוגרים. כששהתה בבית־החולים, נכנסתי אל דירתה לראשונה. על הרצפה היו זרוקים ניירות, ערימות בגדים, שקיות מלאות אשפה, קופסאות שימורים, גרוטאות, וגם כלים חדשים באריזה המקורית. עמדתי המום באמצע העזובה וגעיתי בבכי. למחרת נסעתי לבקר את איה במחלקה. אחרי תקופת ניכור ממושכת, חיבקתי אותה ואמרתי לה, אני אוהב אותך. מבטה היה חלול, דברַי לא חדרו אליה, או כך לפחות הרגשתי, עם זאת היה לי חשוב לאומרם, כנוסחת קסם שאולי תחזיר את איה לעצמה ואלינו. אך בלילה הנ"ל, איה ובעיותיה לא היו בראש שלי. הייתי נתון כולי לטפיחת השכם המסויגת שקיבלתי מהבוס על מאמרי. בעודני נוהג, אפוף בטרדותי, הבחנתי פתאום, כמתעורר מהזיה, בגוש כהה מתנועע בסרבול בשולי הכביש. הבזק של ערפל, והתמונה הצטללה: איה. מהלכת כדוב אבוד בארצות האדם. גרוני נשנק אבל במקום לעצור, האצתי. מאחותי עצמי ובשרי ברחתי כמו ממלאך המוות. לא פעם ניסיתי לדלות מהרגע הזה שיר, אך לא הצלחתי. מוטב כך. איזה ערך יש למילים, כשהמעשה הנכון לא נעשה? ('כי חסד חפצתי ולא זבח'). לא נעים לומר, אבל בעודי רווק, פחדתי שבגלל איה לא אמצא בת־זוג. איה היתה החוליה החלשה. פאשלה ברצף הד.נ.א. וכיוון שתמיד שאפתי להיות זכר אלפא, משׂאת לִבן של הנקבות, לא חשׂכתי תחבולות כדי להסתיר את איה מהבחורות שנִקרו על דרכי. רק בלית ברירה, ובחצי פה, סיפרתי להן על קיומה. באחד הימים ישבתי עם מישהי בלב־דיזנגוף, כשלפתע צצה צָרָתִי, צִרעתי, הצרעת שלי. התפללתי שלא תראה אותי, אך היא צהלה לקראתי, קוראת בשמי, פוסעת לעברי בכבדות. מי זאת? שאלה המישהי, היא קצת מוזרה לא? מי לא מוזר, סיננתי בקור מקפיא, ולפני שיהיה מאוחר, המצאתי תירוץ, שילמתי את החשבון והסתלקתי.

איה היתה חלק מהותי מחיי, שמצווה להצניעו או להחביאו כליל. כשהתאהבתי בכרמלה – הייתי אז עיתונאי טירון ומשורר בחיתוליו – ידעתי שלא אוכל לטאטא את אחותי מתחת לשטיח. אף על פי כן דחיתי את החשיפה משבוע לשבוע, מגלגל במוחי מיני תסריטים; כיצד והיכן אגלה לאהובתי את הסוד הנורא. אלא שתכנונים לחוד ומציאות לחוד. בשבת קיצית, בשעת הצהריים, בעוד כרמלה ואני שותים מילק־שייק בדירתי השכורה ברח' מלצ'ט, נחתה איה כיצור מכוכב אחר. היא עמדה בפתח, לבושה שמלה פרחונית ישנה של אמא והודיעה: אני מתחתנת. עם מי? שאלתי, הרי מימיה לא היה לה חבר. עם אבא, ענתה בטון מיכני. כשנגעתי קלות בזרועה כדי להוביל אותה פנימה, צעקה, ס'תלק יא חתכ'ת בוגד. כרמלה הגיחה מהסלון, בהנחה שאיזו שכנה מופרעת פלשה לכאן. זאת איה אחותי, אמרתי באפס קול, כמסרב לשמוע במו אוזנַי את האמת. לשמחתי, עד כמה שאפשר לשמוח בנסיבות כאלו, כרמלה בירכה את איה לשלום בשיא הטבעיות והציעה לה לשתות. אני ואבא מתחתנים היום, חזרה איה, וכרמלה הקשיבה, כאילו אין דבר נורמלי מזה. היא קצת לא בסדר, לחשתי מעבר לכתפה. מי לא? ענתה בפשטות. מאותו רגע, כמו נָגַה האור על מריה הקדושה, ראיתי בכרמלה את אשתי לעתיד, את העזר המופלא כנגדי. ואכן, היא, בניגוד לי, לא מקנאה בכל העולם, לא שופטת אנשים, לא חושדת בכשרים, נהנית ממעשי ידיה ומתכוונת למה שהיא אומרת. בעניין זה, אני נוטה להסכים עם מירי הטוענת כי אופיָה הנוח של כרמלה הוא תוצר ישיר של בית גידולה – הורים צבָּרים, מושבניקים מחוברים לקרקע, יוצאי פלמ"ח.

בחג העצמאות, לפני יותר מעשרים שנה, עמדה איה וקראה לכל המשפוחה שיר מחורז בשבח שתי גדות לירדן. אבא זרח מאושֶׁר והשאר מחאו כף בנימוס. כשנדַמו התרועות, אמרתי לכרמלה: עשבים יעלו בלחיי ואיה בחיים לא תהיה משוררת. מי שָׂמך, התפרצה שלא כדרכה. לא תזיק לך קצת צניעות, ובכלל, מנין לך שאחותך לא תגיע רחוק? נחיה ונראה, גיחכתי, משוכנע בצדקתי.

לפני שעה סיימתי להדפיס ולנקד את השיר החותֵם את כתב־היד של איה. לכאורה הייתי צריך לשמוח שהקיץ הקץ על עבודת הכפייה הזו, אך בעל־כורחי אני טרף לכפייתיות אחרת; מה יהיה, מה יהיה, כשהספר שלה יתפרסם. אני פוחד כעת כמו שפחדתי בגיל ארבע, שאודי יגנוב לי את ההצגה. אני קם בבוקר נזוף, מסתובב כל היום כועס, ושוכב לישון ממורמר. לפעמים נדמה לי שבסוף אצא מדעתי כפי שקרה לאיה. איש לא יודע עד כמה אני אכוּל, אפילו לא כרמלה. כשפֹּה ושם אני מכריז שאני דפוק עד העצם, היא בטוחה שזו הגזמה פראית. דחילאק, היא אומרת, מספיק לעשות לעצמך סוגסטיות שליליות. לעתים, כשנמאס לה לשמוע את נהימותי הנרגזות, היא מוסיפה: אולי יותר מדי טוב לך, אריק. לך תבקר במחלקה האונקולוגית או בבית לווינשטיין כדי לקבל פרופורציות. אבל לרוב היא מציעה פתרונות עדינים כהרפיה. תשכב פרקדן, תעצום עיניים, תשים מוסיקה שקטה, תדמיין את פכפוך הגלים. היא מאמינה שעִם שֵׂכל ישר, אהבה וסבלנות, ניתן לגרש את הג'ינים שאחזו בי בטופריהם המעוקלים. בת הכפר שלי אינה יודעת שאוקיאנוס של כוונות טובות לא יכבה את אש התופת שאני מלבה בעצמותַי ושלתוכה אני משליך את מִצבורֵי הזַ'אנק שאני. זו תקוותי היחידה לצרוף צירופים שישווּ לאלו של איה. ועד שהחרא יהפוך לזהב, אני משתכשך במרק מיקרוקוסמי דלוח, מודה לאלוהים ('המצאה חולנית' בלשון חיליק האתיאיסט) שכרמלה חיה וקיימת. הייתי ועודני גלגול של קין, אם כי עדיין לא שפכתי את דם אחותי, לפחות לא בהיבט הליטראלי. אני כותב 'ליטראלי', כי בא לי. כי זה מוזיקלי, ומותר גם לי, לא רק לה, להיות טראלאלי.

חלמתי הלילה שאיה נצמדת אלַי ומרעיפה לאוזני שטף של דברים מעורפלים. אַייי, אַייי, אני צורח. מה אתה צועק ככה? מהסה כרמלה, בסך הכול אתם דומים, רק שאתה יותר פילוסוף. תוך כדי החלום אני מפרש: צידי המתבונן הציל אותי מן הטירוף. בָּעֵרוּת עולים בי הרהורים נוספים: מדוע צרחתי? האם נבהלתי מחוסר הפֵּשר? האם איני בורח מהר מדי להגדרות ולמושגים? ייתכן כי בשל כך השירה קמלה בי. הלקח המתבקש: עלי להקשיב למלמול הסתום. הבלתי־הגיוני. לפתוח את הדלת לכאוטי. אולי מזה תבוא ישועתי. (חזי לסקלי: פֶּתֶק שֶׁנִּמְצָא בְּאַחַת מֵחֻלְצוֹתָיו שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר הַהוֹלַנְדִּי: לְחַץ עַל כַּפְתּוֹר הַחֻלְצָה וְהַמְתֵּן).

אני עובר בפעם האחרונה על קובץ השירים של איה לפני מסירתו לד"ר מורגנטל. הוא הבטיח ברוב נדיבותו לשלוח את החומר להוצאת ספרים. אני קורא דף אחרי דף ומשתגע. איך נולדה מהחרזנית הבינונית משוררת מעולה? כיצד חל מהפך כה דרמטי בכתיבתה? בד בבד צצות במוחי ספקולציות באשר למקורות השיתוק היצירתי שלי. אני מאשים את עצמי שלא התפרקתי לגורמים כמו אחותי, שאני ישן כמו דוב וזולל כמו חזיר, וגרוע מכול, מכור להשתקפותי בראי. אילו חציתי את הקווים כמו איה, אילו נופצה בבואתי כחלונו של מאגריט, אולי היה ניצוד בין שברַי שביב תכלת זכה. אלא שאני פוחד להיפרד מצלמי ומדמותי. מצפה שכרמלה, אודי, חיליק, והמוני בית ישראל, ישאו אותי על כפיים כאבא ואמא בימי זוהרי. הצרה היא, שמיָמַי לא גירדתי את תחתיות הבדידות ואת שאול המסכנוּת כאיה. דומה שעלי לרדת מבִּרבּורַי הרמים אל שתיקה עמוקה (ללמוד להכיל, בלשונה של מירי), וכשאדע לשתוק באמת, לשתוק כמת, אולי סוף סוף יתרחש המפץ שיִברא לי שיר. (חזי לסקלי: שִׁירַת הָעַכְבָּר:... כְּדֵי לְתָאֵר אֶת הַלַּיְלָה הַזֶּה, בְּעִבְרִית, עָלַי לָמוּת. נִי נִי נִי).

אתמול, יום שלישי אחר־הצהריים, ביקרתי את איה שנראתה, כמו להכעיס, מאוששת מתמיד. מה הפלא? הבאתי לה את השירים מודפסים, מנוקדים וערוכים למשעי. שוב נבר בי החשד שיותר משהיא חסרת אונים, היא עצלה ומפונקת. כך טען אבא, כשהחלה להידרדר בלימודים. גם לי הוא קרא עצלן ומפונק. כילד ספגתי את הטחותיו בהכנעה, אך כעבור שנים הסתייגתי קשות ממנהגו להדביק תוויות. כעת, למרבה האירוניה, הבן החי מדבר כאביו המת. כרמלה שוללת לחלוטין את התיאוריה שאיה עצלנית. היא חוזרת ואומרת: אחותך חולה, ובלי עזרתך, היא בחיים לא תוציא ספר. מכל מקום, אמש, כשמסרתי לאיה את כתב־היד, היא נראתה נורמלית לגמרי. ד"ר מורגנטל שישב איתנו, שיבח אותי על מסירותי במבטא יקי כבד. 'ככה צריכים להיות יַחֲזִים בין אחים, אדון זוֹפֶר, והלוואי שכולם ינהגו כמוך, סֶה היה מקדם מְאוֹט את השיקום. כל הכבוֹט, באמת כל הכבוט'. חייכתי בנימוס. מה הוא בכלל יודע עלי. דיברנו קצת על איה (בפניה), והוא הביע שביעות רצון ממצבה. כמו כן שב והבטיח לשלוח את החומר בהקדם. שיהיה בהצלחה, איחל לי, כאילו מדובר בהצלחתי. הגעתי הביתה מותש. למזלי, כרמלה היתה בהשתלמות, כך שיכולתי לקלל את יומי בשקט.

באמצע הלילה התעוררתי שטוף זיעה מחלום בלהות:

אני נכנס לספריית בית־אריאלה ושני ספרנים, איש ואישה, ממליצים לי על ספר חדש. האישה רצה להביאו מהמדף ופותחת אותו לרווחה על השולחן. שֵם המחבר מופיע עליו באותיות של קידוש לבנה: א. סופר. אני נמלא שמחה אך מיד נופלים פנַי. לא בי מדובר אלא באיה אחותי. מה אתה אומר?! קוראים הספרנים. ניכר שבזכותה כבודי עלה פלאים. אבל זה אני, זה אני שפילסתי לה את הדרך, אני ממלמל בלי הרף, כמי שדעתו השתבשה.

ד"ר מורגנטל שלח את כתב־היד לכמה הוצאות. בסתר לבי אני מקווה שהספר יידחה. כך אחסל את איה בלי ללכלך את הידיים. איה כמובן תתאכזב מאד אבל אני לא אנטוש אותה בצַר לה, ולא אחסוך מאמצים לעודד את רוחה. תראי, זה קרה וקורה גם לסופרים טובים... אחדים מגדולי הכותבים נדחו שוב ושוב... איה תנוד בראשה, כן? באמת? בחיים לא שמעה דברים כאלו. ואני אכביר דוגמאות ואוסיף להלל את הגאונים האלמונים, ובעיניים בורקות אצטט את יתרון האור על החושך. אַת בחֶברה טובה, איה, אומַר במלוא השכנוע, ואשׁביע אותה שלא תפסיק לכתוב בגלל כל הטמבלים שלא יודעים להעריך את האוצר שנפל בחלקם. והיא תאמין לי, אחותי הקטנה, השׂה התמים, קורבן העולָה.

מאז הַפגישה עם איה ועם מורגנטל, לפני כשבוע, הפסקתי לשתף את כרמלה, ולוּ ברמז, במה שעובר עלי. כפי שאני מכיר אותה, אם תדע את חומרת מצבי, היא תרוץ למירי ומירי תמליץ שאלך דחוף לפסיכולוג. פסיכולוג! עוד תרופה מטורפת. שאני אתן, ועוד בהכרה מלאה, לאדם זר, מציצן כרוני, איזה 'פיפינג תום' חסר־תום, להתנחל לי במרכז התודעה והתת־תודעה! אני כבר רואה אותו יושב מולי בז'אקט אופנתי, רענן כדוגמן שעלה מהרחצה, מהנהן או מהמהם, קשוב כביכול, כשבתוך־תוכו הוא מבסוט שהחיים שלי, ולא שלו, בזבל. ולחשוב שעוד משלמים לבנאדם הון תועפות כדי לספק את תשוקתו המעוּותת.

הלילה שוב התקשיתי להירדם. סִפרוֹת השעון האדומות הבהבו כאישוני שדים והחשכה לִחששה, אריק, אריק, השראתך נלקחה כי אתה רע, רע, מלֵא בעצמך, מושחת עד היסוד. זה עונש משמיים. הצצתי בכרמלה הישנה לצידי כמו בול עץ, וחשבתי פתאום שגם היא לא טלית שכולה תכלת וספק אם היא רוצה שאהיה משורר פורה ומוכר. אולי היא פוחדת שבחורות צעירות יתחילו להעריץ אותי. שההצלחה תעלה לי לראש. אולי היא מעדיפה שאשאר במצב־ביניים תמידי. נישט אהין, נישט אהער. כנשמת רוצח המשוטטת בין העולמות. תקוע כעצם בגרון. לא לבלוע ולא להקיא. לא ילד ולא מבוגר. יצור כלאיים, תלוי על בלימה, שלנצח לא יעזוב אותה וייאחז בה עד צאת נשמתו.

אשר יגורתי בא לי. הבוקר בשבע וחצי פונקט, איה התקשרה ובישרה בששון שאליעזר בריפמן מהוצאת 'משעולים' הודיע לד"ר מורגנטל ששיריה התקבלו. למרות שהתחשק לי לטרוק את הטלפון, צייצתי, יופי, מברוּק. זה עלה לי בבריאות אבל הוספתי ושאלתי, מתי הספר יֵצא? עוד חצי שנה בערך, השיבה. שישה חודשי עינויים, היתזתי. היא לא קלטה את הארס בדברַי, וסִלסלה, למה? זאת דווקא ציפייה מאוד נעימה, כמו להולדת תינוק.

שוב התעוררתי הלילה בבהלה עם דופק מואץ. זינקתי מהמיטה, בתחושה שאם אשהה בה עוד שנייה, אמות כמו אבא מהתקף לב. פתחתי את החלון, מנסה לנשום עמוק ולהירגע. זכרתי שחלמתי חלום מפחיד אבל שכחתי מהו. לפתע חלפה מכונית, אור כחלחל שט על הקיר, וחלומי הבזיק:

אני מופיע בתוכנית ספרותית בטלוויזיה. שלושה מראיינים יושבים איתי על הבמה. השניים הראשונים מפליגים בשבחי, ואילו האחרון, מישיר אלי מבט ומסנן בלעג: אתה אולי חושב שאתה מישהו אבל אתה לא. נכון שכולם רואים אותך עכשיו אבל אתה פיקציה. לעומת זאת, בירכתֵי האולם, בין הצללים, נמצאת אחותך והיא אמיתית.

(עוד כמה לילות כאלה ואני מתאשפז).

איה התקשרה היום בצהריים וביקשה לקרוא לי שיר טרי־טרי. מתי לעזאזל היא תחדל להיות מעיין מתגבר, להשפריץ פנינים לכל עבר, ועוד על חשבוני. כן, על חשבוני. ולא, איך להסביר שבמקביל לפרץ הכתיבה שלה, השתתקתי כמו דג? מצטער, אין לי זמן עכשיו, אני נורא עסוק, שיקרתי ובה בעת אמרתי את האמת לאמיתה. שכן אני עסוק ללא הפסקה בה ובי, בי ובה, גם כשאני שקוע כביכול בדברים אחרים. אני פוחד מכל שיר חדש שהיא עומדת להשמיע. מתכווץ כמו לפני בדיקה רפואית גורלית. מי יודע מה ימצאו. לך תדע איזו שוּרה תכה אותי אל החומש. דייי, אני צורח בלי קול, חונק את צעקתי, שכרמלה לא תחשוב שירדתי סופית מהפסים. אם היא תמאס בי כפי שאני מואס בעצמי, אני מחוסל.

יותר ויותר נדמה לי שהפוריות של איה ניזונה ישירוֹת מהעקרוּת שלי. כשבסִין מתים בשיטפונות, באפריקה גוועים בצמא. למה? ככה. אין איזון ואין צדק בעולם. אבל קורה שאני משתכנע בהיפוכו של דבר. שֶׁחוק הגמול הקוסמי עובד כמו שעון שוויצרי. איה שנצרפה בכוּר הסבל, נבחרה להוליך את השפע, ואילו אני (מניאק שכמותי) נושלתי בדין מהטוּב העליון. לעתים אני הוזה שבגלגול הקודם רצחתי גבר שהתחרה בי על אהבת אישה, וגלגולי הנוכחי הוא הזדמנות אחרונה להיטיב, לשאת את עלבוני, לסלוח סליחה גורפת לכל־יכול או לכל מה שאיני יכול. אריק חבִּיבִּי, אני אומר, לקחו ממך את ההשראה כדי להעמיד אותך בניסיון; 'הלא אם תיטיב שׂאת'. אם תברך על הלקיחה, תנוקֶה ותשולח לחופשי, אך אם תמשיך לכעוס ולקלל, יונחתו עליך צרות שלא שיערת את קיומן. מובן שאיני רוצה לחטוף מהלומות אבל איך אוכל להינצל מהן, כשהברכה השוֹרה על יצירתה של איה מנציחה בי את חמת הרצח? מסקנתי קודרת: כל עוד איה בסביבה, אני נידון לרשת גיהינום, וכיוון שאין סיכוי שאחותי תיעלם פתאום, עלי להסתלק בעצמי. להרחיק למדבר או לאי בודד. אני יודע שזאת לא חוכמה. הכי קל להיות אנושי במקום שאין איש. ההחלמה חייבת להתרחש באזור החולי. לכן אני חייב להישאר כאן, בעמק ההתבכיינות, בתוך הטינופת שייצרתי, ולעשות תיקון.

ערימת שיריה החדשים של איה הולכת ותופחת, אולם הדפים הלבנים שהכנתי לי, ברגע של תקווה נואלת, מחכים לשווא להיגאל משיממונם. חבל שאיני מאלה שמוכנים לחכות בסבלנות למשיח. אני שונא להמתין כמו טטל'ה למישהו שלא מואיל בטובו להופיע. אני חייב לראות מיד תוצאות בשטח. לא אתפלא אם בוחן כליות ולב, המכיר בעל־פה את כל הפַאקים שלי, הבהיר למלאכי־השרת, בישיבה השבועית של מעלה, שלאחד כמוני לא מגיע לצרוף צירופים, יע'ני לכתוב שירים. והם, עושי דברו המכונפים, שהתנגדו לבריאת האדם שמא יתפוס את מקומם אצל המלך, אצו רצו בשמחה לסכור את פי. מלאכתם צלחה אך לא לגמרי. בעוד השירה נעקרה משׂפתַי, פָּרו ורָבו בלוֹעִי בלוטות הרעל.

תחילה חשבתי שהווידוי הזה ישפר את הרגשתי אבל נכון לעכשיו, הוא אינו מטהר ואינו מביא מרפא. כמעט כל משפט שאני כותב מוסיף שכבת רפש. גירוד הפצע בציפורן מזוהמת רק משביח את המוגלה. למי זה עוזר שאני קורא לעצמי קנאי, מניאק, מושחת, רוצח. (נ. זך: הַהַאֲשָׁמָה הָעַצְמִית אַף הִיא סוּג שֶׁל הִצְטַדְּקוּת). הדפים האלה ספוגים בכל־כך הרבה פסולת שהיה ראוי לשרוף אותם. אלא שאיני מסוגל. אני קשור בעבותות להררי האשפה שבִּי, וגם חש צורך אדיר להכריז עליהם ברבים. כיוון שכך, אני ממשיך לצעוד בדרך הישרה לאבדון.

הבוקר היה פיגוע התאבדות במרכז ירושלים. עשרים ושניים הרוגים. (אסון כה מחריד קורא לי מיד לסדר ולרגע קט מחזיר אותי למוטב, כמו להבדיל אלפי הבדלות, המכות שחטפתי מאמא, כשצרחתי בהיסטריה 'למה לא קנו לי ארטיק'). פיגוע רודף פיגוע, ופעולות מנע־חיסול־תגמול רודפות זו את זו. מה יהיה בסופנו? (ראה: לאה גולדברג). מתי ניחלץ ממעגל הדמים? 'מעגל הדמים', מטבע לשון שעג חג סביב עצמו כמו הזוועות. 'איפה הנערים כולם שאהבנו... הצבא לקח אותם... הקברים כיסו אותם... מתי הם ילמדו...' שר בזמנו פיט סִיגֶר, וכמוהו, גם אני תוהה מתי. מתי תיפטר התרבות האנושית מכל הסחי והמאוס. מוסר כפול, שנאה עיוורת, פתרונות סופיים שסופם ידיים קצוצות, ראשים ערופים, זעקות שבר ושתיקות טירוף. מתי, אני שואל גבוהה גבוהה, אף שבדרכי הצנועה אני שותף לכמה מהרעות החולות. לפני חמש דקות שוחחתי בטלפון עם אודי על המצב. מֵעניין לְעניין השחלתי את התיזה שפיתחתי: מחול המוות משתולל באזורנו לא רק בגלל הכיבוש הישראלי. הצרות התחילו בבראשית כ"א, כשישמעאל, 'פרא אדם ידו בכל', נושל מהבכורה. תגיד, אמרתי, איזה ערבי נורמלי יאהב את הנרטיב שבו הונצח אבי אומתו כאזרח־סוג־בית? אודי המהם ואני המשכתי לנאום: כדי לתקן את העוול, ניכְּסו צאצאי המודח את הסיפור המקראי ושִכתבו אותו. בגרסתם המשופרת יצחק נעלם כלֹא־היה, וישמעאל שעטרתו שָׁבָה ליושנה, הפך לנעקד הנבחר. באמת? סלסל אודי, לא ידעתי. הגיע הזמן שתדע, היתזתי חצי מתבדח, חצי עוקצני, ולסיום אמרתי: חבל שכל המְתַקנים הדגולים לא לקחו בחשבון את 'מעוּות לא יוכל לתקון', כי באינספור מקרים, ניסיון התיקון עולה בקלקול נוסף. אודי הודה לי שהארתי את עיניו. זה עשה לי את היום. אולם כשהבעתי את אותו רעיון באוזני יענקל'ה, הבוס שלי, הוא זרק בבוז: איפה אתה חי, אריק? זה לא מקורי, ספריות שלמות נכתבו בנושא. חתיכת־שחצן מנופח. תמיד בטוח בעליונותו. ואם בעליונים ותחתונים עסקינן, אני תוהה מדוע מלך המלכים לא חשב להתגמש קצת ולִשעות גם למנחתו של קין? למה לא פרגן לשני האחים באותה מידה? כך או כך, החלב כבר נשפך, ואחריו, שלא ברוּח הפתגם, נשפכו נהרות של דם ודמעות. מסכן קין, כואב הלב על ישמעאל, רחמנות על עשָׂו, אבות אבותיהם של כל גזולי תבל. אש הייאוש, התסכול והחרון בוערת בעצמותיהם. ואני, באלפִּי הדל, איני אלא חוליה בשרשרת המקוללים המהוללת, בין השאר, בגלל איה אחותי הקטנה, הטובה ממני.

הטירוף הכללי משתיק מעט את טירופי הפרטי. הוּדנה זהירה משתררת במחוזותי. אלא שחיש קל, כמו נוצלה ההפוגה לרענון, הג'ינים מתאוששים ושוב אני השפוּט שלהם. אַיָּה איה איה, אייי, הם מצווחים, ולי אין פתחון פה. כל יום שחולף מקרֵב את רגע האמת. בקרוב ייווכחו כולם מי למעלה, מי למטה, איה או אני. בעצם הייתי רוצה שאיזה כוח עליון – פוֹרְס מָז'וֹר, בלשונה של אמא – יעכב או יבטל את פרסום הסֵפר. שביתת בתי־הדפוס, למשל, או פשיטת רגל של ההוצאה, אך בה בעת אני משתוקק ששיריה של איה יראו אור, יזכו לחשיפה מְרַבית ולשבחי הביקורת. בתוך תוכי אני מייחל לזה כמו לעונש מזכך.

בשבע וחצי בבוקר השכמתי מצלצול הטלפון. ניחשתי שזו איה, וכחולֶה סופני שמנסה להשלים עם גורלו, הרמתי את השפופרת. עוד שבועיים הספר מוכן, נשמעה צהלתה. כל־כך מהר? זה בכלל לא מהר, עברו יותר משישה חודשים. יופי, מברוק, שיהיה במזל. איה לא חשה כנראה בנימת דיבורי הצוננת, שכן חזרה והודתה שפילסתי לה את הדרך, ובאותה נשימה איחלה לי בריאות, אושר והצלחה. כעבור דקה, עוד צלצול. קיבינימאט. זאת שוב היא: מה היא רוצה עכשיו? תוכל לבוא איתי לקחת את הספרים? למרות שלא התחשק לי להיות הסאנשו פנשה שלה, עניתי שעקרונית זה בסדר. יישר כוחי, שֶׁקמתי והתגברתי כארי לעשות את רצון אחותי.

בערב, כשכרמלה חזרה מסיור בנגב עם קבוצת יהודים מצרפת (היחידים שבאים הנה בתקופה האיומה הזו), רבצתי מול מהדורת 'מבט' במצב־רוח קטסטרופלי. מה קרה? שאלה, היה שוב פיגוע? לא. אז למה אתה נראה כזה אומלל? אני לא מצליח לכתוב, נמאס לי, בא לי למות. (את איה חדלתי להזכיר, שלא להבעיר כליל את הזירה). לתדהמתי, הרימה זוגתי את קולה ואמרה שגם לה מתחיל להימאס, שאני עקשן ואגואיסט שלא ברא השטן, ואם הייתי מקשיב לעצותיה, כבר מזמן הייתי במקום אחר. דחילאק, אתה בן שישים ואחת, וצורח כמו תינוק שנפל לו המוצץ, מתי תתרגל לעובדה שאתה לא בֵּן יוּחִיד של אלוהים? ואַת, התרסתי, אַת עם ציצת השורשים המעובה שלך, בחיים לא תביני את תלישותי הקיומית, את העונג והסבל שבכתיבה, בעניין זה תמיד היינו ולעולם נהיה זרים, ז־ר־י־ם. היא נפגעה עד עמקי נשמתה, ולראשונה בתולדותינו כינתה אותי היטלר. מילא, שתגיד שאני פסיכי, נאד נפוח, מקובל עלי, אבל היטלר?! אם גם היא מתחרפנת, מה יהיה? הלכנו לישון בחדרים נפרדים. למחרת הטיחה בפני את טענותיה הידועות – עם כל הכבוד לייסורי הכתיבה או אי־הכתיבה שלך, נשבר לי לחיות לפי הקפריזות שלך, מה הייתָ אומר אילו התנהגתי כמוך? השבתי לה שכלל לא התכוונתי להרגיז אותה, שכלום לא היה נגדה, בסך הכול כעסתי על עצמי. זה לא צידוק, סיננה אשת נעורי. גם אַת לא היית צַדֶקֶת אתמול, החזרתי. איך אתה יכול להשוות? אתה יודע מצוין מי מאיתנו לא נותן מנוח, לפחות תבקש סליחה. בלית ברירה, התנצלתי, מבטיח שאשתדל לשפר את דרכַי. לשמחתי, כרמלה התרצתה. התפייסנו בחיבוק והסכמנו שלמרות הכול אנחנו חברים טובים. להתראות אריק, צייצה בצאתה מהבית. תשמרי על עצמך, כרמלוש, גרגרתי אחריה, והתכוונתי בין היתר שאני זקוק לה מאוד, כדי שתשמור עלי.

השבוע איה לא הפסיקה לטרטר לי במוח. צלצלה בלי סוף וביקשה שלא אשכח לבוא איתה לקחת את הספרים. אודי, לעומת זאת, הודיע שיארגן לכבודה מסיבה עם החבר'ה שלו וגם עם ידידי ההורים, מי שעוד נשאר. הורים, הורים. הלוואי עלי איזה הורה. אילו הייתי כרמלה, היתה לי כעת אמא תלת־ממדית, אייזן בטון. צִיפְּקֶ'ה, בת השמונים ושש, גרה עדיין במושב ועובדת יום יום בגינה. כפות ידיים יש לה, מפצחי אגוזים. בכל הזדמנות היא אומרת, אריקְ'ל, אתה כמו הבן שלי. יפה מצידה, בפרט שהיא מתכוונת לזה, אלא שאני לא מתנחם בתחליפים. ובינתיים עד לשעת השׁי"ן, אני מנסה איכשהו לצוף. מזל שכרמלה נסעה להשתלמות (בתי־כנסת עתיקים בגליל), כך לא ראתה שנרדמתי על הרצנזיה, ושוטטתי כמו זומבי מחדר העבודה למטבח, פותח וסוגר את המקרר. דבר לא מרנין את לִבי. גם כתיבת היומן מטפסת לי על העצבים. הלוואי ויכולתי להיות איש אחר. למשל חיליק. מבסוט נצחי מעצמו וממעשיו תחת השמש. מרוב ייאוש החלטתי להתאמן בשיטת ההרפיה של כרמלה. שמתי את 'הים' של דביסי, התפרקדתי על השטיח, עצמתי עיניים במאמץ לדמיין את המיית הגלים. גורנישט. לא הצלחתי להיכנס לאווירה. מישהו כאילו הסתכל בי כל הזמן מהצד ודיווח על כל תזוזה. הפשלתי עפעפיים. הקשבתי למוסיקה עוד דקה והפסקתי. מקרה אבוד. אולי באמת אני צריך פסיכולוג. ופתאום, צירוף מקרים, מירי מתקשרת. חיפשה את כרמלה. קשקשנו קצת. אתה עוד כותב שירים? לפי דיבורה האמפתי, שיערתי שזוגתי דיווחה לה על מצבי העגום. כדי לא להיתפס בשקר גס, הודיתי שהמוזה נטשה אותי, אך לפחות נשארה במשפחה. ברצינות?! זינק קולה בשתי אוקטבות, כרמלה כותבת? לא. אז מי? עודד? קרן? אודי? לא ולא. נו, אל תמתח אותי, תגיד, מי היורש המאושר? אחותי, איה. מה אתה אומר! נשנקה מירי, כאילו סיפרתי לה זה עתה על קוף יודע קרוא וכתוב.

מחר אני אמור להתלוות אל איה להוצאת 'משעולים' כדי לקחת את ספריה. ביקשתי ממנה להגיע בזמן ובלבוש נקי ומסודר. היא התעצבנה שאני מחלק לה הוראות. אפשר לחשוב שאתה לא שלומפר. ליתר ביטחון, סיכמתי עם ד"ר מורגנטל שיארגן צלצול מעורר וגם ישגיח שהיא שלא תבוא לי באיזה שמאטֶע. ועד שניפגש, אני בוחש תרחישים: 1. אחת־עשרה בבוקר. אני מחכה לאיה בתחנה המרכזית, כפי שקבענו. ברבע לשתים־עשרה היא מצלצלת אלי לנייד: רק עכשיו אני יוצאת מהחווה. 2. אנחנו עומדים ליד רמזור בהמלך ג'ורג'/ פינת דיזנגוף. פתאום צץ הבוס שלי, תוקע בנו מבט ומצייץ: לא ייאמן, את מי רואים פה? ומי הגברת החביבה? אני עונה בנונשלנטיות: איה, אחותי הצעירה. (שרק לא אסחף לפטפטת, כפי שקורה לי ברגעי מבוכה).

אתמול היה היום הגדול והנורא. איה, אשפית האיחורים, התייצבה בנקודת המפגש חצי שעה קודם. כשמשהו חשוב לה, היא לא עד כדי כך חסרת אונים. לשמחתי, היא נראתה ממש נחמד. אמנם שמלתה היתה קצת מקומטת אבל שערותיה היו חפופות ומסורקות כמו שצריך. כשהחמאתי לה על ההופעה, פניה הוארו בחיוך ביישני, ולמרות סנטרהּ הכפול והמכופל דמתה לַילדה של פעם. יאללה נלך, זירזה בנמרצוּת שמתאימה לכרמלה. הלכנו. היא כבדת צעד, מתנשפת, ואני קל כצבי, משיג אותה בכמה מטרים. מתוך פיזור דעת או רצון לדחות את הקץ, דילגתי על בית־ההוצאה, ואיה, שכבר ביקרה שם עם ד"ר מורגנטל (לצורך הגהות), קראה לי לשוב על עקבותי. בלי בעיות הובילה אותי לחדר העורך, אליעזר בריפמן, גוץ גיבח וממושקף כבן שבעים. כשנכנסנו, הרים את ראשו מערימת הניירת ולחַץ את ידינו מעבר לשולחן. אני מבין שזה בעלך, פנה לאיה. העמדתי אותו מיד על טעותו, ואיה הוסיפה בגאווה, זה אחי הבכור, גם הוא משורר, זה הוא שפילס לי את הדרך. התקפדתי, רומז לה שתחריש, אבל היא, משום מה, אמרה ביתר עוז: זה אחי, גם הוא משורר. מה שמך? שאל בריפמן, כמורה שהציגו לו תלמיד חדש. אריה סופר, גמגמתי כאילו נתפסתי בשקר. מצטער, משך בכתפיו, לא מכיר. גם אני לא, ניסיתי להתבדח. איה צחקה, חוש הומור לא חסר לה, ובריפמן החליף ערוץ: אתם ודאי סקרנים לראות את הספר? בואו, נרד למחסן. איה מיהרה אחריו ואני השתרכתי אחריה, כובש אנחה. זה פה, הצביע בריפמן על אחד המדפים. ניגשתי לעזור. הפרימדונה נשארה במקומה, נשענת על הקיר. חלשים, מלאכתם נעשית בידי אחרים. מר בריפמן ביקע בסכין יפנית את הקרטון, שלף מתוכו בתנופה עותק מצוחצח והגישו לאיה. בעודה מעלעלת בו כלֹא מאמינה, טפח בריפמן קלות על שכמה ואמר, יישר כוח, ספר מיוחד, אותנטי ובעל נוכחות. מזל טוב, סיננתי לצאת ידי חובה. איה שריחפה ברקיע השביעי, ודאי לא חשה בברכתי הצייקנית. מה אני רוצה ממנה? היא לא אשמה. אם מישהו אשם, זה שופט כל הארץ. אבל לֵך תריב עם צדיק כמוהו. איך שלא יהיה, לפני שעזבנו את מרתף העינויים, היא חילצה עוד עותק מהקופסה, כתבה עליו הקדשה בכתב גדול ועגול 'לריקי, אחי הבכור, מפלס הדרך', והושיטה לי אותו בפנים זוהרות. צפרדע שכמוך, נזפתי בעצמי, צא מהבִּיצה ותן לאחותך נשיקה. הנס קרה, ושמעתי בקולי. בשיפולי בטני התפשטו אדוות חמימות כמו בשבת ההיא בעיבלין. מן הסתם עשיתי קצת נחת לאבי ולאימי ז"ל. לרגע דימיתי שגאולת נפשי קרובה. אולם כשאודי התקשר ודיבר על המסיבה, לכבוד איה כמובן, שב והגיח מתוכי קין חורק השן, המתחשבן ומלא הטרוניות. למה אחי לא ערך מסיבה גם לכבודי (והיו לו הזדמנויות), ולמה התעלם מהרצנזיות שכתבתי (למרות שהוא מנוי על העיתון), ולמה לא התעניין, ולוּ מתוך נימוס, בשירים שלי (אני קורא כל מאמר שלו), למה ולמה ולמה. התשובה לכאורה פשוטה: נולדתי לפניו והשתלטתי על כל אוצר המילים שהסתובב בשטח. אודי בטוח בזה, ולך תוכיח את ההיפך. האם יש סיכוי שאי־פעם אהיה זכאי בעיניו? האם ישתכנע שפגיעתו בי לא היתה קטנה מפגיעתי בו? מוטב שלא יעשה מעצמו מלאך. לאחרונה, כיוזם החגיגה לאיה, הוא שׂשׂ לשדר לי ברמזים עבים כפיל שהוא הרבה יותר חביב ונדיב ממני. לא אתפלא אם הוא עדיין מתחרה בי על אהבתם של אבא ואמא נשמתם עדן. הוא מדבר ואני נושך את שפתַי. למה לגלגל לידיו סיפוקים מיותרים?

אתמול, לקראת ערב, כשאיה ואני הגענו לחווה, ניגשנו היישר למשרדו של ד"ר מורגנטל. איה נתנה לו ספר עם הקדשה וחזרה על הפזמון, שגם אני משורר ושפילסתי לה את הדרך. ד"ר מורגנטל נראה מופתע. לא ידע שאני כותב. אף שלא תכננתי לדון בנושא, נגררתי בלשוני וסיפרתי, שאכן בעבר כתבתי שירים, אך שנים אני מיובש, בוהה בקירות, אכול שנאה עצמית, ואפילו עסוק במחשבות אובדניות. איני מאשים את המוזה שעזבה אותי לטובת אחותי, הוספתי והבהרתי, אדרבה, אני מצדיק אותה לגמרי, כי אני סתם אגו־מניאק, בעוד שאיה היא נשמה טהורה, הסבל שלה אמיתי, והצרות שלי כולן מומצאות. ד"ר מורגנטל מצץ את מקטרתו. איה שתקה נדהמת. מן הסתם לא תיארה שאחיה הבכור כל כך מסוּבָב. ניסיתי להסביר שבסך־הכול קצת נסחפתי, תופעה מוכרת לי מהילדוּת, ואין מה להתרגש. ד"ר מורגנטל פרץ בצחוק שנקטע בשיעול. קצת נסחפתָ? לסֶה אתה קורא קצת? ושוב צחק, חושף שיניים גדולות וצהובות כשיני סוס. כפסיכיאטר ותיק אני יכול לומר לך, מר זוֹפֵר, שגוֹט צַי דַאנְק, אתה נאוּרוטי כמו שבעים פרוצנט מהאוכלוזייה. הוא שקל כל אות, ומבטאו היֶקי העניק לדבריו סמכותיות. אפשר כמובן לטפל בסֶה, אבל אפשר גם לחיות ככה עד מאה ועשרים, בתנאי שלא מתים קודם מאינפארקטוּס. בנסיבות אחרות הייתי אולי נהנה מההומור שלו, אך כיוון שחיכיתי ממנו ליחס רציני, ואולי גם לניתוח מעמיק של תסביכַי, התאכזבתי. בדיעבד, ברור שזו היתה ציפייה מוגזמת, ואף חוצפה, לעוט עליו מחוץ לשעות עבודתו. לפני לכתי, קם הד"ר ולחש באוזני: אל תשכח דבר אחד, לַכל סְמן ועת לכל חפץ תחת השמיים. האיש הסימפתי הזה לא רצה בשום אופֶן לשלחני בידיים ריקות.

הפסוק 'לכל זמן' וכו' שגור בפי מנעורַי, אך העובדה שד"ר מורגנטל השמיעוֹ במיוחד בשבילי, הוסיפה לו נופך מאגי. זה יומיים, אני ממלמל אותו עם הפסוקים שאחריו, ולהפתעתי עולה ומפעפעת בקרבי מוסיקה חדשה, נינוחה, כמעט מפייסת.

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים

עת ללדת ועת למות...

עת להרוג ועת לרפוא...

אני שב והוגה את השורות הקצרות, משתהה במִרווחים הלבנים, עד לפסקה החותמת, הנוסכת מנוחה:

עת לאהוב ועת לשנוא

עת מלחמה ועת שלום

לכל פַּן בחיים יש פתאום מקום וצידוק, גם לדברים שאני מגדיר כרָעִים ושופט לחומרה. האיזון בין המקצב לתוכֶן כאילו אומר לי: שְׁוָ'יֶ, שְׁוָ'יֶ, אריק, אין לאן לרוץ, אין לאן למהר. עת להחשות ועת לדבר. עת לכתוב, ועת לחדול מכתיבה. עת לקנא כשאוֹל ועת לשמוט באהבה. אולי לכך התכוונה כרמלה במילים: 'תרפה', 'תזרום'. אלא שעצותיה הנאות לא הציתו בי קשב כדברי קוהלת מפיו של ד"ר מורגנטל. בקיצור, תלוי מי אומר מה ומתי. העיתוי ללא ספק משמעותי. כשד"ר גורן, המורה לספרות, שאל אם סופר צריך להיות אדם טוב, לא הבנתי לאן הוא חותר. מי חשב אז על הקשר בין האתי לאסתטי? למיטב זיכרוני, אף תלמיד בכיתה (י"ב הומניסטית) לא קלט את כוונתו. אך גורן, החרישי והעדין, לא לעג לקוצר השגתנו. רבותי, אמר בקולו הדק, ראו בזה חומר למחשבה. החומר המחשבתי הנ"ל הודחק בי לחלוטין, ורק כעבור שנים, כשניסיתי את כוחי בשירה, הוא שב והבליח, כמו המתין בסבלנות לעיתו. אני נזכר בציטוט מר' נחמן שהביא בפנַי קולגה שחזר בתשובה ונעשה חסיד ברסלב. 'לפעמים אני מדבר איזה דיבור לאיזה אדם, ואין הדיבור עושה פעולתו עד לזמן רחוק. כמו שיש שנותנים איזה סמים, צריך הסם לשהות בתוך האדם איזה זמן, ואחר־כך הוא עושה פעולתו'.

המוסיקה ההרמונית שהתנגנה בי לפני יומיים, לא היתה אלא הפוגה מתעתעת. הבוקר שוב קמתי נרגן ונפול פנים. מה יש לך? שאלה כרמלה. עשיתי לה טובה ורטנתי שאין חדש תחת שמשי. חבל מאוד, סיננה. זה לא נגדך, התנצלתי כדרכי, והיא, שלא כדרכה, התרגזה: תיקח את עצמך בידיים, אריק, נמאס לי מהקריזות שלך, מצידי תלך מהבית לזמן־מה. את צודקת, החזרתי עָנָו וכנוע, והבטחתי כתמיד לא לשפוך עליה יותר את מצבי־רוחי המזופתים. למזלי, שוב הצלחתי לשכנע אותה שלא הכול אבוד, ובהילוך אופטימי מאולץ, סיפרתי שאודי מתכנן לשבָּת הבאה מסיבה לאיה. נהדר, מגיע לה קצת נחת, שָׂמחה כרמלה מכל הלב, ועברה לתכלס. ('אני אתקשר למירי ויוסי, לקרן ועודד, למורגנטל, ואתה, אם לא אכפת לך, תצלצל לאודי ואורה, לחיליק ועירית, וצריך גם להודיע לבלה ויאנק, מוריס ובטי, מי שעוד נשאר מהגווארדיה של ההורים. אעזור עם הכיבוד, יש לי מרשם מעולה לעוגת תפוחים...'). הלוואי עלי מעיינות מרץ מבעבעים כאלו. אני מתפעל מהשפיות שלה, ובה בעת מאוהב בטירופים שלי. בחיים לא סיפרתי לילדים כמה אני דפוק, שחלילה לא יידבקו, אבל לפי המרחק שהם תופסים ממני, דומה שהם יודעים מי האבא שלהם. בכל פעם שאני מקטר עליהם לכרמלה, היא אומרת, נו באמת, אתה מגזים, מה אתה רוצה? שקֶרן תשב לך על הברכיים ועודד ישחק איתך לֶגו? והיא כרגיל צודקת, כרמלוש, כרמלונת, נשמתי האלטרנטיבית, הבריאות שלי, שתהיה לי בריאה.

חלמתי שאיה ואני מסתחררים בריקוד מטורף. היא רזה וחטובה ואני שמן ומסורבל. זה מה שיִקרה בסוף, אמרתי לעצמי עם היקיצה. היא תשתקם פלאים ואני אגיע לאברבנאל. דומה שהמסיבה ההולכת וקרֵבה עושה בי שַׁמות. אודי מצפה שאתרום את חלקי בנאום או בשיר. אתה איש הדברים בינינו, אמר, בתקווה שאבין את הרמז. דיבורים. דיבורים. נשבר לי. אולי הגיעה העת להחשות. להתאשפז קצת במנזר השתקנים. רעיון ישן ששוב עולה על הפרק. אבקש להתאכסן אצלם מספר שבועות תמורת עבודה במטבח או ביֶקב. אני מכיר מישהו שעשה את זה. הנזירים ודאי יבינו את הצורך שלי בהתבודדות. וָלא, אסע לדהאב או לנואייבה. כרמלה הציעה לי בלגלוג קל להתחיל בניסיונות השתיקה בבית. לבדוק אם אני מסוגל 'לסתום את הפה' יום אחד, שעה אחת. היא לא מאמינה שאצליח. בלי קשר לאמונותיה, אני חייב לחדול מהמרדף אחרי השירים ('כל המחזר אחרי הגדוּלה, הגדוּלה בורחת ממנו'), ממילא אין סיכוי שהמוזה תראה בי את נסיך חלומותיה. עלי ללמוד אפוא לשתוק. להתבונן בשמיים בלי לדווח מיד למפקדה הראשית מה צִבעם. אבל רק אתמול, בטיול שקיעה ליד הים, שוב הדבקתי מילים לעננים: 'מפלי אש', 'נוצות בוערות', 'צמר גפן ורוד'. מילימטר לא המראתי מעל לדימויים החבוטים. וככל שאני מרבה להג, מצטיירת בקודקודי אפשרות אידיאלית, שבה שׂכר השתיקה יהיה שתיקה. כמה שאני עייף, יגע, לאה, מרוט, סחוט, תשוש. אזלו כוחותי להתחרות באיה או במי שהייתי בימי זוהרי כביכול. אני נגעל מעצמי. גבר מזדקן במכנסי ג'ינס הדוקים מחזר על פתחי הנימפות.

אם העניינים יתנהלו למישרין או, כמו שאומרים במחוזותינו, אם ירצה השם – (אי"ה. מדהים איך איה משתחלת לכל פינה) – הרי שבליל שבת, עוד ארבעה ימים, תתקיים המסיבה. לעת עתה אני עובד על תפקיד 'האח הטוב' שאגלם בהצגה המשפחתית. במסגרת זו אני עושה תרגילי סוגסטיה, שעיקרם שינון המשפט: 'אני־לא־אני'. זו הטקטיקה שאימצתי לי כשאני מאוּים. מנסה להיכנס לעורו של אדם אחר, שלֵו ובוטח דוגמת חיליק. משתמש בו כמסיכה בטקס גירוש שדים. וככל שגוברת בי התחושה שאֵיני אני, גדֵלה יכולתי להתמודד עם האויב הניצב בשער. במידה שהתכסיס יישא פרי, תגיח מתוכי זהות חדשה – מין סוּפֶּר בְּרַאזֶ'ר שיעלה את אחותו על ראש שמחתו ויעניק לצופים מופע חי ומשכנע של אחווה ורעוּת. מה רע להאמין, ולוּ לשנייה, בְּקיום הטוב? להתבסם קצת מהאד המתקתק, המשכר? לפחות יהיה על מה להתרפק, אחרי ההתפכחות.

יום שישי היום. יום אסון לאריה וששון לאיה. שוֹש תשיש ותגֵל העקרה, בקבֵּץ שיריה לתוכה בשמחה. ומה יהיה עלי? לא כתבתי כלום לכבוד האירוע. מהבאר החרבה שאני דליתי בקושי שני חרוזים מסכנים: 'אַיֵּה איָה הקטנה זהובת התלתל? התנדפה נעלמה לה כאגל טל. אך אַל לאיש להוריד דמעה, כי קובץ שירים פרח במקומה'. וכיוון שאגיע למסיבה וחרס בידי, אמהר לשתות שמפניה על קיבה ריקה. אולי כך ישתחרר הפקק ויינתזו מלמולַי.

עד שאצא מהבית, צח בחוץ ומטונף בפנים, אני מסתגר בחדר העבודה, מתאמן בלהפוך את עורי. אולם יותר משאני חש את פעמֵי השינוי, אני חושש מתרחיש סביר בהחלט: איה קוראת מספרהּ, עינֵי כולם נשואות אליה, צעקות 'בראבו' עפות באוויר, אני יושב בצד, פני נפולות, כקין שמִנחתו נדחתה, או גרוע מכך, קין שבאמתחתו אין כל מִנחה. ריח עוגת התפוחים שכרמלה אופה מזדחל לנחירי. בא לי להקיא. אולי אני באמת חולה. חומצות הקנאה איכּלו אותי. כתיבת היומן לא ניקזה את הרעלים. אדרבה, דומה כי כמות הארס בדמי הוכפלה. עלי לעבור טיהור שעוד לא כתבו עליו בתורה. הגיע הזמן לכפות על עצמי שתיקה רדיקלית. לא מסוג השתיקות המטעות, שהן דברנות בתחפושת, אלא שתיקה מפוצצת שתחלחל לאושיות הנפש ותעצב אותה מהתחלה. (בְּמִדְבַּר סִינַי/ עַל עָנָן שֶׁל שַׁחַם עֲנָקִי/ שֶׁנָּלוֹשׁ מִלֵּיל בְּרֵאשִׁית רִאשׁוֹן שֶׁבַּמִּדְבָּר/ שֶׁנֶּחְצַב מִשְּׁחוֹר לַהֶבֶת מוּל יַם־סוּף/ שָׁם לִי מֻנָּח לִרְאוֹת אֶת הַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה... הַשְּׁתִיקָה הַגְּדוֹלָה מְנַפָּה אֶת סוֹדוֹת הַלַּיְלָה/ קִמְחוֹ הַדַּק נוֹפֵל עַל שְׁמוּרוֹת עֵינַי בְּלִי נֹעַ... א. סוצקובר). אני חולם על אריק משופר ומשופץ, פַארטַאשְׁט אוּנְד פַארְבֶּעסֶערְט, כמו שאומרת חמותי, אך בה בעת אני ירא מהגשמת החלום. תמיד פחדתי שאם אפּטר מתסבוכַי, הדחף ליצוֹר ימות בי, לכן מִימַי לא הלכתי לטיפול. אלא שהמציאות באה וטפחה על פני. למרות אחיזתי העיקשת בסבך, המוזה קמה וברחה. 'יש סקס אחר', כתבה יונה וולך, ואני מאמין שיש מקום אחר מתוכו ניתן לשיר. אבל איך מגיעים למקום שאינו מקום? ואיך הופכים מפקעת עצבים לחלל תהודה? משורר ענק ומלך בירושלים כתב: 'וראיתי אני את כל הֶעמָל ואת כל כשרון המעשׂה כי הוא קנאת איש מרעהו', ואילו אני, עיתונאי זוטר, משורר אלמוני, וגם זה לשעבר, סבור שקיים מקור שונה בתכלית, מעיין זך, ממנו שואבת אחותי את שיריה. מי מאיתנו טועה, קוהלת, האריה המת, או אני, אריק, הכלב החי? ואולי שנינו צודקים? ואולי האמונה בנביעתו של קילוח טהור היא תעתוע שטני, מנגינת הסירנה הנוראה ביותר שיכולתי להמציא?

עוד שעתיים אני אמור להתייצב בסלון המרווח של אודי ואורה ברעננה ולשאת נאומון לכבוד איה. מי האיש שיעמוד וידבר שם? אח ממועך? די זלבע אריק, שהחל לכתוב את הווידוי הזה לפני פחות משנה? נקישה קלה בדלת. אוּהוּ, שורקת כרמלה, אתה ער? חייבים לזוז, צריך גם לאסוף את עודד וקרן. בסדר בסדר, אני תיכף בא. רק מסיים משהו ויוצא. משום מה נדמה לי שדברַי נשמעים כצליל חסר פשר, כקול הניסור שבקע מחדרו של גרֵגור סמסא, לאחר שהפך לשרץ ענקי.

*

צהריים. מולי נח, מלוא העין, הים של שארֶם. בצל סוכת הדקלים אני רובץ על בטני מעורטל למחצה, ותחתי חול רך וזהוב. תענוג שמימי. כשכרמלה ואני התחתנו, באנו הֵנה לירח הדבש. הפזמון המטופש 'אַת שארם אל־שייח, חזרנו אלייך...' עוד התרונן אז על שפתי רבים. כעת, ממקום רבצי, נראה קוצו של הריף ('שונית אלמוגים' בעברית צחה), ממנו השקפנו כרמלה ואני למעמקים. צידו הנסתר, המרוחק מהחוף, צונח לתהומות אין חֵקר (אין לי כרגע ביטוי טוב מזה), ואילו צידו הקרוב יותר משתכשך במי־אפסיים. אפשר להגיע אליו ברגל ללא קושי. אפילו פחדן כמוני העז לטבול שם ולהציץ בפרדס התת־מֵימי; צנוף כעובָּר בתוך שקיפות הטורקיז, כשלידי כרמלה בביקיני אדום, נצמדתי לזיזי הסלע, ועם מסיכת צלילה בסיסית, צפיתי ב'עולם הדממה'. שושנות־ים ורדרדות התנועעו כמו מרוח קלה, ובין זרועותיהן נחפזו דגיגים בצבעי סגול זרחני. בנקיקים ארבו קיפודי־ים שחורי קוצים, אלמוגי־אש היו פרושים כמניפות אזהרה, וזרמי המרחבים קרים־חמים לסירוגין ביקשו להדוף אותי למצולות; מסוחרר מעט, קרטעתי לאחור, קורע בנגיחת קודקוד את צעיף המים. קרני השמש הלמו בי, וצעקות רמות של מתרחצים, מוֹיְ־שֶׁה, בוא'נה יא ח'תכת טמבל. שלושים שנה אחרֵי, אני שוב כאן, הפעם לבדי, נושא את צער היותי אני.

ארבעת הימים שחלפו מהמסיבה נדמים לי כשנות דור. הייתי או לא הייתי שם? כמבעד למסך עשן מבליחה אורה, פותחת את שער הגינה. מזל שאיה הוציאה ספר, היא מסלסלת, אחרת לא היינו מתראים. לא מזמן נפגשנו, אני נושף כחתול מאוים, וכרמלה שלא מחפשת צרות במקום שאין, מחמיאה על שיחי הוורדים וצמחי התבלין. זו הממלכה של אודי, מדגישה גיסתי, ופונקט, צצים על השביל חיליק ועירית. אורה אצה לדרוש בשלומם, כולם מתחבקים עם כולם, ומירי, ככלב ציד שהבחין בטרף, שועטת לקראתי, בקרוב אצלך. אני שותק. מה יש לומר. בסלון, על ספת הקש, מצטופפים בלה ויאנק, חבריו של אבא מהלח"י, והעורך, א. בריפמן. ליד הפסנתר, ניצב עם הסיגר הנצחי, מוריס בן השמונים ידיד נעורים של אמא, מסתודד עם קרן (תמיד היתה לו חולשה לבחורות נאות). קרוב לחלון המשקיף אל הגן, נעוץ בכורסה פרופ' שמיר, קולגה של אודי, מומחה לעצי מחט. לפני חמש־עשרה שנה פגשתי אותו בחגיגת הדוקטורט לאודי. שלום שלום, אני מפריח לכל עבר, שלא לקפח איש. אחרונה חביבה, מופיעה איה, סינדרלה מסורבֶּלָה ללא שמלת נשף. לצידה ד"ר מורגנטל, ובחור רזה, ממושקף, שלא ראיתי מיָמַי. תכיר את מיכאל, היא אומרת, גם הוא גר בחווה, מפסל יפה בחומר. ומיד מציגה אותי בנוסח הידוע (אחי־ הבכור־אריק־משורר וכו'). מיכאל בוחן אותי במבט מלוכסן, כמו על־מנת לבדוק שהמוצר לא מזויף. ובעודי מחייך כעגל מלומד, קולו של אודי מפלח את נחיל הדיבורים. שקט בבקשה. ידו מניפה בקבוק שמפניה והכוסות, כסיכות הנדבקות למגנט, מתקבצות אל המשקה. בלופ־בלופ נמזג הנוזל עתיר הבועות. אסור לי בגלל התרופות, אומרת איה, ואודי אומר, אוי שכחתי, לא נורא, תשתי מיץ. אני, לעומת זאת, גומע את יין־הנתזים בלגימה אחת ומבקש תוספת. תוך קריאות ה'לחיים', מזדקר לנגדי כזיקוראט באמצע השולחן, הר ספרי השירה של איה. בואו להתכבד בספרים, מזמינה אורה, והעדר נוהר. אני נותר בפינת החדר, עוקב קפוץ־איברים אחרי כל ההוּ־הָא. היישר ממול, עט עלי חיליק, סמוק ונרגש. אחותך ממש משוררת, למה לא אמרתָ? רציתי שתופתע, אני משקר, ומירי שנתברכה בכישרון לדרוך על יבלות, נכנסת בתווך ומשרבבת, אני כבר מחכה לספר הבא שלה. מכל צדדי, קופצים דורשי שלומי, שופכים קיתונות של התלהבות; הזדמנות בלתי־ חוזרת לחסלני בלי ללכלך לעצמם את הידיים. ושלא יגידו שאני מגזים או מפנטז, כי הראייה שלי חודרת שריון, בפרט עכשיו שראשי תוסס מאלכוהול. אני מפזז בין האורחים כזבוב שיכור. נכון יאנק, שהוא נשאר אותו לץ? צוחקת בלה, ואני שורק ואומר: נכון, אבל תלוי על עץ. אריק, מה אתך, מסמן לי אודי, החברֶה מחכים. אני מציע שאיה תקרא קודם, ובכלל אולי נוותר על החלק שלי, כי מה חלקי ומה עמלי בסיפור הזה, בנוסף, לא הכנתי כלום, והעיקר, אין לי מוזה. ומפציר באודי שימציא מַשהו. מה קרה לך אחי? השתגעת? הרי אתה בעל המילים. וטופח על עורפי, נו, בחייך, תפסיק לעשות דאוו'ינים, תמיד אתה מתבכיין, ובסוף מצליח לך שיגעון. שקט רבותי, הוא מכריז, אריק רוצה לברך את כלת־השמחה. אני מערֶה לגרוני עוד שמפניה, ומוביל את איה במחווה תיאטרלית לשבת לימיני. תורֵך, אני לוחש באוזנהּ. פחד קהל נופל עליה. היא מתחננת שאקרא את שיריה במקומה. עיניה מתרוצצות בחוריהן, כאילו עומדים להורגה. לסתותי מתהדקות. לעזאזל. פעמיים היתל בי הגורל. תחילה לקח את בכורתי ונתנהּ לאחותי, ולבסוף כפה עלי להיות לה לעבד (ראה עשָׂו). בלית ברירה, אני ממלא את רצונה. פי נפתח, ודבריה של איה מאירים. פרץ מחיאות כפיים מהדהד סביב. כהלום סם, אני זוקף את התשואות לזכותי.

מול הים הרוגע של שארם שוככת מעט הסערה שטִלטלה אותי. אני יושב בסככתו של הבדואי, ובצלחתי בורי צלוי. גולת עינו הלבנה מציצה בי כנוזפת: זה נקרא לאהוב דגים? אני מהרהר בשתיקת הדג, ונזכר בהתקף הדבֶּרת שאחז בי בעיצומה של המסיבה. אחרי כמה כוסות יי"ש, כשכל גופי בוער, פצחתי בנאום נלהב על השירים של איה, מצטט מתוכם ללא הבחנה, מהלל ומשבח את כוחם המוסיקלי, את הצירופים הנדירים, את תחושת הנידחוּת החפה מרחמים עצמיים, משווה אותם ליצירות גדולי משוררינו ומשוררי האומות, נישא על גלי הערצה הולכים וגוברים. למי? למה? לאיה? לעצמי? השד יודע. בזרם הגואה היטשטשו הגבולות, ובשטף המלמול עלה מתהומותי חלום:

איה ואני מטיילים במדבר, מטפסים על הר תלול. איה קופצת מפסגתו, ואילו אני יורד בשביל עד לחניון. אני מת מצמא אבל אין לי מה לשתות. על האדמה, בתוך מטח האור, מתנועע צל דקיק. פתן שחור, אני חושב באימה, ומתחיל לברוח. הצילו, נשמע קול חלוש. אני שב על עקבותי. בין האבנים, מוטלת איה, פצועה קשה. ביד מדממת היא מושיטה לי כד מים. אמא מופיעה. מספרת לאבא על סבלהּ של בת זקוניו. פניו מתקדרים אך פתאום הוא מביט לשמיים ועיניו נוצצות. זה עתה לחשה אמא באוזנו משפט נחמה: 'פֶּר אַסְפֶּרָה אַד אַסְפְּרָה', מעמק הבכא אל כוכבי מרום.

השמש שוקעת לתוך ראי הים. אני יושב סמוך למים, כותב על דפי 4A לבנים בעט פיילוט החביב עלי. חמימות האוויר עוטפת אותי כמי שפיר. רחש האדוות ענוג כגרגור תינוק. כוכב ראשון ניצת בשמי אינדיגו. לכאורה אני יכול לספוג את הצלילים, הריחות, המראות, בלא התערבות שכלית, כמו שהעלים מטמיעים את האור. אבל אני נדחף לנסח. לנתח. להשוות. למדוד. להפריד. להבדיל. בין אינדיגו לסגול. בין חם לחמים. בין ענוג לעדין. ביני לבין אודי, לבין חיליק, לבין איה. מי למעלה מי למטה. הצרות התחילו כשאלוהים ברא את האדם והטיל עליו לקרוא לדברים בשם. פרגון שאין לו אח ורע בתולדות האנושות. מושל היקום, לא פחות ולא יותר, מעביר ליציר כפיו את השרביט, את חרב הפיפיות של השפה, כדי שיוסיף לברֵא בה את התוהו. בסיום המלאכה הוא פורש למעונו בהרגשה שהעסק נשאר בידיים טובות. הוא לא מעלה בדעתו שמפעלו הייחודי יושחת במהירות. ('הוי האומרים לָרַע טוב...') איך שלא יהיה, את השבת הרוויח אדון העולם ביושר, בששת ימי עמל ויזע. ואילו אני, שרץ שכמותי, מפונק ועצלן, כדברי אבא, נולדתי אל המוכן. בלי לנקוף אצבע, זכיתי בחבילת נופש, אך איני מסוגל לנפוש. אריק, אני אומר, יום בשבוע יש לך צ'אנס להיות כלי קיבול ולא כלי נשק, חופשי מעשייה (זלדה: הָיִיתִי פַּרְפַּר שֶׁל אִי עֲשִׂיָּה), מי מפריע לך ליטול חלק במהפכה רוחנית נוסח קופרניקוס? ואף על פי כן נוח תנוח. למה אתה רדוף עד צוואר? למה? למה? לא נעים להודות, אבל לפעמים אפילו בילדיך עינך צרה וגם במתים אתה מקנא. למשל בצביקה, בן דודך, שקיבל צל"ש אחרי נפילתו. טוב שכרמלה לא מצויה עד הסוף בעניינים. מכל מקום, ספק אם היא קולטת את גודל הנס שעדיין לא שפכתי דמים. חודש אחרי שאבא נפטר, כמעט החטפתי לאיה סטירה, כי היא שיגעה אותי בהתנהגותה הביזארית. לאמיתו של דבר, לא ידעתי שכבר אז היתה שפוטה של אחיאופל. (בעצם, איך יכולתי לדעת מה עובר עליה, אם היא שמרה הכול בבטן, ועוד טרחתי להתרחק ממנה כמו ממצורע?)

תחת כיפת השמיים הזרועה כוכבים ('אם תוכל לִספור אותם'), כשאני שרוע על החול ('שלא יִספר מרוב'), קרוב למים שאין להם שיעור ('מי מדד בשעלוֹ מים'), אני תוהה אם וכיצד אוכל להיחלץ מעבודת האלילים העצמית. איך לצאת מן הצרוּת אל המרחב ('מן המיצר קראתי יה ענני במרחב – יה'), מן האני אל האחר. איך לחדול להיות קין ולהפוך להבל, יע'ני, לאַיִן. מה קרה לי? נהייתי פתאום האר"י הקדוש? לא. פשוט עלו בי דברי ידידי הברסלבר, שמאז חזרתו בתשובה צד אותי במסדרונות המערכת ושופך עלי את תגליותיו: 'כי מוֹתר האדם מן הבהמה אין' משמע, האַיִן הוא מותר האדם. המותר זה הנשמה היתרה, המחוברת לאֵין סוף שמשתקף בשבת. קין הרג את הבל, את הבל הנשימה, את הרוח, על־ידי עשיית יתר. קין הוציא את הכוח אל הפועל עד הסוף המר. השבת היא ההיפך הגמור, היא מלכת הבלימה האוספת את הכוח פנימה. האני מתאיין. ור' נחמן אומר, אפשר להיחלץ ממרה שחורה ע"י ביטול עצמי, כלומר לבלום את הפה ולעצום עיניים'. הלוואי עלי. אך ספק אם השהִייה בשארם תעסה לעומק את עורפי הנוקשה. כמה זמן אשאר פה? ועד כמה הזמן משמעותי? לך תדע. כרמלה מצידה נתנה לי צ'ק פתוח.

מאז בואי לכאן אני ישן על החוף בשק שינה. מצע החול מקבל את גופי ברכוּת, רשרוש המים מערסל אותי לתוך תרדמה מתוקה והאור הראשון פוקח את עפעפי. בבית אני לא קם לפני תשע. בתחילת דרכנו ניסתה כרמלה לשכנע אותי ש'אין כמו קימה עם הנץ החמה'. אתה לא יודע מה אתה מפסיד, חזרה ואמרה עד שנמאס לה. היה עלי להזדקן ולנדוד עד שארֶם, תשוש ומכורסם ממריבות פנימיות, כדי לגלות את קסם הזריחה. אני יושב מתחת לסככת הדקלים. לים שקיפות תכלכלה. לידי תה נענע ופיתה טרייה מתובלת בשמן זית וזעתר. צעיר בדואי, לבוש שארוואל לבן, צועד יחף תחת מטַר השמש. פלג גופו העליון עירום, בוהק משיזוף. שני דגים כסופים שתלויים על כתפו מזכירים לי את חלום הלילה:

ילד קטן, זהוב תלתלים, מתארח בביתי. אני שואל: איך קוראים לך חמוד? אִיתִי, הוא עונה, ובאותה נשימה מוסיף: 'אישה גידלה דג פלא מדבֵּר. הדג מת בערב שבת, ובדיוק אז נולדתי. בגלל זה קראו לי איתי. כך סיפר לי אבא תמיד'. בעודי מהרהר בדג הפלא המת, משתלטת עלַי עצבות. איתִי, לתדהמתי, אינו עצוב. בעיניים בורקות הוא אומר: החיים יפים. דומה שקלט כמוני את הרמז המקופל בדברי אביו: 'אתה, בני, הנך גלגולו של הדג, המוות אינו כל יכול'. הסיפור שובה את ליבי, אף שאני רואה בו תרמית, טיוח של אמת כואבת, שנעשה אמנם מאהבה.

עדיין איני מבין את פשר החלום, אבל בְּ'חוּש־חָשׁ' אני מריח שהוא הגיע ברגע הנכון, כמפתח לידי אסיר. ארשום בקיצור נמרץ את האסוציאציות לפי סדר הופעתן: 1. שבת. ארבעים שנה לאחור. הפנטאזיה בעיבלין. אני רוכן אל הילד הערבי, שואל אותו בקול דבשי: איך קוראים לך? אבא נוזף בי. קודם תתנהג יפה אל האחים שלך. 2. משמעות השם אִיתִי: 'יחד איתי'. אחרי הפרידה מדג הפלא, נוצרו חיים חדשים, חיבור חדש. יש תקווה לאחריתנו. 3. איתִי – עימי. 'גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי'. האדם אינו אבוד כל עוד הוא מחובר אל האחר שבחוץ, שבפנים. 4. 'איתי' אולי במובן 'איטי'? הזמנה להאט את הקצב? לנוח? התינוק כזכור נולד בערב שבת. 5. יוסף מוקיר שבת. מוצא מרגלית בבטן הדג. אם אוקיר את השבת, אם אֲפנה בתוכי מקום למנוחת אמת, אולי אמצא בפי מרגלית שיר. 6. החלום הוא מעין דג מצולות שבקרבו טמון אוצר. כלומר גילוי. ראייה חדשה. 7. הדג, סמל השתיקה ('לשתוק כמו דג'), הופך את עורו ומדבר. השתיקה מדברת. עלי להניח לשתיקה שתדבר. 8. איתי, איתי, איתי. אני חוזר על הצליל כמו מנטרה. כשפן שצץ מכובעו של קוסם, אני נזכר ב־E.T החייזר מסרטו של שפילברג. E.T הופך מיצור לא קרוא, דוחה ומאיים, לבן־בית אהוב. האם איה היא E.T שלי, האחר, החוּצן שאיתי? האם שיריה הם גלגול של דג הפלא? שתיקה שהיא דיבור, דיבור שהוא שתיקה? 9. מתהומותי מגיח עוד פרט נשכח, איך לא נזכרתי בו מיד? אִ י תִ י – ממש כך קראה לי איה בת השנתיים! 'איתי' במקום 'ריקי'. טופל'ה טוטוריטו היתה. איתי, אני חוזר כלא מאמין, איתי. דנדון ענוג מהימים הרחוקים. איה'לה, אחותי המתוקה, זהוּבת התלתל. איתִי, אחיה הגדול והאהוב הייתי. כמה דאגתי לה. כמה אהבתי אותה. איה הקטנטונת הבובונת נעלמה. איה אחרת נמצאת איתי. איה שבורת כנפיים ששירָתהּ הזכה ממריאה. עינַי שהחלו לדמוע מנקות אותי קצת מהזוהמה.

מתחשק לי לשבור את שתיקתי ולהתקשר לכולם. לאיה, לכרמלה, לילדים, לאודי. לספר להם על 'המפגש מהסוג השלישי', שחוויתי זה עתה. אִ י ־ תִ י. תיבה זעירה חצתה בשלום את מבול רגשותי ודיבורַי ופתחה לי צוהר. איתי. איתות. איתים. וכתתו. (ראה ישעיהו. ראה זלדה) בְּכָל שׁוֹשַׁנָה מִתְגּוֹרֶרֶת/ צִפּוֹר סַפִּירִית/ שֶׁשְּׁמָהּ 'וְכִתְּתוּ'. וְנִדְמֶה/ כֹּה קָרוֹב/ אוֹר הַשּׁוֹשַׁנָּה,/ כֹּה קָרוֹב/ נִיחוֹחָהּ/ כֹּה קָרוֹב/ שֶׁקֶט הֶעָלִים... קַח סִירָה וַחֲצֵה אֶת יַם הָאֵשׁ

*

כאן מסתיים הווידוי של אחי הבכור, שאהבני כנפשו, שכאב את כאבי ילדותי, והתבייש בי בבגרותי, ואם רצה או לא רצה, פילס לי את הדרך. קראתי את דבריו מהתחלה ועד הסוף, נדהמת. איך ייתכן שאני, עם כל צרותַי וחוליַי, אעורר באחי הנערץ ולו שמץ קנאה. אני מכל מקום לא מקנאה בעצמי. בשמחה הייתי מתחלפת איתו, איש כזה מוצלח, ובעל משפחה נהדרת. על המעטפה הוא כתב לי: 'לאיה אחותי החייזרית באהבה', והוסיף נ.ב: 'עד להודעה חדשה אני נשאר ליד הים הכי צלול שאני מכיר. מדי יום, על סף הזריחה, אני מקשיב לשירת הכוכבים (ראה: 'בְּרון יחד כוכבי שחר'), וכשאדע לשיר כמותם, אשוב הביתה'. כמו כן שִרבֵּט ציור של אריה שדומה יותר לחתול, ואשר מלועו מיתמר שובל המילים: 'אריה שאג מי לא יִירָא'. צחקתי בקול רם אך מיד פרצתי בבכי, כי אני נורא מתגעגעת לאריק, ופוחדת שהוא לא יחזור לעולם. מאז שאבא ואמא מתו אני זקוקה לו פי מיליון. אם הוא לא יחזור, למי אספר את כל החלומות שלי, עם מי אתבדח במשחקי לשון, למי אתן את השירים כשהם רק יוצאים מהתנור? מובן שאני אוהבת גם את אודי, ולא הייתי מוותרת עליו בחיים, אבל אריק נטוע בתוכי הכי עמוק שאפשר.

*

ד"ר מורגנטל מסר לי אמש את היומן של אריק, בצירוף תגובתה הקצרה של איה. אני, שמעודי לא כתבתי כלום, פרט לגלויות מחו"ל ופתקים נוסח 'היי, נסעתי להשתלמות, להת' בערב, נשיקות', הרגשתי פתאום דחף עז לכתוב. נראה שדממת האלחוט השוררת ביני לבין אריק כמעט שישה שבועות (אף פעם לא נפרדנו לכל־כך הרבה זמן), והווידוי הדרמטי ששלח במפתיע, עוררו בי את הצורך הזה. הלילה שלא כרגיל התקשיתי להירדם. הכתיבה של אריק העבירה לי משהו שחמק ממני במגע היומיומי. נדמה לי שרק כעת אני קולטת עד כמה האיש שאיתו אני חיה, רדוף. ובכל־זאת, אני לא מתכוונת לרוץ אחריו עד לשארם. אני מסרבת להיסחף לתוך המערבולות שהוא מייצר. איני חושבת שעלי להתבייש בזה או להרגיש אשמה. מירי אמרה לי הבוקר: אם דוּדִי שלי היה נעלם ככה, הייתי נוסעת אפילו להונולולו כדי להחזיר אותו. אריק בטח מחכה שתבואי לגאול אותו מהגלות שגזר על עצמו מרוב שנאה עצמית. אבל מירי זו מירי, ואני זו אני. ולי אין כל כוונה להשתחוות בפניו ולהתחנן שיחזור. אני מאמינה שכאשר ימצֶה את מסעותיו סביב צירו, הוא ישוב. כמו שאני מכירה את הפינוקיו הזה, הגעגועים לעוֹף ביין שאני מכינה כל שבת, יחזירוּ אותו בתשובה. עם כל הכבוד לשיגעונותיו, הוא לא מטורף. אילו חשדתי שהוא לגמרי קוקו, לא הייתי מתחתנת איתו. לכן אני לא דואגת. מה לעשות, אני אופטימית ללא תקנה או לשיטתו של אריק (אם אפשר לקרוא לניסוחיו הסותרים 'שיטה') אני 'התגלמות השפיות'. לא אחת הטיח בי בבוז או בקנאה 'המשפחה הצברית שלך והקִרבה לאדמה הֵגנו עלייך מלהיות עלה נידף כמוני'. ייתכן. בכל מקרה, אני זו אני, והוא זה הוא, ואיה זו איה, והיא, בניגוד אלי, נכנסה ללחץ נוראי. בימים האחרונים שוב שמעה קולות, וד"ר מורגנטל נאלץ להגדיל את המינון התרופתי. טוב לפחות שהוא בתמונה. איה מדווחת לו על כל שינוי במצבי־רוחה ועל כל ג'וק שצץ לה במוח. זה בהחלט מקל עלי. ניסיתי להסביר לה בהיגיון שאריק היה חייב להתבודד קצת ולנוח מהעומס בעבודה, ושבקרוב הוא יחזור אלינו בריא ושלם. לצערי, לא הצלחתי להרגיע אותה. כל יום היא מצלצלת לשאול אם הוא כבר הגיע. איך שלא יהיה, מאז שהתעופף, חלפו בראשי לא מעט מחשבות, ותכלס לא חידשתי לעצמי דבר. אריק ואני היינו ונישאר כל ימינו הפכים גמורים. בחיים לא אזדהה עם תסכוליו האינסופיים ותשוקתו לשיר כ'כוכבי השחר'. אני רק מקווה שהוא יֵרד במהרה מהעץ הגבוה שעליו טיפס, ויבין שמוטב לאמץ אל לבו בני־תמותה מאשר לפלרטט עם גלקסיות.

*

להרף עין ניסיתי לדבר מגרונן של איה וכרמלה אבל נשארתי אריק בתוך אריק בתוך אריק כמו בובה רוסית מלאה אריק'ים. ליתר דיוק, עריקים. שכן האמת המכוערת היא (האמת, למען האמת, אף פעם לא יפה), שאני עריק בנשמה. אין לי כוח למלחמות הקיום. נגמר לי הסוס להתמודד עם מי שאני ועם מי שאינני. הלוואי ויכולתי לנוח. לנוח עד בוא יומי על חוף שכוח־אל, לבהות במים ולמצוץ פרי בשל. אולם כאן קבור הכלב. מאז שאני זוכר את עצמי איני מסוגל לנפוש. כך או כך, הדברים ששׂמתי בפי כרמלה התגשמו. בסופו של עניין נמאס לי מתנאי השדה ואני חוזר אל סיר הבשר, כי מתוק העוף לשפתיים.

מונית מצרית מובילה אותי אל מסוף טאבה. חודש וחצי מאז גליתי מרצון, ולא העליתי תער על לחיי. אני נראה כמו נזיר אבל עדיין חולם להיות ואזיר. בעבר, כששבתי ממילואים עטור־זיפים, כרמלה היתה נושאת אלי מבט עורג, שנמוג ברגע שהתגלחתי. נכון לעכשיו אני מתכוון להשאיר את זקַן התיש, זכר לחורבן מגדלַי הפורחים. לצלילי הסלסולים של אום כולת'ום, אני מהרהר באיה. האם קראה בכלל את מה ששלחתי? (ארבעים עמודים בכתב־יד צפוף) ואם כן, מה הרגישה: כעס? עלבון? זעזוע? על כל פנים, אסביר לה שלא רציתי לפגוע בה, שאני אוהב אותה מאוד, לאו דווקא מתוך נוסטלגיה לילדה שהיתה, אלא בזכות מי שהיא בהווה. העניין הוא שהייתי חייב, לצערי, למען בריאותי הנפשית, לומר לעצמי ולמשפחתי בגלוי, מי אני מתחת לחיוכים ולמילים הגבוהות. לא יכולתי יותר לסחוב לבדי את משא הטינופת שאני. למיטב הכרתי, איש ממקורבי לא יתלהב מהמהלך שנקטתי. אני כבר רואה אותם מזמרים במקהלה: רוצה להתפשט, תתפשט, אבל למה לגרור אחרים למופע החשפנות המעוות שלך? מן הסתם היו מעדיפים שאשתוק, ואם כבר בחרתי לדבר, שלפחות ארחיק את עדותי במידה כזו שלא ניתן יהיה לזהות מי הרוצח ומי הקורבן. חבל שלא כתבתי סיפור על מלך החיות שקינא באוזניה הארוכות של הארנבת. כעת חם לי, ואני מת לישון. סחוט נסעתי דרומה, וסחוט אני שב לצפון. ('כאשר יָצא מבטן אמו ערוֹם ישוב ללכת כשבָּא').

כשהגעתי בערב לתחנה המרכזית, צלצלתי לכרמלה והתרעתי על בואי, שלא להבהיל אותה בהגעתי הפתאומית. (קראתי פעם סיפור על תלמיד חכם – כל קשר ביני לבינו מקרי בהחלט – שעזב את אשתו לתקופה ארוכה, כדי ללמוד בבית־מדרש מרוחק. כשחזר במפתיע, נבהלה אשתו עד מוות, ובו במקום נפחה את נשמתה). 'זה אני אריק', ניסיתי לנסוך בקולי עליזות. ברוך הבא מלך המשיח, ענתה כרמלתי ללא ששון וללא שמחה. אני אוטוטו בבית, מלמלתי חלושות. על הזקן שצימחתי לא אמרתי מאומה. מוטב לשמור מעט מקסם הזרות.

הדלת נפתחה ומולי ניצבה כרמלה, קצוצת שיער כקיפוד (כשירדתי לסיני, שערה גלש עד לכתפיים). מה עשית לעצמך? שאלתי, בלי להסתיר את הסתייגותי מהתסרוקת. היא הצביעה על זקני ושרבבה בעוקצנות: ואתה, מה קרה לך, נהיית הרצל? היא הוסיפה לעמוד חמוּרת סבר כזקיף בארמון בקינגהאם. שוב לא הייתי בטוח באהבתה, ועצב גדול נפל עלי. התכופפתי לעבר התרמיל, שוקל להעמיסו על גבי ולהסתלק. טוב, כרמלוש, אם אַת לא רוצה שאֶכנס... בו ברגע נפרשו שפתיה בחיוך, כאילו ידעה שכבר באתי על עונשי. מאוחר יותר חיבקתי ונישקתי אותה ברעב שלא חשתי כמוהו מזמן. 'אִם יִהְיֶה זֶה שֵׁנִית, אַל יִהְיֶה זֶה אַחֶרֶת', זמזמתי, בעודנו שוקעים בסערה זה לתוך זו. אחר־כך שוחחנו עד עלות השחר על האורות ובעיקר על הצללים בחיינו. ואל תשכח, אני לא בכיס שלך, אמרה כרמלה, בטרם הסתובבה לצד שלה. מבחינתי, אתה בתקופת ניסיון. תקופת ניסיון, חשבתי בלבי, כל החיים האלה תקופת ניסיון.

למחרת, בשתים־עשרה בצהריים, התקשרתי לילדים. עודד סינן כמנהגו, אני באמצע דיון, וקרן זרקה הַיי פושר. רק איה צהלה לשמע קולי, בירכה אותי בכל הברכות האפשריות, והודתה לאל שחזרתי ללא פגע, ובלי לשאול אם נוח לי או לא, גוללה לאורך ולרוחב את קורותיה בעת היעדרי. לקינוח שלפה חלום 'טרי־טרי' מהלילה: ראיתי אותך רוכב על חמור ונעצר בשערי החווה. אני וד"ר מורגנטל רצנו לקראתך והמטרנו עליך פתיתי קונפטי צבעוניים. בדילוג זריז ירדת מגב החמור, עמדת לידו כמו מאלף חיות והזמנת אותי לעשות עליו סיבוב. הסכמתי מיד ואתה עזרת לי לעלות על האוכף. פתאום החמור התחיל לנעור ולדהור כמו משוגע. אריק, אריק, צרחתי, והתעוררתי. מה אתה אומר על זה? חלום יפה שאומר דרשני, מלמלתי, אבל מצטער, אין לי עכשיו זמן לפירושים, אני חייב לפגוש את הבוס. (לפי הגרסה שכרמלה מסרה לי בשמו, הוא רתח מזעם שלא דיווחתי לו על נסיעתי לסיני. לעניות דעתי, הוא פשוט מת מקנאה). אפשר לבוא אליכם היום? שאלה איה, מִפַּחד שאברח לה שוב. לא היום, איה, מחר. אולי בכל־זאת היום? 'מחר אולי נפליגה בספינות', פצחתי בזמר, והיא צחקה בתום לב. צחוקה ריכך אותי, ולשבריר שנייה, התפשט בשיפולי בטני הדגדוג הידוע.

ביציאה מהבית, פגשתי את נאדר שוטף בצינור את הרחבה הציבורית. אהלן! לחצתי את ידו בטלטול עז, כאילו לא נפגשנו עידנים. כיף חלאק? שאלתי. חמדולילה, מבסוט. ואתה אדון אריה? איפה היית? לא ראיתי אותך. הייתי בשארם אל שייך. א'חלה ים. דגים מוּמְטַאז. מאפיש בלאגן. חלאס אינתיפאדה. בשלוּף אחד יריתי את כל מחסנית המילים שלי בערבית. ואצלך, איך האישה, והילדים? חמדולילה בסדר, ענה. בשלב זה יכולתי להיפרד ממנו, אך לשם תחזוק יחסי השכנות, העליתי בפניו כרגיל את חזון־אחרית־הימים נוסח אריק. יע'ני, אִם הוא ראיס של ערבים ואני של יהודים, היינו עושים סולח'ה כבר אתמול. אינשאללה, חייך נאדר. אינשאללה, טפחתי על זרועו, בתקווה שטפיחת ידידות שכזו לא במהרה תישכח. בעודי הולך לדרכי, עלתה בי כסטירת לחי נזיפתו של אבא בשבת ההיא בעיבלין.

אחר־הצהריים נסעתי לקחת את איה אלינו לשישי שבת. אילו היה הדבר תלוי בכרמלה, איה היתה נוחתת אצלנו כל שבוע, אבל לי אין ראש לזה. כל עוד אני מיובש, איני מתכוון להתמסר לאחותי העולה על גדותיה. עניי עירך קודמים, והעני, במקרה זה, הוא אני. הגעתי לשער החווה, איה כבר המתינה שם, זורחת מאושר. הפתעה בשבילך, אמרה ודחפה לידי שקית ניילון תפוחה. יש בפנים שירים חדשים. גרוני התכווץ. מה יהיה אם תטיל עלי עוד משימה? לשמחתי, היא הבהירה שאין צורך להדפיס כלום. בסך הכול ביקשה שאשים את השירים במקום בטוח, שחלילה לא ייגנבו או יישרפו. אל תדאגי, אמרתי, אכניס את כל החבילה ישר למקפיא. איה פרצה בצחוק עליז ומדבק. תוך כדי נסיעה, לא התאפקתי ושאלתי אם עיינה בדפים ששלחתי לה. סליחה אריק, גמגמה, הצצתי רק בפסקה הראשונה, יותר לא הצלחתי להתרכז. בלעתי את רוקי. איזה אידיוט אני. איך שכחתי שכבר שנים היא לא מסוגלת לקרוא, קל וחומר כמות שכזו. (כילדה, בלעה ספרים. קטעים שלמים ידעה בעל־פה. אלמלא המחלה, היתה יכולה להיות חוקרת ספרות או בלשנית. האם גם אז הייתי מקנא?) אוי, קפצתי, לגמרי נמחק לי מהמוח, אַת רואה, גם לי יש בעיות ריכוז. איה, שאך לפני דקה נשמעה מתנצלת, פנתה אלי בטון נרגז ומוכיח. מה אתה משווה את עצמך אלַי? הבעיות שלנו בכלל לא דומות. כמו תמיד אתה מגזים. בחורף כשקיבלת נזלת, וטלפנתי לדרוש בשלומך, ענית לי בקול מסכן, כאילו אתה עם רגל אחת בקבר. תיזהר, אריק, בסוף לא יאמינו לך, כמו לרועה שצעק זאב זאב. אחותי האפופה בענניה התייצבה מולי פתאום כלהב מושחז, והעמידה אותי במקומי, כמו אבא ששמט מתחתי את הקרקע בשבת ההיא בעיבלין.

את דברי אבא מלפני חמישים שנה כמעט, ואת דברי איה משלשום, אני מכנה 'גירושים קטנים מגן־עדן של שוטים'. השוטה הוא כמובן אני, שסירבתי לדעת, או במקרה הטוב, שכחתי שאיני רק רואה אלא גם נראה. ('אי הבל אחיך') אבא ואיה, כרמלה והילדים, הבוס ואודי, אורה, חיליק ומירי מן הסתם ראו אותי אחרת משראיתי, או רציתי לראות, את עצמי. זה המצב. אם ארצה או לא, העולם מלֵא אחרים. ושוב עולָה השאלה: איך אוכל לסלוח, שאיני 'בן יוּחיד'? איך אעשה סולחה כללית. אריק סולח לאלוהים, אלוהים סולח לארי־קין, אריה סולח לריקי.

מוצאי שבת. אחת בלילה. כרמלה כבר ישנה. מחר יש לה סיור בעתיקות בית־שאן. בשמונה בערב החזרתי את איה לביתה שבחווה. המחיֶ'ה. שוב יכולתי להתיישב ליד שולחן הכתיבה. מסביב רוחש השקט ואיש לא מפריע לי מלבדי. לפנַי מונח דף לבן כאחרוּת אינסופית. תזכורת לשירת הדגים, למצולות הרקיע, לרינת הכוכבים. שתיקה מופלאה מזומנת לי אי־שם, ואולי כאן, בשיריה החדשים של איה. לו רק העזתי להציץ בהם. אך שוב אני גוחן על הנייר, כותש ומרטש אותו בדברנותי.

הא, אריה סופר, אַיֶךָּ? אתה ושובל המילים המיטַוֵּס מאחוריך? האם העדות ששִחררת לעולם שינתה בך משהו? האם נגמלת מצרות העין? נדַמו בתוכך תופֵּי הַתחרות? התוכל לקרב אל לבך אנשים במקום לפלרטט עם גלקסיות? התושיט לבן־תמותה שאתה יד אמיצה לשלום? התכיר בגבולותיך, תשים קץ למלחמותיך, בהן אתה הקורבן הראשון אבל לא האחרון?

צר לי לאכזב אותך האחר שאיתי. כי גם אם יש לי סירה, לא חציתי עדיין את ים האש. ובכל־זאת, את אור השושנה ראיתי בחלום, וזִמרת הציפור הספירית תהדהד בתוכי עוד ימים רבים. וכתתו... וכתתו... וכתתו...

*

תם ולא נשלם יומנו של אריה סופר, שהלך לעולמו מהתקף־לב, זמן־מה לאחר שובו משארם. (ראה קוהלת: 'כי זה כל האדם').